רציתי לקרוא לדף על חינוך ביתי בתקשורת אבל אז הבנתי שיש כאן עניין רחב ועמוק הרבה יותר. עניין של תפיסת חיים בעצם.
אתחיל מההתחלה. כל הכתבות האלה על חינוך ביתי, בהן האבא בבית, הילדים מנגנים בפסנתר ובכינור, התינוקת קוראת שייקספיר והאמא בבגדי השבת שלה מכיירת ומחייכת ומבשלת ומטפלת ומנביטה או יושבת בנחת על הספה כאילו אין מחר.
מה אני אגיד לכם. מעורר קנאה. אבל גם קצת, איך לומר, מרגיש לא ממש אמיתי.
אתם יודעים מה, אפילו אידיאולוגית. מה עם קצת לעשות כלום. מה עם קצת לתת לילד בקצב שלו. מה עם קצת יותר אמת וקצת פחות תעמולה.
זאת אומרת, די ברור שלא כדאי להראות בפריים טיים אמא בלי חזייה עם שערות על הרגליים ואגלי זיעה מנגבת בפעם השבעים את הרצפה המלוכלכת, ילדות קופצות על הפוף ואז זו על זו ואז מתחילות לצרוח ולשרוט, אמא שואגת מהמטבח, תינוקת עושה פיפי על הרצפה. קאט.
מצד שני, איך לומר, זה קצת יותר דומה לחיים, שלי לפחות, מאשר תשדירי התעמולה החייכניים האלה.
אין לי כמובן פתרון בית ספר. הרי אני בחינוך ביתי.
אולי אבל כדאי לחשוב למי פונים כשעושים את הכתבות הללו. ומה המסר שמנסים להעביר.
הרי אני נבהלת כשאני רואה אותן. חושבת פעמיים האם אני ראויה, שהרי אצלי לא וכו', ואז נרגעת ונזכרת שאני לגמרי לא לבד.
אז מה תחשוב אמא שחשבה אולי, ששקלה האם, שהרעיון פתאום קורץ לה ומפיל לה אסימונים? או שהיא בכלל לא קהל היעד? או שכל הרעיון הוא רק לייצר לעצמנו לגיטימציה ציבורית ולתת הד לעניין הזה עד שיאושר חוקית ויהיה לגיטימי?
כי למשל אם אני לוקחת לדוגמא בלוגים על חינוך ביתי מהאתר. הרי אלה שבהם הכול נפלא וזורם ויצירתי ומעשיר ואור ואהבה ושפע ושאר המילים החיוביות שצריך לדבר בהן כדי להשפיע על המציאות, כך אומרים לי, ובכן, משעממים עד מוות ונטולי השראה.
ואם מישהו משפיע עליי ועל הבחירות שלי, הוא מי שמדבר באמת. גם על הרגעים הפנסיונריים, גם על החששות, גם על הלבטים, גם על הקשיים.
אני משתעממת מפלקטים.
אני לא אוהבת להאדיר את הקושי. גם אצלי יש רגעים שבהם כולן יושבות ומציירות, או משחקות או קוראות או נלהבות או רוקדות וכו'. אבל יש, כאמור, גם רגעים אחרים. ואני גם לא אוהבת להתעלם מהם.
ואני לא בטוחה אם כל הדיון הזה באמת קשור לאיך אנחנו אמורים להצטייר בעולם החיצון, או שהוא באמת דיון יותר מהותי על תפיסת עולם. זה פשוט מה שעורר אצלי את המחשבות.
כי כשאני קוראת, למשל בעלון האחרון, על פרויקט שהייתי עדה לו מהצד, וכל הכתבה כולה רק מהללת ומפארת ואין בה שום מקום לחריקות ולסטיות ולמורכבויות ולאי הנעימויות ולאי ההתאמות ולחיכוכים שהם בהכרח חלק מכל פרויקט כזה, אז אני תוהה. ואני גם חשדנית. ואני גם קצת משועממת. כי מישהו מספר לי כאן סיפור כל כך יפה.
כיפה אדומה הולכת לבקר את סבתא, אבל לא פוגשת בדרך שום זאב.
אז הסיפור הזה קצת לא נראה לי אמיתי. וקצת לא מעניין. ובכל אופן אני לא לומדת ממנו שום דבר.
ואני תוהה האם חשוב לנו יותר לצייר לעצמנו ולאחרים כל הזמן תמונה ורודה של עצמנו ושל העולם, בתקווה להשפיע על המציאות או בתקווה אחרת, האם אנחנו נהנים לשקוע בבוץ, להתמקד בקושי ולהנציח אותו, או שמא אנחנו יכולים למצוא איזה איזון שפוי, שהחיים מורכבים ממנו ממילא, ידועי עליות ומורדות שכמותם, ולהתייחס למציאות כפי שהיא, ביחס ישר ככל הניתן.
(לא אכנס לדיון הפילוסופי האם היא קיימת לכשעצמה או רק פרי מחשבותינו..)
על המושלמות
-
לילה_טוב*
- הודעות: 1543
- הצטרפות: 24 נובמבר 2002, 23:01
- דף אישי: הדף האישי של לילה_טוב*
-
חוט_השני*
- הודעות: 1307
- הצטרפות: 02 פברואר 2006, 11:34
- דף אישי: הדף האישי של חוט_השני*
על המושלמות
הרי אני נבהלת כשאני רואה אותן. חושבת פעמיים האם אני ראויה, שהרי אצלי לא וכו', ואז נרגעת ונזכרת שאני לגמרי לא לבד.
תודה על המשפט הזה{@
תודה על המשפט הזה{@
-
תמי_גלילי*
- הודעות: 2628
- הצטרפות: 17 מרץ 2006, 17:18
- דף אישי: הדף האישי של תמי_גלילי*
על המושלמות
כל מילה (וגם מנוסח נפלא).
-
אמא_בבית*
- הודעות: 1078
- הצטרפות: 21 דצמבר 2003, 15:17
- דף אישי: הדף האישי של אמא_בבית*
על המושלמות
אני מסכימה ומעבר לזה שזה מחליש אותי לראות כאלה משפחות שנראות מושלם ולקרוא בלוגים או מאמרים בהם הכול טוב בלי אף התלבטות או נקודות שבירה, לדעתי גם בתור תעמולה זה לא משהו. הרי, כמו שכתבת, אמא שמתעניינת בנושא ורואה את זה, עלולה להרגיש שמציבים כאן רף כל כך גבוה ולא קשור לחיים שלה, שהיא בדרך כלל תבהל מהדרישה כביכול להיות מושלמת, תמיד סבלנית ומשקיעה סביב השעון.
בעוד שהחיים האמיתיים שלנו ממש לא כאלה.
כשהגעתי לאתר ולחינוך הביתי קראתי כמה לילות את הבלוג התחלנו בחינוך ביתי ואני רוצה גם כאן, להודות שוב ל מ י על התאורים האמיתיים של רגעי השבירה והשעמום כחלק מהחיים. אני חושבת שאני כאן הרבה בזכותה.
בעוד שהחיים האמיתיים שלנו ממש לא כאלה.
כשהגעתי לאתר ולחינוך הביתי קראתי כמה לילות את הבלוג התחלנו בחינוך ביתי ואני רוצה גם כאן, להודות שוב ל מ י על התאורים האמיתיים של רגעי השבירה והשעמום כחלק מהחיים. אני חושבת שאני כאן הרבה בזכותה.
-
יונת_שרון*
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
על המושלמות
מה לעשות שרוב הילדים נוטים להתנהג יפה כשמצלמים אותם, ולשמור את הצרחות והמריבות להזדמנויות אחרות? לדרוך להם על הרגל בזמן הצילומים כדי שלא יווצר להם דפוס עצירה מעיתונאים? או אולי לבקש מאנשי התקשורת לגייס צלמי טבע שישבו ויארבו לרגע המיוחל שבו הנמר תופס את האיילה או האח מכסח את האחות?
טלביזיה זה לא המציאות, אפילו אם מנסים נורא. קחו בפרופורציה. לא תמיד צריך לראות דם.
טלביזיה זה לא המציאות, אפילו אם מנסים נורא. קחו בפרופורציה. לא תמיד צריך לראות דם.
-
רסיסים_של_אור*
- הודעות: 3305
- הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
- דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*
על המושלמות
וואו לילה, רגע לפנייך עמדתי להשתפך בדף ההוא על חינוך ביתי בתקשורת, בדיוק באותו הקשר והנה באת ועשית את זה בשבילי ועוד הרבה יותר מוצלח ומדוייק.
תודה
טלביזיה זה לא המציאות
מסתבר שגם עלון של "באופן טבעי" הוא לא תמיד משקף מציאות...
אני מרגישה שאפשר היה בטלויזיה להשקיע יותר זמן בדיבור ובהסבר על הדרך וכמה שאי אפשר למדוד אותה בכלים של משרד החינוך. במקום זה, מרגיש לי שיש הרבה יותר נסיון לעשות "וי" על דברים שילדים נורמטיביים אמורים להצליח לעשות:
הנה הם קוראים, ומנגנים, ויוצרים... כאילו שאנחנו באים ממקום מתגונן. קשה להפנים את הרעיון של אנסקולינג כשבתמונות עצמן רואים כל הזמן את מה שהמערכת מצפה לראות. (באופן אישי לא מבינה למה בכלל צריך לצלם את הילדים, מה להם ולזה ? זו הרי בחירה מודעת שלנו המבוגרים) ובכלל, הרי מדובר בדרך חיים, שהיא הרבה מעבר למה הילד כבר יודע לעשות ומרגיש לי שלהיבט הזה נותנים הרבה פחות משקל (דווקא בעיתון "נקודה" היה לא מזמן ראיון מקסים שהתמקד יותר בקטע של ההורות)
(מצד שני אני מודה ומתוודה שכמו רבים וטובים סביבנו, גם אנחנו ויתרנו על העונג הזה של מצלמות טלויזיה נכנסות לביתנו, למרות שהילדים התאמנו מאד יפה על מאגר מילות ה"פיפי, קקי, חרא" שלהם...)
תודה
טלביזיה זה לא המציאות
מסתבר שגם עלון של "באופן טבעי" הוא לא תמיד משקף מציאות...
אני מרגישה שאפשר היה בטלויזיה להשקיע יותר זמן בדיבור ובהסבר על הדרך וכמה שאי אפשר למדוד אותה בכלים של משרד החינוך. במקום זה, מרגיש לי שיש הרבה יותר נסיון לעשות "וי" על דברים שילדים נורמטיביים אמורים להצליח לעשות:
הנה הם קוראים, ומנגנים, ויוצרים... כאילו שאנחנו באים ממקום מתגונן. קשה להפנים את הרעיון של אנסקולינג כשבתמונות עצמן רואים כל הזמן את מה שהמערכת מצפה לראות. (באופן אישי לא מבינה למה בכלל צריך לצלם את הילדים, מה להם ולזה ? זו הרי בחירה מודעת שלנו המבוגרים) ובכלל, הרי מדובר בדרך חיים, שהיא הרבה מעבר למה הילד כבר יודע לעשות ומרגיש לי שלהיבט הזה נותנים הרבה פחות משקל (דווקא בעיתון "נקודה" היה לא מזמן ראיון מקסים שהתמקד יותר בקטע של ההורות)
(מצד שני אני מודה ומתוודה שכמו רבים וטובים סביבנו, גם אנחנו ויתרנו על העונג הזה של מצלמות טלויזיה נכנסות לביתנו, למרות שהילדים התאמנו מאד יפה על מאגר מילות ה"פיפי, קקי, חרא" שלהם...)
-
נורה_קטנה*
- הודעות: 185
- הצטרפות: 03 יולי 2007, 18:31
על המושלמות
_טלביזיה זה לא המציאות
מסתבר שגם עלון של "באופן טבעי" הוא לא תמיד משקף מציאות..._
ואפילו מה שקורה כאן באתר לא משקף את המציאות.
אני אישית גיליתי לפני מספר שנים שהקריאה כאן לא עושה לי טוב. רק כשהבנתי שיש כאן בעצם מצג שווא של מושלמות. שהאמא הטובה והמשפחה המושלמת לא מופיעה בד"כ תחת אותו הניק עם האמא הצועקת וחסרת הסבלנות ושלרוב אין כאן דמויות שלמות ומציאותיות יכולתי לחזור לקרוא כאן בלי שזה ישפיע עליי לרעה.
מסתבר שגם עלון של "באופן טבעי" הוא לא תמיד משקף מציאות..._
ואפילו מה שקורה כאן באתר לא משקף את המציאות.
אני אישית גיליתי לפני מספר שנים שהקריאה כאן לא עושה לי טוב. רק כשהבנתי שיש כאן בעצם מצג שווא של מושלמות. שהאמא הטובה והמשפחה המושלמת לא מופיעה בד"כ תחת אותו הניק עם האמא הצועקת וחסרת הסבלנות ושלרוב אין כאן דמויות שלמות ומציאותיות יכולתי לחזור לקרוא כאן בלי שזה ישפיע עליי לרעה.
-
אסתר_ל*
- הודעות: 251
- הצטרפות: 06 ספטמבר 2005, 16:21
- דף אישי: הדף האישי של אסתר_ל*
על המושלמות
כל מילה בסלע........
מרגישה שכל יום אני במאבק פנימי של האמא המושלמת:
שיולדת בבית בכריעה, והתינוק נולד ישר לתוך מנשא ובעיניים עצומות מפשפש בקערה, מצליח לינוק כשאני ישנה, יונק עד גיל 17,(שזה כמובן מתאפשר כי אנחנו בחינוך ביתי) ומיד ממשיך את חייו כגאון הדור, (שכחתי לציין שלקרוא ולכתוב הוא כמובן למד בעצמו,ומעביר זאת הלאה ל-9 ילדינו המוכשרים)
ובנתיים, - הוא אכן נולד בבית, (בכריעה ובקריעה.....), אני שבועיים לא יכולתי להחזיק את הבריון מעבר להנקה,(הוא שוקל כמעט כמוני....), ופתאום אין כוח, וסבלנות, וטוב, נו, נשתמש במוצץ, והחיתולים הרב פעמיים מכלים את כוחותיי, ובעצם עגלה זה אחלה דבר ו... ו.. ו....
מרגישה שרק עכשיו אני מבינה שהאידיאל "הטבעי" הרבה פעמים פוגע בדבר אותו הוא אמור ליצור- (אמא שפויה עם תינוק רגוע...), ורק עכשיו אני מעיזה לחלל כמה פרות קדושות- וזה משמח את כולנו.
ואולי זה מובן מאליו לכולכן- ורק אני לקחתי את האידיאל המושלם רחוק- לא כי ככה כתוב באתר- אלא כי באמת נראה לי שזה מה שנכון- אבל "נראה" בתאוריה, ומרגישה שהתמונה הלכה ונרקמה לי בזמן הקריאה של "באופן", שבאמת אין כלכך מקום למה שלא הולך באופן טבעי......
ואולי באמת זה לא המקום לזה,
ובעיקר מודה על ההכרות הזאת- שאחרי הכל מעמידה סטנדרטים שנראים בעיני נכונים. ואיש הישר בעיניו יעשה....
(נראה לי שהמשפט האחרון סותר את כל מה שכרגע כתבתי, אבל זו המורכבות שחסרה לי כאן.....)
תודה על הדף....
מרגישה שכל יום אני במאבק פנימי של האמא המושלמת:
שיולדת בבית בכריעה, והתינוק נולד ישר לתוך מנשא ובעיניים עצומות מפשפש בקערה, מצליח לינוק כשאני ישנה, יונק עד גיל 17,(שזה כמובן מתאפשר כי אנחנו בחינוך ביתי) ומיד ממשיך את חייו כגאון הדור, (שכחתי לציין שלקרוא ולכתוב הוא כמובן למד בעצמו,ומעביר זאת הלאה ל-9 ילדינו המוכשרים)
ובנתיים, - הוא אכן נולד בבית, (בכריעה ובקריעה.....), אני שבועיים לא יכולתי להחזיק את הבריון מעבר להנקה,(הוא שוקל כמעט כמוני....), ופתאום אין כוח, וסבלנות, וטוב, נו, נשתמש במוצץ, והחיתולים הרב פעמיים מכלים את כוחותיי, ובעצם עגלה זה אחלה דבר ו... ו.. ו....
מרגישה שרק עכשיו אני מבינה שהאידיאל "הטבעי" הרבה פעמים פוגע בדבר אותו הוא אמור ליצור- (אמא שפויה עם תינוק רגוע...), ורק עכשיו אני מעיזה לחלל כמה פרות קדושות- וזה משמח את כולנו.
ואולי זה מובן מאליו לכולכן- ורק אני לקחתי את האידיאל המושלם רחוק- לא כי ככה כתוב באתר- אלא כי באמת נראה לי שזה מה שנכון- אבל "נראה" בתאוריה, ומרגישה שהתמונה הלכה ונרקמה לי בזמן הקריאה של "באופן", שבאמת אין כלכך מקום למה שלא הולך באופן טבעי......
ואולי באמת זה לא המקום לזה,
ובעיקר מודה על ההכרות הזאת- שאחרי הכל מעמידה סטנדרטים שנראים בעיני נכונים. ואיש הישר בעיניו יעשה....
(נראה לי שהמשפט האחרון סותר את כל מה שכרגע כתבתי, אבל זו המורכבות שחסרה לי כאן.....)
תודה על הדף....
-
טליה_טקאוקה*
- הודעות: 1055
- הצטרפות: 04 מאי 2006, 08:27
- דף אישי: הדף האישי של טליה_טקאוקה*
על המושלמות
תודה על הדף....
@}(-:
@}(-:
-
לילה_טוב*
- הודעות: 1543
- הצטרפות: 24 נובמבר 2002, 23:01
- דף אישי: הדף האישי של לילה_טוב*
על המושלמות
בקשר לכתבות: אני לא מחפשת דם. אני מחפשת איזון, אמת, מציאות. אני יודעת שזה בעיה לצלם את כל אלה, וכאמור, אין לי ממש פתרון. אם כי שוב, מחשבה על מה רוצים להעביר, למי ולמה, יכולה להיות צעד ראשון בכיוון של איך להעביר את זה.
בקשר לנושא הכללי: אני הולכת ומשתכנעת שבאמת מדובר כאן בשתי דרכים לחיות. יש אנשים שמוכרחים לספר לעצמם את הסיפור הטוב והיפה. זאת הדרך שלהם. מעולם לא תשמע אותם מדווחים על קושי ומצוקה. ואין כאן ביקורת, כי באמת ככה הם מתמודדים עם העולם.
יש אנשים שאם לא ייתנו ביטוי או לא יוציאו החוצה או לא ידברו על הקשיים והמצוקות, או אז נגמר להם האוויר והם לא יכולים לנשום. ככה הם מתמודדים עם העולם.
אין כאן טוב ורע. אלה פשוט שתי דרכים לפגוש את המציאות.
בקשר לנושא הכללי: אני הולכת ומשתכנעת שבאמת מדובר כאן בשתי דרכים לחיות. יש אנשים שמוכרחים לספר לעצמם את הסיפור הטוב והיפה. זאת הדרך שלהם. מעולם לא תשמע אותם מדווחים על קושי ומצוקה. ואין כאן ביקורת, כי באמת ככה הם מתמודדים עם העולם.
יש אנשים שאם לא ייתנו ביטוי או לא יוציאו החוצה או לא ידברו על הקשיים והמצוקות, או אז נגמר להם האוויר והם לא יכולים לנשום. ככה הם מתמודדים עם העולם.
אין כאן טוב ורע. אלה פשוט שתי דרכים לפגוש את המציאות.
-
לילה_טוב*
- הודעות: 1543
- הצטרפות: 24 נובמבר 2002, 23:01
- דף אישי: הדף האישי של לילה_טוב*
על המושלמות
זו המורכבות שחסרה לי כאן..
משפט שממצה את מה שאני מרגישה.
משפט שממצה את מה שאני מרגישה.
-
חמו_מה*
- הודעות: 306
- הצטרפות: 15 יולי 2007, 14:54
- דף אישי: הדף האישי של חמו_מה*
על המושלמות
מאוד מסכימה עם לילה טוב , ותודה על הדף.... @}
-
צפריר_שפרון*
- הודעות: 2659
- הצטרפות: 04 יולי 2001, 00:31
- דף אישי: הדף האישי של צפריר_שפרון*
על המושלמות
התסכול ברור.
עם זאת, המושלמות הזו נובעת מעיני המתבונן.
שכן, מה שנראה כתמונה "רצויה" אינו משקף את המציאות, בעוד המציאות עצמה היא התמונה המצויה.
יש להבין שנושא זה של חינוך ולימוד ביתי כל כך מאיים על הציבור, שדווקא ניסיונות אלה להרגיע את הציבור ולהביא הקבלה לדרך החיים הרגילה, משרתת את הפלורליזם הזה, בו הזכות ההורית - היא המודגשת כאן, וטוב אם זו לא תאיים על מי שיכול לשלול חירות זו בנימוקי שררה.
כאן, על פני לחפש מושלמות, ברמה האישית, טוב לחפש אחר שלמות עצמית, ביום יום.
כמו שבסדרה "החיים זה לא הכל", אומרת האשה לבעלה, "אתה אידיוט, אבל אתה האידיוט שלי".
אז, אנחנו לא מושלמים, אבל אנחנו יכולים להיות שלמים.
הדרך המושלמת, מנווטת לעולם על ידי שלמות עצמית.
תודה על הדף.
עם זאת, המושלמות הזו נובעת מעיני המתבונן.
שכן, מה שנראה כתמונה "רצויה" אינו משקף את המציאות, בעוד המציאות עצמה היא התמונה המצויה.
יש להבין שנושא זה של חינוך ולימוד ביתי כל כך מאיים על הציבור, שדווקא ניסיונות אלה להרגיע את הציבור ולהביא הקבלה לדרך החיים הרגילה, משרתת את הפלורליזם הזה, בו הזכות ההורית - היא המודגשת כאן, וטוב אם זו לא תאיים על מי שיכול לשלול חירות זו בנימוקי שררה.
כאן, על פני לחפש מושלמות, ברמה האישית, טוב לחפש אחר שלמות עצמית, ביום יום.
כמו שבסדרה "החיים זה לא הכל", אומרת האשה לבעלה, "אתה אידיוט, אבל אתה האידיוט שלי".
אז, אנחנו לא מושלמים, אבל אנחנו יכולים להיות שלמים.
הדרך המושלמת, מנווטת לעולם על ידי שלמות עצמית.
תודה על הדף.
-
אהבה_טהורה*
- הודעות: 626
- הצטרפות: 18 יולי 2007, 09:49
- דף אישי: הדף האישי של אהבה_טהורה*
על המושלמות
_מרגישה שכל יום אני במאבק פנימי של האמא המושלמת:
שיולדת בבית בכריעה, והתינוק נולד ישר לתוך מנשא ובעיניים עצומות מפשפש בקערה, מצליח לינוק כשאני ישנה, יונק עד גיל 17,(שזה כמובן מתאפשר כי אנחנו בחינוך ביתי) ומיד ממשיך את חייו כגאון הדור, (שכחתי לציין שלקרוא ולכתוב הוא כמובן למד בעצמו,ומעביר זאת הלאה ל-9 ילדינו המוכשרים)_
אשכרה
דף חשוב, נאמר כבר שצריך להציג את המציאות הטבעית בתקשורת, [המציאות הטבעית מכילה: קונפליקטים,
בעיות, עייפות, חוסר סבלנות,שיעמום וכ"ו לצד כל היופי] כדי שהורים יזדהו באמת וירגישו שזה משהו שהם יכולים להתמודד איתו, אני בעד.
נראה לי שאנשים מתקשים להציג את הקושי הטבעי של החיים בסיטואציה כזאת מכיוון שהם מרגישים את השיפוטיות של הסביבה וחשים צורך להוכיח שהדרך שלהם מושלמת כי על כל כתם קטן המדיה והקהל יתפסו,
ואולי בכלל אם משרד החינוך יראה שהדרך שלנו לא מושלמת, אלא שהיא דרך באמת טבעית, שאנחנו בני אדם בידיוק כמו כולם, מתמודדים עם אותם רגשות, אותם קשיים, הוא יתחיל לשקול פעמיים אם הדרך הזאת ראויה ?
אסתר ל אהבתי את מה שכתבת ובהקשר הזה רציתי להגיד שמי שחי לפי אידיאולוגיות, לא חי באמת, רעיונות הם רק רעיונות ולא החיים, כשאנשים מנסים לחיות לפי האידיאולוגיות והרעיונות שלהם הם עצבניים, מתווכחים עם כל מי שלא מסכים, מבזבזים אנרגיה על להצדיק את הדרך שלהם, הם ממורמרים כי הם מחוייבים לכל מיני רעיונות שלא תמיד מתיישבות עם המציאות הפנימית, כשאתה חי באמת, ומתגלה בפנייך רעיון חדש שנראה לך נכון,
אתה מוכן לבחון אותו לראות אם הוא מרגיש לך נכון, אם הוא לא מכביד עלייך, בידיעה שאתה לא מחוייב לו כדרך חיים, אלא משתמש בו אם הוא משרת אותך, ויש לך כל זכות לעגל אותו שיתאים לך יותר, או לוותר עליו מחמת חוסר התאמה, אז אתה משוחרר, פועל בטבעיות עם הרצון והצורך הפנימי האמיתי שלך ולא נגדו.
אנשים עם אידיאולוגיות תמיד כאלה רציניים, במקום להיות משוחררים עם החיים שלהם, מכיוון שאידיאולוגיה היא לא טבעית, היא לא זורמת, היא תחומה ולכן לא יכולה להיות מותאמת לנפש החופשיה של האדם.
שיולדת בבית בכריעה, והתינוק נולד ישר לתוך מנשא ובעיניים עצומות מפשפש בקערה, מצליח לינוק כשאני ישנה, יונק עד גיל 17,(שזה כמובן מתאפשר כי אנחנו בחינוך ביתי) ומיד ממשיך את חייו כגאון הדור, (שכחתי לציין שלקרוא ולכתוב הוא כמובן למד בעצמו,ומעביר זאת הלאה ל-9 ילדינו המוכשרים)_
אשכרה
דף חשוב, נאמר כבר שצריך להציג את המציאות הטבעית בתקשורת, [המציאות הטבעית מכילה: קונפליקטים,
בעיות, עייפות, חוסר סבלנות,שיעמום וכ"ו לצד כל היופי] כדי שהורים יזדהו באמת וירגישו שזה משהו שהם יכולים להתמודד איתו, אני בעד.
נראה לי שאנשים מתקשים להציג את הקושי הטבעי של החיים בסיטואציה כזאת מכיוון שהם מרגישים את השיפוטיות של הסביבה וחשים צורך להוכיח שהדרך שלהם מושלמת כי על כל כתם קטן המדיה והקהל יתפסו,
ואולי בכלל אם משרד החינוך יראה שהדרך שלנו לא מושלמת, אלא שהיא דרך באמת טבעית, שאנחנו בני אדם בידיוק כמו כולם, מתמודדים עם אותם רגשות, אותם קשיים, הוא יתחיל לשקול פעמיים אם הדרך הזאת ראויה ?
אסתר ל אהבתי את מה שכתבת ובהקשר הזה רציתי להגיד שמי שחי לפי אידיאולוגיות, לא חי באמת, רעיונות הם רק רעיונות ולא החיים, כשאנשים מנסים לחיות לפי האידיאולוגיות והרעיונות שלהם הם עצבניים, מתווכחים עם כל מי שלא מסכים, מבזבזים אנרגיה על להצדיק את הדרך שלהם, הם ממורמרים כי הם מחוייבים לכל מיני רעיונות שלא תמיד מתיישבות עם המציאות הפנימית, כשאתה חי באמת, ומתגלה בפנייך רעיון חדש שנראה לך נכון,
אתה מוכן לבחון אותו לראות אם הוא מרגיש לך נכון, אם הוא לא מכביד עלייך, בידיעה שאתה לא מחוייב לו כדרך חיים, אלא משתמש בו אם הוא משרת אותך, ויש לך כל זכות לעגל אותו שיתאים לך יותר, או לוותר עליו מחמת חוסר התאמה, אז אתה משוחרר, פועל בטבעיות עם הרצון והצורך הפנימי האמיתי שלך ולא נגדו.
אנשים עם אידיאולוגיות תמיד כאלה רציניים, במקום להיות משוחררים עם החיים שלהם, מכיוון שאידיאולוגיה היא לא טבעית, היא לא זורמת, היא תחומה ולכן לא יכולה להיות מותאמת לנפש החופשיה של האדם.
-
יונת_שרון*
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
על המושלמות
אני מחפשת איזון, אמת, מציאות.
בטלוויזיה???
בטלוויזיה???
-
הקוסמת_מארץ_עוץ*
- הודעות: 2444
- הצטרפות: 01 יוני 2005, 21:40
- דף אישי: הדף האישי של הקוסמת_מארץ_עוץ*
על המושלמות
אני דווקא חושבת ההפך.
מאוד מעורר השראה (בשבילי בכל אופן) לראות את הנינוחות
של המשפחות האלו.
ברור שהחיים שלי מורכבים גם מהרבה קונפליקטים וגם מהמון אהבה, קשה לי להאמין שכל מי שצופה בכתבות האלו חושב לעצמו שחינוך ביתי זה רק ורוד וענוג כמו מרשמלו...הרי כל מי ששומע שאני בבית ישר שואל "מה, לא קשה לך?", אבל אני אישית מאוד מושפעת לטובה ממה שאני רואה.
לדוגמא, אפילו בכתבה האחרונה שראיתי, פתאום קלטתי שאין
לנו מספיק חומרי יצירה בבית ואם אני רוצה שהילדה תעסיק את עצמה, אני צריכה לתת לה את המינימום...אז ישר קנינו לה עוד צבעים וכאלה...
"המאחד הוא המבדיל"...
מאוד מעורר השראה (בשבילי בכל אופן) לראות את הנינוחות
של המשפחות האלו.
ברור שהחיים שלי מורכבים גם מהרבה קונפליקטים וגם מהמון אהבה, קשה לי להאמין שכל מי שצופה בכתבות האלו חושב לעצמו שחינוך ביתי זה רק ורוד וענוג כמו מרשמלו...הרי כל מי ששומע שאני בבית ישר שואל "מה, לא קשה לך?", אבל אני אישית מאוד מושפעת לטובה ממה שאני רואה.
לדוגמא, אפילו בכתבה האחרונה שראיתי, פתאום קלטתי שאין
לנו מספיק חומרי יצירה בבית ואם אני רוצה שהילדה תעסיק את עצמה, אני צריכה לתת לה את המינימום...אז ישר קנינו לה עוד צבעים וכאלה...
"המאחד הוא המבדיל"...
-
אמא_בבית*
- הודעות: 1078
- הצטרפות: 21 דצמבר 2003, 15:17
- דף אישי: הדף האישי של אמא_בבית*
על המושלמות
צפריר, דווקא בתגובות לסרט עליכם, אני זוכרת שמישהו תהה - איך זה שיש בקבוק קולה על השולחן בזמן הארוחה ועל זה בדיוק אני מדברת.
יש תפישה של אנשים, לפיה מי שמשתייך לאתר או אפילו מי שרק בחינוך ביתי, אוכל רק אוכל בריא, לא צועק ולא מתרגז אף פעם וכל שנייה מחייו עוברת בלהעשיר את ילדיו החייכנים ומונחית על ידי אידאולוגיה ברורה.
כאשר מראים משפחה בטלויזיה או מראיינים אותה לעיתון והיא מציגה יום רגיל בחייה, שבו לפעמים קשה ולפעמים שותים קולה או משהו לא בריא אחר, זה נוגע פי מיליון מאשר להציג פלקט.
יש תפישה של אנשים, לפיה מי שמשתייך לאתר או אפילו מי שרק בחינוך ביתי, אוכל רק אוכל בריא, לא צועק ולא מתרגז אף פעם וכל שנייה מחייו עוברת בלהעשיר את ילדיו החייכנים ומונחית על ידי אידאולוגיה ברורה.
כאשר מראים משפחה בטלויזיה או מראיינים אותה לעיתון והיא מציגה יום רגיל בחייה, שבו לפעמים קשה ולפעמים שותים קולה או משהו לא בריא אחר, זה נוגע פי מיליון מאשר להציג פלקט.
-
קרוטונית_מהמרק_הגדול*
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
על המושלמות
זה נוגע פי מיליון מאשר להציג פלקט
זה נוגע למשוכנעים - לא למי שחושב ש"הם נראים כאלה עצבנים, עדיף שאיזו גננת תעסיק את הילדים ואמא תהיה רגועה".
אנשים עם אידיאולוגיות תמיד כאלה רציניים, במקום להיות משוחררים עם החיים שלהם, מכיוון שאידיאולוגיה היא לא טבעית, היא לא זורמת, היא תחומה ולכן לא יכולה להיות מותאמת לנפש החופשיה של האדם.
לא הכללת בכלל
(האם גם דת היא אידיאולוגיה לצורך העניין?)
זה נוגע למשוכנעים - לא למי שחושב ש"הם נראים כאלה עצבנים, עדיף שאיזו גננת תעסיק את הילדים ואמא תהיה רגועה".
אנשים עם אידיאולוגיות תמיד כאלה רציניים, במקום להיות משוחררים עם החיים שלהם, מכיוון שאידיאולוגיה היא לא טבעית, היא לא זורמת, היא תחומה ולכן לא יכולה להיות מותאמת לנפש החופשיה של האדם.
לא הכללת בכלל
(האם גם דת היא אידיאולוגיה לצורך העניין?)
-
אהבה_טהורה*
- הודעות: 626
- הצטרפות: 18 יולי 2007, 09:49
- דף אישי: הדף האישי של אהבה_טהורה*
על המושלמות
אני צריכה לברר את זה עם עצמי,
נראה....
}אגב לגבי ההכללה- אכן הכללה גסה, המטרה היתה להעביר את הנקודה, שכשהדברים באמת מתיישבים עם השלמות הפנימית, אין צורך לנסות להצדיק או להאדיר אותם, אין צורך ברצינות אפשר אפילו להתבדח עליהם,
הנפש משוחררת אז היא מרשה לצחוק להיות כי היא יודעת שהבחירה העכשוית מתאימה ואלא חוששת שכשהבחירה הזאת לא תתאים יותר היא תאלץ לאאחז בה בדומה למה שקורה עם אידיאולוגיות למינהן.
נראה....
}אגב לגבי ההכללה- אכן הכללה גסה, המטרה היתה להעביר את הנקודה, שכשהדברים באמת מתיישבים עם השלמות הפנימית, אין צורך לנסות להצדיק או להאדיר אותם, אין צורך ברצינות אפשר אפילו להתבדח עליהם,
הנפש משוחררת אז היא מרשה לצחוק להיות כי היא יודעת שהבחירה העכשוית מתאימה ואלא חוששת שכשהבחירה הזאת לא תתאים יותר היא תאלץ לאאחז בה בדומה למה שקורה עם אידיאולוגיות למינהן.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
או שכל הרעיון הוא רק לייצר לעצמנו לגיטימציה ציבורית ולתת הד לעניין הזה עד שיאושר חוקית ויהיה לגיטימי?
כן.
חוץ מזה, זאת טלביזיה!
עם כל הכבוד - בדיוק כשבאים לראיין זה כמו שבאים אורחים: את לא בדיוק באמצע בלגן, אלא מתלבשת יפה ויושבת לדבר איתם על הספה. מה כל כך מיוחד בזה?
