מארז אהבה

אנונימי

נעים מאוד, אני זו שהיתה הרבה זמן רק אנדלוסיה במלה אחת כחולה, ועכשיו יש לי בחיים גם דף בלוג ירוק ומופרד בקו תחתי שידרוש שאפרנס אותו.
כי עברתי ליד שלט שמציע לעוברים ושבים -- לרגל ולנטיינז דיי, עוד יום חג לסוחרים -- לקנות מארז אהבה!
השתגעתי מהפדיחה, מהצירוף הבלתי אפשרי. לא התאפקתי וכתבתי אסמס משועשע לאמי ולמושא אהבתי כדי לחלוק איתם את האבסורד, אך להפתעתי המתוסכלת-משהו הם לא הבינו מה אני רוצה ושלחו בחזרה: "ומה זה מארז אהבה?" או "ומה יש בו?" כאילו שמדובר כאן במידע צרכני. המוסא אפילו חשב שאני מנסה לרמוז לו רמיזות ארוטיות.
אני עניתי: זו אהבה שאורזים אותה ומוכרים. לעזאזל! הקפיטליסמוס הזה הוא באמת מחלה.
אבל באמת, כשחשבתי על זה, הגעתי למסקנה שגם אנחנו מין מארזי אהבה כאלה. קופסאות עם כל מיני דברים שפועלות על אהבה. אמנם לא 100 אחוז אהבה, אבל ככה זה במארזים, באוספים, בחבילות שי. לא?

אנפלאגד
מיניקה. כבר מזמן הבנתי שהאגוזית הזאת יונקת הכי טוב בשכיבה, וממילא שנתה קלה כל כך, שאם היא שוכבת לפחות לא צריך להעביר אותה (ע"ע טרנספלנטציה). טוב, אז היא עייפה, לא שקטה ומבקשת את עזרתי. אני שוכבת, היא לידי, מחוברת לתקע. בהתחלה הבליעות השוקקות הקטנות והחרישיות האלה -- בוודאי הצליל המתוק ביותר עלי אדמות -- לאט לאט הקצב מואט והעוצמה נחלשת. עכשיו יש הפוגות קצרות וביניהן רעד של הלסת, 1200 סל"ד, מין מהירות שאף מבוגר לא יכול לחקות. עכשיו יש שתי אפשרויות: או להירדם ביחד אתה -- האופציה המפתה מכולן אבל מה לעשות שיש לי עוד עניינים בחיים, עניינים להספיק, כמובן, ואז זה מתחיל: עכשיו? לא עכשיו? מתי הניתוק יעבור בשלום ומתי הוא יגרור התעוררות קלה? או אפילו התעוררות לעוד איזו שעה, בזכות הנמנומון של ההנקה הקצרה? עכשיו? עוד סיבוב או שניים? בהפוגה, תמיד בהפוגה שבין תנועות הלסת.
משיכה.
ואז מגיעה התנועה שאני אף פעם לא יודעת איך לתאר אותה. כאילו דווקא חיברו לרגע את שני החוטים של הסטרטר, וכל התינוק מיטלטל לרגע. הוצאת בזמן? הידד! הרעד חולף, המתיקות השלווה נפרשת על הריסים הנעצמים שוב, ויש לך ארבעים דקות להתקלח להתלבש לאכול לסדר ולהתחיל יום עבודה! נחפזת לעניינייך? טפו, אגואיסטית! אכלת אותה. הילדה ערה.

יש! ברוכה הנמצאת!
קוראת בהנאה.

_{גם חיכֶּתי לזה וגם ציפֶּתי לזה!}

וווווואו איך תיארת בול את פושקה, גם בגיל שנתיים ושמונה. ממש בול. <כולל הרעד והסטרטר>

הה, זו את! סתם במקרה נכנסתי. תתחדשי, יפה לך!

סוף סוף!
@}

_יש! ברוכה הנמצאת!
קוראת בהנאה_

אנפלאגד
מעולה ומדויק @}
(דווקא אצלי, הקטן הוא מהמתנתקים בקלות. אבל או-הו איזה חישובים הייתי עושה עם אחיו בזמנו...).

השעות (שעות השינה כמובן)
הייתי בשיעור התעמלות אחרי לידה. קונספט רך ביותר: אנחנו מתרגלות בעצלתיים והתינוקות מונחים להם לפנינו על מזרן גדול, מי זוחל ומי בוטש באוויר, כל אחד כפי יכולתו ולפי צרכיו, מי שקט ומעוניין ומי אף פעם לא מרוצה. ואנחנו מכווצות שריר בטן פה ורצפת אגן שם, פותחות את הכתפיים ואת בית החזה שרוכן, תמיד רוכן, מתעגל, מחבק, מערסל, מתכופף, מרים, תומך. תנועות פשוטות, קלות: סיבובי צוואר, מתיחות. וכל תנועה כזאת מוציאה מאיתנו אנחות כמעט מגונות. כל מתיחה מזכירה לנו כמה היינו מכווצות.
שבוע אחרי שבוע ולא ברור לי אף פעם למה אני לא יכולה לעשות את התנועות האלה בבית. מה הבעיה? כולה ארבע דקות להשתרע על המזרן – הרי זה כל כך נעים!
והנה פתאום המורה אומרת לנו לשכב, ואנחנו קורסות ארצה כמו עדת כלבלבים. אח, לשכב! סתם ככה באמצע הבוקר. אח, הזרמים החמימים שמדגדגים את עמוד השדרה הפריך, המשתוקק אל המאוזן, האבק מתחת לעפעפיים, החום המאוס והאי נוחות בבטן האופייניים כל כך לחוסר שינה. אחת גם נשכבת על הבטן וגונבת לה ככה לאור היום עשר דקות של שינה יקרה מפז.
הראשונה אומרת משהו וכל השאר מתחילות מיד להתוודות במקהלה, בכאב מהול בצחוק או אולי להפך.
רק אז חשבתי על כל הנשים שנראות נהדר ולבושות יפה שאני רואה סביבי, אלה ששלושה שבועות אחרי הלידה הן כבר ארוזות בג'ינס שלהן מלפני ההריון ונטועות במגפיים איתנות, שיושבות מחייכות בבתי קפה עם עגלות משוכללות ותינוקות מרופדים, ועל האמהות קשות היום שרצות ממקום למקום להספיק את הכל, מהגן של זה למעון של זאת, ולבשל ולכבס ולהעביר סמרטוט, ואת אלה שנושאות את התינוקות במנשא, לובשות שכבות של בגדים רכים וסוחבות כל מיני דברים בכל מיני תיקים, ואת אלה שבכלל לא רואים שהן אמהות כי הן בלי התינוקות שלהן, בדרך לעבודה או ממנה.
וראיתי פתאום את כל המעטה התפקודי הזה נפרש בעדינות על כווווולן כמעט, את כולן ראיתי חיות מתחת לשכבת העייפות השקופה הזאת, שקל כל כך להתעלם ממנה. ובכלל, את מי זה מעניין? הרי זה ידוע שככה זה תינוקות לא? הנה אפילו אני כבר שעה יושבת פה מול מה שכתבתי ולא מצליחה להבין מה בדיוק ניסיתי להגיד, איפה התגלית הגדולה.

הנה אני כבר שעה יושבת פה מול מה שכתבתי ולא מצליחה להבין מה בדיוק ניסיתי להגיד,
אני נורא נהניתי לקרוא.

את כותבת נפלא. נפלא. תודה תודה על זה.

~והאי נוחות
תודה גם על זה.

~

בכלל, את מי זה מעניין? אותי! אותי! רק מלקרוא ת ההרפייה שלך התרעננתי.
הזכרת לי חברה מהסוג של אמא של חבר של הבן שלי - איך חוזרת מהעבודה על עקבים חדים, בג'ינס הדוקקק וגופייה עם מחשוף נדיב, פן, איפור וציפורניים מטופחות.
ומרץ. דיבורים וחיוכים. בית מיושר, חלק ותואם. אני התעייפתי רק מלהסתכל עליה.

את כותבת נפלא. נפלא.
נהנית לקרוא @}.

