לא מושלמת

[למ*]

דף בלוג

2 החמודים יושבים על הספה ורוצים לראות סרט. פיצית מתעקשת לראות את הסרט בלי צלילים. לאחר דין ודברים לא שקט עם פשוש הפשוש נכנע, והיא מקבלת את מה שהיא רוצה. כמו תמיד.
לאחר כמה דקות של צפייה בסרט האילם אומרת בקול מאוכזב – "אבל זה בלי קול!"

<רגע, יכול להיות שגם אצלי דברים מעצבנים ייראו פתאום מצחיקים כשהם רשומים בבלוג?>

[למ*]

בת: אמא, שמת לב שלקחתי את פיצית היום מהגן? לא אמרת לי תודה!
אמא: וואללה צודקת. תודה. ועכשיו תסדרי את החדר שלך!
:-~

[למ*]

יש לי רצון עז לדברים שאין עדיין.
סתם דברים, אפילו לא חשובים כל כך.
הרצון הזה גורם לי לחיות בתודעת החמצה. לא לראות את הרגע אלא את הרגע האחר שאני רוצה.
זה לא טוב.
הרצון הזה גורם לי להתפלל על מה שאני רוצה ולנסות לשנות את מצבי.
זה טוב.

[למ*]

שיואו איך אני כועסת עליה. איך היא טרקה לי את הטלפון בפרצוף בדיוק כשביקשתי משהו.
טוב. נושמת עמוק ושואלת את עצמי: מה אני רוצה??
והתשובה מאליה עונה – שתהיה מענטש.
נו, וכעס ורגשות שליליים גורמים לבת עשרה להיות מענטש?
טוב, לא. לא זו הדרך.
אבל מה כן??

[למ*]

כשאני מנסה לחיות לאט מוצאת את עצמי עייפה. כל הזמן עייפה. ישנה צהריים שעתיים, קמה חצי רדומה, ולא חוזרת לכוחותיי עד הערב. המיטה קורצת לי כל הזמן.
וכשעובדת בחוץ מדי פעם? מלאת מרץ ועזוז. לא מרגישה שום צורך לישון צהריים.

אבל אני לא רוצה לרוץ כל היום במרץ ועזוז שנובעים מלחץ לרצות ולהשיג. רוצה לחיות את ההווה. לו ההווה לא היה כל הזמן לישון....

[למ*]

"אמא, את אוהבת אותי אפילו (כ)שאני כועסת?"
"כן, בטח!"
"אפילו שאני בוכה?"
"כן, מתוקה!"
"אפילו שאני עושה פיפי ברצפה?"
"בטח!"
"אפילו שאני 'לא רוצה את זה ולא רוצה את זה?'" (שעות עד שמחליטה מה ללבוש/לאכל/לעשות)
חיבוק גדול!
"יש!"

[למ*]

אמא, אני צריך לדבר איתך. את היית מאד עצבנית היום. צעקת המון.
וואללה נכון. סליחה.
אבל אכלתם בחדר העבודה למרות שאמרתי לכם שלא מרשה. ולכלכתם ובלגנתם ולא הקשבתם לי ושוב הרגשתי כמו לכלוכית של הבית. ואתם כבר גדולים.
אני לא רוצה שהילדים שלי ירגישו שאני כל הזמן צועקת.
הצד הטוב הוא, שהוא מרגיש בנוח לומר לי את זה. אולי הוא מאמין שזה יעזור. אולי זה צעד בדרך להיות אמא שלא צועקת.
ואיך אפשר לא לכעוס כשיש משפחה שלמה שמבלגנת ואמא אחת שאחראית על הניקיון והסדר.
בטח יש דפים על זה. אבל הם מדברים על ילדים קטנים בד"כ. לא?

[למ*]

_נו, וכעס ורגשות שליליים גורמים לבת עשרה להיות מענטש?
טוב, לא. לא זו הדרך.
אבל מה כן??_
חום אהבה כמובן.
היום בבוקר ברכתי אותה בחום, חיבקתי אותה. נישקתי אותה.
והנה מענטשית נפלאה!
פתאם רואים על הפנים שלה שהיא אהובה! פתאם הקול שלה מתוק ולא זועף!
עכשיו נותר לי רק לזכור את זה בהתקף הזעם הבא.

[אהבת_עולם*]

נהנית לקרוא אותך....