הרי אלה ראיונות. לא סרט תיעודי על "הרגעים הקשים". בחיים גם הולכים לעשות פיפי, אבל לא זה מה שיקדישו לו זמן בדיוק בחמש ורבע דקות של ראיון על החינוך הביתי.
הרי אני נבהלת כשאני רואה אותן. חושבת פעמיים האם אני ראויה, שהרי אצלי לא וכו', ואז נרגעת ונזכרת שאני לגמרי לא לבד.
מעניין.
אני לא נבהלת.
תראי איך אנשים שונים רואים דברים שונים.
אני גם אוהבת לקרוא כתבות שמתארות את הצד החיובי של פרוייקט. על הקשיים והחיכוכים אני לא צריכה שיספרו לי. זה לא מוסיף לי כלום לחיים. לא משרת אותי, לא מעודד אותי, לא נותן לי מוטיבציה. אני רוצה לשמוע על מה שהצליח, מה שעבד, מה שעשה שינוי. אפשר גם להזכיר את מה שלא עבד, רק כדי שאני אלמד ממה כדאי להיזהר, אבל אחרת - מיותר לי.
כשאני רואה אמא לבושה יפה מתראיינת והבנות שלה מצולמות רק בשעת משחק יצירתי לא עולה בדעתי שזה צילום של כל החיים שלהם. מה פתאום. אבל ממתי מראים בטלביזיה דווקא את המריבה שתקרה שם עוד חמש דקות?
אפילו בתוכנית "סופר נני" שבה באים לעזור למשפחה שיש הרבה מה לתקן בה, בשביל הצילומים הבית מסודר וההורים והילדים לבושים כמו בני אדם. אני גם מנחשת בכמה זה עלה להם... (ואני לא מדברת על כסף (-: ) אז מה? אני בטח לא רוצה לראות את האבא יושב על הספה בתחתונים ואת האמא בפיג'מה.
כן. לדעתי כל החגיגה הזאת בתקשורת נועדה להראות שאנשי החינוך הביתי הם סתם אנשים כמו כולם.
אין לנו קרניים. הילדים שלנו יודעים לדבר ולהתנהג יפה כשבאים לצלם אותם לטלביזיה, בזמן שהצופה הממוצע חשב שהם כלואים לבד בבית, מבודדים ולא יידעו להתנהג בחברה.
אנחנו נשמעים בסדר. לא מדובר בתמהונים שרצים על גבעות ומגדלים ילדים מלוכלכים ובורים בחורים מבודדים (-;
וכן, אני גם מבינה למה בוחרים את י. שמנגן בפסנתר ומתמצא בכימיה יותר מכל המראיינים שלו. כי עדיין חשוב להבהיר לציבור השטוף בדיעות קדומות שלא צריך לפחד "אז איך הם ילמדו" ו"איך הם יידעו" ו"מה יהיה עם תעודת בגרות" וכל השאלות האלה (רק השבוע ריאיינו אותי ובאמת עניתי בסבלנות על השאלות האלה).
קודם כל שיראו משפחות נורמליות, ילדים חכמים ונחמדים, בני תרבות.
ככה יבינו ויפנימו שהחינוך הביתי הוא עוד אופציה בין הרבה אופציות. שהיא אופציה נורמלית. עובדה, אנשים נורמליים עושים את זה, והילדים שלהם נראים ונשמעים בסדר גמור. לא פגועים ולא מפגרים.
אני בדעתה של יונת שרון.
ואני רוצה גם להגיד, שמגוחך בעיני לחשוב שההופעות האלה בתקשורת או גם עלון באופן טבעי הם תעמולה לגייס משפחות לחינוך ביתי! "מגוחך" זו אפילו מלה עדינה. מה פתאום? מה פתאום???? ואם מישהי כותבת על לידת הבית הטבעית המדהימה שהיתה לה, בסיפורי לידה, זו תעמולה ללידת בית????? אסור לה סתם לספר על החוויה המרגשת שלה?
אני בכלל נגד כל תעמולה לחינוך ביתי. ואני לא היחידה.
זה משהו שבא ממך - או לא בא ממך. תעמולה? לגייס משפחות לחינוך ביתי???? בגלל איך שמשפחה אחרת נראית??????????????????? אם פלונית לבשה את שמלתה היפה ודיברה בנימוס למראיין זה מה שישפיע עליכם בחינוך הביתי שלכם, לטוב או לרע??????!!!!!!!!! אין לי מספיק סימני שאלה וקריאה להביע את דעתי בעניין.
אני מרגישה שאפשר היה בטלויזיה להשקיע יותר זמן בדיבור ובהסבר על הדרך וכמה שאי אפשר למדוד אותה בכלים של משרד החינוך.
לדעתי, מוקדם מדי.
לא בשלה השעה.
וגם: לא בטוח שהטלביזיה היא המקום שבו אפשר בכלל להסביר דברים כאלה.
רק כשהבנתי שיש כאן בעצם מצג שווא של מושלמות.
אין כאן.
אני אומרת לך באחריות מלאה.
שמתי לב שיש אנשים עם נטייה לקרוא אך ורק את הקטעים שנראים להם כמו "מושלמות", ואפילו בהם הם מצליחים לפספס את כל מה שמעיד ההיפך. זו פשוט קריאה מאוד סלקטיבית. מאוד מאוד מאוד סלקטיבית.
אין קשר בין הקריאה הזאת לבין מה שבאמת כתוב בדפי האתר. חד משמעית.
מזמינה אותך כמובן לקרוא הכל מחדש בעיניים אחרות - מבטיחה לך שפתאום תגלי עולם אחר... D-:
מרגישה שרק עכשיו אני מבינה שהאידיאל "הטבעי" הרבה פעמים פוגע בדבר אותו הוא אמור ליצור.
אני ממש חולקת על דברייך.
בתור פרפקציוניסטית בגמילה (הי, שמי בשמת ואני פרפקציוניסטית P-: (-; ) אני מבינה אותך היטב,
אבל לדעתי את מאשימה את הדבר הלא נכון.
אין שום "אידיאל טבעי".
יש פרפקציוניזם. ולא חשוב על מה - ברגע שאמא נופלת קורבן לפרפקציוניזם שלה ומפסיקה להקשיב לעצמה, לילדים שלה, למה שטוב לה, למה שעובד, ברגע שמישהו מנסה לעשות דברים כי נדמה לו שמישהו יותר חשוב ממנו מכתיב לו חוקים - זה מה שפוגע.
כל זמן שעשית משהו רק מפני שהיה נדמה לך (בטעות מוחלטת) שיש כל מיני "חוקים" שאת צריכה ואמורה ומצופה "לעמוד בהם" לא משנה מה - זה פגע בך. כמובן.
יפה שגילית יחסית מהר מה מתאים לך אישית ומה לא מתאים.
אבל תעזבי את "הטבעי". החוקים שהיו לך בראש הם רק החוקים שהיו לך בראש. לא נעים לי שאת משתלחת בהם, כי לא הם האשמים. הם יכולים לעבוד בשביל אנשים אחרים. זה לא המנשא שלא בסדר. מה שהיה לא בסדר זה שהיה לך נדמה שאת צריכה להתאים את עצמך לאיזה "חוק שימוש במנשא". או אולי בכלל המנשא שהיה לך לא היה המנשא המתאים (הרי יש יותר מחמישים סוגי מנשאים, ולא כל סוג מתאים לכל אחד).
ואולי בכלל אם משרד החינוך יראה שהדרך שלנו לא מושלמת, אלא שהיא דרך באמת טבעית, שאנחנו בני אדם בידיוק כמו כולם, מתמודדים עם אותם רגשות, אותם קשיים, הוא יתחיל לשקול פעמיים אם הדרך הזאת ראויה ?
את מתכוונת שאם משרד החינוך יראה שאנחנו בני אדם נורמליים אז הוא מייד יחליט שהדרך שלנו לא ראויה?
אז למה להראות להם שהדרך שלנו לא מושלמת?
קודם שמשרד החינוך יפסיק לבלבל לנו את המוח, אחר כך כבר הם יגלו שאנחנו סתם בני אדם P-:
כן.
חוץ מזה, זאת טלביזיה!
עם כל הכבוד - בדיוק כשבאים לראיין זה כמו שבאים אורחים: את לא בדיוק באמצע בלגן, אלא מתלבשת יפה ויושבת לדבר איתם על הספה. מה כל כך מיוחד בזה?
הרי אלה ראיונות. לא סרט תיעודי על "הרגעים הקשים". בחיים גם הולכים לעשות פיפי, אבל לא זה מה שיקדישו לו זמן בדיוק בחמש ורבע דקות של ראיון על החינוך הביתי.
הרי אני נבהלת כשאני רואה אותן. חושבת פעמיים האם אני ראויה, שהרי אצלי לא וכו', ואז נרגעת ונזכרת שאני לגמרי לא לבד.
מעניין.
אני לא נבהלת.
תראי איך אנשים שונים רואים דברים שונים.
אני גם אוהבת לקרוא כתבות שמתארות את הצד החיובי של פרוייקט. על הקשיים והחיכוכים אני לא צריכה שיספרו לי. זה לא מוסיף לי כלום לחיים. לא משרת אותי, לא מעודד אותי, לא נותן לי מוטיבציה. אני רוצה לשמוע על מה שהצליח, מה שעבד, מה שעשה שינוי. אפשר גם להזכיר את מה שלא עבד, רק כדי שאני אלמד ממה כדאי להיזהר, אבל אחרת - מיותר לי.
כשאני רואה אמא לבושה יפה מתראיינת והבנות שלה מצולמות רק בשעת משחק יצירתי לא עולה בדעתי שזה צילום של כל החיים שלהם. מה פתאום. אבל ממתי מראים בטלביזיה דווקא את המריבה שתקרה שם עוד חמש דקות?
אפילו בתוכנית "סופר נני" שבה באים לעזור למשפחה שיש הרבה מה לתקן בה, בשביל הצילומים הבית מסודר וההורים והילדים לבושים כמו בני אדם. אני גם מנחשת בכמה זה עלה להם... (ואני לא מדברת על כסף (-: ) אז מה? אני בטח לא רוצה לראות את האבא יושב על הספה בתחתונים ואת האמא בפיג'מה.
כן. לדעתי כל החגיגה הזאת בתקשורת נועדה להראות שאנשי החינוך הביתי הם סתם אנשים כמו כולם.
אין לנו קרניים. הילדים שלנו יודעים לדבר ולהתנהג יפה כשבאים לצלם אותם לטלביזיה, בזמן שהצופה הממוצע חשב שהם כלואים לבד בבית, מבודדים ולא יידעו להתנהג בחברה.
אנחנו נשמעים בסדר. לא מדובר בתמהונים שרצים על גבעות ומגדלים ילדים מלוכלכים ובורים בחורים מבודדים (-;
וכן, אני גם מבינה למה בוחרים את י. שמנגן בפסנתר ומתמצא בכימיה יותר מכל המראיינים שלו. כי עדיין חשוב להבהיר לציבור השטוף בדיעות קדומות שלא צריך לפחד "אז איך הם ילמדו" ו"איך הם יידעו" ו"מה יהיה עם תעודת בגרות" וכל השאלות האלה (רק השבוע ריאיינו אותי ובאמת עניתי בסבלנות על השאלות האלה).
קודם כל שיראו משפחות נורמליות, ילדים חכמים ונחמדים, בני תרבות.
ככה יבינו ויפנימו שהחינוך הביתי הוא עוד אופציה בין הרבה אופציות. שהיא אופציה נורמלית. עובדה, אנשים נורמליים עושים את זה, והילדים שלהם נראים ונשמעים בסדר גמור. לא פגועים ולא מפגרים.
אני בדעתה של יונת שרון.
ואני רוצה גם להגיד, שמגוחך בעיני לחשוב שההופעות האלה בתקשורת או גם עלון באופן טבעי הם תעמולה לגייס משפחות לחינוך ביתי! "מגוחך" זו אפילו מלה עדינה. מה פתאום? מה פתאום???? ואם מישהי כותבת על לידת הבית הטבעית המדהימה שהיתה לה, בסיפורי לידה, זו תעמולה ללידת בית????? אסור לה סתם לספר על החוויה המרגשת שלה?
אני בכלל נגד כל תעמולה לחינוך ביתי. ואני לא היחידה.
זה משהו שבא ממך - או לא בא ממך. תעמולה? לגייס משפחות לחינוך ביתי???? בגלל איך שמשפחה אחרת נראית??????????????????? אם פלונית לבשה את שמלתה היפה ודיברה בנימוס למראיין זה מה שישפיע עליכם בחינוך הביתי שלכם, לטוב או לרע??????!!!!!!!!! אין לי מספיק סימני שאלה וקריאה להביע את דעתי בעניין.
אני מרגישה שאפשר היה בטלויזיה להשקיע יותר זמן בדיבור ובהסבר על הדרך וכמה שאי אפשר למדוד אותה בכלים של משרד החינוך.
לדעתי, מוקדם מדי.
לא בשלה השעה.
וגם: לא בטוח שהטלביזיה היא המקום שבו אפשר בכלל להסביר דברים כאלה.
רק כשהבנתי שיש כאן בעצם מצג שווא של מושלמות.
אין כאן.
אני אומרת לך באחריות מלאה.
שמתי לב שיש אנשים עם נטייה לקרוא אך ורק את הקטעים שנראים להם כמו "מושלמות", ואפילו בהם הם מצליחים לפספס את כל מה שמעיד ההיפך. זו פשוט קריאה מאוד סלקטיבית. מאוד מאוד מאוד סלקטיבית.
אין קשר בין הקריאה הזאת לבין מה שבאמת כתוב בדפי האתר. חד משמעית.
מזמינה אותך כמובן לקרוא הכל מחדש בעיניים אחרות - מבטיחה לך שפתאום תגלי עולם אחר... D-:
מרגישה שרק עכשיו אני מבינה שהאידיאל "הטבעי" הרבה פעמים פוגע בדבר אותו הוא אמור ליצור.
אני ממש חולקת על דברייך.
בתור פרפקציוניסטית בגמילה (הי, שמי בשמת ואני פרפקציוניסטית P-: (-; ) אני מבינה אותך היטב,
אבל לדעתי את מאשימה את הדבר הלא נכון.
אין שום "אידיאל טבעי".
יש פרפקציוניזם. ולא חשוב על מה - ברגע שאמא נופלת קורבן לפרפקציוניזם שלה ומפסיקה להקשיב לעצמה, לילדים שלה, למה שטוב לה, למה שעובד, ברגע שמישהו מנסה לעשות דברים כי נדמה לו שמישהו יותר חשוב ממנו מכתיב לו חוקים - זה מה שפוגע.
כל זמן שעשית משהו רק מפני שהיה נדמה לך (בטעות מוחלטת) שיש כל מיני "חוקים" שאת צריכה ואמורה ומצופה "לעמוד בהם" לא משנה מה - זה פגע בך. כמובן.
יפה שגילית יחסית מהר מה מתאים לך אישית ומה לא מתאים.
אבל תעזבי את "הטבעי". החוקים שהיו לך בראש הם רק החוקים שהיו לך בראש. לא נעים לי שאת משתלחת בהם, כי לא הם האשמים. הם יכולים לעבוד בשביל אנשים אחרים. זה לא המנשא שלא בסדר. מה שהיה לא בסדר זה שהיה לך נדמה שאת צריכה להתאים את עצמך לאיזה "חוק שימוש במנשא". או אולי בכלל המנשא שהיה לך לא היה המנשא המתאים (הרי יש יותר מחמישים סוגי מנשאים, ולא כל סוג מתאים לכל אחד).
ואולי בכלל אם משרד החינוך יראה שהדרך שלנו לא מושלמת, אלא שהיא דרך באמת טבעית, שאנחנו בני אדם בידיוק כמו כולם, מתמודדים עם אותם רגשות, אותם קשיים, הוא יתחיל לשקול פעמיים אם הדרך הזאת ראויה ?
את מתכוונת שאם משרד החינוך יראה שאנחנו בני אדם נורמליים אז הוא מייד יחליט שהדרך שלנו לא ראויה?
אז למה להראות להם שהדרך שלנו לא מושלמת?
קודם שמשרד החינוך יפסיק לבלבל לנו את המוח, אחר כך כבר הם יגלו שאנחנו סתם בני אדם P-:
-
מודי_תאני*
- הודעות: 350
- הצטרפות: 30 אוגוסט 2004, 11:15
- דף אישי: הדף האישי של מודי_תאני*
-
פלונית_אלמונית*
- הודעות: 1700
- הצטרפות: 23 ספטמבר 2001, 07:34
- דף אישי: הדף האישי של פלונית_אלמונית*
על המושלמות
Y בשמת כמה סימני שאלה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
הצלחת לגרום לי לחייך (ולראות דברים בעיניים קצת שונות)
תודה (בלי ציניות)
הצלחת לגרום לי לחייך (ולראות דברים בעיניים קצת שונות)
תודה (בלי ציניות)
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
הצלחת לגרום לי לחייך
נו, גילית את המטרה של סימני השאלה.... (גיליתי שכמה שיותר אייקונים - ככה יותר צוחקים D-: ).
נו, גילית את המטרה של סימני השאלה.... (גיליתי שכמה שיותר אייקונים - ככה יותר צוחקים D-: ).
-
לילה_טוב*
- הודעות: 1543
- הצטרפות: 24 נובמבר 2002, 23:01
- דף אישי: הדף האישי של לילה_טוב*
על המושלמות
בשמת, כתבת בצורה כל כך פוגעת ולא נעימה.
אני ממשיכה לתהות על פשר החגיגה התקשורתית, והמטרות שלה לא ברורות לי. אני לא חשה שום צורך להוכיח לאף אחד שאין לי קרניים.
אני חושבת שכדאי לחשוב איך אם בכלל כדאי להציג את העניין הזה. אולי באמת טלביזיה היא לא כלי טוב. אולי ילדינו כהוכחות מהלכות לצדקת דרכנו הוא לא רעיון טוב.
אני מסכימה עם צפריר שמושלמות מקורה בשלמות פנימית. אני חושבת ששלמות פנימית היא הכרה בכל הרבדים של המציאות. גם אלה הלא נעימים. אני שלמה עם הרגעים הטובים וגם עם הרגעים הפחות טובים שלי. אם אני אספר את הסיפור שלי, יהיו בו גם רגעים לא נעימים.
הסיפורים שמרגשים אותי ומדברים אליי ומעשירים אותי הם סיפורים שכוללים את כל הפנים של המציאות.
תודה לכולם.
אני ממשיכה לתהות על פשר החגיגה התקשורתית, והמטרות שלה לא ברורות לי. אני לא חשה שום צורך להוכיח לאף אחד שאין לי קרניים.
אני חושבת שכדאי לחשוב איך אם בכלל כדאי להציג את העניין הזה. אולי באמת טלביזיה היא לא כלי טוב. אולי ילדינו כהוכחות מהלכות לצדקת דרכנו הוא לא רעיון טוב.
אני מסכימה עם צפריר שמושלמות מקורה בשלמות פנימית. אני חושבת ששלמות פנימית היא הכרה בכל הרבדים של המציאות. גם אלה הלא נעימים. אני שלמה עם הרגעים הטובים וגם עם הרגעים הפחות טובים שלי. אם אני אספר את הסיפור שלי, יהיו בו גם רגעים לא נעימים.
הסיפורים שמרגשים אותי ומדברים אליי ומעשירים אותי הם סיפורים שכוללים את כל הפנים של המציאות.
תודה לכולם.
-
רסיסים_של_אור*
- הודעות: 3305
- הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
- דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*
על המושלמות
כן. לדעתי כל החגיגה הזאת בתקשורת נועדה להראות שאנשי החינוך הביתי הם סתם אנשים כמו כולם.
סתם אנשים כמו כולם ?? ילד בן שמונה או תשע __שמנגן בפסנתר ומתמצא בכימיה יותר מכל המראיינים שלו הוא ממש סתם כמו כולם ??
נו באמת !
אני אישית יוצאת תיגר בדיוק מול הדברים האלה. אנחנו משחקים במשחק של מערכת החינוך, מנסים להוכיח שילדינו לא פחות טובים מהילדים הרגילים ועוד יותר מזה, הם אפילו יותר חכמים, יותר מלומדים ומשכילים וכו' וכו'.
אני חושבת שיש כאן פספוס מהותי של כל סוגיית החינוך הביתי. אולי בגלל זה רבים וטובים התנגדו לכל הרעיון הזה של היציאה לתקשורת ולבג"צ.
אני אישית חושבת שהילדים צריכים להיות מחוץ לתמונה (תרתי משמע). מדובר במשהו הרבה יותר גדול ומהותי שאנו בוחרים בו כהורים. לא הילדים בחרו, לא הם צריכים לתת הוכחות ולפרוע את הצ'ק.
איך אפשר בנשימה אחת לדבר עם אנסקולינג ומצד שני לנסות להביא הוכחות לשליטה בחומר הנלמד בבית ספר (גם אם בכיתות גבוהות יותר מגיל הילד ??).
אני לא חושבת שהכתבות מנסות לגייס משפחות לחינוך ביתי אבל, אותי כאמא בחינוך ביתי, הן לא ממש מייצגות...
סתם אנשים כמו כולם ?? ילד בן שמונה או תשע __שמנגן בפסנתר ומתמצא בכימיה יותר מכל המראיינים שלו הוא ממש סתם כמו כולם ??
נו באמת !
אני אישית יוצאת תיגר בדיוק מול הדברים האלה. אנחנו משחקים במשחק של מערכת החינוך, מנסים להוכיח שילדינו לא פחות טובים מהילדים הרגילים ועוד יותר מזה, הם אפילו יותר חכמים, יותר מלומדים ומשכילים וכו' וכו'.
אני חושבת שיש כאן פספוס מהותי של כל סוגיית החינוך הביתי. אולי בגלל זה רבים וטובים התנגדו לכל הרעיון הזה של היציאה לתקשורת ולבג"צ.
אני אישית חושבת שהילדים צריכים להיות מחוץ לתמונה (תרתי משמע). מדובר במשהו הרבה יותר גדול ומהותי שאנו בוחרים בו כהורים. לא הילדים בחרו, לא הם צריכים לתת הוכחות ולפרוע את הצ'ק.
איך אפשר בנשימה אחת לדבר עם אנסקולינג ומצד שני לנסות להביא הוכחות לשליטה בחומר הנלמד בבית ספר (גם אם בכיתות גבוהות יותר מגיל הילד ??).
אני לא חושבת שהכתבות מנסות לגייס משפחות לחינוך ביתי אבל, אותי כאמא בחינוך ביתי, הן לא ממש מייצגות...
-
רסיסים_של_אור*
- הודעות: 3305
- הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
- דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*
על המושלמות
ועוד משהו,
יושבים אנשים, כותבים באופן ברור ש:
מרגישה שכל יום אני במאבק פנימי של האמא המושלמת:
אני אישית גיליתי לפני מספר שנים שהקריאה כאן לא עושה לי טוב. רק כשהבנתי שיש כאן בעצם מצג שווא של מושלמות. שהאמא הטובה והמשפחה המושלמת לא מופיעה בד"כ תחת אותו הניק עם האמא הצועקת וחסרת הסבלנות ושלרוב אין כאן דמויות שלמות ומציאותיות יכולתי לחזור לקרוא כאן בלי שזה ישפיע עליי לרעה.
אני מרגישה שאי אפשר לבא והלגיד להם: תשמעו, אתן טועות. אתן לא צריכות להרגיש ככה וכו' וכו'. אבל ככה הן מרגישות, והן לא היחידות, ושוב ושוב עולה הכל הזה של היומרה למושלמות . וברור שמדובר גם האדם הקורא עצמו אבל לא רק. יש כאן מישהו שכותב ומישהו שקורא, דיאלוג בין שניים. ולא אחת נתקלתי גם אני בתגובות שלא נותנו מקום לקושי, למורכבות.
מהדהד לי נורא חזק ש"אין דבר שלם יותר מלב שבור (וזועק יותר מן הדממה...)".
אני בטוחה שכל המתראיינים והנרתמים למאמץ עושים זאת מתוך כוונות טובות, ובעצם זה שהם הסכימו לעשות משהו שאני לא, אני מודה להן על הנכונות והמוכנות.
בלי כל קשר לכך, לגיטימי שנעלה לדיון את התחושות שלנו למול הצפיה בראיונות השונים. סליחה שאני חוזרת על עצמי אבל אני מרגישה שאנחנו יורים לעצמנו ברגל כשאנחנו מנסים לשחק לפי כללי המשחק הבית ספריים.
יושבים אנשים, כותבים באופן ברור ש:
מרגישה שכל יום אני במאבק פנימי של האמא המושלמת:
אני אישית גיליתי לפני מספר שנים שהקריאה כאן לא עושה לי טוב. רק כשהבנתי שיש כאן בעצם מצג שווא של מושלמות. שהאמא הטובה והמשפחה המושלמת לא מופיעה בד"כ תחת אותו הניק עם האמא הצועקת וחסרת הסבלנות ושלרוב אין כאן דמויות שלמות ומציאותיות יכולתי לחזור לקרוא כאן בלי שזה ישפיע עליי לרעה.
אני מרגישה שאי אפשר לבא והלגיד להם: תשמעו, אתן טועות. אתן לא צריכות להרגיש ככה וכו' וכו'. אבל ככה הן מרגישות, והן לא היחידות, ושוב ושוב עולה הכל הזה של היומרה למושלמות . וברור שמדובר גם האדם הקורא עצמו אבל לא רק. יש כאן מישהו שכותב ומישהו שקורא, דיאלוג בין שניים. ולא אחת נתקלתי גם אני בתגובות שלא נותנו מקום לקושי, למורכבות.
מהדהד לי נורא חזק ש"אין דבר שלם יותר מלב שבור (וזועק יותר מן הדממה...)".
אני בטוחה שכל המתראיינים והנרתמים למאמץ עושים זאת מתוך כוונות טובות, ובעצם זה שהם הסכימו לעשות משהו שאני לא, אני מודה להן על הנכונות והמוכנות.
בלי כל קשר לכך, לגיטימי שנעלה לדיון את התחושות שלנו למול הצפיה בראיונות השונים. סליחה שאני חוזרת על עצמי אבל אני מרגישה שאנחנו יורים לעצמנו ברגל כשאנחנו מנסים לשחק לפי כללי המשחק הבית ספריים.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
פשר החגיגה התקשורתית.
צריך להפריד פה:
ראשית, משהו שאין לנו שום קשר אליו. התקשורת הולכת ומגלה את החינוך הביתי, וכמו כל תופעה מעניינת הם רוצים לדבר עליה בתקשורת. עד כאן - איש נשך כלב, ואנחנו האיש. זה תהליך הדרגתי שנמשך כבר כמה שנים.
שנית, משהו שיש לנו קשר חלקי אליו: החינוך הביתי הפך כרגע לנושא חם בתקשורת, בדיוק בימים אלה בגלל א. הבג"צ, ב. הדיון בועדת החינוך של הכנסת בנושא החינוך הביתי, ג. פתיחת שנת הלימודים.
ושלישית - האינטרס של אנשי החינוך הביתי כרגע להופיע בתקשורת במסגרת המאבק שלנו להכרה, ללגיטימציה, ולנוהל מסודר וחוקי כך שמשפחות לא יפלו קורבן לשרירות לבם של פקידים-מטעם-עצמם, ואני לא רוצה באתר פומבי לנקוב בשמות ולהצביע על קורבנות של חוסר הלגיטימציה של החינוך הביתי בעבר.
המטרות של התקשורת - הן המטרות שלהם.
המטרות שלנו - יש כל מיני "שלנו".
מי שמסכימים להתראיין לתקשורת הם אותן משפחות שכן מעוניינות לתמוך במתן לגיטימציה והכרה לחינוך הביתי,
וכן מעוניינות בהכרה ציבורית שתהווה גם השפעה לטובתנו בחוגי משרד החינוך ובג"צ.
מתוכן, יש משפחות שמבינות את הצורך של התקשורת להראות את הילדים, ומסכימות לזה עם מיגבלות ותנאים.
יש משפחות שמבינות את הצורך של התקשורת להראות את הילדים, ובכל זאת לא רוצות להראות את הילדים.
ילדינו כהוכחות מהלכות לצדקת דרכנו.
לא זה הרעיון. הם לא נועדו להוכיח כלום. התקשורת רוצה להראות אותם, כי הם חלק מהאייטם: יש אייטם על בית ספר פתוח - לא תראי את בית הספר והילדים? רק תראייני את ההורים והמנהל? הטלביזיה לא עובדת ככה.
למה המשפחות מסכימות להראות את הילדים? כי הנוכחות של החינוך הביתי בתקשורת חשובה להן, והן מוכנות ללכת לקראת הטלביזיה כל עוד זה לא נראה פוגע בילדים.
אם אני אספר את הסיפור שלי, יהיו בו גם רגעים לא נעימים.
אז?
תספרי את הסיפור שלך בדרך שלך. מה את רוצה מאחרים שמספרים את הסיפור שלהם בדרך שלהם?
תגידי את האמת שלך, אם יזמינו אותך לטלביזיה.
מה את רוצה מאחרים שאומרים את האמת שלהם כשמזמינים אותם לטלביזיה?
למה את כותבת כאילו יש רק אמת אחת?
והיא האמת שלך?
האם את באמת מאמינה שמה שקשה לך הוא שקשה לאחרים, ומה שקל לך הוא שקל לאחרים?
עם כל הכבוד, אני לא ראיתי אף משפחה ש"סיפרה את הסיפור שלה".
ראיתי שני סוגים של הופעות חינוך ביתי בתקשורת לאחרונה:
מה שייצא יהיה הסיפור האמיתי שלך?
את תשמחי שאמרת משהו על ה"רגעים הלא נעימים"?
כדי לתפקד בתקשורת צריך קצת לדעת איך הדברים האלה עובדים.
כל הראיונות שאני ראיתי, ואני מתכוונת - כולם - יצאו מנקודת המוצא של "הרגעים הלא נעימים".
זה מה שהם מתקילים איתו. זה הסיפור השגור:
ילדים מבודדים. אין להם עם מי לשחק. הם כלואים בבית כל היום. הם לא רוצים ללמוד, ולכן או שההורים צריכים להכריח אותם ("איך אתם גורמים להם ללמוד? איזו הכשרה יש לכם ללמד? איך אתם משיגים חומר לימוד?" כאשר הנחת היסוד היא שהילדים שונאים ללמוד, שההורים צריכים לתפקד כמו מורה בבית הספר, ושאין שום לימוד אלא לימוד של בית ספר לפי תוכנית בית הספר ולפי ספרים של בית הספר, במערכת שעות עם בחינות ושיערי בית),
או שההורים "מוותרים להם" והתוצאה היא שהילדים גדלים נבערים עם סיכוי לעבודה עתידית כמטאטאי רחובות בלבד.
תקשיבי לשאלות ותראי.
אם עדיין זו נקודת המוצא של התקשורת - מה בדיוק המטרה שלך?
לשכנע אותם שהם צודקים?
להכניס בהם הבנה על מורכבות אנושית כשהם עדיין לא מסוגלים לדמיין בדימיונם הפרוע ביותר את עצם האפשרות שהורה ירצה מרצונו החופשי לבלות עם ילדיו כמה שעות ברציפות?
(ראית את המראיין של אבישג?)
אה, ואין לי מטרה להיות נחמדה או נעימה או לא פוגעת.
אני אומרת את האמת שלי, על כל מורכבותה. פה זה לא טלביזיה.
אני לא כותבת כדי למצוא חן בעיניים או כדי להסכים עם הדיעות שלך, כי אני חושבת מאוד שונה ממך, ורואה את הדברים מאוד שונה ממך. וזה מה שיפה בחינוך הביתי: כל משפחה ודרכה. אין שטאנץ.
צריך להפריד פה:
ראשית, משהו שאין לנו שום קשר אליו. התקשורת הולכת ומגלה את החינוך הביתי, וכמו כל תופעה מעניינת הם רוצים לדבר עליה בתקשורת. עד כאן - איש נשך כלב, ואנחנו האיש. זה תהליך הדרגתי שנמשך כבר כמה שנים.
שנית, משהו שיש לנו קשר חלקי אליו: החינוך הביתי הפך כרגע לנושא חם בתקשורת, בדיוק בימים אלה בגלל א. הבג"צ, ב. הדיון בועדת החינוך של הכנסת בנושא החינוך הביתי, ג. פתיחת שנת הלימודים.
ושלישית - האינטרס של אנשי החינוך הביתי כרגע להופיע בתקשורת במסגרת המאבק שלנו להכרה, ללגיטימציה, ולנוהל מסודר וחוקי כך שמשפחות לא יפלו קורבן לשרירות לבם של פקידים-מטעם-עצמם, ואני לא רוצה באתר פומבי לנקוב בשמות ולהצביע על קורבנות של חוסר הלגיטימציה של החינוך הביתי בעבר.
המטרות של התקשורת - הן המטרות שלהם.
המטרות שלנו - יש כל מיני "שלנו".
מי שמסכימים להתראיין לתקשורת הם אותן משפחות שכן מעוניינות לתמוך במתן לגיטימציה והכרה לחינוך הביתי,
וכן מעוניינות בהכרה ציבורית שתהווה גם השפעה לטובתנו בחוגי משרד החינוך ובג"צ.
מתוכן, יש משפחות שמבינות את הצורך של התקשורת להראות את הילדים, ומסכימות לזה עם מיגבלות ותנאים.
יש משפחות שמבינות את הצורך של התקשורת להראות את הילדים, ובכל זאת לא רוצות להראות את הילדים.
ילדינו כהוכחות מהלכות לצדקת דרכנו.
לא זה הרעיון. הם לא נועדו להוכיח כלום. התקשורת רוצה להראות אותם, כי הם חלק מהאייטם: יש אייטם על בית ספר פתוח - לא תראי את בית הספר והילדים? רק תראייני את ההורים והמנהל? הטלביזיה לא עובדת ככה.
למה המשפחות מסכימות להראות את הילדים? כי הנוכחות של החינוך הביתי בתקשורת חשובה להן, והן מוכנות ללכת לקראת הטלביזיה כל עוד זה לא נראה פוגע בילדים.
אם אני אספר את הסיפור שלי, יהיו בו גם רגעים לא נעימים.
אז?
תספרי את הסיפור שלך בדרך שלך. מה את רוצה מאחרים שמספרים את הסיפור שלהם בדרך שלהם?
תגידי את האמת שלך, אם יזמינו אותך לטלביזיה.
מה את רוצה מאחרים שאומרים את האמת שלהם כשמזמינים אותם לטלביזיה?
למה את כותבת כאילו יש רק אמת אחת?
והיא האמת שלך?
האם את באמת מאמינה שמה שקשה לך הוא שקשה לאחרים, ומה שקל לך הוא שקל לאחרים?
עם כל הכבוד, אני לא ראיתי אף משפחה ש"סיפרה את הסיפור שלה".
ראיתי שני סוגים של הופעות חינוך ביתי בתקשורת לאחרונה:
- ראיון קצרצר בתוכנית בשידור חי. למשל, אבישג רבינר היום בערוץ 2. אין שום סיפור. אין זמן לסיפור. המראיין יורה שאלות בקצב, המרואיינים חייבים לענות בזריזות על השאלות. שאלה - תשובה. שאלה - תשובה. אין תשובות מורכבות, אין סיפורים.