שליחה על ידי מי_מה* » 02 מרץ 2009, 21:52

איפה התגלית הגדולה.
אני אגיד לך איפה היא היתה בשבילי - בדיוק כאן:
וראיתי פתאום את כל המעטה התפקודי הזה נפרש בעדינות על כווווולן כמעט, את כולן ראיתי חיות מתחת לשכבת העייפות השקופה הזאת, שקל כל כך להתעלם ממנה.
אולי זה נראה לך מובן מאליו וכאילו דהה אבל לעיניים שלי, שכל כך רגילות לחפש את המבדיל והמפריד והשונה, היה מרענן לראות את המשותף.
וחוץ מזה, עזבי אותך מתגליות גדולות. הכי כייף קטנות.
תודה.

אני נורא נהניתי לקרוא.
גם אני (-:

וואו מעולה. ממש נהניתי לקרוא.
(כבר כמה ימים אני תוהה מי שוב פתחה דף על מלאכת יד הזויה כלשהי.. טוב שנכנסתי וגיליתי שזה בלוג מעולה שכזה

וואי, איזה מעיין נבקע פה! תמשיכי, תמשיכי. עזבי עבודה עכשיו, תעשי מה שאת גם טובה בו וגם נהנית ממנו.
(מעיין? נבקע? משהו לא מתיישב לי פה. אבל עזבי עבודה עכשיו, כמו שאמרתי). @}.

ובכלל, את מי זה מעניין?
הרבה יותר ממעניין - מרגש.

תלולית הבשר הרך שבין קו השיער לקפל העורף
הפלומה שאי אפשר להתיק ממנה את השפתיים
ותנועות האיצ'יקידנה בכפות הידיים
מתיקוּת

מקסים @}

לגופו של עניין
בהתחלה את בהריון. טוב. נגיד שיש לך הריון סבבה. בכל זאת כמה שבועות טובים את מתה מעייפות? מ-תה? הלכת לנמנם רגע בצהריים ובארבע וחצי בקושי אפשר לקלף אותך מהספה? פה ושם בחילות יש לך? את בוכה פתאום מפרסומות למכונית משפחתית?
אחר כך מגיע השלב שבו סוף-סוף את מרגישה נורמלי ואפילו טוב ואת נראית נהדר ועסוקה בהמון דברים אבל אז כל העולם רואה פתאום שאת בהריון והדבר היחיד שכולם שואלים אותך זה איך הבטן. כאילו דה? איך הבטן. אין לך עבודה, חיי אהבה, תחומי עניין, שאיפות אישיות, עיסוקים בעולם. לא. יש לך בטן. טוב. מובן שאף אחד לא מעלה בדעתו איזה חרמנית נהיית פתאום ואילו דברים מסוגלים לגרות אותך ובאילו שעות.
טוב ואחר כך מגיע החלק האחרון ואז את כבר כולך הר של סימפטומים. כבר התרגלת למחשבה שאת בהריון, הפסקת להכחיש את זה, להתנהג כאילו הכל רגיל ולנסות לקטוף שסק ישר מצמרות העצים, אולי אפילו התחלת ליהנות מהפוזה, מלקקת לך ארטיקים בלי חשבון ומסנג'רת את האיש, זוללת שקדים בשעת לילה מאוחרת כדי להבריח את הצרבת, מתנהלת בכבדות ובוא נניח שאין לך טחורים, אבל הברזל מחרב לך את הבטן לגמרי.
ובוא נניח גם שלא הגעת לישורת האחרונה בשיא הקיץ בשפלת החוף כי על זה אני בכלל לא מסוגלת לכתוב וזה מאוד לא ידידותי לסביבה כל המזגנים האלה.
טוב. עכשיו צריך ללדת. ילדת. וגם אם נניח שילדת לידה טובה ובריאה וחלקה יחסית ואפילו בבית – עדיין כמו שמישהי כתבה פה זה קצת כאילו דרס אותך טרקטור, וגם אם את לא יודעת את זה הגוף שלך יודע שהוא די נכתש. לטווח ארוך.
מזל טוב! נגמר ההריון, נגמרה הלידה, מתחילה ההורות.
ואת חשבת אולי שעכשיו התינוק הוא מחוץ לגוף שלך? שעכשיו הגוף שלך הוא רק שלך ויחזור להיות כמו קודם? ובכן יקירתי טעית. בענק.
קודם כל הרבה דברים עוד כואבים. הרחם כואב; השדיים כואבים; התפרים כואבים; והגב עדיין לא כואב אבל אל תדאגי מותק, יש לך מלא חלב והתינוק בן פורת יוסף שיהיה בריא עולה יפה במשקל אז זה עניין של שבועות ספורים.
בשבועות הבאים את הופכת להיות מסננת. מכל חור נוזל ומשפריץ ומטפטף לך משהו אחר, וגם התינוק שלך נוזל ומשפריץ ומטפטף עלייך משהו אחר מכל חור. וכל בגד שאת לובשת מתחיל כעבור כמה שעות להריח כמו מגבנה, ריח החלב החמוץ מלווה אותך בכל אשר תלכי. ועל כל חור שלך ושל התינוק שלך את שמה שלל ריפודים ומחסומים כדי לשמר את האשליה של יובש מהוגן והיגייני. ואת גם לא יכולה ללבוש כל דבר כי זה תמיד צריך להיות בגד נוח להנקה, כלומר להתערטלות מינימלית ושליפה מהירה. וגם לא לאכול ולשתות ולעשן כל דבר כי כידוע הכל עובר בחלב, וגם אם חטפת את הכאב ראש של הלייף את תסבלי בשקט ולא תיקחי אדוויל כי זה אסור בהנקה.
טוב נו, הספקת לנוח קצת, העניינים קצת נרגעו, התחלת להתרגל, אולי לישון כמה שעות מדי פעם. ואז את מגלה שהשיער שלך מתחיל לנשור בכל מקום (האפקט מטריד במיוחד על סדינים לבנים ונוקשים שזה עתה הצעת בהם את המיטה שהתמלאה הפרשות משלל סוגים כאמור לעיל). וגם השיניים שכל ההריון שמרת עליהן פתאום מרגישות לך כמו שורה מקרית ולא מלוכדת במיוחד של אבנים קטנות, והחניכיים קצת מדממות.. והצוואר, אח הצוואר, את מיניקה בכל מיני תנוחות משונות ונרדמת בהן, והגב, כי אחרי הצהריים זה כל הזמן על הידיים...
ואז את גם רוצה ללכת לאיזה מקום, נניח אפילו שאת רק רוצה ללכת למכולת, רבכ את מתה לקפה ונגמר לך החלב ואת מרשה לעצמך מקסימום שניים ביום ולא אחרי שתיים בצהריים, אבל התינוק שלך בדיוק נרדם אז את לא רוצה להעיר אותו. או שהוא ער ואז את לוקחת אותו איתך ומתחילים החישובים: טוב אם אני כבר יוצאת למכולת אביא עוד כמה דברים, אז רגע, איך אני אסחוב? אם הוא עלי אצטרך לסחוב גם אותו וגם את הקניות, אם הוא בעגלה גם נורא לא נוח לסחוב קניות. הגוף הזה שהיה רגיל לשרת אותי כל כך טוב, עכשיו הוא כל הזמן צמוד לעוד מישהו ובכלל כל חופש התנועה של הגוף במרחב זה סיפור אחר לגמרי. וכמובן שהתינוק שלך לא מוכן לשתות משום בקבוק, כי הוא לא רגיל ועד שכבר רצית הוא סירב, אז אין מצב לעזוב אותו ליותר משעתיים וכל הזמן לבדוק אם הכל בסדר בעורף.
וגם אם נקפוץ עכשיו הרבה חודשים קדימה נגיע לתינוק נגיד בן שנה וחצי, עדיין יונק כמובן, אבל זה כבר לא העולל הרך והנזקק אלא ילדון פיצפון שקודח לך עם האצבע בפופיק או חייב ללטף לך את פנים הזרוע או למולל לך איזו קווצת שיער או איזו פעולה חודרנית אחרת שמטריפה לך את השכל ובכל פעם שאת מעזה להזיז לו משם את היד הוא שוב מתעורר ובוכה ועומד על זכותו לשמר את הריבונות שלו על גופך המובן מאליו.
אז קחי נשימה ארוכה, יקירתי, כי על זה באמת אף אחד לא מדבר. לא רק זמנך הפנוי ותודעתך עומדים כאן לשירות הציבור; ולא רק פסיכולוגית מוטל עלייך להכיל את כל מפעל הצרכים שיצרת והרית והולדת; גופך הופקע ממך, הולאם למען מטרה נעלה, ובשנים הבאות את רק מחכירה את הנכס.

