להסתדר עם שני ילדים

העייפות מערפלת את המוח.
אני שומעת את עצמי אומרת לגדול את כל הדברים הלא נכונים ולא עולה לי שום דבר מוצלח.

הוא מצידו חוטף לה כל מה שהיא חוקרת (גם אם לפני רגע זה ממש לא עניין אותו) ודוחף אותה בכוח.
לפעמים הוא נותן לה משחק אחר מיד אחרי שהוא חוטף ממנה לפעמים לא.

הקטנה זוחלת ומהר. הגענו לשלב שבו הוא לא יכול לשחק בלי שהיא "תהרוס" לו/ תיקח לו/ תפריע לו.
פתרונות מסוג תשחק על השולחן/ ספה מתקבלים לעיתים רחוקות יותר ויותר ולפעמים פשוט לא מתאימים לאופי המשחק שהוא מעוניין בו ואז אני צריכה לשמור שהיא לא תפריע לו או לשמור שהיא לא תעוף על הראש כשהוא הודף אותה.
זה הופך להיות מתיש.

רעיונות?

קודם כל זה אכן מתיש.

אצלנו הפיתרון היה שני אזורי משחק בסלון.
אחד על מזרון פעילות שבו הגדולה למדה שכל מה שנמצא שם מותר לקטן לגעת.
ועוד לינוליאום שהוגדר כאזור שלה.
ולשם הקפדתי שהקטן לא יזחל.
לאט לאט הוא למד. עדיין ניסה כמובן אבל בגדול הבין שלא תמיד מותר לו.
עכשיו הוא כבר גדול [שנה ושלוש] והם משחקים רק ביחד
משחקים שאסור לו [חלקים קטנים וכד'] היא משחקת כשהוא ישן, לא בבית או עם מישהו אחר בחדר אחר.
ולחטוף לו סתם בלךי סיבה מעולם לא הרשינו.
כמו שלקטן אסור לחטוף מהגדולה גם לה אסור לחטוף ממנו והקפדנו על זה לשני הכיוונים.

וכן בעיקר צריך הרבה סבלנות

הקטנה זוחלת ומהר. הגענו לשלב שבו הוא לא יכול לשחק בלי שהיא "תהרוס" לו/ תיקח לו/ תפריע לו.
לא תמיד אפשר - אבל כשכן, זה עוזר - ליצור משחק משותף. אם בונה בקוביות - בוא נראה כמה קוביות תצליח לשים לפני שהיא מפילה. אם את פנויה לשבת ולבנות ולתת לה להרוס לך. לתת לו לשתף אותה במשחק - במקום שלה.
לגבי החטיפות שלו - לדבר איתו ברגוע (לא בזמן החטיפה כנזיפה, אלא אם כן את מרגישה שאת יכולה לעשות את זה בלי הכעס) - להסביר לו שאת לא מרשה לו לחטוף (מה שבטח כבר עשית, רק בדרך כלל יש לנו נטייה לעשות את זה "על חם" ולא לשוחח על זה נגיד - לפני השינה). שאת מבינה שהוא רוצה לפעמים בדיוק את מה שיש לה - ושקשה לו לוותר, שלא נוח לו שהיא משחקת בדברים שהוא רוצה ושלא חוטפים. תגידי שגם אם היא תחטוף לו, כשהיא תלמד לחטוף, את לא תרשי לה - כי ככה זה אצלנו - מכבדים אחד את השני. תשאלי אותו איך הוא מרגיש כשהוא רוצה משהו שאצלה - ותתני לו להגיד כל רגש ותסכימי איתו (לא להגיד - אתה לא צריך לכעוס / להתבאס.....) להגיד שאת מבינה שזה מה שמרגיש ושלפעמים באמת זה מה שילדים מרגישים כשהאחיות שלהם לוקחות דברים שהם רוצות - ותציעי פיתרונות - שיבוא אלייך ויגיד לך באותו רגע מה הוא מרגיש (שזה לא אומר שבהכרח הוא יקבל את הדבר - את יכולה בזמן אמת להציע - בוא ננסה לבדוק אם אפשר לעניין אותה במשהו אחר/ אם היא מוכנה לתת לך...), שיתן לה משחק חלופי לפני שהוא חוטף, שיבוא לחיבוק....

מה שעוד למדתי שעוזר עם האחים הגדולים יותר - זה לשבח אותם על לימוד של הילד הקטן - גם אם הם לא ממש לימדו באותו הרגע... כמו- היא מסתכלת איך אתה בונה - וככה היא לומדת לבנות. לפני שלומדים לבנות, לומדים לפרק, איזה מזל שיש לה אח גדול כמוך שבונה, היא יכולה לפרק וללמוד.
אם היא מצליחה משהו חדש - לשבח אותו - שלימד אותה, או אפילו במילים למישהו אחר כשהוא שומע - תראו איך אחות של X עושה (זוחלת מהר, הולכת....) ואז הוא חלק מהעניין ואם הוא לא צריך להתחרות איתה על תשומת הלב (כי הוא אח שלה אז מה שהיא עושה קשור אליו - הוא מלמד אותה, עוזר לה) הוא יוכל להיות יותר סבלן אליה.

כשהוא מצליח למצוא פתרון - משחק ליד השולחן כדי שהיא לא תגיע וכו' (מיוזמתו או חצי מיוזמתו) לשבח אותו איך היה לו רעיון כזה טוב, שהוא יוכל לשחק בנחת ואחותו גם תוכל לשחק בנחת בלי להפריע אחד לשני. ואפשר להוסיף - היא לומדת ממך לתת מרחב, על כבוד וסבלנות (רק כשמתאים ואת מאמינה בזה).
(וכן, אפשר לדבר כך אל ילדים. איך שמדברים אליהם - מפתח את מה שהם מבינים וכך הם גם ידעו לבטא עצמם).

וכן בעיקר צריך הרבה סבלנות.

העייפות מערפלת את המוח.

.

עירית_לוי

הי נונה יקרה

כל מה שיש לי לומר הוא כמובן תיאורטי, טרם נוסה אצלנו, אנחנו עדיין רק עם ילדה אחת.
אבל אולי יעזור...

שני רעיונות:

להציע לו ללמד אותה משהו או לעזור לה עם אחד המשחקים שהוא "כבר יודע והיא עוד לא". המחשבה שעומדת מאחורי ההצעה הזאת היא שנתינה יוצרת קירבה ועשויה למוסס התנגדות. זה משהו שראיתי על עצמי ואני נוטה לשער שזה יכול לעבוד גם עם קטנטנים. כשאני נותנת משהו למישהו או עושה משהו עבור מישהו, כל ההתנגדות שהיתה לי לאותו אדם, אם היתה כזאת לפני כן, נעלמת. כל ההתכוונות שלי כלפי אותו אדם משתנה פתאום. שוב, זה תאורטי לגמרי מבחינתי בכל הנוגע ליישום של זה בין אחים. אם זה מדבר אלייך, תנסי.

לתת לו לדעת שאת קולטת לגמרי את מה שמרגיז אותו ומתסכל אותו. גם אם אין לך פיתרון לכל בעיה, עצם ההבנה והידיעה שלו שהבעיה שלו נקלטה אצל אדם אחר (לעומת מצב בו הוא קולט שהבעיה שלו מעוררת התנגדות), יכולה לגרום לו להקלה. את כותבת שאת עייפה ופועלת חלק גדול מהיום באופן אוטומטי. אם את יכולה לגייס אנרגיות על מנת "לקלוט" אותו זו יכולה להיות השקעה טובה, משום שהקלה שלו תוביל גם להקלה שלך וליציאה מהלופ המתיש הזה. את יכולה לפתוח כל "קליטה" כזאת בנשימה עמוקה שתעזור לך לעבור ממצב אוטומטי לנוכח.

רעיון אחד שעולה לי הוא להפריד כוחות בשעות שאפשר.
האם הוא אוהב לעזור ? לבשל, לנקות, לסדר, לאסוף כביסה... יחד איתך? זמנים כאלו ימקדו אותו בך ובעשיה, ולא בה.
ואז היא תהיה חופשיה לזוז ולשחק.
כשהוא מאוד "פעיל" ויצירתי ( אני מניחה שלא כל היום הוא כזה... ) היא אולי במנשא.
קצת שקט, והפרדה שכזו, יכולות לתת בשעות של מפגש אפשרות פחות טעונה לרגעים הבאים.

ואולי עוד רעיון קטן. לחלק את היום ל - 5 דקות. וכל קטע כזה שעובר בשלום להוסיף לעצמך עוד

תודה@}
רק הצצתי לראות ומצאתי עצות מעולות.
אכתוב ברגע שאתפנה

אני לא זוכרת מה היה אצלינו בשלב הזה של זוחלת-פצפונה מול שני אחים גדולים.
אני חושבת שאחת הסיבות היא שקונפליקטים מסוג זה מלווים את הילדים עד היום. אמנם בצורה בוגרת יותר, אבל בבסיס - זה אותודבר.

נדמה לי שאפשר לחלק את קשיי-הטריטוריה לשניים:
אחד - היא רוצה להשתתף, אבל הוא מרגיש שהיא מקלקלת.
שני - הוא "רוצה גם".

לראשון - אני אומרת דברים כמו - "אז תראו לה איך", או "תלמד אותה", או "היא רוצה לבנות/לצייר/... כמוך!". יש גם דברים משותפים כיפיים בהם כל אחד עושה מה שהוא יכול כמו - הוא בונה מגדל, היא מפילה אותו.
בתכלס, אצלינו, לפעמים הגדולים לא עשו בדיוק מה שהם רוצים, אלא משהו קצת אחד. כלומר - כמו שרצונה של הקטנה לפרק את הפאזל או לאכול קלף-משחק אינו קדוש, כך גם הרצון של הגדולים להרכיב פאזל לא חייב להתגשם מיד ובאופן המדוייק שדמיינו. שני הרצונות חשובים, ואת שניהם אני לא רוצה לבטל.

לשני - אני משתדלת להדריך וגם להשרות בטחון ביכולת של שניהם להיות הוגנים ונדיבים - "תבקש, ותחכה. בלי לחץ. אני בטוחה שהיא תתן לך כשהיא תגמור", או "תני לו, הוא יחזיר לך עוד מעט". על הדרך אני מקווה שילמדו על האחר (ועל עצמם, בעצם) שכשהוא רוצה זה חשוב, וכשהוא מבטיח זה קורה.

תוך דקה, בלי שתשימי לב, הקטנה כבר לא תהיה חסרת ישע. לכן כבר מעכשיו (במינון מתאים) תני לגדול תחושה שאת גם לצידו, ולא רק כל הזמן נגדו ולצידה. ועדיף - לצד שניהם יחד.
עם זאת, הוא לומד שעור מאוד גדול בלהשתתף-עם-אחותקטנה. (אצלינו השעור הזה קרה ברחם

)
(לא היית ב"משוחחים" האחרון, נכון? הנושא עלה)

מתיש? נכון. עוד מעט יהיה קל יותר, כשתוכלי לדעת שהקטנה בידיים טובות של אח שלה.

אני מציעה תמיד להגן על הגדול מפני הקטנה. תמיד.
אם היא מפריעה לו במשחק אז את יכולה להכניס אותה למנשא ולקחת אותה איתך, או לשחק איתה בעצמך, או לנסות להציע לה משהו אחר לשחק בו.
אם הוא לוקח לה משהו אז אפשר לנחם אותה ואפשר לתת לה משהו אחר.
לאט-לאט הגדול יראה איך את מטפלת בה במצבים האלה וככה הוא ידע איך מטפלים במצבים כאלה.

לאט-לאט הגדול יראה איך את מטפלת בה במצבים האלה וככה הוא ידע איך מטפלים במצבים כאלה.
יונת, תוכלי להרחיב ?
אני מאוד מסכימה איתך, רק רוצה להבין עוד..

יונת, תוכלי להרחיב ?
מותר לי?
יש בלי סוף דרכים למנוע מהקטנה להפריע/להופרע - להסיח, ללמד איך-לא-להפריע, להציע אלטרנטיבה דומה מאוד, להציע אלטרנטיבה רחוקה מאוד, לומר לה שזה חשוב לו וכו' וכו'
את כל אלה הגדול לא יוכל להמציא לבד כשהוא במצוקה (מפריעים לו או מאוד רוצה משהו) - גם לי קשה להמציא פתרונות כאלה כשאני במצוקה, אבל יוכל להעתיק בהדרגה.

תבשילה, תודה.
גם לי קשה להמציא פתרונות כאלה כשאני במצוקה

מדויק ובהיר.

תודה לכן

עיצות יקרות מפז.
כבר מרגישה הקלה.

מהשלומכם?

