להסתדר עם שני ילדים

שליחה על ידי נועה* » 15 מרץ 2005, 16:26

אני ארבעה חודשים אחרי לידה ואני בבית עם השניים (הגדול בן שנתיים וארבעה חודשים).
יש רגעים ביום שאני ממש לא מסתדרת. הרבה פעמים הם קמים מהשינה יחד, היא רוצה לינוק+קקי והוא רוצה תה+משהו לאכול וגם להתפנק קצת.
כשאנחנו חוזרים מהגינה בצהריים גם אותו הדבר היא רוצה לינוק, לישון והוא רוצה ארוחת צהריים מקלחת זריזה ולישון.

יוצא שבלית ברירה אני "מזניחה" אותה, כדי לתת לו תשומת לב או שהיא עלי אבל היא לא מרוצה ובוכה (אם צריך ללכת איתה כדי שתרדם). כל פעם שאני חייבת להיות איתו (למשל החלפת חיתול) אני מניחה אותה ואז היא בוכה ברקע.
כמובן, שגם הפוך. לפעמים הוא רעב וצריך לחכות קצת שאתפנה אליו, כי אני איתה.

איך אתן מסדרות את הזמן? מה אתן עושות ברגעים האלו?

אין לי ניסיון עדייין, אבל אולי הייתי מכינה מראש יותר עבור הנקודות הקשות: נניח תה בתרמוס או ארוחה בצלחת שרק צריך לחמם. אולי בובה שאפשר להחליף לה חיתול בזמן שאת מחליפה לקטנה. אולי הקטנה במנשא שיש מקרה חרום עם הגדול.......

לא שיצא לי, אבל מצטרפת למונו נוקי ומה שאני רוצה להוסיף זה שהייתי בהחלט משתפת אותו יותר. כשמחליפים לה חיתול, לתת לו לעזור- להביא חיתול, להגיש משחה, וכו'. לתת לו להיות שותף גדול ועוזר , שירגיש חשוב ויהיה מעורב. אמנם לא יצא לי עם שניים, אבל בהחלט יצא לי לתת לילדים קטנים תעסוקה מסוג זה במצב בו לא הייתי צריכה שיסתובבו לי בין הרגליים, ובדרך כלל זה עבד, אם לא הועיל, לפחות הוריד את כמות ההפרעה.

נועה, תנוקת בת ארבעה חדשים (בדרך כלל

) נעה בין ערות לשינה במחזוריות. את פחות או יותר יכולה לצפות מתי היא תהיה רעבה או תרצה לשון ואולי תוכלי לכוון את הפעילות שלכם כך שתניקי בגינה, והיא תרדם בדרך הביתה. מצטרפת לרעיון של מונו נוקי על הכנה מוקדמת (כמה שאפשר) של בקבוק לגדול (אולי על ידי הבעל, אם הוא קם ראשון) ומוסיפה גם צפיה בטלויזיה, אם שניהם מתעוררים יחד. הצרכים של הקטנה יותר ברורים ופשוטים, ואילו הגדול נהנה גם מתקשורת מילולית, ואולי לפעמים הוא גם רוצה קצת לבכות..

ולפעמים זה לא מסתדר, כדאי לא לכעוס על עצמך, יש בזה גם משהו בונה כשילד רואה שאת שם איתו, מסבירה לו וקשובה אליו, אבל לא יכולה תמיד להיענות לו באותה שניה. ושעה אחת ביום, לקחת לעצמך, לנוח, להתקלח, לדבר בטלפון

שליחה על ידי נועה* » 16 מרץ 2005, 14:55

תודה על התגובות.
לגבי להכין אוכל מראש - צהריים תמיד מוכן. בוקר הוא קם ובוחר, אני לא מחליטה מה הוא יאכל היום (בניגוד לצהריים), כל בוקר משהו אחר. לפעמים הוא אוכל ישר כשהוא קם לפעמים חצי שעה אחרי. לפעמים לא דורש הכנה (קורנפלקס, עוגיה...) לפעמים ירקות, חביתה...
אין לי בעיה לשתף אותו ואני משתדלת לעשות את זה. הבעיה היא, שכשהוא עייף/רעב הוא לא משתף פעולה וגם לא אין לא סבלנות לחכות והוא נהיב עצבני. פעם הייתי נעזרת בטלוויזיה, אבל ניתקנו את הכבלים והיום אין לו מה לראות.

לדוגמא אתמול, היא היתה לא רגועה על הידיים (היא לא כ"כ אוהבת מנשא) והוא היה בלי חיתול ועשה פיפי במכנסיים. לא היתה לי ברירה, אלא להניח אותה ולטפל בו. ובעיקר בזמנים כאלו יש לי בעיה. אלו לא דברים שאני יכולה לצפות או לארגן מראש.

תנוקת בת ארבעה חדשים (בדרך כלל) נעה בין ערות לשינה במחזוריות
אנחנו כנראה היוצאים מן הכלל. אין לה סדר יום. יש ימים שהיא קמה בשבע בבוקר, יש ימים בתשע. אתמול בצהריים ישנה שלוש שעות

היום חצי שעה

. אולי כשהיא תגדל קצת יותר זה יסתדר.

ולפעמים זה לא מסתדר, כדאי לא לכעוס על עצמך, יש בזה גם משהו בונה כשילד רואה שאת שם איתו, מסבירה לו וקשובה אליו, אבל לא יכולה תמיד להיענות לו באותה שניה. ושעה אחת ביום, לקחת לעצמך, לנוח, להתקלח, לדבר בטלפון.
את המשפט הזה אני אתלה בכל פינה בבית.
הרבה פעמים אני כועסת על עצמי, שאני לא יכולה להיות עם שניהם בו-זמנית ואז יוצא בדרכים לא רצויות

לדוגמא אתמול, היא היתה לא רגועה על הידיים (היא לא כ"כ אוהבת מנשא) והוא היה בלי חיתול ועשה פיפי במכנסיים. לא היתה לי ברירה, אלא להניח אותה ולטפל בו.
נעה, נראה לי שחלק מהעניין הוא שהנחת הבסיס היא שלתינוקת יש זכות קדימה - מה שבגדול נכון כמובן, אבל יש לי השגות לגבי ההנחה הזאת.
אמרה לי אמא אחת שגם תינוקות לומדים לחכות (יש לה שני ילדים בהפרשים קטנים), ונראה לי שהיא צודקת. לא התנסתי בעצמי (יש לי ילדה אחת) אבל נראה לי שגם אם הנחת את התינוקת על מנת לטפל באחיה הגדול או להתיחס אליו זה בסדר גמור, והיא תגדל לתוך זה ותלמד לחכות.

מהטיפול בילד הראשון התרגלנו שיש את הזמן רק בשבילו, ובאמת ילד ראשון מקבל את מלוא תשומת הלב. הרי לעולם לא נוכל להעניק לתינוקת החדשה את אותו הטיפול שקיבל הגדול, וצריך לקבל את זה - אולי זה יפחית את הכעס והתסכול ?
הרבה פעמים אני כועסת על עצמי, שאני לא יכולה להיות עם שניהם בו-זמנית ואז יוצא בדרכים לא רצויות

לתלות בבית
אכן כן
נראה לי שבאמת חלק מהעניין זה ציפיות. לפי מה שאת מתארת זו נשמעת התנהלות סבירה ביותר עם שני ילדים . אולי העבודה המרכזית היא לקבל שחלק מלגדלל שני ילדים הוא לא לספק את כל 100% מהצרכים שלהם כל רגע.

כתבתי פעם בפורום אחר טיפים (ושאלות) לגבי שני אחים קרובים בגיל. אצלך הם קצת פחות קרובים (אצלנו ההפרש שנה ושמונה), אבל אולי זה יכול לעזור לך (אני מורידה את השאלות ששאלתי, שלא יעלו לך עוד רעיונות איפה להסתבך:-P). כשכתבתי את זה היא היתה בת שנה ו 11 חודשים והוא בן שלושה חודשים:

טיפים:

לגיטימיות שלה כאחות גדולה - להתקרב, לגעת, ללטף, להעיר אותו... בהתחלה הבאנו מין עריסה כזו לשעות היום, כדי שהיא לא תתעלל בו תעיר אותו וכאלה. בלילה הוא ישן איתנו, אבל ביום הוא היה חלק מהזמן בעריסה הזו. מהר מאוד העברנו אותו לפוף שנמצא בסלון. קלטתי שאִילִי נותנת לו צ'אפחות רק כשאנחנו באזור, וזה מכוון יותר אלינו מאליו. ולכן אני מרגישה לגמרי נינוחה לתת לה לשבת לידו, קצת למעוך אותו (אני שמה עין, ו"מתקנת" אותה אם זה יותר מדי, אבל נותנת לה חופש להיות צמודה אליו). הבנתי שאני מעדיפה שהיא תעיר אותו, מאשר לבודד אותו וליצור ריחוק ביניהם. זה עובד נורא יפה הרבה פעמים אם אני שוטפת ידיים או כלים או עושה משהו והוא בוכה, אני שולחת אותה לתת לו יד. זה לא שאין צ'אפחות, אבל נראה לי שהקירבה הזאת נונת לה המון בטחון והופכת את כולנו לחבילה אחת לא ממודרת.

הרדמות משותפות - אחרי שאיתמר נולד נכנס לבנזוגי פרוייקט של חודשיים בערך, ואני הייתי איתם הרבה לבד. חשבנו לשכור מישהי קרובה (כמו בת משפחה) שתעזור לי באחה"צים-ערבים האלה, אבל מהר מאוד הבנתי שאני ממש מעדיפה לבד איתם. אני חושבת שזה שנאלצתי להרדים את שניהם ביחד, הכניס את התינוק לריתמוס של הבית. אני לא יודעת אם ממליצה על זה אם יש ברירה אחרת (נניח שאבא ירדים את הגדול/ה), אבל אצלנו זה עשה רק טוב - היא ישנה על מזרון על הרצפה, הייתי לקוחת כרית הנקה ויושבת לידה כשהוא יונק. לוקחת את הזמן בהכי לארג' שבעולם, יודעת שעוד חצי שעה, פחות חצי שעה, בסוף הם ירדמו ויהיה לי את ה"זמן שלי" שאני כבר ממש עורגת אליו. אבל לא נתתי לערגה הזאת להכניס אותי ואת הסיטואציה ללחץ. וזה בכלל טיפ באופן כללי - הזמן הזה, עם תינוק אחד עם שניים - הוא ממילא לא "הזמן שלי", אז פשוט לוותר עליו ככזה. לגנוב אימייל פה, גלישה קטנה שם, טלפון וכאלה, אבל בגדול - לוותר על הזמן הזה כ"הזמן שלי". לי זה מאוד עזר. גם בלילות וגם באחה"צים.

מה עושים בבית עם שניהם - המון משחקים דביליים וכיפיים, שלא צריך לזוז מהספה. קניתי הרבה ספרים שמתאימים לגילה. הם אצלה בחדר. שכחתי לציין שהוא תינוק שממש כמעט כל הזמן על הידיים, אבל ברגע שהוא על הידיים לא צריך לזוז איתו. הוא פשוט רוצה וצריך מגע. אז אני על הכורסא או על הפוף או על המזרון והיא מביאה לי ספר אחרי ספר. אני מקריאה לה. ואז מציירת לה כל מיני דברים על דף (כל שבוע והלהיטים שלו - דובי, פרפר, פיל, ציצי וכאלה). ואז אנחנו מחפשות בעיתונים תמונות של ציצים (היא נדלקה חזק על ציצים מאז שאני מניקה, אז יש פרסומות לחזיות, או "פסטיבל הנקה" או סרט... בקיצור, תמיד אפשר למצוא איזה ציצי או לבכות כשלא מוצאים:-). ואז שירי אצבעות (איפה אגודל, עשר אצבעות, ידיים למעלה וכל אלה. מי היה מאמין?! לא אני...). בכל מקרה לפעמים עם יד אחת, אבל לה זה לא כל כך משנה, העיקר שיש אקשן ואני "איתה". אז ככה אני מעבירה הרבה פעמים כמה שעות, כשהוא על הידיים והיא מקבלת המון תשומת לב בלעדית כמעט. לפני כמה ימים יצאנו לחצר לנקות את הכסאות פלסטיק והוא היה על מין טרמפולינה כזאת (באוויר הפתוח הוא מוכן לפעמים לא להיות על הידיים). בקיצור - משחקים קטנים, סיפורים, עבודות בית. ושלא יהיה אשליות - יש גם משברים. אבל בגדול - אנחנו מעבירים ככה הרבה אחה"צים.

לצאת איתם החוצה - לפעמים אני מרגישה שכל הבית הזה, לא מספיק לה. אז אני יוצאת עם שניהם. והטיפ שלי פה מורכב משני סעיפים: א. אני אומרת לעצמי מקסימום אנחנו חוזרים כולנו בוכים:-( ב. תמיד יהיה מי שיעזור:-). ובגלל זה (שאני מוכנה גם לתסריט גרוע) אף פעם לא חזרתי בעצמי בוכה (אם כי כבר יצא לחזור ששניהם בוכים). מקום אולטימיטיבי - גיליתי את פארק רעננה. שם יש אגם עם ברבורים, פארק מקסים ופתוח להרבה מרחב אבל גם מגודר. אז אני פורשת שמיכה על הדשא, שמה אותו היא קצת מסתובבת. או שכולנו הולכים לראות את הברבורים. וגם עוברים מטוסים ("אווירון!!!"), וזה ממש חמוד ומוצלח. עוד משהו שגיליתי - הוא על המנשא והיא על מין אופניים כאלה עם מקל שאני יכולה לדחוף. בדרך כלל זה מוצלח מאוד והיא ממש אוהבת את זה, ואפשר להסתובב ככה די הרבה. ולפעמים הכל מסתבך וכאילו "קורס" במין דומינו לא מוצלח, ואז תמיד יש מי שיעזור (ואני די ביישנית, אבל בקטע הזה אני פשוט מבקשת. פעם אפילו אמרתי "כן" לאיש עסקים שהציע לי לקשור את השרוכים כשאיתמר על המנשא. עד כדי כך:-)), וגם אם חוזרים הביתה אחרי משבר (קורה), אז מגיעים הביתה כבר לקראת הערב, ואז כבר יש מלא דברים אחרים לעשות ואיכשהו זה מתפייד כשמחליפים אווירה.