אני מתארת לעצמי שאנשים נורמליים הי ומתארים את הקטע הקודם כמצחיק ושנון. אני דמעתי כולי. ולא מהתרגשות או אושר, מדיכאון. זה ממש ככה. אוף.
אוף אוף אוף.

<טוב, אולי אני עוד הורמונלית. רק שבעה חודשים עברו מהלידה...>

שליחה על ידי מי_מה* » 05 מרץ 2009, 00:46

לפי סולם עוברת, אני כנראה נורמאלית, אבל לא רק מצחיק ושנון מצאתי את הפוסט הזה, גם נוגע ללב וכתוב נפלא. ובכלל התמוגגתי לקרוא את המשפט הזה
והתינוק בן פורת יוסף שיהיה בריא עולה יפה במשקל
תודה.

אותי דווקא הצחקת מאד. <עו"א בכיינית. הכי מפחיד להיות לידה כשהיא בדיוק מושכת באף.>
נו, כמו קודם, כל כך מדוייקת, שכמעט וכתבת אותי. כנראה את כל האמהות שמרצפות תינוקות...
המארג העדין וכל זה.

ועומד על זכותו לשמר את הריבונות שלו על גופך המובן מאליו.
שנתיים ותשע גם לוקח?

וואלה, עכשיו ברצינות, נזכרתי כמה שהקטע הזה תפס אותי קשה בקפיצות הגדילה.
כמה זמן לקח לגוף שלי לשתף פעולה עם כל העסק.
טעם של מחלבה קטנה.

איזה יופי!!!

אז קחי נשימה ארוכה, יקירתי, כי על זה באמת אף אחד לא מדבר. לא רק זמנך הפנוי ותודעתך עומדים כאן לשירות הציבור; ולא רק פסיכולוגית מוטל עלייך להכיל את כל מפעל הצרכים שיצרת והרית והולדת; גופך הופקע ממך, הולאם למען מטרה נעלה, ובשנים הבאות את רק מחכירה את הנכס.
תודה.... סיכמת באופן מדוייק להפליא את רוב הסיבות שבגללן אני דוחה את כניסתי להריון (-:

עכשיו לא נעים לי... הוצאתי שם רע לאמהוּת...
(אבל למרות שאלה רוב הסיבות, נכון שזו לא ה{{}}סיבה?)

(אבל למרות שאלה רוב הסיבות, נכון שזו לא הסיבה?)
האמת שכן (-:
ההריון מפחיד אותי. השינויים הדרמטיים בזמן כ"כ קצר. נתחיל בזה שאני אישית עובדת עם הגוף שלי, הוא כלי העבודה שלי והריון מחייב אותי להשתמש בו אחרת, זו חוויה מדהימה לבטח, אבל מפחידה. הלידה מפחידה. אימוץ יכול היה לכאורה לפתור את הבעיה, אבל לא באמת....
ממקומי כרגע, ההורות כאילו פחות מפחידה, אבל ברור לי ש ה סיבה היא שינוי הפורמט. כניסתי הסופית והמוחלטת לעולם המבוגרים.
אבל בסדר, אני עומדת מול הפחד הזה, מול ההתבגרות שלי, מול ההבשלה ומתכוננת לקראתה. אני יודעת שהיא מתקרבת וכשנפגש, אני בטוחה שנתנהג יפה אחת אל השניה (אולי (-:)

אני בטוחה שנתנהג יפה אחת אל השניה
גם אני.
אני יכולה לומר שיש כמה חסרונות להורות בגיל מאוחר, אבל יתרונות יש יותר. הבשלה, אמרת? כן, זה כנראה זה.

האם אני קטנונית
נשאר הנסיך חולה בבית. ביקשנו מסבתא שתבוא מוקדם (היום זה היום שלה). באה בצהריים. בדיוק שמתי מקלובה על האש וגמרתי לרחוץ כלים. אין מזלג בכיור.
באה, עשתה לעצמה קפה, אכלה איזו פרוסה, לקחה אותו לסיבוב בחוץ, חזרו. יצאתי לעשרים דקות לבדי (לבדי!), חזרתי. מצאתי פה את אחותה, שנמצאת כרגע בביקור בארץ. אהלן וסהלן. אכלה מקלובה, האחות שתתה קפה. שיחקו עם הנסיך -- כל השטיח האפגני מלא בצק אצבעות אבל מי אנחנו שנסרס את היצירתיות של הילד. אחר כך הצטרפה אליהן בת דודה. שתו עוד קפה, הילד כרסם קצת ירקות.
הקיצור השלוש גרציות עשו לי פה סקוואטינג, ודי מהר גם איבדו עניין בילדים והתפנו לענייניהן. הן יושבות לי פה בסלון ואני תופרת קילומטרז' בהחזרת עצמים למולדתם, מקפלת מכניסה לארונות שמה בכיור זורקת לכביסה מחזירה לארגזי צעצועים מיישרת את הכיסוי מקפלת שמיכה מרימה גרביים זורקת ניירות. תוך כדי גם מיניקה ועושה אמבטיה לנסיך, שוטפת לו את האיפור מהחזרה הגנרלית למחר (ראיתי שהוא די אדיש לתחפושת והחלטתי לעשות קצת בילד-אפ לעניין), חופפת לו ראש מציעה לארנבת קשקוש (סרק) לקערה...
בשש ורבע היא אומרת טוווווווב, אז אנחנו הולכות. שש ורבע, אני עם שניהם, בשעה הכי קשה ביום. אבא יחזור היום מאוחר.
הלכו.
השאירו לנו כיור מלא.

האם אני קטנונית
לא. ):<

האם אני קטנונית
לא. לא.
היו לי שאלות לשאול. ותרתי עליהן
נשארתי עם

ו @}

הה! תודה לכן. <אנחת רווחה>
ממש הרגשתי כאילו זימברו אותי.

מה עם לבקש ממנה בקשות ספציפיות? כמו: את יכולה להכניס אותו לאמבטיה? את מוכנה להחזיק את התינוקת, אני רוצה לשטוף כלים? כאלה. למרות שברור שאנחנו כולנו רוצות שיבינו, אבל יש כאלה שצריך להסביר להם.
קראתי עכשיו לראשונה הכל ברצף, נו, היו כאן כמה פעמים שמאד רציתי להגיב , רק שעבר מאז זמן. את כותבת מקסים, נוגע ללב.

ממש הרגשתי כאילו זימברו אותי.
כי זימברו אותך. איזה קקה.

וגם

איך זה שאין פה דף מתי ללכת למיון הקו החם?
לגמרי.
רוצה להגיב, אבל דור צעיר דורש צומי.

מה שחשוב זה שאת לא קטנונית

_איך זה שאין פה דף מתי ללכת למיון הקו החם??
לגמרי_

מה עם לבקש ממנה בקשות ספציפיות? כמו: את יכולה להכניס אותו לאמבטיה? את מוכנה להחזיק את התינוקת, אני רוצה לשטוף כלים? כאלה. למרות שברור שאנחנו כולנו רוצות שיבינו, אבל יש כאלה שצריך להסביר להם.
גם כן לגמרי.

אתנוגרפיה
א. אני מלבישה את הנסיך ומתחילה להכין אותו לגזירת ציפורניים, שתתרחש מתישהו בעתיד הלא ברור (זה גדל כל כך מהר; עד שגמרתי לגזור יד או רגל כבר צריך להכין אותו נפשית לסשן הבא). בינתיים יש לו גם לק אדום על האגודלים, משום מה הוא רצה את זה בתור אריה. ואז הוא אומר לי "אמא זה ציפורניים ארוכות כמו של קופּה."
"מה זה קופה?" אני שואלת אותו.
"שקונים משהו אז יש אישה אחת שהיא קופה."
"אההההה, אתה מתכוון לקופאית?"
"כן."
<נישוקים וכו', צחוקים>
"ואיפה יש קופאית כזאת?"
שתיקה, מחשבה, ואז: "באורגניק מאאאאאארקט," במשיכת הברות בקולו המתפנק.
תמיד הוא נראה עסוק במשהו אחר ומרוחק, אבל שום דבר לא חומק ממנו.