טוב.
מרגע שאימצתי את הרעיון של יונת- להגן על הגדול מפני הקטנה. ירד ממני עומס גדול.
אני לא צריכה לחשוב איך להגיב ומה להגיד, מה שדרש ממני מאמץ.
אני נענית לקושי שלו וגם עושה את זה באופן שהוא __יוכל להעתיק בהדרגה בעתיד. כך לפחות אני מקווה,
אבל לא מצפה ממנו יותר למצוא את דרכו החוצה מהקושי ועוד בלי לפגוע באחותו.

כמו ש פו סיפרה, גם אצלנו יש משטח שעליו אני יכולה להניח אותה כשאני עיפה ואז אם היא מפריעה לו/ הוא מפריע לה אני אומרת שזה המשטח שלה והוא יכול לשחק בכל מקום אחר, שם אני אדאג שלא תפריע לו.

והכי הכי עוזר לשנינו- לתת לו לדעת שאת קולטת לגמרי את מה שמרגיז אותו ומתסכל אותו. זה גם עוזר לי מיד להיות אמפטית אליו ולא לכעוס.
הבעיה היחידה היא שזה עדיין לא מופנם לגמרי אצלי וברגעי עייפות גדולה, אז צריך את הכלי הזה יותר מכל, דווקא אז לעיתים נשכח הקסם: לנשום ולראות אותו.
אני מאמינה שזה עניין של אימון ונשתפר כל הזמן.

שוב תודה @}

עירית_לוי

טוב.
טוב לשמוע

.

אני בתוך הקופסא השחורה הקטנה שלי, שוכבת מקופלת, לא קר לי, אני מוגנת.
רק אחרי שאני דופקת את הראש בקיר או נותנת לעצמי סטירה חזקה הכאב מתעמעם ואני יכולה לראות.
אי אפשר להשאיר את הילדים לבד עם האישה הזו שהיא אני.
הצילו.

פלונית, את יכולה קצת להרחיב, שנוכל לעזור לך?

פלונית
קיבלתי צמרמורת מקריאת דברייך.
זה בדיוק המקום שמפחיד אותי כשאני מרגישה שחושיי מתקהים והולכים.
קבלי הרבה חום ואהבה להמיס את הקופסא ולצאת לבקש עזרה.
כל הכבוד שכתבת כאן.

מזמן לא היתי בדף הזה .
נראה שיש פה קריאה לעזרה , וכל היתר קצת פחות חשוב. הי פלונית , באמת שאת מוזמנת לספר מה קורה שם.

חשוב לי גם להגיב למה שמונונוקי כתבה לי . אני מקבלת את זה , זה מוסיף לי הרבה .
פשוט , שאני ממש לא יודעת למה הבאתי עוד תינוקת לעולם. היא פה כדי לעשות את המשימות שלה , ואני קטונתי . לא שתיכננתי .
נראה לי שרוב הילדים שבעינינם אנו עוסקות פה , לא באו כי רצינו ללמד את מישהו משהו.
גם לא חשבתי איזה יופי הם יכולים להיות חברים , או משהו מהסוג הזה.

אולי כל הדף הזה וכל הבעיות שמועלות פה הוא ביטוי לחוסר השליטה שלנו כנשים על החיים שלנו.
אנחנו אלו שניכנסות להריון וגם אלו שמטפלות בתינוקות ובילדים ובבית עם אין סוף משימותיו.
אנחנו במובנים מסוימים כמו חסר שינים שנותנים לו אגוזים.
וברור ברור , אלוהים לא נותן אגוזים למי שאין לו שינים .
הילדים הגיעו ,
הם הביאו איתם שמחה גדולה.(חמסה עליכי)
ואת הכל ניתן לפתור, עם גישה סובלנית ואהבה וכסף למכולת ...

אבל לפעמים הכל חנוק , שוברים שינים ולמה ?
כי זה לא משהו שידעת עליו מראש , לא חשבת שכך יהיה , לא תיכננת..

פלונית
אני מאמינה שהילדים שלנו בוחרים אותנו..תזכרי שאת עושה ועשית כמיטב יכולתך!! את העבר לא ניתן לשנות והכי גרוע לנו הם רגשי האשמה..את ההווה והעתיד ניתן לשנות! שולחת לך חיבוק וכמו שכבר אמרו טוב שכתבת ותכתבי עוד!

חודשיים אחרי הולדת הקטן, בכורי(שנתיים וחודשיים) שאל את אביו בהשכבה:
אמא עוד אוהבת אותי, נכון?

בהוק בהוק

פלונית יקרה
ראיתי עכשיו את ההודעה שלך ועלו לי דמעות, הרגשתי את העצב שלך וחוסר האונים,
אני אחרי לידה עם שלושה קטנים בבית וזה קשה, קשה מאוד לפעמים,
מה קורה איתך?
איך את מרגישה? עבר זמן אבל גיליתי את הדף הזה רק עכשיו,
אם את רוצה לדבר את מוזמנת, גם בדף הבית שלי.
מיה

לא מצאתי דף מתאים וכיכר השוק הומה....
הייתי רוצה לשמוע ולהשמיע , ולהתלבט,
נועם בן 8 חודשים, כל היום בתזוזה, סקרן בודק שם בפה לא יושב לרגע תרתי משמע, כל היום עומד מחזיק בכל מה שניתן כדי להעמד, בעיקר ברגליים שלנו.
ברק בן 3.5 , בבית . כל מה שברק מחזיק נועם מנסה לקחת, הוא רץ אחריו לכל מקום מטפס עליו ועלינו בלי הפסקה ולא נותן לו זמן לשחק בשקט עם הצעצועים שלו. ברק משתגע , דוחף אותו, צועק מבקש שנזיז אותו.
לי אין זמן להיות עם ברק ולעשות דברים ביחד כי צריך כל הזמן לשמור על נועם, אי אפשר לספר לו סיפורים כי נעם מנסה לקחת את הספר.
כשברק מצחיק אותו הם נהנים ומקסימים אבל לרב נראה כאילו ברק מותש ומחפש קצת ספייס.
אני מותשת - בניגוד לברק שהיה רגוע במיוחד , נעם הוא פצצת אנרגיה.
כשברק לא בבית נעם הרבה יותר רגוע.
מענין אותי לשמוע: מתי תינוקות נרגעים? איך מתנהל היום יום עם שניים בבית כשאי אפשר לתת לגדול מספיק תשומת לב?

I too have an extremely active 15 m/o baby.
These past 2 weeks I got a good taste of what happens when she is not letting it out in the pool 3 times a week.
She drove me nuts

I mean, she is extremely cute and fun and happy. But she is literally all over the place. And now that my husband is on a business trip, it is the first time since she was born that my patience was beginning to unravel at the seams.
combine that with a week with my in-laws, and what you get is a child that used to be able to play by herself and now needs an audience.
She basically follows me everywhere,whines, sits on me, sits on anything I am touching, soon she will grow a tail and eventually become a cat

So anyway.

We went to the pool today, and I am planing to take her daily now. If she does not get a chance to let out all that (wonderful! positive!! healthy!!) energy it ricochets all over the place. I get upset and nothing good comes out of it.
Since she is a raw-vegan, I doubt that it has anything to do with her nutrition. Just her nature and the fact that she is used to having an exercise 3 times a week since she was 3 months old.
My solution is to let her let it out. We will start going out more, playgrounds, pool, parks, the back yard.
She needs to move a lot, that's the age. and when she does not get the chance, she expresses her distress.

Last but not least, don't expect him to grow out of it. this is who he is. I would try to adjust his surroundings to allow for more physical activity. Get some climbing toys, a rope maybe, a swing, a trampoline, steps, crawling tunnels, anything that will allow him to move a lot and not be all over you.

, I know it is not exactly what you asked but I hope it helps anyway. Sorry for the English...

לא נראה לי שיש הרבה מה לעשות...
פשוט לחכות שהוא יגדל ולשמוח שיש לו הרבה אנרגיה.
גם אצלנו הגילאים דומים אבל שתיהן אנרגטיות מאוד.
אני לא מכירה אמא לשניים בחינוך ביתי, כשאחד תינוק והיא לא עייפה!

לא יודעת על אחרים אבל התינוקת שלי לא נרגעה

היא פשוט הפכה לפעוטה (2.5) מאוד אקטיבית - טמפרמנט שכזה.
הקטן 5 חודשים יותר רגוע וזה אומר תשומת הלב שהיא מקבלת באה לפעמים על חשובונ

כמו הגדול שלך (?)

שמתי לב שכאשר אני מצליחה להיות לבד איתה ולבד איתו זה יוצר איזון ואני מאוד משתדלת לתת לכל אחד זמן אמא בנפרד (בהצלחה חלקית בלבד, אני מודה)

ובכ"ז יש משהו מעודד - יש שלב שנדרשת פחות השגחה על הפעלתנים ואז יתפנה לך יותר זמן
וכדאי גם להסתדר עם שני ילדים

אולי יעזור גם על ילדיי הפעילים ועל אמם

מים מים, מוכן להיות באמבטיה כל היום.
זה מוזר כי אחיו כל כך הפוך, גם בתור תינוק הוא היה פשוט שיא הרוגע, אני מרגישה את ההתפכחות מהפנטזיה שביכולתי לעצב את ילדי כדי שישתלבו במשפחה.
כשהייתי נפגשת עם אמהות לתינוקות אנרגטיים במיוחד שמחתי שזה נשאר אצלם בסוף היום ושאלתי את עצמי האם זה האופי המולד שלהם או שההורים לא רגועים וזה מקרין על הילד.
כנראה שההתענינות שלי היתה מוגזמת וקיבלתי את ההזדמנות שלי לבדוק בעצמי (-:
בינתיים המסכנות שלי שלי הן:
א. אני הרבה פחות רגועה עם שניים בבית מאשר עם אחד כי מעט הזמן שהיה לי לעצמי נעלם לגמרי וזה בטח מקרין על כולם.

ב. הגדול בגיל של דווקא. ולמה? , ויש לו צרכים חברתיים ואני לא מצליחה לספק אותו, כשאני כן מנסה להיות איתו יוצא שהקטן צריך לחכות עד שיקבל את שלו (ציצי, שינה, ידיים וכו' ) והוא יודע לצרוח... ואז מתחיל גלגל שבסופו אני מרימה את הקול , הגדול נעלב או בוכה או עושה דווקא , הקטן יבכה ויקבל את שלו + אמא עצבנית ולא רכה ואוהבת כמו בפנטזיה, ואני ? אני צריכה ללמוד להשאר שלווה וזה קשה לי.

ג. זה מולד ולא תלוי בי - תודה לאל שלא כל האחריות עלי , הרי ברור שלתינוק יש אופי משלו למה אני מנסה לקחת אחריות על דברים לא לי???
מסכימה עם ניצן אמ לנסות להתאים את הסביבה בשבילו, ואולי בקרוב כשיתחיל ללכת יהיה יותר קל לתת לו להוציא מרץ.

המלאכית בת שנתיים, אח שלה נולד לפני חודש
ואני כועסת על עצמי שלא למדתי מספיק טוב את החומר
לא הייתי מוכנה "למשבר".
אני מאוהבת בגבר שנולד לי מהרגע הראשון שהוא נולד.
הבעיה היא עם המלאכית, שהיא כל עולמי משאת נפשי
לאחרונה אני מרגישה כלפיה כעס או חמלה.
כמעט ואין זמן לאהבה ממשית, בפועל.
כשיש לי זמן ואני מפנה עבורה את הכל
היא ממש דוחה אותי, לא מעניין אותה לעשות איתי משהו בכיף
עכשיו היא רוצה רק מלחמות, והיא משיגה אותם.
ואז היא בוכה כל כך, ממש מתאבלת
ואני זמינה לה, ובשבילה, ובכל זאת היא מעדיפה לשבת ולהתיפח, אמא אמא...
וכל הזמן הזה אני יושבת לידה, כאילו מתגעגעת לאמא אחרת לאמא שהייתה לה.
ואני בוכה איתה, מרחמת עליה.
אני גם כנראה מבלבלת אותה אני לא יודעת איך להתנהג
לפעמים אני חושבת שהכי נככון זה לרצות אותה על כל דבר,
אבל אז היא עובר את הגבול.
ולפעמים אני מחליטה להתעקש איתה על דברים מסויימים
ו היא מתעקשת כל כך שבסוף נגמר שוב במלחמה.
אני אובדת עיצות, אני אומרת לה מילולית כל הזמן מה אני מרגישה כלפיה וכמה
אני מבינה את הקושי שלה.
אבל אני גם מתפוצצת, והרבה
ואז שוב בוכה ואני שוב מרחמת.
הכל נהייה כל כך קשה ומסובך לעשייה.
אני מרגישה שאני צריכה ללכת איתה על ביצים, העיקר שלא תתחיל
וזה מרגיש לי נורא ולא אמיתי, מזוייף.
פעם היינו אני והיא בהרמונייה
איפה המלאכית שלי לאן היא נעלמה לי?