החלפות חיתולים - נמוך (רצפה, מזרון). היא בשלב שפיפי / קקי נורא מעניין אותה. אז אני מראה לה שאיתמר עשה קקי ונותנת לה להחזיק לו את היד אם היא רוצה. זה סתם אנקדוטה, אבל זה אחד הדברם הראשונים שהיא התעניינה אצלו.

צ'אפחות - אם היא נותנת צ'אפחות, כבר סיפרתי שלפחות אצלנו זה מכוון נגדנו ולא נגדו. אני תמיד מציעה לה אופציות אחרות (רוצה לתת לו נשיקה? רוצה ללטף אותו?) וכשהיא אומרת "לא" (חלק מהפעמים), אז אני אומרת לה "בסדר, אבל לא מרביצים לאיתמר". אני לא יודעת אם זה מומלץ או לא, סתם אינטואיטיבי ועובד די טוב, כי זה בדרך כלל מפייד את העניין סביב הצ'אפחה. או שלא:-)

רוצה לסייג את כל הדברים האלה ולהגיד שזה בטח קשור גם באיזה ילדים ואיזה אופי יש להם, אבל בכל מקרה - זה כל כך הרבה פחות קשה ממה שחשבתי. ואני כתבתי כאן הרבה "אני" כי בחודשיים הראשונים הוא היה כאמור מאוד עסוק ואני למדתי המון על שניהם. עכשיו זה המון גם הוא, וזה בכלל הכי כיף בעולם.

עפרה

וחוצמזה,

זה באמת להשלים עם זה שאי אפשר לחלק מאה אחוז לשתיים, ושיצא לכל אחד 100%. אז צריך מתמטיקה קצת שונה: לתת 100% לסיטואציה. להתייחס אליכם כאל מערכת. כלומר - הכי טוב שאת יכולה בשביל שניהם, למעשה בשביל שלושתכם. ולקחת בחשבון שלפעמים אחד מהם יתאכזב ויחכה קצת. ברגע שזה כורח המציאות ואת עושה כמיטב יכולתך, אני מאמינה שהם יחושו את זה "אנרגטית". אולי תהיה אכזבה קונקרטית, אבל לא משהו "אקוטי". בהשאלה אספר לך:

חבר שלי מטפל חלק מהימים בתינוק שלנו. הוא בן שנה. עכשיו יש לו (לאבא) דלקת חריפה בכף היד. יומיים לא יכל לקפל את שלוש האצבעות האמצעיות. חצי נכה. הוא ממש זקוק למנוחה מקסימלית בעיקר בפעולות עם היד, על מנת שזה יחלים. את התינוק הוא הרדים עד עכשיו על הידיים. ועכשיו הוא פשוט לא יכול. אז הוא שוכב לידו, מלטף אותו. התינוק מתמרמר, בוכה, מוחה, מנסה לברוח. הוא מחזיר אותו בכל פעם ו"תומך" בו מכל הלב, במגבלות שלו. ומה שקורה זה שהתינוק נרדם רוב הפעמים מהר יותר וטוב לא פחות. זה סוג של אין ברירה... והחדשות הטובות הנוספות הן שהדלקת מחלימה (טפו-טפו, אורטופד רצה לשלוח אותו לניתוח).

שליחה על ידי נועה* » 17 מרץ 2005, 07:58

אני בהחלט מתפעלת מתשובתה של עופרה.

תהיתי לי, למה רק אמהות לילד אחד נכנסו לדף???

תהיתי לי, למה רק אמהות לילד אחד נכנסו לדף???
הנה, גם אמא לחמישה ילדים נכנסת לדף.... גם אני זוכרת שעם שניים, בדיוק ברווח הגילאים האלה, היה קשה. באמת קשה. אבל עם הזמן קורים כנראה שני דברים - או שניהיה קל יותר, או שמתרגלים. בכל אופן, אצלנו, השלב שבו באמת ניהיה קל יותר היה כש... נולדה הילדה השלישית. באמת. משום מה זה הכניס מין רוגע ואיזון למערכת. לא יכולה להסביר. אבל באמת הרווח בגילאים היה שלוש שנים בין השניה לשלישית, כלומר, להרגשתי, באמת מאד קשה עם שני תינוקות - גם ילד בן שנתיים וקצת הוא עדיין תינוק - קשה לו להבין שצריך לחכות, לוותר לעיתים, ולדעת שהוא לא יקופח, אלא רק אולי יקבל את המגיע לו טיפה יותר מאוחר. בגיל שלוש זה כבר היה לגמרי אחרת.
אין לי הצעות מעשיות, אבל הבטחה שזה נהיה יותר קל, ושאף אחד מהילדים לא מקופח. אין ספק שעוד אח במשפחה מקשה במובנים מסוימים על האח הגדול, וכמובן על האמא, אבל כמובן זה גם רווח עצום לכולם, ועוד מעט כבר תוכלי לראות איך הם משחקים יחד ומעסיקים אחד את השני.
תחזיקי מעמד. את עכשיו בשלב הקשה ביותר, וזה יעבור.

תהיתי לי, למה רק אמהות לילד אחד נכנסו לדף???
אני אמא לשניים. פשוט הקטנה בינתיים מסתדרת לבד בבטן:-D זה אמור להשתנות כל יום.
יש לך שאלות שנותרו פתוחות?

שליחה על ידי נועה* » 17 מרץ 2005, 10:55

לגיטימיות שלה כאחות גדולה - להתקרב, לגעת, ללטף
את כ"כ צודקת. אני גם מרגישה שזה מקרב ביניהם, על אף המחיר של צ'אפחה מדי פעם. (גם אצלנו נראה לי, שזה מכוון אלינו ולא אליה).

הרדמות משותפות.
שנת צהריים ושנת לילה אני מרדיימה אותם אחד ליד השני. הוא אפילו מבקש להכנס ל"מיטה שלה" (חלק שהוספנו למיטה המשפחתית) ולהתכסות איתה בשמיכה

.

לצאת איתם החוצה
אני יוצאת איתם רק לגינה ציבורית קרובה שם יש עוד אמהות, שעוזרות לי קצת. לא הולכת לשום מקום אחר לבד עם שניהם.

מה עושים בבית עם שניהם
זה לא בעייתי אצלי. בדר"כ אני מסתדרת עם שניהם, למעט המקרים ששניהם דורשים את תשומת הלב שלי ב- 100%. נאמר אני צריכה להרדים אותה והוא צריך לאכול (הוא לא אוהב לאכול לבד ולרוב אני מאכילה אותו).

הייתי שמחה לקבל עוד חוויות של מי שכבר עבר את זה.

אצלנו הבכורה היתה בת שנה ושמונה חודשים כשהקטנה נולדה. הייתי בחופשת לידה חצי שנה.
במשך ארבעה חודשים הקטנה ישנה כמעט רצוף כל הזמן (אני כבר דאגתי שמא מדובר במחלה).
בתקופה הזו ישנתי כלכך הרבה כמו שלא ישנתי אף פעם, היו לי עיניים נפוחות משינה כל הזמן.
בכל צהריים הייתי הולכת לישון (שלוש וחצי שעות) עם הבנות כי הייתי בטוחה שהלילה הקטנה כבר לא תיתן לנו לישון, ולמרבה הפלא גם בלילה היא ישנה (בדרך כלל היא אכלה בתוך שינה), וכך חוזר חלילה ארבעה חודשים.
ואז ביום אחד היא התעוררה.
כשהקטנה התחילה לשבת אז התחילו המריבות בין הבנות, ורק היום ארבע שנים אחרי הן מתחילות לקבל זו את זו ולהסתדר יחד ולהפנים את היותן אחיות).
עד היום הבכורה (6) ילדה עירנית והקטנה (4.4) ילדה ישנונית (שמתעוררת בכל שבת בשעה עשר בבוקר!).

תהיתי לי, למה רק אמהות לילד אחד נכנסו לדף???
נכנסתי לדף במקרה, אבל התיחסתי כי מבחינתי הדברים המתוארים כאן הן אחת הסיבות שבגללן אני אם לילדה אחת.
בכנות, אני חושבת שאותי זה היה מוציא לגמרי מאיזון - לנסות להתמודד עם שני ילדים בהפרשים קטנים.
מעריצה אותך נועה, שולחת לך חיבוק, וכמו שכבר נאמר כאן, את בשלב הקשה אבל מתגברים ולומדים להסתדר, ואני יודעת שהפרס עבור ההשקעה כרגע יהיה שני ילדים/ חברים בהפרשים קטנים. D-:

אצלנו ההבדל הוא גם 20 חודש. הייה קשה. קשה הייה לי להבין שאכן, גם ילד בן שנתיים וקצת הוא עדיין תינוק

אם התינוקת בוכה ואת נענית לה שאת גומרת לטפל בבן, לא נורא. פשוט לא נורא (כמה כבר לוקח להחליף חיתול או מכנסיים?) הרי אין ברירה. לאט לאט כולם הופכים עצמאיים. נכנסים לאיזו שגרת חיים ולומדים לא רק להתכונן למצבי לחץ אלא גם לתפקד בהם.
מאד אהבתי את
לתת 100% לסיטואציה. להתייחס אליכם כאל מערכת. כלומר - הכי טוב שאת יכולה בשביל שניהם, למעשה בשביל שלושתכם. ולקחת בחשבון שלפעמים אחד מהם יתאכזב ויחכה קצת. ברגע שזה כורח המציאות ואת עושה כמיטב יכולתך, אני מאמינה שהם יחושו את זה "אנרגטית". אולי תהיה אכזבה קונקרטית, אבל לא משהו "אקוטי".
קשה במיוחד הייה כשאחד או שניים היו חולים. בגיל הזה לפעמים זקוקים לטיפול בלעדי 24 שעות.
נקודות האור הן רבות - הרבה דברים יתאימו לשניהם: הסיפורים והשירים, צעצועים ומשחקים משותפים, פעילות יצירה, אפשר להעביר בגדים ועוד.

עוד מחשבה - אולי אני מאד טועה אבל
והוא רוצה ארוחת צהריים מקלחת זריזה ולישון. הוא רוצה מקלחת זריזה? או את ?
אולי תגיעי למסקנה שאפשר לוותר על כמה הרגלים למען שלום בית. למשל - כשעייפים, פשוט הולכים לישון.
את המצעים אפשר לכבס. אחותי קוראת לזה "לעגל פינות".

אולי לא עזרתי הרבה אבל, השנים חלפו (8) ושכחתי את הרוב.

שליחה על ידי נועה* » 17 מרץ 2005, 16:05

איזו הקלה לדעת שיש אור בקצה המנהרה

מקום אולטימיטיבי - גיליתי את פארק רעננה.

אשמח אם נוכל להפגש - אנחנו מטריחים את עצמנו לשם מדי פעם

כתובת האימייל שלי: [email protected]

ובנוגע לאיך מסתדרים - כמו שאמרו לך בחכמה רבה - לא לצפות לנהל משפחה עם שני ילדים ב"רמת שירות" של ילד אחד.
ברגע שנוסף ילד, ובמיוחד בהפרש קטן, כל בני המשפחה נאלצים להתפשר, אבל הרווח עבור הפשרה הוא כפול ומכופל (ועם השלישי - משולש!). ואם לא היום או מחר, אז כאשר הילדים יגדלו, בוודאות! בעלי ואני הלכנו על ההפרשים הקטנים גם בגלל כל חוויות הילדות והיחסים הטובים שיש לנו עם האחים הקרובים אלינו בגיל (וגם כי אנחנו רוצים להספיק כמה שיותר ילדים).
והכי חשוב - תמיד ברגעים הקשים תזכרי כמה לנו הרבה יותר קשה

יונתן שנתיים ו-9 חוד'
מיכלי שנה ו-7 חודשים
אורי חדשיים וחצי
(כולם בבית or should I say בבית המשוגעים)

אני מתה מפחד, אני מודה. יותר מזה, כאבי הצירים, שהפחידו אותי עד מוות עד לא מזמן מחווירים לעומת החרדה שאני חשה עכשיו ממה עושים אחרי הלידה עם שניים בבית.
אני בשבוע 38, בכורי בן שנתיים וחמישה, ממש "הזמן" לחשוש בו, אבל בזה אני עוסקת בראשי כל הזמן. איך אני:

שומרת על הקשר המיוחד והקרוב עם בכורי, ממשיכה לתת לו את מה שהוא רגיל אליו, כשברקע תמיד תינוק קטן- ותובעני, כמו שתינוקות בד"כ;
עושה את הבונדינג עם התינוק החדש, שזכאי לו, אבל עם אח גדול-קטן ברקע;
ממשיכה ללכת עם בכורי לכל האיבחונים/טיפולים עם תינוק קטן תלוי עלי (אנחנו מטופלים במכון להתפתחות הילד);
שומרת על ניצוץ של שפיות, רק ניצוץ, לא יותר (הרי בעתיד זה יסתדר, נכון? יש כמה מליוני אימהות ששרדו את המצב הזה..)

וכל זאת, כשאני לא ממש יודעת איך תינוקות אמיתיים מתנהגים, כי בכורי היה תינוק רגוע, בקושי בכה, סתגלן ונוח (היום אני יודעת למה, אבל התוצאה הייתה אותה תוצאה); כשאין לי הרבה עזרה - בנזוגי יהיה בבית אבל הוא עובד מהבית - וחייב לעבוד, חמותי עובדת, ואמא שלי - לא עובדת אבל: העזרה שלה כרוכה מבחינתי בהרבה מאמץ, קשה לי איתה והטונים תמיד עולים - אחרי הלידה זה יהיה עוד יותר, זה בטוח, היא גם לא ניידת, ואני לא אוהבת לבקש ממנה עזרה (בכלל, באופן כללי).

וזה מעבר לנושא הלוגיסטי והטכני: התינוק בוכה והגדול צריך ללכת לישון - וזה לוקח לו זמן, תמיד; התינוק רעב ואת הגדול צריך להאכיל, להלביש או השד יודע מה; ואני בטוחה שיש עוד אלף דוגמאות רק שאני עדיין אפילו לא חושבת עליהן. זה גם איך אני נותנת לשניהם? אני ממש, אבל ממש - חרדה.