ב. עדיין מתלבשים.
"אמא, לי' (חברו הנימול) יש בולבול מצחיק."
"כן? למה הוא מצחיק?"
"כי יש לו עור כזה"
"איזה מין עור?"
"יש לו מין... מין... עור גומי כזה!"
נו, ימות המשיח. אני עוטה פוקר פייס. שומרת על יחס ניטרלי למיעוטים

טוב, הילד גאונה. זה ברור.

הילד גאונה
הלו הלו בלי קללות!

[-: @}

תיאוריית האי-קשר
כמו כל מכחישי הקשר בין הכיבוש לטרור ובין חיסולים לפיגועים, הקשר בין סלילת כבישים לפקקים, בין זיהום אוויר להתחממות כדור הארץ – לפעמים נדמה שהרפואה עסוקה כל הזמן בהפרכת הקשר בין תופעות. אין קשר בין בקיעת שיניים לחום. אין קשר בין הריון לכאבי ראש. אין קשר בין חוסר ברזל לתיאבון. אין קשר בין סטרואידים למחלה שבאה אחריהם. אין קשר בין חיסונים למוטציות ולמחלות קשות. אין קשר בין שתיית חלב לבעיות נשימה. אין קשר בין מצב נפשי לכאבי גב. אין קשר בין הניתוח הקיסרי לעובדה ששנתיים לא ירדה לי הבטן. תקצר היריעה – הכל אין קשר ואין קשר. גם כשהם חוקרים כל מיני קשרים בין כל מיני דברים, זה תמיד רק בין שני דברים במנותק מכל השאר. כל הזמן הם עסוקים בהפרדת תופעות זו מזו, בבידודן, בהרחקתן. לפעמים נדמה שהם מבקשים גם להפריד את התופעות מן האדם! כמה מדהים ולא ייאמן שהרפואה בכל זאת הצליחה להאריך כל כך את תוחלת החיים במאה השנים האחרונות ולהקל על כל כך הרבה כאבים וסבל, ומיד.

לא זו אף זו, נראה שהרבה פעמים הרופאים מרגישים צורך לערוף את ראשו של מי שעומד לידם כדי להרגיש גבוהים. כמה פעמים כבר נתקלתי בחיוך האבהי והסלחני הזה מצד רופאים כשהסברתי שקיבלנו טיפול מסוג אחר והוא גם עבד. מיד הם קופצים להסביר שזו פשוט עובדה סטטיסטית, שזה פשוט "עבר לבד".

יש לי איתם חשבון ארוך, עם הרופאים, מגובה בסיפורים לרוב, ואני ממעטת להיוועץ בהם. אני חושבת שהם מטפלים רק בסימפטומים, שהם פועלים לעתים קרובות משיקולים של בריאות הציבור, משיקולים של התגוננות וכסת"ח, של כסף, של סטטיסיטיקה, שהם משתמשים בהפחדות שלא לצורך (אם כי אני בטוחה שהם מאמינים בזה בעצמם), ושלמרות הידע העצום שלהם הרבה פעמים פשוט אין להם מושג על מה הם מדברים (ברפואת נשים זה זועק לשמים). אבל עדיין לא זרקתי מהחלון את האפשרות הזאת.

מה שמכניס אותי למצוקה כפולה. כי כל פעם שאני הולכת לרופא – ועכשיו זה לא רק אני אלא יש פה עוד שני ילדים שצריך להכריע בשבילם – אני חוזרת הביתה ובמקום להתרכז בהחלמה, להתפנות למנוחה, לאמפתיה או אפילו לרחמים עצמיים, מיד אני מתיישבת על האינטרנט. אין לי שום מושג ברפואה, אבל במשך 48 שעות אני נוברת באתרים בעברית ובאנגלית, מצליבה מושגים תוך היוועצוות בוויקיפדיה, מגיעה לפורומים הזויים והופכת לספציאליסטית לעת מצוא כדי לבחור ולברור את הטיפול הנכון.

בעיה מכנית קטנה, גנטית כנראה, ממררת את חיי. עוד יסופר בה. הרופא שהייתי אצלו לפני כשנה אמר לי בעדינות אופיינית ובין שיחות טלפון אישיות: "לא יעזור לך לעשות דיקור. לא יעזור לך להחליף חבר. לא יעזור לך להתפלל לאלוהים."
התפללתי. עשיתי דיקור. לא החלפתי חבר. זה באמת לא עזר.
הוא אמר שהפתרון הוא ניתוח. עכשיו יש לי עוד עניין לענות בו, ומשום מה אני לא ממהרת.

אנדלוסיה, שוב, כל מילה.
וזה יורד לרמת הפרט.
אין קשר בין המיגרנה שלי ובין זה שעבדתי היום וצבעתי קרשים בחלל סגור

אין קשר בין השוקולד ובין העצבנות

בין הגלוטן ובין הפטריות הוגינליות
בין המתחים שלי וחוסר התמיכה סביבי ובין הבכי של התינוק שלי במים (ובכלל)
בין הבשמים והסבונים ובין הריחות הלא נעימים שאני מפיקה..
וכך הלאה.

מישל אודן אומר שאי אפשר לעשות את זה ברמת הפרט. לדברים מסויימים הוא צודק. נגיד, סטטיסטית, ניתוח קיסרי משפיע על הבריאות של היילוד ועל כל מיני תחושות בסיסיות אצלו (לא זוכרת פרטים) אבל פרטנית, זה שהילד נולד בקיסרי ממש לא מעיד שזה מה שיקרה. אז זו כן השפעה ברמת בריאות הציבור שצריך לתת עליה את הדעת. אבל גם את הקשר הזה מבטלים...

עוד יסופר בה
ספרי, בחייך.

נראה שהרבה פעמים הרופאים מרגישים צורך לערוף את ראשו של מי שעומד לידם כדי להרגיש גבוהים
הייתי מגריינת אם היה לי כוח. טוב נו, מיד יגוריין.

<לילה בעיקר מתלהבת ממוסא (מוסא? הסבר בבקשה) וכאבי הגב שלו. מתוך הזדהות כמובן..>

אנפלאגד (2)
העיניים עצומות ברוך נחוש, ריסייך מציירים פס חוּם ושקט.
השפתיים אדומות, עדיין ממשיכות למצוץ את האוויר.
כף יד בשרנית צונחת אט-אט אל המזרן.
והלחיים האלה, התום המגרה שלהן: תפוחות, רוחביות, צחות.
בא לי לנשק, לאכול, כמעט לנשוך אותן, לנבור בהן עם האף.
אבל את ישנה.

אויש איזו מתיקות.
גיליתי שמשלב מסוים של השינה אפשר לאכול את הלחיים מספיק בעדינות בלי להעיר אותה....

אבל את ישנה.

_{מדויקת להפליא כרגיל...}

מאוד נהנית מכתיבתך

כל הזמן הם עסוקים בהפרדת תופעות זו מזו, בבידודן, בהרחקתן.
זה לא רק הרפואה, זו המתודה המדעית. אין מסוגלות טכנית להבין קשרים בין יותר משלושה גורמים. כי אנחנו חיים ביקום תלת-מימדי. מעבר לכך, המטריצה מסתבכת כך שלא ניתן להסיק כלום מהמידע הסטטיסטי.
רק שהמדע שוכח שבבידוד הגורמים מהשפעות אינטראקטיביות מעקר הבנה של תהליכים מורכבים.

וזה בעיניי שורש ההבדל בין הגישה ה"מדעית" האמפירית ובין גישות רציונאליסטיות.

קראתי עכשיו לראשונה הכל ברצף, נו, היו כאן כמה פעמים שמאד רציתי להגיב , רק שעבר מאז זמן. את כותבת מקסים, נוגע ללב.

איזה כיף שסיפרת לי על הבלוג שלך!
נהניתי מכל רגע וקראתי הכל בשקיקה ובביס אחד.
את נהדרת! מקווה שניפגש בקרוב ובינתיים מקווה שתחלימי ותתאוששי.