אצלי לא היה משבר אחרי הלידה, הוא מתרחש עכשיו (כמעט שנתיים אחרי הלידה השנייה)
פחדתי מהתגובה של הגדול להנקה של הקטנה והכנתי אותו חודש לפני.
הפרשי הגילאים בין הילדים שלנו דומים.
אני חושבת שהייתי ממשיכה כמה שיותר בשגרה - ומתייחסת בעיקר לשגרה של הגדולה הקטן מקבל חום ואהבה בעצם ההנקה וזה שהוא עלייך.
_אני גם כנראה מבלבלת אותה אני לא יודעת איך להתנהג
לפעמים אני חושבת שהכי נכון זה לרצות אותה על כל דבר,
אבל אז היא עובר את הגבול.
ולפעמים אני מחליטה להתעקש איתה על דברים מסויימים
והיא מתעקשת כל כך שבסוף נגמר שוב במלחמה_
לא לרצות- להמשיך כמה שיותר בשגרה הקודמת, לטייל לבלות כמו מקודם. ולא להכנס למאבקי כוח להתעקש רק על הדברים הקריטיים.
אני לא חושבת שצריך לרחם עליה, היא לא מסכנה אל תאשרי לה את המניפולציה שלה.
אני רואה עכשיו איך הם נהנים יחד - משחקים בסלון (רגע לפני ששוב יריבו) אוהבים אחד את השנייה עד אין קץ. טוב להם יחד.
קחי בחשבון שאת עוד רגישה עייפה מהלידה ולכן הכל נראה גדול יותר. את זקוקה לזמן ההתחברות עם הקטן, נסי למצוא זמן כשהילדה בבילוי של כיף עם אחד מבני המשפחה.
יהיה בסדר. הם יודעים שאת אוהבת אותם.
מזל טוב!

איפה המלאכית שלי לאן היא נעלמה לי?_

חוץ מזה שנולד לה אח היא גם בת שנתיים
וזה שלב מאתגר בכל מקרה

לי יש בת שנתיים ובן ארבעה חודשים ומאז שילדתי לא הייתי איתם לבד כמעט. אני משתדלת שתמיד יהיה עוד מישהו (סבא, סבתא, חברות, בייביסיטר בתשלום, מפגשים (הקבוצת משחק של ארני לא רחוקה ממך. נכון? אני ממליצה מאוד לבקר שם עם שניהם) - כל מה שיוריד את העומס ממני ויאפשר לי לנווט בין שניהם.

חוץ מזה - אתם מוזמנים אלינו תמיד. אפשר יהיה להתעלף בתורות

יהללוך מלאכים{{}}, שלום, כל כך מוכר מה שאת מתארת. המלאכית שלך לא נעלמה, היא מלאכית כתמיד, קשה לה עכשיו, וגם לך. אין לי הצעות, חוץ מלדעת שזה קורה וזה עובר, ושתיכן תצאו מזה בסוף, אולי שונות אבל תמיד מלאכיות, והיא תקבל את המתנה הכי נפלאה בעולם - אח!

היום המלאכית הייתה נינוחה,
והיה רגע שבו היא שכבה על הגב, עם ידיים פרושות על הרצפה
כאילו מחבקת את העולם. ואמרה:
"כיף לי בבית שלי, עם אמא שלי, ואבא שלי וקטני שלי"
ואני ידעתי רגע של נחת מהו
(-:

ואני ידעתי רגע של נחת מהו
כן ירבו.

חוץ מזה שנולד לה אח היא גם בת שנתיים
אצלנו האח יגיע רק עוד 3 חודשים, אבל הקטנה, בת שנתיים וחודש מתנהגת בדיוק כמו שאת מתארת. עם או בלי קשר להריון, היא פתאם מתחילה להגיד לא רוצה על מליון דברים, התקפות זעם ובכי כשלא מקבלת מה שהיא רוצה, לפעמים נדמה שהיא ממש מבקשת את העימות, למרות כל נסיונותנו להמנע ממנו.
לא נראה לי שזה מרגיע להגיד שזה היה אולי דומה גם ללא משבר לידת האח, מה גם שאני מניחה שכל מה שעובר עליה ועלייך קשה פי כמה לאחר הלידה.
בהצלחה בכל מקרה

שגיא בן 9 חודשים
היום בבוקר אלה הלכה עם הבייביסיטר ואני נכנסתי איתו למיטה להתחבק

הממתק הקסום הזה חיכה 9 חודשים שלמים כדי שתתפנה לי שעה בבוקר להיות איתו באמת
ומה עשיתי בשעה הזו? בכיתי ורחמתי על שלושתנו נורא (והוא נרדם עליי - זה נורא מרגיע הרעידות האלו של הבכי

)

מאוד אהבתי מה שעפרה כתבה על להיות 100% עם הסיטואציה
אבל מרוב שאני מתחזקת כאן את המערכת (שכוללת גם אבא שעוזר בדרכו המקסימה והגברית ("תראי איך אני עוזר יפה. שמת לב שעזרתי?. אני עדיין עוזר. וואוו איך היה קשה לעזור. את זוכרת שעזרתי?") וסבא וסבתא שמקדישים המון זמן ("איזה יופי את מסתדרת, יש קפה? ומה שלום בעלך? הוא עוזר ממש יפה. את עוזרת לו?") לא נשאר לי אפילו חצי אחוז מיותר
וכשכבר יש לי שקט ואני יכולה להתפנות לאמהות (בניגוד לתפעול משפחה) - ישר צפה לי ביצת האשמה והרחמים

והכי הכי הכי נורא - שאין אפשרות לקטר לאף אחד. מיד מחליטים שאני חייבת לשלוח את אלה (שנתיים ו4) לגן ולפתור בזאת את כל בעיותינו
אז אני מקטרת כאן. ותודה על הדף הזה

מיד מחליטים שאני חייבת לשלוח את אלה (שנתיים ו4) לגן ולפתור בזאת את כל בעיותינו
אני רק חודש ושבוע בעניינים. זה הפתרון, לא? חמותי, שתחיה בבית שלה, שמעה שאני קצת מתקשה בתחזוקת הבית ומיד נידבה את המשפט האהוב עליה "אז אתם צריכים למצוא פתרון..." משפט סתום בלום בצבע חום... לא חלילה שהיא תעודד ותגיד "נו, כל ההתחלות קשות. זה בטח יסתדר מאוחר יותר כשתתרגלו כולכם למצב/כשהפצפון יתאפס על שגרת יום/כשהגדולה תתרגל למצב שיש לה אח קטן" מיד צריך לתקן את המצב. הקושי הוא מחלה לא הדרך לשום מקום וצריך מיד למגר אותו מהעולם. לא? לא! אבל לא בעולם שלה... מזל שאני ממש לא מחשבנת איתה כלום.

ישר צפה לי ביצת האשמה והרחמים

חמותי, שתחיה בבית שלה
ילדת טבע - זה ביטוי מהסרטים!!!

זו השאלה הגדולה שלי. ואני חושבת על זה כל כל יום ולא יודעת מה להחליט.
בתי בת שנה ו-8 חודשים והיא איתי בבית בכיף גדול לשתינו. אני בהריון שני (בחודש שלישי) וכשאלד היא תהיה בת שנתיים וחודש בערך.
בעיקרון-אני רוצה להשאיר אותה איתי בבית עוד שנה. כלומר-עד גיל 3. בעיקר כי אני חושבת שזה הכי טוב בשבילה. וגם מבחינה כלכלית זה חוסך הרבה. אבל-מפחדת שיהיה לי קשה מידי בבית עם שניים.

אני עובדת שעה עד שלוש שעות ביום בעסק בבית (בתחום הטיפולי ככה שאני עם לקוחה אני לא יכולה להיות גם איתה) ואז אמא שלי/בעלי שומרים עליה. איך אצליח להיות בבית עם שניים ולהספיק גם לעשות עבודות בבית, גם לעבוד (בעיקר אחה"צ כשיש לי ביביסיטרים..) וגם להתייחס לשניים, לשחק וכו'..גם לטייל איתם קצת בחוץ ולפגוש מבוגרים וילדים (וואי, איך יוצאים עם שניים?) וגם-לנוח אולי קצת וגם קצת להתייחס ל-עצמי. איך?
וגם-איך מקלים על המטלות היומיומיות בבית? כבר היום אני שמה לב שאם אני אעשה את כל מה שאני צריכה לעשות בבית עכשיו-כלים, כביסות (ויש המון. ואנחנו רק 3) וכו', אז לא נספיק לצאת לטייל בחוץ כי עוד מעט צהריים וצריך להספיק לאכול ולהשכיב אותה לישון מוקדם כדי שתירדם בשעה סבירה בלילה. (נמאס לי ללכת לישון מאוחר כ"כ ושאין לי זמן להסתכל על בעלי לפני השינה) ואולי לנוח בעצמי לפני-העבודה אחה"צ. בקיצור-מוכר למישהי? אז בטח שעם שניים יש פחות זמן ויותר עבודה...

אנחנו גרים במושב קטן ויש כאן מעון טוב עם מטפלות טובות. היא גם מאד מאד חברותית ואני כן רואה אותה מסתדרת טוב כמה שעות ביום עם עוד ילדים ..ככה שזה לא יהיה אסון אם אשלח אותה למעון אבל...עדיין נראה לי הכי טוב בשבילה להיות איתי עוד שנה בבית. עד גיל 3. וחוצמזה-נשמע לי מבאס לשלוח אותה מהבית דווקא כשנולד/ת אח/אחות קטנה. (אבל זו לא הסיבה. אני באמת חושבת שהכי טוב בשבילה עד גיל 3 בבית איתי)
רשמתי אותה למעון כדי לשמור מקום (אחרת אין סיכוי להכניס באמצע שנה/אחרי הזמן).
כל האימהות שדברתי איתן והיו להן ילדים בבית שלחו אותם למעון בגיל שנתיים כשנולד אח חדש (והרב גם לפני בגיל שנה / חצי שנה) אף אחת לא אמרה שחשבה להישאר בבית עם שניים. כאילו-מה? רק בראש המשוגע שלי זה עולה? (טוב, חוץ מבאתר הזה..) ואולי אני סתם עושה לעצמי חיים קשים?

אני כ"כ רוצה להצליח להסתדר טוב עם שניים בבית ולא להתחרפן מזה ושיהיה לנו טוב ונעים ורגוע ומספק. בסה"כ זה רק שנה אבל שנה זה הרבה זמן..
אשמח לשמוע חוויות מאימהות שעשו את זה ואיך היה להן.

שמתי לב שבהרבה מקרים וגם כאן אני אולי מקובעת על דברים מבלי לחשוב מספיק על פתרונות יצירתיים שמתאימים לי.
יש נטיה כזו לחשוב שאם האמא בבית ולא עובדת או עובדת מעט מהבית אז היא לא צריכה עוזרת בית ולא יכולה להוציא כסף על עזרה וכאלה וזה חבל-כי לפעמים זה אפשרי וסה"כ אם לוקחים עוזרת בית או כל עזרה אחרת בתשלום זה כסף קטן לעומת הוצאה של מעון...
ובכל זאת-אני בטוחה שלא יהיה לי קל עם שניים. מבחינת הסבלנות שלי ושהכל יהיה כ"כ איטי...וכל דבר לוקח פי 3 זמן.. (עם אחת בבית זה פי 2 זמן...)
והנה, כל האימהות שהיו במצבי אמרו שכדאי לשלוח את הגדול כשיש עוד קטן.זה קשה מידי..הן בכלל לא חשבו לעשות לעצמן חיים קשים

האם את מכירה את הדף חינוך ביתי לקראת הילד השני ?

אוף. איך עושים את זה?
הגדולה בת שנתיים ושמונה והקטנה בת שבעה שבועות. הכל כל כך אינטנסיבי, היא בודקת אותנו בכל דרך אפשרית, כולל להרביץ (לנו, לא לתינוקת. איתה היא מדהימה), להציק, לעשות בכוונה דברים שאסור. פורצת בבכי על כל דבר הכי קטן, הלכה לאיבוד היכולת שלה להעסיק את עצמה, במיוחד אם אחותה ערה. אלה הזמנים הכי קשים.
אני יודעת שזה מעבר קשה בשבילה, אני שמחה שהיא מבטאת את זה. בעלי איתנו בבית המון עכשיו ככה שהיא מקבלת המון תשומת לב, הרבה מהזמן תשומת לב בלעדית של אחד משנינו או ששוהים ארבעתינו ביחד. ואנחנו כל כך משתדלים לגייס סבלנות והבנה אבל אני מרגישה שגם המשאבים שלי מוגבלים. ולפעמים פשוט אין לי כוח יותר לזה שכל רגע הוא התמודדות, לזה שכל דבר שמנסים לעשות (למשל לצאת מהבית לגן משחקים שברור שיהיה לה כיף ומהנה) לוקח שעות. לזה שכל הבית נראה כמו ערימה.
בכל פעם שאני מזהה מקום שבו אני "נאבקת" בה אני מנסה לשחרר וזה קצת מקל, אבל עדיין העומס הוא מטורף. אוף.