[למ*]

תודה אהבת @}

[למ*]

אחרי שעות של בכי/יללות/צרחות שאי אפשר להרגיע בשום אופן מגיעה אלי מחויכת מאוזן לאוזן
"עשיתי פוקוס פוקוס ועכשיו אני מקסימה"

[למ*]

עם הזדקנות האוכלוסייה בבית האבות (שנקרא היום דיור מוגן), הוא הפך להיות הבית של הצעירות מהפיליפינים. לאט לאט הזקנים הופכים להיות בלתי נראים, והמטפלים שלהם הופכים להיות העיקר במרחב. כך לפחות בעיניי. מוצאת את עצמי מנהלת שיחה ערה עם אחת המטפלות באנגלית, תוך התעלמות מהאישה שיושבת שם בכיסא הגלגלים ובוהה. למה אני מדברת אנגלית, בעצם? המטפלת מבינה גם עברית. שמה לב לכך, ומחייכת לאישה חיוך רחב. נענית בחיוך קטן. היא עדיין שם. אדם.
כשהמטפלות הפיליפיניות יוצאות לרחוב, הן הופכות לבלתי נראות. ברחוב, כשהן אצל המשפחות של הזקנים. עומדות שם כ"רקע".
אז הזקנים בלתי נראים מול העובדים הזרים הצעירים, שבלתי נראים מול הישראלים.
ואלו שבצעירותם חיו, למדו, גידלו את כולנו, פרנסו, צחקו, אהבו, הנהיגו, פינקו, נתנו. הופכים לשקופים ביותר.
וזה כואב לאוהביהם

[למ*]

מה חדש לא עובד. איזה יופי. יכולה ללכת להתייחס לאיש, לשטוף כלים, לסדר את הבית אחרי שבת.
אני חופשיה!!

[נינה*]

(-:

[הרגע_שלפני*]

נהנית לקרוא אותך....flower

[למ*]

יש! הספקתי לעבוד הרבה וכעת יש לי זמן פנוי בלי אף אחד בבית!

מוצאת את עצמי מול המחשב, שוב. מתכננת נופש, מבזבזת את הזמן.
היקר!

מה כן הייתי רוצה לעשות בזמן היקר הזה?

• לבשל/ לנקות בנחת? זה בזבוז! חבל על הזמן..

לשבת בחוץ ולהסתכל על השמים?

• אין לי כח

לישון?

• שוב?

לקרוא?

• את זה אני יכולה לעשות גם עם הילדים.

גם בעודי כותבת מקבלת טלפונים עם משימות. אני רוצה.. לא יודעת מה.

לרקוד?

• יאללה, הולכת לשים מוזיקה שמחה ולראות איך הולך לי..

-
<היה מעולה וממריץ – מומלץ.. >

[למ*]

בעיות חניכיים וקבלת החלטות

_במקביל ביררתי את ההתייחסות של לואיז היי, והיא אומרת ככה:
בעיות חניכיים:
חוסר יכולת לעמוד בהחלטות. גישה הססנית ורכרוכית לחיים.
הדפוס המחשבתי החדש שכדאי לאמץ:
אני אדם החלטי. אני מבצע את החלטותיי, ותומך בעצמי באהבה.
לי זה התאים ב בינגו .
רכרוכית שכמותי..._
(נרקיס בדף בעיות בחיניכיים )

מצחיק, שכשקראתי את זה אמרתי לעצמי: טוב, לי זה לא בינגו. לי אין בעיה לקבל החלטות. אלך על צחצוח השיניים, החוט הדנטאלי ושאר הרעיונות שהוצעו באותו דף.
ובכל זאת התבוננתי על עצמי באותו יום.

על איך שהתלבטתי אם לקחת אתי את הילדים לסידורים אישיים או לא, ואיך שבאמת כן רציתי, והם אכן שכנעו אותי לקחת אותם,
ואיך שרגע לאחר מכן הצטערתי על כך וחששתי מכך שלא תהיה להם סבלנות לסידורים המשעממים
ואת הכעס שנובע מההססנות הוצאתי כמובן עליהם (למה בכלל באתם איתי?) למרות שבאמת גם אני רציתי אותם איתי.

והספק: לשלוח אותו לבית הספר היום? לא לשלוח? הוא באמת חולה? ואם סתם יישאר בבית, מה כבר יקרה?
וכשכבר נשאר והיה לי פחות נוח: למה בכלל נשארת?..

וואללה. חוסר יכולת לעמוד בהחלטות. בינגו

וואו כמה שאני מהססת הרבה.
הרי אין דבר כזה חבל על מה שהיה/אמרתי/עשיתי. בדיעבד זה נתון וזהו. ובכלל, מותר לי לטעות !!