- ראיון, בדרך כלל עם צילומים בבית המשפחה, ששודר לאחר שנבחרו ממנו קטעים ונערכו לכדי כתבה קצרה. שם בוודאי ובוודאי שאין סיפור. למען הדיוק: ה"סיפור" איננו הסיפור של המשפחה. את ה"סיפור" יוצר העורך, לפי האג'נדה שלו, מתוך מה שצולם. אם הוא לא מבין בחינוך הביתי ולא אוהד - הוא יוציא דברים מהקשרם, יסלף ויעוות את כל מה שנאמר, יצמיד אמירה כלשהי מנותקת מכל ההקשר שלה אל תגובה קטלנית מצד נציג משרד החינוך, ושלום עלייך.
מה שייצא יהיה הסיפור האמיתי שלך?
את תשמחי שאמרת משהו על ה"רגעים הלא נעימים"?
כדי לתפקד בתקשורת צריך קצת לדעת איך הדברים האלה עובדים.
כל הראיונות שאני ראיתי, ואני מתכוונת - כולם - יצאו מנקודת המוצא של "הרגעים הלא נעימים".
זה מה שהם מתקילים איתו. זה הסיפור השגור:
ילדים מבודדים. אין להם עם מי לשחק. הם כלואים בבית כל היום. הם לא רוצים ללמוד, ולכן או שההורים צריכים להכריח אותם ("איך אתם גורמים להם ללמוד? איזו הכשרה יש לכם ללמד? איך אתם משיגים חומר לימוד?" כאשר הנחת היסוד היא שהילדים שונאים ללמוד, שההורים צריכים לתפקד כמו מורה בבית הספר, ושאין שום לימוד אלא לימוד של בית ספר לפי תוכנית בית הספר ולפי ספרים של בית הספר, במערכת שעות עם בחינות ושיערי בית),
או שההורים "מוותרים להם" והתוצאה היא שהילדים גדלים נבערים עם סיכוי לעבודה עתידית כמטאטאי רחובות בלבד.
תקשיבי לשאלות ותראי.
אם עדיין זו נקודת המוצא של התקשורת - מה בדיוק המטרה שלך?
לשכנע אותם שהם צודקים?
להכניס בהם הבנה על מורכבות אנושית כשהם עדיין לא מסוגלים לדמיין בדימיונם הפרוע ביותר את עצם האפשרות שהורה ירצה מרצונו החופשי לבלות עם ילדיו כמה שעות ברציפות?
(ראית את המראיין של אבישג?)
אה, ואין לי מטרה להיות נחמדה או נעימה או לא פוגעת.
אני אומרת את האמת שלי, על כל מורכבותה. פה זה לא טלביזיה.
אני לא כותבת כדי למצוא חן בעיניים או כדי להסכים עם הדיעות שלך, כי אני חושבת מאוד שונה ממך, ורואה את הדברים מאוד שונה ממך. וזה מה שיפה בחינוך הביתי: כל משפחה ודרכה. אין שטאנץ.
-
גפילטע_פיש*
- הודעות: 6
- הצטרפות: 28 אוגוסט 2007, 22:31
על המושלמות
רסיסים של אור, מסכימה אתך. כמו תמיד אני אוהבת לקרוא מה שאת כותבת.
שמתי לב לתופעה מעניינת: אלו שמכונים כאן לפעמים ה"אושיות" כאילו נמצאים כאן על תקן של מדריכים, מנחים ולעתים כמעט גורואים. לעולם לא קורה (או לפחות אני לא ראיתי) שמישהו מהם משתף בבעיות, התלבטויות וכו'. אולי גם זה חלק מהניסיון לשמור על שלמות למראית עין? אני יודעת שאין להם כוונה להציג את עצמם כמושלמים או משהו כזה ובכל זאת יש מין תחושה כזאת של הפרדה,שכנראה גורמת גם למשתתפים אחרים לפנות אליהם לייעוץ ולראות בהם כאלה שמבינים יותר.
שמתי לב לתופעה מעניינת: אלו שמכונים כאן לפעמים ה"אושיות" כאילו נמצאים כאן על תקן של מדריכים, מנחים ולעתים כמעט גורואים. לעולם לא קורה (או לפחות אני לא ראיתי) שמישהו מהם משתף בבעיות, התלבטויות וכו'. אולי גם זה חלק מהניסיון לשמור על שלמות למראית עין? אני יודעת שאין להם כוונה להציג את עצמם כמושלמים או משהו כזה ובכל זאת יש מין תחושה כזאת של הפרדה,שכנראה גורמת גם למשתתפים אחרים לפנות אליהם לייעוץ ולראות בהם כאלה שמבינים יותר.
-
לילה_טוב*
- הודעות: 1543
- הצטרפות: 24 נובמבר 2002, 23:01
- דף אישי: הדף האישי של לילה_טוב*
על המושלמות
לא יודעת מה את מנסה להשיג בתוקפנות הזו, אבל אנסה בכל זאת לענות לך.
ראשית, קראתי לדף על המושלמות ולא על החינוך הביתי בתקשורת משום שרציתי להתייחס לעוד פנים של העניין הזה ולא רק לפן הצר הזה.
לכן כשכתבתי על הסיפור שלי, לא התייחסתי בכלל לעניין החינוך הביתי בתקשורת, אלא לרובד היותר עמוק של תפיסת החיים שדיברתי עליו בהתחלה, ושעוד אנשים התייחסו אליו כאן, עד שהגעת והתחלת לצעוק. כך ששני שליש מהתגובה שלך לא רלוונטי בכלל למה שאמרתי.
יכול להיות שאת תוקפנית כי את מגינה עלייך ועל חברותייך. לא בשבילך, אבל בשביל חברותייך, אני רוצה להבהיר שלא התכוונתי לתקוף את האנשים שמתראיינים או לפגוע בהם, ואם זה השתמע אחרת אני מתנצלת, ואם מישהו נפגע מהתיאור הקצת ציני שלי אני מתנצלת. ברור לי לגמרי שאם היו מצלמים אצלנו זה היה נראה פחות או יותר אותו הדבר.
למרות שאחת התגובות שקיבלתי על אחת הכתבות האלה היתה, טוב אבל הוא ד"ר לפיזיקה... זאת אומרת שחלק מהמסר שעובר הוא שרק דוקטורים או "אנשי תרבות" ראויים לעשות חינוך ביתי, שאני לא חושבת שמישהו כאן מאמין בו, למרות שאין ספק שאת מזלזלת בראשוני החינוך הביתי בארץ, שאכן גרו בכל מיני חורים נידחים, קדיתא נניח, ובאופן די טבעי, ולשיטתך, לא היו "נורמליים".
עדיין לא ברורים לי הפשר והתכלית של הראיונות הללו. כלומר הבנתי, אבל לא השתכנעתי שזה נחוץ.
עדיין אני תוהה אם באמת יש דרך להעביר את המורכבות, או שנוכל להגיש רק פלקט תעמולתי. עדיין אני תוהה אם יש בכלל צורך בתעמולה, ולמה, ולמי אנחנו פונים. כיוון שעוד אין לי תשובות אני גם לא יכולה לענות על איך לעשות זאת.
עדיין אני חושבת שמותר לי להביע את דעתי על מה שקורה בשטח כחלק מהציבור שהכתבות הללו אמורות לייצג אותו. גם אם היא לא מושלמת.
עדיין אני מנסה להעמיק את הדיון הזה לעוד מחוזות. הוא הרבה יותר מעניין אותי במישור העמוק מאשר במישור השטחי שלו, שמבחינתי רק העלה דברים על פני השטח.
ועדיין לא נעים לי לדבר איתך. ובזה את לא משיגה הרבה.
ראשית, קראתי לדף על המושלמות ולא על החינוך הביתי בתקשורת משום שרציתי להתייחס לעוד פנים של העניין הזה ולא רק לפן הצר הזה.
לכן כשכתבתי על הסיפור שלי, לא התייחסתי בכלל לעניין החינוך הביתי בתקשורת, אלא לרובד היותר עמוק של תפיסת החיים שדיברתי עליו בהתחלה, ושעוד אנשים התייחסו אליו כאן, עד שהגעת והתחלת לצעוק. כך ששני שליש מהתגובה שלך לא רלוונטי בכלל למה שאמרתי.
יכול להיות שאת תוקפנית כי את מגינה עלייך ועל חברותייך. לא בשבילך, אבל בשביל חברותייך, אני רוצה להבהיר שלא התכוונתי לתקוף את האנשים שמתראיינים או לפגוע בהם, ואם זה השתמע אחרת אני מתנצלת, ואם מישהו נפגע מהתיאור הקצת ציני שלי אני מתנצלת. ברור לי לגמרי שאם היו מצלמים אצלנו זה היה נראה פחות או יותר אותו הדבר.
למרות שאחת התגובות שקיבלתי על אחת הכתבות האלה היתה, טוב אבל הוא ד"ר לפיזיקה... זאת אומרת שחלק מהמסר שעובר הוא שרק דוקטורים או "אנשי תרבות" ראויים לעשות חינוך ביתי, שאני לא חושבת שמישהו כאן מאמין בו, למרות שאין ספק שאת מזלזלת בראשוני החינוך הביתי בארץ, שאכן גרו בכל מיני חורים נידחים, קדיתא נניח, ובאופן די טבעי, ולשיטתך, לא היו "נורמליים".
עדיין לא ברורים לי הפשר והתכלית של הראיונות הללו. כלומר הבנתי, אבל לא השתכנעתי שזה נחוץ.
עדיין אני תוהה אם באמת יש דרך להעביר את המורכבות, או שנוכל להגיש רק פלקט תעמולתי. עדיין אני תוהה אם יש בכלל צורך בתעמולה, ולמה, ולמי אנחנו פונים. כיוון שעוד אין לי תשובות אני גם לא יכולה לענות על איך לעשות זאת.
עדיין אני חושבת שמותר לי להביע את דעתי על מה שקורה בשטח כחלק מהציבור שהכתבות הללו אמורות לייצג אותו. גם אם היא לא מושלמת.
עדיין אני מנסה להעמיק את הדיון הזה לעוד מחוזות. הוא הרבה יותר מעניין אותי במישור העמוק מאשר במישור השטחי שלו, שמבחינתי רק העלה דברים על פני השטח.
ועדיין לא נעים לי לדבר איתך. ובזה את לא משיגה הרבה.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
בלי כל קשר לכך, לגיטימי שנעלה לדיון את התחושות שלנו למול הצפיה בראיונות השונים.
נכון.
ואהבתי מה שכתבת.
לגבי י. ששתינו מכירות:
הוא נהדר. והוא בחינוך ביתי.
אז נכון, אני מסכימה איתך שהוא ילד לא רגיל.
ונכון, אני מסכימה איתך שיש בזה בעייתיות.
אבל רק מהצד שלנו.
כלומר, מהצד שלנו שאומר: גם הילדים שלנו, שהם לא גאונים כאלה, הם לגמרי בסדר, ובכלל, מי בכלל אמר שהמטרה של החינוך הביתי היא לייצר גאונים? ואם הוא לא גאון, אז נכשלנו? מה פתאום?
אבל כלפי הציבור, קודם כל רצינו להחדיר את הרעיון החתרני, שיכולים לצמוח גאונים בחינוך הביתי.
מין הפוך על הפוך: לא זו בלבד שלא יוצאים מטומטמים מהחינוך הביתי המוזר הזה (מי בכלל ידע מה זה), אלא אפילו יכולים לצאת גאונים.
את רוצה שאני אספר לך את התגובות שאני שמעתי אז מאנשים במשפחה? אני אגיד חד וחלק: לא עזר כל מה שאמרתי כל השנים, לא עזרו הילדים שלי שהם מכירים. מה שפעל עליהם היה שהם "ראו בטלביזיה את הילד הזה. אז באמת החינוך הביתי הזה לא כל כך גרוע כמו שחשבנו!"
מהטלביזיה!
אמא שלי "שמעה בטלביזיה שמספר המשפחות בחינוך הביתי הוכפל בשנה האחרונה".
באמת? אני לא ידעתי. אבל לא אמרתי כלום: נימת הקול שלה אמרה הקול. היא אמרה דבר כזה, הסב-טקסט היה כזה: דיברו עליכם בטלביזיה. מסתבר שאתם לא חריגים משוגעים חסרי כל סיכוי לחיים נורמליים. מסתבר שיש הרבה, והם דווקא בסדר.
אני לא יודעת איך אצלך, אבל אצלנו, בשני צידי המשפחה, כל כתבה כזאת - במיוחד עם ילדים כמו י. - היא עוד מסמר אחד בארון המתים של הדיעות הקדומות וההתנגדויות.
אז לא איכפת לי שזה מצג שווא.
ממילא את החיים האמיתיים הם לא מסוגלים לראות.
הם רואים רק את מה שמראים להם בטלביזיה.
עצוב, אבל ככה.
לא משנה מה אני אומרת.
משנה רק מה אמרו בטלביזיה.
לא משנה מה שהם יודעים על הילדים שלי.
זה מקרי ולא קשור לחינוך הביתי. אבל אם "בטלביזיה" הראו ילדים אחרים שנראו ונשמעו חכמים ונבונים - אז "פתאום" הם מסכימים לייחס משהו מזה לילדים שלי.
כי הטלביזיה!
כאשר י. רואיין וראו בעליל שמדובר בילד מופלא ומוכשר שהחינוך הביתי מאפשר טיפוח שלו - זה היה בתקופה שהחינוך הביתי היה בשלב ראשוני של מאבק בהכרה.
באותה תקופה, זה כן היה חשוב להעביר מסר שנשמע כמו: "החינוך הביתי הוא לפחות שווה ערך אם לא עדיף, למול החינוך הבית ספרי".
כמו שכאשר את רוצה להסביר לציבור שזה שפוי והגיוני ללדת בבית - את לא תביאי עוד כתבה על לידת בית שהסתבכה ופונתה. את תביאי את לידות הבית הבטוחות והטובות.
את לא תביאי את היולדות עם החרדות שהתחרטו באמצע, ואפילו אין מקום לספר את המורכבות של אלה שהתחילו לידת בית אבל בגלל בעיה מוצדקת הגיעו לקיסרי, לא בגלל מפל התערבויות אלא בגלל שזה באמת היה אחד מהמקרים האלה שבהם ניתוח קיסרי הציל את האם והיילוד.
את תביאי את היולדות הבטוחות בעצמן שילדו לידת בית בטוחה ומעצימה עם תוצאות טובות.
אחרי שיפסיקו לצרוח געוואלד על עצם קיומה של לידת בית, אז ורק אז יהיה מקום לדיון מורכב כמו שאנחנו מנהלים כאן בדפים על לידות הבית.
לצורך הפרכת הדיעות הקדומות שרובנו נתקלנו בהן שוב ושוב (ושוב) בסגנון "ככה לא לומדים", "הילדים ייצאו בורים", "אין להם סיכוי בחיים" וכל זה.
מול זה - היה צורך להראות ילד יותר חכם, יותר מוכשר, יותר מוצלח.
כך גם עם ההורים.
כל עוד הציבור והתקשורת ומשרד החינוך וגם שופטים עדיין מאמינים שהורים של חינוך ביתי הם תמהונים קיצוניים חריגים עם קרניים שגורמים נזק לילדיהם - אז חשוב גם להראות הורי חינוך ביתי שנראים מעל הממוצע.
לכן אני שמחה כשמתראיין הורה שהוא עו"ד ואיש היי טק שנראה ומתבטא כמו העילית המשכילה של המדינה.
לא מפני שאני (או הוא בעצמו) חושבת שהוא מייצג או ממוצע או מציב רף גבוה למישהו אחר (לדעתי אלה רעיונות שזרים לתפיסות של "החינוך החופשי" בכל מקרה) - אלא אך ורק מפני שמבחינה טקטית, אסטרטגית, זה מהלך יעיל מבחינת ההישגים התקשורתיים והחברתיים שלו בציבור הרחב כרגע.
האם זה מצג שווא, במידה מסוימת?
בוודאי.
האם הוא יותר מייצג של החינוך הביתי מאשר פלונית שגרה באיזה יישוב קטן ולא מוכר בגליל ואין לה מקצוע "יוקרתי" ודיבור סמכותי שנשמע אמין ובוטח?
בוודאי שלא.
זה משחק. זאת העמדת פנים.
בינינו לבין עצמנו כולנו יודעים שמדובר במשחק שיש לו כללים.
אנחנו רוצים להעביר מסר מסוים, ובשביל להעביר אותו אנחנו מנצלים תפיסות מסוימות וצורת הצגה מסוימת, ואנשים שיש לנו והם מתאימים למשחק הנוכחי.
אני מרגישה שאנחנו יורים לעצמנו ברגל כשאנחנו מנסים לשחק לפי כללי המשחק הבית ספריים.
זאת טענה לגיטימית ואני מסכימה איתך חלקית.
כלומר, אני מסכימה שכאשר אנחנו מציגים מצג שווא כזה לצרכים טקטיים עכשוויים אנחנו בעצמנו עלולים לייצר לעצמנו בעיה בהמשך, בעיה שיצפו מאיתנו למשהו שבעצם מעולם לא התכוונו אליו.
אכן, יש סכנה כזאת. אני מסכימה.
אלה אגב לא כללי המשחק הבית ספריים, אלא כללי המשחק של החברה: המדדים להצלחה בחברה כולה. כלומר, זה משהו הרבה יותר גדול.
אני מסכימה שיש סכנה כזאת, אבל כשאני שוקלת בזהירות את הסיכויים מול הסיכונים, אני אישית מרגישה שזאת דרך הפעולה היותר מועילה כרגע.
בהמשך יהיה גם מספיק מקום למורכבות, ועוד יהיו לנו הזדמנויות להרחיב.
האמת, זה גם מתרחש מאליו: עצם העובדה שמשפחות מאוד שונות מתגייסות להתראיין, ורואים הרבה אנשים עם הרבה ילדים, זה כבר נותן תחושה של מגוון וכבר מבינים משהו יותר מורכב. פשוט מעצם העובדה שמוצגים יותר ויותר אנשים, ביותר ויותר הקשרים, ביותר ויותר צורות - כך מעצם המגוון והשפע והכמות כבר הולכת ומצטיירת תמונה יותר ויותר מציאותית.
עוד אספקט שהתייחסתי אליו בקצרה והייתי רוצה טיפה להוסיף עליו מלה:
לדעתי לטלביזיה יש מוגבלות קשה משלה.
עצם המדיום הזה מאפשר אך ורק הצגה פשטנית. אין שם אלא מצגי שווא. תמיד. (אחת הסיבות שאני לא ממש צופה בטלביזיה, רק כשפותחים לי אותה מול העיניים וגם אז אני עושה מאמצים לא להקשיב כי אני מתעצבנת תדיר מהשטחיות, מהצורך של הטלביזיה תמיד להציג שחור לבן, קונפליקטים מסעירים, מציצנות פולשנית, אקשן, ואם אין - אז לייצר אותם בכוח, לרדד כל דבר, לסלף כל דבר).
אין שם באמת אפשרות לסיפור מורכב.
הכל קליפים קצרים שמכוונים למכנה המשותף הנמוך ביותר. עוד מעט נגיד לתת רמה של אמריקה.
אם אנחנו משתמשים במדיום הזה, או משתפים פעולה עם המדיום הזה, למטרותינו שלנו, צריך גם להכיר במיגבלות ובאפשרויות שלו.
נכון.
ואהבתי מה שכתבת.
לגבי י. ששתינו מכירות:
הוא נהדר. והוא בחינוך ביתי.
אז נכון, אני מסכימה איתך שהוא ילד לא רגיל.
ונכון, אני מסכימה איתך שיש בזה בעייתיות.
אבל רק מהצד שלנו.
כלומר, מהצד שלנו שאומר: גם הילדים שלנו, שהם לא גאונים כאלה, הם לגמרי בסדר, ובכלל, מי בכלל אמר שהמטרה של החינוך הביתי היא לייצר גאונים? ואם הוא לא גאון, אז נכשלנו? מה פתאום?
אבל כלפי הציבור, קודם כל רצינו להחדיר את הרעיון החתרני, שיכולים לצמוח גאונים בחינוך הביתי.
מין הפוך על הפוך: לא זו בלבד שלא יוצאים מטומטמים מהחינוך הביתי המוזר הזה (מי בכלל ידע מה זה), אלא אפילו יכולים לצאת גאונים.
את רוצה שאני אספר לך את התגובות שאני שמעתי אז מאנשים במשפחה? אני אגיד חד וחלק: לא עזר כל מה שאמרתי כל השנים, לא עזרו הילדים שלי שהם מכירים. מה שפעל עליהם היה שהם "ראו בטלביזיה את הילד הזה. אז באמת החינוך הביתי הזה לא כל כך גרוע כמו שחשבנו!"
מהטלביזיה!
אמא שלי "שמעה בטלביזיה שמספר המשפחות בחינוך הביתי הוכפל בשנה האחרונה".
באמת? אני לא ידעתי. אבל לא אמרתי כלום: נימת הקול שלה אמרה הקול. היא אמרה דבר כזה, הסב-טקסט היה כזה: דיברו עליכם בטלביזיה. מסתבר שאתם לא חריגים משוגעים חסרי כל סיכוי לחיים נורמליים. מסתבר שיש הרבה, והם דווקא בסדר.
אני לא יודעת איך אצלך, אבל אצלנו, בשני צידי המשפחה, כל כתבה כזאת - במיוחד עם ילדים כמו י. - היא עוד מסמר אחד בארון המתים של הדיעות הקדומות וההתנגדויות.
אז לא איכפת לי שזה מצג שווא.
ממילא את החיים האמיתיים הם לא מסוגלים לראות.
הם רואים רק את מה שמראים להם בטלביזיה.
עצוב, אבל ככה.
לא משנה מה אני אומרת.
משנה רק מה אמרו בטלביזיה.
לא משנה מה שהם יודעים על הילדים שלי.
זה מקרי ולא קשור לחינוך הביתי. אבל אם "בטלביזיה" הראו ילדים אחרים שנראו ונשמעו חכמים ונבונים - אז "פתאום" הם מסכימים לייחס משהו מזה לילדים שלי.
כי הטלביזיה!
כאשר י. רואיין וראו בעליל שמדובר בילד מופלא ומוכשר שהחינוך הביתי מאפשר טיפוח שלו - זה היה בתקופה שהחינוך הביתי היה בשלב ראשוני של מאבק בהכרה.
באותה תקופה, זה כן היה חשוב להעביר מסר שנשמע כמו: "החינוך הביתי הוא לפחות שווה ערך אם לא עדיף, למול החינוך הבית ספרי".
כמו שכאשר את רוצה להסביר לציבור שזה שפוי והגיוני ללדת בבית - את לא תביאי עוד כתבה על לידת בית שהסתבכה ופונתה. את תביאי את לידות הבית הבטוחות והטובות.
את לא תביאי את היולדות עם החרדות שהתחרטו באמצע, ואפילו אין מקום לספר את המורכבות של אלה שהתחילו לידת בית אבל בגלל בעיה מוצדקת הגיעו לקיסרי, לא בגלל מפל התערבויות אלא בגלל שזה באמת היה אחד מהמקרים האלה שבהם ניתוח קיסרי הציל את האם והיילוד.
את תביאי את היולדות הבטוחות בעצמן שילדו לידת בית בטוחה ומעצימה עם תוצאות טובות.
אחרי שיפסיקו לצרוח געוואלד על עצם קיומה של לידת בית, אז ורק אז יהיה מקום לדיון מורכב כמו שאנחנו מנהלים כאן בדפים על לידות הבית.
לצורך הפרכת הדיעות הקדומות שרובנו נתקלנו בהן שוב ושוב (ושוב) בסגנון "ככה לא לומדים", "הילדים ייצאו בורים", "אין להם סיכוי בחיים" וכל זה.
מול זה - היה צורך להראות ילד יותר חכם, יותר מוכשר, יותר מוצלח.
כך גם עם ההורים.
כל עוד הציבור והתקשורת ומשרד החינוך וגם שופטים עדיין מאמינים שהורים של חינוך ביתי הם תמהונים קיצוניים חריגים עם קרניים שגורמים נזק לילדיהם - אז חשוב גם להראות הורי חינוך ביתי שנראים מעל הממוצע.
לכן אני שמחה כשמתראיין הורה שהוא עו"ד ואיש היי טק שנראה ומתבטא כמו העילית המשכילה של המדינה.
לא מפני שאני (או הוא בעצמו) חושבת שהוא מייצג או ממוצע או מציב רף גבוה למישהו אחר (לדעתי אלה רעיונות שזרים לתפיסות של "החינוך החופשי" בכל מקרה) - אלא אך ורק מפני שמבחינה טקטית, אסטרטגית, זה מהלך יעיל מבחינת ההישגים התקשורתיים והחברתיים שלו בציבור הרחב כרגע.
האם זה מצג שווא, במידה מסוימת?
בוודאי.
האם הוא יותר מייצג של החינוך הביתי מאשר פלונית שגרה באיזה יישוב קטן ולא מוכר בגליל ואין לה מקצוע "יוקרתי" ודיבור סמכותי שנשמע אמין ובוטח?
בוודאי שלא.
זה משחק. זאת העמדת פנים.
בינינו לבין עצמנו כולנו יודעים שמדובר במשחק שיש לו כללים.
אנחנו רוצים להעביר מסר מסוים, ובשביל להעביר אותו אנחנו מנצלים תפיסות מסוימות וצורת הצגה מסוימת, ואנשים שיש לנו והם מתאימים למשחק הנוכחי.
אני מרגישה שאנחנו יורים לעצמנו ברגל כשאנחנו מנסים לשחק לפי כללי המשחק הבית ספריים.
זאת טענה לגיטימית ואני מסכימה איתך חלקית.
כלומר, אני מסכימה שכאשר אנחנו מציגים מצג שווא כזה לצרכים טקטיים עכשוויים אנחנו בעצמנו עלולים לייצר לעצמנו בעיה בהמשך, בעיה שיצפו מאיתנו למשהו שבעצם מעולם לא התכוונו אליו.
אכן, יש סכנה כזאת. אני מסכימה.
אלה אגב לא כללי המשחק הבית ספריים, אלא כללי המשחק של החברה: המדדים להצלחה בחברה כולה. כלומר, זה משהו הרבה יותר גדול.
אני מסכימה שיש סכנה כזאת, אבל כשאני שוקלת בזהירות את הסיכויים מול הסיכונים, אני אישית מרגישה שזאת דרך הפעולה היותר מועילה כרגע.
בהמשך יהיה גם מספיק מקום למורכבות, ועוד יהיו לנו הזדמנויות להרחיב.
האמת, זה גם מתרחש מאליו: עצם העובדה שמשפחות מאוד שונות מתגייסות להתראיין, ורואים הרבה אנשים עם הרבה ילדים, זה כבר נותן תחושה של מגוון וכבר מבינים משהו יותר מורכב. פשוט מעצם העובדה שמוצגים יותר ויותר אנשים, ביותר ויותר הקשרים, ביותר ויותר צורות - כך מעצם המגוון והשפע והכמות כבר הולכת ומצטיירת תמונה יותר ויותר מציאותית.
עוד אספקט שהתייחסתי אליו בקצרה והייתי רוצה טיפה להוסיף עליו מלה:
לדעתי לטלביזיה יש מוגבלות קשה משלה.
עצם המדיום הזה מאפשר אך ורק הצגה פשטנית. אין שם אלא מצגי שווא. תמיד. (אחת הסיבות שאני לא ממש צופה בטלביזיה, רק כשפותחים לי אותה מול העיניים וגם אז אני עושה מאמצים לא להקשיב כי אני מתעצבנת תדיר מהשטחיות, מהצורך של הטלביזיה תמיד להציג שחור לבן, קונפליקטים מסעירים, מציצנות פולשנית, אקשן, ואם אין - אז לייצר אותם בכוח, לרדד כל דבר, לסלף כל דבר).
אין שם באמת אפשרות לסיפור מורכב.
הכל קליפים קצרים שמכוונים למכנה המשותף הנמוך ביותר. עוד מעט נגיד לתת רמה של אמריקה.
אם אנחנו משתמשים במדיום הזה, או משתפים פעולה עם המדיום הזה, למטרותינו שלנו, צריך גם להכיר במיגבלות ובאפשרויות שלו.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
שמישהו מהם משתף בבעיות, התלבטויות.
אם את מדברת עלי, אז את טועה בגדול. יש פה עשרות דפים שבהם שיתפתי בבעיות, התלבטויות וכו'. זה שאת הצלחת לא לקרוא אותם זה לא אומר שהם לא קיימים. ואני לא היחידה. כולל דרך אגב התלבטויות שלי לגבי הופעה בתקשורת ששיתפתי בהן.
וגם, זה שיונת שרון לא משתפת אותך בבעיות שלה ובהתלבטויות שלה זה לא אומר שאין לה. היא לא התחייבה בשום מקום למושלמות.
אבל היא למשל בן אדם פרטי שלא אוהב לחשוף את הקישקע שלו בפומבי. אין לה צורך בזה, היא לא מחפשת פה עצה, אבל מתוך טוב לבה היא מוכנה לעזור בעצה למי ששואל אותה. זה משהו רע? היא אמורה לסרב לענות למי שמבקש ממנה עצה, רק מפני שהיא עצמה לא ביקשה ממנו עצה?
אם את מדברת עלי, אז את טועה בגדול. יש פה עשרות דפים שבהם שיתפתי בבעיות, התלבטויות וכו'. זה שאת הצלחת לא לקרוא אותם זה לא אומר שהם לא קיימים. ואני לא היחידה. כולל דרך אגב התלבטויות שלי לגבי הופעה בתקשורת ששיתפתי בהן.
וגם, זה שיונת שרון לא משתפת אותך בבעיות שלה ובהתלבטויות שלה זה לא אומר שאין לה. היא לא התחייבה בשום מקום למושלמות.
אבל היא למשל בן אדם פרטי שלא אוהב לחשוף את הקישקע שלו בפומבי. אין לה צורך בזה, היא לא מחפשת פה עצה, אבל מתוך טוב לבה היא מוכנה לעזור בעצה למי ששואל אותה. זה משהו רע? היא אמורה לסרב לענות למי שמבקש ממנה עצה, רק מפני שהיא עצמה לא ביקשה ממנו עצה?
-
גפילטע_פיש*
- הודעות: 6
- הצטרפות: 28 אוגוסט 2007, 22:31
על המושלמות
אני לא מדברת עלייך ספציפית, והיה לי יותר נעים אם היית מרככת קצת את הטון.
לא דיברתי גם עלי ספציפית ולא מצפה שיונת שרון תשתף אותי במשהו:) מה שאמרתי הוא שנדמה לי שיש מין חלוקה לשתי קבוצות: הקבוצה (הקטנה) התומכת והמדריכה, והקבוצה (הגדולה) המתלבטת, משתפת, מהססת, נתמכת... ואולי דווקא הקבוצה הקטנה היא זאת שנמצאת כאן במצב לא נוח כי מצפים ממנה שתבין, שתתמוך, שתסביר ותנמק. ובעיקר - שתהיה מושלמת. שתהווה מופת ודוגמא. אז לא, זה ממש לא נאמר במטרה להציג את זה כ משהו רע. יותר כאמירה על הדינמיקה שנוצרה פה כפי שאני תופסת אותה ושמתקשרת בעיני לנושא של הדף הזה.
לא דיברתי גם עלי ספציפית ולא מצפה שיונת שרון תשתף אותי במשהו:) מה שאמרתי הוא שנדמה לי שיש מין חלוקה לשתי קבוצות: הקבוצה (הקטנה) התומכת והמדריכה, והקבוצה (הגדולה) המתלבטת, משתפת, מהססת, נתמכת... ואולי דווקא הקבוצה הקטנה היא זאת שנמצאת כאן במצב לא נוח כי מצפים ממנה שתבין, שתתמוך, שתסביר ותנמק. ובעיקר - שתהיה מושלמת. שתהווה מופת ודוגמא. אז לא, זה ממש לא נאמר במטרה להציג את זה כ משהו רע. יותר כאמירה על הדינמיקה שנוצרה פה כפי שאני תופסת אותה ושמתקשרת בעיני לנושא של הדף הזה.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
למרות שאין ספק שאת מזלזלת בראשוני החינוך הביתי בארץ, שאכן גרו בכל מיני חורים נידחים, קדיתא נניח, ובאופן די טבעי, ולשיטתך, לא היו "נורמליים".
השתגעת?!
אגב, ראשוני החינוך הביתי בארץ - בכפר גלעדי.
אם הצלחת ככה להבין את דברי, אז אני לא צריכה להתפלא איך לא הבנת את כל שאר דברי.
אני לא מזלזלת באף אחד מאנשי החינוך הביתי.
כולם מבחינתי קולגות מוערכים. בכלל, לא ענייני להעריך או לא להעריך. אין בעיני שווים ושווים יותר. אין בעיני "נורמלים" ו"לא נורמלים".
אני נורמלית???!!!
אחת שמיניקה כבר 10 שנים ברציפות (עוד 6 ימים), ישנה עם הילדים שלה כבר 10 שנים ברציפות, מיניקה בגילאים מופלגים שלא נחשוף פה P-: , בחינוך ביתי, מפיצה את הרעיון המטורף של גידול תינוקות בלי חיתולים, מעיזה לכתוב שהתמ"ל הוא זבל, ושכחתי מה עוד לא מיינסטרים אצלי? אני נורמלית????
אבל אם ירצו לראיין אותי בתקשורת, אני אתלבש מכובד, אתן למאפרת לאפר אותי (אף על פי שבחיים הנורמליים אני לא מתאפרת ולא צובעת את השיער), לא אחשוף שערות ברגליים, ואציג את עצמי בתור ד"ר כך וכך.
למה?
כי זה עושה רושם על הג'וקים, זה למה.
וכרגע, אם אני אופיע, זה יהיה בשביל לעשות רושם. לא בשביל להציג אחת שהעדיפה אמהות על פני קריירה אקדמית ומאמינה בשערות ברגליים...
עדיין אני תוהה אם באמת יש דרך להעביר את המורכבות, או שנוכל להגיש רק פלקט תעמולתי
פה יש לי דעה. ואחזור עליה:
א. אין באמת דרך להעביר את המורכבות.
ב. בצורה חתרנית, כן תעבור מורכבות - בהדרגה ובשלבים, ככל שיראו יותר ויותר משפחות חינוך ביתי בתקשורת.
עדיין אני תוהה אם יש בכלל צורך בתעמולה, ולמה, ולמי אנחנו פונים.
יש צורך בתעמולה לאותו חלק בציבור של החינוך הביתי שמעוניין בהכרה ציבורית ומשפטית.
לכן, התעמולה מופנית ומיועדת לציבור ה"רחב", וספציפית מיועדת להשפיע ישירות או בעקיפין (בעקיפין על ידי יצירת "דעת ציבור" ואהדה תקשורתית, כלומר על ידי יצירת גישה אוהדת מצד העיתונאים והעורכים) על שתי קהילות כרגע: א. קהילת המשפט (כי השופטים יושבים בתוך עמם וההכרעות שלהם בדין אינן בלתי מושפעות מהלכי רוח בציבור), ב. קהילת החינוך הממוסד.
אנחנו רוצים שהם יבינו שאנחנו א. קיימים. ב. רבים. ג. לגיטימיים. ד. נורמליים. ה. אפשרות נוספת לצידם שלא לוקחת מהם דבר. ו. משהו שיש לו זכות קיום. ז. אפילו משהו מוצלח (אם זו הדרך להשיג שהם יאשרו את זכותנו לחיות את חיינו).