^{ואגב, גם פוצ' יונקת ככה.}

<ואני עובדת יותר מדי... מקווה לאיזה בוקר פנוי שנקפוץ אליכם, או שמא ניפגש בגן?>

חזור שנית
לא עולים על זה מיד. זה לוקח המון זמן ומלווה בטונות של הכחשה.
המוסא אומר לי כבר כמה זמן שזה מידרדר. והשיא היה כשהתארחנו אצל חברים בחו"ל. ערב ערב ישבנו שם ביחד אחרי שכל הילדים הלכו לישון, ואני פשוט לא הצלחתי לעקוב אחרי השיחה.
אז אמרו לי, בואנה את חירשת.
טוב, אמרתי, אז נניח שאני חירשת – אז אולי תדברו טיפה יותר חזק?
@@@

נניח שאתם לא רואים טוב. מה עושים? מרכיבים משקפיים, ביג דיל. חצי העולם מרכיב משקפיים.
נניח שאתם סובלים ממוגבלות פיזית מסוימת. כמובן שכולם יתחשבו בכם ויעזרו לכם.
אם אתם חסרי חוש ריח זה באמת באסה ואפילו מסוכן, אבל בדרך כלל אף אחד לא ישים לב לזה.
אבל אם אתם לא שומעים, חבל לכם על הזמן. תשכחו מהתחשבות. צַפּו אם כבר לצחוק. משום מה זה נורא מצחיק אנשים. זה נתפס כמשהו של זקנים. של סנילים.
@@@

אז חזרנו לארץ והחלטתי לא לטמון את הראש בחול. עשיתי בדיקה. אשר יגורתי: ירידה משמעותית בשמיעה. "ירידה מעורבת" – ולא, זה לא הבורסה. זה אומר שאני לא שומעת קולות דקים וגבוהים מאוד וגם קולות נמוכים. אבוי, הדיבור הוא שם, בנמוכים.
@@@

מאנשים קרובים אלי, מחברים, אני מבקשת שוב ושוב: דברו יותר חזק. אני לא שומעת. זה כמובן יחד עם ה"מה?" הזה שמלווה אותי כבר בהיסח הדעת. והנה אני יכולה כבר לחלק את בני האדם לכמה טיפוסים.
נתחיל במתחשבים. גם להם כמה סוגים. ישנם אלה שמיד ירימו את הקול. משפט או שניים הם אומרים בקול רם יותר, ומיד חוזרים לדבר כרגיל, למלמל מתחת לשפם. שוב צריך לבקש, שוב שני משפטים והשאר באוקטבות שמחוץ לתחום שלי.
וישנם המתחשבים קשי התפיסה. אלה שאומרים להם ומזכירים להם שוב ושוב להרים טיפה את הקול – באמת רק טיפה – והם לא קולטים. ומשקלטו לפתע אורו עיניהם: הם מסתכלים עלי כאילו הייתי מפגרת ומתחילים לדבר ל-אט. תודה באמת, אני דוברת עברית ילידית, וטובה יותר משל רוב האוכלוסייה. אין צורך להאט. רק ווליום בבקשה.
אחריהם צועדים שלל הלא-מתחשבים. חלקם מתגוננים: אבל אני מדבר בקול רם! למה אותו את כן שומעת?
אחרים פשוט מודיעים מראש שזה יהיה להם קשה (במלים אחרות: אני לא מתכוונת להתאמץ בשבילך). אחרים נבוכים להרים קצת את הקול. זה פשוט נורא לא הם.
ויש שבטוחים שהם מדברים בקול נורמלי אבל מבחינתי אין שום הבדל.
וכולם, כולם צוחקים בהתחלה. ואחרי שגמרו לצחוק מתחילים לחקור אותי מה בדיוק הבעיה, איך קוראים לזה, אם כבר קיבלתי אבחנה סופית, מה היה בבדיקה, למה אין לי מכשיר שמיעה ומה אני עושה בנידון. ויש לי המון חשק לספר להם אחרי כל זה.
@@@

וגם אני כבר מתחילה לוותר. לצד ה"מה?" הנצחי אני משיבה תשובות משוערות לשאלות משוערות, או שאני לא עונה כי ברור לי שאת השאר לא אשמע ולמה להתחיל; או שאני מתנתקת ושוקעת בהרהורים; ומוותרת על ישיבות, על שיעורים, על הרצאות, על בילויים מסוימים; ולפעמים אני לא מוותרת, אני רוצה להיות שם כמו פעם, לשמוע ולהשתתף בשיחה, לצחוק מהבדיחות הכי טובות שנאמרות תמיד הכי בשקט בלי להציק לכולם. כל גופי וכל חושי נמתחים למקסימום בניסיון לכרות את אוזני למתרחש ולקלוט את הכל, אבל אחרי שעתיים כאלה אני מותשת ומעוצבנת עד כדי גירוד.
אני, בעלת אוזן הפלדה, שמזהה מבטאים של כל שפה בעולם, שלומדת שפות בשלושה שבועות.
אני, שאמרו עלי שאני יושבת בשער הגיא ושופכת דליים של סלנג מתל אביב לכיוון ירושלים.
אני, החיה החברתית, החקיינית המעולה והליצנית הנצחית.
כלומר הייתי.

אבל באמת.

אמא שלי לא רואה בשנים האחרונות. היא לא אוהבת לספר על זה לאנשים. אז היא מתפדחת. לא מזהה אנשים ברחוב, נמנעת ממפגשים חברתיים (טוב, היא אף פעם לא אהבה את זה במיוחד).

למה אותו את כן שומעת?
באמת לא הוגן מצידך.

הזדהיתי עם כל כך הרבה דברים שכתבת - מההתנתקות (הגירוש?) מהציצי כדי להספיק לעבוד קצת... ועד לירידה בשמיעה, ובכלל @}

_אני, שאמרו עלי שאני יושבת בשער הגיא ושופכת דליים של סלנג מתל אביב לכיוון ירושלים.
אני, החיה החברתית, החקיינית המעולה והליצנית הנצחית.
כלומר הייתי._

תמיד יש את האינטרנט

חברה שלי במצב דומה למדה לקרוא שפתיים די טוב. מועיל מאוד בשעות האור.
תודה שסיפרת.

תודה שסיפרת
תודה שהקשבתן.
נהיה פה שומם פתאום, לא? מעניין אם קוראים דבר כזה ומיד רוצים רק להתרחק בלי להשאיר עקבות.

תמיד יש את האינטרנט
נחמה קטנה מאוד... בכל זאת, למרות הכל זה לא תחליף לחיים האמיתיים.
(מה עוד, הבן שלי למשל לא מדבר אתי באינטרנט)

מעניין מה שאת מספרת על השמיעה. אני לא עשיתי שום בדיקה אבל כבר המון זמן שאני מעדיפה שידברו אלי עם הפנים אלי...

אם מדברים על התחשבות, נראה לי יותר קל לבקש מאנשים שיסתכלו לכיווני מאשר ירימו קול. בנוסף, אני חושבת שאנשים יותר ויותר ממלמלים ומדברים לא ברור וזה לא קשור ספציפית אלי ולשמיעה שלי, זה משהו שאני רואה אובייקטיבית דרך העבודה שלי. חוץ מזה שלדעתי כשאנשים מדברים לאט וברור זה כן עוזר לשמוע יותר טוב, בעיקר אם אני גם רואה את השפתיים שלהם זזות...

טוב, אני מזמינה אותך למשפחה שלי - כולנו מדברים בקול רם נורא, וחלקנו כבדי שמיעה, ככה שלגמרי רגילים לחזור על משפטים, לגעת בזרוע כדי שישימו לב אלינו ולדבר מול הפרצוף.
אם כי בעיקר מדברים בקול רם.
ובלי הפסקה.
ככה שאולי לא תצליחי להשחיל משפט.
וככה תהיי גם אילמת!