מישהי שעל דעתה אני סומכת הציעה שאקח מישהי שתעזור לי עם בכורי ותצא איתו שלוש פעמים בשבוע מחוץ לבית לכמה שעות, כדי לשמור על עצמי, שלא אקרוס, ודיברה על כמה חשוב הבונדינג ביני לתינוק החדש. אבל- אני לא מסוגלת להתחיל לחפש עבורו מטפלת, גם חלקית. אני לא מסוגלת לחשוב על להוציא אותו מהבית ולשנות את שגרת חייו, ואני באופן כללי מתקשה רגשית לחשוב על זה, כך שברור שזה לא ממש מניע אותו להתחיל לחפש מישהי. האמת - זה גם קרוב מדי למועד הלידה בשביל לעשות שינוי כזה עכשיו.
יש מישהי שהייתה אצלי שבוע שעבר במטרה לעזור לי עם התרגולים לבכורי - מצאה חן בעיני וגם גרה קרוב, אבל גם שם אני מתקשה להגיד "אוקיי" סופי, גם רגשית, גם כי פתאום יש התקדמות מבחינת הגדול (בבעיה הספציפית שיש לו) ומעבר לכל, היא לא פנויה בבקרים, כך שזה פוסל את האפשרות להיעזר בה אחרי הלידה.

אני ממש בתחושה של - "רגע, תעצרו שניה את ההריון, אני יורדת בתחנה הזו".

אני כבר מהצד השני. יש לי בת שנתיים ובת 3.5 ח'.
אני אנסה לתאר מה הקשיים:

הגדולה "מקופחת". זה אומר שהיא לא מקבלת מספיק ממני. היא יודעת מה היא רוצה ולכן דורשת: "על הידיים" (כסמל לתשומת לב לה בלבד ולא רק). לא תמיד אני יכולה.
הקטנה יונקת ה-מון. זה אומר שאני מנוטרלת לפרקי זמן משתנים הרבה פעמים ביום (ואז לא יכולה להיענות לדרישות הגדולה ואז יש יותר דרישה של "ידיים").
לעיתים בגלל העומס והעייפות אני מנסה "להיעלם". לשבת על המחשב. הגדולה לא אוהבת את זה כי היא יודעת שכשאני על המחשב אני נעלמת. <טוב, טיפשה היא לא>

פתרונות שמצאתי בינתיים:

אפשר להניק כך שיד אחת (ואולי גם רגל) נשארת פנויה. ביד הזאת מחבקים את הגדולה. ככה היא לא מרגישה שהקטנה גונבת ממנה את אמא.
הקטנה מתעוררת לפני הגדולה. אני מניקה אותה ואז יכולה לפנות שתי ידיים להתעוררות של הגדולה.
מנשא. מרגע שאפשר - מנשא גב. משקיט את הקטנה ומפנה אותי לגדולה.
מרגע שהקטנה הסכימה לקחת בקבוק התחלתי לשאוב לפריזר. זה מאפשר לי לעשות מדי פעם דברים בשבילי בלבד. חוצמזה עצם הימצאותו של החלב בפריזר והידיעה שיש לי אפשרות לעשות פוס ולהשאיר אותן קצת עם אבא מרגיעה אותי ונותנת לי כח.
לקחת (כמעט) כל עזרה שמציעים.
ללכת לילדים אחרים. שם הגדולה פחות צריכה את אמא (וגם על הקטנה לוקחים סיבוב לפעמים).
להבין שלפעמים קורה שמישהו בוכה ואת לא יכולה לגשת מייד (סדר עדיפויות. ילדה שנפלה וחטפה מכה קודמת לילדה שבוכה כי היא רוצה עוד קצת ציצי. ילדה שרוצה ציצי קודמת לילדה שרוצה לחם עם אבוקדו. לפחות בעיני).

לגבי הלוגיסטיקה - תלמדי את הטריקים שמתאימים לך.
שינה? אפשר לשכב כולם במיטה כשהקטן יונק (=שקט ואולי גם נרדם) ואמא מרדימה את הגדול. אולי גם נשארת לישון איתו.
התינוק רעב ואת הגדול צריך להאכיל, להלביש שוב - סדר עדיפויות. אצלנו התלבשות אחרונה בעדיפות (אצל ילדים מעל גיל 3 ח'. בטח אצל כאלה שיודעים להגיד "לא קר לי").

מישהי שעל דעתה אני סומכת הציעה שאקח מישהי שתעזור לי עם בכורי ותצא איתו שלוש פעמים בשבוע מחוץ לבית לכמה שעות.
אין איזה בת שכנים שהרוסה עליו? נשמע רעיון מצוין. אבל לא צריך להתחייב ל3 פעמים בשבוע.
אני יכולה להעיד שבהתחלה רק רציתי שיקחו אותה ממני קצת (את הגדולה) או יותר טוב - הרבה. אבל כרגע אני לא מוכנה "לתת אותה" יותר מדי. אני מתגעגעת.

אני לא מסוגלת לחשוב על להוציא אותו מהבית ולשנות את שגרת חייו
אפשר להזמין עזרה הביתה.

היא לא פנויה בבקרים, כך שזה פוסל את האפשרות להיעזר בה אחרי הלידה
מה רע בעזרה אחה"צ?

תזכרי שיש לך שתי ידיים ולב אחד רחב רחב.

<אלו היו הגיגים של לילה. בטח מחר יהיה לי מה להוסיף>

מרב,

(יש לי רק אחת, ככה שאין לי עצות מניסיון....)

מרב

קראתי את כל מה שכתבת ומה שהעוגיה ענתה לך, ואני חושבת שתתני לדברים לזרום. אם תצטרכי עזרה זה יעיל גם אחרי הצהריים. אולי הדרך להתיחס לזה אינה כאל קושי אלא כאל "שינוי". הלא אנו פוגשים בשינויים כל חיינו ולומדים לחיות איתם ולהפיק מהם את המירב.
אני מבינה את עניין הגיל ולאט לאט מעכלת את ההצמדות התמידית של יונק לעומת הצרכים הגדולים והשונים של הבכור. גם אני אתמודד עם הנושא מתישהו.

ומעבר לכל, היא לא פנויה בבקרים

אני, באופן אישי, ערנית יחסית בבקרים ובצהריים - אחה"צ - הרבה יותר עייפה. וזקוקה דוקא אז לעזרה. והכי חשוב עזרה בזמן אוכל-אמבטיה-השכבה
אם אתם מאלה ששומרים על הסדר הזה.

אנחנו כבר כמעט חמישה חוד' אחרי הלידה. הדברים הרבה יותר רגועים. מוצאים את הדרך להסתדר ולתמרן.
ומה שהכי עזר לי, היה מה שכתבה עופרה : לתת 100% לסיטואציה ולא לילד. וכן יש רגעים, שאחד בוכה ולא מקבל את תשומת הלב. (היום הגדול עשה פיפי במכנסיים. הנחתי את הקטנה בוכה באמצע ניסיון הרדמה, ולקחתי אותו...)

בהצלחה.

לדוגמא אתמול, היא היתה לא רגועה על הידיים (היא לא כ"כ אוהבת מנשא) והוא היה בלי חיתול ועשה פיפי במכנסיים. לא היתה לי ברירה, אלא להניח אותה ולטפל בו.

נועה,
בעניין המנשא, שווה אחת לכמה זמן לנסות שוב ושוב - כי בסוף הם מאוד אוהבים המנשא. ייתכן שכדאי לנסות תנוחה אחרת או אולי אפילו מנשא אחר. גם בתי לא כל כך אהבה את המנשא בהתחלה, אבל שינינו תנוחה - והפלא ופלא, זה עבד, ואח"כ גם שינינו מנשא ובכלל החיים השתפרו פלאים. וככה לא תצטרכי להניח אותה, אלא היא תוכל להיות איתך גם כשאת מחליפה לבן מכנסיים...

<זה משהו שרציתי לכתוב עוד בזמנו, אבל שכחתי והיום פתאום נזכרתי...

>

מירב, אני ממש מזדהה עם הקושי שהעלת להעזר בבני משפחה ואחרים, גם אני הייתי כך כשהשניים שלי היו קטנים (עכשיו הם בני 8 ו-5). מה שעזר לי- לקחת עזרה של ביבי סיטר צעירה מאוד, בת 11, ילדה, שנמצאת עם הגדולה יחד איתי בבית, ומשחקת איתה. (הגדולה שלי היתה בת 3, אני לא יודעת אם זה מתאים לילד צעיר יותר). בכל זאת, מה שהיה לי נוח, זה שלא הייתי צריכה לפתח קשרים, או להיות נחמדה לעוד מישהו. הילדונת קיבלה כסף, הרגישה "גדולה", הבכורה שלי זכתה לשעה וחצי משחק של כיף, ואני התפנתי כל כולי לקטנצ'יק. מה שעוד עוזר, לדעתי, ולא הייתי מודעת לו אז (אף אחד לא אמר לי? לא האמנתי?), זו הידיעה שמפעם לפעם, מיום ליום, זה משתנה, משתפר, מתרגלים, והם גם קצת גדלים. ועכשיו, אני יכולה לספר לך: שזה כיף גדול, והקשר ביניהם מדהים!

קבלת עצות ממש טובות, רציתי להוסיף כמה דברים:
כדאי לנסות להתייחס ללידה הצפויה כאל חגיגה גדולה, אירוע מאד רצוי ואהוב, אני בטוחה שכך אתם מרגישים, אך בלחץ ובחששות מ"מה יהיה" יש נטיה לשכוח את ההתרגשות והציפיה החיובית
לאדם החדש שעומד להצטרף למשפחה. תנסי לקחת רגע שקט ולהזכר איך הרגשת עם לידת הבכור. את המגע הראשון, היניקה הראשונה, ההתאהבות, מנסיוני הילדים מקבלים את המצב כמו שההורים מתייחסים אליו ואם חושבים יותר על כמה הלידה תוסיף למשפחה וקצת פחות על בעיות זה עוזר. (אני ממש לא מתכוונת להשמע מטיפה וסליחה מראש אם נשמעתי ככה).
כדאי להסתכל עם הילד הבכור בתמונות שלו כתינוק קטן, לספר קצת על מה תינוק יכול ומה לא כדי לתאם ציפיות. אחרי הלידה את תראי שהמעבר לא כל כך חד כי תינוקות קטנים ישנים די הרבה ועדיין לא ממש דומיננטים בבית בחודש הראשון וציצי יענה כמעט על כל צורך שלהם. לאט לאט תכנסו לאיזו שיגרה שבנויה באמת על פשרה וסדרי עדיפויות. להניק תוך כדי הקראת סיפור, להכין שקית קטנה עם צימוקים או קורנפלקס או משהו שהגדול אוהב שאפשר לשלוף כשבא לו לנשנש ואת מניקה, להעזר בגדול להביא חיתול להחלפה לתינוק, לעסות את התינוק אתך, לסבן לו את הרגליים באמבטיה וכו'.
אני חושבת שהכי עזר לי היה לדעת שעכשיו זה לא הזמן שלי אלא שלהם וברגע שככה הגדרתי אותו, לא ניסיתי לעשות דברים שאני אוהבת אבל מתסכלים את הילדים כמו לקרוא או להיות במחשב אלא פשוט ישבתי ולא זזתי הרבה, ופתאום גיליתי שיש הרבה הרבה זמן ומספיק לתת לכולם. זה באמת מאד קשה ותובעני אבל גם אפשרי ומספק. הרבה הרבה בהצלחה!

אחרי שכתבתי את ההודעה ישבתי עם בנזוגי ויצאה שיחה טובה, עם הרבה דמעות (שלי, כמובן), שבה הוא הרגיע אותי ב"יהיה בסדר" ופרט אותו למטבעות קטנים- קמתי הבוקר רגועה ושלווה יותר. לכאורה דבר לא השתנה, רק פתאום השמיים שלי התבהרו, אבל זה מרגיש אחרת. גם הפגישה עם המיילדת היום גרמה לעוד "הפנמה" ורגיעה בגיזרה...
??_?????- רשמתי לפני טיפים ועצות, אבל לגבי בייביסיטר, בנות השכנים כאן עדיין תיכוניסטיות, ואני מרגישה שאהיה רגועה יותר עם בחורה קצת יותר גדולה, וכזו יש רק אחת (והיא עסוקה מאוד, אבל אולי הכורח יגרום לי לעלות 3 קומות ובכ"ז לברר איתה..). אני מעדיפה בקרים כי אחה"צ אנחנו נפגשים עם חברים, הבקרים בד"כ יותר פנויים. הכי אהבתי את _תזכרי שיש לך שתי ידיים ולב אחד רחב רחב. (-:
קראתי את הדף הזה.
השורה התחתונה שהרגיעה אותי- היו עוד כמה שעשו את זה לפני ומדווחות שזה נהיה קל יותר

(וזה למרות שכרגע אני רואה את הקשיים של ההתחלה, אבל בטח כשתינוק מתחיל להיות ,בנאדם" עם רצונות והעדפות משלו, קשה לנתב את רצונות המשחק והבילוי שלהם לאותו מקום. חברה פעם אמרה לי שבד"כ סדר היום והבילויים נקבעים לפי הילד הבכור, כנראה שזה הכורח..)
ים שקט, אנחנו מדברים על הלידה ועל התינוק שיבוא- יצא שגם הרבה מחברותי הקרובות שלהן ילדים בגילו של איתם ילדו לא מזמן, ובכל ביקור אני מנצלת את האפשרות לדבר על התינוק שהיה בבטן והנה הוא בחוץ, שלנועם יש אח קטן וכו'. אני מספרת שהתינוק שלנו יצא בקרוב, שהוא יינק ויבכה ויישן כאן ויעשה אמבטיה כאן וכו', אבל כיוון שבני אינו מדבר, אז אין לי אפשרות לבדוק את ה-input של מה שאני מספרת. גם מלידת בכורי חששתי, כהרגלי, אני תמיד חוששת משינויים ונאחזת בשיגרה (פחדנית עם אומץ, זו אני (-;), וההתאהבות בתינוק שנולד, ההסחפות לאימהות הייתה טוטאלית. מצד שני הוא היה תינוק שיישן וישן וישן, נוח כ"כ עד שאחי אמר לי לא פעם שלא מרגישים שיש תינוק בבית, הוא בקושי בכה. אני תוהה אם זה יכול לקרות שוב, הטוטאליות הזו, כי אז זה היה באחד על אחד, עם המון זמן פנוי וחוויה ראשונית לחלוטין. אבל נתת לי רעיון נפלא, להתבונן באלבומי תמונות כשהגדול היה תינוק.
אולי הדבר הכי חשוב שאני צריכה להתרגל אליו (זה מהדף שנועה פתחה) הוא מראש לחשוב שהזמן הזה אינו שלי >אני צופה גמילה בייסורים מהאינטרנט<

אבל כיוון שבני אינו מדבר, אז אין לי אפשרות לבדוק את ה-input של מה שאני מספרת
שלי מדבר שוטף וגם אי אפשר היה לבדוק את ה-input

אני לא חושבת שניתן לעשות זאת. סה"כ אתם במצב של אי-וודאות גם לך יש הבה דברים ברורים בוודאי שגם לו.