תחשבי על ההקבלה ללידות בית:
אם את רוצה עיגון בחוק של לידות הבית, שנקבל את מענק הלידה כמו יולדת בבית חולים, שהמדינה תשתתף בהוצאות המיילדת כמו שהיא מממנת כל לידה לבית החולים - האם יש צורך בתעמולה? (כן) למי תופנה התעמולה? (לציבור כדי שזה יתחיל להיראות לו נורמלי, ובעקיפין למשרד הבריאות ולמשרד הפנים, לרופאים ולביטוח הלאומי) איך תיעשה התעמולה? (בצורה שמציגה את לידות הבית כאופציה בטוחה ושפויה, לא בהצגה מורכבת שמביאה את לידות הבית הבעייתיות. לא מפני שאין כאלה, ולא מפני שהצגת הלידות הטובות בלבד היא "אמיתית", אלא מפני שבשלב שאנו עומדים בו היום, הבאת המקרים המורכבים, הצגת הבעיות - משרתת אך ורק את מתנגדי לידות הבית, אז בשביל מה? זה באמת יהיה "לירות לעצמנו ברגל".)
השתגעת?!
אגב, ראשוני החינוך הביתי בארץ - בכפר גלעדי.
אם הצלחת ככה להבין את דברי, אז אני לא צריכה להתפלא איך לא הבנת את כל שאר דברי.
אני לא מזלזלת באף אחד מאנשי החינוך הביתי.
כולם מבחינתי קולגות מוערכים. בכלל, לא ענייני להעריך או לא להעריך. אין בעיני שווים ושווים יותר. אין בעיני "נורמלים" ו"לא נורמלים".
אני נורמלית???!!!
אחת שמיניקה כבר 10 שנים ברציפות (עוד 6 ימים), ישנה עם הילדים שלה כבר 10 שנים ברציפות, מיניקה בגילאים מופלגים שלא נחשוף פה P-: , בחינוך ביתי, מפיצה את הרעיון המטורף של גידול תינוקות בלי חיתולים, מעיזה לכתוב שהתמ"ל הוא זבל, ושכחתי מה עוד לא מיינסטרים אצלי? אני נורמלית????
אבל אם ירצו לראיין אותי בתקשורת, אני אתלבש מכובד, אתן למאפרת לאפר אותי (אף על פי שבחיים הנורמליים אני לא מתאפרת ולא צובעת את השיער), לא אחשוף שערות ברגליים, ואציג את עצמי בתור ד"ר כך וכך.
למה?
כי זה עושה רושם על הג'וקים, זה למה.
וכרגע, אם אני אופיע, זה יהיה בשביל לעשות רושם. לא בשביל להציג אחת שהעדיפה אמהות על פני קריירה אקדמית ומאמינה בשערות ברגליים...
עדיין אני תוהה אם באמת יש דרך להעביר את המורכבות, או שנוכל להגיש רק פלקט תעמולתי
פה יש לי דעה. ואחזור עליה:
א. אין באמת דרך להעביר את המורכבות.
ב. בצורה חתרנית, כן תעבור מורכבות - בהדרגה ובשלבים, ככל שיראו יותר ויותר משפחות חינוך ביתי בתקשורת.
עדיין אני תוהה אם יש בכלל צורך בתעמולה, ולמה, ולמי אנחנו פונים.
יש צורך בתעמולה לאותו חלק בציבור של החינוך הביתי שמעוניין בהכרה ציבורית ומשפטית.
לכן, התעמולה מופנית ומיועדת לציבור ה"רחב", וספציפית מיועדת להשפיע ישירות או בעקיפין (בעקיפין על ידי יצירת "דעת ציבור" ואהדה תקשורתית, כלומר על ידי יצירת גישה אוהדת מצד העיתונאים והעורכים) על שתי קהילות כרגע: א. קהילת המשפט (כי השופטים יושבים בתוך עמם וההכרעות שלהם בדין אינן בלתי מושפעות מהלכי רוח בציבור), ב. קהילת החינוך הממוסד.
אנחנו רוצים שהם יבינו שאנחנו א. קיימים. ב. רבים. ג. לגיטימיים. ד. נורמליים. ה. אפשרות נוספת לצידם שלא לוקחת מהם דבר. ו. משהו שיש לו זכות קיום. ז. אפילו משהו מוצלח (אם זו הדרך להשיג שהם יאשרו את זכותנו לחיות את חיינו).
תחשבי על ההקבלה ללידות בית:
אם את רוצה עיגון בחוק של לידות הבית, שנקבל את מענק הלידה כמו יולדת בבית חולים, שהמדינה תשתתף בהוצאות המיילדת כמו שהיא מממנת כל לידה לבית החולים - האם יש צורך בתעמולה? (כן) למי תופנה התעמולה? (לציבור כדי שזה יתחיל להיראות לו נורמלי, ובעקיפין למשרד הבריאות ולמשרד הפנים, לרופאים ולביטוח הלאומי) איך תיעשה התעמולה? (בצורה שמציגה את לידות הבית כאופציה בטוחה ושפויה, לא בהצגה מורכבת שמביאה את לידות הבית הבעייתיות. לא מפני שאין כאלה, ולא מפני שהצגת הלידות הטובות בלבד היא "אמיתית", אלא מפני שבשלב שאנו עומדים בו היום, הבאת המקרים המורכבים, הצגת הבעיות - משרתת אך ורק את מתנגדי לידות הבית, אז בשביל מה? זה באמת יהיה "לירות לעצמנו ברגל".)
-
גפילטע_פיש*
- הודעות: 6
- הצטרפות: 28 אוגוסט 2007, 22:31
על המושלמות
כי זה עושה רושם על הג'וקים.
מעניין אותי לדעת מי הג'וקים בעיניך.
אם כפי שנדמה לי התכוונת לכל הנורמלים שלא עושים את מה שאת עושה ושלא נאורים כמוך - קצת מזלזל מדי בעיני. ואפילו דוחה. מקווה שפספסתי משהו ולא לזה התכוונת.
מעניין אותי לדעת מי הג'וקים בעיניך.
אם כפי שנדמה לי התכוונת לכל הנורמלים שלא עושים את מה שאת עושה ושלא נאורים כמוך - קצת מזלזל מדי בעיני. ואפילו דוחה. מקווה שפספסתי משהו ולא לזה התכוונת.
-
לילה_טוב*
- הודעות: 1543
- הצטרפות: 24 נובמבר 2002, 23:01
- דף אישי: הדף האישי של לילה_טוב*
על המושלמות
לפני שמונה שנים בערך קראתי ראיון בהורים וילדים עם אחת, בשמת, על עיקרון הרצף.
עד כמה שאני זוכרת, ואולי הכול באמת בעיני המתבונן, הראיון עסק בעיקר בדרכים שבהן בשמת מיישמת את העיקרון הרצף בחברה המודרנית. כלומר, הוא יצא מנקודת הנחה שעניין הזה לא פשוט ולא טבעי ולא מובן מאליו. הוא עסק בקשיים ובאיך אפשר לפתור אותם.
הוא לא הציג תמונת אידיאלית ומושלמת של המצב. ולכן הוא היה תמיכה גדולה בשבילי באותו זמן.
עדיין אני מבינה היטב, כפי שאמרתי למעלה, וכפי שכתבו כאן עוד אנשים, שיש כאלה שמה שעושה להם את זה זה לראות סיפור טוב ויפה ומושלם, ויש כאלה שלא. וזה לגיטימי.
והיטב אני מבינה שיש מי שעוזר לו לחלוק בקשיים שלו עם אחרים ויש מי שלא.
ויש גם כאלה, רגישים יותר, שרואים את המצגת החלקית כפי שהיא, וטועים לחשוב שכך הוא. דהיינו, שאותה אמא שלא נוח לה לחלוק אלא את עצותיה, היא מושלמת.
ואת אלה העניין הזה מאוד מדכא. כי הם לא מושלמים. אז אפשר לבוא אליהם בטענות, או לנסות להאיר את עיניהם, אבל ככה הם. אני אגב לא נמנית עליהם.
ואני העליתי תחושה לא נוחה עם מצגת השווא הזו פשוט מפני שזה מה שאני חשה.
אז אני לא ערוכה לניסוחים מפולפלים בעניין הטקטיקות שלנו והדרך שלנו לנצח. אני פשוט תוהה על כל הענין בקול רם, והאמת היא שבעיקר כטריגר לדף נבירה פנימית כפי שנוסח פה, ופחות כדף לניסוח דרכי הפעולה של הקהילה בתקשורת, אני חושבת.
עד כמה שאני זוכרת, ואולי הכול באמת בעיני המתבונן, הראיון עסק בעיקר בדרכים שבהן בשמת מיישמת את העיקרון הרצף בחברה המודרנית. כלומר, הוא יצא מנקודת הנחה שעניין הזה לא פשוט ולא טבעי ולא מובן מאליו. הוא עסק בקשיים ובאיך אפשר לפתור אותם.
הוא לא הציג תמונת אידיאלית ומושלמת של המצב. ולכן הוא היה תמיכה גדולה בשבילי באותו זמן.
עדיין אני מבינה היטב, כפי שאמרתי למעלה, וכפי שכתבו כאן עוד אנשים, שיש כאלה שמה שעושה להם את זה זה לראות סיפור טוב ויפה ומושלם, ויש כאלה שלא. וזה לגיטימי.
והיטב אני מבינה שיש מי שעוזר לו לחלוק בקשיים שלו עם אחרים ויש מי שלא.
ויש גם כאלה, רגישים יותר, שרואים את המצגת החלקית כפי שהיא, וטועים לחשוב שכך הוא. דהיינו, שאותה אמא שלא נוח לה לחלוק אלא את עצותיה, היא מושלמת.
ואת אלה העניין הזה מאוד מדכא. כי הם לא מושלמים. אז אפשר לבוא אליהם בטענות, או לנסות להאיר את עיניהם, אבל ככה הם. אני אגב לא נמנית עליהם.
ואני העליתי תחושה לא נוחה עם מצגת השווא הזו פשוט מפני שזה מה שאני חשה.
אז אני לא ערוכה לניסוחים מפולפלים בעניין הטקטיקות שלנו והדרך שלנו לנצח. אני פשוט תוהה על כל הענין בקול רם, והאמת היא שבעיקר כטריגר לדף נבירה פנימית כפי שנוסח פה, ופחות כדף לניסוח דרכי הפעולה של הקהילה בתקשורת, אני חושבת.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
מעניין אותי לדעת מי הג'וקים בעיניך.
ג'וקים - חיות כאלה מגעילות חומות שחורות.
"עושה רושם על הג'וקים" - סתם ביטוי תל אביבי מיושן, שמשמעותו בערך: "זה עושה רושם על מי שזה עושה עליו רושם".
למשל, אם תואר ד"ר מרשים את הצופים, והם שופטים לפי הרושם.
אני לא שופטת לפי הרושם מהסוג הזה. לא מעניין אותי מה התואר או המקצוע או הכסף בבנק שיש למישהו - אני שופטת את מה שיש לו לומר לפי מה שהוא אומר.
אני אישית חושבת ביני לבין עצמי שאם אני מתראיינת כאמא בחינוך ביתי, מה קשור תואר הד"ר לזה... הסיבה היחידה שאני ארצה אותו שם היא מפני שזה טוב יותר לתעמולה, לא מפני שזה באמת רלבנטי מבחינת האמונות שלי.
וכן, את צודקת שמי שמושפע באופן תמים כל כך מתעמולה כזאת, ושבזכות התואר שמוצמד לשם שלי מקשיב לי באוזן אחרת מאשר היה מקשיב לי לולא התואר - לא זוכה אצלי להערכה מאוד גבוהה. הייתי מעדיפה פי אלף לחיות בתרבות שבה יכולה להיות הערכה להישגי, אבל שהם לא "עושים רושם".
אוף, לא בטוחה שיצא מובן, נראה לי שנכנסתי להסבר מעגלי.
ג'וקים - חיות כאלה מגעילות חומות שחורות.
"עושה רושם על הג'וקים" - סתם ביטוי תל אביבי מיושן, שמשמעותו בערך: "זה עושה רושם על מי שזה עושה עליו רושם".
למשל, אם תואר ד"ר מרשים את הצופים, והם שופטים לפי הרושם.
אני לא שופטת לפי הרושם מהסוג הזה. לא מעניין אותי מה התואר או המקצוע או הכסף בבנק שיש למישהו - אני שופטת את מה שיש לו לומר לפי מה שהוא אומר.
אני אישית חושבת ביני לבין עצמי שאם אני מתראיינת כאמא בחינוך ביתי, מה קשור תואר הד"ר לזה... הסיבה היחידה שאני ארצה אותו שם היא מפני שזה טוב יותר לתעמולה, לא מפני שזה באמת רלבנטי מבחינת האמונות שלי.
וכן, את צודקת שמי שמושפע באופן תמים כל כך מתעמולה כזאת, ושבזכות התואר שמוצמד לשם שלי מקשיב לי באוזן אחרת מאשר היה מקשיב לי לולא התואר - לא זוכה אצלי להערכה מאוד גבוהה. הייתי מעדיפה פי אלף לחיות בתרבות שבה יכולה להיות הערכה להישגי, אבל שהם לא "עושים רושם".
אוף, לא בטוחה שיצא מובן, נראה לי שנכנסתי להסבר מעגלי.
-
רסיסים_של_אור*
- הודעות: 3305
- הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
- דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*
על המושלמות
אני יכולה להעיד על עצמי, שככל שעבר הזמן, הרגשתי פחות ופחות נוח לכתוב כאן על הקשיים. אני מנסה לחשוב למה ?
והאמת, שבבלוג השני שלנו על חינוך ביתי כבר דיברתי על מיתוס האמא המושלמת - מפלצת שהלכה והשתלטה על כל חלקה טובה בחיי.
אני חושבת, שמבחינה אנושית בסיסית, הרבה יותר נעים להתהדר ברגעים יפים וקסומים של עצמנו, עם בני זוגנו, עם ילדינו ועם העולם בכלל.
אבל, החיים (לפחות אלו שלי) מורכבים מהרבה צבעים, לבן ושחור הם רק שני הקצוות. ובתוך המנעד הזה, יש הרבה מקום לתהיות, לספקות, לקושי, להתמודדות, לדכאון, לשמחה וכו' וכו'.
גם באתר וגם מחוצה לו, במפגש אנושי עם אנשי חינוך ביתי, שמתי לב שאני הופכת להיות נציגת ה"דפוקים"... - אני מעלה התמודדות מורכבת שיש לי או שחוויתי ופתאם מכל עבר מתחילים סיפורים של "גם אצלנו זה ככה" וכו'... לי אישית נורא חשוב לשמוע שעוד אנשים מתמודדים. זה מאזן אותי ומחזיר לי את השפיות שלי, זה מרגיע את הפרפקציוניזם האישי שלי ומאפשר לי להיות מי שאני ובעצם מסייע לי הרבה יותר להתקדם לעבר היעד של אדם, בת-זוג ואמא טובה יותר.
לא יודעת אם אני מצליחה להבהיר אבל יש משהו הרבה יותר אנושי, חומל וקרוב עבורי, כשמישהו משתף אותי גם ברגעים הקשים שלו ולא רק מנפנף מולי בפלקט ה"נפלא, נהדר, מושלם" שלו.
ולגבי ה"אנחנו והתקשורת". מזכיר לי קצת את הקטע הזה של דתיים חילוניים. אפשר לדבר על זה, אפשר להכין על זה סרטים/כתבות/אייטמים ברבבות ואפשר פשוט לחיות את זה. ודרך החיים שלנו (כשאני דתיה ובנזוגי חילוני) וכל מי שפוגש אותנו בצומת חיים כזו או אחרת, אפשר ללמוד על הסוגיה הרבה מאד.
ככה גם עם החינוך הביתי. אנחנו חיים בקהילה המקומית שלנו. אנשים לומדים להכיר אותנו ואנחנו אותם. וככה, לאט לאט, באחד על אחד, ובאנושיותנו על כל גווניה (כולל הריבים והמכות בין הבנים, כולל צעקות ה"חרא, פיפי" של המרכזי שלנו, כולל רגעי אובדן העשתונות וחוסר הסבלנות שלנו ההורים וכו') אנחנו מאפשרים לאנשים סביבנו להכיר את החינוך הביתי...
והאמת, שבבלוג השני שלנו על חינוך ביתי כבר דיברתי על מיתוס האמא המושלמת - מפלצת שהלכה והשתלטה על כל חלקה טובה בחיי.
אני חושבת, שמבחינה אנושית בסיסית, הרבה יותר נעים להתהדר ברגעים יפים וקסומים של עצמנו, עם בני זוגנו, עם ילדינו ועם העולם בכלל.
אבל, החיים (לפחות אלו שלי) מורכבים מהרבה צבעים, לבן ושחור הם רק שני הקצוות. ובתוך המנעד הזה, יש הרבה מקום לתהיות, לספקות, לקושי, להתמודדות, לדכאון, לשמחה וכו' וכו'.
גם באתר וגם מחוצה לו, במפגש אנושי עם אנשי חינוך ביתי, שמתי לב שאני הופכת להיות נציגת ה"דפוקים"... - אני מעלה התמודדות מורכבת שיש לי או שחוויתי ופתאם מכל עבר מתחילים סיפורים של "גם אצלנו זה ככה" וכו'... לי אישית נורא חשוב לשמוע שעוד אנשים מתמודדים. זה מאזן אותי ומחזיר לי את השפיות שלי, זה מרגיע את הפרפקציוניזם האישי שלי ומאפשר לי להיות מי שאני ובעצם מסייע לי הרבה יותר להתקדם לעבר היעד של אדם, בת-זוג ואמא טובה יותר.
לא יודעת אם אני מצליחה להבהיר אבל יש משהו הרבה יותר אנושי, חומל וקרוב עבורי, כשמישהו משתף אותי גם ברגעים הקשים שלו ולא רק מנפנף מולי בפלקט ה"נפלא, נהדר, מושלם" שלו.
ולגבי ה"אנחנו והתקשורת". מזכיר לי קצת את הקטע הזה של דתיים חילוניים. אפשר לדבר על זה, אפשר להכין על זה סרטים/כתבות/אייטמים ברבבות ואפשר פשוט לחיות את זה. ודרך החיים שלנו (כשאני דתיה ובנזוגי חילוני) וכל מי שפוגש אותנו בצומת חיים כזו או אחרת, אפשר ללמוד על הסוגיה הרבה מאד.
ככה גם עם החינוך הביתי. אנחנו חיים בקהילה המקומית שלנו. אנשים לומדים להכיר אותנו ואנחנו אותם. וככה, לאט לאט, באחד על אחד, ובאנושיותנו על כל גווניה (כולל הריבים והמכות בין הבנים, כולל צעקות ה"חרא, פיפי" של המרכזי שלנו, כולל רגעי אובדן העשתונות וחוסר הסבלנות שלנו ההורים וכו') אנחנו מאפשרים לאנשים סביבנו להכיר את החינוך הביתי...
-
גפילטע_פיש*
- הודעות: 6
- הצטרפות: 28 אוגוסט 2007, 22:31
על המושלמות
אוף, לא בטוחה שיצא מובן, נראה לי שנכנסתי להסבר מעגלי.
דווקא הבנתי, תודה.
דווקא הבנתי, תודה.
-
גפילטע_פיש*
- הודעות: 6
- הצטרפות: 28 אוגוסט 2007, 22:31
על המושלמות
רסיסים,
אני שוב ושוב נפעמת מהאומץ שלך ומהמשהו הכל כך אמיתי וישיר שיש בכל הודעה והודעה שלך. תודה לך, על מי שאת כשאת כאן.
אני שוב ושוב נפעמת מהאומץ שלך ומהמשהו הכל כך אמיתי וישיר שיש בכל הודעה והודעה שלך. תודה לך, על מי שאת כשאת כאן.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
_הוא יצא מנקודת הנחה שעניין הזה לא פשוט ולא טבעי ולא מובן מאליו. הוא עסק בקשיים ובאיך אפשר לפתור אותם.
הוא לא הציג תמונת אידיאלית ומושלמת של המצב._
נכון, ואני עדיין עומדת מאחורי זה.
אבל זה באמת ההבדל הגדול:
בכל נושא ונושא, השאלה היא - מה האמונה הרווחת, ואיך אני (אני = כל אחד מאיתנו) מתמודדת איתה.
בנושא עקרון הרצף, התפיסה בציבור היתה מצד אחד של "משהו לא רלבנטי ולא אפשרי", ומצד אחר "אידיאל גבוה".
היה לי חשוב להפריך את שתי התפיסות. מצד אחד להגיד: זה כן רלבנטי, זה כן אפשרי, הנה דוגמאות מה ואיך אפשר לעשות. מצד שני להגיד: עזבו אידיאל. אי אפשר לחיות אידיאל. בואו נדבר על החיים במציאות, מה קשה, איך מתמודדים, שוב - בתנאים שיש לנו, במציאות שיש לנו, מה אפשר בכל זאת לעשות.
מבחינה זו, זה דומה לדעתי לנושא האקולוגיה.
אנחנו מדברים על דברים שרק ממשלות יכולות לעשות (למשל, מדיניות השימוש במים בישראל, החוקים לגבי השלכת פסולת ברשות הרבים, הדרישות מבתי החרושת המזהמים), אבל גם אומרים:
זה כן רלבנטי. זה כן אפשרי. הנה דוגמאות מה ואיך כל אחד יכול לעשות אצלו בבית: להשתמש פחות בפלסטיק ובניילון. לקחת תיקי בד ושקיות משומשות לסופרמרקט. לעשות קומפוסט במרפסת בעיר. לסרב לאריזות. לצרוך פחות. לתקן במקום לזרוק ולקנות חדש. פשטות מרצון. לקנות אורגני. לנקות את השירותים בחומץ במקום באקונומיקה. להבריק את הכיור והברז במגבת מטבח לחה במקום בחומרי ניקוי. לאסוף את המים האפורים באמבטיה ובכיור ולהשתמש בהם להורדת מים בשירותים במקום לזרוק מי שתייה נקיים לביוב, או בלוג שירותיי קומפוסט.
כי התפיסות בציבור הן: "זה לא בכוחי ולא נוגע לי", "אני חסר כוח להשפיע" וגם "אידיאל גבוה".
בניגוד לזה, נושאים כמו החינוך הביתי והלידה בבית נמצאים במקום אחר מבחינת הציבור.
התפיסות הרווחות לגביהם הן אחרות.
כדי להתמודד עם התפיסות האלה דרך התקשורת, נחוצה תעמולה.
לעומת זאת, בתוכנו, בקרבנו, באתר הזה, בעלון באופן טבעי, במפגשים של החינוך הביתי - המקומיים והארציים, השבועיים והשנתיים - אנחנו מדברים בגלוי על הצדדים הלא תעמולתיים.
כי זה בינינו.
אנחנו לא צריכים לשכנע אף אחד.
לפעמים אנחנו מספרים על דברים טובים, ולפעמים חולקים את הקשיים. לפעמים אני מספרת, בהקשר X, על כל הדברים שהילדה שלי לומדת (יש תיאור כזה חמוד מגיל 7 שלה או משהו) כי זה רלבנטי לספר באותו הקשר מה אפשר, מה יכול להיות. לפעמים אני מספרת, בהקשר Y, על הפחדים שצצים גם אצלי פתאום ש"הם לא יידעו" וש"הם צריכים כבר לדעת ש".
בינינו, אין תעמולה.
אבל אם המטרה שלי היא שבג"צ יכריח את משרד החינוך לבטל את חוזר המנכ"ל שבשמו מטרטרים עשרות משפחות, ואם המטרה שלי היא שהחינוך הביתי יהיה עוד אופציה חוקית מוכרת בלי "לבקש אישור" ממשרד שמעולם לא נתתי לו אישור לחנך את ילדי, ואם המטרה שלי היא שהאקס של חברתי הגרושה לא יוכל יותר להכריח אותה לשלוח את בתם המשותפת לבית ספר אחרת היא תאבד את החזקה על הילדה - אז תעמולה "מיופייפת" בתקשורת לא נראית לי בעייתית.
היא אמיתית בערך כמו ש"כוכב נולד" היא סידרה תיעודית.
P-:
(בטח שוב כתבו מיליון דברים שאני אקרא רק אחרי שאלחץ על "הוסף לדף")
הוא לא הציג תמונת אידיאלית ומושלמת של המצב._
נכון, ואני עדיין עומדת מאחורי זה.
אבל זה באמת ההבדל הגדול:
בכל נושא ונושא, השאלה היא - מה האמונה הרווחת, ואיך אני (אני = כל אחד מאיתנו) מתמודדת איתה.
בנושא עקרון הרצף, התפיסה בציבור היתה מצד אחד של "משהו לא רלבנטי ולא אפשרי", ומצד אחר "אידיאל גבוה".
היה לי חשוב להפריך את שתי התפיסות. מצד אחד להגיד: זה כן רלבנטי, זה כן אפשרי, הנה דוגמאות מה ואיך אפשר לעשות. מצד שני להגיד: עזבו אידיאל. אי אפשר לחיות אידיאל. בואו נדבר על החיים במציאות, מה קשה, איך מתמודדים, שוב - בתנאים שיש לנו, במציאות שיש לנו, מה אפשר בכל זאת לעשות.
מבחינה זו, זה דומה לדעתי לנושא האקולוגיה.
אנחנו מדברים על דברים שרק ממשלות יכולות לעשות (למשל, מדיניות השימוש במים בישראל, החוקים לגבי השלכת פסולת ברשות הרבים, הדרישות מבתי החרושת המזהמים), אבל גם אומרים:
זה כן רלבנטי. זה כן אפשרי. הנה דוגמאות מה ואיך כל אחד יכול לעשות אצלו בבית: להשתמש פחות בפלסטיק ובניילון. לקחת תיקי בד ושקיות משומשות לסופרמרקט. לעשות קומפוסט במרפסת בעיר. לסרב לאריזות. לצרוך פחות. לתקן במקום לזרוק ולקנות חדש. פשטות מרצון. לקנות אורגני. לנקות את השירותים בחומץ במקום באקונומיקה. להבריק את הכיור והברז במגבת מטבח לחה במקום בחומרי ניקוי. לאסוף את המים האפורים באמבטיה ובכיור ולהשתמש בהם להורדת מים בשירותים במקום לזרוק מי שתייה נקיים לביוב, או בלוג שירותיי קומפוסט.
כי התפיסות בציבור הן: "זה לא בכוחי ולא נוגע לי", "אני חסר כוח להשפיע" וגם "אידיאל גבוה".
בניגוד לזה, נושאים כמו החינוך הביתי והלידה בבית נמצאים במקום אחר מבחינת הציבור.
התפיסות הרווחות לגביהם הן אחרות.
כדי להתמודד עם התפיסות האלה דרך התקשורת, נחוצה תעמולה.
לעומת זאת, בתוכנו, בקרבנו, באתר הזה, בעלון באופן טבעי, במפגשים של החינוך הביתי - המקומיים והארציים, השבועיים והשנתיים - אנחנו מדברים בגלוי על הצדדים הלא תעמולתיים.
כי זה בינינו.
אנחנו לא צריכים לשכנע אף אחד.
לפעמים אנחנו מספרים על דברים טובים, ולפעמים חולקים את הקשיים. לפעמים אני מספרת, בהקשר X, על כל הדברים שהילדה שלי לומדת (יש תיאור כזה חמוד מגיל 7 שלה או משהו) כי זה רלבנטי לספר באותו הקשר מה אפשר, מה יכול להיות. לפעמים אני מספרת, בהקשר Y, על הפחדים שצצים גם אצלי פתאום ש"הם לא יידעו" וש"הם צריכים כבר לדעת ש".
בינינו, אין תעמולה.
אבל אם המטרה שלי היא שבג"צ יכריח את משרד החינוך לבטל את חוזר המנכ"ל שבשמו מטרטרים עשרות משפחות, ואם המטרה שלי היא שהחינוך הביתי יהיה עוד אופציה חוקית מוכרת בלי "לבקש אישור" ממשרד שמעולם לא נתתי לו אישור לחנך את ילדי, ואם המטרה שלי היא שהאקס של חברתי הגרושה לא יוכל יותר להכריח אותה לשלוח את בתם המשותפת לבית ספר אחרת היא תאבד את החזקה על הילדה - אז תעמולה "מיופייפת" בתקשורת לא נראית לי בעייתית.
היא אמיתית בערך כמו ש"כוכב נולד" היא סידרה תיעודית.
P-:
(בטח שוב כתבו מיליון דברים שאני אקרא רק אחרי שאלחץ על "הוסף לדף")
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
זה מאזן אותי ומחזיר לי את השפיות שלי, זה מרגיע את הפרפקציוניזם האישי שלי ומאפשר לי להיות מי שאני ובעצם מסייע לי הרבה יותר להתקדם לעבר היעד של אדם, בת-זוג ואמא טובה יותר.
נכון, גם לי.
ולכן אני אוהבת את הבלוגים שמדברים על הקשיים. כמו הבלוג של חמומה למשל, אם לצטט דוגמא ממש "חמה". בלוג נהדר ומלא השראה. לא בגלל שחמומה מושלמת, אלא בזכות האומץ שלה לדבר על הרגעים הקשים שלנו, על ההתמודדויות המחורבנות, על הטעויות שלנו, על המאמץ הסיזיפי ועתיר הדמעות שלנו להיות אדם, בת-זוג ואמא טובה יותר.
ומה שכתבת, זו בעצם הסיבה שאני מתגברת על הפחד שלי מחשיפה אישית, ואני כן מדברת על הדברים האלה, ואני כן מגלה את הצדדים ה - איך נקרא להם, הלא מושלמים שלי.
כי חשוב לי להגיד: כולנו בני אדם. לכולנו חסרונות קשים. כולנו טועים.
וגם: יש תקווה. יש אור. יש דרך למעלה. עוד לא הגעתי, אבל יש לי מפה.
למה אני אוהבת את פליי ליידי? כי היא מלמדת איך לא להיות מושלמת. כי למדתי ממנה שיטה להקטין את הפרפקציוניזם שלי. פעם חייתי בחרדה מתמדת מ"לא להיות מושלמת" ואפילו לא ידעתי את זה. היום אני גאה בדברים שעשיתי "מספיק בקושי" (-:
נכון, גם לי.
ולכן אני אוהבת את הבלוגים שמדברים על הקשיים. כמו הבלוג של חמומה למשל, אם לצטט דוגמא ממש "חמה". בלוג נהדר ומלא השראה. לא בגלל שחמומה מושלמת, אלא בזכות האומץ שלה לדבר על הרגעים הקשים שלנו, על ההתמודדויות המחורבנות, על הטעויות שלנו, על המאמץ הסיזיפי ועתיר הדמעות שלנו להיות אדם, בת-זוג ואמא טובה יותר.
ומה שכתבת, זו בעצם הסיבה שאני מתגברת על הפחד שלי מחשיפה אישית, ואני כן מדברת על הדברים האלה, ואני כן מגלה את הצדדים ה - איך נקרא להם, הלא מושלמים שלי.
כי חשוב לי להגיד: כולנו בני אדם. לכולנו חסרונות קשים. כולנו טועים.
וגם: יש תקווה. יש אור. יש דרך למעלה. עוד לא הגעתי, אבל יש לי מפה.
למה אני אוהבת את פליי ליידי? כי היא מלמדת איך לא להיות מושלמת. כי למדתי ממנה שיטה להקטין את הפרפקציוניזם שלי. פעם חייתי בחרדה מתמדת מ"לא להיות מושלמת" ואפילו לא ידעתי את זה. היום אני גאה בדברים שעשיתי "מספיק בקושי" (-:
-
דגנית_ב*
- הודעות: 899
- הצטרפות: 13 מאי 2004, 12:15
- דף אישי: הדף האישי של דגנית_ב*
על המושלמות
_כי למשל אם אני לוקחת לדוגמא בלוגים על חינוך ביתי מהאתר. הרי אלה שבהם הכול נפלא וזורם ויצירתי ומעשיר ואור ואהבה ושפע ושאר המילים החיוביות שצריך לדבר בהן כדי להשפיע על המציאות, כך אומרים לי, ובכן, משעממים עד מוות ונטולי השראה.
ואם מישהו משפיע עליי ועל הבחירות שלי, הוא מי שמדבר באמת. גם על הרגעים הפנסיונריים, גם על החששות, גם על הלבטים, גם על הקשיים.
אני משתעממת מפלקטים.
אני לא אוהבת להאדיר את הקושי. גם אצלי יש רגעים שבהם כולן יושבות ומציירות, או משחקות או קוראות או נלהבות או רוקדות וכו'. אבל יש, כאמור, גם רגעים אחרים. ואני גם לא אוהבת להתעלם מהם._
לילה טוב - זו פיסקה שאני לוקחת קצת קשה.
ומייד אוסיף שגם אצלי התגובה הראשונה לפתיחה שלך היתה וואו! כמה נכון.
וחוץ מצפייה בראיון עם אבישג רבינר הרהוטה - אין לי מושג לצערי על מה מדובר.
אבל אני מסכימה עם בשמת ויונת - זה לא החינוך הביתי, זו הטלויזיה.
בקשר לבלוגים -
כשהתחלתי לכתוב, התיימרתי להראות את הצד השני של הגדר. והימים היו ימים של ריחוף והראי לי כאן הורים שהוציאו ילדים ממסגרות, ולא הרגישו ככה.
גם אני אגב, מחפשת את הבלוגים העסיסיים האלו, עם הזיעה, הדם והדמעות וחושבת שאפשר ללמוד מהם הרבה.
אבל איך זה קשור עם חינוך ביתי?
לדוגמא:
אם זכור לי, גם את וגם אני וגם הרבה, היינו צמודות לבלוג של אורית על אפריקה.
בלוג מהקרביים אל הלב ובחזרה.
נכון, קשה לעשות חברים בארץ זרה ובחינוך ביתי אבל
א. אני עברתי את זה בעצמי עם שני ילדים ב גן - הבדידות והזרות, הגעגועים, תחושת ה"מה אני עושה פה לעזאזל אבל אין ברירה" וכו'
ב. הכרתי פה משפחה, עם 3 קטנטנים בחינוך ביתי, אמא על הרגליים מבוקר ועד ערב אבל אין לה שום כוונה לחזור לקנדה, לדוגמא.
בלוגה של אמא לשלושה - כולל הדו שיח שלה עם עירית - כן, לא מתייפיף, מעלה קשיים, מעניין, מעורר השראה ו - לא בחינוך ביתי.
ומיץ פטל? יש כל כך הרבה.
אני חושבת (ואומרת בשם כל אלו שלא עושות לך את זה...)
שאת מלינה על הטון של בשמת ובעצמך, משתמשת במילים לא נעימות.
אולי אין לנו כישרון כתיבה ו/או מטבענו, את הקרביים אנו פורשות במפגש פנים אל פנים ו/או מתייעצות עם אורנה במייל או בשם בדוי ו/או ניסינו ונכווינו (גם הבלוג של מי נעלם, וגם אורית לא גרה כאן יותר) ?
אם אני לא צורחת בבלוג שלי, רצוי בהומור שחור, אז אני לא כותבת את האמת או מעולם לא תשמע אותם מדווחים על קושי ומצוקה ? (ספרי את זה לבעל שלי...)
אני בתהליך למידה ואני מתעדת אותו כמיטב יכולתי למעני ולמען אחרים, מודה.