גם לנו גדולה בת שנתיים ושמונה ופיצי בן שלושה חודשים. ההתחלה היתה לא קלה. תיגברנו עם רסקיו לכולנו. שלושה שבועות ראשונים היינו ביחד (גם אבא) מה שהיה אמור להקל אבל בדיעבד גרם לכך שהחזרה לשגרה היתה איטית יותר. אבל זה היה חיוני בשביל ההחלמה וההתחזקות שלי. אחרי שהאיש חזר לעבודה לקח שבוע בערך שבה למדתי היערכות מחודשת. למשל, אם פעם היינו קמות בבוקר ומסתובבות עם פיג'מות עד שניה לפני יציאה אז עכשיו לא יוצאים מחדר השינה לא לבושים אם יש כוונה לצאת מהבית (היה חורף לוקח יותר זמן להתלבש ועוד יותר זמן אם אחרי כל פריט לבוש מישהו צריך ציצי/קקי/פיפי/ידיים/מנשא/השד יודע מה). אחד הדברים הראשונים שהבנתי זה שחייבים לצאת החוצה גם אם זה מסובך כי זה הכי קל בחוץ.
הדבר הבא שעשיתי היה לוותר על שנת הצהריים שלי ושל הגדולה, קודם זה היה כי לא הצלחתי לסנכרן את שנת הצהריים שלה ושל הפיצי יחד אז יצא שהם שניהם ישנו בתורנות ואני זכיתי ליום ארוך ארוך בלי הפסקה (שנמשך גם עד 11 בלילה בדרך כלל). דבר שמיד שיחרר כמה דברים, קודם כל את זמן ארוחת הצהריים-יכולנו לאכול יותר מאוחר כי לא היה צריך גם להספיק לישון וכשלא הולכים לגן אז קמים יותר מאוחר בבוקר וארוחת בוקר מסתיימת בערך באחת עשרה ורק אז אפשר לצאת-לחץ, לחץ, לחץ... יוצאים כשמוכנים ואוכלים כשרעבים. זה הוסיף לי זמן "גדולים" עם הגדולה בחדר המשחקים שלה-מה שהיא התגעגעה אליו הכי מכל כי מה שהיה קורה זה שהיינו חוזרות מהטיולים יושבות לאכול אחר כך הולכות לישון ואז קמות כשאבא חוזר מהעבודה לענייני אבא. אז עכשיו היא הולכת לישון מוקדם יותר, מעט אחרי אחיה וזוכה לזמן אמא בלעדי עד השינה כולל השכבה לפי מיטב הטקס והמסורת כי אחיה כבר נוחר (בדרך כלל, אבל גם אם הוא מתעורר פתאום באמצע זה לא מפריע לה והיא מחכה בסבלנות). לפעמים היא עיפה ונרדמת מתישהו במהלך היום אז היא לא ישנה יותר מרבע שעה/עשרים דקות בניגוד לשעה וחצי שעתיים קודם.
גם עוזר לנו מאוד כשמדברים על דברים, תמיד יצאנו מנקודת הנחה שהיא מבינה אותנו אז תמיד דיברנו איתה ושיתפנו אותה ועכשיו כשיש קושי כלשהו אני יושבת איתה ומסבירה לה למה זה קשה כמו למשל שיש לה לפעמים נטיה לעשות דברים שאני לא מרשה בכוונה בדיוק כשאני מניקה או עושה לקטן אמבטיה-בדיוק כשאני לא יכולה לעשות כלום מלבד לדבר ללמפה. ברור שיש פה עניין של תשומת לב אבל גם עניין של קנאה-רצון לתשומת לב בלעדית בדיוק כמו של התינוק, אז על זה דיברנו, הסברתי לה כמה חשובה ההנקה לתינוק הקטן ושאם היא לא תיתן לו לינוק בנחת כמו שצריך הוא יהיה רעב וחולה, היא אמרה שהיא לא מעוניינת שזה יקרה ואכן משתדלת לא לעשות מה שהיא קוראת "להכעיס בכוונה" אם כי היא לפעמים שוכחת ואז אני מזכירה לה, אחרי הכל היא סך הכל עוד קצת תינוקת בעצמה. אני נותנת לה המון אחריות יחסית לגילה והיא עושה כמיטב יכולתה, אם זה לערוך את השולחן, לבדוק אם לחיות יש אוכל ומים, להביא לי את הסיר של הפצפון כשצריך, לנגב את הפליטות (זה תחביב שלה, מעולם לא ביקשתי ממנה, אוי לי אם אני עושה את זה בלי להודיע לה ולבקש ממנה לעשות את זה... כל אחד והסטיות שלו), להצחיק את אחיה כשהוא מקטר ואני בדיוק עסוקה מאוד.

בקיצור, עכשיו אני יכולה להגיד שהצלחנו להגיע למצב מצויין שבו אנחנו כבר מכינות יחד עוגיות במהלך היום, יכולות לבלות יום שלם בבית, בלי לצאת, ובלי להרוג אחת את השניה וכבר ממש ממש כייף כמו שהיה לפני. זה לקח זמן ואני בטוחה שעוד יעשו שינויים אבל דברים חייבים להשתנות כדי להתאים את המערכת ליותר מילד אחד. גמישות וקבלה וגם כן, שחרור, לשחרר גם את ההרגלים הישנים וגם תחומים קשים. ולקבל שיש דברים שחוזרים עם הזמן. והכי חשוב לדעתי-לדבר, לבדוק עם הילדה מה מפריע לה, לשאול אותה "למה" גם אם לא מקבלים תשובה זה עוזר לחשוב על דברים לתת תשומת לב וללמוד לעשות את זה בעתיד. בהצלחה

you can stend on your head and spit nikels he will stil think he is helping you.

הי מתלבטת.
אני לאחר הלידה השניה שהייתי עם שתי בנותי 7 ח' בבית, ולמרות הקושי לפעמים בג'ינגלור בין הבנות, הבית וכו', אני חושבת שזו היתה תקופה נפלאה לכולנו וגם מאוד חשובה.
אני הרגשתי שיהיה יותר נכון לכולנו להיות יחד בבית אחרי הלידה, כך שהגדולה תהיה בתוך ההתרחשות ולא מחוץ לה. ובדיעבד אני גם מאמינה שזה גם אחד הדברים שעזרו לה להיכנס לגן (לראשונה בגיל 3.4) בצורה כל כך טובה וזורמת. בין היתר גם בגלל שאחרי 7 ח' בבית עם תינוקת, עם התארגנות יותר מסורבלת ואיטית, אני חושבת שהיא התחילה להשתעמם קצת ולהזדקק יותר לפינה משלה ללא אחותה, וכשזה בא בדמות הגן המדהים שלה - היא פשוט התאהבה ופרחה.

וחו"מ יש גם יתרונות והקלות כאשר נמצאים עם שניהם בבית -

לא צריכים לקום בבוקר עם שעון.
לא צריכים לארגן את כולם כל בוקר במהירות.
אפשר יותר לזרום לפי מצב הרוח בבית.
פחות חשיפה של הקטנה למחלות שמגיעות בדואר ישיר ומהיר באמצעות שליח/ה מהגן.
הגדולה לא מרגישה מחוץ לעניינים כי היא עמוק בתוכם.

ואח"כ כשהגדולה נכנסת למסגרת - לא מפחדים מהחופשות והמחלות עם שתיהן בבית , כי כבר היית שם, לעומת אמהות שלא ושחלקן מאוד מבוהלות מלהיות ימים שלמים עם הילדים בבית.

ועוד כמה דברים שעזרו לי וחלקם עדיין עוזרים. (לחשוב מחוץ לקופסא ולמצוא פתרונות יצירתיים וגם עזרה מאחרים).

אני אחרי האמבטיה של הערב מלבישה את שתיהן בבגדים שיוכלו ללבוש גם ביום למחרת, כך לא צריך להתעסק עם הלבשות בבוקר.
כמו שכתבת, עוזרת בית - אצלנו זה לפעם בשבועיים ועכשיו הולך ופוחת כיוון שהפליי ליידי עוזרת לי להתחיל להשתלט קצת יותר על הבלאגן והנקיונות בבית.
זמן לעצמי - בשבילי אלו לימודים של שני ערבים בשבוע - שנותנים לי אוויר לנשימה ומחדשים תדיר את כוחותי וסבלנותי.
זמן לבד לגדולה - (ובעניין הזה הייתה לי הפתעה) בגלל שהקטנה לא הסתדרה בהתחלה בכלל עם בקבוקים, לא יכולתי לשאוב לה חלב ולכן יצא שהיא באה איתי ללימודים עד גיל 5 ח' בערך.

ולמרות שאני הייתי בטוחה שזה יקשה על הגדולה שהקטנה נוסעת איתי והיא לא, יצא שפעמיים בשבוע היה לה זמן איכות לבד עם סבתא שלה ועם אבא שלה, זמן שכולו מוקדש לה וזה ממש היה נפלא בישבילה. ובנוסף לזה אני זכיתי לזמן איכות עם הקטנה שרוב הזמן בלימודים הייתה עלי במנשא, וזה מילא גם צורך שלי וגם של הקטנה - וכך כולם יצאו מורווחים.

זהו בינתיים, הבית כבר שקט מזמן , אז כדאי שגם אני אלך לישון, מחר צריך לקום לגן...

בהצלחה -

נהר

אבל עדיין העומס הוא מטורף. אוף.
גם לי זה זכור כעומס מטורף.
אני חושבת שזה תלוי באופיה של האמא.
אמהות רגועות (זה משהו באישיות של הבן אדם) יכולות המולת ילדים
אמהות פחות רגועות (שוב זו איזו אינטנסיביות של דברים, בתוך תוכה של האמא, עוד בלי קשר לילדים) מקבלות שגעת יותר בקלות.
לי מאוד עזר:

אין פיג'מה- רק בימי ששי- הולכים לישון בבגד של יום המחרת.
הפרש הגילאים אצלנו

בין הבכורה לאמצעית 6 שנים (מומלץ בחום) בין האמצעית לצעיר 3 שנים.
כשהקטן היה בן חודשיים בערך, הבחנתי בילדים עם הוריהם שיוצאים מאחד הבתים ברחוב שלי- אמרתי בלבי- שווה בדיקה.
כבר ביום המחרת הגעתי עם שני הגוזלים- לברר כמה עולה הגן- עלה המון- מזל שהגננת היתה כל כך מקסימה שהסכימה לקבל את האמצעית לשעתיים כל יום עבר 500 ש"ח שזה מה שיכולתי לשלם. זה בדיוק הספיק.
לא הייתי צריכה לצאת בהסטריה מהבית.
יצאנו ברגוע, אחרי שנתתי קצת תשומת לב לבית- האמצעית הלכה לגן ואני הסתובבתי עם קטנצ'יק שעדיין לא דורש ממני כלום, כתבתי כשהוא ישן, וחזרתי לקחת אותה באחת בצהריים- עם כוחות מחודשים.
בהצלחה.

חשוב לציין- שלא חזרתי הביתה, כמעט אף פעם, כשהאמצעית היתה בגן. כי בבית כזה קטני כן דורש והרבה. הוא היה עלי,. כשהוא גדל והיא היתה בגן- עשיתי לנו מנוי לגן חיות, ולגן מניה, שם לפעמים פגשנו את לוטם מרווני עם בתה
כשהאמצעית היתה קטנה- לקחתי אותה כל בוקר לבריכה. (במקום גן חיות)

אני חושבת שזה תלוי באופיה של האמא.
יש בזה משהו. לא שאני לא רגועה, כמו שקשה לי להכיל המולה. גם מפגש עם הרבה אנשים אחרים זה משהו שמציף אותי יחסית בקלות, גם אם זה לא המון אנשים. אז בוודאי כשזאת סיטואציה שבה תשומת הלב שלי נדרשת בכמה מקומות בו זמנית...
ילדת טבע,
תודה על מה שכתבת. הרבה ממה שאת מתארת קורה גם אצלנו ודרכי ההתמודדות דומות. נראה לי שאנחנו עכשיו בסוג של שיא של הקושי, לפחות לעומת כל מה שהיה עד כה. בשבועות הראשונים היה יותר קל. בדיוק היום "המצאתי" לה סיפור שמתאר אחד לאחד את מה שקורה אצלנו וכמה זה לפעמים קשה שיש אחות קטנה ותינוקת וכו' רק שהחלפתי את השמות

והוא היה הצלחה גדולה. היא גם מאד מודעת לעניין הדווקא, לפעמים ממש אומרת שהיא רוצה לעשות דווקא או לעשות את מה שאסור.