להתבונן באלבומי תמונות כשהגדול היה תינוק.
הגדול אחרי הלידה מאד אהב להסתכל באלבומים מיוזמתו.

מרב, כבר אמרו את כל הדברים הכי נכונים. רוצה רק להוסיף שאצלנו יצא שדווקא ההתחלה היתה קלה - כל מה שהקטנטן נזקק לו היה מנשא וציצי, וזה השאיר הרבה ממני לאחותו. אמנם פער הגילאים גדול יותר - כשלוש שנים - אבל הגדולה נזקקה לי מאדמאדמאד כשהוא נולד וויתרה על מרבית העצמאות שרכשה עד אז, כך שבמובנים רבים זה הרגיש כמו פער קטן יותר.
בכל מקרה, מהנסיון שלי נראה שאת הצרכים של תינוק קטנטון קל יחסית לספק, ואפשר להפנות את מרבית תשומת הלב לגדול. אחר כך הקטן ידרוש את שלו, אבל אחר כך יגיע אחר כך. ועד אז דברים ייראו אחרת לגמרי.

מרבי - ראית אותי ואת הגוזלינה יחד? את אותה ילדה שאני מרגישה שעדיין לא נותק חבל הטבור שלה?
נותר לך איזשהו ספק בכלל לגבי השאלה איך אפשר להתאהב שוב באופן טוטאלי ומוחלט?

הזמן נפרט לפרוטות, מתפצל לנחלים ונחלילים, ובסוף מתאחד שוב כשהילדים גדלים מעט ומתחילים לשחק ביניהם.
הקושי הגדול (ענק, קולוסלי) שלי בחודשים הראשונים בבית היה בגלל בכורתי המקסימה והסוערת. הקטנה ישנה רוב היום עלי או בעגלה ולמען האמת לא הורגשה במיוחד (כלתו של החתן שלה או לא?) ואכן, הקטנים נגררים אחרינו ואחרי אחיהם הגדולים.

הנה שני הסנטים שלי: אצלנו הגדול בן שנתיים וחודשיים והקטן 4.5 חודשים. החודשיים הראשונים היו יחסית קשים, כי אני הייתי אחרי קיסרי, והקטן בכה המון. גם לי היה נסיון של סיבוב ראשון עם תינוק נוח שכמעט לא בכה, והנה קבלתי את הצרחן הזה, עם צורך מתמיד במגע: כל הזמן עליי, כולל בשנת יום, כולל בשנת לילה. מה שמאד הקל היה בעיקר הידיעה שזה יעבור, שלא לנצח הוא יהיה פצפון על אמא כל הזמן.

בהנקות הארוכות של תינוק קטנטן הגדול בחר ספרים וישב לידי והקראתי לו. זה כבר נעשה ממש התניה, איך שהתישבתי להיניק הוא היה מגיע עם ספר. הקטן נרדם רק בתנועה עזה, ולפני שגילינו את נפלאות כדור הפיזיו, אם הייתי צריכה להרדים אותו ובמקביל לשעשע את הגדול, היינו רוקדים ביחד, או משחקים משחק שהמצאתי במיוחד לצורך זה: משחק הריצה. רצים עד הדלת ונוגעים בה, רצים עד החלון בסלון בקצה השני של הבית ונוגעים בו, וכו'. כך הקטן חווה תנועה שסייעה לו להירדם והגדול שיחק משחק כיפי. עכשיו אני מרדימה תוך הקפצות על כדור פיזיו וזה יותר קל.

בהחתלות וכאלה אני תמיד מבקשת מהגדול לעזור, לזרוק בגד לסל הכביסה, לפתוח לי את שפופרת הקרם אם צריך וכד'.

אחה"צ בד"כ הולכים לגינה או נפגשים עם חברים, ככה הפוקוס הוא פחות עליי, כי הגדול מסתובב עם החברים, ובמקרה הצורך יש עוד מבוגר בשטח.

מאז שהקטן בן חודש וקצת אני מקפידה פעם בשבוע אחה"צ לזמן לפה סבתא, להשאיר אותה עם הקטן ועם בקבוק, ולהקדיש לגדול זמן איכות לבד.

בכל מקרה, ככל שעובר הזמן זה נהיה יותר קל. לא בטוחה אם אובייקטיבית זה יותר קל או שפשוט לומדים איך להתמודד עם הסיטואציות השונות והנסיון הופך את זה ליותר קל.

100% בסיטואציה - אהבתי
גם סדרי עדיפויות. להחליט מה יותר חשוב. ולפעול.
לדוגמא: מתכוננים ליציאה. הקטנה בוכה כי היא כבר צריכה טיול במנשא. צריך להכין את הגדול. מנסה להיות איתו בזמן ההכנה (טיטול, נעליים, ) ברגוע, בלי לחץ. אחרת זה ייקח יותר זמן. בסוף נצא וכלם יהיו מבסוטים.

אוהבים "להשתולל" ביחד אני שמה אותה על הגב שלו. בכלל מגע עושה טוב. לא להילחץ הקטנים לא כאלו שבירים, כמו שאולי נדמה.

יש פה עצות מצויינות בדף הזה. ועד שני הסנטים שלי.
[הגדול -2+3 הקטנה - 6 חד]

תודה רבה גם ממני

(הגדול שנה ו-9, הקטן - חודש ושלושה ימים).
ד"א - איך מרדימים על כדור פיזיו ? אצלנו עובד טיול בגינה.

ושאלה מכיוון חדש:
אמנם הקטנה לא זקוקה להרבה, אבל אני זקוקה להרבה זמן להיות צמודה אליה... ממש לא מרגישה שאני בשלה להקדיש זמן לגדול לבד. יותר מזה- פיזית אני מרגישה שלא מסוגלת לרוץ/להתרוצץ (והגדול עם קוצים בטוסיק חמוד מגיל 0). היום יצאנו עם הקטנה במנשא והגדול לטייל וחזרתי פשוט הרוסה פיזית (בצקות מטורפות ומיגרנה). איך התמודדתן עם הנושאים הללו?

אני הייתי נוסעת איתם לפארק רעננה (זה מה שאני מכירה אז אכתוב על זה, בטח אפשר בעוד מקומות). בפארק רעננה יש כניסה ששם יש את כל המתקנים, ויש כניסה שנייה שבה יש אגם עם ברבורים ודשא. בכניסה הראשונה ידעתי שזה יהיה לרוץ, לעזור לעלות, לרדת, וגם יש המון המולה והמון ילדים... אז נסעתי לכניסה השניה. ושם בקושי יש אנשים. ושם אפשר לרוץ המון (הילד) בזמן שאת יושבת על שמיכה על הדשא עם התינוקת. או שאתם מאכילים את הברבורים (להביא לחם ישן). היתרון במקום כזה הוא שהוא מגודר, אבל מאוד פתוח ורחב ידיים. אפשר לתת לרוץ ולראות לטווח די רחוק. יש ברבורים, יש גשר מעל האגם, מאוד נעים שם...

אבל יכול להיות גם מצב כזה: נסעתי עם שניהם לעשות פיקניק בפארק. הוא עוד היה קטנטן (מנשא, לא זוחל ובטח בקושי מתהפך). הייתי במצב רוח נורא רומנטי - אפיתי לחם שאור, הבאתי חריץ של גבינה טובה, בירה (לעצמי), תירסים חמים, עגבניות יבשות. ואיך שפרשתי הכל היא התחילה לברוח נורא רחוק (היתה לה תקופה שהיא היתה אוהבת לברוח), והייתי צריכה כל הזמן לרדוף ולהחזיר, והוא על השמיכה, ואז לארוז את כל האוכל - הוא על יד אחת, כל אייטם נכנס לסל, ואז אני רצה בספיד שלושים מטר ומחזירה אותה. ועוד אייטם, רצה בספיד... זה היה ממש לא כיף (לי. היא דווקא נהנתה כמובן) ובטח שלא רומנטי

. אבל אז באמת הייתי ממוקמת בין הצד של המתקנים וצד של הברבורים, והיה שם פחות בטוח לתת לה להסתובב.

בקיצור ובשורה התחתונה - לנסות למצוא מקום שהבחוץ פתוח ועם אטרקציות, אבל גם מגודר ובטוח. ואז את לא צריכה לרוץ כל הזמן.

לי יש גינה ציבורית קטנה ליד הבית. יש שם עוד 3 אמהות ומטפלות עם ילדים בגיל של הגדול. הקטנה במנשא והוא במתקנים המוכרים. למקומות אחרים (זה אומר כל מקום שהוא לא הגינה) אף פעם אני לא הולכת לבד אלא עם בן זוגי או אמא שלי.
בהתחלה כדאי לך אולי להפחית יציאות מהבית כשאת לבד ואם לצאת אז לפרקי זמן קצרים מאוד. אפשר לעשות המון בבית.

היום יצאנו עם הקטנה במנשא והגדול לטייל וחזרתי פשוט הרוסה פיזית(בצקות מטורפות ומיגרנה).

מונו היקרה...
השנייה ילדת! חכי רגע עם הריצות והיציאות... הגוף אומר לך להאט ולנוח. אני בטוחה שתוך כמה שבועות זה ישתפר, אולי כדאי בינתיים לגייס עזרה של סבתות, דודים או שאר אנשים אהובים על הגדול כדי לפנק אותו בבילויים כיפיים ואקטיביים. אפשר לשלב את זה בעצות של ??????? מלמעלה, שכמה מהן חביבות עליי במיוחד:

אפשר להניק כך שיד אחת (ואולי גם רגל) נשארת פנויה. ביד הזאת מחבקים את הגדולה. ככה היא לא מרגישה שהקטנה גונבת ממנה את אמא.

מנשא. מרגע שאפשר - מנשא גב. משקיט את הקטנה ומפנה אותי לגדולה.

ללכת לילדים אחרים. שם הגדולה פחות צריכה את אמא

טוב, פתאום אני קוראת את תשובתי, ואני לא יודעת עד כמה זה עונה לשאלתך בעניין הקוצים בטוסיק...

<אמא לפיצקי אחת, מתערבת בדף לא לה>

רעייתי (ואני) הסתדרנו מעולה עם לידת תאומים כשברקע עוד שני ילדים בני 5 ו-8.
ולא היה לנו כל סיוע מהורים, אחים או סביבה קרובה (אפשר לומר שלהיפך, בתקופה זו נדרשנו שנינו גם לסיע להורים של שנינו - סיוע רגשי וכספי).
ושנינו הורים עובדים קריריסטיים.
ואיננו "סופר".
בעיקר בשל יכולת הארגון המעולה של רעייתי.
הבאתי דוגמא זו כדי להראות שניתן.
יש צורך בעיקר לצאת מתוך "רחמים עצמיים".

עוד טיפה לים התגובות
לא ממש הבנתי מה רצית לומר לנו. אף אחת כאן לא מרחמת על עצמה, אלא מתעניינת אצל "חברותיה" המנוסות כיצד קל יותר או נכון יותר להתארגן.

מונו, בול מה שקורה אצלינו.
אני עוד לא חזרתי לעצמי (ובטח שלא לקצב שלו......).
כ"כ תכננתי להוציא אותו מהגן אחרי הלידה (בהתחלה לחצי יום, אח"כ ליום שלם), פשוט אין לי כח. כיף לי איתה לבד. מתה כבר להרגיש כמו שהייתי בשיא הכח.
מה שכן, הוא נהיה הרבה יותר חברותי מאז הלידה. כאילו משהו נפתח אצלו. הוא המון בחוץ, איתי או בלעדי והרבה עם חברים, אצלינו או אצלם.
עכשיו למשל הוא חולה. אז אבא נשאר בבית. הוא רוצה ידיים כמעט 24 שעות ביממה. לא יכולה לעשות את זה לבד.

השנייה ילדת! חכי רגע עם הריצות והיציאות... הגוף אומר לך להאט ולנוח. אני בטוחה שתוך כמה שבועות זה ישתפר,
מחזקת את העצה של סיגל ב . כל כך מוכר, אבל יהיה בסדר, אני מבטיחה לך. יש תחושה שאנחנו מסוגלות לעשות המון מייד אחרי הלידה השניה, אבל הגוף עדיין צריך את הזמן והקצב שלו.
@}
<סיגל ב אולי עם ילדה אחת אבל בהחלט מבינה עניין בטיפול בשניים מייד אחרי לידה

>

רק ילדתי וזה נכון. אבל הבכור דורש את היחס שלו.... דווקא בזמנים אנחנו עם אחרים קל יותר. עכשיו הוא בחופש מהגןשבוע וחצי. מרחוק זה היה נראה לי קל ופשוט. כמו תמר, גם אני חשבתי שבמשך הזמן הוא יבלה איתי בבית.
אחרי היום הראשון אני יכולה להגיד שהיה קשה בצורה בלתי רגילה. התרגלתי להתאים את עצמי לקצב של הקטנה ולחזור לישון איתה ביום. הבוקר התחיל הפוך , הוא כבר מלא תזזית מהרגע שקרן האור הראשונה מפציעה. אין לו סבלנות אפילו שאשתה קפה כדי להיזכר איך קוראים לי .....
אחרי חצי שעה בלי פעילות אינטנסיבית הוא מתחיל להיות עצבני, ולהרביץ. ברב עוונותי אני מודה שהסבלנות שלי אינה בעיצומה בימים אלו.
היינו צריכים לחכות עד שהורי יבואו לקחת את סירי הקציצות שבישלתי עבורם לחג . עד שאבי הגיע, הקטן כבר עלה עד התקרה ובחזרה ושנינו (שלושתינו) היינו עצבנים.
יצאנו מהבית והיה יותר טוב. אבל כשאנחנו בבית פשוט בלתי אפשרי. הצעתי לו שישחק במשחק שקניתי לו לחג והתעלפתי על המיטה להיניק את הקטנה. הוא ממש לא רוצה לשחק לבד. יש לו חשק בעיקר להרביץ לאחת מאיתנו ולצווח.
אני יודעת שקשה לו. אבל לא בטוחה איך להצליח למצוא אנרגיה נפשית להתמודד עם התינוקת ,עם הגדול ועם עצמי.