נזפתי בעצמי לא פעם על שאני לא מספיק מחוספסת, יעני.
אבל זאת אני. אני כותבת מעט יחסית, את מה שאני רוצה לזכור.
אני כותבת בשמי ונזהרת (יותר מדי/לא מספיק) בפרטיות בני משפחתי.
ובתהליך הלמידה הזה, מה לעשות, אני פעם אחר פעם מגיעה למסקנה שמקורות הקשיים שלי ושל בני ביתי, רובם ככולם, אינם בעובדה שאנחנו בחינוך ביתי. (צורחת עם שערות על הרגליים? the story of my life שהתחילו הרבה לפני הח"ב)
אולי זה פלקטי ואולי משעמם אבל הבלוג שלי, (ואם אני מתאמצת - רואים) לא יהיה יותר סקסי ממה שהוא עכשיו.
אני לא מוצאת כאן בלוגים פלקטיים ואם משהו משעמם אותי - אני עוברת הלאה.
ואם מישהו משפיע עליי ועל הבחירות שלי, הוא מי שמדבר באמת. גם על הרגעים הפנסיונריים, גם על החששות, גם על הלבטים, גם על הקשיים.
אני משתעממת מפלקטים.
אני לא אוהבת להאדיר את הקושי. גם אצלי יש רגעים שבהם כולן יושבות ומציירות, או משחקות או קוראות או נלהבות או רוקדות וכו'. אבל יש, כאמור, גם רגעים אחרים. ואני גם לא אוהבת להתעלם מהם._
לילה טוב - זו פיסקה שאני לוקחת קצת קשה.
ומייד אוסיף שגם אצלי התגובה הראשונה לפתיחה שלך היתה וואו! כמה נכון.
וחוץ מצפייה בראיון עם אבישג רבינר הרהוטה - אין לי מושג לצערי על מה מדובר.
אבל אני מסכימה עם בשמת ויונת - זה לא החינוך הביתי, זו הטלויזיה.
בקשר לבלוגים -
כשהתחלתי לכתוב, התיימרתי להראות את הצד השני של הגדר. והימים היו ימים של ריחוף והראי לי כאן הורים שהוציאו ילדים ממסגרות, ולא הרגישו ככה.
גם אני אגב, מחפשת את הבלוגים העסיסיים האלו, עם הזיעה, הדם והדמעות וחושבת שאפשר ללמוד מהם הרבה.
אבל איך זה קשור עם חינוך ביתי?
לדוגמא:
אם זכור לי, גם את וגם אני וגם הרבה, היינו צמודות לבלוג של אורית על אפריקה.
בלוג מהקרביים אל הלב ובחזרה.
נכון, קשה לעשות חברים בארץ זרה ובחינוך ביתי אבל
א. אני עברתי את זה בעצמי עם שני ילדים ב גן - הבדידות והזרות, הגעגועים, תחושת ה"מה אני עושה פה לעזאזל אבל אין ברירה" וכו'
ב. הכרתי פה משפחה, עם 3 קטנטנים בחינוך ביתי, אמא על הרגליים מבוקר ועד ערב אבל אין לה שום כוונה לחזור לקנדה, לדוגמא.
בלוגה של אמא לשלושה - כולל הדו שיח שלה עם עירית - כן, לא מתייפיף, מעלה קשיים, מעניין, מעורר השראה ו - לא בחינוך ביתי.
ומיץ פטל? יש כל כך הרבה.
אני חושבת (ואומרת בשם כל אלו שלא עושות לך את זה...)
שאת מלינה על הטון של בשמת ובעצמך, משתמשת במילים לא נעימות.
אולי אין לנו כישרון כתיבה ו/או מטבענו, את הקרביים אנו פורשות במפגש פנים אל פנים ו/או מתייעצות עם אורנה במייל או בשם בדוי ו/או ניסינו ונכווינו (גם הבלוג של מי נעלם, וגם אורית לא גרה כאן יותר) ?
אם אני לא צורחת בבלוג שלי, רצוי בהומור שחור, אז אני לא כותבת את האמת או מעולם לא תשמע אותם מדווחים על קושי ומצוקה ? (ספרי את זה לבעל שלי...)
אני בתהליך למידה ואני מתעדת אותו כמיטב יכולתי למעני ולמען אחרים, מודה.
נזפתי בעצמי לא פעם על שאני לא מספיק מחוספסת, יעני.
אבל זאת אני. אני כותבת מעט יחסית, את מה שאני רוצה לזכור.
אני כותבת בשמי ונזהרת (יותר מדי/לא מספיק) בפרטיות בני משפחתי.
ובתהליך הלמידה הזה, מה לעשות, אני פעם אחר פעם מגיעה למסקנה שמקורות הקשיים שלי ושל בני ביתי, רובם ככולם, אינם בעובדה שאנחנו בחינוך ביתי. (צורחת עם שערות על הרגליים? the story of my life שהתחילו הרבה לפני הח"ב)
אולי זה פלקטי ואולי משעמם אבל הבלוג שלי, (ואם אני מתאמצת - רואים) לא יהיה יותר סקסי ממה שהוא עכשיו.
אני לא מוצאת כאן בלוגים פלקטיים ואם משהו משעמם אותי - אני עוברת הלאה.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
-
לילה_טוב*
- הודעות: 1543
- הצטרפות: 24 נובמבר 2002, 23:01
- דף אישי: הדף האישי של לילה_טוב*
על המושלמות
אפרופו לידות בית, לי היתה אחת טובה ואחת שנסתיימה בבית חולים. אני דווקא משתמשת בשנייה כדי לומר שהנה, אם יש בעיה, אז אין בעיה. יש מיילדת מקצועית ומנוסה שמפנה בזמן לבית החולים, ואין סכנה. והאנשים שאני מדברת אתם, אלה האנשים שרואים טלוויזיה, לא?
ההשקפה שרואה בעיקרון הרצף אידיאל נעלה אך קשה למימוש היא ממש לא נחלת כלל האוכלוסייה. יש רבים שחושבים שהעיקרון מופרך מיסודו, מוטעה או מזיק.
עדיין בחרת להציג כתבה שמדברת על החיים האמיתיים, ולא כתבת תעמולה שמראה כמה עיקרון הרצף מושלם ונפלא וקל למימוש.
ההשקפה שרואה בעיקרון הרצף אידיאל נעלה אך קשה למימוש היא ממש לא נחלת כלל האוכלוסייה. יש רבים שחושבים שהעיקרון מופרך מיסודו, מוטעה או מזיק.
עדיין בחרת להציג כתבה שמדברת על החיים האמיתיים, ולא כתבת תעמולה שמראה כמה עיקרון הרצף מושלם ונפלא וקל למימוש.
-
לילה_טוב*
- הודעות: 1543
- הצטרפות: 24 נובמבר 2002, 23:01
- דף אישי: הדף האישי של לילה_טוב*
על המושלמות
דגנית, קראתי את ההודעה שלך פעמיים ואין לי מושג על מה את מדברת. אני לא זאת שאמרה שאין כאן בלוגים על קשיים. אני זאת שאמרה שהם יותר מעניינים.
מההודעה שלך נשמע שהבנת אותי בדיוק הפוך ממה שהתכוונתי.
צר לי אם נפגעת גם אם ממש לא מבינה ממה.
דף_ למחיקה מבחינתי.
איזה סיוט נהיה.
מההודעה שלך נשמע שהבנת אותי בדיוק הפוך ממה שהתכוונתי.
צר לי אם נפגעת גם אם ממש לא מבינה ממה.
דף_ למחיקה מבחינתי.
איזה סיוט נהיה.
-
אורנה_שפרון*
- הודעות: 702
- הצטרפות: 11 אוגוסט 2001, 22:59
- דף אישי: הדף האישי של אורנה_שפרון*
על המושלמות
אבל אני מרגישה שאנחנו יורים לעצמנו ברגל כשאנחנו מנסים לשחק לפי כללי המשחק הבית ספריים.
נכון! מאד!
ואני ממש לא בעניין התקשורת - כמי שהיתה גם שם, אין לנו שום שליטה על מה שיוצא משם. לא מעניין אותי גם להכנס לזה.
אבל לגבי עצמנו. לעצמנו אנחנו יורים בגלגלים. כי בכל פעם שאנחנו משווים את החיים בבית לחיים בבית הספר מתוך אמונה ש"ככה זה בעצם צריך להיות" אנחנו מתחילים לסבול.
וזה נכון לגבי כל-כך הרבה דברים. למשל:
כי אם חושבים שלא חייבים ללמוד מתמטיקה (למרות שבכנות רבה אומר כי על אף שילדי אף פעם לא למדו מתמטיקה בצורה מובנית או מסודרת, לא התעניינו בכך מעבר לגילאים הצעירים אז שיחקו במספרים כמו שמשחקים בחול - כולם יודעים את ארבע פעולות החשבון, גם אם לא בע"פ כמו תלמידי ביה"ס) אז לא צריך ללמוד מתמטיקה, וגם לא צריך לשחק ב----- כדי שילמדו מתמטיקה כדרך אגב. פשוט לא צריך. ואפשר לסמוך על הילדים שיסתדרו בעולם מ-צ-ו-י-ן מבלי לדעת בע"פ את לוח הכפל. וגם בלי לדעת מי היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל.
אז מה אני רוצה לומר (אני כמו המרואיינים שאומרים מה שהם רוצים בלי קשר למה ששואלים אותם.....)?
שהמון מהפקפוקים, קשיים, ספקות, התלבטויות, נובעים מההשואה לחיים הבית-ספריים. כשהאלמנט הזה יורד, מה נשאר?
לפעמים אנחנו עייפות וחסרות סבלנות - זה לא קשור חינוך ביתי.
לפעמים אנחנו צועקות על הילדים שלנו - גם זה לא קשור. יש מי שלא?
לפעמים אנחנו לא יודעות מה להכין להם לאכול - כי הם רוצים רק ג'אנק, ואנחנו רוצות שהם יאכלו אוכל בריא, וגם זה לא קשור בהכרח לחינוך ביתי.
לפעמים אנחנו לא מצליחות להרגיש את הגבול המתאים לנו ביננו לבין הילדים - וגם זה יכול להיות אחרי שהם חוזרים מהגן.
עדיין אני תוהה אם באמת יש דרך להעביר את המורכבות,
אני חושבת שזהו באמת אחד הקשיים הגדולים בחינוך ביתי (חופשי): אין מה להגיד/להראות. סתם עוברים להם עוד יום ועוד יום ועוד יום ושום דבר מעניין/חושב/ משמעותי לא קורה - לכאורה!
אבל זה לא נכון. מה שנסתר מעניינו הוא עשיר ועמוק ומתפתח ורב-גוני על אף היותו נסתר. כן, עץ שנופל ביער בלי שאף אחד שומע - משמיע קול! והעולם אחרי נפילת העץ כבר לעולם לא יהיה אותו הדבר כמו לפניה.
טוב. הגזמתי לגמרי! סליחה.....
נכון! מאד!
ואני ממש לא בעניין התקשורת - כמי שהיתה גם שם, אין לנו שום שליטה על מה שיוצא משם. לא מעניין אותי גם להכנס לזה.
אבל לגבי עצמנו. לעצמנו אנחנו יורים בגלגלים. כי בכל פעם שאנחנו משווים את החיים בבית לחיים בבית הספר מתוך אמונה ש"ככה זה בעצם צריך להיות" אנחנו מתחילים לסבול.
וזה נכון לגבי כל-כך הרבה דברים. למשל:
- למידה זה עניין שרובו מתרחש בין אדם לבין עצמו. משום כך בבית אפשר לראות המון המון המון רגעים שלא קורה בהם כלום.
- כשמשאירים את הלמידה לרצונם של הילדים יכולים להיות תחומי ידע נרחבים שהילדים אינם מכירים בכלל. יכולה למנות רבים כאלה אצל ילדי. (למשל: מתמטיקה מעבר לארבע פעולות חשבון, אצל חלקם היסטוריה למשל, ואפילו רחמנא ליצלן" תנ"ך, אף אחד מהם לא יודע פיסיקה ברמה של - אפילו לא יודעת להגיד). ובנוסף - יתכן שעד גיל מאוחר (על פי הנורמה) הוא לא יכתוב/יקרא/ידע מי היה טרומפלדור......
- בית-ספר צריך כל הזמן לספק תעסוקה. אז נראה ששם כל היום :עושים". בבית זה לא כך. אז נראה שהמון זמן לא עושים כלום.
- בבית ספר חייבים להיות ללמידה תוצרים - כדי שהמורים יראו שהילדים למדו. בבית לא, ויכולות לעבור שנים מבלי שיש איזה תוצרי למידה ראויים להצגה, ואפילו אי אפשר לומר שהילד עוסק במתמטיקה/היסטוריה/אסרופיסיקה/פילוסופיה הודית.... כי הוא לא ממש מתעניין באופן ממוקד בשום דבר, ואי אפשר אפילו להגיד מה הוא עושה כל היום.
- עבודות. בבית ספר ואולי בעיקר דוקא באלה שרוצים להיראות מתקדמים התלמידים עושים "עבודות חקר". מבקשים מהם לבחור נושא ש"מעניין" אותם, והם כותבים על זה עבודה. זאת דרך מאולצת למדי ללמוד כל נושא שהוא, וממש אין שום סיבה שילד שלא חייב לעשות את זה יתעניין בכל דבר לעומק, ימשיך להתעניין בו לאורך זמן וגם יכתוב את זה בקלסר מסודר. ממש ממש אין שום סיבה שבעולם שילד יעשה את זה מיוזמתו. אין בזה שום טעם. אז נראה שילדי חינוך ביתי לא עושים כלום כל היום, כי בסוף היום אין קלסר מקושט עם פתיחה גוף העבודה וסיום.
- סדר יום. עוד המצאה בית ספרית שאנחנו מודדים עצמנו על-פיה. אז לא אומר שאין בכך שום צורך, אבל זה ודאי לא צריך להראות כמו בבית-ספר. והרבה פעמים בבית יש הרגשה שכל היום הולך ונמשך מדבר לדבר לדבר, בלי שעשינו שום דבר באופן ממוקד.
- מירכוז בילדים. בית-ספר הוא מקום שאליו באים הילדים כדי שילמדו אותם. הם הנושא של כל המפעל הזה (לכאורה). לא כך בבית. ואז נדמה לנו שאנחנו לא "יושבות" איתם מספיק ומלמדות אותם (צבעים בגיל שנתיים למשל). כי אנחנו עסוקות בכביסה/בישולים/ טיפול בתינוק/פרנסה/שיחת טלפון עם חברה כי כבר אין לנו כוח לדבר עם ילדים בני שלוש על דינוזאורים.
- סיבה ותוצאה - זאת אולי האמונה שהכי הרבה מזיקה לנו בתור הורים ויש בה משהו מן המכאניות שגם הובליה את האנושות להקים את בית הספר כפי שהוא נראה היום. בכלל אי אפשר לסמוך על זה. אם נגדל ילדים על-פי עקרון הרצף - לא בטוח שהם יגדלו להיות בטוחים בעצמם וחברותיים.
- מי שלא יעשה -----עכשיו לא יגיע ל------- אחר-כך. אפשר להגיע לכל מיני מקומות גם בלי להיות ממוקדים בעשיה מכוונת. משחק למשל, שאין לו שום תכלית מעבר לעצמו. ובעצם כך ילדים מתנהלים בעולם: אין לדברים תכלית מעבר לעצמם - ובסוף הם מגיעים. לאן? אולי גם על זה לא ממש אפשר לדבר. כי מה בסך הכל "יוצא מהם"? סתם עוד אנשים שחיים בעולם את חייהם - על כל עושרם ומורכבותם, על שלל הקשיים והאכזבות, על השמחות וההתלבטויות......
כי אם חושבים שלא חייבים ללמוד מתמטיקה (למרות שבכנות רבה אומר כי על אף שילדי אף פעם לא למדו מתמטיקה בצורה מובנית או מסודרת, לא התעניינו בכך מעבר לגילאים הצעירים אז שיחקו במספרים כמו שמשחקים בחול - כולם יודעים את ארבע פעולות החשבון, גם אם לא בע"פ כמו תלמידי ביה"ס) אז לא צריך ללמוד מתמטיקה, וגם לא צריך לשחק ב----- כדי שילמדו מתמטיקה כדרך אגב. פשוט לא צריך. ואפשר לסמוך על הילדים שיסתדרו בעולם מ-צ-ו-י-ן מבלי לדעת בע"פ את לוח הכפל. וגם בלי לדעת מי היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל.
אז מה אני רוצה לומר (אני כמו המרואיינים שאומרים מה שהם רוצים בלי קשר למה ששואלים אותם.....)?
שהמון מהפקפוקים, קשיים, ספקות, התלבטויות, נובעים מההשואה לחיים הבית-ספריים. כשהאלמנט הזה יורד, מה נשאר?
לפעמים אנחנו עייפות וחסרות סבלנות - זה לא קשור חינוך ביתי.
לפעמים אנחנו צועקות על הילדים שלנו - גם זה לא קשור. יש מי שלא?
לפעמים אנחנו לא יודעות מה להכין להם לאכול - כי הם רוצים רק ג'אנק, ואנחנו רוצות שהם יאכלו אוכל בריא, וגם זה לא קשור בהכרח לחינוך ביתי.
לפעמים אנחנו לא מצליחות להרגיש את הגבול המתאים לנו ביננו לבין הילדים - וגם זה יכול להיות אחרי שהם חוזרים מהגן.
עדיין אני תוהה אם באמת יש דרך להעביר את המורכבות,
אני חושבת שזהו באמת אחד הקשיים הגדולים בחינוך ביתי (חופשי): אין מה להגיד/להראות. סתם עוברים להם עוד יום ועוד יום ועוד יום ושום דבר מעניין/חושב/ משמעותי לא קורה - לכאורה!
אבל זה לא נכון. מה שנסתר מעניינו הוא עשיר ועמוק ומתפתח ורב-גוני על אף היותו נסתר. כן, עץ שנופל ביער בלי שאף אחד שומע - משמיע קול! והעולם אחרי נפילת העץ כבר לעולם לא יהיה אותו הדבר כמו לפניה.
טוב. הגזמתי לגמרי! סליחה.....
-
תמי_גלילי*
- הודעות: 2628
- הצטרפות: 17 מרץ 2006, 17:18
- דף אישי: הדף האישי של תמי_גלילי*
על המושלמות
אורנה, תודה תודה תודה על מה שכתבת.
-
רסיסים_של_אור*
- הודעות: 3305
- הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
- דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*
על המושלמות
תודה אורנה,
אני כיוונתי בדיוק לדברים האלה. למקום הזה שאליו זה לוקח אותנו (הנה אפילו אבישג המקסימה נפלה קצת לבור של: "הילדים בחינוך ביתי הם ילדים יותר טובים, יותר משכילים, יותר סקרניים...).
משהו בהשוואה לבית ספר גוזל מאתנו כהורים ומילדנו את החופש והזכות להיות מי שהם, איך שהם.
ונכון:
_לפעמים אנחנו עייפות וחסרות סבלנות - זה לא קשור חינוך ביתי.
לפעמים אנחנו צועקות על הילדים שלנו - גם זה לא קשור. יש מי שלא?
לפעמים אנחנו לא יודעות מה להכין להם לאכול - כי הם רוצים רק ג'אנק, ואנחנו רוצות שהם יאכלו אוכל בריא, וגם זה לא קשור בהכרח לחינוך ביתי.
לפעמים אנחנו לא מצליחות להרגיש את הגבול המתאים לנו ביננו לבין הילדים - וגם זה יכול להיות אחרי שהם חוזרים מהגן._
ולכן אפילו ההגדרה חינוך ביתי כבר מכניסה אותי לאיזה שהיא פינה. אני לא מחנכת בבית, אנחנו לא מתחנכים בבית. אנחנו פשוט חיים, בבית, בחצר, בגינה הציבורית, בבריכה וכו' וכו'.
(מבחינתי ממש ממש לא דף_ למחיקה)
אני כיוונתי בדיוק לדברים האלה. למקום הזה שאליו זה לוקח אותנו (הנה אפילו אבישג המקסימה נפלה קצת לבור של: "הילדים בחינוך ביתי הם ילדים יותר טובים, יותר משכילים, יותר סקרניים...).
משהו בהשוואה לבית ספר גוזל מאתנו כהורים ומילדנו את החופש והזכות להיות מי שהם, איך שהם.
ונכון:
_לפעמים אנחנו עייפות וחסרות סבלנות - זה לא קשור חינוך ביתי.
לפעמים אנחנו צועקות על הילדים שלנו - גם זה לא קשור. יש מי שלא?
לפעמים אנחנו לא יודעות מה להכין להם לאכול - כי הם רוצים רק ג'אנק, ואנחנו רוצות שהם יאכלו אוכל בריא, וגם זה לא קשור בהכרח לחינוך ביתי.
לפעמים אנחנו לא מצליחות להרגיש את הגבול המתאים לנו ביננו לבין הילדים - וגם זה יכול להיות אחרי שהם חוזרים מהגן._
ולכן אפילו ההגדרה חינוך ביתי כבר מכניסה אותי לאיזה שהיא פינה. אני לא מחנכת בבית, אנחנו לא מתחנכים בבית. אנחנו פשוט חיים, בבית, בחצר, בגינה הציבורית, בבריכה וכו' וכו'.
(מבחינתי ממש ממש לא דף_ למחיקה)
על המושלמות
אני יכולה להעיד על עצמי, שככל שעבר הזמן, הרגשתי פחות ופחות נוח לכתוב כאן על הקשיים. אני מנסה לחשוב למה ?
מאוד מסכימה עם לילה טוב , ותודה על הדף....
ותודה מיוחדת ל רסיסים של אור שכרגיל, את מתנסחת כל כך בבהירות ובנעימות ומסבירה לי את עצמי... תודה.
דיון מרתק.
מאוד מסכימה עם לילה טוב , ותודה על הדף....
ותודה מיוחדת ל רסיסים של אור שכרגיל, את מתנסחת כל כך בבהירות ובנעימות ומסבירה לי את עצמי... תודה.
דיון מרתק.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
על המושלמות
מישהי כתבה בזמנו גם לאור-לי ברלב בדיוק את אותו דבר. מעניין שאור-לי ענתה בדיוק כמו בשמת (אז בעצם אור לי זו בשמת, נכון?)
-
אמא_בבית*
- הודעות: 1078
- הצטרפות: 21 דצמבר 2003, 15:17
- דף אישי: הדף האישי של אמא_בבית*
על המושלמות
אני רוצה בראשית דברי, להודות לכל המשפחות שנחשפות בתקשורת ולאמר שההורים שלנו כבר לא מתנגדים לחינוך הביתי לא בגלל שהם מכירים אותנו אלא בגלל שהם ראו בטלויזיה כתבות על זה ואת רוני אבירם שסיפר לכולם כמה בית ספר זה רע.
בזוית אישית, כשאני רואה בתקשורת ילדים יושבים ליד השולחן ולומדים מחוברות או קוראים ספרים עבי כרס, אחר כך קמים ומנגנים קצת להנאתם וכשיושבים לשולחן אוכלים אוכל בריא ומזין, האבא כמובן נמצא בבית, וכולם נראים מלאי סיפוק עצמי ומאושרים, אני מבינה שזה סוג של תעמולה אבל באופן בלתי נמנע אני משווה את החיים שלי לתעמולה הזאת וההשוואה הזאת לא עושה לי טוב. אז אפשר לאמר שבאמת, אף אחד לא בדיוק יצעק על הילדים שלו מול המצלמות ואי אפשר להעביר חיים אמיתיים בכתבה של כמה דקות. העניין הוא, שכתבות כאלה מציגות לציבור אידאל שבלתי אפשרי לעמוד בו וגם אנחנו, שחיים בחינוך הביתי, לא מצליחים לעמוד באידאל הזה.
לכן מתאימה כאן הדוגמא של הכתבה ההיא על עקרון הרצף. אם הייתי נתקלת בעקרון הרצף דרך כתבה על אמא שחיה את העקרון במלואו ולא רק שאין לה בעיות, היא נושאת נאומים כמה זה נפלא וכמה החיים שלהם טובים, זה היה מרתיע ולא ניתן להשגה.
לעומת זאת, בכתבה טובה בעיני על חינוך ביתי, יראו אמא (או הורים) שאומרת: כן, לפעמים זה קשה ולפעמים אני משתגעת והרבה פעמים נראה שהם לא עושים כלום כל היום אבל אני רואה עם השנים שילדים מאוד אוהבים ללמוד מה שמעניין אותם אם רק לא יפריעו להם, שצומח כאן דור של ילדים חופשיים שלא גדלו במערכת של איסורים וכפיה ודרכם אני לומדת כמה אנחנו מורגלים שיגידו לנו מה לעשות ושהעולם גדול ורחב והאפשרויות בו באמת בלתי מוגבלות ואולי החומר של משרד החינוך לא בהכרח רלבנטי לחיים שלנו.
ברקע אפשר להראות את הילדים קופצים על הספה או חופרים בחול זה ממש לא משנה.
יש כאן עוד עניין והוא התדמית העצמית שאנו מציגות זו לזו ולעולם שלידנו.
בגלל הדרך החדשה והשונה הזו, אנשים מסביב מסתכלים עלינו בסקרנות כל הזמן. גם אם לא הופענו בתקשורת, אנשים כאן במושב מסתכלים עלינו כשאנחנו במכולת, בוחנים אותנו בבריכה או בחוג ומאוד רוצים לדעת עלינו יותר. כשאנחנו בגן שעשועים, ברור לי שידברו עלינו אחרי שנלך כי זה פשוט נורא מעניין.
בשבילי, להיות חלק ממשהו כל כך יוצא דופן ומעורר תגובות, זה עניין חדש והרבה פעמים מלחיץ. הנפילה לבור הזה של הצגת חיים מושלמים כמעט בלתי נמנעת, מה שבהתחלה הכניס הרבה לחץ לחיים שלי. כדי לחיות את החיים פשוט ואמיתי בלי לעשות את ההצגות המצופות, צריך איזה גרעין קשה, קבוצת תמיכה של שווים שבמידה רבה אני מקבלת אותה כאן. אם גם כאן, עושים לי את הצגות המושלמות, אני בעצם מאבדת את הגרעין הזה, את מה שמחזק אותי מבפנים ונותן לי את המקום להתחלק בקשיים. זו בשבילי המשמעות של לירות לעצמנו ברגל.
בזוית אישית, כשאני רואה בתקשורת ילדים יושבים ליד השולחן ולומדים מחוברות או קוראים ספרים עבי כרס, אחר כך קמים ומנגנים קצת להנאתם וכשיושבים לשולחן אוכלים אוכל בריא ומזין, האבא כמובן נמצא בבית, וכולם נראים מלאי סיפוק עצמי ומאושרים, אני מבינה שזה סוג של תעמולה אבל באופן בלתי נמנע אני משווה את החיים שלי לתעמולה הזאת וההשוואה הזאת לא עושה לי טוב. אז אפשר לאמר שבאמת, אף אחד לא בדיוק יצעק על הילדים שלו מול המצלמות ואי אפשר להעביר חיים אמיתיים בכתבה של כמה דקות. העניין הוא, שכתבות כאלה מציגות לציבור אידאל שבלתי אפשרי לעמוד בו וגם אנחנו, שחיים בחינוך הביתי, לא מצליחים לעמוד באידאל הזה.
לכן מתאימה כאן הדוגמא של הכתבה ההיא על עקרון הרצף. אם הייתי נתקלת בעקרון הרצף דרך כתבה על אמא שחיה את העקרון במלואו ולא רק שאין לה בעיות, היא נושאת נאומים כמה זה נפלא וכמה החיים שלהם טובים, זה היה מרתיע ולא ניתן להשגה.
לעומת זאת, בכתבה טובה בעיני על חינוך ביתי, יראו אמא (או הורים) שאומרת: כן, לפעמים זה קשה ולפעמים אני משתגעת והרבה פעמים נראה שהם לא עושים כלום כל היום אבל אני רואה עם השנים שילדים מאוד אוהבים ללמוד מה שמעניין אותם אם רק לא יפריעו להם, שצומח כאן דור של ילדים חופשיים שלא גדלו במערכת של איסורים וכפיה ודרכם אני לומדת כמה אנחנו מורגלים שיגידו לנו מה לעשות ושהעולם גדול ורחב והאפשרויות בו באמת בלתי מוגבלות ואולי החומר של משרד החינוך לא בהכרח רלבנטי לחיים שלנו.
ברקע אפשר להראות את הילדים קופצים על הספה או חופרים בחול זה ממש לא משנה.
יש כאן עוד עניין והוא התדמית העצמית שאנו מציגות זו לזו ולעולם שלידנו.
בגלל הדרך החדשה והשונה הזו, אנשים מסביב מסתכלים עלינו בסקרנות כל הזמן. גם אם לא הופענו בתקשורת, אנשים כאן במושב מסתכלים עלינו כשאנחנו במכולת, בוחנים אותנו בבריכה או בחוג ומאוד רוצים לדעת עלינו יותר. כשאנחנו בגן שעשועים, ברור לי שידברו עלינו אחרי שנלך כי זה פשוט נורא מעניין.
בשבילי, להיות חלק ממשהו כל כך יוצא דופן ומעורר תגובות, זה עניין חדש והרבה פעמים מלחיץ. הנפילה לבור הזה של הצגת חיים מושלמים כמעט בלתי נמנעת, מה שבהתחלה הכניס הרבה לחץ לחיים שלי. כדי לחיות את החיים פשוט ואמיתי בלי לעשות את ההצגות המצופות, צריך איזה גרעין קשה, קבוצת תמיכה של שווים שבמידה רבה אני מקבלת אותה כאן. אם גם כאן, עושים לי את הצגות המושלמות, אני בעצם מאבדת את הגרעין הזה, את מה שמחזק אותי מבפנים ונותן לי את המקום להתחלק בקשיים. זו בשבילי המשמעות של לירות לעצמנו ברגל.
-
חמו_מה*
- הודעות: 306
- הצטרפות: 15 יולי 2007, 14:54
- דף אישי: הדף האישי של חמו_מה*
על המושלמות
נכנסת בעדינות לדיון, ומוסיפה נקודה למחשבה, שאתם לא חייבים להתחשב בה :
חבל להפריד וליצור קבוצות של ליגה א' - אלה שנותנים עצות, ו ליגה ב' - הנזקקים לעצות. אני קראתי את ה "עצות" של בשמת מתוך תחושה, שהיא מאוד מבינה על מה אני מדברת, אחרת היא לא היתה יכולה לכתוב כ"כ קרוב למה שאני מרגישה. שתינו באות עם קשיים, ובהתאם לאופי של כל אחת, אנחנו מוציאות אותם לעולם.
לי נעים לסגנן את הג'יפה שלי לבלוג.. ולבשמת אולי מתאים למצוא פתרונות לקשיים שהיא מכירה מעצמה, ומכאן יוצא חיבור מועיל לכולם. (אולי אני טועה, אבל זו היתה הרגשתי).
הכל תלוי איך אתה תופס את עצמך : כבן אדם "דפוק" שלא מסתדר עם העולם, או כבן אדם רגיל, ולפעמים אפילו בסדר, שיש לו רגשות מלאים ומורכבים, והוא מנסה להתמודד.
חבל להפריד וליצור קבוצות של ליגה א' - אלה שנותנים עצות, ו ליגה ב' - הנזקקים לעצות. אני קראתי את ה "עצות" של בשמת מתוך תחושה, שהיא מאוד מבינה על מה אני מדברת, אחרת היא לא היתה יכולה לכתוב כ"כ קרוב למה שאני מרגישה. שתינו באות עם קשיים, ובהתאם לאופי של כל אחת, אנחנו מוציאות אותם לעולם.
לי נעים לסגנן את הג'יפה שלי לבלוג.. ולבשמת אולי מתאים למצוא פתרונות לקשיים שהיא מכירה מעצמה, ומכאן יוצא חיבור מועיל לכולם. (אולי אני טועה, אבל זו היתה הרגשתי).
הכל תלוי איך אתה תופס את עצמך : כבן אדם "דפוק" שלא מסתדר עם העולם, או כבן אדם רגיל, ולפעמים אפילו בסדר, שיש לו רגשות מלאים ומורכבים, והוא מנסה להתמודד.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
שהמון מהפקפוקים, קשיים, ספקות, התלבטויות, נובעים מההשואה לחיים הבית-ספריים. כשהאלמנט הזה יורד, מה נשאר?
נכון, נכון, נכון, נכון, נכון ונכון.
למה את לא משתתפת לעתים יותר קרובות בדפים האלה? היית חסרה פה כל כך.
_לפעמים אנחנו עייפות וחסרות סבלנות - זה לא קשור חינוך ביתי.
לפעמים אנחנו צועקות על הילדים שלנו - גם זה לא קשור. יש מי שלא?
לפעמים אנחנו לא יודעות מה להכין להם לאכול - כי הם רוצים רק ג'אנק, ואנחנו רוצות שהם יאכלו אוכל בריא, וגם זה לא קשור בהכרח לחינוך ביתי.
לפעמים אנחנו לא מצליחות להרגיש את הגבול המתאים לנו ביננו לבין הילדים - וגם זה יכול להיות אחרי שהם חוזרים מהגן._
בדיוק.
ודווקא יש הרבה תיאורים של זה באתר.
אבל לפעמים באים אנשים וכותבים:
"אתן מושלמות ואין לכן קשיים".
(או במלים אחרות, אחותך זונה).
ולכן אפילו ההגדרה חינוך ביתי כבר מכניסה אותי לאיזה שהיא פינה. אני לא מחנכת בבית, אנחנו לא מתחנכים בבית. אנחנו פשוט חיים
מה זה הגדרה? איפה את מוגדרת? באיזו מידה את מוגדרת?
כששואלים אותנו באיזה בית ספר היא לומדת (למשל, בהרשמה לקונסרבטוריון), אני לא מרגישה שאני מגדירה כשאני עונה בפשטות "בחינוך ביתי" ולא, למשל, "בבית הספר ניצנים". באיזו כיתה? אני כותבת בטופס את הכיתה שהיא היתה אמורה להיות בה, כי הם חושבים במונחים של שכבות גיל ואין לי בעיה לעזור להם בחישובים שלהם.
זאת בעיה?
איפה עוד צריך "להגדיר"?
אני לא אומרת אף פעם שאני "מחנכת בבית". זה נשמע באמת מצחיק. "אני מחנכת את ילדי". כאילו דא. בינינו, גם הורי לא הפסיקו לחנך אותי (לנסות לפחות (-: ) אף על פי שאני כבר אמא בעצמי LOL ואני אומרת לילדים שלי, אתם רואים, ככה זה הורים. תמיד אני אהיה הילדה הקטנה שלהם (דרך אגב, אחת הבעיות שציינו זקנים מופלגים באוקינאווה היתה, שקשה להם עם זה שאמא שלהם עדיין מנדנדת להם והם לא מרגישים עצמאיים. הם בני 90 ואמא בת 110 D-: ).
אני לא אומרת אף פעם שאנחנו "מתחנכים בבית".
אני כן אומרת בדיוק מה שכתבת: "אנחנו פשוט חיים". איך לומדים? מתוך החיים.
רק אתמול חשבתי על זה. אני באמת רוצה לכתוב את התהליך שבו הילד שלי בן ה-5 (ויומיים) לומד את המספרים, כי אחר כך אשכח.