לנגב את הפליטות (זה תחביב שלה, מעולם לא ביקשתי ממנה, אוי לי אם אני עושה את זה בלי להודיע לה ולבקש ממנה לעשות את זה... כל אחד והסטיות שלו)
D-: אצלנו זה להביא את הקערה לפשפושים. אבל גם, אני יכולה לבקש ממנה, היא תתעלם בכוונה, ואז אני אקח את הקערה בעצמי כי הקטנה כבר צריכה והיא תפרוץ בבכי נעלב ונוראי....

רותי תותי, לא הבנתי את מה שכתבת....

ואז אני אקח את הקערה בעצמי כי הקטנה כבר צריכה והיא תפרוץ בבכי נעלב ונוראי....
יודעת שיש פה עניין עם דובים (שלא כדאי להעיר אותם) אבל כשהיא מתעלמת בהפגנתיות היא יודעת שאת הולכת לקחת את הקערה לבד ויודעת שהולך לצאת מזה בכי, יש סיכוי טוב שהיא פשוט מרגישה שהיא צריכה לבכות ומחפשת סיבה. יש לה משהו לפרוק.
אנחנו נתקלנו בתקופה הזו בהמון התמודדויות עם ילדה גדולה שבוכה ואין מה לעשות לפעמים בוכים וזה מה שיש. בעסה. אמא אחת לא יכולה לרצות את כולם כל הזמן. החיים יכולים להיות מבעסים לפעמים. בעסה שצריך ללמוד את זה בגיל שנתיים ומשהו אבל לפחות זה בעדינות ונעימים.

לגבי נוכחות האיש, מה שברח לי (כי גם אני צריכה להסתדר עם שני ילדים וזה גורם לקשיים בריכוז בעיקר אם מקלידים ביד אחת ובשניה מנגבים אף), זה שגיליתי שכשיש שניים אז יש עוד מקור לדרישות, עוד קהל לסצנות. אצלנו האיש לא נמצא הרבה בבית והיא רגילה שאני עוזרת לה בכל דבר. אחרי הלידה פתאום נהיה שם עוד מישהו שעוזר. זה מיד גרם לה להתמרמר "רק אמא!" גם לפני כן לא ממש אהבה את ההתערבות הלא שגרתית של האיש (המקסים).
היא היתה עושה סצנות מיוחדות בשבילו ואני הרגשתי שאני צריכה לסחוב גם את חוסר הסבלנות שלו כי הוא עצמו לא רגיל להתמודדויות יומיומיות עם הבת.
בכל אופן יש בטוח איזה פיק שכזה של הקושי. אחר כך מתחילים להסתגל. כולם. הם מפסיקים למצוא מקורות יצירתיים לשגעת, את כבר מכירה את כל השטיקים ולא מתרגשת ולאט לאט העוקץ יורד מכל העניין והשגרה הברוכה נופלת עליכם.
סבלנות. זה קורה.
איך את בדרך כלל מתמודדת עם שינויים?
אני כזו שמה ואיך שלא יזרקו אותה תיפול על הרגליים עם הראש למעלה. לא מתבחבשת.
אבל תקראי בבלוג שלי ( נסיון שני הדור הבא) זה לא היה ככה מההתחלה...
עוד

עלהדרך

שלום, אני יפעת, ואני ניסתי את עניין הגן "לגדול" אחרי שנולד "הקטן".
הפרש של שנה ו-9 איתגר אותי עד מאוד, וההתחלה המאוחרת בכלל לא זרמה לי. היה לי קושי גדול להכיל את המצב החדש. שאנחנו כבר הורים ל-2, ששניהם קטנים, ששניהם צריכים אותי כל כך, שהאיש שלי צריך אותי כל כך, הבית צריך אותי כל כך והכי שאני צריכה אותי כל כך.
עם כל הקושי - שבוע של גן גרם לי להבין שלא פה הפתרון...
גן זה ממש סתם. ממש ממש ככה, אלא אם כן עומדת מאחורי זה איזו אידיאולוגיה.
זה שהוא הלך לגן הוסיף סטרס עלי (פויה איזו אמא את!!), לחץ ממשי (שוב נגיע ב 9 בבוקר נאסוף ב- 12:30 אז בשביל ה- 3.5 שעות אני אשלם כסף???) ולחץ כלכלי כי הגן עולה כסף (ולא מעט). מה גם בגלל שזה בא מחוסר סבלנות שלי, לא היו לי הכוחות להרגיל אותו וזה סתם עשה לנו רע...בשביל להכניס ילד לגן צריכה להיות מוכנות של שני הצדדים.
בקיצור ממש לא ממליצה לקבל החלטות שכאלו לפני שהקטן לפחות בן שנה (שמועות אומרות שאז קל בהרבה יותר)
כן ממליצה על גיוס המשפחה, פליי-ליי או השלמה עם בלגן וחוסר מושלמות.
כמו כן גלישה אינטנסיבית בבאופן מראה לך שאת כמעט אף פעם לא לבד (-:

כוחות לכולן. אצלנו הקושי התחיל דווקא כשהקטנה גדלה והייתה בת שנה (עד אז כל פעם שהיא ינקה היה לבן המון זמן משלו עם אימא וזה בערך כל היום) נכון צריך להתרגל שלוקח המון זמן לצאת מהבית ולבלגאן אבל פשוט זורמים.
עכשיו כשהוא בן ארבע והיא שנתיים הם חברים טובים רבים ומשחקים יחד והרבה יותר קל להתנהל עם שניהם (אבל עדיין דורש תכנון ועצבי ברזל ואמא שלפעמים עומדת חסרת אונים מול תעלולים משותפים)
אצלי הגדול כן היה בגן כי נאלצתי לחזור לעבודה אבל היתה סבתא שבאה מספר פעמים אחרי הצהריים לשחק עם הקטנה וכך התפנתי גם לגדול - המסקנה: רצוי לקבל עזרה אם אפשר

איך לא ראיתי את הדף קודם... אני ממש משתדלת להרדים את שנהם יחד בצהרים, ממש עוזר לי לנוח צהרים להמשך אחה"צ פעיל

חזרתי לדף אחרי ששכחתי ממנו והשתנו גם כמה דברים...
רק להזכיר-אני בהריון בחודש 5 ובתי בת שנה ו-9. חוששת מלהיות כל היום לבד עם השניים אחרי הלידה בעיקר מהבחינה של זמן לעצמי לנוח ועוד כל מיני...
קודם כל הורדתי מעליי את עניין הניקיון בבית ויש לי עוזרת בית שמנקה. זה מאד עוזר! גאוני! איך לא חשבתי על זה קודם??
גם היום-עם אחת בבית, אני מרגישה ש-לי באופן אישי, כל היום עובר ומרגיש אחרת אם אני מתחילה אותו בנחת ובעיקר- בבוקר-זה הזמן שלי-כלומר אני עושה דברים בשבילי קודם כל כי אח"כ אני בלהיות איתה/לטייל איתה/עבודות בית/לעבוד בעסק שלי וכו'...ובערב-אחרי הכל-בטח שאין לי כח. בקיצור- כשאני מצליחה לקום מוקדם ולשתות כוס תה ולהתעמל בשקט ולבד יש לי הרבה יותר:
סבלנות אליה (ואפילו למלחמות על כל דבר קטן-היא בשלב המרד...לא רוצה להחליף טיטול, לשטוף ידיים לפני האוכל וכו' וכו'), לעבודה בבית ובעסק שלי, בקיצור-אני מרגישה שאני נותנת לעצמי-לגוף ולנפש מה שאני צריכה וככה יש לי הרבה יותר מה לתת החוצה... מוכר למישהי?...

למה אני מספרת את כל זה?
כי התלבטתי ואני עדיין, קצת מתלבטת בעניין שנה הבאה. לא רוצה לשלוח אותה למעון כי זה הרבה שעות ביום ולא נראה לי מתאים. אני צריכה רק משהו כמו שעתיים וחצי-שלוש בבוקר לעצמי ועם הקטן לבד וזה יתן לי המון. אני יודעת. אז אני לא רוצה לשלם כ"כ הרבה על יום שלם למעון ולשלוח לכ"כ מעט.. אז חשבתי אולי לקחת מטפלת, מישהי שגרה קרוב אלינו ואני סומכת עליה ולשלוח את הגדולה בבוקר-לשעתיים-שלוש.
אולי זה הפתרון בשבילי. נכון שגם אחה"צ אני עובדת קצת והיא לא תהיה איתי אבל אז היא עם דודה/סבתא שהיא מכירה ואפשר לומר שגרה איתם כמעט...
יש למישהי עוד רעיון? מה אתן חושבות על עניין המטפלת לבוקר לגדולה?

ילדת טבע, אני חוזרת לדף הזה מידי פעם כדי לקרוא את מה שכתבת לי ולקבל עוד קצת אוויר לנשימה. זה ממש עוזר...

איך את בדרך כלל מתמודדת עם שינויים?
וגם חושבת הרבה עלהשאלה הזאת שלך. אני מתפקדת היטב, אבל לוקח לי הרבה זמן להפנים את השינוי ואת המשמעויות שלו, ואני בהחלט מתבחבשת הרבה בדרך...

מתלבטת,
הגדולה שלי בגן ל- 5 שעות ביום (והיתה גם לפני הלידה), ואני לא חושבת שהייתי מסוגלת להיות עם שתיים לבד בבית כל היום. שתי מחשבות שיש לי על השאלה שהעלית -
דבר אחד שאנחנו עכשיו מתחילים לעשות הוא להיעזר במישהי שתהיה איתי כאן מידי פעם כשאני עם שתיהן לבד אחה"צ. ככה זה כן עוד מקור של תשומת לב ותעסוקה לגדולה, (ועזרה באופן כללי, וגם יכול לפנות אותי לקצת זמן נטו איתה, בהתאם לאיך שהכל זורם) אבל בלי שצריך להיפרד.
דבר נוסף, אחרי הלידה היתה לה תקופה קצרה של קושי ללכת לגן, אבל עכשיו אני מרגישה שזה ממש חשוב לה. זה מין אי של יציבות שבו היא לא צריכה להתמודד עם זה שהכל השתנה והתהפך, והיא ממש הולכת בשמחה ונהנית שם. כאילו באיזה שהוא מקום עכשיו האתגר הוא בבית והגן הוא המקום היותר ברור וצפוי. אז אולי גם מטפלת יכולה להיות משהו כזה בשבילה.

זה מין אי של יציבות שבו היא לא צריכה להתמודד עם זה שהכל השתנה והתהפך, והיא ממש הולכת בשמחה ונהנית שם.
זה בדיוק מה שאני מרגישה לגבי הגדול (שנתיים וחצי עם אח חדש בן חודש וחצי) והגן שלו. מקום בטוח ויציב בכל המערבולת שעוברת עליו. אם לומר את האמת, זה ממש צובט לי בלב...שאני לא יכולה לספק לו את היציבות הזו.

הדף הזה נהדר. גורם לי להרגיש קצת נורמלית.

אני ממש מבינה את הצורך בקצת הפסקה מהילדים , בקצת שקט.
ברור שאם יש סבתא שאפשר לדבר איתה ומוכנה להיות בתפקיד הרי שזה משובח .גם חברה או מישהו שסומכים עליו +זמין.

אני בחרתי להיות במצב שבו אני נמצאת עם הילדים ומסנכרנת את עצמי ואותם לסדר יום כמה שיותר פשוט ורגוע .
כל עוד הקטנה היתה קטנה נניח לפני גיל שנתיים וחצי ממש השתדלתי להמנע כמה שיותר ממשימות.
עשיתי את הדברים כמה שיותר פשוט בשבילי ,למשל במקום לעמוד ולחתוך סלט , לשים בקופסא ולאכול במפגש , שטפתי את הירקות וחתכתי אותם תוך כדי המפגש .ילדים בכל אופן אוהבים לכרסם ירקות שלמים.
הלכתי לישון איתם ,כדי לקום עם כמה שיותר כוחות.לשכב ולנוח במנוחת צהרים של התינוקת ,זה ממש קריטי .

אני שמחה שיש לי בן זוג שלוקח לפעמים את הילדים ונמצא איתם.אני חייבת לציין את זה כי זה מה שנותן לי אויר .

מבחינתי , אמא עם תינוק קטן יכולה להיות במערבולות ,יכולה לדמיין לעצמה את העולם שלה מטלטל ונסער עם כל עינין של התינוק הקטן .
אולי בילד הראשון יש אמהות שככה מרגישות .בילד השני מהר מאוד מבינים שכל מה שהוא צריך זה ציצי וידיים ,או מנשא.