אני יודעת שקשה לו. אבל לא בטוחה איך להצליח למצוא אנרגיה נפשית להתמודד עם התינוקת ,עם הגדול ועם עצמי

את אולי לא ממש מכירה אותי, אבל אני מרגישה אותך ומבינה כל כך.
קחי אוויר עמוק. יהיה בסדר בסוף, אני בטוחה@}

תשמעי מונו, בחוץ החיים נראים אחרת. גם אצלינו היה היום היום הראשון ביחד. ואני שמחה לבשר שנהנינו מכל דקה. בבוקר הוא ניקה קצת עם אבא לפסח אח"כ אבא נסע לעבודה ואנחנו התארגנו בעצלתיים, נסענו (פעם ראשונה שלי עם שניהם לבד

) לסידורים-לשים סנדלים בתיקון, לקנות מתנה לאבא לפסח, לקנות משהו לאכול (כי אין כלום בבית בגלל פסח). בין לבין ראינו טון דברים מעניינים, הוא השתולל על המכוניות שמכניסים להם כסף (בלי כסף), הסתכלנו על אנשים, ניחשנו כל מיני דברים. היא בינתיים היתה במנשא, ינקה מדי פעם. כשחזרנו הביתה הלכנו לישון. ככה טס לנו היום.
נראה לי שצריך ללמוד איך להיות עם שניים. זה כל כך אחרת. איך את עם מנשא?

עכשיו אנחנו הולכים לבדוק חמץ. נגמרו הנקיונות, אני לא מאמינה.

והתעלפתי על המיטה להיניק את הקטנה
מה אם לקחת סיפור/משחק למיטה ולשחק איתו או להקריא לו תוך כדי הנקה.

אני מנסה גם לשתף את שניהם במשחקים. כלומר, לשחק איתו ואנחנו כאילו מלמדים אותה "בוא נראה לה איך מחברים פאזל, הנה את רואה ככה מחברים פאזל", משחקי "קוקו" מחבואים. כל זה כל עוד הקטנה לא בוכה.
אני מרגישה שזה מקרב אותו אליה, אפילו שהוא באמצע יכול להרביץ לה קצת. לא לפחד שהוא יתקרב אליה כי הוא עשוי להרביץ לה, זה רק מרחיק. אני משתדלת לקרב כל הזמן - גם כשהם ישנים צמוד.

אתמול בבוקר אחד התעורר והעיר את השני (לא הייתי בחדר). נכנסתי לחדר בשקט לראות מה קורה, ומצאתי אותו שוכב לידה ומלטף אותה

אוי ווי, הלכתי להשכיב את הפשפש וחשבתי על מה שכתבתי. אני נשמעת כמו אם השנה. אז לא, ממש לא. עד עכשיו הייתי עסוקה בלשרוד. שייגמר כבר היום הזה, שאבא יחזור מהעבודה ויציל אותי. היום לראשונה הצלחתי גם להנות משניהם יחד.

לא בטוחה איך להצליח למצוא אנרגיה נפשית להתמודד עם התינוקת ,עם הגדול ועם עצמי. רציתי לספר לך משהו שהיה מאוד משמעותי בשבילי (ועדין). חלק מהקושי כשנולד אח חדש הוא בפרידה שלנו מלהיות לגמרי של הבן הבכור, או הילדים הגדולים. יחד עם כל העייפות והקושי נוסף מן עצב, בשבילי אפילו אבל, על כל הדברים שלא נעשה יותר. נעשה, אבל לא אותו הדבר. הקושי של הילד הוא אמיתי וממשי, בשבילי העצב והפרידה שלי היו לא פחות קשים.

מגוחך להתבונן בילד קטן ומאושר ולחשוב מחשבות כמו 'לעולם לא נלך יחד, רק שנינו, לגן השעשועים'. ואם כבר נלך, נתגעגע לקטנה - אבל ככה הרגשתי, ולפעמים עדין מרגישה. בנוסף לכך משהו חדש, מחוץ לשליטה שלי לחלוטין, נכנס ביננו. אם היא ישנה, הוא לא רוצה לשחק, אם היא ערה, אני צריכה להגיד לו 'רגע, רגע'. אותי זה הביא לדמעות. הלכה הספונטניות ברומנטיקה שלנו

השינוי הזה הוא בלתי נמנע. למרות שאת מרגישה אולי שכולם צריכים אותך ביחד - במובן מסוים צריכים אותך פחות - יש להם אחד את השני לנצח. זו המתנה שלך לשניהם.

קודם כל תודה שכתבתן והגבתן.
כמו שכתבתי, מחוץ לבית יותר קל. היא גם במנשא כל הזמן. הקושי הגדול בבית.
אמא בן אור תודה על החיבוק אני צריכה כזה.
נועה
אני נשמעת כמו אם השנה. את אם השנה:-) אני שמחה שטוב לכם. אולי תספרי מה קידם את זה
מה אם לקחת סיפור/משחק למיטה ולשחק איתו. אני מאד רוצה. גם קניתי לו מתנה- צעצוע חדש כדי שהוא יתלהב ויעסיק את עצמו. ניסיתי לשכנע אותו שאקריא לו סיפור. אבל משהו בו גורם לו לרצות דברים אחרים ולא להעסיק את עצמו או לרצות פעילות שקטה. כמו כן הוא מאד עצבני. אשמח לקבל טיפים איך לשפר את הקטע הזה.
כי הוא עשוי להרביץ לה. עד עכשיו לא פחדתי מזה אבל אתמול במסגרת הסיוט הכללי היא חטפה מכות רציניות והחלטתי לא להשאיר אותם לבד.

ב דחילו
חלק מהקושי כשנולד אח חדש הוא בפרידה שלנו מלהיות לגמרי של הבן הבכור.
אני ממש מרגישה ככה. אני מביטה בהם וחושבת בדיוק ככה.
אני קרועה. אני בירח דבש מתוק עם התינוקת כשהוא לא שם. אחרי מה שהיא עברה בבית החולים, ובכלל היא תינוקת קטנה .. מצד שני עד לא מזמן הבכור היה משוש נפשי העיקרי.

אחרי יום שלם של צרחות, איכשהו הסכים הגדול לשמוע סיפור ובחר את ספר הפילפילים שקיבל מהספריה. כך אבא נכנס וראה את כולם רגועים ושלווים. חיוך של אושר נפרש על פניו והוא אמר"אני רואה שאתם מסתדרים יופי".

הקושי העיקרי שלי הוא איך לגרום לגדול לקבל לעשות פעילות שקטה , או להעסיק את עצמו לפעמים. את זה אני לא כל כך מצליחה לעשות.

פיזית אני מרגישה שלא מסוגלת לרוץ/להתרוצץ
אני לא הייתי מתרוצצת אתם, אבל הייתי משתתפת בהשתוללויות ע"י חלוקת משימות. "עכשיו תרוץ עד הקיר ובחזרה". אני זוכרת איזה יום שהם רצו להכות כל מיני, אז התעתי להם להכות את הקיר, ואז להכות את השידה, וככה כל מיני חפצים ברחבי הבית. לא הזזתי אצבע, והשתתפתי באופן פעיל מאוד בהוצאת אנרגיה מאז'ורית.

ויעסיק את עצמו
הבעיה שהוא לא רוצה להעסיק את עצמו, לכן כתבתי - שחקי איתו במיטה.

לגבי העצבנות ממליצה מאוד על פרחי באך.

המכות - האם היא בכתה? שמתי לב שכשהוא מחטיף לה, היא לא תמיד בוכה, זה כנראה לא כואב לה. לא שזה בסדר להרביץ, אבל צריך לקחת בפרופורציות. דבר נוסף, למדתי שעדיף להגיד "לא להרביץ, אתה יכול להרביץ לשמיכה/כרית..." בלי להזכיר את שמה. לא להפוך אותה למרכז. ככה נראה לי.

מאד קצר, מנקים...

מונו, הוא רק יצא מהגן, ברור שהוא ירצה כמה ימים להשתולל! (או אפילו יותר...)
נראה לי שכדאי לצאת איתו החוצה כמה שיותר, לרוץ, לשחות, לטפס, מה שרק אפשר.
פעילות שקטה שהולכת אצלנו טוב, זה "סיפור מהראש" -- אני ממציאה סיפור או משחזרת במלים שלי סיפורים ידועים. הילדים בדרך כלל נכנסים לאחת הדמויות (או יותר) ומנצלים את ההזדמנות בשביל לעשות את מה שהדמויות עושות. (במיוחד להלחם בחרבות ולעשות קסמים -- זה מה שהולך אצלנו עכשיו.)
וחוץ מזה, זה הזמן המתאים לגייס את האבא, הסבים, דודים, וכל מי שרק אפשר.

גילה, זה בהחלט רעיון טוב לתת לו משימות. ונועה, אני אנסה פרחי באך. לגבי המכות, חלקן רציניות וחלקן לא. יש כמה אירועים של "כמעט ונפגע" בהם הוא התקרב אל שתינו והיכה אותי ולי ממש כאב . הוא בהחלט רוצה להכאיב.
לגבי ההשתוללות והחוץ- אנחנו כחצי מהזמן בחוץ לפחות. הוא רוצה להשתולל כי הוא שובב ואנרגטי .תמיד הוא מוכן להשתולל. לי זה קשה להשתולל איתו כל היום רצוף, הוא לא ישן צהריים כשהוא איתי ..
העניין הו א שלמשל היום , היינו כולנו בבית והיה לו מצב רוח טוב. הצלחנו להעביר בוקר שלם בבית והיה ממש כיף. אחה"צ היינו בחוץ. ניסיתי לחשוב מה גרם לו להעסיק את עצמו יותר וקשה לי לומר. כשהוא איתי בלבד, אפילו דברים שהוא רגיל לעשות כמו פיפי לבד הוא מבקש שאהיה שם .

הוא מבקש שאהיה שם .
נראה לי טבעי. פתאום הגיעה עוד "מישהו" הביתה, הוא לא בטוח במה שקורה סביבו. הוא כל הזמן רוצה לוודא שאת בסביבה. אולי את פתאום תלכי. קשה לדעת מה עובר להם בראש ומה מניע אותם. הוא צריך את הבטחון שאת לידו.

וחוץ מזה לוקח זמן להסגל לחיים בארבע. גם לנו זה לוקח זמן ובוודאי שלקטנים. קחי קצת זמן, תזרמי עם הדברים כמו שהם. גם אם הם קצת טעונים, גם אם את צועקת, מתרגזת ותראי שזה יסתדר.

והכי חשוב נסי לגייס עזרה. אם הוא אוהב להשתולל, אפילו ילד בן 7-8 (כמובן, בטווח עין) יוכל למלא את מבוקשו. עכשיו חופשת פסח יש הרבה ילדים (בני דודים, שכנים...) שישמחו.

אני מניחה שהסתגלות זו המילה השלטת....

ונועה-את רואה איך בזמן כה קצר הפכת לאם מנוסה:-)
חג שמח

עולות כאן כמה התלבטויות ואני אנסה לעזור (בכל זאת חמישה ילדים..).
הגדול כרגע מרגיש שכיף להיות קטן, הוא מנסה בדרכים שונות לקבל יותר תשומת לב. הגישה צריכה להיות - מותר לך גם להיות קטן ואז לעזור לו בדברים שהוא מבקש ואפילו להציע עזרה אפילו שאלה דברים שלכאורה הוא כבר יכול לבד. במקביל - להראות לו שגם כיף להיות גדול דרך שיתוף בעבודות בית כמו: ערבוב, לישת בצק, הצפת הרצפה - אפשר גם רק חדר אחד, במים והוצאתם עם המגב (אף ילד לא עומד בפני זה) וכו'. אפשר אולי מדי פעם שמישהו ילך רק עם הגדול למשהו"של גדולים" - סרט, הצגה, משחקיה, רכבת, ים וכאלה דברים.

לגבי ההשתוללויות, אחרי תקופה בגן הימים ואפילו השבועות הראשונים בבית מאד לא מאוזנים. אם הילד יהיה בבית תמיד תראי שהוא לאט לאט הרבה פחות תובעני וכועס. ראיתי שאם מתחילים על הבקר משהו ביחד אחר כך קשה לילדים להכנס למשחק לבד, אם נותנים להם את הזמן בבקר הם הרבה פעמים נכנסים למשחק ואז רק יותר מאוחר כדאי ליזום משהו יותר מאורגן כמו טיול משותף.

בזמן של אחרי לידה גם כדאי לשים לב יותר לאוכל של הילד הרבה פעמים הוא פשוט רעב כי אנחנו לא שמים לב לזמן שעובר.

יש להם אחד את השני לנצח. אני מאד מתחברת ומאד לא לכל ספרי ההכנה לאחים כמו "ספר הפילפילים". לזכור כמה טוב לאדם שיש לו אחים יכול לעזור ברגעים קשים. בהצלחה!

לפני שנים, נולד לחברה טובה הבן השני. אחרי מספר שבועות,
סיפרה לי בדמעות שהבכור (פעוט מלאכי ביותר) אמר: "אבא, בוא ניתן לאמא מכות חזקות!"

אולי תספרי מה קידם את זה.
לא יודעת לומר. אולי זה שהחלטתי שיהיה לנו טוב ביום הספציפי הזה (ולמה לא להחליט את זה בכל יום?). ומראש לקחתי בחשבון שגם אם לא יהיה מושלם, זה בסדר גמור גם אם יש כמהה רגעים קשים לאללה במשך היום, אז במבט כללי עליו, זה יום נהדר.
לעניין המכות, בודאות כשאנחנו נותנים לו יותר אחריות-הוא יותר עדין איתה. הוא ירביץ לה רק כשהיא בידיים שלי. זה מדהים.
היום הייתי בשרותים, היא ישנה, הוא היה איתי. שמענו אותה בוכה. הוא הרים גבות ואמר לי "אל תבואי, אני הולך לראות מה קרה לה". נשארתי שם, הוא הלך אליה. דיבר איתה, שר לה ו הרדים אותה (!!!!!)