שלב אמצעי:
לפני כמה ימים הוא שאל אותי משהו על ספרה, לקחתי את הטלפון (הכי הוא אוהב לטלפן לבני המשפחה, וכך הוא למד תוך שניות לזהות את המספרים לחיוג האוטומטי של מי שהוא הכי רוצה) והראיתי לו את כל המספרים עם סיפור קטן (סיפור קטן? נגיד, הצבעתי על הדימיון בין ה-6 ל-9 ואמרתי שהשש עומד על הראש והתשע יושב על התוסיק. זה מאוד הצחיק אותו). הוא שאל קצת שאלות, פטפטנו, הלך לשחק בלגו. את זה עשינו כשישבתי על הכורסא בסלון לנוח לרגע ולאכול משהו.
(לא סתם אני כותבת "הלך לשחק בלגו". כמו שאמרתי השבוע לסטודנטית שראיינה אותי, הדבר הכי חשוב הוא להפסיק לענות להם בשנייה שהם מאבדים עניין. לא לדחוף ידע).
עוד שלב אמצעי:
אתמול הביא לי טלפון חדש שבדיוק קיבלנו במתנה ורצה לחייג. אמרתי לו שבטלפון הזה עוד אין חיוג אוטומטי, צריך לחייג את כל המספר. אתה רוצה לחייג לסבתא בעצמך? כן. הוא רוצה. אז רעננו קצת את הזיכרון לגבי הספרות, ואני הכתבתי לו את מספר הטלפון ספרה-ספרה כשהוא מאתר את הספרות, לפעמים עם קצת עזרה (מאוד עוזר שבטלפונים החדשים אפשר להקיש את המספר במשך הרבה זמן, ורק בסוף ללחוץ על מקש שמחייג). את זה עשינו כשאנחנו עומדים במטבח, ואני חותכת חזה עוף לשניצלים.
האם הוא יודע עכשיו וזוכר את כל הספרות? לא לגמרי. זה רק שלב. עליו ייבנה השלב הבא, שאני לא יודעת מה הוא יהיה. אולי עוד חיוג עצמאי. אולי דווקא פאזל המספרים הגדול שעכשיו פתאום ידבר אליו כי הוא יכיר את המספרים. לא יודעת.
אלה החיים שזורקים לנו כדורים, ואנחנו תופסים אותם.
או לא.
נגיד, נוסעים במכונית. הרדיו מכוון על גלגלצ כדי לשמוע מה קורה בדרך. הילדה רוצה שאלמד אותה על תמרורים. בדיוק הקריין מתחיל לדבר על תאונה בכביש שאנחנו נוסעים בו, כמה קילומטרים לפנינו. אני אומרת "לא עכשיו, אני חייבת לשמוע את זה" ואחרי זה (הכביש חסום כמה קילומטרים קדימה, אני חותכת לכביש צדדי ועוקפת את התאונה) לילדה כבר אין חשק לדבר על תמרורים.
אבל גם זה לא נורא.
אז נדבר מחר. או בעוד שבועיים. זה לא יברח. ממילא יש לה עוד 7 שנים עד ללימוד הנהיגה...
_אני חושבת שזהו באמת אחד הקשיים הגדולים בחינוך ביתי (חופשי): אין מה להגיד/להראות. סתם עוברים להם עוד יום ועוד יום ועוד יום ושום דבר מעניין/חושב/ משמעותי לא קורה - לכאורה!
אבל זה לא נכון. מה שנסתר מעניינו הוא עשיר ועמוק ומתפתח ורב-גוני על אף היותו נסתר. כן, עץ שנופל ביער בלי שאף אחד שומע - משמיע קול! והעולם אחרי נפילת העץ כבר לעולם לא יהיה אותו הדבר כמו לפניה._
פה אמרת את הדבר הכי חשוב.
וזה דבר והיפוכו.
מצד אחד, באמת אין מה להראות.
מצד שני, ועוד איך מתרחש משהו! ומה שמתרחש הוא הכי חשוב! והוא נכון, והוא אמיתי, והוא טבעי, והוא קיים, והוא מוחשי - גם אם אי אפשר לצלם אותו לטלביזיה!
כשרני שלי רצה לעשות סרט על החינוך הביתי (זה קרה בערך באותו הזמן שאצלכם התחילו לצלם את הסרט עליכם) זו היתה הבעיה. הוא בא למפגש שלנו וצילם. אבל מה אפשר לצלם? את הילדים משחקים? מטפסים על עץ בחצר? עושים מדורה ביחד? מה זה מראה? איך זה ממחיש חינוך ביתי? אז הוא ראיין את האמהות שהיו באותו יום. אבל זה ריאיון. הוא הסביר, שיש בעיה עם דיבורים בסרט - זה לא עובר במדיום הזה. מה זה מראה? איך אפשר להראות? אז הוא אמר לי, אני אצלם אותך כשאת נוהגת ותוך כדי "מלמדת" את טליה תנ"ך. אמרתי לו: "אתה רוצה שנעשה הצגה עם תסריט שבה נעמיד פנים שכרגע בספונטאניות עלה איזה נושא והוא היה הזדמנות ללמידה? אבל אנחנו לא שחקניות וזה מלאכותי. אני לא יכולה לעשות את זה. המקסימום שאתה יכול זה לצלם שעות רצופות ולקוות שתתפוס רגע ספונטאני אמיתי כזה".
ובאמת היו לנו שיחות ארוכות שבהן אמרתי שאי אפשר לצלם איך מתרחש הלימוד בחינוך הביתי, כי זה מתרחש בתוך המוח של הילד, כי זה מתרחש בזמנים נסתרים מהעין, כי יש שלוש דקות של שיחה בינינו אבל הלימוד מתרחש בשבועיים שהיא חושבת לעצמה אני לא יודעת אפילו מתי, ואז באה אלי עם השאלה הבאה לעוד דקה ורבע של שיחה, שממנה אני לומדת כמה היא התקדמה בחשיבה שלה על הנושא בשבועיים האלה.
אי אפשר להראות את זה בטלביזיה. אפשר לדבר על זה, אבל לא להראות.
כשמדברים על לימוד בבית הספר, מה מראים? גם כן לא מראים את הלימוד.
אבל הקלישאה המקובלת אומרת שאם מראים כיתה ובה עומדת מורה ומדברת וכותבת על הלוח והתלמידים מצולמים מקשיבים וכותבים - "הנה, צילמנו למידה". בולשיט. צילמתם את החיים שלהם באותו רגע, לא את הלמידה. והשד יודע מה באמת הם למדו? איך להשתעמם בכיתה בצורה פוטוגנית?
לפני כמה ימים הבת שלי באה עם עוד תגלית במספרים (לא יודעת אם לקרוא לזה חשבון או מתמטיקה). היא מצאה איזו חוקיות מעניינת בכפולות של 8. וכמה ימים לפני זה היא מצאה חוקיות מעניינת בכפולות של 7. אני נהנית לדבר איתה על זה, ואנחנו מחליטות לספר על זה לדוד שלי, שהוא גאון מתמטיקה ובטח יכול להרחיב על זה. ואז אני מספרת על זה למישהו [שאני לא רוצה לחשוף] ונתקלת בבעיה: הוא אומר "אבל היא כבר צריכה ללמוד משוואות ריבועיות" (או משהו כזה)(האמת, לדעתי, לפי המקור המודיעיני שלי, תוכנית הלימודים של כיתה ד' למחוננים הגיעה לכפל ארוך וחילוק ארוך. איזה משוואות ואיזה נעליים).
ופתאום הבנתי מה הבעיה. בבית הספר לא למדנו את זה. זה לא היה חלק מחומר הלימודים. זה לא נמדד. על זה לא בחנו. לכן, מבחינתו זה "לא נחשב". זה לא "לימוד". לימוד זה רק מה ש"צריך" בבית הספר, והדברים צריכים להילמד לפחות בקצב של בית הספר, יש דד ליין והוא נקבע על ידי גורמי ההשוואה שהוא בוחר מחיי בית הספר, והציפיות שלו מילדה בחינוך הביתי הן שהיא תקדים תמיד את מי שלומד בבית הספר, או לפחות תהיה באותה רמה בדיוק, אחרת "החינוך הביתי הזה לא שווה כלום, הילדה לא עושה כלום כל היום, היא לא לומדת מה שצריך, למה את לא מלמדת אותה?"
אלה לא הספקות והביקורת שלי. אלה לא הפיקפוקים והדאגות שלי.
אבל אני צריכה לענות עליהם.
ואין לי כוח להסביר
אבל זה לא נכון. מה שנסתר מעניינו הוא עשיר ועמוק ומתפתח ורב-גוני על אף היותו נסתר.
איך אפשר להסביר? הרי צריך לראות את זה. אבל מה עושים אם הם לא רואים?
בשביל להסביר, אני מרגישה שאני צריכה לצטט חצי ספר שכתב רוני אבירם שמסביר איך מתרחשת למידה אמיתית, במוח של התלמיד, ומפריך אחת לאחת את התפיסות השולטות בחינוך הבית ספרי.
אין לי כוח לזה.
לא רוצה להרצות הרצאה אקדמית במדעי החינוך, אוף.
וגם, אני מרגישה שאני לא יכולה להסביר את זה למי שחושב שכל דברי הם "תירוצים של אמא מזניחה" שנועדו "לאפשר לה להמשיך להזניח את הילדה ולגרום לה נזק לכל החיים עם החינוך הביתי הזה".
טוב, שולחת ככה בלי לערוך.
נכון, נכון, נכון, נכון, נכון ונכון.
למה את לא משתתפת לעתים יותר קרובות בדפים האלה? היית חסרה פה כל כך.
_לפעמים אנחנו עייפות וחסרות סבלנות - זה לא קשור חינוך ביתי.
לפעמים אנחנו צועקות על הילדים שלנו - גם זה לא קשור. יש מי שלא?
לפעמים אנחנו לא יודעות מה להכין להם לאכול - כי הם רוצים רק ג'אנק, ואנחנו רוצות שהם יאכלו אוכל בריא, וגם זה לא קשור בהכרח לחינוך ביתי.
לפעמים אנחנו לא מצליחות להרגיש את הגבול המתאים לנו ביננו לבין הילדים - וגם זה יכול להיות אחרי שהם חוזרים מהגן._
בדיוק.
ודווקא יש הרבה תיאורים של זה באתר.
אבל לפעמים באים אנשים וכותבים:
"אתן מושלמות ואין לכן קשיים".
(או במלים אחרות, אחותך זונה).
ולכן אפילו ההגדרה חינוך ביתי כבר מכניסה אותי לאיזה שהיא פינה. אני לא מחנכת בבית, אנחנו לא מתחנכים בבית. אנחנו פשוט חיים
מה זה הגדרה? איפה את מוגדרת? באיזו מידה את מוגדרת?
כששואלים אותנו באיזה בית ספר היא לומדת (למשל, בהרשמה לקונסרבטוריון), אני לא מרגישה שאני מגדירה כשאני עונה בפשטות "בחינוך ביתי" ולא, למשל, "בבית הספר ניצנים". באיזו כיתה? אני כותבת בטופס את הכיתה שהיא היתה אמורה להיות בה, כי הם חושבים במונחים של שכבות גיל ואין לי בעיה לעזור להם בחישובים שלהם.
זאת בעיה?
איפה עוד צריך "להגדיר"?
אני לא אומרת אף פעם שאני "מחנכת בבית". זה נשמע באמת מצחיק. "אני מחנכת את ילדי". כאילו דא. בינינו, גם הורי לא הפסיקו לחנך אותי (לנסות לפחות (-: ) אף על פי שאני כבר אמא בעצמי LOL ואני אומרת לילדים שלי, אתם רואים, ככה זה הורים. תמיד אני אהיה הילדה הקטנה שלהם (דרך אגב, אחת הבעיות שציינו זקנים מופלגים באוקינאווה היתה, שקשה להם עם זה שאמא שלהם עדיין מנדנדת להם והם לא מרגישים עצמאיים. הם בני 90 ואמא בת 110 D-: ).
אני לא אומרת אף פעם שאנחנו "מתחנכים בבית".
אני כן אומרת בדיוק מה שכתבת: "אנחנו פשוט חיים". איך לומדים? מתוך החיים.
רק אתמול חשבתי על זה. אני באמת רוצה לכתוב את התהליך שבו הילד שלי בן ה-5 (ויומיים) לומד את המספרים, כי אחר כך אשכח.
שלב אמצעי:
לפני כמה ימים הוא שאל אותי משהו על ספרה, לקחתי את הטלפון (הכי הוא אוהב לטלפן לבני המשפחה, וכך הוא למד תוך שניות לזהות את המספרים לחיוג האוטומטי של מי שהוא הכי רוצה) והראיתי לו את כל המספרים עם סיפור קטן (סיפור קטן? נגיד, הצבעתי על הדימיון בין ה-6 ל-9 ואמרתי שהשש עומד על הראש והתשע יושב על התוסיק. זה מאוד הצחיק אותו). הוא שאל קצת שאלות, פטפטנו, הלך לשחק בלגו. את זה עשינו כשישבתי על הכורסא בסלון לנוח לרגע ולאכול משהו.
(לא סתם אני כותבת "הלך לשחק בלגו". כמו שאמרתי השבוע לסטודנטית שראיינה אותי, הדבר הכי חשוב הוא להפסיק לענות להם בשנייה שהם מאבדים עניין. לא לדחוף ידע).
עוד שלב אמצעי:
אתמול הביא לי טלפון חדש שבדיוק קיבלנו במתנה ורצה לחייג. אמרתי לו שבטלפון הזה עוד אין חיוג אוטומטי, צריך לחייג את כל המספר. אתה רוצה לחייג לסבתא בעצמך? כן. הוא רוצה. אז רעננו קצת את הזיכרון לגבי הספרות, ואני הכתבתי לו את מספר הטלפון ספרה-ספרה כשהוא מאתר את הספרות, לפעמים עם קצת עזרה (מאוד עוזר שבטלפונים החדשים אפשר להקיש את המספר במשך הרבה זמן, ורק בסוף ללחוץ על מקש שמחייג). את זה עשינו כשאנחנו עומדים במטבח, ואני חותכת חזה עוף לשניצלים.
האם הוא יודע עכשיו וזוכר את כל הספרות? לא לגמרי. זה רק שלב. עליו ייבנה השלב הבא, שאני לא יודעת מה הוא יהיה. אולי עוד חיוג עצמאי. אולי דווקא פאזל המספרים הגדול שעכשיו פתאום ידבר אליו כי הוא יכיר את המספרים. לא יודעת.
אלה החיים שזורקים לנו כדורים, ואנחנו תופסים אותם.
או לא.
נגיד, נוסעים במכונית. הרדיו מכוון על גלגלצ כדי לשמוע מה קורה בדרך. הילדה רוצה שאלמד אותה על תמרורים. בדיוק הקריין מתחיל לדבר על תאונה בכביש שאנחנו נוסעים בו, כמה קילומטרים לפנינו. אני אומרת "לא עכשיו, אני חייבת לשמוע את זה" ואחרי זה (הכביש חסום כמה קילומטרים קדימה, אני חותכת לכביש צדדי ועוקפת את התאונה) לילדה כבר אין חשק לדבר על תמרורים.
אבל גם זה לא נורא.
אז נדבר מחר. או בעוד שבועיים. זה לא יברח. ממילא יש לה עוד 7 שנים עד ללימוד הנהיגה...
_אני חושבת שזהו באמת אחד הקשיים הגדולים בחינוך ביתי (חופשי): אין מה להגיד/להראות. סתם עוברים להם עוד יום ועוד יום ועוד יום ושום דבר מעניין/חושב/ משמעותי לא קורה - לכאורה!
אבל זה לא נכון. מה שנסתר מעניינו הוא עשיר ועמוק ומתפתח ורב-גוני על אף היותו נסתר. כן, עץ שנופל ביער בלי שאף אחד שומע - משמיע קול! והעולם אחרי נפילת העץ כבר לעולם לא יהיה אותו הדבר כמו לפניה._
פה אמרת את הדבר הכי חשוב.
וזה דבר והיפוכו.
מצד אחד, באמת אין מה להראות.
מצד שני, ועוד איך מתרחש משהו! ומה שמתרחש הוא הכי חשוב! והוא נכון, והוא אמיתי, והוא טבעי, והוא קיים, והוא מוחשי - גם אם אי אפשר לצלם אותו לטלביזיה!
כשרני שלי רצה לעשות סרט על החינוך הביתי (זה קרה בערך באותו הזמן שאצלכם התחילו לצלם את הסרט עליכם) זו היתה הבעיה. הוא בא למפגש שלנו וצילם. אבל מה אפשר לצלם? את הילדים משחקים? מטפסים על עץ בחצר? עושים מדורה ביחד? מה זה מראה? איך זה ממחיש חינוך ביתי? אז הוא ראיין את האמהות שהיו באותו יום. אבל זה ריאיון. הוא הסביר, שיש בעיה עם דיבורים בסרט - זה לא עובר במדיום הזה. מה זה מראה? איך אפשר להראות? אז הוא אמר לי, אני אצלם אותך כשאת נוהגת ותוך כדי "מלמדת" את טליה תנ"ך. אמרתי לו: "אתה רוצה שנעשה הצגה עם תסריט שבה נעמיד פנים שכרגע בספונטאניות עלה איזה נושא והוא היה הזדמנות ללמידה? אבל אנחנו לא שחקניות וזה מלאכותי. אני לא יכולה לעשות את זה. המקסימום שאתה יכול זה לצלם שעות רצופות ולקוות שתתפוס רגע ספונטאני אמיתי כזה".
ובאמת היו לנו שיחות ארוכות שבהן אמרתי שאי אפשר לצלם איך מתרחש הלימוד בחינוך הביתי, כי זה מתרחש בתוך המוח של הילד, כי זה מתרחש בזמנים נסתרים מהעין, כי יש שלוש דקות של שיחה בינינו אבל הלימוד מתרחש בשבועיים שהיא חושבת לעצמה אני לא יודעת אפילו מתי, ואז באה אלי עם השאלה הבאה לעוד דקה ורבע של שיחה, שממנה אני לומדת כמה היא התקדמה בחשיבה שלה על הנושא בשבועיים האלה.
אי אפשר להראות את זה בטלביזיה. אפשר לדבר על זה, אבל לא להראות.
כשמדברים על לימוד בבית הספר, מה מראים? גם כן לא מראים את הלימוד.
אבל הקלישאה המקובלת אומרת שאם מראים כיתה ובה עומדת מורה ומדברת וכותבת על הלוח והתלמידים מצולמים מקשיבים וכותבים - "הנה, צילמנו למידה". בולשיט. צילמתם את החיים שלהם באותו רגע, לא את הלמידה. והשד יודע מה באמת הם למדו? איך להשתעמם בכיתה בצורה פוטוגנית?
לפני כמה ימים הבת שלי באה עם עוד תגלית במספרים (לא יודעת אם לקרוא לזה חשבון או מתמטיקה). היא מצאה איזו חוקיות מעניינת בכפולות של 8. וכמה ימים לפני זה היא מצאה חוקיות מעניינת בכפולות של 7. אני נהנית לדבר איתה על זה, ואנחנו מחליטות לספר על זה לדוד שלי, שהוא גאון מתמטיקה ובטח יכול להרחיב על זה. ואז אני מספרת על זה למישהו [שאני לא רוצה לחשוף] ונתקלת בבעיה: הוא אומר "אבל היא כבר צריכה ללמוד משוואות ריבועיות" (או משהו כזה)(האמת, לדעתי, לפי המקור המודיעיני שלי, תוכנית הלימודים של כיתה ד' למחוננים הגיעה לכפל ארוך וחילוק ארוך. איזה משוואות ואיזה נעליים).
ופתאום הבנתי מה הבעיה. בבית הספר לא למדנו את זה. זה לא היה חלק מחומר הלימודים. זה לא נמדד. על זה לא בחנו. לכן, מבחינתו זה "לא נחשב". זה לא "לימוד". לימוד זה רק מה ש"צריך" בבית הספר, והדברים צריכים להילמד לפחות בקצב של בית הספר, יש דד ליין והוא נקבע על ידי גורמי ההשוואה שהוא בוחר מחיי בית הספר, והציפיות שלו מילדה בחינוך הביתי הן שהיא תקדים תמיד את מי שלומד בבית הספר, או לפחות תהיה באותה רמה בדיוק, אחרת "החינוך הביתי הזה לא שווה כלום, הילדה לא עושה כלום כל היום, היא לא לומדת מה שצריך, למה את לא מלמדת אותה?"
אלה לא הספקות והביקורת שלי. אלה לא הפיקפוקים והדאגות שלי.
אבל אני צריכה לענות עליהם.
ואין לי כוח להסביר
אבל זה לא נכון. מה שנסתר מעניינו הוא עשיר ועמוק ומתפתח ורב-גוני על אף היותו נסתר.
איך אפשר להסביר? הרי צריך לראות את זה. אבל מה עושים אם הם לא רואים?
בשביל להסביר, אני מרגישה שאני צריכה לצטט חצי ספר שכתב רוני אבירם שמסביר איך מתרחשת למידה אמיתית, במוח של התלמיד, ומפריך אחת לאחת את התפיסות השולטות בחינוך הבית ספרי.
אין לי כוח לזה.
לא רוצה להרצות הרצאה אקדמית במדעי החינוך, אוף.
וגם, אני מרגישה שאני לא יכולה להסביר את זה למי שחושב שכל דברי הם "תירוצים של אמא מזניחה" שנועדו "לאפשר לה להמשיך להזניח את הילדה ולגרום לה נזק לכל החיים עם החינוך הביתי הזה".
טוב, שולחת ככה בלי לערוך.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
חבל להפריד וליצור קבוצות של ליגה א' - אלה שנותנים עצות, ו ליגה ב' - הנזקקים לעצות.
חמו מה, כל מלה, ובמיוחד המשפט שהוצאתי מהקשרו.
כל פעם שמישהו מנסה לעשות את זה, זה מקפיץ אותי. יש לזה כל מיני שמות. לפעמים מדברים על "אושיות" (תקראו, תקראו את המאמר של חגית נובק בעלון באופן טבעי קודם כלשהו - 64 או 65? - על "אושיות", חבל להוסיף מלה אחת על דבריה, היא פשוט אמרה הכל). יש לזה הרבה גירסאות, כולן המצאה פרועה של מי שמרגיש את הצורך לחלק את העולם/האתר/הקהילה/היישוב לקבוצות, כאשר משום מה תמיד מי שמחלק נמצא בליגה ב'.
או, כמו שחמו מה כתבה:
הכל תלוי איך אתה תופס את עצמך : כבן אדם "דפוק" שלא מסתדר עם העולם, או כבן אדם רגיל, ולפעמים אפילו בסדר, שיש לו רגשות מלאים ומורכבים, והוא מנסה להתמודד.
(הממ. עכשיו אני רואה שזה טריגר שלי. כל פעם שבא בן אדם שמרגיש את עצמו "דפוק" וההתמודדות שלו עם זה היא להאשים אחרים כאילו הם אלה שדופקים אותו, לרוב אפילו בעצם קיומם, או בזה שהם חיים את החיים שלהם או בזה שהם מדברים מהלב שלהם את מה שנראה להם באותו רגע - זה מקפיץ אותי. הממ. חומר למחשבה. נראה אם בפעם הבאה אני אזכור לא לקפוץ).
חמו מה, כל מלה, ובמיוחד המשפט שהוצאתי מהקשרו.
כל פעם שמישהו מנסה לעשות את זה, זה מקפיץ אותי. יש לזה כל מיני שמות. לפעמים מדברים על "אושיות" (תקראו, תקראו את המאמר של חגית נובק בעלון באופן טבעי קודם כלשהו - 64 או 65? - על "אושיות", חבל להוסיף מלה אחת על דבריה, היא פשוט אמרה הכל). יש לזה הרבה גירסאות, כולן המצאה פרועה של מי שמרגיש את הצורך לחלק את העולם/האתר/הקהילה/היישוב לקבוצות, כאשר משום מה תמיד מי שמחלק נמצא בליגה ב'.
או, כמו שחמו מה כתבה:
הכל תלוי איך אתה תופס את עצמך : כבן אדם "דפוק" שלא מסתדר עם העולם, או כבן אדם רגיל, ולפעמים אפילו בסדר, שיש לו רגשות מלאים ומורכבים, והוא מנסה להתמודד.
(הממ. עכשיו אני רואה שזה טריגר שלי. כל פעם שבא בן אדם שמרגיש את עצמו "דפוק" וההתמודדות שלו עם זה היא להאשים אחרים כאילו הם אלה שדופקים אותו, לרוב אפילו בעצם קיומם, או בזה שהם חיים את החיים שלהם או בזה שהם מדברים מהלב שלהם את מה שנראה להם באותו רגע - זה מקפיץ אותי. הממ. חומר למחשבה. נראה אם בפעם הבאה אני אזכור לא לקפוץ).
-
נורה_קטנה*
- הודעות: 185
- הצטרפות: 03 יולי 2007, 18:31
על המושלמות
בשמת,
בעניין ההופעות בתקשרות.
אני חושבת שההופעות האלה בתקשורת בהחלט מקדמות את נושא החינוך הביתי אבל בעיקר את ה-homeschooling ופחות את ה-unschooling.
יכול להיות שבשלב זה עדיף לקדם את ההומסקולינג על חשבון האנסקולינג כי זה גם משהו. ובאמת אולי זו קפיצה תפיסתית גדולה מידי עבור רוב הצופים וצריך להתחיל ממשהו שקרוב לעולמם.
אבל קחי בחשבון שיכול להיות לזה גם אפקט שלילי. כמו נניח שהיית רוצה ליצור תעמולה לקידום ההנקה והיית בוחרת להציג רק אמהות שהתינוק שלהן יונק כמו תינוק שאוכל מבקבוק. כלומר יונק כל 3 או 4 שעות, עולה במשקל כמו תינוק שאוכל תמ"ל וכו'. ואז אמהות מגיעות להנקה והמציאות לא דומה בכלל לתעמולה שיצרת להן. התינוק שלהן באופן טבעי (אך בניגוד לתעמולה) יונק כל 45 דקות ובערבים יכול לינוק רצוף כמה שעות, עולה במשקל פחות מתינוק יונק ומבקש שצרכי המציצה שלו יסופקו על השד ולא במוצץ.
את חושבת שבמקרה כזה סוג כזה של תעמולה מועיל או מזיק?
לא עדיף מההתחלה לתת תיאור מציאותי גם אם הוא עלול להרתיע?
למרות שהשאלות שלי מנוסחות כאילו יש לי תשובה, אבל לא כך, כי כפי שכתבתי בהתחלה אני כן רואה יתרון מסויים בהופעות האלה בתקשורת אבל זה כל כך לא חד משמעי כמו שאת מציגה את זה.
בעניין ההופעות בתקשרות.
אני חושבת שההופעות האלה בתקשורת בהחלט מקדמות את נושא החינוך הביתי אבל בעיקר את ה-homeschooling ופחות את ה-unschooling.
יכול להיות שבשלב זה עדיף לקדם את ההומסקולינג על חשבון האנסקולינג כי זה גם משהו. ובאמת אולי זו קפיצה תפיסתית גדולה מידי עבור רוב הצופים וצריך להתחיל ממשהו שקרוב לעולמם.
אבל קחי בחשבון שיכול להיות לזה גם אפקט שלילי. כמו נניח שהיית רוצה ליצור תעמולה לקידום ההנקה והיית בוחרת להציג רק אמהות שהתינוק שלהן יונק כמו תינוק שאוכל מבקבוק. כלומר יונק כל 3 או 4 שעות, עולה במשקל כמו תינוק שאוכל תמ"ל וכו'. ואז אמהות מגיעות להנקה והמציאות לא דומה בכלל לתעמולה שיצרת להן. התינוק שלהן באופן טבעי (אך בניגוד לתעמולה) יונק כל 45 דקות ובערבים יכול לינוק רצוף כמה שעות, עולה במשקל פחות מתינוק יונק ומבקש שצרכי המציצה שלו יסופקו על השד ולא במוצץ.
את חושבת שבמקרה כזה סוג כזה של תעמולה מועיל או מזיק?
לא עדיף מההתחלה לתת תיאור מציאותי גם אם הוא עלול להרתיע?
למרות שהשאלות שלי מנוסחות כאילו יש לי תשובה, אבל לא כך, כי כפי שכתבתי בהתחלה אני כן רואה יתרון מסויים בהופעות האלה בתקשורת אבל זה כל כך לא חד משמעי כמו שאת מציגה את זה.
-
לא_מושלמת*
- הודעות: 2
- הצטרפות: 29 אוגוסט 2007, 12:02
- דף אישי: הדף האישי של לא_מושלמת*
-
נורה_קטנה*
- הודעות: 185
- הצטרפות: 03 יולי 2007, 18:31
על המושלמות
בשמת,
ובעניין מצג המושלמות כאן באתר, היכן שאין צורך בתעמולה. בעיני זה קיים בהחלט גם אם את שוללת את הקיום של זה.
כשאת בוחרת מבין כל מגוון החוויות שלך עם הילדים לתת פעם אחר פעם תיאורים כל כך ברורים, מפורטים ומוחשיים לחוויות הלמידה היפות ומעוררות השראה שלך עם ילדיך אבל כשזה מגיע לחוויות שליליות להסתפק באמירות כלליות כמו "מי לא צועק", או "אני מדברת מנסיון אישי" אבל לא לתת שום דוגמא מוחשית זה נתפס בעיני כניסיון להאדיר את החיובי ולהסתיר את הקושי. אני לא מבקרת אותך על כך. אף אחד לא חייב לחשוף שום דבר מעבר למה שהוא רוצה, זה מובן מאליו בעיני.
אני אישית כבר לא מושפעת מכך בצורה שלילית היות וזיהיתי שזה קורה והיות וזה נראה לי מעין תכונה אנושית שגם אני ניחנתי בה.
ובעניין מצג המושלמות כאן באתר, היכן שאין צורך בתעמולה. בעיני זה קיים בהחלט גם אם את שוללת את הקיום של זה.
כשאת בוחרת מבין כל מגוון החוויות שלך עם הילדים לתת פעם אחר פעם תיאורים כל כך ברורים, מפורטים ומוחשיים לחוויות הלמידה היפות ומעוררות השראה שלך עם ילדיך אבל כשזה מגיע לחוויות שליליות להסתפק באמירות כלליות כמו "מי לא צועק", או "אני מדברת מנסיון אישי" אבל לא לתת שום דוגמא מוחשית זה נתפס בעיני כניסיון להאדיר את החיובי ולהסתיר את הקושי. אני לא מבקרת אותך על כך. אף אחד לא חייב לחשוף שום דבר מעבר למה שהוא רוצה, זה מובן מאליו בעיני.
אני אישית כבר לא מושפעת מכך בצורה שלילית היות וזיהיתי שזה קורה והיות וזה נראה לי מעין תכונה אנושית שגם אני ניחנתי בה.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
אבל זה כל כך לא חד משמעי כמו שאת מציגה את זה.
בכלל לא הצגתי חד משמעי.
אבל אני מודה שכתבתי הרבה ואולי פספסת.
אבל בעיקר את ה-homeschooling ופחות.
אני לא מסכימה. אם תשימי לב, לא מראים "בית ספר בבית". ובמו אוזני שמעתי כמה הורים שאמרו בפירוש בראיון שהם לא מלמדים.
ובהחלט ראו ילדים משחקים.
אבל לא מפליא שעיתונאים מחפשים להראות פעילויות שנראות להם "מפתחות" כמו קריאה או נגינה, אף על פי שכמובן אין להן קשר לחינוך ביתי.
אבל קחי בחשבון שיכול להיות לזה גם אפקט שלילי. כמו נניח שהיית רוצה ליצור תעמולה לקידום ההנקה והיית בוחרת להציג רק אמהות שהתינוק שלהן יונק כמו תינוק שאוכל מבקבוק.
אבל זה לא ככה.
ב"תעמולה" מצלמים רק את השנייה ורבע שהתינוק יונק רגוע על השד. לא מראים לך את כל 24 השעות.
וזו באמת שאלה: בתוך חברה שמאמינה שההנקה "קשה, כואבת ומשעבדת" - האם תבחרי לצלם במשך שנייה ורבע תינוק מתפתל ובוכה על השד ואמא מתעצבנת? זה יותר אמיתי? זה יותר מייצג? לא. זה לא יותר אמיתי, זה לא יותר מייצג, זה לא יותר נכון, וזה בטח לא יותר אפקטיבי כי זה מחזק את הדיעות הקדומות שיש ממילא נגד הנקה.
כל שנייה ורבע שתצלמי - תמיד תהיה שקרית.
גם בחינוך ביתי - לא משנה מה יצלמו, זה תמיד יהיה שקרי.
זה מה שניסיתי להגיד בדברי קודם, איך האיש שלי התחיל לצלם סרט על החינוך הביתי ולמה זה הוביל.
הוא בעצם הפסיק, כי המסקנה שלו היתה שאי אפשר לצלם חינוך ביתי.
אפשר לצלם מפגשים כדי להראות איך זה.
אפשר לצלם אירועים של הקהילה, כדי לתת משהו מהאווירה וההתרחשות. אז זה לא צילום של "חינוך ביתי" אלא נגיד "הצצות לפעילות קהילתית של באופן טבעי".
אפשר לצלם משפחות אבל כל מה שתקבלי יהיה סתם צילום של משפחה עושה דברים של משפחה.
אבל ברור שכל דבר שתראי, יזין דיעות קדומות אחרות...
בכלל לא הצגתי חד משמעי.
אבל אני מודה שכתבתי הרבה ואולי פספסת.
אבל בעיקר את ה-homeschooling ופחות.
אני לא מסכימה. אם תשימי לב, לא מראים "בית ספר בבית". ובמו אוזני שמעתי כמה הורים שאמרו בפירוש בראיון שהם לא מלמדים.
ובהחלט ראו ילדים משחקים.
אבל לא מפליא שעיתונאים מחפשים להראות פעילויות שנראות להם "מפתחות" כמו קריאה או נגינה, אף על פי שכמובן אין להן קשר לחינוך ביתי.
אבל קחי בחשבון שיכול להיות לזה גם אפקט שלילי. כמו נניח שהיית רוצה ליצור תעמולה לקידום ההנקה והיית בוחרת להציג רק אמהות שהתינוק שלהן יונק כמו תינוק שאוכל מבקבוק.
אבל זה לא ככה.
ב"תעמולה" מצלמים רק את השנייה ורבע שהתינוק יונק רגוע על השד. לא מראים לך את כל 24 השעות.
וזו באמת שאלה: בתוך חברה שמאמינה שההנקה "קשה, כואבת ומשעבדת" - האם תבחרי לצלם במשך שנייה ורבע תינוק מתפתל ובוכה על השד ואמא מתעצבנת? זה יותר אמיתי? זה יותר מייצג? לא. זה לא יותר אמיתי, זה לא יותר מייצג, זה לא יותר נכון, וזה בטח לא יותר אפקטיבי כי זה מחזק את הדיעות הקדומות שיש ממילא נגד הנקה.
כל שנייה ורבע שתצלמי - תמיד תהיה שקרית.
גם בחינוך ביתי - לא משנה מה יצלמו, זה תמיד יהיה שקרי.
זה מה שניסיתי להגיד בדברי קודם, איך האיש שלי התחיל לצלם סרט על החינוך הביתי ולמה זה הוביל.