לפעמים נדמה לי, שהגישה של האתר הזה שפתח אותי לחשיבה בריאה ואי קבלת כל מיני שיטות/ עניינים שהורגלנו אליהם כמובנים מאליהם
גרמה לי גם לתגובה של הססנות מוגזמת.
איפה הגבול הנכון בין הססנות וספק שהורסים אותי ואת הילדים, לבין חשיבה בריאה?
פתאם בכל שעל לא בטוחה אם עושה נכון.
מאמינה מאד באמירה שלא כל כך משנה באיזו גישה אתה מחנך אם אתה עושה את זה ממקום שלם, החלטי, נקי.
ואז בגלל ההיסוס הזה יצא שכרו בהפסדו.

בתקופה שהתלהבתי מחינוך ביתי היה לילדים הרבה יותר קשה בבית הספר. דווקא כשקיבלתי החלטה מחושבת שהנכון ביותר עבורם הוא בית הספר, ואם הם כבר הולכים לשם אז אנו גם משחקים לפי הכללים - ז"א להבין מה המורים מלמדים ולקבל ציונים סבירים (מה שאומר לא להפסיד הרבה ימי לימודים, ואם מפסידים - להשלים) גם הם הלכו יותר בשמחה.

אצלי החינוך לא ברור. מתלבטת המון תוך כדי תנועה. לפעמים מרגישה שזה נכון לי - לא להיות כבולה להחלטות קודמות. לעשות מה שנכון לעכשיו.
ולפעמים מרגישה שאני סתם מהססת.

יש לי תחושה שהעניין הזה של חוסר ההחלטיות משפיע על עוד דברים.
יושב טוב על מידת הכעס (קודם כל כעס על עצמי שלא החלטתי נכון, כעס שיוצא על הסובבים)
ומושפע מחוסר היכולת שלי לקבל את עצמי במקרה של טעות
ומחוסר האמונה שלא הכל בידיי.

לעת עתה ההפרדה בין ספק רע לבין חשיבה בריאה תהיה:
האם המעשה כבר נעשה?
אם עדיין לא - מותר להתלבט.
אם כבר החלטתי ועשיתי - זה הדבר הנכון ביותר, כל הכבוד לי! וגם אם לא - ממש מותר לי לטעות!


אני אדם החלטי. אני מבצעת את החלטותיי, ותומכת בעצמי באהבה.

[למ*]

קוראת את מה שכתבתי קודם, וחושבת לעצמי שהיה צריך לכתוב כאן או שם מילה אחרת, או משפט אחר..
נכון שאפשר לערוך אבל אני אדם החלטי, אני מבצעת את החלטותיי ותומכת בעצמי באהבה,
והיות שכך, אין לי שום סיבה להיכנס שוב, לערוך, לחשוב איך אראה הכי טוב בעיני מי שקורא ושלא יחשבו עלי כך או אחרת..

אמנם מתנסה כעת ביתרון הבלוג על מחברת - הכורח לנסח בצורה ברורה ולא בשרבוט מסייע לסדר המחשבות בראש.
אבל עם היתרון מגיע החיסרון של המחשבות הנודניקיות ששואלות ומבררות וחופרות.. לגבי השאלה מה יחשבו.

אז זה פשוט לא משנה. מבחינתי זה בוצע וזהו ומותר גם לטעות. עכשיו הולכים לישון

(ומשפט צהוב: הכאב אינו בשינוי עצמו אלא בהתנגדות לשינוי.)

[אהבת_עולם*]

אני אדם החלטי. אני מבצעת את החלטותיי, ותומכת בעצמי באהבה.

וואי, נורא מתאים גם לי בימים אלה.
תודה !

[למ*]

תודה נינה, רגע ואהבת על הביקור @}

[למ*]

רגע של קשב

לוקחת אותה מהגן. רואה אותה יושבת שם, ומבינה שלא היה טוב שאחרתי היום. ואכן כל דבר מעצבן אותה, צורחת על לא כלום. לא מוכנה להיכנס הביתה.
מכירה את המוד הזה שלה. כשנכנסת לזה אין עם מי לדבר, עד שנרגעת.
היא צורחת: "תקשיבי לי!!!!" עונה לה : "מה חמודה? אני מקשיבה!" והיא מרביצה לי ביד וממשיכה לצרוח.
טוב, כבר יודעת (לפעמים..) להפריד ולא להתעצבן כשהיא כך. זה בסדר וזה יעבור.
היא צורחת: "תקשיבי לי!!"
פתאם אני מסתכלת עליה. בפניה השטופות דמעות. בכעס. באכזבה. בעייפות מיום גן. בהמתנה שנאלצה להמתין עד שאגיע. באי הוודאות שהיתה לה שם – אם היא אמורה להישאר בצהרון היום או לא? בקושי להכיל.
מרגישה שהיא מעבירה לי את כל תחושותיה במבט, בלי לומר מילה.
והנה היא כבר לא צורחת. נכנסת למיטה. מאפשרת לי ללטף אותה. ונרדמת.