ככה שאולי לא תצליחי להשחיל משפט.
זה יהיה מעניין. חירשת או לא, זה עוד לא קרה לי.
<בכל זאת, מזל אריה וזה>

אנשים יותר ויותר ממלמלים ומדברים לא ברור
אוהו, זה ממש מסימני הזיקנה, להתלונן תמיד ש"הצעירים מדברים לא ברור".
אני אישית נטרפת מהמבטא של הדור הצעיר. ללא חיריק בהברה מוטעמת, עם קול שטוח. יש לנו מרקאם, סלטאם וקרוטונאאם. ממש באקסטראאם.
ואם כבר, סתם קוריוז. דיברתי עם נציג שירות של חברת אורנג'. הוא ביקש ממני "להביא לו" את הפרטים שלי. אחר כך הוא אמר לי שהוא באמת רואה ש"הביאו לי" חבילת תוכן והוא מבטל אותה. הוא אפילו לא הבין מה לא בסדר.
מדאאם, לא?

בכל זאת, מזל אריה וזה
אה, ואנחנו כולנו מזל אריה. שלושה דורות.

מעניין אם קוראים דבר כזה ומיד רוצים רק להתרחק בלי להשאיר עקבות.
זה לא ככה. אם היינו מדברות אז הייתי פשוט נמצאת איתך גם כשאני לא יודעת בדיוק מה להגיד.
וזה מה שאני עושה גם עכשיו - רק שאת לא יכולה לדעת את זה בלי שיכתבו לך...

אני אשמח לשמוע את הזיכרונות שלך, ובטוחה שהם לא דביקים. אני בסך הכול הייתי חודש בטנזניה בקיץ שעבר (חברים מאוד טובים של הבנזוג שלי חיים שם כבר כמה שנים ויש להם חברת ספארי, מה שאפשר לנו להרשות את זה לעצמנו. וכן, זה אצלם שגיליתי סופית שאני לא שומעת טוב). מה שנכון, זה עשה עלי רושם אדיר. המרחבים, הטבע... סוף סוף הבנתי איך נראה הטבע כשהוא באמת, לא טבע מבוית, לא מהונדס, ולא כזה שצריך לטפח אותו, אלא להפך: פראי, וגם אלים ומסוכן, וכזה שצריך כל הזמן להדוף אותו, לרסן אותו, שאם לא כן הוא ישתלט עליך ועל הבית שלך ועל כל דבר. טבע מלא חיות שבאמת עדיין חיות שם את חייהן, ולהבין כמה זה נדיר ונפלא. וגם צורות חיים אנושיות שהולכות ונכחדות, וכמה זה מדהים שהן עוד קיימות. שבתי וצבטתי את עצמי: זה לא איזה סרט בנשיונל ג'אוגרפיק, לעזאזל. זה אמיתי וזה כאן!
בקיצור, תראי מה פתחת פה...

אגב אני בת 50 וחווה "מה??" כמו אמא שלי. אבל אני גם ממלמלת. צדקה הרוקדת. וגם את צודקת שמדברים שטוח. אני רואה את זה בסרטים אמריקנים. כאילו לועסים מסטאאק.
קיבלתי במייל הזמנה ליוגה ובין השאר נטען שם שיוגה עשויה לשפר את השמיעה!

אני כ"כ מלאה בחוויות האלה
אויל תיתני קצת רקע עובדתי? החוויות כבר יזרמו מאליהן...
אבל אני רואה שמי שחייתה באפריקה זו בכלל דגנית - אז בטח יש לה יותר מה לספר.
ולגבי היוגה - עשיתי יוגה כעשרים שנה, לא כולל הפסקות (מסוף ההריון עד בערך שנה אחרי לידה, נגיד, חוצלארץ וכאלה. זה לא עזר). עם כל הכבוד להזמנות שמקבלים במייל... אילו הייתי יוגית ויכולה להשתמש בחושים שלי בצורה בלתי רגילה אז אולי.

אבל אני רואה שמי שחייתה באפריקה זו בכלל דגנית
עדיין שם, לא? <אני מקווה שאני עוקבת>

אחותי ואמא שלי חרשות ככה, אבא שלי איבד שמיעה באוזן אחת בארוע אקוטי חד פעמי לא מוסבר אחרי גיל שישים.
אני מוכנה להשבע שאישי ממלמל באופן מיוחד כאשר הוא מדבר איתי. אחרים אני שומעת. אחרים שומעים אותו. איתי הוא ממלמל.

העובדה שאנשים הולכים כל הזמן ברגל
ואני התחרפנתי כשנוכחתי באילו תנאים אפשר עדיין לרכב על אופניים. אולי בגלל שזה כלי הרכב שמשמש אותי הכי הרבה ביומיום -- האופניים ממש נצרבו אצלי בתודעה. בכל מקום, עם הרים של ציוד, תיקים, קרשים, לבֵנים, מה לא, ובכל דרך-לא-דרך.

שחושך בלילה
והכוכבים, מון דייה, הכוכבים! איזה שמים!

התינוקות כמעט לא בוכים!
דווקא על זה שמעתי סיפור עצוב, על ילדה שנכוותה קשה מאוד, באיזו תאונה כנראה, והגיעה לבית חולים ובכתה נורא, וההורים שלה היו שם וממש אסרו עליה לבכות. היא ממש חשקה שיניים וסבלה נורא, ובכל זאת היתה צריכה להתאפק. נכון שהיא לא היתה תינוקת, אבל שמעתי שזה נוהג מקובל ואני עדיין זוכרת את זה. זה מטריד: מה הקטע? הייתי רוצה להבין. אילו הייתי רואה בעצמי אולי היה לי קצה חוט.
והבתים מבוץ, אלה שנובטים מתוך האדמה האדומה. כמה שזה יפה.

איתי הוא ממלמל
דווקא אני תודה לאל את המוסא שומעת ממש טוב. יש לו קול חזק וברור, וכנראה שהוא גם משתדל. רק בבוקר, כשקולו עמוק יותר מעמוק והשינה עדיין נסוכה עליו אני לא מבינה כלום.
נו שוין, עכשיו מתברר שחצי העולם לא שומע טוב. כבר היה שווה לצאת מהארון. אני תמיד מקבלת את הרושם שאני לבד בעולם -- אולי כאמור בגלל חוסר ההיענות מן הסביבה. אז מה כולם עושים?
מצחיק: כשהארנבת ישנה במיטה שלנו ואני עובדת בקצה השני של הבית אני כמעט אף פעם לא שומעת כשהיא מתעוררת. אם היא כבר בוכה אני אשמע, אבל את ההתעוררות המתוקה והשקטה (בשלב שכדאי לתפוס גם כדי לפשפש) בחיים לא.
ובכל זאת אני תופסת אותה הרבה פעמים. באיזשהוא שלב אני אומרת לעצמי יאללה, מה קורה שם, והנה היא בדיוק הודפת מעליה את השמיכה ומחייכת אלי חיוך שלו, מזמין.
(החיוך הזה: או, הנה באת, ציפיתי לך. הכל בדיוק כמו שהוא צריך להיות.)

יש לו קול חזק וברור
אחחח... איזה קול יש לו, בנות, אתם לא להאמין. בחיי. הוא בכלל היה צריך להיות זמר אופרה.

ובכל זאת אני תופסת אותה הרבה פעמים. באיזשהוא שלב אני אומרת לעצמי יאללה, מה קורה שם, והנה היא בדיוק הודפת מעליה את השמיכה ומחייכת אלי חיוך שלו, מזמין.
אינטואיציה אמהית קוראים לזה.

בקשר לאוזניים, כבר דיברנו על זה. אצלי כמעט כולם במשפחה או לא שומעים או ממלמלים (אני, אני מודה) או גם וגם. אז אני ממש לא רואה בזה שום דבר יוצא דופן, ועם זאת אני לא מצליחה לשפר את ההגייה שלי ולא להעלות את הווליום. מצד שני, אני לא זוכרת שצחקתי כשסיפרת לי )-:. מה מצחיק בזה?
ומשהו על ירידה בשמיעה וגם על תחושה של נכות שחוויתי לפני כמה ימים:
הלכנו, הילדים ואני, לקחת מהגן את החברה הכי טובה של הבת שלי. בדרך חזרה אני מהדסת בצליעה אטית כהרגלי לאחרונה, נעזרת כמו בהליכון בעגלה שהילד יושב בה, והבנות הולכות קדימה. מה הולכות - רצות. למה איתי היא אף פעם לא הולכת מהר כל כך? הן כבר כמעט הגיעו לקצה הרחוב הקטן של הגן, תכף הן פונות ונעלמות מעיני בארלוזורוב ההומה, ואני עוד מדדה לי הרחק מאחור בשיא המהירות שאני יכולה... נלחצתי, צעקתי, צרחתי - "עִצרו! עִמדו! בנות! לעצורררר!" וכן הלאה, וכמובן את שמותיהן שוב ושוב... והשתיים, שמתחרשות כל חורף לרגל הצטברות נוזלים באוזניים, ממשיכות ללכת!
בסוף הן עצרו. לא ברור לי איך. אבל איזה לחץ. שילוב נכויות מאתגר היה לנו.

