אין סמכות הורית

גם אני לא בעד פסק זמן. זה משדר לילד שההורה לא מסוגל להכיל ולהתמודד עם מצבו (מצב הילד) אלא בהרחקה.
היה גם דיון על זה ב פינת בכי

אני מיידעת אותה שהיא שם עד שתרגע.
למה הילדה צריכה להירגע? האמא צריכה להירגע, כי היא לא במקום מכיל כרגע . כי כשאמא במצב רוח טוב, מן הסתם אותה התנהגות של הילדה היתה עוברת בלי שום בעיה, או שהיה נמצא פתרון שמתאים לכולם. כך יוצא בעצם שהילד משלם על מצב הרוח של האמא.
(מה שקורה תמיד בעצם, אבל אני ממש נגד למסד את זה...)

רציתי רק להעיר שהפסק זמן לא חייב להיות משהו דרסטי כ"כ עם סגירת דלתות וכו'.
אני לא כ"כ אוהבת את ה"עונש" הזה אבל במקרים קיצוניים זה יכול לעזור.
אפשר להגיד משהו כמו "זו התנהגות לא מקובלת אצלינו, עכשיו תשב פה על הספה 20 שניות" נגיד. ולספור עד 10 או 20 וזהו עכשיו אפשר להמשיך, ואם הוא קם אז עוד 5 שניות באותו מקום אבל זה לא צריך להיות משהו כזה קיצוני.

"זו התנהגות לא מקובלת אצלינו, עכשיו תשב פה על הספה 20 שניות" נגיד. ולספור עד 10 או 20 וזהו עכשיו אפשר להמשיך, ואם הוא קם אז עוד 5 שניות באותו מקום אבל זה לא צריך להיות משהו כזה קיצוני.

ומה את מצפה להשיג בשיטה הזו? המקסימום שיכול להיות זה שעצרת באופן זמני את ההתנהגות הבלתי רצויה, אבל הילד לא למד מזה שום דבר, ובטח ובטח שלא חשב על המעשים שלו ועל כמה שהוא היה "לא בסדר".

אם אני שולחת ילד ל"פסק זמן" והוא לא רוצה ללכת - מה לעשות? אני לוקחת אותו, שמה אותו בחדר ויוצאת. הוא בא אחרי. מחזירה אותו. עשר פעמים אולי. או שאני נשארת איתו ואז גם אני בעונש.
אני חד משמעית נגד עונשים ופסק זמן.
לדעתי זה גם לא יעיל וגם אלים.

מסתבר שאני נוקטת באיזו גירסה של פסק זמן (אם כי לא חשבתי על זה ככה) כשהפעוטה מכאיבה בכוונה לאחיה {או לי] אני מבקשת ממנה ללכת לחדר אחר כי "אנחנו לא רוצים להיות עם מישהו שמרביץ" ולפעמים אני קמה והולכת בעצמי (עם התינוק) כי "אנחנו לא רוצים להיות עם מישהו שמרביץ".
לטעמי אני מלמדת אותה:

שאסור לה להרביץ
להתרחק ממי שמרביץ לה / עושה לה משהו לא נעים.

ולא זה לא קורה הרבה, אולי בגלל זה עובד.
חשוב מאוד - אין חדר אחד בבית שהוא "חדר ענישה" אני שולחת אותה לכל חדר אחר מזה שאנחנו נמצאים בו.

אני, כמובן, לעיתים מאבדת אשתונות וצועקת עליה (בד"כ זה יקרה כשהיא מכאיבה לאחיה בלי כל סימן מוקדם, שוב, אירוע נדיר אבל קורה) לעת עתה זה בעיקר מסקרן אותה האירועים הללו (אמא את כועסת? את עצבנית?
וי לנו גם את:
פעוטה: אני כועסת!
אמא: למה את כועסת?
פעוטה: כי הרבצתי לך

[בלי קשר להרביצה לי או לא]

לגבי מכות / אלימות מצד ילדים
אני מציעה לה להרביץ לכרית / לגדור פיזיו / לנחום - תקום הרעיון הוא שמותר להוציא את האנרגיה הזו של הכעס / אלימות בדרכים שלא פוגעות באחרים.

