יש לי בעיה. אני לא יודעת לשלוט בכעסים שלי ובמילים שאני אומרת מתוך כעס ו.... כן, גם במעשים שאני עושה מתוך כעס. אני שולטת בעצמי כשאני "בחוץ". כשאני עם הילדים ועם הבנזוג - אני מאבדת הכל.
אני רוצה לפתוח את זה כבר מעכשיו, כדי שיובן הבסיס הברור מאליו: אני ילדה מוכה. אבא שלי היה בנאדם חמום מוח (היה - נפטר מהתקף לב, אלא מה) שפרק על גבינו (תרתי משמע) את כל תסכוליו, מרמוריו ואת כל המתחים שצבר במהלך היום בזמן שהשתדל אך ורק לחייך לאנשים מחוץ לבית.
לצערי, אני כמו אבא שלי

אני כבר מאד חלשה. יש לי נשירה בלתי פוסקת כבר למעלה משנה. יש ימים שאני לא אוכלת כמעט, אני תשושה רוב שעות היום.
אני לא אלך לטיפול פסיכולוגי. אני חסרה את היכולת לפתוח את עצמי כלפי זר פנים אל פנים. כל החיים שמרתי בפנים (רק לפני מס' שנים פתחתי את זה עם אחי הצעיר ודיברנו על הכל. אחינו השני אבוד בעולם שלו) והתמודדתי איכשהוא, ואפילו הצלחתי להתעלות על הכל. בשנתיים האחרונות חלה ריגרסיה עצומה. הטריגר היה הלידה השניה, ז"א, כל התקופה שהיא הביאה איתה. נולדה לי תינוקת שעם כל האהבה - אני לא מאחלת כזו התמודדות לאפחד. מרגע שהגיחה לאוויר העולם (עד היום!! ועוד הכף נטויה) היא לא הפסיקה לבכות. וזה בכי צווחני שהוא פשוט, במילים אלו ממש: איום ונורא. הכל רע לה, הכל מציק לה, היא עצבנית, חמת מזג (זה בגנים?), גם היום שהיא כבר מדברת - זה תמיד ביללות למשל "רוצהההה מאאאאיייייייםםםם". השנה וחצי הראשונות היו סיוט, התמוטתי פה ושם אבל בגלל שידעתי שאין ברירה ואין לי במי להיעזר (אין לי משפחה להסתמך עליה - כולם הסתבכו עם עצמם

הילד הגדול שלי, נשמה טהורה - אבל ילד - למד מזמן לזהות שזו נקודת החולשה שלי (ההתעצבנות המהירה ואובדן השליטה המוחלט) ועושה בה שימוש נרחב, לא בדיוק להנאתו, כי זה יוצא עליו בסופו של דבר, אבל אולי זה בשביל להרגיש קצת שליטה בעיניינים כי אני לא ממש שולטת בהם.
לא רוצה להעמיק יותר מדי על הילדים, כי זה לא מה שמשנה פה. גם הקטנה, שלא פעם עולות בי תחושות איומות כלפיה (לצד האהבה - מוזר אבל נכון) - היא ילדה שהורה שפוי היה יודע כיצד להתמודד איתה. יותר נכון, לא משנה איך בסופו של דבר אלמד להתמודד איתה - זה בין כה וכה אחרי שאלמד להתמודד עם עצמי. כך שאין מה להאריך יותר מדי על הילדים - מבחינת מה שאני מנסה לעשות עם עצמי כרגע - בעזרתכם - הם ילדים רגילים לכל דבר, גם הקטנה.
עוד דבר חשוב על עצמי: יש לי את היכולת לקדם את עצמי במעלה ההר. עשיתי זאת בעבר. אני באמת לא צריכה טיפול פסיכולוגי לסייע לי בזה. מה שאני צריכה, ומקווה שבזה תוכלו לתרום לי, זה חוות דעת אובייקטיביות, עצות לכיבוי מיידי של השריפה שמתחוללת בי ובביתי, זאת אומרת - שבירת המעגל הנוראי הזה שאני אסורה בו, משם יהיה לי הרבה יותר קל לטפל בעצמי, וכפי שכבר ציינתי - אני למודת נסיון בזה ויודעת את הדרך. רק צריכה מישהו מבחוץ שישבור לי את המנעול.
תודה לכם על הימצאותכם פה. אתם קהילה נהדרת אפילו שאינני משתייכת אליכם ברוב ההגדרות (חוצמזה שאני מניקה למרחקים, ככה נחשפתי אליכם - עוד בהנקה של הגדול) איכשהו מרגישה איתכם בנוח בעניין הזה.