שליחה על ידי מי_מה* » 17 מרץ 2009, 23:09

אם היוגה אמורה לשפר שמיעה אז אני לא שמעתי על זה

כבר עשרים שנה אני מתרגלת , בלי שום הפסקות והשמיעה שלי לא משהו בכלל. גם שניים משלושת ילדי נמצאים איפהשהו על הגבול התחתון של הנורמה.
אבל הי, לכי דעי, יכול להיות שזה עובד על גברים, כי מבין התלמידים שלי אין לאף גבר בעיות שמיעה (להקשיב זה כבר סיפור אחר) ומבין התלמידות דוקא יש ויש. אבל אולי גם פה הם פשוט לא מסוגלים לשאול....

אחחח... איזה קול יש לו
אני עוד זוכרת כמה התרגשתי מהקול שלו בהתחלה, אבל עכשיו להוותי אני כבר לא מבחינה בזה.
אממה, זמר... לא סגורה על זה. ממה שהוא מתאמן פה על הילדים... בקיצור הוא יותר טוב בפרוזה.
ומה שנכון, את באמת לא צחקת.

להקשיב זה כבר סיפור אחר

לא רציתי להיכנס לכל הקטע הרפואי אבל מה שיש לי למשל זו בעיה שאופיינית לנשים. וכאמור, כנראה צריך ניתוח שיחליף שם
את החלק המקולקל. חוצמזה ביוגה תמיד יש גבר אחד על כל 14 נשים, כך שקשה לדעת...
פעם קראתי איזה מותחן נוראי. יש שם דמות נהדרת של פתולוג. הוא מדבר עם הבלש שאיתו הוא עובד, ואומר על גוף האדם שהמנגנון נורא משוכלל, אבל החומרים ממש ירודים...
טוב יאללה, מחר אני מבשלת משהו אחר.
תודה ש -- כומו שאומרים -- הייתן פה @}

קוריקולום
כאילו שבכל תינוק יש מעין פצצה מתקתקת. טיימר קטן שפועם לאחור בעוד התינוק פוסע קדימה אל תוך חייו שלו. אף אחד לא יודע מה הקצב שלו, על פי איזו תוכנית הוא פועל: באיזה סדר הדברים יקרו, מה המועדים ומה המרווחים. אבל יש מנגנון שיודע שביום מסוים התינוק הזה צריך להתהפך, למשל. או להרים את הטוסיק. <מה נסגר באתר הזה שכותבים כאן תוסיק>
ואז התינוק נכנס למוֹד "להספיק חומר". עד לתאריך הזה הוא חייב לקנות לו שליטה מלאה ביכולת החדשה הזאת, וכל שנייה מנוצלת. שוב ושוב, לא משנה כמה הם עייפים – הם ממשיכים. קפיץ, קפוץ, רוץ ודהר. שוב ושוב. דחוף, בום. עוד פעם. על הידיים – דוחפים. על הרצפה – בכלל חבל על הזמן. יונקים – גם כן. מוכרחים להספיק, יאללה יאללה, תכף נגמר היום. בוכים, ומיד מתעודדים ושוב. לא מתייאשים. מאות ואלפי פעמים, אותה תנועה, על פי אות נסתר, והנה פתאום הושלם ההיפוך. בפעם הראשונה במקרה, בפעמים הבאות פחות, ואחר כך כבר מתוך תענוג – עד כמה שיש תענוג מכפייתיות שכזאת.
והנה פתאום הטוסיק באוויר. איזו שמחה! איזו קלות! הגוף הכבד וחסר התנועה מצליח עכשיו להזיז את המרכז באמצע האוויר. קדימה-אחורה. קדימה-אחורה. ועכשיו תורה של הברך. מה בדיוק עושים איתה? והנה היד נשלחת קדימה, והברך, אוי הברך, בום! האפשרות לזוז באופן רצוני במרחב מסעירה, אבל לזמן מה זה כמאמר השיר: the nearer your destination the more you slip sliding away. רוצים קדימה – זזים אחורה.
והנה גם הברך מצטרפת חלקית, והידיים בכל זאת מושכות קצת, ואמנם התזוזה קדימה עדיין קשה אבל להסתובב על הבטן כבר קל. לרגע הפניתי את הגב – היא כבר במקום אחר. בראבו!
או. אז עד עכשיו היא היתה חסרת אונים, שוכבת פחות או יותר במקום ותלויה בי כדי לזוז.
ועכשיו? יאללה מההתחלה: לדאוג להרחיק סכנות, להגביה מוקשים, להסתיר חוטים, לכסות פינות, לאבטח מגירות, לסתום שקעים, להרים ספרים, להזיז כוסות.
ועוד משהו מתקתק חרישית: הטיימר שמחשב לאחור את קץ התינוקיות. לרגע קל שמעתי אותו.

שליחה על ידי מי_מה* » 18 מרץ 2009, 22:53

מה נסגר באתר הזה שכותבים כאן תוסיק
זה כנראה כי לא החליטו אם לכתוב טוסיק או תחת.
<מימה נטפלת לזוטות אבל נהנתה לגמרי גם לקרוא את כל השאר>

_למשל: פעם כשהוא היה בן 6-7, זרק עליו אחד הילדים אבן. הילד ההוא היה גדול ממנו בגיל ובמידות...
הוא חזר הבייתה, עם ראש מטפטף דם, ואבא שלו (שהיה שם ראש העיר)- צעק עליו, ושלח אותו להחזיר לילד השני, אמר לו שלא יחזור הבייתה לפני שזרק על הילד השני אבן בחזרה sad_
כמה נורא! אין מצב שמשהו כזה יקרה בישראל!
בטח כל האתיופים ככה.

מה נסגר באתר הזה שכותבים כאן תוסיק
אטימולוגיה על פי בשמת - תחת->תוחעס->תוחעסיק->תוסיק

ועוד משהו מתקתק חרישית: הטיימר שמחשב לאחור את קץ התינוקיות. לרגע קל שמעתי אותו.

מתוק.

החיוך הזה: או, הנה באת, ציפיתי לך. הכל בדיוק כמו שהוא צריך להיות.
ולפעמים זה אפילו לא חיוך, אלא מן מבט נונשלנטי, הכל עובד לפי התכנית, הגעת בזמן הנכון.

אין לי מה להגיד על עניין השמיעה... אבל אני כאן.

ועוד משהו מתקתק חרישית: הטיימר שמחשב לאחור את קץ התינוקיות
אוי, נכון!
פתאום יש לך פעוטה ולא תינוקת, ועוד רגע היא כבר פתאום ילדה, ואיפה ריח החלב והרכות וההתמסרות...

חוץ מזה, גיליתי שנורא כיף להיות במדשאות הבטוחות של שרונה המחודשת. רוצה?