רשמים עד כאן.
הבנתי שלא הכל צריך להיות ישר מושלם. כהרגלי ציפיתי שמהרגע הראשון הכל ילך חלק ונפלא. הרי קראתי הכל והתכוננתי. התחלתי לקבל את זה שלא כל הזמן שלושתינו נזרח באושר.
לקחתי הרבה ממה שכל אחד כתב כאן. אני לא אפרט בדיוק, כי לא מדובר במילה אחת אבל חשוב לי לציין שכל תגובה כאן נתנה לי מקום למחשבה. בעיקר מה שכתב ים שקט - שהזמן הראשון בבית אינו מאוזן. זה ממש נכון וגם ראיתי שאם מתחילים על הבקר משהו ביחד אחר כך קשה לילדים להכנס למשחק לבד חלק מהבעיה אצלינו היתה שבבוקר, היא ישנה, ואבא הולך ואני מרגישה מין צורך לפצות לכן ישר יזמתי שפע פעילויות עם הגדול. אחרי שקראתי את זה החלטתי בזמן רגוע לצבור כוחות אם הוא נהנה לשחק לבד.
למשל עכשיו אני מיניקה ושותה קפה (קר, אל תדאגו..) והוא פה לידי משחק בלגו.

אחרי הכל אם אני מתחילה בשפע פעילות ממריצה, והוא פעוט נמרץ ממילא הוא מגיע לשיא האנרגטי שלו כשאני כבר הרוסה. לאחרונה אני מרגישה שבניגוד למה שרב ההורים הטריים חושבים, ילדים סובלים מעודף גירויים.
אני מביטה בכל מה שיש לנו מהגדול: כבר נגיל 0 חשפנו אותו למובייל אלקטרוני, לספרי צורות ולמליון משחקים. כל אחד מהם מנגן או מרעיש. יש שפע ציורים על המצעים והכל כדי שהילד יתפתח. עכשיו נראה לי שרב הצעצועים הללו הם להורים בעצם.
שהילדים שלנו8סובלים מעודף גירויים והפעוט שלי יכול להסתדר יותר טוב במצב שמסתפקים בגירויים שיש ממילא ולא "נכנעים"(מתוך רצון להועיל) ללחץ השיווקי והסביבתי להרבות בכל הפעילויות המוכנות שיש. כך עדיף לפעמים שדה על גינה ציבורית ("גינת במבה"....) וכולי. זה קצת קשה ומסובך בעיר. שיש ג'ימבורי אחד לפחות בכל שכונה אבל רק שדה אחד שאפשר להגיע אליו וגם לא במרחק הליכה. שכדי לנשום אויר צח צריך להתרחק.

מונו (וכל האימהות הטריות לשניים) אני כל כך מבינה אותך.
אני זוכרת את התקופה הראשונה אחרי לידת הלל (השני) כחוויה קשה מאד עבורי. נורי עדיין לא הלך לגן והיה בבית. אני הייתי בסערת רגשות אדירה. מצד אחד מאוהבת בתינוקי החדש ומתפעלת ממנו ומהלידה הטובה והכל. מצד שני יש את "הגדול" שחווה קושי אדיר וכאב לב עצום וקנאה. וזה גיל שקשה לבטא את הרגשות במילים ולפרוק את הכעס והתסכול בדרכים יעילות. צריך כל כך הרבה סבלנות על הגדול וזה קשה לאור העייפות הגדולה.
אני זוכרת שניסיתי להיות לבד עם "הגדול" בכל הזדמנות (מה שהפסיכולוגים קוראים "זמן איכות"). אפילו אם הייתי עייפה פחד. ובסוף זה הצטבר ונכנסתי למעגל של כעס כלפיו שבגללו אני מותשת. הוא התחיל להתעורר בלילות בבכי קורע לב ובכלל, היה קשה לרצות אותו.
התובנות שלי מאותה תקופה הן

עזבו אתכן מזמן איכות. זה יותר חשוב דווקא יותר מאוחר כשהקטן מתחיל להיות פעיל ואז ממש חשוב למצוא זמן לבד עם הגדול.
המון המון מגע וחיבוקים ומילים חיוביות. זה מה שמשנה.
פרחי באך. לגמרי. לכל המשפחה.
ג'ימבורי זה טוב מאד
לא לפעול לרגע אחד מתוך רגשות אשם. נכון שאנחנו מוצפות הורמונים ורגשות וזה עצוב, לשחרר את ה"גדול" ככה. אבל זה תהליך חיובי ומבורך לטווח הארוך. להתחזק!

לא לפעול לרגע אחד מתוך רגשות אשם נרראה לי שזה אחד הדברים הכי חשובים שהבנתי בחודש הזה. אף אחד לא אשם. לא אנחנו, לא התינוקת ולא הגדול. זה פשוט מצב חדש שכולנו צריכים להתרגל אליו.

נכון! וגם... אם פועלים מתוך רגשות אשם הילד מרגיש את זה. הלא הם מרגישים הכל, גם מה שבתת מודע. וזה יכול להפוך לדפוס בדינאמיקה המשפחתית שנמשך אחר כך לאורך כל השנים.

קצת קשה לי לכתוב, אני ממש בתוך כל זה (4חוד" ושנתיים וחצי) אבל תובנה אחת שהיגעתי אליה בימים האחרונים זה שלא מדובר דווקא על זמן איכות (לצורך העניין עם כל אחד מבני המשפחה) אבל בעיקר עם הגדול כי הוא הכי מראה אותות מצוקה התנהגותיים אבל גם בריאותיים (פסיכוסומטיים-התקפי ברונכיתיס או אסטמה כאלו מאז שהיא נולדה) אז קלטתי שהוא צריך התכוננות פנימית שלי אליו,התחברות מכילה ומרגיעה ולפעמים הזמן הכי טוב שאני מוצאת לעשות את זה זה בלילה,בין הנקות לקטנה, אני נישכבת איתו במיטה (כשהוא מתעורר כמובן) ועושה איתו מדיטציה של הרגעה ואהבה והכלה,ואז אנחנו נירדמים ביחד מחובקים לכמה שעות (עד שאני קמה להניק שוב) וניראה לי שזה ממש עוזר לו.
בקיצור הבנתי שהשקעה בילדים או בבעל או אפילו בעצמי פירושה קודם כל פינוי מקום בפנים לרגע שקט של אהבה והתחברות ואז הזרימה היא הרבה יותר הרמונית.
אני לא יכולה להגיד שזה מצליח לי כל הזמן לכולם אבל אחרי הלידה למשל עשיתי את זה עם בעלי-שלחתי לו המון אהבה בתוכי מתוך הפחד מהמשבר שאחרי לידה(עברנו אחד גדול אחרי הלידה של הראשון)וניראה לי שזה עזר מאוד כי הדברים (טפו טפו) זרמו אכלה בינינו עד עכשיו.אני לא יודעת אם מישהו כאן מתחבר למה שאני אומרת או שאני מסבירה עצמי טוב לגמרי אבל בשבילי זאת אכלה תובנה ואכלה שיעור,איך להיות מפוקסת מבפנים על הדמוית החשובות בחיי ולא רק באופן תיפעולי כי אז זה לא עובד (אצלי לפחות).אשמח לשמוע תגובות ועוד מחשבות בנושא.

שליחה על ידי נאוה* » 14 יולי 2005, 14:26

יש שני ילדים בת 9 וחצי ובן שבע וחצי. עברנו דירה, והילד הצעיר נמצא בהתנגדות גדולה למקום החדש, עברה כבר שנה ואין שינוי רב. הבעיה שהוא מתיחס הרבה פעמים בכעס לדברים שקורים שאינם כרצונו, ורואה כאילו נעשו נגדו וטורח להחזיר. הוא והבת ישנים באותו חדר ובבוקר כשהתעוררה השתעלה והוא כעס עליה שתפסיק ומשתעלת בכוונה וכו' וכו'.
כשניסיתי לדבר עאיתו שהיא חולה הוא כיסה את ראשו בשמיכה וסרב להקשיב. בעלי טוען שאין לו גבולות וצריך להציב גבולות כולל עונשים. אני איני שלמה כי הוא מרדן ומהר יגיע לעונש ולי קשה עם הטלת עונשים כשיטת חינוך. כשאנחנו בטיול כל המשפחה מחוץ לבית והוא מוקף באמא ואבא אין תופעות כאלו. הוא מסרב ללכת לביה"ס הדמוקרטי ומבקש להיות בבית. אנו ההורים תמיד עבדנו. השנה אני מסיימת לעבוד. ורוצה למצוא הדרך לסייע לו במקום מגורינו החדש.
נא עצותכם
תודה
נאוה

נאוה , הי
יש כאן כמה דברים :

הבת שלך חולה .

למה את מצפה מבנך שיהיה סובלני כלפי השיעולים שלה ?
למה שילד ידע להיות סובלני כלפי משהו שמפריע לו ?
אני באופן אישי , כשעבדתי בבי"ח , הייתי מעבירה חולים מחדר לחדר כי הרעש הפריע .

אפשר אולי להציע לו חלופות : שישן בסלון , שישים פקקים באוזנים .
תביני , שום סבלנות לא יכולה להתפתח , אלא אם הצרכים הראשונים מולאו . לו יש גם צורך במנוחה .

ילד שלא מוכן ללכת לב"יס - מה מפריע לו ?

ילד שעובר לסביבת מגורים חדשה וזה קשה לו , כמו לכולם .

ילד שמגיב לפי דעתך על כל דבר כאילו עשו נגדו - אולי ההרגשה היא שבאמת לא זוכרים אותו .

ילד שבין ההורים שלו יש חילוקי דעות , אז יש נטיה לרוץ תמיד להורה הטוב , ולשגע אותו .

הוא ,אולי, מתכונן לעוד פעם שבה עליו להגן על האינטרסים שלו , גם אם זה לא כך , כי זה כל כך עמוק בחוויה שלו .
איך לנטרל את זה ?
קשה לי להיות בטוחה , אני חושבת שפשוט להיות שם איתו , לשאול אותו הרבה פעמים מה הוא צריך , איך היה רוצה , מה דעתו .

דברים שרציתי לכתוב בדף הזה :

עזרה - מילת מפתח , כמה שאני מיחלת לה , כמה אני משקיעה בה אנרגיה , ולשווא !!!

אני מוצאת שככל שאני מתקדמת עם הזמן , יותר טוב לי להבין שאני ובן זוגי לבד .
אין אף אחד שיעשה את זה במקומינו .
הוא מתנגד לעזרה תמורת תשלום .
אני מתנגדת לעזרה תמורת שיגעון (אמא שלי מתחילה להטיף לי ).

יותר קל לדעת שהבית שלנו יהיה מבולגן , שהאוכל לא יהיה גורמה , שהעיקר שאת מה שחשוב לנו נספיק .

כבר התחילו ניצני הכעס של הגדול .
אני מבינה שיש עליו הרבה עומס להסתדר לבד . הוא לא היה מקבל ממני מענה על כל שטות , גם לפני הלידה . ניסיתי להענות לו , אבל גם עם גבול .
עכשיו הוא שוב בודק את הגבול . זה בסדר .

ראיתי שיותר קל להאט את הקצב . לצאת מהבית הרבה יותר מאוחר מפעם .
לתת לו לשחק ולהתברדק עם עצמו לפני שהולכים לפגוש ילדים אחרים .

לקחת איתי המון ציוד , כדי לא להתקע . ובשביל זה יש לי עגלה ' עגלת שוק ' .
את הקטנה , אני לוקחת במנשא .
בטח שזה קשה , הכתפיים והגב ,,,מצד שני , היא יותר רגועה .

לפעמים אני נזכרת שיש לי עוד תינוקת . בקטע של - הייתי רוצה להיות אמא שלה , כמו שהייתי עם הראשון . אני עושה לה עיסוי , אמבט , התעמלות "צעד ראשון " ופוצי מוצי .
אני כל כך הרבה בתודעה שלי עם הגדול , שזה פשוט כיף להיות גם בתינוקיות הזו .

וגם עם הגדול - להיות בקטע של גדולים , בדברים שהוא יוצר , בשיחה איתו .

אבל שלרגע זה לא יראה אידילי . זו תקופה קשה .
זו עבודה!!
אני לא חושבת שיש לי זכות בכלל לחשוב על התעסקות במשהו אחר .
סתם לא נרדמתי , ואני כותבת פה קצת ...

אני מזדהה עם כל כך הרבה ממה שנכתב פה.. יש נחמה (או חצי לפחות) בלקרוא איך כולם עוברים דברים די דומים בסך הכל. ואחלה עצות. אצלנו מאז הלידה (לפני חודש) לא היה איכשהו אף רגע דל. חגים, אורחים, בלאגנים. את הגדול (2.5) עקצה דבורה והוא הגיב מאוד קשה. בילינו יומיים וחצי בבית חולים כשהקטנה שהיתה אז בת שבועיים בחוץ תמיד עם מישהו (גייסנו סבים מסביב לשעון) והגדול בפנים מתרגל בזמן אמת פרידה מאמא. כולל ללכת לישון עם אבא ולא עם אמא, אולי בפעם הראשונה בחייו. שבועיים אחרי שנכנסה לו התוספת הזאת לחיים, שגם ככה לוקחת ממנו את אמא. אחר כך הוא חטף איזה וירוס של שלשולים והקאות, כבר שבוע וזה עדיין לא עובר. מן הסתם גם האנטיביוטיקה מהבית חולים לא עוזרת כאן. לפני כל זה היו כמה נפילות מפתיעות. הוא ילד עם ביטחון עצמי פיזי ובמקביל מאוד זהיר בדרך כלל. נראה לי שהוא מפתח מין פאטרן של השגת תשומת לב באמצעות מחלות, וזה מאוד מטריד אותי. בשהוא אומר שכואב לו משהו (וזה על בסיס יומי) אני לא רוצה להתעלם. אבל גם לא לעודד את זה.
אוף

הוא מקבל המון תשומת לב (אני חושבת). עוד לפני הלידה היינו קצת במין מצב בעייתי כזה בעקבות שמירת הריון אצל הורי + עבודה שגזלה ממנו את אבא כמעט לגמרי. ככה שיש רגישות גבוהה כבר תקופה מסויימת. אז הוא קיבל תרופה הומאופתית וזה עזר, גם עכשיו אנחנו בכיוון, רק מחכים עם הרמדי שייגמר כבר הוירוס הארור.
וכל הזמן יש אצלנו בכי, התפרצויות זעם קשות על כל פיפס, מכות (בעיקר לאבא). דווקא את אחותו הוא אוהב ומאוד עדין איתה בינתיים (טפו טפו טפו חמסה חמסה). נורא קשה למצוא את הסבלנות לכל התפרצויות האלה, יש ימים טובים ויש ימים (כמו היום) שאני רק רוצה שמישהו יאמץ אותו או משהו. ואז אשמה, בכי (לעיניו, זוועה אני יודעת), סיוט. טוב נו, שפכתי כבר לכל הכיוונים פה אז די.