הוא בעצם הפסיק, כי המסקנה שלו היתה שאי אפשר לצלם חינוך ביתי.
אפשר לצלם מפגשים כדי להראות איך זה.
אפשר לצלם אירועים של הקהילה, כדי לתת משהו מהאווירה וההתרחשות. אז זה לא צילום של "חינוך ביתי" אלא נגיד "הצצות לפעילות קהילתית של באופן טבעי".
אפשר לצלם משפחות אבל כל מה שתקבלי יהיה סתם צילום של משפחה עושה דברים של משפחה.
אבל ברור שכל דבר שתראי, יזין דיעות קדומות אחרות...
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
אני מבינה שזה סוג של תעמולה אבל באופן בלתי נמנע אני משווה את החיים שלי לתעמולה הזאת וההשוואה הזאת לא עושה לי טוב
יש לי כמה שאלות אלייך:
האמנם?
האם ה"אידיאל" נמצא בכתבה - או בדימיון של צופים מסוימים, שתמיד יחפשו בכל מקום "אידיאל" שבלתי אפשרי לעמוד בו כי זו האישיות שלהם?
היום זה החינוך הביתי, מחר זו תחרות מלכת היופי.
למעשה, זו סיבה טובה לבטל את הטלביזיה, אבל בינינו, גם לפני הטלביזיה היו שפע של אמצעים לתרבות האנושית לייצר "אידיאלים שבלתי אפשרי לעמוד בהם" ורגשי אשמה עבור אלה שרוצים לשלוט בציבור על ידי מניפולציות בחלומות וברגשי האשמה של הציבור.
יש לי כמה שאלות אלייך:
- כשאת רואה חתונה מצולמת, החתן והכלה שמחים ומחייכים, החתן שובר כוס, כולם מוחאים כפיים באושר, החתן מנשק את הכלה.
- כשאת רואה בית ספר מצולם, המורה נראית נחמדה ומדברת על נושא חשוב, וכל הילדים, מחייכים ולבושים יפה ומצביעים בנימוס, יודעים את התשובות - אז באופן בלתי נמנע את משווה את החיים שלך לתעמולה הזאת וההשוואה לא עושה לך טוב?
- כשאת רואה "כוכב נולד" (את כמובן לא רואה תוכניות זבליות ומשחיתות בטלביזיה, אז בואי נגיד ששמעת שיש כזאת תוכנית כי קראת בטעות את הדף עשרת הגדולים) ומצלמים שם את המתחרים עם המשפחה האוהבת, התומכת והמאושרת שלהם, האם באופן בלתי נמנע את משווה את החיים שלך לתעמולה הזאת וההשוואה הזאת לא עושה לך טוב?
האמנם?
האם ה"אידיאל" נמצא בכתבה - או בדימיון של צופים מסוימים, שתמיד יחפשו בכל מקום "אידיאל" שבלתי אפשרי לעמוד בו כי זו האישיות שלהם?
היום זה החינוך הביתי, מחר זו תחרות מלכת היופי.
למעשה, זו סיבה טובה לבטל את הטלביזיה, אבל בינינו, גם לפני הטלביזיה היו שפע של אמצעים לתרבות האנושית לייצר "אידיאלים שבלתי אפשרי לעמוד בהם" ורגשי אשמה עבור אלה שרוצים לשלוט בציבור על ידי מניפולציות בחלומות וברגשי האשמה של הציבור.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
אבל לא לתת שום דוגמא מוחשית.
את עושה צחוק?
אני גם לא כותבת תיאור מפורט איך אני עושה פיפי.
את צריכה כזה תיאור כדי להבין באופן מוחשי שאני בן אדם שעושה פיפי כמו כולם? או שבלי זה זה נתפס בעיני כניסיון להאדיר את החיובי ותיכף תטעני שאני מציגה את עצמי כבת אלים נטולת צרכים אנושיים בהסתמך על העובדה שאין תיאור מפורט של פעילויותי בשירותים?
אני גם כותבת תיאור מפורט איך התינוק מאותת שהוא צריך פיפי ואיך בדיוק מפשפשים אותו - אבל אני לא חושבת שיש תיאור מפורט ומוחשי של פיספוס.
את צריכה כזה תיאור? כאילו אשכרה בלי תיאור מפורט, יצירתי וחוויתי של פיספוס, כולל תמונות תקריב שלי מביאה סמרטוט ומנקה וכן הלאה, את מרגישה שכל הדיון בגידול תינוקות בלי חיתולים מציג רק את "החיובי" וממעיט בשלילי?!
אבל למה מי שחושב אחרת ממך הוא מגוחך ?
לא כתבתי דבר כזה. בהחלט כתבתי על רעיונות שבעיני הם מגוחכים (אף שבעיני אחרים הם רציניים).
את עושה צחוק?
אני גם לא כותבת תיאור מפורט איך אני עושה פיפי.
את צריכה כזה תיאור כדי להבין באופן מוחשי שאני בן אדם שעושה פיפי כמו כולם? או שבלי זה זה נתפס בעיני כניסיון להאדיר את החיובי ותיכף תטעני שאני מציגה את עצמי כבת אלים נטולת צרכים אנושיים בהסתמך על העובדה שאין תיאור מפורט של פעילויותי בשירותים?
אני גם כותבת תיאור מפורט איך התינוק מאותת שהוא צריך פיפי ואיך בדיוק מפשפשים אותו - אבל אני לא חושבת שיש תיאור מפורט ומוחשי של פיספוס.
את צריכה כזה תיאור? כאילו אשכרה בלי תיאור מפורט, יצירתי וחוויתי של פיספוס, כולל תמונות תקריב שלי מביאה סמרטוט ומנקה וכן הלאה, את מרגישה שכל הדיון בגידול תינוקות בלי חיתולים מציג רק את "החיובי" וממעיט בשלילי?!
אבל למה מי שחושב אחרת ממך הוא מגוחך ?
לא כתבתי דבר כזה. בהחלט כתבתי על רעיונות שבעיני הם מגוחכים (אף שבעיני אחרים הם רציניים).
-
נורה_קטנה*
- הודעות: 185
- הצטרפות: 03 יולי 2007, 18:31
על המושלמות
בשמת,
אני גם לא כותבת תיאור מפורט איך אני עושה פיפי.
לא מבינה למה את הולכת למקומות האלה.
בס"כ רציתי להביא דוגמא לאיך בכוונות טובות נוצר הרושם שיש כאן אנשים מושלמים.
אני גם לא כותבת תיאור מפורט איך אני עושה פיפי.
לא מבינה למה את הולכת למקומות האלה.
בס"כ רציתי להביא דוגמא לאיך בכוונות טובות נוצר הרושם שיש כאן אנשים מושלמים.
-
לא_קרוטונית_בכלל*
- הודעות: 1
- הצטרפות: 29 אוגוסט 2007, 13:38
על המושלמות
את צריכה כזה תיאור כדי להבין באופן מוחשי שאני בן אדם שעושה פיפי כמו כולם? או שבלי זה זה נתפס בעיני כניסיון להאדיר את החיובי ותיכף תטעני שאני מציגה את עצמי כבת אלים נטולת צרכים אנושיים בהסתמך על העובדה שאין תיאור מפורט של פעילויותי בשירותים?
אני כן מבינה את הטענה הזו, בשמת, ודווקא לא לגבייך עצמך - בדיונים ישנים-ישנים שבהן משתתפות מדרך הטבע כותבות ותיקות (שאח"כ נקראו אושיות, אבל לא מעניין כרגע להיכנס לפירוט שמי) אפשר הרבה פעמים לתפוס תיאורים נהדרים של סיטואציות מעצבנות והפגנת חולשות בנוכחות הילדים, סיטואציות שלפעמים נפתרו ולפעמים לא, ולפעמים נפתרו לאחר הכתיבה באתר וכולי. מי זוכר את הסצינה ההיא "אמא יוצאת מהסופר מאוחר בערב עם מיליון שקיות, בגשם, בלי עזרה, והילדה מסרבת להיכנס לאוטו"?
ההבדל בין החומר הזה לבין תיאורים פונקציונליים שבאים להאיר דרך, הוא כמו ההבדל בין קריאת יומן של מישהו שמעניין אותנו לבין קריאת ספר הדרכה. כמובן, תלוי מה המטרה של הקורא - לפעמים כייף לקרוא את ה"הדרכה" בלבד, ליישם וכולי. ולפעמים אנחנו רוצים באמת להגיע לשיפורים שאנחנו מבקשים דרך אמפתיה למישהו אחר, הזדהות עם הסיטואציה המתוארת (נאמר, צעקות על הילדים), השתתפות רגשית בהגעה לפתרון - אנשים רוצים קתרזיס! רוצים סיפור, לא ראשי פרקים.
שני הצרכים מובנים ושתי דרכי הכתיבה לגיטימיות (כותבת ותיקה אחרת באתר הסבירה חזור והסבר שלא מעניין אותה לתת את הרגעים הקשים אלא רק לשתף בפתרונות וברעיונות שלה). מצד שני, מי שקורא כאן הרבה זמן בהחלט מנסה לבנות לעצמו דמות שלמה ועגולה של הכותבים, וזה בלתי אפשרי לבנות דמות של "בוב הבנאי כבנאדם" מתוך קריאת הספר שהוא כתב על תיקון מכוניות. הרבה יותר מעניין לבנות לעצמנו (ולהזדהות ולסמפט) דמות של "ונדי הבנאית" שגם כותבת איך הרגישה וכמה הזיעה בעת תיקון הפונטיאק.
מצד שלישי, ברור שאין מקום לדרוש מכל כותב/ת לחשוף גם את הצדדים הקשים שלה פן אחרים לא יזדהו איתה. כאן זה אינטרנט וכל אחד כותב מה שנוח לו ואיך שנוח לו.
ומצד רביעי, כפי שאמרו כאן, הרבה עוברים לניק פלוני אלמונית כשהם צריכים לחשוף משהו אישי באמת. דברים נראים אחרת ברגע שמקבלים את זה שיש סיכוי סביר שהכותבת המהוללת X שכל היום רק מסבירה לאנשים איך להיות פתוחים ומקבלים, היא זו שכתבה באחד מדפי הייעוץ שהיא מבקשת עצה איך לצאת מהקריזה
<בחרתי ניק בדוי. נכון שלא מזהים?>
אני כן מבינה את הטענה הזו, בשמת, ודווקא לא לגבייך עצמך - בדיונים ישנים-ישנים שבהן משתתפות מדרך הטבע כותבות ותיקות (שאח"כ נקראו אושיות, אבל לא מעניין כרגע להיכנס לפירוט שמי) אפשר הרבה פעמים לתפוס תיאורים נהדרים של סיטואציות מעצבנות והפגנת חולשות בנוכחות הילדים, סיטואציות שלפעמים נפתרו ולפעמים לא, ולפעמים נפתרו לאחר הכתיבה באתר וכולי. מי זוכר את הסצינה ההיא "אמא יוצאת מהסופר מאוחר בערב עם מיליון שקיות, בגשם, בלי עזרה, והילדה מסרבת להיכנס לאוטו"?
ההבדל בין החומר הזה לבין תיאורים פונקציונליים שבאים להאיר דרך, הוא כמו ההבדל בין קריאת יומן של מישהו שמעניין אותנו לבין קריאת ספר הדרכה. כמובן, תלוי מה המטרה של הקורא - לפעמים כייף לקרוא את ה"הדרכה" בלבד, ליישם וכולי. ולפעמים אנחנו רוצים באמת להגיע לשיפורים שאנחנו מבקשים דרך אמפתיה למישהו אחר, הזדהות עם הסיטואציה המתוארת (נאמר, צעקות על הילדים), השתתפות רגשית בהגעה לפתרון - אנשים רוצים קתרזיס! רוצים סיפור, לא ראשי פרקים.
שני הצרכים מובנים ושתי דרכי הכתיבה לגיטימיות (כותבת ותיקה אחרת באתר הסבירה חזור והסבר שלא מעניין אותה לתת את הרגעים הקשים אלא רק לשתף בפתרונות וברעיונות שלה). מצד שני, מי שקורא כאן הרבה זמן בהחלט מנסה לבנות לעצמו דמות שלמה ועגולה של הכותבים, וזה בלתי אפשרי לבנות דמות של "בוב הבנאי כבנאדם" מתוך קריאת הספר שהוא כתב על תיקון מכוניות. הרבה יותר מעניין לבנות לעצמנו (ולהזדהות ולסמפט) דמות של "ונדי הבנאית" שגם כותבת איך הרגישה וכמה הזיעה בעת תיקון הפונטיאק.
מצד שלישי, ברור שאין מקום לדרוש מכל כותב/ת לחשוף גם את הצדדים הקשים שלה פן אחרים לא יזדהו איתה. כאן זה אינטרנט וכל אחד כותב מה שנוח לו ואיך שנוח לו.
ומצד רביעי, כפי שאמרו כאן, הרבה עוברים לניק פלוני אלמונית כשהם צריכים לחשוף משהו אישי באמת. דברים נראים אחרת ברגע שמקבלים את זה שיש סיכוי סביר שהכותבת המהוללת X שכל היום רק מסבירה לאנשים איך להיות פתוחים ומקבלים, היא זו שכתבה באחד מדפי הייעוץ שהיא מבקשת עצה איך לצאת מהקריזה
<בחרתי ניק בדוי. נכון שלא מזהים?>
-
חמו_מה*
- הודעות: 306
- הצטרפות: 15 יולי 2007, 14:54
- דף אישי: הדף האישי של חמו_מה*
על המושלמות
לא קרוטונית, כתבת דברי טעם. ואל דאגה הסתרת את עצמך בצורה מקצועית. 
הרבה עוברים לניק פלוני אלמונית כשהם צריכים לחשוף משהו אישי באמת
הרי זה בעצם כמו בחיים שמדברים מאחורי הגב. כלומר, בסופו של דבר, התנהלות האנשים נשארת דומה גם שהם בחסות האנונימיות. וזו הזדמנות טובה, להכיר את הגבולות שלך באמת, ולראות עד כמה אתה יכול לשתף, עד היכן מגיע הבטחון שלך בעצמך, ומה הם המקומות שאתה מרגיש צורך להשאיר לעצמך ולמה.
הרבה עוברים לניק פלוני אלמונית כשהם צריכים לחשוף משהו אישי באמת
הרי זה בעצם כמו בחיים שמדברים מאחורי הגב. כלומר, בסופו של דבר, התנהלות האנשים נשארת דומה גם שהם בחסות האנונימיות. וזו הזדמנות טובה, להכיר את הגבולות שלך באמת, ולראות עד כמה אתה יכול לשתף, עד היכן מגיע הבטחון שלך בעצמך, ומה הם המקומות שאתה מרגיש צורך להשאיר לעצמך ולמה.
-
אמא_בבית*
- הודעות: 1078
- הצטרפות: 21 דצמבר 2003, 15:17
- דף אישי: הדף האישי של אמא_בבית*
על המושלמות
הי בשמת, מה בדברים שלי גרם לך להתייחס אלי בכזאת ציניות וגסות רוח?
מתי אמרתי שאין אצלינו מריבות או שאני לא רואה טלויזיה?
למה את כל כך כועסת?
מתי אמרתי שאין אצלינו מריבות או שאני לא רואה טלויזיה?
למה את כל כך כועסת?
-
לא_מושלמת*
- הודעות: 2
- הצטרפות: 29 אוגוסט 2007, 12:02
- דף אישי: הדף האישי של לא_מושלמת*
על המושלמות
היא מתמידה לענות פה בנימוס למרות שקצת יורקים עליה. אז היא ישירה והיא לא מתנצלת והיא לא מיפיפת.
מסכימה לגמרי.
לא בטוחה שבשמת מעוניינת (ובוודאי לא זקוקה) לסנגוריה שלי, אבל דווקא כ (סוג של) אושיה בקהילה, בשמת נתפסת עבורי כמאוד אנושית ומשתפת.
< מאוד ומתוודה שאני לא מעורה בפוליטיקות הפנימיות של אנשי הקהילה. אני "סתם" אחת שהאתר תורם לה רבות. האם יתכן שיש פה "סגירת חשבונות" ממקומות אחרים ? >
מסכימה לגמרי.
לא בטוחה שבשמת מעוניינת (ובוודאי לא זקוקה) לסנגוריה שלי
, אבל דווקא כ (סוג של) אושיה בקהילה, בשמת נתפסת עבורי כמאוד אנושית ומשתפת.< מאוד ומתוודה שאני לא מעורה בפוליטיקות הפנימיות של אנשי הקהילה. אני "סתם" אחת שהאתר תורם לה רבות. האם יתכן שיש פה "סגירת חשבונות" ממקומות אחרים ? >
-
חני_בונה*
- הודעות: 1693
- הצטרפות: 05 פברואר 2005, 19:09
- דף אישי: הדף האישי של חני_בונה*
על המושלמות
לא כתבתי דבר כזה. בהחלט כתבתי על רעיונות שבעיני הם מגוחכים (אף שבעיני אחרים הם רציניים).
תודה על ההבחנה.
לי זה לא כל כך מסתדר. <אני הלא מושלמת>
תודה על ההבחנה.
לי זה לא כל כך מסתדר. <אני הלא מושלמת>
-
לא_מושלמת2*
- הודעות: 1
- הצטרפות: 29 אוגוסט 2007, 14:42
על המושלמות
סליחה, לא שמתי לב שהייתה פה עוד לא מושלמת למעלה.
< אני הלא מושלמת משתי הודעות מעלי, ואני לא חני בונה >
< אני הלא מושלמת משתי הודעות מעלי, ואני לא חני בונה >
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
על המושלמות
האם יתכן שיש פה "סגירת חשבונות" ממקומות אחרים ? >
כאן???????????? ב באופן טבעי????????????????
לא ייתכן!!!!!!!!!!!!!!!!
כאן???????????? ב באופן טבעי????????????????
לא ייתכן!!!!!!!!!!!!!!!!
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
אני כן מבינה את הטענה הזו, בשמת, ודווקא לא לגבייך עצמך.
אבל היא כן התייחסה אלי.
זו היתה טענה אישית כלפי.
ואת יודעת שאני דווקא כן כותבת תיאורים כאלה עם כל הדברים השליליים. בשמי ולא בניק אנונימי.
ומצד שני, יש שם גם דרישה בלתי אפשרית ובלתי הגיונית. "רוצים דם! רוצים אלימות! תראו לנו את הדברים המכוערים!"
מצד שלישי, ברור שאין מקום לדרוש מכל כותב/ת לחשוף גם את הצדדים הקשים שלה.
ובכן, זה מה שקראתי בדף הזה בדיוק: דרישה מאנשי החינוך הביתי שמתראיינים - לחשוף צדדים קשים. דרישה מאנשי חינוך ביתי שכותבים באתר - לחשוף צדדים קשים. אחרת, "הם לא בסדר".
אבל היא כן התייחסה אלי.
זו היתה טענה אישית כלפי.
ואת יודעת שאני דווקא כן כותבת תיאורים כאלה עם כל הדברים השליליים. בשמי ולא בניק אנונימי.
ומצד שני, יש שם גם דרישה בלתי אפשרית ובלתי הגיונית. "רוצים דם! רוצים אלימות! תראו לנו את הדברים המכוערים!"
מצד שלישי, ברור שאין מקום לדרוש מכל כותב/ת לחשוף גם את הצדדים הקשים שלה.
ובכן, זה מה שקראתי בדף הזה בדיוק: דרישה מאנשי החינוך הביתי שמתראיינים - לחשוף צדדים קשים. דרישה מאנשי חינוך ביתי שכותבים באתר - לחשוף צדדים קשים. אחרת, "הם לא בסדר".
-
מודי_תאני*
- הודעות: 350
- הצטרפות: 30 אוגוסט 2004, 11:15
- דף אישי: הדף האישי של מודי_תאני*
על המושלמות
האמת - אני לא מרגיש שבשמת צועקת ומתעצבנת בדף הזה, או לפחות לא יותר מהרגיל. אבל גם אני רואה פה הפרדה בין ליגה א' וליגה ב', וגם לי זה הפריע ודי מקשה על קבלת העצות. הרבה יותר קל להרגיש "טוב, אז ליגה א' הזאת אומרת לעשות ככה. מה היא מבינה? אצלה הכל מושלם ואצלי הכל מתמוטט!", בייחוד אלה שמגבים את עצותיהם בציטוטים מג'ון בולבי או הולט. יש כמה "אושיות" באתר שמדברות ממש ככה, ויש כאלה שלו. מצד שני, באופן טבעי מי דכבר עבר את זה, ויש לו מה להציע, גם יש לו פחות שאלות לשאול. אם הייתי כותב בדף של מתמטיקה לתיכון, הייתי כותב עצות ולא התבלבטויות. מה לעשות.
אלה אגב לא כללי המשחק הבית ספריים, אלא כללי המשחק של החברה: המדדים להצלחה בחברה כולה. כלומר, זה משהו הרבה יותר גדול
זה לא הרבה יותר גדול. אני צריך למצוא ולצטט את משפט הפתיחה של Deschooling Society של איוון איליץ'
ספרו של הולט - בלמידה מתמדת - עושה לדעתי עוול ל- unschooling. (ויסלחו לי כל אוהדיו)
זה באמת אחד הספרים החלשים שלו. חבל שדווקא הוא תורגם ומפורסם כל-כך.
אלה אגב לא כללי המשחק הבית ספריים, אלא כללי המשחק של החברה: המדדים להצלחה בחברה כולה. כלומר, זה משהו הרבה יותר גדול
זה לא הרבה יותר גדול. אני צריך למצוא ולצטט את משפט הפתיחה של Deschooling Society של איוון איליץ'
ספרו של הולט - בלמידה מתמדת - עושה לדעתי עוול ל- unschooling. (ויסלחו לי כל אוהדיו)
זה באמת אחד הספרים החלשים שלו. חבל שדווקא הוא תורגם ומפורסם כל-כך.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
על המושלמות
המון המון דברים נכתבים כאן, ומדהימה אותי זה שה פרשנות לדברים ןלאופן שבו נכתבו, נכתבת כאילו אילו עובדות קיימות.
התוקפנות היא באוזני השומע.
התוקפנות היא באוזני השומע.
-
חני_בונה*
- הודעות: 1693
- הצטרפות: 05 פברואר 2005, 19:09
- דף אישי: הדף האישי של חני_בונה*
-
נורה_קטנה*
- הודעות: 185
- הצטרפות: 03 יולי 2007, 18:31
על המושלמות
בשמת,
אני טעיתי כשבחרתי להביא אותך כדוגמא. אין לי שום טענות נגדך ושום דרישה ממך לשום דבר.
השתמשתי בך ובאיך שאני קוראת את דבריך באתר כדוגמא לתופעה רווחת שכתבתי שהיא אנושית בעיני.
רציתי להראות שהתופעה הזו יכולה ליצור מצב שבו יש אנשים שנתפסים כאן כמושלמים.
זה הכל.
אני טעיתי כשבחרתי להביא אותך כדוגמא. אין לי שום טענות נגדך ושום דרישה ממך לשום דבר.
השתמשתי בך ובאיך שאני קוראת את דבריך באתר כדוגמא לתופעה רווחת שכתבתי שהיא אנושית בעיני.
רציתי להראות שהתופעה הזו יכולה ליצור מצב שבו יש אנשים שנתפסים כאן כמושלמים.
זה הכל.
-
כבר_לא_פה*
- הודעות: 373
- הצטרפות: 23 ספטמבר 2006, 08:26
על המושלמות
רציתי להראות שהתופעה הזו יכולה ליצור מצב שבו יש אנשים שנתפסים כאן כמושלמים
זו בעיה של התופס, לא של הנתפס.
זו בעיה של התופס, לא של הנתפס.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
מתי אמרתי שאין אצלינו מריבות או שאני לא רואה טלויזיה?
אז זה בסדר מצדך שאני אכתוב כאילו מובן מאליו שאת רבה עם בן זוגך ורואה טלביזיה?
כי לא רציתי להעליב אותך בהאשמות שווא (מה יהיה אם יתברר שאת חד הורית בכלל, ואני הלכתי ואמרתי שאת רבה עם הבעל...).
בסדר!
אז בואי נניח לצורך הדיון שאת רבה איתו וגם צפית לפחות פעם אחת בחיים בסרט חתונה, ושאת רואה כוכב נולד ושהמשפחה שלך לא תמיד "תומכת, אוהבת ומאושרת" כמו שהמשפחות של המתחרים מצולמות שם?
כי אני בהחלט רואה כוכב נולד (אני חושבת שמרינה צריכה לזכות), בהחלט רבה עם האיש (לטימטום שלי אין גבולות, עוד לא היה ריב אחד שלא היה מיותר אילו היה לי קצת יותר שכל מראש), וגם ראיתי הרבה פעמים את בית הספר מוצג בתמונות ורודות.
אז בואי נדבר על השאלה:
כשאת רואה את הסרטים שהבאתי כדוגמאות - האם הם גורמים לך להרגיש שאותם אנשים מושלמים, ושאת לא מושלמת ואת מרגישה רע בגלל זה?
(אני למשל נוטה להזיל דמעות בסצינות חופה וחיוכי אושר נדבקים לפרצופי. אני לא מחפשת איפה הזוג הולך עכשיו לריב או מגיעה למחשבות למה הנישואין שלי לא נראים כמו בסרט חתונה מצולם וערוך)
אז זה בסדר מצדך שאני אכתוב כאילו מובן מאליו שאת רבה עם בן זוגך ורואה טלביזיה?
כי לא רציתי להעליב אותך בהאשמות שווא (מה יהיה אם יתברר שאת חד הורית בכלל, ואני הלכתי ואמרתי שאת רבה עם הבעל...).
בסדר!
אז בואי נניח לצורך הדיון שאת רבה איתו וגם צפית לפחות פעם אחת בחיים בסרט חתונה, ושאת רואה כוכב נולד ושהמשפחה שלך לא תמיד "תומכת, אוהבת ומאושרת" כמו שהמשפחות של המתחרים מצולמות שם?
כי אני בהחלט רואה כוכב נולד (אני חושבת שמרינה צריכה לזכות), בהחלט רבה עם האיש (לטימטום שלי אין גבולות, עוד לא היה ריב אחד שלא היה מיותר אילו היה לי קצת יותר שכל מראש), וגם ראיתי הרבה פעמים את בית הספר מוצג בתמונות ורודות.
אז בואי נדבר על השאלה:
כשאת רואה את הסרטים שהבאתי כדוגמאות - האם הם גורמים לך להרגיש שאותם אנשים מושלמים, ושאת לא מושלמת ואת מרגישה רע בגלל זה?
(אני למשל נוטה להזיל דמעות בסצינות חופה וחיוכי אושר נדבקים לפרצופי. אני לא מחפשת איפה הזוג הולך עכשיו לריב או מגיעה למחשבות למה הנישואין שלי לא נראים כמו בסרט חתונה מצולם וערוך)
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
זו בעיה של התופס, לא של הנתפס.
או!
או!
-
נורה_קטנה*
- הודעות: 185
- הצטרפות: 03 יולי 2007, 18:31
על המושלמות
_רציתי להראות שהתופעה הזו יכולה ליצור מצב שבו יש אנשים שנתפסים כאן כמושלמים
זו בעיה של התופס, לא של הנתפס._
זו בכלל לא בעיה. לא של התופס ולא של הנתפס. זו תופעה.
שוב אני רק ניסיתי לתת הסבר אפשרי לתופעה הזו (שני הסברים: אחד הנטיה לכתוב בניק שונה כשמדובר בפנים הפחות מחמיאות שלנו ושני הנטיה לתאר בפרוט והברחבה את הצדדים שנראים לנו יפים ולהסתפק בהכללות לא אישיות כשמדובר בדברים שאנחנו מעדיפים להצניע).
כמובן שיכולים להיות הסברים נוספים לכך כי כל אדם תופס את המציאות מתוך עולמו הפנימי.
זה לא סותר את האפשרות שהעולם החיצוני קשור לזה.
זה רק במקרה שכל מי שתשאלי אותו אם עכשיו יום או לילה יגיד שעכשיו יום?
זו בעיה של התופס, לא של הנתפס._
זו בכלל לא בעיה. לא של התופס ולא של הנתפס. זו תופעה.
שוב אני רק ניסיתי לתת הסבר אפשרי לתופעה הזו (שני הסברים: אחד הנטיה לכתוב בניק שונה כשמדובר בפנים הפחות מחמיאות שלנו ושני הנטיה לתאר בפרוט והברחבה את הצדדים שנראים לנו יפים ולהסתפק בהכללות לא אישיות כשמדובר בדברים שאנחנו מעדיפים להצניע).
כמובן שיכולים להיות הסברים נוספים לכך כי כל אדם תופס את המציאות מתוך עולמו הפנימי.
זה לא סותר את האפשרות שהעולם החיצוני קשור לזה.
זה רק במקרה שכל מי שתשאלי אותו אם עכשיו יום או לילה יגיד שעכשיו יום?
-
לי_אורה*
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
על המושלמות
_אבל אני צריכה לענות עליהם.
ואין לי כוח להסביר...
אין לי כוח לזה.
לא רוצה להרצות הרצאה אקדמית במדעי החינוך, אוף.
וגם, אני מרגישה שאני לא יכולה להסביר את זה למי שחושב שכל דברי הם "תירוצים של אמא מזניחה" שנועדו "לאפשר לה להמשיך להזניח את הילדה ולגרום לה נזק לכל החיים עם החינוך הביתי הזה"._
בשמת, בעצם את לא חייבת להסביר. נראה לי שלא בקלות ניתן יהיה להזיז אותו מדעתו. הוא כבר גיבש לו דעה עליך, על האימהוּת שלך, על החינוך הביתי וכו'.
ואין לי כוח להסביר...
אין לי כוח לזה.
לא רוצה להרצות הרצאה אקדמית במדעי החינוך, אוף.
וגם, אני מרגישה שאני לא יכולה להסביר את זה למי שחושב שכל דברי הם "תירוצים של אמא מזניחה" שנועדו "לאפשר לה להמשיך להזניח את הילדה ולגרום לה נזק לכל החיים עם החינוך הביתי הזה"._
בשמת, בעצם את לא חייבת להסביר. נראה לי שלא בקלות ניתן יהיה להזיז אותו מדעתו. הוא כבר גיבש לו דעה עליך, על האימהוּת שלך, על החינוך הביתי וכו'.
- אז אולי כדאי לפתור ולפטור זאת ב: הוט אר געזוגט.... אז הוא אמר... אז הוא חושב כך, אז הוא אומר כך. זב"שו. את יכולה להחליט לא לנסות להסביר לו. שיחשוב מה שהוא רוצה.
- או את יכולה לומר לו: אני אימא שלה וככה אני מחנכת אותה. זכותי המלאה. ולהבהיר בצורה אסרטיבית (ואם הוא קרוב משפחה שאי אפשר להתרחק ממנו אז בלשון מנומסת) שאת האימא וכשמדובר בחינוך הילדים שלך את (וכמובן בן הזוג) קובעת, ואף אחד אחר לא. ועם כל הכבוד, גם לא הוא.
- דרך אחרת, לומר לו משהו כגון (במילים שלך כמובן): זכותי לנהוג לפי הבנתי, זכותי לטעות את הטעויות שלי. זכותך לדעתך. כבר הבעת אותה הרבה פעמים והבנתי את דעתך. אז בוא נסכים שלא להסכים: אתה חושב כך ואני חושבת אחרת. לא חייב להיות קונצנזוס.
על המושלמות
אולי התפאורה קשורה לגיל הילדים ? אני נמצאת עכשיו בבית עם שני ילדים קטנים, מתחת לגיל 3. היומיום שלי, דל מבחינה אינטלקטואלית, סיזיפי וקשה מאד מבחינה פיזית (לטגן שניצלים תו"כ הנקה, לעשות קניות תו"כ הנקה, לצאת עם סלים מלאים, לגלות ששכחתי משהו, ולרדוף אחרי הבן שלי שבורח לגן השעשועים..) מלבד הבלחות נדירות של זמנים בהם דברים קורים בקלות (יחסית).
אבל, אני תמיד חושבת שכאשר צעיר ילדיי יהיה בן שבע נניח, הבית שלנו יראה אחרת. אולי נהיה רגועים יותר, שקטים יותר, אולי הכל יהיה כרוך בהרבה פחות מאמץ פיזי. אולי יהיו לי שערות על הרגליים מתוך עיקרון, ולא כי אין לי זמן להוריד אותן.
אני לא ראיתי אף אחד מהראיונות המדוברים, אבל אולי המשפחות שנראות שלוות, הן משפחות עם ילדים מבוגרים יותר. אולי המשפחות שנראות שלוות הן באמת יותר שלוות. אבל לא מפני שהן עשו את הדבר הנכון ההוא, זה שכל אמא תוהה מאוחר בלילה, לפני שהיא נרדמת מהו בדיוק, וגם לא מפני שהן מציגות, אלא כי הן פשוט הגיעו לשלב הזה.
אבל, אני תמיד חושבת שכאשר צעיר ילדיי יהיה בן שבע נניח, הבית שלנו יראה אחרת. אולי נהיה רגועים יותר, שקטים יותר, אולי הכל יהיה כרוך בהרבה פחות מאמץ פיזי. אולי יהיו לי שערות על הרגליים מתוך עיקרון, ולא כי אין לי זמן להוריד אותן.
אני לא ראיתי אף אחד מהראיונות המדוברים, אבל אולי המשפחות שנראות שלוות, הן משפחות עם ילדים מבוגרים יותר. אולי המשפחות שנראות שלוות הן באמת יותר שלוות. אבל לא מפני שהן עשו את הדבר הנכון ההוא, זה שכל אמא תוהה מאוחר בלילה, לפני שהיא נרדמת מהו בדיוק, וגם לא מפני שהן מציגות, אלא כי הן פשוט הגיעו לשלב הזה.
-
כבר_לא_פה*
- הודעות: 373
- הצטרפות: 23 ספטמבר 2006, 08:26
על המושלמות
אבל הטלוויזיה היא.. היא מדיום שטוח. וזהו. לא באשמתה, אלא מעצם היותה שטוחה. ומתוסרטת ומתומללת וערוכה. קשה לי להבין למה יש מי שמצפה ממנה להביא את המציאות, אולי בגלל שעבדתי בטלוויזיה, ובעיתונות הכתובה ועוד כל מיני. אבל גם למי שלא מכיר את העבודה מבפנים - האם יש מישהו שבאמת מצפה לאמת? הרי גם אם הטלוויזיה היתה מעבירה 360 מעלות, וריח, ונפח ולחות ופלצנות, היא עדיין לא היתה מעבירה את האמת האישית של כל מצולם. כי רק המצולם יודע מה האמת הזאת. או חושב שהוא יודע.
-
לי_אורה*
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
על המושלמות
אתן לאצבעות לדבר במקומי
כל שנייה ורבע שתצלמי - תמיד תהיה שקרית
_רציתי להראות שהתופעה הזו יכולה ליצור מצב שבו יש אנשים שנתפסים כאן כמושלמים
זו בעיה של התופס, לא של הנתפס._
... מבשמת? היא לא נקראת כועסת, היא לא גסת רוח והיא לא צינית... היא מתמידה לענות פה בנימוס למרות שקצת יורקים עליה. אז היא ישירה והיא לא מתנצלת והיא לא מיפיפת.
_המון המון דברים נכתבים כאן, ומדהימה אותי זה שה פרשנות לדברים ןלאופן שבו נכתבו, נכתבת כאילו אילו עובדות קיימות.