מבחינתי זה היה לי חשוב לי לראות את עצמי שפויה ויציבה מספיק בשביל שלושתינו (שני הילדים ואני ),להיות מספיק ברורה עם הבן זוג שלי כדי שיעזור לי וככה לעבור את התקופה ולהרגיש שמשהו חשוב נשמר כל הדרך.אני חושבת שבעצם התינוקת הנוספת (עכשיו היא כבר ילדה קטנה לכל דבר )היא גיבושון.
קשה לי להעביר את התחושה של הלכידות והקשר וההבנה שיש בינינו .זה מעבר למילים.
הביטחון שהילדים שואבים זה מנוכחות זה .
ההבנה של הצרכים וההתיחסות אליהם .
העדינות והמחוות של הטוב לב שאני רואה אצלהם כל יום.

יש שיעורים . זה מפריע לי מאוד לשמוע אותם צועקים זה על זו , או חוטפים וזורקים ומקלקלים , נדחפים וכ'.כמו שציינתי ,אלו שיעורים. אלו הזדמניות להרחיב את הדיון ולבחור את הערכים שחשוב לנו לחיות לפיהם.
האם אנו בוחרים בהתחשבות הדדית?

ילד יכול לחיות כל ימיו כמלך , אין עוד מלבדי .בתחושה שלו , כל היום עושים בשבילו וכל מה שבא לו .
לי זה נראה מעוות בערך כמו להושיב ולקשור ילד בגיל 6 שיארוג שטיחים .

למצוא את האיזון בין לקבל ולתת ולהיות במקום מוגן שמאפשר ומסביר את הלמידה הזו , אלה חיים טובים לילד ,לפחות בעיניי.

תודה לכל המגיבות!
נראה לי שהמטפלת לגדולה לבבוקר היא הפתרון בשבילנו. למרות שמבאסת אותי המחשבה שנצטרך לצאת שלושתינו כל בוקר כדי להביא אותה למטפלת ואח"כ חזרה. גם אם זו נסיעה של שתי דקות באוטו... זה לצאת מהבית ועוד עם תינוק קטן...
אני עכשיו בחיפושים אחרי מטפלת שמתאימה לנו ויש כמה אופציות אבל מה שנראה בנתיים זה שנצטרך להביא את הגדולה אליה והיא לא תוכל לבוא לקחת אותה..
יש לי אפשרות, כמו שאמרתי לשלוח אותה למעון ל-5 שעות כל יום אבל זה נראה לי הרבה שעות בשביל הגדולה שהיא עדיין קטנה מידי בשביל זה, לדעתי.

אפשר להביא את הילדה בשעה 9.00- 8.30 למעון ולאסוף מיד אחרי ארוחת הצהריים בערך ב12.30.

אם לומר את האמת, זה ממש צובט לי בלב...שאני לא יכולה לספק לו את היציבות הזו.
גם אני הרגשתי ככה בהתחלה, וזה מתחבר לכל מיני תחושות גם-ככה-לא-פשוטות שיש לי עם עצם זה שהיא בכלל הולכת לגן. אבל למדתי לקבל את זה שהצרכים שלי הם חלק (חשוב!!!) מהמשוואה של האושר של כולנו. ואני צריכה גם את הזמן הזה בלעדיה כדי להרגיש שפויה, במיוחד עכשיו כשאנחנו בחו"ל בלי שום עזרה של משפחה מסביב ובלי יותר מידי חברים.
ועם הזמן אני מנסה לשחרר את האשמה, כי אני מבינה שהיא רק מכבידה על כולם.

התוספת החדשה בבית היא שלישית אבל לא מצאתי דף מתאים יותר לשאול.
מה שאותי מטריד הוא שאני לא מרגישה שאני "משקיעה" בתינוקת החדשה (בת חודש ויום).
כלומר, היא על הידיים (או במנשא) רב היום אבל אני לא מדברת איתה כמו שעשיתי עם הגדולים וזאת משום שאני עסוקה עם הגדולים. אני מדברת איתם, מקריאה להם ובשאר הזמן עושה מה שצריך בבית וגם מחפשת לנוח בעצמי.
עכשיו, כשהגדולים במדורת ל"ג בעומר, ויכולתי קצת "להשקיע" בה, אז הנקתי תוך כדי קריאה באתר (לומדת כל מה שאני יכולה על בלי חיתוילם

). כאילו, לא יכולה לוותר על זמן בשבילי.
אני מנסה לא ליפול למעגל רגשות אשם ומזכירה לעצמי שהקטנה רק בת חודש ואני נותנת חום ואהבה ובכל זאת... הפער בין ההתנהלות עם הגדולים (בהם היה לי זמן לבד איתם - גם לקטן כשהגדול היה בגן).
לא יודעת - היא רק בת חודש. אני מגזימה?
הגדולים בני 5 ושנתיים.

גם למבי
אם את מקריאה סיפורים לגדולים, אז היא גם שומעת, זה כאילו הקראת לה גם, לא?
למעשה, את כבר בגיל חודש מקריאה לה סיפורים שלגדול לא חלמת להקריא בגיל הזה(-:

אני עומדת להצטרךף למעגל הזה עוד כמה חודשים....בכוונה לא רשמתי את הילד הגדול לגן. זה מפחיד אותי אבל מרגיש לי נכון יותר מאשר לשלוח אותו לגן.
ותודה לכולן על התובנות והשיתוף!

גם למבי, אני הרגשתי אותו דבר עם השני (עדיין אין שלישי...).
בשביל השכל - הקטנטנים ביותר סופגים 4 נפשות גדולות (אצלכם בבית) ודיבורים בין 4 נפשות ואת כל ההתנהלות של בית מלא ולא רק זוג הורים שמדבר על קקי ואז מתעייף. אז בעצם הם מקבלים את אותה כמות תשומת לב פשוט פחות ממנה מגיעה ישירות ממך. אז זה בסדר ואפילו טוב.
בשביל הלב - אז כמו שאמרתי, גם אני הרגשתי ככה. לאט לאט הקטנצ'יק פשוט למד לבקש מה שהוא צריך מבחינת תשומת לב. ולא בבכי כמובן אלא בחיוכים ובצחוקים שאי אפשר שלא להנמס מהם. אבל זה היה בשלב קצת יותר מאוחר. ואחר כך הוא גם התחיל לדבר (בה בה בה וכיו"ב) ואז התחלתי לענות לו. ובין לבין גם דיברתי בקול רם סתם, תימללתי את מה שאני עושה כדי שישמע אותי סתם ככה בלי ממש לשיר לו וכו'.
אז הוא שומע פחות שירים ממני, אבל שומע שמקריאים סיפורים לילד הגדול ומקשיב. ושומע את הגדול שר ורואה אותו רוקד.
והיום (7 חודשים אחרי) יש הרבה ימים שאני מרגישה הפוך - שהקטן מקבל הרבה תשומת לב והגדול פחות כי הוא משחק לבד ונהנה מהעצמאות שלו...

לא, את לא מגזימה כי ככה את מרגישה, אבל תדעי שזה לא רק את וגם שזה לא באמת פלות תשומת לב, זה רק שונה ממה שהכרת עד כה....

נכון ואני יודעת את זה אבל אני זוכרת שפעם קראתי בספר הדרכת תינוקות (מיינסטרימי לגמרי) שאם מדברים לאח הגדול זה לא כמו לדבר אל התינוק עצמו. כך שאולי בספרים זה נכון (למרות שגם לגדול כבר הקראתי כשהיה בבטן) אבל אולי חסר הדיבור הישיר. היום נשכבתי איתה על מזרון פעילות והצטרפו הגדולים והירגשתי טוב כי הם נתנו לה תשומת לב שאני תכננתי לתת ולא הצלחתי.

הילדה שלי עוד מעט בת שנתיים וכשתהיה בת שנתיים ושלושה חודשים תיולד לה אחות אי"ה. הבעיה - הילדה עוד צריכה המון "על הידיים". עם תינוקת המנשא, מה אני אעשה? הייתי רוצה להמשיך ולהיענות לצורך הזה שלה ככל יכולתי. מישהי עברה תקופה כזו?

בטח. מה עושים? מה שיכולים. אם יש מצב שכשאבא מגיע הביתה הוא יהיה קצת עם הקטנה ואת תתני זמן ידיים ופינוק יזום למשל זה יכול להיות מאוד יעיל. מנצלים כל זמן שינה של הקטנה כדי להיות עם הגדולה באחת על אחת איכותי ביותר. משתפים בהכל. בכלל, אצלנו הקטן יצא הרבה פחות נזקק מאחותו כך שהוא עסוק בעניניו ואילו אני עסוקה באחותו (לפעמים עד כדי רגשות אשמה מצידי על חוסר תשומת לב מוגבר לכיוונות, ההפך ממירכוז כמובן). לקבל את העובדה שילד ראשון, מטבעו, יותר ממורכז מילד שני (אין מה לעשות, אנחנו לא בשבטים והילד נמצא לבד עם הוריו, יש לו במה שלמה).
מנשא גב זה דבר שמאוד עוזר, גם לשים את הגדולה וגם את הקטנה כך שמקדימה פנוי לשני (אפילו על זה היו לי קצת נקיפות מצפון כי היו זמנים בהתחלה שתהיתי אם הקטן מכיר את הפנים שלי בכלל... ברור שהוא מאוד נהנה שם וטוב לו, קרוב לו ומחבק לו, הוא לא סבל מזה ועדיין לא סובל).
חשוב מאוד זה לדעת שהכל זמני ועובר ולומדים להתמודד עם הכל וזה שהיא עכשיו מאוד רוצה על הידיים לא אומר שככה זה יהיה בעוד חצי שנה למשל. להיות גמישים ממש כמו ג'לי ולתת לדברים להתפתח מעצמם ולקבל אותם באהבה. הכל דינאמי ואין צפי משוער.
שיהיה המון המון בהצלחה.

משהו דומה.
שנתיים ו-3 זה ההפרש בין השניה לשלישית שלי. אנחנו עדיין בעיצומו של תהליך, במטרה להגיע לאיזה איזון. הקטנטונת בת חודשיים וחצי בינתיים יש קושי... לא שאני מצפה שהוא יעלם, אבל לפחות שיהיה לכולנו יותר קל.
עוד הבדל הוא שהבכורה שלי נהדרת עם שתיהן, והיא והאמצעית חברות טובות ומעסיקות אחת את השניה. וגם, היא (האמצעית) מאוד עצמאית. לרוב. אלא אם היא צריכה תשומת לב. שזה הרוב... כשאני בסביבה.

קודם כל, צפי לזה שלהרים אותה לא יהיה כל כך פשוט. אחרי הלידה היא תהיה לך הרבה יותר כבדה. לא רק בגלל שהיא תרגיש ככה בהשוואה לתינוק שרק נולד, אלא בגלל שהבטן כל כך רפויה, שהכוח בידיים כמעט ולא קיים. לכן החזקתי אותה בעיקר בישיבה.
וגם, זו היתה אחת הסיבות שאני לא נושאת את הקטנה כל הזמן. לפעמים היא ישנה בלול כדי שאוכל לחבק את הגדולות ולעשות איתן עוד דברים.
ואכן, מצאתי את עצמי יושבת על הספה, מחבקת את האמצעית שישבה עלי ובכתה, והתינוקת שוכבת לידי והזרת שלי בפה שלה. (הגדולה היתה במסיבת יומולדת באותו רגע, ואבא לא היה בבית). קצת קשה...

תודה לשתיכן על ההיענות המהירה
מנשא גב זה דבר שמאוד עוזר, גם לשים את הגדולה וגם את הקטנה כך שמקדימה פנוי לשני.
כלומר לשאת את שניהם בו זמנית? אם זכרוני אינו מטעה אותי בשמת סיפרה פעם שזה מה שעשתה כנולד השני וקיבלה קילה. סליחה אם בלבלתי את הסיפור.

כלומר לשאת את שניהם בו זמנית?
לא, למרות שהמחשבה על זה עלתה בראשי לא מעט פעמים, אבל יש גבול לכל תעלול. זה פשוט נותן שתי ידיים וחזית פנויה לחיבוקים ולהיות אמא מלאה גם לשני.
<חייבת להוסיף שכן, יצא לי לקחת על הידיים בו זמנית שני ילדים. אנחנו הולכים כל יום רבעי לחוג מוסיקה לתינוקות ושם אני מתנהלת כשאגדולה על הגב שלי והקטן בזרועותי בריקודים, קילה לא קיבלתי מזה, אפילו חיטובים עדיין לא... בעסה... אולי כשהמשקל של שני הילדים מגיע עוד שניה למשקל שלך (בשמת? מקל סנוקר...

) אז יש סכנה>

כן, אבל היא רוצה על הידיים, לא חיבוק! למשל, גם אם נצא לטיול בעגלה מתישהו היא תרצה על הידיים. אז עכשו אני לוקחת איתי מנשא (למרות שבישבילה גם מנשא זה לא נחשב "ידיים") אבל מה כשתהיה תינוקת במנשא?
אני בהחלט מקבל את הגישה שלך ש הכל דינאמי ואין צפי משוער_ ומעדיפה לא לדאוג. ובכל זאת תוהה...