איבי,
אין לי כרגע לצערי עצות פרקטיות.....רק רוצה להגיד שקראתי ושולחת לך הרבה כוחות לעבור את תקופת ההסתגלות הזו.
אצלנו ליבי תהיה אמנם בת שלוש וחמישה, אבל גמני מכינה עצמי להתמודדויות לא פשוטות(באותה סיטואציה) בעוד 3 חודשים.

איבי יקרה, זוהי באמת תקופת הסתגלות קשה וכל המערכת המשפחתית נמצאת בסערה.
אצלי, הקטן נולד כשהגדול היה בן כשנתיים וחצי ופתאום מאמא רגועה ושמרגישה טוב עם האמהות שלה הפכתי להיות עצבנית וכועסת על כל העולם. מה שלי עזר לעבור את זה יותר בקלות זה לקחת עזרה. הרבה. כל הזמן!!! גם ממשפחה וגם בתשלום. אני העדפתי שהעזרה תיקח אחריות על הקטן ושאני אוכל להיות עם הגדול ולהרגיע את הפחד שלו שהוא ננטש.
וכמו שכתבו כאן למעלה, לקחת אויר ולדעת שזה משתנה ונהייה יותר קל.
עכשיו, כשהגדול שלי בן 4.4 והקטן בן 1.9 אז הם משחקים ביחד מחבואים והגדול כ"כ מבסוט מזה שיש מישהו שרוצה לעשות הכל כמוהו ומציית לו ומעריץ אותו.
אז תחזיקי מעמד ותגייסי מאוד את מידת החסד כלפי עצמך וכלפי הסביבה.

הי לך
אכן תקופת ההתחלה אינה קלה. אני קוראת את רגשות האשם שלך פורצות מכל מילה. אני מזדהה עם כך שרצוי לקבל עזרה כמה שניתן. גם ביביסיטר אבל לא פחות מכך עבורך:עיסוי, מזון שמישהו אחר מכין או כל דבר אחר. כפי שהצלחתם להסתדר עזרה במצבי הקצה , היעזרו מבלי להגיע לשם.......
בזמנו פחדתי להיעזר כי חששתי שאהיה תלויה לנצח בעזרת הזולת....... אבל כמובן שאין זה כך. כמו כך אולי יהיה לך קל לבלות בחברת אימהות אחרות, בעיקר אימהות לכמה ילדים, ואת שאר היום לארגן לפי לוח זמנים גמיש כדי שלא תצטרכי לחשוב ולתכנן יותר מדי.......
וגם תכיני לך ערכה לזמנים קשים. את מרגישה שאת על הקצה? תכיני לך טלפונים שאפשר להתקשר בזמן הזה, משחק או פעילות חדשים או אהובים במיוחד.
אל תשכחי שאת אחרי לידה ועדיין מחלימה, שההורמונים והגוף עוד לא חזרו למצב יתיב, תהיי יותר סלחנית ואוהבת כלפי איבי.....

אני קוראת את רגשות האשם שלך פורצות מכל מילה אולי זה המפתח. ניסיתי לתפוס את הנקודות האלה של האשמה בדברים שאני אומרת לו, ופתאום באמת שמתי לב שזה מאוד קיים. אבל איך נפטרים מזה? רגשות אשם זה חלק כל כך מהותי בקיום שלי, אני כאילו אומרת את זה בצחוק אבל זה ככה. לא יודעת איך חיים בלעדיהם, והנה "מטרה" כל כך נוחה לזרוק עליה אותם.
לנסות לזכור שזאת תקופה כזאת שתעבור בסוף ושהמצב ישתנה זו גם תזכורת חשובה. וגם עזרה, אם כי קשה לי קצת כרגע להעזר (לא רוצים להדביק, פה בסביבה אני לא מכירה כל כך אנשים, וגם סתם זה קונספט זר ומוזר כזה, להעזר...)
יש למישהו רעיונות לגבי העניין הבריאותי?

אז ככה איבי, בואי נדבר על חברה שלך איבי, מישהי אחרת ולא את.
תסתכלי על החברה שלך הזו שכל כך קשה לה, נולד לה ילד שני. איך את יכולה להקל עליה מבלי לחשוב שהיא מפונקת, איך היא יכולה להקל על עצמה? ברב החברות השבטיות אשה אחרי לידה מישהו מטפל בילדים הגדולים שלה ובה. אם זאת היתה חברה שלך, איך היית מציעה לה להקל על עצמה?
האם הכנת אוכל מאתגר אותה?ניקיון?האם היא זקוקה לעזרה בכביסה?

דבר שני, את כותבת על פטטרן של מחלות. מה הוא משיג בדפוס הזה? האם ניתן לתת לו מה שהוא צריך גם בלי שיהיה חולה? האם זה זמן לבד עם אחד ההורים או שניהם?האם זה מתנות?סבא\סבתא? מזון מסויים? לישון במקום אחר? להפוך את הסדר המשפחתי.?

וגם סתם זה קונספט זר ומוזר כזה, להעזר...)
נראה לי שזה המפתח. אם תשאלי תגלי שרב המשפחות(גם משפחות חינוך בייתי) נעזרות. אף אחת לא נמצאת 24\7 עם הילדים. יש כאלו שבן הזוג מתייצב ב17 כל יום ,יש כאלו ששניהם בבית, יש משפחות שהסבתא באה יומיים בשבוע, יש כאלו שלוקחות בייביסיטר פעמיים בשבוע. אף אחד לא מצפה ממך להיות כל כך הרבה זמן בתקופות שקשה לך ותודי שלא יוצאים נשכרים מזה.

לגבי עניין הבריאות אני מתלבטת אם לכתוב אבל תמחקי אם לא נראה לך:האם זהו דפוס משפחתי? האם שמישהו חולה או מרותק זו האפשרות היחידה להוריד הילוך או משהו אחר?

איבי

מסכימה מאד עם מונו בעניין הלהעזר, סבתות וכו'.אפשר לקבוע יום קבוע שסבתא כזו או אחרת באה (או מישהו בסגנון) ואז את בפוקוס רק על הקטנה או רק על הגדול (עם פרקי הנקות ו...זהו).
לגבי מפגשים, כשהוא יבריא, אתם ממש מוזמנים! גם אלינו (אני לא תמיד עם אוטו) וגם למפגשים הקבועים, כמובן.
לגבי המחלות- לא הבנתי למה אתם מחכים עם הרמדי בעצם. אולי אפשר בינתיים באך,

עם הזמן זה יעבור, רק חשוב שבזמן הזה את תהיי נתמכת ושלא הכל יהיה על כתפייך.

עזרה. בייביסיטר כמה פעמים בשבוע שתטייל עם הקטנה במנשא ובזמני הנקה תהיה עם הגדול.
לפתוח את הלב לסביבה. להבין שקהילה לא וירטואלית במושב עם כל החברים בלי גדרות זה משהו שאין כרגע וכן צריך לנסוע הרבה פעמים בשביל חברה.
שהמחלות, שכרגע כה נוח לילד להאחז בהן יעברו מהר מכפי שנשים לב.
שהתקופות הקשות נראות כמו נצח למרות שהן בדרך כלל קצרות מאוד.
שרגשות האשמה זה הדבר הכי גרוע שיש פה והדבר האחרון שצריך.
כשאת מרגישה אשמה את מכניסה את המושג הזה הביתה בדלת הראשית וגם אחרים מרגישים אשמה.
והאחרון שאת רוצה שירגיש ככה, הקטנציק, מרגיש את זה יותר מכולנו. הוא לוקח את הרגשות שלך על עצמו (וזה לא סיבה להרגיש אשמה אלא לשנות עכשיו את הדפוס הזה. תזכרי שעשית עבורו את הדבר הטוב ביותר: אחות קטנה.)

איבי, אנחנו רק בהתחלה, אז אין לי תובנות או עצות, רק -

ותודה

על שאת כותבת ומשתפת.

אני גם לא הייתי אחת שידע (יודעת) לקבל עזרה. מה שאני עשיתי זה קודם לפני הלידה לשנן "אח זה מתנה" עד שהאמנתי שכך. גם דברתי ככך עם כנרת "איזה כיף תהיה לך אחות!" אני באמת מאמינה שאחים זה מתנה - קצת עזרה לחלק את העול של הורים

. את נתנת לבנך מתנה מאוד גדולה (שאת לא חווית) שעכשיו הוא לא יכול להנות ממנה אבל עוד מעט כן ( אני מקלידה בזמן שהבנות שלי משחקות ביחד). אני לא חושבת שמאוחר מידי להתחיל לשנן ולהגיד לבנך כמה טוב שיש אחות.
באופן פרקטית, הייתי פשוט יוצאת מהבית כשהיה לי קשה מידי. הייתי שמה נעליים לי ולגדולה ויוצאת בלי תיק לקיוסק הקרוב לאכול קרטיב - היינו יושבות שעה שם והייתי נחה בזמן הקרטיב שלה. בערב כשבעלי היה מגיע מאוחר או לא מגיע בכלל, היינו יושבות בגינה והייתי מזמינה פיצה לגינה (או הולכת לאכול פיצה במסעדה) ואז חוזרת הביתה אחרי ארוחת ערב כשהגדולה עייפה. בנוסף, בילינו הרבה זמן שלושתינו על הספה - אני מקריאה סיפורים ומיניקה. יושבנו ביחד כך הרבה שעות.

תודה על המלים והרעיונות, עזרתם לי מאוד.
בינתיים היה לנו יום אצל הסבים וכבר נשמנו שנינו אויר אחר וכולנו מרגישים טוב יותר.
מונו נוקי
לא צריך להתלבט, הכל בסדר. זה באמת סוג של התנהגות שאני מכירה, אחרת לא הייתי מזהה את זה אולי.
דיברתי עם בייביסיטרית אחת ואולי מחר אמצא עוד מישהי, כך שהדברים מתחילים לזוז.
אבל מעבר לדברים המעשיים יש הרבה עבודה על סבלנות, אשמה ועוד כמה דברים מסובכים. זה כיף, האתגרים והלמידה שבאים עם ההורות, לא?

אני באמת מאמינה שאחים זה מתנה - קצת עזרה לחלק את העול של הורים D-:

זה כיף, האתגרים והלמידה שבאים עם ההורות, לא? כן. מאד. לא מפסיקים ללמוד לרגע. כל ילד מביא שיעור חדש.
אני גם עברתי את ההתמודדות של השניים (עכשיו בהתמודדות עם הרביעית, אבל זה מסיפור אחר...). מה שחשוב באמת זה שכשאי אפשר לקבל עזרה, לחשוב על הדברים שיכולים להקל עלייך במסגרת הזו של שלושתכם. אני הייתי מקריאה סיפור תוך כדי הנקה (ממש כמו הדלת כאן למעלה) והגדול (אז בן שנתיים בקושי) היה מבסוט שהיא יונקת ורץ להביא ספר.
והשנייה שלי דווקא לא הייתה תינוקת קלה. הכניסה לעולם הייתה לה קשה והיא בכתה המון, אבל הייתה מבסוטה כשטיילנו בחוץ, ואז כמובן רוב תשומת הלב הייתה לגדול והיא "סתם" הייתה נסחבת שם במנשא. התאמתי אותה גם לזמנים שלו וגם אותו לזמנים שלה. (כשהיא יונקת הוא גם מקבל תשומת לב, אם לא סיפורית אז מילולית - הוא 'בונה בדופלו ואני מלווה בדיבור, איך אתה בונה יפה - ראיתי ששמת את הקוביה הכחולה על האדומה וכו... כשהיא ישנה - אני מתפנה אליו. כשצריך לכבס הוא "עוזר" להכניס בגדים למכונה וכו'.) לא התביישתי להשתמש בשירותי הטלוויזיה (למרות שהוא לא חובב גדול, אז לא תמיד זה עזר) ובשירותי קלטות השירים והסיפורים - שהיו עוזרים לנו - מאד אהב להקשיב עם אוזניות לכל מיני סיפורים - הרגיש כמו גדול.
את התמיכה המרבית קיבלתי מבן הזוג שכמעט לא היה פיזית, אבל ספג מנטלית.

לגבי האשמה - כדאי לך לעשות עבודה עם עצמך להשתחרר ממנה. עשיתי עבודה כזו לאחרונה. השלתי (תחושתית) קילוגרמים רבים. שווה. (והאשמה לא נתנה לי כלום, חוץ מלעכב אותי מלעשות דברים שרק היו עושים לי ולנו - המשפחה, הילדים - טוב).

מה שראיתי שנורא עוזר זה לשיים את התינוקת כחלק ממנו - זאת אומרת שכשמתלהבים ממנה ממה שעשתה - אז להתלהב מהאחות שלו. (אצלנו זה היה - לספר לסבתא כשהוא שומע, איך האחות של דנדן חייכה היום. איך היא מלמלה ואיזה כייף לה שיש לה אח כמוהו שמקשיב לה...) וכל הישג שלה - בזכות זה שהוא מלמד אותה ועוזר לה. זה נותן לו את המקום החשוב שלו גם בנוכחותה. מאד חשוב לעשות שני דברים במקביל - אחד לשבח אותו על כל התייחסות חיובית אליה ולתת לו במילים את המקום שלו והשני - לדבר כשהוא שומע, כאילו בדרך אגב, על איך שהוא מדהים ועל איך שהיא מדהימה כאחותו. החיזוקים האלו גם נותנים לו את המקום שלו שהוא עכשיו "ממרפק" למצוא מחדש (כמו כל בני המשפחה) וגם יעזרו לקשר טוב יותר ביניהם בעתיד.