פעם, לפני שהשתכללתי זה היה אחרי שהיא התחילה להרביץ. עכשיו זה קורה לפני - כשאני מזהה את האנרגיה הזו שיש לה בגוף.

כשהיתה בת שנה וחצי ~ היתה לה תקופת נשיכות אז קניתי לה נשכן - מותר לנשוך אותו.

ואחרי שהשתכללתי עוד- לפעמים אני מעודדת אותה להוציא את האנרגיה הזו בהשתוללות - אני מזהה את ה"עצבים" אצלה ומתחילה להשתולל איתה (בלי דיבורים והסברים על כעס וכו') אם יש לי כוח אני משתוללת איתה אחרת אני פשוט מעודדת אותה להשתולל (תראי לי איך את קופצת, לכדרר כדוק, לרוץ וכו')

ומחזירה ללב הדיון - הצבת גבולות, גבולות הגוף שלנו, גבול פנימי לאמא (שמטפל עיני גם בחשש להציב גבולות לילדים שלנו)
לחשוב על גבול כדבר טוב שאנחנו נותנים לילדים (גבול לא שרירותי וקשיח אלא מכבד ולומד).

למה הילדה צריכה להירגע? האמא צריכה להירגע, כי היא לא במקום מכיל כרגע . כי כשאמא במצב רוח טוב, מן הסתם אותה התנהגות של הילדה היתה עוברת בלי שום בעיה, או שהיה נמצא פתרון שמתאים לכולם. כך יוצא בעצם שהילד משלם על מצב הרוח של האמא.
אני חושבת ששיכנעתן אותי תנו לי לישון על זה עוד יום
למרות שאם אכן מדובר במצב רוח של האמא אז בעצם אם שניהם יקחו פסק זמן וישבו רגע אז המצב יכול לעזור אבל אז מדובר בשניהם .
מצד שני אני באה מתחום שיש בו תמיד שני אחראים(או יותר) אז לא מדובר ביכולת הכלה של אחד מהם כי רק אם שניהם בטוחים שמישהו צריך פסק זמן הוא יקבל אותו . כלומר אם אחד לא יכול יש אופציה להעביר את הבעיה לשני ורק אם השני לא יכול ושניהם משוכנעים שהבעיה היא שצריך להרגע הולכים להרגע .
לצעוק להתעצבן לטרוק דלת וזהו, ברצינות ? ליד מי את מרשה לעצמך להתנהג כך ? למי את מרשה שיתנהג כך לידך ?
כי בעיני זאת לא התנהגות קבילה לא אצל בן אדם מבוגר אולי יש לי סטנדרטים שונים . אבל אני באמת מאמינה גדולה בלדבר לא בלצעוק ובטח שלא בלטרוק דלתות
אולי אני מפסידה משהו

אני לפעמים שולחת את עצמי לחדר אחר להירגע: "אני עצבנית עכשיו, עזבו אותי כמה דקות עד שאני ארגע!". אף פעם לא חשבתי שאני עושה לעצמי פסק זמן... D-: מה שכן, בדרך כלל אין לי דחף לקום ולצאת מהעונש לפני הזמן!

_כי בעיני זאת לא התנהגות קבילה לא אצל בן אדם מבוגר אולי יש לי סטנדרטים שונים . אבל אני באמת מאמינה גדולה בלדבר לא בלצעוק ובטח שלא בלטרוק דלתות
אולי אני מפסידה משהו._

אילה א , זה לא עניין של אמונה. לפעמים יש צורך להתפוצץ.
ברור שעדיף להיות רגוע אבל לא תמיד זה נכון לעשות את עצמך רגוע כשבפנים אתה משתגע.

אני לפעמים שולחת את עצמי לחדר אחר להירגע: "אני עצבנית עכשיו, עזבו אותי כמה דקות עד שאני ארגע!". אף פעם לא חשבתי שאני עושה לעצמי פסק זמן... מה שכן, בדרך כלל אין לי דחף לקום ולצאת מהעונש לפני הזמן!
אני חושבת שזה היה הרעיון המקורי מאחורי "פסק זמן", רק שמשהו השתבש בדרך..

אצלנו מצחצחים שיניים במיטה בשכיבה.
קל להם יותר והאמת שגם לי קל יותר לראות את השיניים. אני שמה מעט מאוד משחה ואם הם רוצים הם קמים לשטוף.