[משתהה*]

איזה יופי של קשב.
שיקפת לה את זה? אמרת לה שאת רואה שהיא....
בכעס. באכזבה. בעייפות מיום גן. בהמתנה שנאלצה להמתין עד שאגיע. באי הוודאות שהיתה לה שם – אם היא אמורה להישאר בצהרון היום או לא? בקושי להכיל.
שאת רואה לה את זה בעיניים?

אולי לא היה צריך, אולי אמרת לה את זה במבט...

[למ*]

משתהה, אמרתי לה לאט: אני מקשיבה לך.
אבל הפעם זה היה אמיתי..

נחמד מדי פעם לחוות מה אמור להיות במצב האופטימלי כדי לדעת לאן לשאוף..

[נינה*]

מקסים אבל
אצלי היכולת הזו להקשיב ולהכיל אחרים תלויה ב אם יש לי מישהו שמקשיב לי,

[למ*]

_מקסים אבל
אצלי היכולת הזו להקשיב ולהכיל אחרים תלויה ב אם יש לי מישהו שמקשיב לי,_

נינה - לגמרי.
כשאין מי שיקשיב לי אני לפעמים מקשיבה לעצמי, בד"כ עם מחברת עט ודלת סגורה וזה עושה את העבודה (קשב חייב להיות קודם כל לעצמי )
^{אבל אם אני נתקלת בקיר אטום כשמנסה לקבל קשב מאחרים זה מאד יקשה עלי להקשיב לעצמי למרות שהקשב הפנימי לא אמור להיות קשור לפידבקים מהסביבה, לכאורה. מצד שני, אם נתקלתי בקיר אטום סימן שמלכתחילה לא הקשבתי לעצמי. וחוזר חלילה...}

[למ*]

ידיי מתרגלות לעבודות הבית.
למגע העור בסמרטוט, לטאטוא, לשטיפת הכלים
אחרי שנים של אתגור ניקיון נכנסת לרוטינה של ניקיון מספר פעמים ביום, בכיף, בלי הרגשות הקשים שנלוו לכך בעבר.
(האיש: נראה פתאם כאילו הבית תמיד מסודר, בלי שרואים אף אחד מנקה. כאילו זה מעצמו. זו המחמאה הכי מהנה שקבלתי לאחרונה..)
אחרי שעברתי את המהמורה הזו, מצאתי את עצמי מרשה לילדים לאפות 2 עוגות לשבת ולהכין סלט תוך כדי שעושים מהפכה, מה שלא היה אפשרי בעבר, ועוד ביום שישי!
יש דברים שעדיין קשים לי (בעיקר פסיכולוגית. לא נראה לי נכון לסדר משחקים של הילדים/ בגדים שהם זורקים בחדר. אני עושה את זה רק כשמתאים לי או.. כשחוטפת קריזה), אבל הסדר במרחב של הסלון - מטבח - שירותים בא לי בכיף בימים אלה.

[למ*]

רוצה להכניס את ההתרגשות של ההתחלה, את הפלא שבלידה ובגידול יצור אינסופי חדש,
לתוך חיי הנוכחיים
בהם התינוקת בת 4 וכנראה שזהו.
נזכרת בהנקה. באושר האינסופי הזה, בביחד עם יצור יקר שאני מספקת את כל צרכו.
בהורמונים המשמחים האלה
בתחושת השלמות, האחדות עם הבריאה
באהבה שמלאה אותה באותה עת כלפי כל ילדיי
בשלווה הזו שאין שנייה לה
אני אוהבת ללדת. אני אוהבת להניק ולגדל תינוקות.
אני לא מוכנה עדיין לשלב הבא של גידול ילדים גדולים ובני נוער.
מרגישה את החוט מתחיל להתרופף. כבר יש להם חיים משלהם.
רגע, אני לא מוכנה! אבל רציתי עוד! מה קורה פה?
האם ארגיש שוב את השלמות ההיא גם בחיי החדשים כאמא לגדולים וגדולה בעצמי?
האם ארגיש שוב כה נחוצה, כה אוהבת ואהובה, כ"כ עושה בדיוק את מה שנועדתי לעשות, כ"כ שלמה