בליינד דייט
במסה היפהפייה "תרבות ללא נחת" מתאר פרויד כיצד מביאה הטכנולוגיה מזור למכאובים שהיא עצמה יצרה. הנה, המטוס שיכול להביא מהר את המכתב מן האמא המתגעגעת אל הבן שנסע לארץ רחוקה. אבל הרי זהו המטוס עצמו שאפשר לו להרחיק כל כך! (זו בטח היתה רכבת, אבל לא נשב על נקודות)
חשבתי על זה השבוע, כשנפגשתי עם מישהי שעדיין לא ראיתי. היא מכותבות האתר הזה – היתי אפילו אומרת עליה שהיא אישה, אושייה ואישו. הייתי סקרנית, כמובן. אני קראתי אותה, היא קראה אותי – הרבה פחות, כמובן. עכשיו היחסים הטקסטואליים האלה היו צריכים להפוך לאירוע אמיתי – כלומר ווקלי, ויזואלי.
והרי זה הפוך מכל היגיון, מכל יחסים שנבנו באופן אורגני, בקונטקסט חברתי, ממשי, מציאותי, וכעת יש רק לשמור עליהם באמצעות הכתיבה. הכתיבה, שפעם היתה אמצעי לעורר במי שרחוק את הזיכרון, להעלות באוב את קולו, את מראהו, את ריחו, את אופיו של מי שנשאר מאחור באמצעות מחשבותיו הכתובות.
ועכשיו? עכשיו הכתיבה היא חלון ראווה, והאדם מציג בה את עצמו כסחורה יפה: חוכמה, שנינות, הומור, ידע, רהיטות – אם רק אפשר. צדק – תכונה חשובה במיוחד לאישיות אינטרנטית. כל השאר נעלם: הבעות הפנים, הקול, הנעימה, מהירות הדיבור, החיוך; חוסר הביטחון החינני המבצבץ פה ושם.

אז נפגשנו, על טפנו ועוד. ובמשך כל היום המשכתי לנסות לחבר את הטקסטים שקראתי במשך זמן רב כל כך עם מי שראיתי לפני. את האישיות הצפונית-משהו, הרהוטה, הצודקת, הנחרצת שתיארתי לי, עם האדם הנינוח, החמים, הלא-שופט שישב מולי. את שטף המילים המהיר שקראתי עם הדיבור הרגוע ששמעתי. את הבחורה הצנומה-להטריד, הנמוכה והבהירה שדמיינתי לי, עם השחרחורת המלאה-משהו שנכנסה אל החדר. <גזענות באופן טבעי?> את הבאז-וורדס בארבע שפות עם השפה הישראלית, היומיומית כל כך. את שלל הדעות והאידיאולוגיות עם האדם, בשר ודם – גמישות, סלחנות, הומור, הססנות.
בקיצור, היה כיף.

והמשכתי לחשוב על המונח הזה, וירטואלי, שכמו כל דבר בארץ גם את זה חרשו, דרכו, סחטו, הרגו ומרטו. על כל דבר ברשת אומרים שהוא וירטואלי. מה זה? זה דבר אמיתי או לא אמיתי? ממשי או לא?
אז הנה בונוס:
Virtual

being such in power, force, or effect, though not actually or expressly such.
Optics.

a. noting an image formed by the apparent convergence of rays geometrically, but not actually, prolonged, as the image formed by a mirror (opposed to real).
b. noting a focus of a system forming virtual images.

temporarily simulated or extended by computer software: a virtual disk in RAM; virtual memory on a hard disk.

(מתוך מילון רנדום האוס)
הבנתן?

בדיוק השבוע פגשתי גם אני מישהי שהכרתי באתר, בפעם הראשונה. והנה ניסחת במדויק את תחושותיי בעניין.
זה די פלא בעיני (היכולת ליצור קשר ככה).
למאותגרים חברתית כמוני זה ממש מעולה- הקשר נוצר ומתחזק דרך כתיבה, מדלג על המבוכה והביישנות וההסתבכויות למיניהן, ואז כשהמפגש מגיע זה כבר יותר קל.

אגב, אני דמיינתי אותה בדיוק כמו שאת מתארת. זו היא או אנחנו?

זו היא או אנחנו?
היא, היא. ברור!

איזה עמה...

איזה עמה...
עמווה. ביצ'ס.

שו פיבוטאלי?
יש עלי ותק והכרות עם הדף הנ"ל אך נשגב מבינתי מדוע ולמה להשתמש בקללות שאיש אינו מבין...

עמווה פיבוטאלית, ביצ'ס!

שליחה על ידי מי_מה* » 23 מרץ 2009, 22:28

מזל שנכנסתי קודם לדף ההוא.
אחרת הייתי מרגישה עמה לגמרי.

החיים יפים
שוב חלה הנסיך. בשביל מה, בשביל מה אנחנו מיניקות אתכם עד גיל חמש-עשרה אה? והתכשיט שלי, שיהיה בריא, כל מה שאפשר לחטוף הוא חוטף. ילד לא ג'באר במיוחד...
ביום שישי באתי לקחת אותו מהגן, הלכנו להסתפר. הוא האדון כבר לא רוצה שאמא תספר אותו, רוצה במספרה. אמן. איזה שלושה שבועות חיכיתי והסתובבתי עם תספורת של גילה קצב כדי שיהיה תור בשעה שגם הוא יוכל לבוא אתי.
אני רוכבת על האופניים, הוא מאחורי, ואני שומעת שקט חשוד. באמצע אלנבי אני יורדת מהאופניים ורואה שהוא נרדם לי על הכיסא. עלינו למספרה, נשפך על הספה. כפרה על התספורת.
הקיצור, כל הסופשבוע ישן, להט ודמדם מחום. ביום ראשון התאושש קצת, הלכנו לרופא, שאבחן דלקת גרון. עשה משטח. הגיעה התשובה – חיובי. סטרפטוקוק, כוס אמו. אממה, עד שהגיעה התשובה הילד כבר בריא. הרופא לא משתכנע: יש סיבוכים, גם אם המחלה עברה. הסטרפטוקוק יכול להתישב על מסתמי הלב, על המפרקים, עדיף שיבלע אנטיביוטיקה מאשר להסתכן בסיבוכים. הסיבוכים ודאיים? ודאי שלא. עכשיו מה, אני צריכה לתת עשרה ימים אנטיביוטיקה לילד בריא? ומצד שני כאמור, הוא לא ילד חסון במיוחד. אז הוא יסתובב לי כל החיים עם איזו פגיעה בלב כי אמא שלו לא רצתה לפגוע לו במערכת החיסון? האמת היא שהרפואה המודרנית נועדה בדיוק לילדים כמוהו. לא יודעת אם הוא היה מחזיק מעמד בימים עברו.
ובינתיים, יחד עם המחלה, שוב פניו אפורים, שוב הוא רדוף, מוטרד, חסר שקט, יללן. מציק, מתפרע – אבוד. וככל שהוא ככה קשה יותר לייצר כלפיו את האמפתיה שהוא כל כך צריך (האגוזית בוכה. אני באה לראות מה קורה: "בטעות דפקתי לה את הראש ברצפה." נו, לפחות הוא עדיין לא משקר).

והמיטה המשפחתית הזאת. מילא שזה לא נוח; שבועות אני לא מדברת עם המוסא. במקום לקרוא לילד סיפורים ולחכות איתו שיירדם, עכשיו נכנסים איתו למיטה, ומי שיוצא ממנה מקבל חבילת נופש חמישה כוכבים במלדיביים.

איך את עושה את זה, תגידי?
כל פעם שאת כותבת אני רוצה לכתוב משהו כמו "כן, מזדהה" או לשים סמיילי מרוח לגמרי מרוב נחת ושעשוע, ואז אני מרגישה לא בנוח, כי אני מבינה שבעצם סיפרת לי משו עצוב ושקשה לך.
אז מין חיבוק כזה מוזר? כמו של שיכנוזיות? הולך?

בימים אלה אני מוכנה לקבל חיבוק מכל עדה

אבל עכשיו באמת, מה לעשות עם האנטיביוטיקה? אני מרגישה שזה הדבר הכי מופרך ובכל זאת נורא דואגת לו. המצברוח הנפיץ הזה -- אני כבר מכירה את זה -- מעיד יותר מעשרה רופאים שהוא עדיין לא לגמרי בסדר.
כבר כמה חודשים אני וההומאופת מנסים למצוא הפסקת אש של כמה ימים שבמהלכה נוכל לתת לו משהו כללי שיחזק אותו, יאזן אותו, וכל פעם יש איזה עניין...

אבל עכשיו באמת, מה לעשות עם האנטיביוטיקה?
כבר אמרתי שאני לא יודעת... לא נראה לי שהייתי נותנת לו עכשיו. הד"ר יכול להסביר לך בדיוק איך הסיבוך הזה קורה? אולי זה יקל עלייך להחליט?
אוף, באמת.
מסכן קטן. ומסכנה אמא שלו.