לצעוק להתעצבן לטרוק דלת וזהו, ברצינות ? ליד מי את מרשה לעצמך להתנהג כך ? למי את מרשה שיתנהג כך לידך ?
ליד אנשים שאני מרגישה בטוחה איתם ז"א המשפחה שלי.

אבל אני באמת מאמינה גדולה בלדבר לא בלצעוק ובטח שלא בלטרוק דלתות.
גם אני מאמינה בזה והיה מאוד נחמד אם כולם היו מצליחים להתנהג כך כל הזמן אבל מה לעשות יש רצוי ויש מצוי וחוץ מזה מסכימה עם רוזמרין

ברור שעדיף להיות רגוע אבל לא תמיד זה נכון לעשות את עצמך רגוע כשבפנים אתה משתגע.

בבקשה תעזרו לי. אני צריכה עצות תכלס.
סיטואציה מס' 1:
ארוחה משפחתית אצל סבא וסבתא. מוריץ צופה בטלויזיה, מכבים אותה כשיושבים לאכול. הוא מתיישב ומתחיל להשליך פיסות של מזון. אני אומרת לו שאני לא מוכנה שייתנהג כך, הוא ממשיך, לוקחת אותו לחדר הסמוך, יושבת איתו שם. הוא אומר שנרגע, חוזרים לשולחן, זורק אוכל תוך כדי יבבות "טלויזיה, טלויזיה". אני לוקחת אותו שוב, אומרת לו בבטחון תוך כדי מבט לעיניים שלו, בגובה העיניים ולא מתוך התנשאות או כעס שאני לא מוכנה שיתנהג כך. הוא מנסה ללכת ואומר שהוא ימשיך במעשיו. תכפילו בחמש.
אחרי 20 דקות הוא באמת נרגע ויושב לאכול בתיאבון ובתאווה. ואני אוכלת אוכל קר.

סיטואציה מס' 2:
ערב, סוף מפגש. מקס נפצע בכף הרגל ואני צריכה לשאת אותו למכונית (100 מטר). מגישה למוריץ את היד הפנויה והוא בורח. מניחה את מקס, לוכדת את מוריץ, מנסה לקחת אותו למכונית, מרפה את האחיזה כדי להרים את מקס (מזל שהוא קטנטן) ומוריץ שוב בורח. הולכת עד המכונית, שמה את מקס (בוכה, כואב לו) וחוזרת לצוד את מוריץ.

סיטואציה מס' 3:
לגו מפוזר על המיטה שלהם. הם עייפים ורוצים לישון, אז הם הולכים לישון במיטה שלנו. אני מתעקשת שיאספו. מקס אוסף, לאט, לאט, לאט, חתיכה אחת נכנסת לקופסה ועם השניה הוא משחק. לאט. מוריץ בינתיים מתכרבל במיטה שבה אני לא מסכימה שישן. מקס מתלונן שהוא אוסף לבד. אחרי שהוא אוסף בערך חצי מהכמות אני אומרת לו שזה מספיק ואת השאר מוריץ יאסוף. מרימה אותו מהמיטה, מביאה אותו אל הלגו, מפעילה את המבט-לעיניים-דיבור-בוטח-רגוע והוא מיילל לא רוצה לא רוצה.

מה קורה אם מבוגר אחר "שובר לי את המילה"? בתמימות, בלי כוונה רעה. אם אמרתי לא והם אח"כ מבקשים ממישהו אחר שנענה להם? לא בתחמנות, אלא עבר זמן והם שואלים מבוגר אחר שנקרה בדרכם אם אפשר X, או שפתאום מגיע מישהו עם ממתק, למשל. לוותר כי הם כבר מחזיקים ביד את מה שביקשו או לעמוד על שלי?
מה לגבי מצב שאחד מהם מציית והשני לא? כמו בסיטואציית הלגו?