טוב, זהו. גם כתבתי יותר מדי. וגם כבר הילה (שנה ושלוש) מביאה לי את העגבניה השלישית, אז כדאי שאני אקום לשטוף לה, לפני שהיא אוכלת ככה...

מה שאני עשיתי זה קודם לפני הלידה לשנן "אח זה מתנה" עד שהאמנתי שכך. גם דברתי ככך עם כנרת "איזה כיף תהיה לך אחות!" אני באמת מאמינה שאחים זה מתנה - קצת עזרה לחלק את העול של הורים

אני מסכימה - אח זה באמת מתנה. אבל זה גם עוד המון רגשות שחלקם מאד שליליים וקשים - קנאה, תחרותיות, כעסים, עלבונות. דברים שהם לגמרי מהחיים. חשוב בעיני לתת גם להם מקום.
אולי כשאנחנו מעבירים את המסר - "אח זה מתנה" אנחנו מבלי משים משדרים שזה דבר רק משמח ולא לגיטימי לכעוס בגללו, רק חיובי ולילד אסור להביע רגשות שליליים כלפי האח...
הרבה פעמים אפשר לשמוע הורים מתארים (וגם כאן) שהילד הגדול דווקא מאד אוהב את הקטן ולא מפנה כלפיו תוקפנות, אבל יש שינויים בגזרות אחרות בחיים - כלפי אחד ההורים או בגן או בשינה/אוכל/צרכים וכו'. התחושות הקשות והשליליות חייבות לצאת איכשהו. אם לא נותנים להן לגיטימציה לצאת באופן ישיר ופשוט כלפי התינוק, הן ייצאו בדרך אחרת, לפעמים הרבה יותר חריפה.
לא צריך לתת לילד לכסח את התינוק אבל מותר לו "לשנוא" אותו, לרצות שהוא יחזור לבטן ועוד אמירות יצירתיות ומקסימות של ילדים שקשה להם עם זה. ווללה, מותר להם.

הייתי אומרת לילד שאח זו מתנה אבל שמותר לו גם להרגיש שהיא לא תמיד משמחת...

מיכל, תודה, ממש לא יותר מדי ואחלה עצות. אני מנסה ליישם את הדברים שנאמרים פה (ושקיבלתי בטלפונים ומיילים). הכי קשה זה להשתחרר מהאשמה, חברתי הטובה משכבר הימים.. וזה כנראה הבסיס. לא בדיוק יודעת איך.

וגם אהבתי את הספר "אחים ללא יריבות"
אני יכולה לספר לך שאצלינו הם רק לאחרונה התחילו לשחק ממש יחד אבל איזה אושר כשזה קורה!
את קולטת? זה לקח יותר משנה. עד אז היה לא קל.
ראיתי את הסידרה אמא'לה, וקראתי עליה את הביקורת שהיא מציגה רק את הצדדים הקשים . ובכן, אני דווקא בעד שסדרה תראה את זה. אף אחד לא מגלה לך שאחרי הריון שני יש התכווצויות קשות יותר בבטן, שהרגלים נפוחות גם אחרי הלידה , שלנפש הפצועה לוקח זמן רב להחלים.
אלי את יכולה לנסח את המטרות שלך מהשנה הקרובה בצורה יותר אופטימית?
נניח במקום להיפרד מאשמה- להיות שלמה עם כל צעד שאת עושה ולהרגיש מבורכת עם המציאות שלך
(זה סתם ניסוח שלי, נסחי נא איך שבא לך)
מה שיפה באשמה, שהיא נדבקת בכל מני מקומות, ממש כמו מסטיק, מלאי את עצמך באוויר טרי ובדברים שאת אוהבת.
הרי יש בך צד אומנותי(איני מכירה אותך אבל אני מנחשת) קחי לך את הזמן לצייר או לעשות דברים שיגרמו לך להיות משוחררת יותר
יש לי חברה שאמרה לי משפט כזה: את לא האמא המושלמת מרב שאת מנסה להיות. באמא אמיתית יש פגמים והיא מודעת אליהם ומקבלת אותם.
יש בך דברים שאת רוצה לשנות? יכול להיות, אפשר לעבוד עליהם בתהליך טיפולי או אחר. אבל זה לא מונע ממך להיות נפלאה ונהדרת כפי שאת. תחשבי על אנשים שאת אוהבת ומעריכה, האם הם מושלמים? רק העובדה שיש משהו לא מושלם, זה מדגיש כמה נפלא השאר. כמו שהבית מסודר לגמרי בסרטים ורק מיישרים קפל במפה, כמו ציור שמוסיפים לו קצת ברק כדי שהתפוח יראה יותר עסיסי......(נסחפתי קצת, אני מודה....... היה לילה קשה...)

הכי קשה זה להשתחרר מהאשמה, חברתי הטובה משכבר הימים.. וזה כנראה הבסיס. לא בדיוק יודעת איך.
בעיה קשה ומוכרת..

מה שאצלנו עבד מעולה - לצאת החוצה..
אפילו לסיבוב של שתי דקות בגינה של הבית..
פשוט לשנות מקום... ואז לחזור פנימה עם נשימה אחרת...

וגם בתור מישהי שעברה זמן קצר אחרי לידה שניה למקום חדש הלצאת החוצה מעולה להכיר אנשים.
בעיקר בשעות הצהריים ואחרי 4 שאז חוזרות אימהות מהגן..
ולאט לאט הכרתי עוד ועוד אימהות בסביבתי ואחה"צ התחילו להתמלא בחברים...

ולגבי האשמה - היא עדיין כאן..
ובטח עוד תהיה הרבה שנים אבל לאט לאט אני מצליחה ללמוד לחיות איתה.. ללמוד לנהל את היום כשהיא בעורף..
ולא שהיא תקבע את סדר הדברים ותנהל לי את החיים.....

כבר נתקלתן במשפט הזה, שמסתובב פה בפורום "הולדת הילד השני הוא מותה של האם המושלמת".?
(לא מצאתי מי אמרה במקור)

שליחה על ידי אמא* » 22 מאי 2006, 09:43

אורנה שפרון
"הולדת הילד השני הוא מותה של האם המושלמת
שלה.

" תהיתי לי, למה רק אמהות לילד אחד נכנסו לדף??? "
אולי כי אמא ל- 2 + לא מספיקות להגיע לכאן..... (-: (-;
אני אמא ל- 3 הגדולה בת 5.5, השנייה - 4 והשלישית עוד מעט בת 6 חודשים.
איך? עמוס מאוד.
אבל !!!! המפגש עם הילדה השנייה וההתמודדות עם שניים היתה קשה יותר מעוד אחת (שלישית).
אז תתעודדי! עכשיו זה קשה, אבל יהיה יותר קל.
זו הפעם הראשונה שמתמודדים עם התחלקות לשניים בתשומת לב, התחלקות ומענה לצרכים שונים בזמנים שונים.
קשה אבל מיום ליום תלמדי יותר ויותר איך מתמרנים - נ י ס י ו ן
ובהצלחה !!!!
כשהייתי אמא ל- 2 בהתחלה ממש אז בדיוק כתבתי לגליון באופן "שני ילדים איך עושים את זה? איך מסתדרים"
גם השאלה הכי גדולה שהעסיקה אותי אז, שאלתי כל אמא ל- 2 שפגשתי.
אבל עושים....
לוקחים אויר והרבה וים של סבלנות. וכל פעם כשכבר נמאס או את כמעט מתפוצצת (על הגדול , מן הסתם)
עוצרים נושמים חושבים על הסיטואציה מהעיניים שלו, ובדכ הכעס עובר. ומנסים לא להתרגז מהאיטיות.
אז לוקח שעתיים לצאת מהבית , לא נורא לא הפסדתם כלום בשעתיים האלה,
אז לוקח עוד מלאן זמן להתלבש , להתקלח, להכין אוכל - מתחילים קודם...
אחה"צ של אמבטיה... אני לפעמים ב- 1700 מתחילה להכין את ארוחת הערב , ולפעמים לא מצליחה לסיים ב- 1930 ,
מזל שבעלי מגיע אז...
בקיצור סבלנות ועוד מליון סבלנות.

שליחה על ידי אילה* » 08 יוני 2006, 23:18

עכשיו אני מתלבטת לגבי השינה של הקטנה.
היא בת 10 חודשים והילד בן 4 .הוא כבר מזמן לא ישן בצהריים. למעשה , שנת הצהרים שלו הובילה תמיד לכך שהוא היה הולך לישון בלילה בשעות שאנחנו לא הינו עומדים בהן - אחרי חצות !
אבל היא קטנטונת.

הוא אוהב כמובן לשיר ולעשות פעיליות שיוצרות רעש וזה גם בלי שיהיה לו יום שיש לו איזה כעס וצורך לצעוק ואף לשאוג.
אני לא רוצה להשתיק אותו , אבל כן חשוב לי שהיא תקבל את זמן המנוחה שלה.

אני לא רוצה שהוא יקבל את המסר שבבית שלנו הוא לא יכול לבטא את עצמו , שהרגשות שלו לא חשובים.

ברור שלפעמים באמת הרגשות שלו הם מידיים ופחות חשוב לי מהשינה שלה, באותו זמן.

היכולת של בני הבית להתחשב אחד בשני , להבין את זה שלכל אחד יש צרכים מיוחדים, זה משמעותי עבורי.

השינה שלה , שאני חושבת שיהיה טוב אם יהיה לה איזה נימנום בוקר וצהרים , שזה נחמד אם ימשכו יותר מחצי שעה.

פעם הייתי הולכת איתה במנשא , במפגשים , נניח ,או בטיול ברחוב והיא היתה נרדמת . עכשיו אני מרגישה את המשקל שלה וגם אם אני אנסה להניח אותה היא תתעורר מיד.
האופן שבו אני אוהבת להשכיב תינוק לישון הוא אחרי הנקה , או אם ההנקה לא רציפה ויש הרבה מתח שמתבטא בהתחברות התנתקות וכ' , מחזיקה בחיבוק ונותנת לה/ו לבכות . העינין הוא שזה דורש המון תשומת לב.
בהתחלה הוא לא איפשר לי בכלל להיות איתה בבכי שלה. או שאני חשבתי שזה לא בא בחשבון . עכשיו אני כן רואה שזה מסתדר, לפחות בחלק מהמקרים.
והיום בצהרים הוא פשוט הזדחל כל כך בשקט לידה כשישנה , שזה היה נפלא.כמובן אמרתי לו.

עכשיו אני מרגישה את המשקל שלה
אילה, אולי כדאי לשקול מנשא אחר, שיותר מותאם לגיל הזה ולמשקל כבד יחסית. אני אישית ממליצה על מנשא ילקוט (לנו יש יאמו והוא היה שדרוג רציני אחרי חודשים של מנשא סלגוזל ובייבי ביורן).

שליחה על ידי אילה* » 10 יוני 2006, 22:37

תודה קומה ג',
לגבי המנשא , אני עכשיו עם מנשא יאמו , שהוא אחלה . העינין הוא בכך שאני יודעת את הגבולות של הכוח שלי . אם אני אקח אותה במנשא כדי שממש תישן לה נימנום צהרים עלי , אז לא יהיה לי כוח אחר כך . היום שלי ארוך ואני רוצה לשרוד אותו בלי כאבי גב.בלי הרגשה כזו של אין כוח יותר.
ראיתי תמונות של נשים בגואטמלה שעושות את כל עבודות הבית עם מנשא , עולות מאתיופיה שעושות שוק עם מנשא . צר לי , אני לא בליגה . הייתי רוצה ,

שלום אילה יקרה
יש דף, במדור שינה נדמה לי ששמו אחים ושנת צהריים או משהו כזה.
אני אגיד לך את דעתי האישית בנוגע לשנת צהריים, קחי מזה מה שאת רוצה.
למה רציתי להביא עוד ילד למשפחה? בין היתר כדי ללמוד התחשבות, להתחלק, לכבד את הזולת, לחיות עם מישהו אחר.
שנת צהריים זה דוגמה לכך.
הזדמנות מצויינת ללמוד לכבד את הזולת שנוהג אחרת ממך ואתם חיים יחד. לדעתי בגיל 4 כבר אפשר להבין את זה. בהתחלה הייתי בעיקר בגישה של:בואו נמציא פעילויות שקטות כדי להיות בשקט .אבל לאחרונה, שהםעולות כבר ידועות, אני פשוט אומרת בגלוי כי יש להתחשב במי שישן ושכולנו חיים יחד.
.אני לא רוצה שהוא יקבל את המסר שבבית שלנו הוא לא יכול לבטא את עצמו , שהרגשות שלו לא חשובים
להיפך. הוא יבין שהרגשות שלו חשובים רק אם ידע לכבד רגשות של אחרים. נשמע קצת טריקי והפוך על הפוך אבל גיליתי שזה פשוט עובד.ראיתי שבמקום להיות במצב של לנסות לרצות את הילדים שלי כל הזמן אני חושבת מה הצרכים שלהם ומחליטה מה מתוך הצרכים אני יכולה למלא(וכמובן להיות אמפטית כלפי מה שאני לא יכולה למלא מסיבות שונות) כולם יותר רגועים ומבסוטים.

היום שלי ארוך ואני רוצה לשרוד אותו בלי כאבי גב.בלי הרגשה כזו של אין כוח יותר.
זה צורך לגיטימי ואני מבינה אותו בהחלט. העובדה שנשים כל היום עם תינוק במנשא בתרבויות אחרות קצת מבלבלת. אין לשכוח ששם חלק מהזמן התינוק נמצא גם על אחות\דודה\אמא או חברה. בכלל זה לא רלוונטי לדעתי אפילו אם התינוק על האמא במנשא והיא ישנה בעמידה או על הראש, את צריכה לחשוב מה טוב לך ולמשפחה שלך ולא מה עושות נשים בגוואטמלה.