נזכרת בעוד חלומות שהיו לי, שלא יתגשמו. כאילו שהגעתי לשלב ניפוץ החלומות וצריכה לחלום חלומות חדשים.
מפחדת לחלום כדי לא להתאכזב כמו שקרה בעבר כל כך הרבה פעמים,
ומבלי להפחית מכל הטוב הבאמת רב שהורעף עליי במהלך השנים
יש בי המון רצון אמורפי, עז, לדברים שאין לי, ושאני אפילו לא יודעת מה הם, וקשה לי לשמוח ככה
ואז כועסת על עצמי שלא מעריכה את הטוב

מזכיר לי את גיל 16, גיל ההתבגרות, תהיות על העולם ועל מקומי בו. כ"כ הרבה שנים היתי במקום שלי, היו עליות וירידות אבל בגדול הייתי איפה שרציתי.
פתאם מרגישה שלא נוח לי. משהו לא בסדר. האם דרוש שינוי חיצוני? השלמה פנימית? לא יודעת.

בכל אופן, כואב לי

[נטע*]

מאוד מתרגשת לקרוא אותך. לעיתים נדמה כי את מדברת ממש מגרוני.. ובכל זאת, אצל מישהו אחר הדברים נסלחים הרבה יותר בקלות..
עוד משהו שיש לעבוד עליו. תמשיכי לכתוב!

[למ*]

כל כך נהנית מהדף תימות בחינוך הביתי

לקרוא שוב את ה"מייסדים" ולהיזכר למה בעצם התלהבתי מהרעיון של חינוך ביתי חופשי (אם כי לא יישמתי)
לחשוב איך אפשר ליישם עקרונות מהחינוך הביתי החופשי גם משעות הצהריים ובחופש הגדול
ולמה האתר הזה כל כך משך אותי מלכתחילה

קראתי עכשיו לילדים סיפור מספר סיפורים על ילד בכיתה ז שלא אהב בית ספר, והחליטו לתת לו חופש עד שירצה לחזור, ובתנאי שלא יחזור לפני שיסתיים חודש.
וכמה משעמם היה לילד בבית, קם מאוחר, שיחק במשחקים של אחיו בן ה 3, רכב בחוץ באופניים לבד לבד, והרגיש ריקנות איומה עד שהתחנן לחזור לבית הספר, והסוף הטוב - חזר לבית הספר ונהיה תלמיד חרוץ וטוב עד היום הזה.
לולא האתר הזה, איך יכולתי לדעת שהילד בסיפור פשוט צריך "להתנקות" מבית הספר לפני שיוכל להתחיל לעשות משהו אחר?
(חוץ מזה, שבחופש הזה הילד הציע לאמא לעזור לה במטבח והיא ענתה שלא צריכה עזרה, כנראה כדי להגדיל את אפקט השעמום. למה לא לשתף אותו, בעצם?)

וכל זה לא משנה את העובדה שאני בעד מסגרת, וכללים, וגבולות שמתאימים לי, ובחופש הגדול אני עומדת על הגבולות האלה במשנה תוקף כדי להישאר שפויה.

[למ*]

הכלבלב השחור קפץ לבקר.
וכמו וולדמורט משאיר לי סימנים במצח.
והכואב כואב מאד.
והדמעות נמצאות קבע בעיניים או קרוב מאד.

מה קורה לי
חורף/הורמונים/משבר גיל ארבעים/מניפולציה לקבל המון המון צומי/כל התשובות נכונות?

צהוב: בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה.

מה אני רוצה?
רוצה שבוע חופש בלי שום משימות בלי עבודה בלי ציפיות מעצמי בלי מה יגידו.
מה שבוע, חודש. לפחות.
רוצה להרגיש הכי טובה בעולם.
ואני רוצה עוד דברים אבל מה זה משנה כרגע בעצם. הם לא קורים.
רוצה לאהוב את מה שיש. זה כנראה יותר ריאלי. ואין סיבה לא לאהוב את מה שיש. יש המון.
רוצה לישון כמה ימים ולחזור חדשה.
ורוצה גם לרוץ בשדה שמחה עם הידיים לצדדים כמו בבית קטן בערבה.
רוצה להגיד איזה יופי שהיה משבר איך זה היה לטובתי בסוף
ויודעת שזה מה שיהיה בסוף.

רק מנסה בינתיים לא לגרום יותר מדי נזקים למשפחה. (פתרון אפשרי: לישון כמה שיותר)