כן, אבל היא רוצה על הידיים, לא חיבוק!
אני יודעת שכואב הלב לחשוב על כך,
אבל אלה יהיו בדיוק המקומות שבהם היא תצטרך להבין ולהפנים את השינוי העצום שהתחולל בחייה. היא תיאלץ ללמוד להתחלק בך, לוותר, לדחות סיפוקים.
במקרה כזה ודאי חיבוק עדיף מכלום.
בהצלחה @}

אני יודעת שכואב הלב לחשוב על כך.....במקרה כזה ודאי חיבוק עדיף מכלום.
ואת צריכה לתרגל מעכשיו את החשיבה הזו, ולמרות שקשה וכואב הלב זה צריך להעשות ללא נקיפות מצפון והתקרבנות שיעברו עליה בשניה (יש מצב שכבר עכשיו את עם רגשי אשמה על ההריון ו"ההפסדים" שלה? עבודה על המקום הזה יכולה להשיג הרפיה מידית בתחום ה"ידיים").
פעם אמרו לי, אחרי שילדתי את הבכורה שתמיד יחד עם הילד הראשון נולדים רגשות האשמה, כבר אז התמרמרתי על הכביכול עובדה הזו. זה לא כך! צריך לדעת לקבל את כל השינויים ולקבל הכל באהבה. גם משברים. דברים טובים מאוד יוצאים ממקומות מאתגרים.

<לי באופן אישי יש רק בעיה אחת. היא פיזית. אם כבר יצרו אותנו עם שני שדיים להנקת צמד (תאומים?) למה, אוי למה, לא עשו לנו עוד זוג ידיים. זה ממש מחדל! אם למישהו יש מושג כמה דברים הייתי יכולה לעשות עם עוד זוג ידיים? כמה זה היה יותר פשוט לעשות חצי מהדברים שאני כבר עושה? מחדל!>

לדעתי חשוב מאוד לדאוג הכי טוב שאת יכולה לעצמך לתזונה לשינה למקלחת רגועה... מהמקום הזה בכל קושי לעצור ולנשום להזכיר לעצמך ולילדים שאת עושה כמיטב יכולתך. מה שלא חייבים לעשות לשקול לוותר וכמה שאפשר כשמתבקש בידיים לאפשר את זה גם במחיר ישיבה וויתור על עשייה.

לגבי צרכי הילדה אכן סביר שישתנו במהלך הזמן אבל לבינתיים אני חושבת שאורנה צפריר כתבה איפשהו ואני אימצתי שכשילד רוצה להצמד הכי טוב להצמד אליו. אני משתדלת ממש לעשות את הגפיים, הראש, הצוואר, הגב של הילדה, לדבר איתה, לספר סיפור ובדכ אחרי זמן מה אני מוצאת את עצמי פנויה.

שיטת ההתנהלות היא לחלק את המטלות לאיזורים ולמיין אותן בראש לפי כמה את צריכה להיות פנויה בשבילהן. כשמגיע המצב המתאים - להתמודד. למשל בשביל לבשל ולשטוף כלים אני צריכה ידיים פנויות. לקפל כביסה אצלי זה על המיטה מול האמבטיה כשהגדולה באמבטיה והקטנה ישנה או כעסוק ביחד עם הגדולה.

תספקי לעצמך אהבה חמלה ואם אפשר עזרה. זו תקופה שעוברת (אתמול הגדולה אמרה שהיא לא ישנה איתנו. בסוף היא כן באה אבל רק לשם המחשה הרעיון שכפי שנצמדה בגיל שנתיים היא תופסת עצמאות בגיל שלוש...).

וגם תשתדלי ליהנות מהילדים מהחיבוקים מהמגע מהתקופה. שהקשיים יהפכו לאתגרים מעצימים, מלמדים, מחזקים או חולפים...

לקבל את כל השינויים ולקבל הכל באהבה.
מסכימה מאוד עם מה שנכתב כאן.

זה נכון שאנחנו כהורים יכולים (רוב הזמן)לדאוג להפרשי גיל שיהיו יותר נוחים לכולם ,אבל בכל מקרה , אם אמא מביאה לעולם עוד ילד ,השינוי כבר קיים.

לחיות כל הזמן ברגשי : 'לא רוצה שמשהו יחסר לו/ה ', זה מבחינתי ,ולפי עניות דעתי , סרט.
למה שמשהו יחסר ?
למה להכנס לתוך זה?

ברור שאם הילד הבכור מתחיל לבכות ולהתנהג בצורות שמעידות על בעיה טוב יהיה אם נשב ונקשיב.
זה די סביר שיהיו כאלה כמה סצנות ,אפשר לצפות להן .גם ילד שנהיה 'סנביץ ' וכ' יביע את מצוקתו ומר גורלו.

פשוט נתן לו את השעה שהוא צריך לפרוק את הכל.
לנו לא צריך להיות שום מענה .הרי לא נדחוף את התינוק לרחם!
לפעמים רק צריך קצת לבכות ,ואחר כך חוזרים למשחק ולארוחה ולמה שרוצים. העננים מסתלקים והשמש מחיכת.

פעם אמרו לי, אחרי שילדתי את הבכורה שתמיד יחד עם הילד הראשון נולדים רגשות האשמה, כבר אז התמרמרתי על הכביכול עובדה הזו. זה לא כך!
כן, לשמחתי אני ממש לא מרגישה שום רגשי אשמה במהלך האמהות עד עכשו. אני נותנת את כל מה שאני יכולה. אני בטח לא ברגשי אשמה על ההריון וחושבת שהאחות תהיה מתנה נפלאה עבורה, רק נושא הידיים... אבל אחת באמת הבהירה משהו שלא ראיתי
אבל אלה יהיו בדיוק המקומות שבהם היא תצטרך להבין ולהפנים את השינוי העצום שהתחולל בחייה.
מממ...

מקווה לא לחוש רגשי אשמה גם בעתיד, בסה"כ באמת מתי להביא עוד ילד לעולם היה לגמרי בידינו, וכל הדיבורים האלה על כך שבחברות שבטיות לא מביאים עוד ילד לפני גיל 4 כי אי אפשר לשאת שניים. אבל ההחלטה להביא עוד ילד קשורה לצרכים כלל משפחתיים ואני רואה אותם כלגיטימים. כולם אומרים לי כל הזמן כמה היא תקנא אבל אני באמת אופטימית ומאמינה שהיא תתמודד עם זה יפה, כי כל התנאים לטובתה, לדעתי.

וכל הדיבורים האלה על כך שבחברות שבטיות לא מביאים עוד ילד לפני גיל 4 כי אי אפשר לשאת שניים
אכן דיבורים... מה עם כל התמונות האלו שלאמא שמניקה תינוק ואח/ות פעוט/ה בו זמנית? הם מעולם לא נראו דקה מעל גיל שנתיים... ומה עם יש תאומים? מטביעים אחד? איזה שטויות!
אני באופן אישי מאמינה שלא סתם כל האמהות לילדים בגיל של ביתי חובקות כרגע ילד נוסף, זה עניין פיזי לחלוטין. הבשלות הפיזית והנפשית להריון נוסף לא מגיעה באותו פער פחות או יותר לרוב הנשים.
אצלי דקה לפני שהחלטתי שאולי הגיע הזמן לילד שני בכלל לא חשבתי בכיוון. אז עוד האמנתי בכל ליבי שילד שני יגיע כשהגדולה תהיה בת שש ואז פתאום באה הכמיהה... עניין הורמונלי פיזי פרופר.

ריבוי אחאים במשפחה זו שמחה וזה כיף - ואולי דווקא בגלל שאת לא יכולה לתת 100% לכל אחד הם ילמדו הרבה כישורי חיים חשובים באופן טבעי, ועם קצת מזל (וקצת מודעות מצד ההורים) גם ירכשו חברים לכל החיים. כמובן שבהתחלה לא תמיד הכל חלק וקל (גם בהמשך לא תמיד

. אבל האם לא נכון שהדברים השווים הם אלה שנקנו לנו במאמץ או השקעה מצדנו?

איילה- כל מילה בסלע.

תודה אנטוניה.

כולם מכירים את השיר 'ילדים זו שמחה', והרבה מצטטים אותו .לפעמים כשרואים באמת משהו משמח ולפעמים כשהמצב ממש לא משמח..

שמעתי לא מזמן את השיר והקשבתי היטב למילים.
מה שעלה לי אז זה שיש בו ביקורת חברתית על עידוד הילודה המקובל כל כך במקומותינו.
על משפחות שאין להן כלום חוץ מהרבה ילדים.

ומה שאני רוצה לומר , בהקשר של הדף הזה , בהקשר של :

באה הכמיהה... עניין הורמונלי פיזי פרופר.

שאני חושבת (לא אומר שכולם חייבים לחשוב ככה),שעם כל העינינים הפיזיים וההורמונליים , אולי כדאי לאנשים בוגרים שכבר בורכו בילדים,לשקול היטב את עינין הבאת עוד ילדים.

לי זה נראה שיש ההתקדמות לכיוון פיצוץ אוכלוסין .
לי זה נראה שעדין לא למדנו לחיות פה בשלום אחד עם השני , עם המשאבים הקיימים , עם האדמה .
אולי פעם האדם ידע , עכשיו הוא מנותק מהידע הזה .

לי זה נראה שהמשפחה בימינו עומדת כולה על כתפיהם של גבר ואישה אחת.השיתוף והשיבטיות התפוגגו לטובת העצמאות והלחץ,האי ודאות.

אני לא חושבת שהורה צריך לתת ולהיות עסוק בלתת.100% זה קישקוש שהומצא במשרדי השיווק של חניות לציוד תינוקות.
מצד שני הורה אמור להיות מסוגל לראות רחוק : עד לזמן שבו הילד כבר בכלל לא ילד , אלא איש .שצריך בית, שצריך להתפרנס בכוחות עצמו.

אולי יש אנשים שחושבים שזה סבבה שהבנים שלהם יתגורררו על הירח ויהיו טיסות סדירות כדי לבקר את הנכדים.

_
מי יודע , אולי מה ששולט ברמות ההורמונים שלנו זה ההורמונים מהמוצרים מהחי וכל הריסוסים והפלסטיק?..
(עכשיו כבר ממש יסכלו אותי .)

חברה טובה עשתה לי מתנה מדהימה לפני לידת בתי השנייה - הספר ג'ינג'ר מאת שרלוט ווק - רוצו לקנות

ויש גם את הספר: אחות גדולה אחות קטנה / ליווין פאם - מומלץ ואהוב

איך אתן מסתדרות עם הרדמות?
כשאני לבד עם שתיהן הן כל הזמן מעירות אחת את השנייה, אין כמעט מצב שמישהי תישן עד שהספיק לה... הקטנה (8 חוד') לא מוכנה לאחרונה להירדם במנשא. נרדמת על הידיים ואז אם אני מניחה אותה אז כל רעש הכי קטן (או גדול...) מעיר. ואם אני לא מניחה אותה אז אין לי ידיים

הגדולה (3) צריכה שאני אשכב לידה בשביל להירדם ואם היא מתעוררת באמצע צריך לעזור לה לחזור לישון. יוצא שיש ימים ששתיהן עצבניות כי לא ישנו מספיק וזה מקשה עליהן וגם עליי...

אצלנו המצב כזה: הגדולה לא ישנה צהריים כבר המון המון זמן, אם ישנה זה בגלל שנרדמה איפשהו לא בכוונה. הקטן ישן עדיין שנת בוקר ושנת צהריים (הוא 10 חודשים והיא שלוש ושלושה). כשהיה פיצי היה ישן במהלך היום בסלון על הספה אחר כך כשהתחיל לזחול קצת בעגלול ובמנשא ועכשיו במיטה המשפחתית שלנו, כי ככה הוא ישן הכי טוב והכי אוהב להרדם. בזמן שאני מרדימה אותו היא עסוקה בשלה מחוץ לחדר ויודעת היטב לא להתקרב כדי לא להפריע. אם היא בחדר אין מצב שירדם כי הוא רוצה לשחק איתה. חייבת גם להגיד שלא היא לא מעסיקה את עצמה בשאר היום היא פשוט יודעת ששכרה בצידה, אם תיתן לו להרדם בנחת ולישון טוב יהיה לה זמן לבד עם אמא, שווה לא? בלילה הפשוש נרדם ראשון תמיד, מיד עם רדת החשכה ואילו היא מחכה להיות קצת זמן לבד ואז מבקשת גם ללכת לישון וככה יוצא שכל אחד מקבל את ההרדמה של עצמו כמו שהוא צריך.
את רוב הימים אני מעבירה לבד ככה שאין לי ברירה, הייתי חייבת לסגור עניינים ובלי המרחויות. כשאין עזרה דברים פשוט מקבלים צורה יותר מהר לדעתי. מה הייתי עושה כשהאיש שבועיים בחו"ל? לומדים להסתדר.