צחצוח שיניים - מאוד הקפדתי מהשן הראשונה ואפילו גמלתי מוקדם מהנקות לילה. צחצחתי להם היטב עם המשחה של ולדה ולמרות זאת היו חורים. כנראה בגלל מחסור בפלואור (שותים מים מינרליים). למשחה יש משמעות. בערך מאז הביקור הטראומטי אצל רופא השיניים הם לא משתפים פעולה. וכן, אני מנסה הכל. מצחצחת לידם שיניים, תמיד. נותנת להם לצחצח לי. מסבירה ברצינות מעמיקה למה חשוב לצחצח. מצחיקה אותם. מחפשת את האוכל שהם אכלו במהלך היום. מפחידה את החיידקים עם המברשת. לפעמים אני החיידקים הבורחים. לוחצת על כפתור האף שיפתח הפה. בוחרים מספר וסופרים עד אליו - סוף הצחצוח. תאמינו לי, עשיתי קמפינג בדפים הרלוונטיים בבאופן ובכל אתר אחר שמציע דרכים לצחצוח שיניים.
לכן אני מתרגזת נורא שהם מבקשים לאכול אחרי צחצוח השיניים. דווקא אם אני אומרת להם לאכול בעצמם פרי או משהו כזה ואח"כ לצחצח שיניים הם עושים זאת, אבל רופא השיניים אמר שאני צריכה לצחצח להם כי הם לא עושים עבודה יסודית.

_למה הילדה צריכה להירגע? האמא צריכה להירגע, כי היא לא במקום מכיל כרגע . כי כשאמא במצב רוח טוב, מן הסתם אותה התנהגות של הילדה היתה עוברת בלי שום בעיה, או שהיה נמצא פתרון שמתאים לכולם. כך יוצא בעצם שהילד משלם על מצב הרוח של האמא.
(מה שקורה תמיד בעצם, אבל אני ממש נגד למסד את זה...)_
נכון נכון נכון.

למה פתאום אמא סגורה ואם היא סגורה למה היא נראית אותו דבר כמו שהיא נראית בזמן שהיא פתוחה ?
מסכימה.

וילהלמה בושה (מאיפה השם הזה???)
וילהלם בוש כתב את "מקס ומוריץ". אלו הילדים שלי, לכן אני וילהלמה בוש. כיוון שאני מתביישת במצב שלנו, אני וילהלמה בושה.

אולי הם צריכים לקבל תפקידים בעלי משמעות אמיתית שיאפשרו להם להרגיש חלק מהסדר הביתי. ילדים מאוד אוהבים לעבוד ולדעת שלעבודה שלהם יש משמעות :להכין סלט לארוחה, לכבס את הבגדים המבוצבצים (ביד או במכונה), לשאוב חול עם שואב אבק (שיטה חלופית לטיטוא כי ילדים לא כל כך מסתדרים עם מטאטא ובכלל מתים על שואב אבק...)מהריצפה, השטיח, הספה או המיטה. אילו מטלות שקושרות אותם לסדר הביתי, גורמות לתחושת שייכות ואחריות. סתם עוד רעיון, אני מקווה שיכול להיות ישים אצלכם.
תודה מיצי פיצי. הם מאוד מאוד אוהבים לשאוב אבק, לשטוף כלים, לטאטא לבשל ובעיקר לאפות.

בסיטואציות 1-3 אני לא רואה משהו שיכולת לעשות יותר נכון באותו רגע, רק מסקנות לגבי דברים שאפשר להימנע מהם בעתיד. למשל: את מריבות הסידור של הלגו לעשות לפני שעייפים כל כך. כשמתחילים לצפות בטלויזיה לציין שכשנשב לאכול נכבה אותה - לא שזה יעבוד במאה אחוז, אבל אולי בהדרגה.
מבוגר שובר את המילה: אני לא יודעת, תלוי מאד בסיטואציה, אבל מעבר לסיטואציה הנקודתית, זו בעיה שלך עם אותו מבוגר.
מצב שאחד מציית והשני לא: אולי לנסות להצטרף לזה שמציית, לסדר את הלגו ביחד ולעשות כיף?
לגבי צחצוח שיניים, אני לא יודעת: לחורים יכולות להיות כל מני סיבות, גנטיקה, תזונה. לא בטוחה לגבי פלואור, אני יודעת שיש גם טענות שפלואור לא עוזר וגם מזיק, אבל אם פלואור הוא באמת הבעיה, אפשר לקחת תוסף מזון, אפשר לקבל את זה בטיפול אצל שיננית. בצחצוח עצמו, מה שחשוב זה המכניקה של הצחצוח. לגבי רופא השיניים שאמר - לחפש רופא שיניים שאומר אחרת...