התוקפנות היא באוזני השומע._
אבל הטלוויזיה היא.. היא מדיום שטוח. וזהו. לא באשמתה, אלא מעצם היותה שטוחה. ומתוסרטת ומתומללת וערוכה. קשה לי להבין למה יש מי שמצפה ממנה להביא את המציאות
כל שנייה ורבע שתצלמי - תמיד תהיה שקרית
_רציתי להראות שהתופעה הזו יכולה ליצור מצב שבו יש אנשים שנתפסים כאן כמושלמים
זו בעיה של התופס, לא של הנתפס._
... מבשמת? היא לא נקראת כועסת, היא לא גסת רוח והיא לא צינית... היא מתמידה לענות פה בנימוס למרות שקצת יורקים עליה. אז היא ישירה והיא לא מתנצלת והיא לא מיפיפת.
_המון המון דברים נכתבים כאן, ומדהימה אותי זה שה פרשנות לדברים ןלאופן שבו נכתבו, נכתבת כאילו אילו עובדות קיימות.
התוקפנות היא באוזני השומע._
אבל הטלוויזיה היא.. היא מדיום שטוח. וזהו. לא באשמתה, אלא מעצם היותה שטוחה. ומתוסרטת ומתומללת וערוכה. קשה לי להבין למה יש מי שמצפה ממנה להביא את המציאות
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
על המושלמות
לי אורה, תודה על המאמץ וההשקעה. אני מאוד מעריכה את זה.
בפועל, אני באמת חושבת "אז אמרה" או "אז אמר".
או אומרת: אתה דואג שהיא לא תדע משוואות ריבועיות.
או מציעה: אם את דואגת שהוא לא יידע לקרוא, את יכולה ללמד אותו.
אבל מה שמטריד אותי הוא הבעיה שעלתה בדף הזה:
איך אפשר להסביר חינוך ביתי חופשי, באמת? בצורה אמיתית, כנה, נכונה, משקפת? בחמש דקות או פחות?
מה שאורנה אמרה נכון מאוד:
התהליכים ברובם סמויים מהעין. קשה לראות. קשה להראות תוצרים. או אפילו - מה קורה כאשר האנשים מסביב לא מעוניינים בתוצרים שיש אלא בהשוואה לתוצרים שהם מצפים להם בהשוואה לתוכנית בית הספר"?
(יותר גרוע מזה: כשילד הולך לבית הספר, התוצר שהמבוגרים מצפים לו איננו "מה הוא יודע" אלא "מה הציון שלו"! הם מסתפקים בתוצאות המדידה! בחינוך הביתי, אין מדידה. לכן הם מחפשים משהו שאפשר למדוד, משהו שאפשר להיאחז בו, ובאופן לא מודע גם כועסים מאוד על ילדי החינוך הביתי שהם לא בעונש. הם סבלו מורים, שיעורי בית ומבחנים 12 שנה והילדים האלה יוצאים פטורים מכל זה! אין צדק בחיים!)
אני מרגישה שצריך פה הבנה מה זה חינוך ביתי חופשי. שבאמת יש חשיבות לכך שהילד ילמד את מה שמעניין אותו ולא את מה שאתה רוצה. ושאין דד ליין ואין בחינה שצריך לעמוד בה ואף אחד לא ימות אם זה ייקח שנתיים במקום חודש.
אבל אני שואלת "איך להסביר את זה" לא כשאלת התמודדות עם אנשים ספציפיים שצריך להתפטר מהדאגות שלהם ולהוריד אותם ממני -
אלא איך להסביר את זה באמת. כשאני באמת רוצה להסביר.
בפועל, אני באמת חושבת "אז אמרה" או "אז אמר".
או אומרת: אתה דואג שהיא לא תדע משוואות ריבועיות.
או מציעה: אם את דואגת שהוא לא יידע לקרוא, את יכולה ללמד אותו.
אבל מה שמטריד אותי הוא הבעיה שעלתה בדף הזה:
איך אפשר להסביר חינוך ביתי חופשי, באמת? בצורה אמיתית, כנה, נכונה, משקפת? בחמש דקות או פחות?
מה שאורנה אמרה נכון מאוד:
התהליכים ברובם סמויים מהעין. קשה לראות. קשה להראות תוצרים. או אפילו - מה קורה כאשר האנשים מסביב לא מעוניינים בתוצרים שיש אלא בהשוואה לתוצרים שהם מצפים להם בהשוואה לתוכנית בית הספר"?
(יותר גרוע מזה: כשילד הולך לבית הספר, התוצר שהמבוגרים מצפים לו איננו "מה הוא יודע" אלא "מה הציון שלו"! הם מסתפקים בתוצאות המדידה! בחינוך הביתי, אין מדידה. לכן הם מחפשים משהו שאפשר למדוד, משהו שאפשר להיאחז בו, ובאופן לא מודע גם כועסים מאוד על ילדי החינוך הביתי שהם לא בעונש. הם סבלו מורים, שיעורי בית ומבחנים 12 שנה והילדים האלה יוצאים פטורים מכל זה! אין צדק בחיים!)
אני מרגישה שצריך פה הבנה מה זה חינוך ביתי חופשי. שבאמת יש חשיבות לכך שהילד ילמד את מה שמעניין אותו ולא את מה שאתה רוצה. ושאין דד ליין ואין בחינה שצריך לעמוד בה ואף אחד לא ימות אם זה ייקח שנתיים במקום חודש.
אבל אני שואלת "איך להסביר את זה" לא כשאלת התמודדות עם אנשים ספציפיים שצריך להתפטר מהדאגות שלהם ולהוריד אותם ממני -
אלא איך להסביר את זה באמת. כשאני באמת רוצה להסביר.
-
רסיסים_של_אור*
- הודעות: 3305
- הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
- דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*
על המושלמות
אני מתנצלת על דברים שכתבתי וערכתי החוצה. ימים טובים
-
לי_אורה*
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
על המושלמות
אלא איך להסביר את זה באמת. כשאני באמת רוצה להסביר.
נראה לי שאחת מהדרכים היא לעשות מה שאת ואחרות עושות: פשוט להסביר כמיטב יכולתכן. כולל להסביר שמדובר בתהליכים בלתי מדידים (לפחות לא באופן מיידי), בלתי ניתנים לכימות, בלתי נראים. אז אולי לכתוב עוד ספרים, עוד מאמרים, עוד בלוג\ים. לפתוח בלוגים בתפוז ובישרא-בלוג ועוד ולכתוב על חינוך ביתי. רק בדף הזה עצמו נכתבו המון הסברים מאוד טובים לדעתי. לדעתי כדאי להוציא את ההסברים החשובים בדף הזה ולפתוח דף חדש ולהעתיק אותם לשם. ולהעתיק גם מדפים אחרים דיונים על מהות הדבר הזה שאת מנסה להסביר.
ורעיון אחר: אולי לשלוח כמה מאמרים, הסברים, לינקים לדפים וכו' לאנשים שעוסקים בחינוך ושמקורבים לנושא, למשל לרוני אבירם. ואולי גם לאנשים מהתקשורת.
נראה לי שאחת מהדרכים היא לעשות מה שאת ואחרות עושות: פשוט להסביר כמיטב יכולתכן. כולל להסביר שמדובר בתהליכים בלתי מדידים (לפחות לא באופן מיידי), בלתי ניתנים לכימות, בלתי נראים. אז אולי לכתוב עוד ספרים, עוד מאמרים, עוד בלוג\ים. לפתוח בלוגים בתפוז ובישרא-בלוג ועוד ולכתוב על חינוך ביתי. רק בדף הזה עצמו נכתבו המון הסברים מאוד טובים לדעתי. לדעתי כדאי להוציא את ההסברים החשובים בדף הזה ולפתוח דף חדש ולהעתיק אותם לשם. ולהעתיק גם מדפים אחרים דיונים על מהות הדבר הזה שאת מנסה להסביר.
ורעיון אחר: אולי לשלוח כמה מאמרים, הסברים, לינקים לדפים וכו' לאנשים שעוסקים בחינוך ושמקורבים לנושא, למשל לרוני אבירם. ואולי גם לאנשים מהתקשורת.
על המושלמות
רוצה להציע הצעה ללילה טוב,
נסי לדמין את עצמך בעוד כמה שנים מדברת על ילדותיך הגדולות, על הקשיים שלך איתן. האם תהיי מוכנה לפרוס את חייהן אל מול פני האומה רק כדי לשתף בקשיים? נראה לי שכאשר יש ילדים גדולים מפסיקים לדבר עליהם ולו בגלל צנעת הפרט.
נסי לדמין את עצמך בעוד כמה שנים מדברת על ילדותיך הגדולות, על הקשיים שלך איתן. האם תהיי מוכנה לפרוס את חייהן אל מול פני האומה רק כדי לשתף בקשיים? נראה לי שכאשר יש ילדים גדולים מפסיקים לדבר עליהם ולו בגלל צנעת הפרט.
-
לילה_טוב*
- הודעות: 1543
- הצטרפות: 24 נובמבר 2002, 23:01
- דף אישי: הדף האישי של לילה_טוב*
על המושלמות
ואם המטרה שלי היא שהאקס של חברתי הגרושה לא יוכל יותר להכריח אותה לשלוח את בתם המשותפת לבית ספר אחרת היא תאבד את החזקה על הילדה - אז תעמולה "מיופייפת" בתקשורת לא נראית לי בעייתית.
נהפוך הוא. אם התעמולה תביא לתוצאה הנכספת הזאת אז כן ירבו.
אני בכל זאת עדיין קצת חשדנית ולא ממש אוהבת את שיטת מסעודה משדרות.
לא כל האנשים מטומטמים. הרבה אנשים, כמוני, משתכנעים הרבה יותר מפיסת מציאות שמשדרת אותנטיות, כמו שתיארה אמא בבית למשל, מאשר מתשדירי פרסומת.
ונכון שהבעיה היא המדיום. לכן אני למשל, כשפנו אלי, הסכמתי למדיומים אחרים ולא לטלוויזיה. אני לא רואה שום דבר שאני יכולה באמת להעביר במדיום הזה ולכן לא אשתמש בו. כך שאין סכנה לילדיי, הלא ממש פצפונים, פלוני, תודה על הדאגה.
אבל יש את עניין הסבתות, שזה מה שמשכנע אותן. עצם ההופעה בטלוויזיה.
אז באמת אני מקבלת שאם מישהו מוכן להקריב את עצמו ואת ילדיו על מזבח המטרה הזאת, אז אני מסירה את כובעי בפניו.
ומה שניסיתי לעשות בדף הזה הוא רק לדבר על תחושת האי נוחות שלי למראה התוצאה, שמשקפת מציאות חלקית מאוד.
אבל שוב, מן הסתם אלו מגבלות המדיום.
מה שעוד ניסיתי לעשות הוא לבדוק אם אנחנו לא נוטים ליחצן את המציאות השיווקית הזו גם בינינו לבין עצמנו. ואם כן אז למה.
כולנו מסכימים על מה שאורנה אמרה, אני חושבת. המחלוקת היא על האם זה מה שצריך להוציא החוצה, או האם כשיוצאים החוצה צריך לאמץ את כללי המשחק המקובלים.
זה דיון על טקטיקה אבל גם על מהות. האם אנחנו רוצים להראות עד כמה באמת אנחנו חותרים תחת אושיות החברה, או שמא שווה קודם כל לבסס את המעמד שלנו.
אני נוטה להסכים עם בשמת בעניין הטקטיקה, אבל חשוב לי שלא נשכח בינינו לבין עצמנו את המהות.
ואני לא דורשת מאף אחד לחשוף כאן את קרביו בניגוד לרצונו וגם לא מחלקת ציונים למי שעושה את זה או לא. רק אומרת מה מדבר אליי. זכותי.
ומסכימה מאוד עם הניתוח של נורה קטנה על איך זה עובד, אשליית המושלמות הזאת, כאן באתר.
ואם כבר העלינו מהאוב אותה חברה יקרה, שחסרה כאן כל כך, על הקישקע שלה, על האנושיות שלה, על זה שהיא תמיד דיברה על עצמה ועל הקשיים שלה ועל החיים שלה, על החלקים הטובים והרעים כאחד, וככזאת היוותה מקור תמיכה אדיר לכל כך הרבה אמהות שאני באופן אישי מכירה. וכמה כמה חסרה כאן מישהי כזאת.
נהפוך הוא. אם התעמולה תביא לתוצאה הנכספת הזאת אז כן ירבו.
אני בכל זאת עדיין קצת חשדנית ולא ממש אוהבת את שיטת מסעודה משדרות.
לא כל האנשים מטומטמים. הרבה אנשים, כמוני, משתכנעים הרבה יותר מפיסת מציאות שמשדרת אותנטיות, כמו שתיארה אמא בבית למשל, מאשר מתשדירי פרסומת.
ונכון שהבעיה היא המדיום. לכן אני למשל, כשפנו אלי, הסכמתי למדיומים אחרים ולא לטלוויזיה. אני לא רואה שום דבר שאני יכולה באמת להעביר במדיום הזה ולכן לא אשתמש בו. כך שאין סכנה לילדיי, הלא ממש פצפונים, פלוני, תודה על הדאגה.
אבל יש את עניין הסבתות, שזה מה שמשכנע אותן. עצם ההופעה בטלוויזיה.
אז באמת אני מקבלת שאם מישהו מוכן להקריב את עצמו ואת ילדיו על מזבח המטרה הזאת, אז אני מסירה את כובעי בפניו.
ומה שניסיתי לעשות בדף הזה הוא רק לדבר על תחושת האי נוחות שלי למראה התוצאה, שמשקפת מציאות חלקית מאוד.
אבל שוב, מן הסתם אלו מגבלות המדיום.
מה שעוד ניסיתי לעשות הוא לבדוק אם אנחנו לא נוטים ליחצן את המציאות השיווקית הזו גם בינינו לבין עצמנו. ואם כן אז למה.
כולנו מסכימים על מה שאורנה אמרה, אני חושבת. המחלוקת היא על האם זה מה שצריך להוציא החוצה, או האם כשיוצאים החוצה צריך לאמץ את כללי המשחק המקובלים.
זה דיון על טקטיקה אבל גם על מהות. האם אנחנו רוצים להראות עד כמה באמת אנחנו חותרים תחת אושיות החברה, או שמא שווה קודם כל לבסס את המעמד שלנו.
אני נוטה להסכים עם בשמת בעניין הטקטיקה, אבל חשוב לי שלא נשכח בינינו לבין עצמנו את המהות.
ואני לא דורשת מאף אחד לחשוף כאן את קרביו בניגוד לרצונו וגם לא מחלקת ציונים למי שעושה את זה או לא. רק אומרת מה מדבר אליי. זכותי.
ומסכימה מאוד עם הניתוח של נורה קטנה על איך זה עובד, אשליית המושלמות הזאת, כאן באתר.
ואם כבר העלינו מהאוב אותה חברה יקרה, שחסרה כאן כל כך, על הקישקע שלה, על האנושיות שלה, על זה שהיא תמיד דיברה על עצמה ועל הקשיים שלה ועל החיים שלה, על החלקים הטובים והרעים כאחד, וככזאת היוותה מקור תמיכה אדיר לכל כך הרבה אמהות שאני באופן אישי מכירה. וכמה כמה חסרה כאן מישהי כזאת.
-
מתה_מורפוזה*
- הודעות: 74
- הצטרפות: 30 יולי 2007, 15:19
- דף אישי: הדף האישי של מתה_מורפוזה*
על המושלמות
אחלה דף. אהבתי לקרוא את הדעות השונות. דיון מאו-ד אינטליגנטי.
רק חבל היה לי לראות אי הבנות, שייחסו טונים מסוימים לאנשים שכלל לא הייתה להם כוונה כזאת.
בסה"כ כולם כאן כותבים אמת פנימית שלהם מדם לבם, ולהבחנתי, הכוונות של כל הכותבים כאן ללא יוצא מן הכלל הן טהורות.
מאוד הזדהיתי עם הנושא שמוצג בפתיחת הדף - על הצגת המושלמות שאינה מציאותית, ושאף מציבה רף גבוה.
יחד עם זה, לאחר מחשבה נוספת, אני מאוד מסכימה עם בשמת שעבור התקשורת, ובמיוחד בראיון של דקה ורבע, אין אפשרות להציג את כל המורכבות וגם לא כדאי.
ובהחלט חשוב בעיניי, (בדומה למה שכתבו בשמת ואחרים), שהנושא ייחשף כמה שיותר לתקשורת, מצידי בצורה שטוחה בשלב הזה, רק כדי שיקבל לגיטימציה יותר ויותר רחבה.
כמה שזה נראה שטחי, עדיין זה מאוד מועיל כאשר הורים של אנשי הקהילה מתחילים לקבל את הדרך של ילדיהם כי 'הראו את זה גם בטלוויזיה'.
וגם חשוב בעיניי שהנושא יקבל את הלגיטימציה שלו, כדי שיקודם בתחום החקיקה.
אני מוכנה לקבל שימוש בשטחיות, כאשר בשורה התחתונה היא מקדמת משהו מאוד מאוד חשוב בעיניי.
אבל, שוב, אני מאוד מבינה את הצורך של אנשי החינוך הביתי לראות לנגד עיניהם דוגמאות לא מושלמות, שאפשר ללמוד מהן גם דרך התמודדותן עם קשיים, ומבינה את הקושי מול הצגת דמויות מושלמות, או מציאות נטולת פגם.
לדעתי, כדאי לחלק את הנושא ל-2:
1. התבטאות מול התקשורת. היא כרוכה בהצגת המציאות באופן שהתקשורת מסוגלת 'לעכל', ובאופן שיקדם את החינוך הביתי בציבור הרחב. שזה אומר, שטחיות מסוימת שבהצגת הצד החיובי בעיקר.
2. התבטאות מול חברי הקהילה. למשל באתר, או במפגשים - שאז דווקא מאוד רצוי לשתף בכל גווני החיים, ובכל הפנים שלהם, גם בקושי - גם על מנת לקבל עצה ותמיכה, וגם על מנת לאפשר לאחרים להזדהות ולעבד את הקשיים שלהם.
אני חושבת שאם נצא מתוך נקודת המוצא של החלוקה הזו, יתיישבו רבות מן המחלוקות המופיעות בדף זה.
(כמובן שיש מי שלא חושבים שקידום החינוך הביתי בציבור הרחב מצדיק את השטחיות של ההופעה בתקשורת, כלומר לא מסכימים שהמטרה מקדשת את האמצעים.
אבל מי שכן חשוב לו לקדם את הלגיטימציה של החינוך הביתי - אולי יסכים איתי שיש להפריד בין היציאה לתקשורת לבין ההתנהלות בתוך הקהילה.
אני בכל אופן, חושבת שהמטרה כן ובהחלט מקדשת את האמצעים במקרה הזה !)
בשמת א, רציתי רק להוסיף, שאהבתי מאוד לקרוא את דברייך. את מקסימה אותי כתמיד.
ואהבתי מאוד מאוד את דבריה של אורנה שפרון, בפרט: כן, עץ שנופל ביער בלי שאף אחד שומע - משמיע קול! והעולם אחרי נפילת העץ כבר לעולם לא יהיה אותו הדבר כמו לפניה.
לילה טוב, תודה על הנושא החשוב הזה שהעלית למחשבה, ותודה על הדף.
רק חבל היה לי לראות אי הבנות, שייחסו טונים מסוימים לאנשים שכלל לא הייתה להם כוונה כזאת.
בסה"כ כולם כאן כותבים אמת פנימית שלהם מדם לבם, ולהבחנתי, הכוונות של כל הכותבים כאן ללא יוצא מן הכלל הן טהורות.
מאוד הזדהיתי עם הנושא שמוצג בפתיחת הדף - על הצגת המושלמות שאינה מציאותית, ושאף מציבה רף גבוה.
יחד עם זה, לאחר מחשבה נוספת, אני מאוד מסכימה עם בשמת שעבור התקשורת, ובמיוחד בראיון של דקה ורבע, אין אפשרות להציג את כל המורכבות וגם לא כדאי.
ובהחלט חשוב בעיניי, (בדומה למה שכתבו בשמת ואחרים), שהנושא ייחשף כמה שיותר לתקשורת, מצידי בצורה שטוחה בשלב הזה, רק כדי שיקבל לגיטימציה יותר ויותר רחבה.
כמה שזה נראה שטחי, עדיין זה מאוד מועיל כאשר הורים של אנשי הקהילה מתחילים לקבל את הדרך של ילדיהם כי 'הראו את זה גם בטלוויזיה'.
וגם חשוב בעיניי שהנושא יקבל את הלגיטימציה שלו, כדי שיקודם בתחום החקיקה.
אני מוכנה לקבל שימוש בשטחיות, כאשר בשורה התחתונה היא מקדמת משהו מאוד מאוד חשוב בעיניי.
אבל, שוב, אני מאוד מבינה את הצורך של אנשי החינוך הביתי לראות לנגד עיניהם דוגמאות לא מושלמות, שאפשר ללמוד מהן גם דרך התמודדותן עם קשיים, ומבינה את הקושי מול הצגת דמויות מושלמות, או מציאות נטולת פגם.
לדעתי, כדאי לחלק את הנושא ל-2:
1. התבטאות מול התקשורת. היא כרוכה בהצגת המציאות באופן שהתקשורת מסוגלת 'לעכל', ובאופן שיקדם את החינוך הביתי בציבור הרחב. שזה אומר, שטחיות מסוימת שבהצגת הצד החיובי בעיקר.
2. התבטאות מול חברי הקהילה. למשל באתר, או במפגשים - שאז דווקא מאוד רצוי לשתף בכל גווני החיים, ובכל הפנים שלהם, גם בקושי - גם על מנת לקבל עצה ותמיכה, וגם על מנת לאפשר לאחרים להזדהות ולעבד את הקשיים שלהם.
אני חושבת שאם נצא מתוך נקודת המוצא של החלוקה הזו, יתיישבו רבות מן המחלוקות המופיעות בדף זה.
(כמובן שיש מי שלא חושבים שקידום החינוך הביתי בציבור הרחב מצדיק את השטחיות של ההופעה בתקשורת, כלומר לא מסכימים שהמטרה מקדשת את האמצעים.
אבל מי שכן חשוב לו לקדם את הלגיטימציה של החינוך הביתי - אולי יסכים איתי שיש להפריד בין היציאה לתקשורת לבין ההתנהלות בתוך הקהילה.
אני בכל אופן, חושבת שהמטרה כן ובהחלט מקדשת את האמצעים במקרה הזה !)
בשמת א, רציתי רק להוסיף, שאהבתי מאוד לקרוא את דברייך. את מקסימה אותי כתמיד.
ואהבתי מאוד מאוד את דבריה של אורנה שפרון, בפרט: כן, עץ שנופל ביער בלי שאף אחד שומע - משמיע קול! והעולם אחרי נפילת העץ כבר לעולם לא יהיה אותו הדבר כמו לפניה.
לילה טוב, תודה על הנושא החשוב הזה שהעלית למחשבה, ותודה על הדף.
-
אמא_בבית*
- הודעות: 1078
- הצטרפות: 21 דצמבר 2003, 15:17
- דף אישי: הדף האישי של אמא_בבית*
על המושלמות
בשמת, באמת נעלבתי בהתחלה ובקריאה שניה, יכולתי במאמץ כלשהו להבין שאוליאת באמת לא יודעת עלי כלום.
כשאת רואה את הסרטים שהבאתי כדוגמאות - האם הם גורמים לך להרגיש שאותם אנשים מושלמים, ושאת לא מושלמת ואת מרגישה רע בגלל זה?
השאלה הזאת, בעיני, לא מתמודדת עם הטיעון שעלה כאן אלא מנסה לאבחן אותי כאחת שעושה השוואות ולכן אשלית המושלמות מפריעה לי. כשכתבתי קודם, ניסיתי להסביר מה רואה האדם מהרחוב ומה רואים חלק מהאנשים בחינוך הביתי. אולי זו רק אני, אבל היו כאן עוד קולות כאלה. להשתיק את כולם בפסקנות זה עוזר "לנצח" בויכוח אבל לא עוזר להבין אחד את השני.
כשאני רואה סרט על חינוך ביתי שמראה הרבה עשיה ולמידה, אני מרגישה ביתר שאת את כל השעות אצלינו שבהן לכאורה "לא עושים כלום". יש את אורנה וכנראה גם אותך, שבטוחות בעצמן ובדרכן, ויש גם אמהות ואבות בחינוך ביתי שמתוסכלים מזה שהילד בן שמונה או תשע ועוד לא מתעניין בקריאה, שהילדים רבים הרבה וכל מה שבאמת מעניין אותם זה טלויזיה ומשחקי מחשב.
אני מרגישה, שלאמהות האלה (ובימים בהם אני חלשה וקצת חסרת בטחון - אני ביניהן), הכתבות והבלוגים שמציגים מושלמות, לא עושים טוב.
חוץ מזה, גם אני מתרגשת מסרטי חתונה - אפילו מאוד (אפילו אם רבתי בדיוק עם בעלי) ובסרטי לידה אני ממש בוכה (אפילו אם בדיוק צעקתי על ילד שלי).
ובכן, זה מה שקראתי בדף הזה בדיוק: דרישה מאנשי החינוך הביתי שמתראיינים - לחשוף צדדים קשים. דרישה מאנשי חינוך ביתי שכותבים באתר - לחשוף צדדים קשים. אחרת, "הם לא בסדר".
עכשיו קראתי שוב את דברייך והמשפט הזה מסביר הרבה בעיני כי זאת לא הייתה הכוונה שלי בכלל ולמיטב הבנתי גם לא של אף אחד אחר.
אין כאן דרישה מאף אחד לכלום, יש כאן התחלקות ברגשות שהתעוררו בעקבות כתבות מסויימות ובלוגים מסויימים. זה הכול.
אף אחד לא צריך לשנות את איך שהוא כותב או את איך שהוא מתראיין. לי, דברים מסויימימ גורמים להרגיש בצורה מסויימת. זה ממש הכול.
כשאת רואה את הסרטים שהבאתי כדוגמאות - האם הם גורמים לך להרגיש שאותם אנשים מושלמים, ושאת לא מושלמת ואת מרגישה רע בגלל זה?
השאלה הזאת, בעיני, לא מתמודדת עם הטיעון שעלה כאן אלא מנסה לאבחן אותי כאחת שעושה השוואות ולכן אשלית המושלמות מפריעה לי. כשכתבתי קודם, ניסיתי להסביר מה רואה האדם מהרחוב ומה רואים חלק מהאנשים בחינוך הביתי. אולי זו רק אני, אבל היו כאן עוד קולות כאלה. להשתיק את כולם בפסקנות זה עוזר "לנצח" בויכוח אבל לא עוזר להבין אחד את השני.
כשאני רואה סרט על חינוך ביתי שמראה הרבה עשיה ולמידה, אני מרגישה ביתר שאת את כל השעות אצלינו שבהן לכאורה "לא עושים כלום". יש את אורנה וכנראה גם אותך, שבטוחות בעצמן ובדרכן, ויש גם אמהות ואבות בחינוך ביתי שמתוסכלים מזה שהילד בן שמונה או תשע ועוד לא מתעניין בקריאה, שהילדים רבים הרבה וכל מה שבאמת מעניין אותם זה טלויזיה ומשחקי מחשב.
אני מרגישה, שלאמהות האלה (ובימים בהם אני חלשה וקצת חסרת בטחון - אני ביניהן), הכתבות והבלוגים שמציגים מושלמות, לא עושים טוב.
חוץ מזה, גם אני מתרגשת מסרטי חתונה - אפילו מאוד (אפילו אם רבתי בדיוק עם בעלי) ובסרטי לידה אני ממש בוכה (אפילו אם בדיוק צעקתי על ילד שלי).
ובכן, זה מה שקראתי בדף הזה בדיוק: דרישה מאנשי החינוך הביתי שמתראיינים - לחשוף צדדים קשים. דרישה מאנשי חינוך ביתי שכותבים באתר - לחשוף צדדים קשים. אחרת, "הם לא בסדר".
עכשיו קראתי שוב את דברייך והמשפט הזה מסביר הרבה בעיני כי זאת לא הייתה הכוונה שלי בכלל ולמיטב הבנתי גם לא של אף אחד אחר.
אין כאן דרישה מאף אחד לכלום, יש כאן התחלקות ברגשות שהתעוררו בעקבות כתבות מסויימות ובלוגים מסויימים. זה הכול.
אף אחד לא צריך לשנות את איך שהוא כותב או את איך שהוא מתראיין. לי, דברים מסויימימ גורמים להרגיש בצורה מסויימת. זה ממש הכול.
-
כבר_לא_פה*
- הודעות: 373
- הצטרפות: 23 ספטמבר 2006, 08:26
על המושלמות
איך אפשר להסביר חינוך ביתי חופשי, באמת? בצורה אמיתית, כנה, נכונה, משקפת? בחמש דקות או פחות?
למה אתן (ואני אומרת אתן כי הבן שלי הולך לגן) מרגישות צורך להסביר חינוך ביתי? "הילדים שלי לא הולכים לגן." זהו. ואם שואלים "למה" אז תענו ככה. לא עייפתן מלהסביר? ולמעשה, עם כל הכנות והאהבה, למי אכפת? האם אתן רוצות להסביר כדי שאולי איזה הורה יחליט גם כן לחנך בבית? או שאתן רוצות להסביר כדי שיבינו אתכן? החלטתם לא לשלוח לגן - מצוין. אין צורך להסביר.כל הסבר בעיני גורע. ופותח פתח למניפולציות ולדעתי מי שצריך להסביר זה לא מי ששלם עם ההחלטה - אלא מי שמפקפק בה.
"כי ככה אני רוצה". זה מספיק. לכל שאלה."ככה" זו כן תשובה. ש&%*$#& הספקנים.
למה אתן (ואני אומרת אתן כי הבן שלי הולך לגן) מרגישות צורך להסביר חינוך ביתי? "הילדים שלי לא הולכים לגן." זהו. ואם שואלים "למה" אז תענו ככה. לא עייפתן מלהסביר? ולמעשה, עם כל הכנות והאהבה, למי אכפת? האם אתן רוצות להסביר כדי שאולי איזה הורה יחליט גם כן לחנך בבית? או שאתן רוצות להסביר כדי שיבינו אתכן? החלטתם לא לשלוח לגן - מצוין. אין צורך להסביר.כל הסבר בעיני גורע. ופותח פתח למניפולציות ולדעתי מי שצריך להסביר זה לא מי ששלם עם ההחלטה - אלא מי שמפקפק בה.
"כי ככה אני רוצה". זה מספיק. לכל שאלה."ככה" זו כן תשובה. ש&%*$#& הספקנים.
-
אורנה_שפרון*
- הודעות: 702
- הצטרפות: 11 אוגוסט 2001, 22:59
- דף אישי: הדף האישי של אורנה_שפרון*
על המושלמות
אמא יקרה,
יש את אורנה וכנראה גם אותך, שבטוחות בעצמן ובדרכן, ויש גם אמהות ואבות בחינוך ביתי שמתוסכלים מזה שהילד בן שמונה או תשע ועוד לא מתעניין בקריאה, שהילדים רבים הרבה וכל מה שבאמת מעניין אותם זה טלויזיה ומשחקי מחשב.
ואותם הורים שמודאגים מכך, מה הם עושים בקשר לדאגה שלהם?
אולי החינוך החופשי לא מתאים להם, לא מתיישב להם טוב עם "הבטן" למרות שבראש הוא מסתדר מצויין?
אולי הם צריכים לטובתם ולטובת ילדיהם, לבנות מציאות מתאימה יותר להם ולילדים?
כי בעיני לפחות, חינוך ביתי חופשי - חופשי גם מצד ההורים ולא רק מצד הילדים. ואני מאמינה שעדיף שהורה שמודאג מכך שבנו בן התשע לא יודע לקרוא, ילמד אותו לקרוא, בטוב, בנעימות ובשמחה, וירגיש בטוח ונינוח, מאשר שיהיה עצבני ודאוג לגבי עתידו של הילד.
הורה מודאג וחרד הוא לא הורה חופשי, ומה הטעם לכל החופש אם הוא מכניס את ההורים לסד.
ועוד עניין בקשר לתקשורת -
אולי קהילת החינוך הביתי היא לא הומוגנית? אולי יש בה כל מיני גוונים, וכל מיני דרכים?
אולי תפישת החינוך החופשי - שבעצם היא הרבה יותר מאשר תפישה של דרך חינוכית, אלא נוגעת בראייה שונה בהרבה מאד תחומים - היא לא בהכרח נחלת כולם, ויש כאלה שמחזיקים בה אבל במינונים שונים?
אולי יש מי שחשוב לו שילדיו ידעו קרוא וכתוב וזה מה שהוא מלמד אותם אבל לנושאים אחרים הוא מניח?
ואולי יש מי שחשוב לו מאד שילדיו יגיעו בתחום הכשרונות שלהם למצויינות?
ואפילו אולי יש מי שלמלד את ילדיו חשבון כי זה מאד חשוב לסבא וסבתא וכך הוא מרגיש שנכון לו?
מרגיעון: כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בָּחֵירוּת - כאן ועכשיו
יש את אורנה וכנראה גם אותך, שבטוחות בעצמן ובדרכן, ויש גם אמהות ואבות בחינוך ביתי שמתוסכלים מזה שהילד בן שמונה או תשע ועוד לא מתעניין בקריאה, שהילדים רבים הרבה וכל מה שבאמת מעניין אותם זה טלויזיה ומשחקי מחשב.
ואותם הורים שמודאגים מכך, מה הם עושים בקשר לדאגה שלהם?
אולי החינוך החופשי לא מתאים להם, לא מתיישב להם טוב עם "הבטן" למרות שבראש הוא מסתדר מצויין?
אולי הם צריכים לטובתם ולטובת ילדיהם, לבנות מציאות מתאימה יותר להם ולילדים?
כי בעיני לפחות, חינוך ביתי חופשי - חופשי גם מצד ההורים ולא רק מצד הילדים. ואני מאמינה שעדיף שהורה שמודאג מכך שבנו בן התשע לא יודע לקרוא, ילמד אותו לקרוא, בטוב, בנעימות ובשמחה, וירגיש בטוח ונינוח, מאשר שיהיה עצבני ודאוג לגבי עתידו של הילד.
הורה מודאג וחרד הוא לא הורה חופשי, ומה הטעם לכל החופש אם הוא מכניס את ההורים לסד.
ועוד עניין בקשר לתקשורת -
אולי קהילת החינוך הביתי היא לא הומוגנית? אולי יש בה כל מיני גוונים, וכל מיני דרכים?
אולי תפישת החינוך החופשי - שבעצם היא הרבה יותר מאשר תפישה של דרך חינוכית, אלא נוגעת בראייה שונה בהרבה מאד תחומים - היא לא בהכרח נחלת כולם, ויש כאלה שמחזיקים בה אבל במינונים שונים?
אולי יש מי שחשוב לו שילדיו ידעו קרוא וכתוב וזה מה שהוא מלמד אותם אבל לנושאים אחרים הוא מניח?
ואולי יש מי שחשוב לו מאד שילדיו יגיעו בתחום הכשרונות שלהם למצויינות?
ואפילו אולי יש מי שלמלד את ילדיו חשבון כי זה מאד חשוב לסבא וסבתא וכך הוא מרגיש שנכון לו?
מרגיעון: כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בָּחֵירוּת - כאן ועכשיו