עכשיו לאחרונה אני מתאמנת ב"מה עושים כשהילדים רבים" היא רוצה משחק, הוא בדיוק רוצה אותו גם. כל אחד מחזיק בצד השני של המשחק ושניהם צורחים לשם הצרחה בעיקר (הוא מחכה אותה והיא פשוט צורחת)... כאבי אזניים! זה לא קורה הרבה. בעיקר אחר הצהריים כששניהם כבר גמורים מעייפות ואוטוטו שקיעה. זמן מעולה לצאת לדשא או לטיול בעגלה... אבל האינטראקציה בין שני הקטנים הולכת ומתגבשת ואני כולי תקווה שאני נותנת להם את הבסיס הכי טוב. משתדלת להתערב כמה שפחות אלא אם כן זה מגיע למצב של "עבודת ידיים".
בהמלצה של אמי, אמא לחמש בנות, אני משתדלת לא להגיב לגדולה גם אם היא כן מרימה ידיים על הקטן או דוחפת, כמובן שהכל תלוי ברמת הסכנה והבלגאן, כי גם התגובה היא סוג של תשומת לב וגם שלילית היא מצויינת וזה עלול להיות כלי מצויין בידי בת שלוש. עדיף לנשום עמוק וכעבור זמן מה לחבק המון המון.

לי זה נראה שטוב לתינוקות ,ילדים ומבוגרים להרדם ביחד ,להרגיש מחובקים ואהובים ,זה הזמן לחבק בחזרה ולתת נשיקות ומסאזים עדינים ,להמהם מנגינה ,או לספר אחד לשני סיפורים על מה שקרה לנו אותו יום,תינוקות בוכים הרבה בזמן הזה,לפעמים.
להכנס לאוירה של 'לשחרר את מה שהיה לנו ולנקות ממתחים כדי שהשינה תהיה טובה ורגועה'.

עם הבן הגדול (התחלתי עם זה רק בשנה שעברה , כשהיה בן 5,5 )התחלתי להקריא ספרים בהמשכים ועכשיו אנחנו משחקים לפעמים חי -צומח-דומם.זה משהו אחר ללות תינוק מאשר ילד ,לפחות בעיניי.

שמתי לב שאת כותבת 'להרדים' ואני כותבת 'ללות'.מה את חושבת על זה ?

את כותבת שהתינוקת שלך צריכה 'ידים ',מה הכונה ?
שאת צריכה להסתובב איתה על הידים ברחבי הבית/הרחוב?

שהבנות מתעוררות בקלות ונשארות עיפות.
שינה קלה מדי מעידה לפעמים על בעיה של חוסר איזון.אולי כדאי לך לבדוק את זה.עם הבת הקטנה שלי מאוד עזר טיפולים ברפואה סינית.
(יש כמובן כל מני סיוגים של רפואה אלטרנטיבית שיכולים לעזור.)

אחר הצהריים כששניהם כבר גמורים מעייפות ואוטוטו שקיעה. זמן מעולה לצאת לדשא או לטיול בעגלה..
נשמע לי כמו עצה מעולה.
חשוב להוציא את הילדים כל יום החוצה ולטייל ולשחק באבנים ,בחול ובכל מה שמוצאים ,מתקני שעשועים וחברים.לחיות ולעשות מה שרוצים.אפשר לעשות את זה באופן יזום ,למשל ללכת למפגשי חינוך ביתי .אחרי יום כזה אנחנו מתרחצים ונרדמים תוך כמה דקות.

בהמלצה של אמי, אמא לחמש בנות, אני משתדלת לא להגיב לגדולה גם אם היא כן מרימה ידיים על הקטן.
מסכימה עם זה , בכלל ,טוב לבן אדם ,לדעתי , שידע לעסוק בעינינו.
לדעתי ,אם הילד מבקש תשומת לב והדרכה ,אז מוטב להתיחס לזה.גם הקטן.
לא לחכות לשלב שבו הם מתחילים להרביץ, עוד הרבה קודם.

אני מנסה להרגיל את עצמי לדבר אל שניהם ביחד ,בלי לדבר על השני בגוף שלישי.להנכיח את כולנו.

חשוב לדעת לבקש ,להיות מאוד ברורים בכללי ההתנהגות בבית.
למשל , אצלנו מאוד אוהבים לקפוץ על המיטות.אבל אם מישהו ישן ,לא יתכן שהמיטות יהיו מקפצות..,זה הזמן שבו יצטרך המקפצץ לעבור לטרמפולינה.
ללמוד להתחשב בזולת זה עינין שטוב ללמוד אותו באיזה שהוא שלב בחיים.
כמובן,אפשר לעשות משהו שקט ,הכוונה היא רק להמנע מהפרעות.

יש לי חברה שסיפרה שכשהבת הקטנה של ישנה צהרים היא הקדישה את הזמן לגדולה ושיחקה איתה .

יש לי חברה שסיפרה שכשהבת הקטנה של ישנה צהרים היא הקדישה את הזמן לגדולה ושיחקה איתה
גם אצלי- תיזמנתי את השינה שלהם כך שיהיה לי מעט זמן עם הגדול בצהריים, וגם בערב הייתי קודם מקלחת אותם ומשכיבה לישון את הקטן ואז היה מתפנה לי זמן לשחק עם הגדול לבד עוד קצת...

מצד שני אחרי כמה זמן זה נהיה מתיש והתחלתי להשכיב אותם יחד בצהריים, כדי שאוכל לישון איתם.
בערב הזמנתי בייביסיטר שתהיה איתי בבית (ילדה בת 15-16), כך שתחזיק אחד כשאני מקלחת את השני למשל או תחזיק את הקטן כשאני מאכילה את הגדול (הוא היה אוכל לבד אבל היה אוהב שאני מאכילה אותו בשביל תשומת הלב...), או אפילו על מנת לאפשר לי מקלחת או ארוחה...

שמתי לב שאת כותבת 'להרדים' ואני כותבת 'ללות'.מה את חושבת על זה ?
זה הבדל מעניין. אני חושבת שהוא רלוונטי בעיקר עם ילדים גדולים יותר, פחות עם תינוקות. עם הגדולה אני מרגישה שזה באמת מעבר שעשינו, שההחלטה על השינה שלה נמצאת אצלה ואנחנו כאן בשביל לעזור לה להירדם אבל לא בשביל "להרדים" אותה. עם הקטנה יש פחות הבחנה בעיני.

נראה לי שחלק מהקושי הוא שאין לנו ממש צורה קבועה של יום. בעיקרון בבוקר הגדולה בדר"כ בגן, אבל יש גם ימים שהיא לא ואז זה באמת יותר קשה. והיא עכשיו בתקופה של פחדים ו אין סיכוי שהיא תסכים להיות בחדר אחר בזמן שאני משכיבה את הקטנה. מה שכן קרה השבוע, נראה לי שגם בזכות מה שקראתי כאן, זה שהיה יום אחד שבזמן שהרדמתי את הקטנה היא שכבה לידינו בשקט עם מוצץ, כאילו בדרך להירדם. אבל היא לא היתה ממש עייפה או קרובה לישון, ואחרי שהקטנה נרדמה הצעתי לה בלחש אם היא רוצה שנלך ביחד לחדר כדי לשחק מה במשבצת, מה שאי אפשר לעשות כשהקטנה ערה ואוכלת את הכרטיסים... והיא מאד שמחה מזה.

כשאין עזרה דברים פשוט מקבלים צורה יותר מהר לדעתי.
אני חושבת שזה מאד נכון. ככל שאני יותר איתן לבד אני לומדת איך לעשות את זה יותר בקלות ואפילו בכיף.... מה שלא האמנתי לפני כמה חודשים שיוכל לקרות.

אמא ללי - לבי איתך! זה כל כך מתסכל העניין הזה!!! הייתי (ועדיין) אני שם בדיוק כמוך...
לפעמים יש ימים שהם פשוט מסונכרנים והכל הולך טוב ולפעמים זה פשוט לא הולך וכל הזמן מעירים ובוכים ועצבניים.
מה שאני עושה בזמן האחרון כשיש ימים כאלה, זה -
נושמת עמוק
אומרת לעצמי שלכעוס עכשיו על הגדול כי הוא העיר את הקטן רק יגרום לעוד כעס ורוגז
שוב נושמת עמוק
מחליטה שאם הם עייפים הם בסוף ישלימו את השעות
מחשיכה חדר ונכנסת עם שניהם לשם לפעילות שקטה (ספר, משחק שקט, לרוב אני קוראת ספר שלי במקביל)
מחליטה שלא חשוב אם הם ישנו או לא
בקיצור - קצת משחררת... ומוותרת על השינה שלי...
אבל דואגת שכולנו ננוח
לרוב בסוף הם גם נרדמים
בהצלחה

בכורתי בת 3 וקצת ואני בהריון.
ההרדמות שלה עברו כל מיני שינויים וכבר זמן מה שהן התייצבו, אני או אבא נכנסים איתה למיטה המשפחתית, מחבקים ומספרים כמה סיפורים, כשלרוב במהלך אחד מהם היא נרדמת.
העניין הוא שאבא לא תמיד נמצא בשעות ההרדמה. ועם ההריון עולה החשש איך אסתדר לבד עם הרדמה של תינוק ושלה.
עלה הרעיון שאולי נרגיל אותה להירדם בעצמה. כלומר לספר סיפור במיטה ואז להגיד לילה טוב וללכת לעיסוקינו בבית ולתת לה להירדם לבד.
מהיכרותי עם ביתי קשה לי לדמיין את זה קורה. וגם נראה לי שבגילה היא עדיין צריכה את הנוכחות הקרובה שלנו כשהיא נרדמת.
אם לא ההריון לא הייתי מעלה בדעתי שינוי כזה כרגע....
מה דעתכם?...

_עלה הרעיון שאולי נרגיל אותה להירדם בעצמה. כלומר לספר סיפור במיטה ואז להגיד לילה טוב וללכת לעיסוקינו בבית ולתת לה להירדם לבד.
מהיכרותי עם ביתי קשה לי לדמיין את זה קורה. וגם נראה לי שבגילה היא עדיין צריכה את הנוכחות הקרובה שלנו כשהיא נרדמת.
אם לא ההריון לא הייתי מעלה בדעתי שינוי כזה כרגע....
מה דעתכם?..._

אני חושבת שגם אם תצליחו "להרגיל", מאוד יכול להיות שדווקא אחרי הלידה היא תחזור להיצמד אליכם,
ותזדקק עוד יותר לנוכחות בעת ההרדמה
(זה מה שקרה אצלנו, אפילו בלי הניסיון להרגיל להירדם לבד).
אני ממליצה לנסות לדאוג לעזרה בערבים בהתחלה -
לגייס את הבעל כמה שיותר, סבתות וחברות אם יש ואפילו עזרה קבועה בתשלום לחודשים הראשונים.
בעיניי שעות הערב הן הכי קשות ולא מומלץ להתמודד איתן לבד, עם תינוק טרי...
בהצלחה

נראה לי שהנושא כבר נידון בדף הזה בעבר אבל לא מצאתי תשובה שסיפקה אותי אז שואלת שוב:

אני עם בת שלוש ובן אוטוטו שנה ולא תמיד יש לי עזרה בערב עם ההשכבות
בימים שאני איתם לבד זה פשוט סיוט מתמשך כל הסצנה של השינה בלילה

הקטן לא יכול להרדם אם הגדולה נמצאת בסביבה, אפילו אם הוא רק שומע אותה בחדר אחר הוא ישר קופץ ומתעורר.
הגדולה יכולה לתת לי מקסימום חמש דקות של זמן לבד להשכיב את הקטן ואז היא מאבדת סבלנות ובאה לחדר (וכמובן לוקח יותר מחמש דקות להרדים אותו)

ואז בלופ אינסופי זה בלתי אפשרי להרדים אותו!! אני מדברת על שעות!

אתמול למשל הצלחתי לשכנע אותה שאם היא תלך לשחק לבד אני אוכל לבלות איתה זמן לבד
אז היא הלכה ואחרי שתי דקות חזרה לחדר כאשר היא מרוחה בכל הגוף באודם של סבתא שלה מפורים!!
כל הבית היה מרוח בזה והייתי חייבת להכניס אותה מהר לאמבטיה
היא גם קיבלה כוויה מהברז של המים ונכנסה להיסטריה של צרחות
כמובן שגם הקטן צרח בטירוף במשך כל האמבטיה כי הוא היה הרוג
בסוף אבא שלי הגיע לעזור והציל אותי מהתמוטטות עצבים

בקיצור, הבנתן את השאלה

תובנות יתקבלו בברכה

להרדים את שניהם באותו חדר?