פרספקטיבה אחרת:

למה זה משנה שישב עם כולם? למה רק את משלמת על זה את המחיר? לכי לאכול, שימי טלויזיה על שקט שלא תפריע לאחרים וזהו. כשיהיה רעב שיאכל. חם, קר, מה זה משנה?
למה חשוב ללכת עכשיו לאוטו? למה לא להשאיר את הפצוע בשטח (בסה"כ הוא הגדול והנייח:-P) לשים את הקטן באוטו ולחזור?
למה חשוב שילכו לישון עכשיו? במקום מסויים? שישנו אח"כ, שישנו על הלגו, מה זה משנה? (אמרה ניצן ששנים התחרפנה מזה שהגברים שלה הגיעו "לא מחונכים" מאמא שלהם עבר לי.)

לא אומרת שזה לא חשוב, רק שאולי שינוי סדר העדיפויות יכול לגרור התנהלות יותר רגועה.

מודה שלא קראתי את כל הדף,
ובכל זאת....

אני חושבת שעניין הגבולות הוא מבלבל למדי.
מסכימה לגמרי שהגבולות הם הגבולות שלנו - גבולות הגוף שלנו, גבולות הסבלנות שלנו, וגם גבולות תפיסת העולם שלנו.
אבל, לעניות דעתי לעיתים קרובות אנחנו מצפים מילדים לדברים שהם בכלל לא מסוגלים לעשות. וכאן המקום להרחיב את גבולות תפיסת העולם שלנו.
אנחנו גם מאמינים הרבה פעמים שאם לא נחנך אותם עכשיו שהם קטנים, הם לא יהיו מחונכים שהם יגדלו.
אנחנו גם מאמינים שאם לא נאפשר להם חופש מוחלט הם לא יגדלו כראוי, וגם אנחנו מאמינים לפעמים שאם הם באמת יפגשו אותנו - עם כל הדברים הטובים שלנו, אבל גם עם השריטות - הם לא יאהבו אותנו.

נראה לי שכדאי לבחון את התשתית ליחסים שלנו עם הילדים, ולא לנסות לייצר אלפי כללים נקודתיים - מה עושים כאן, ואיך עושים כאן.

מה עומד בבסיס היחסים שלך עם ילדיך?
אני מניחה, ששם בבסיס ישנן אמונות שכנראה לא מתישבות עם המציאות, אחרת כל הדף הזה לא היה מתקיים.

מהן אם כן, האמונות שמכתיבות לך את יחסיך עם ילדיך?

מה קורה אם מבוגר אחר "שובר לי את המילה"?
מי הוא ? כי אם הוא הורה אחר אז צריך לקבוע בינכם שלפני שמרשים משהו מבררים אם הוא כבר שאל את השני .
ואם הוא לא הורה מי הוא שמותר לו להרשות דברים שאת אסרת ?(שואלת ברצינות כי נשמע שאת מאוד לבד איפה היה אותו מבוגר אחר כשאת רדפת אחרי שני הילדים לאוטו ?) בכל מקרה אם אמרת זה דברי אלוהים חיים וצריך לבקש ולהתעקש שהם יחזירו את הממתק מותר להתפשר על משהו כמו תאכלו אותו מחר . אבל המילה שלך חייבת להיות המילה האחרונה כי אחרת הם תמיד יפגשו אנשים שיגידו אחרת ממה שאת אמרת (סוחרי סמים ,שמשון ויובב אה לא זה סיפרו אחר

)
סיטואציה מס' 2: לא רודפים אחרי ילדים
מחכים להם . אין טעם לרדוף אחריהם הם חמקמקים מאוד . תגידי אני אחכה לך באוטו עד שימאס לי .
כשימאס לך תגידי מאוד נמאס לי אני מבקשת שתבוא . אל תאיימי שתלכי אם אין לך אומץ ללכת באמת (אני תמיד רואה את ההורים הפאטטים האלה בגינות הציבוריות ולא מאמינה שהם ממשיכים להגיד אני הולך וביי ולעמוד שם ולחכות)

מה לגבי מצב שאחד מהם מציית והשני לא? כמו בסיטואציית הלגו?
בעיקר לשבח את זה שכן עושה לומר לו כמה את שמחה לראות שהוא עושה מה שמבקשים ממנו כמה כייף לכם לאסוף ביחד את הלגו , מחר שוב תאספו לגו ביחד חבל שאין כל יום לגו לאסוף(הקלברי פין והגדר מכירה)
להתעלם מחוסר הציות של השני בעיקר לעבוד על חיזוק חיובי למי שכן מציית לשבח להלל ולקלס אותו .ואם שניהם מבצעים הוראה את צריכה לגמרי להתמוגג.
אני באמת מאמינה שילדים רוצים שיעריכו אותם - בעצם גם מבוגרים

הפעם

אני מסכימה לדברי אילה א ..

ארוחה משפחתית אצל סבא וסבתא. מוריץ צופה בטלויזיה, מכבים אותה כשיושבים לאכול
יש אינספור וריאציות על אוכל וטלוויזיה. אפשר להחליט כמו שניצן כתבה, שזה לא חשוב שהוא יאכל עם כולם. אפשר להחליט כמו שאני חושבת, שארוחת ערב משפחתית זה דבר חשוב ואנחנו רוצים שהילד ישב שם עם כולם, רצוי בשמחה. אפשר אולי לראות מתי נגמרת התוכנית שלו ולסכם שמתחילים לאכול בעוד 10 דקות כשהיא תיגמר.
צריך לזכור שקשה להם לצאת ממצב הבהייה המשתק של הטלוויזיה ולעבור למוד "רגיל" של חיים ועשייה - צריך לעשות את המעבר בצורה שמתאימה לילד (להעביר אותו מייד לפעילות אחרת שהוא אוהב וקשורה לארוחה, כמו ערבוב האוכל בקערה וכדומה).

אבל הכל תלוי באמת במה שחשוב לך. שוב, אם חשוב לך רק שתאכלי בשקט, אולי בכלל עדיף שיצפה ב-TV ...

אני מתעקשת שיאספו.
חמש דקות לפני השינה זה לא זמן טוב למשמעת. לוקחים את השמיכה/כיסוי כשכל הלגו בתוכה, מקפלים למחר ומוציאים מהארון שמיכה אחרת. בבוקר כבר יהיה אפשר לעשות איתם משחקי איסוף ברוח טובה.

למה זה משנה שישב עם כולם? למה רק את משלמת על זה את המחיר? לכי לאכול, שימי טלויזיה על שקט שלא תפריע לאחרים וזהו. כשיהיה רעב שיאכל. חם, קר, מה זה משנה?
ארוחה אצל הסבאסבתא וחשוב להם שכולם ישבו יחד. הילד ר-ע-ב. חם קר באמת לא משנה.

למה חשוב ללכת עכשיו לאוטו? למה לא להשאיר את הפצוע בשטח (בסה"כ הוא הגדול והנייח) לשים את הקטן באוטו ולחזור?
הפצוע הוא הקטן, כואב לו, הוא עייף. גם אני רוצה הביתה, עכשיו. נשארנו ונשארנו וזהו, אני רוצה ללכת. מלבדי היתה שם רק עוד אמא אחת עם ילדה ותינוקת ולא יכלה לעזור לי. למה שאני אחכה להוד מעלתו באוטו? בחושך? כשאני לא רוצה להיות שם?

למה חשוב שילכו לישון עכשיו? במקום מסויים? שישנו אח"כ, שישנו על הלגו, מה זה משנה?
הם לא רצו לישון על הלגו ולכן התמקמו במיטה של ההורים שלהם! מה שאומר שאני אמורה לישון על הלגו, על מזרון שלא נוח לי. לא רוצה.
אלו הגבולות שלי.
ואם הוא לא הורה מי הוא שמותר לו להרשות דברים שאת אסרת.
למשל, חברה שלי באה לביקור וקנתה לילדים בדרך סוכריות מחרידות עם צבעי מאכל. היא נכנסה הביתה כשאני הייתי במקלחת ונתנה להם.
במקרה אחר הסבא מאפשר לילדים לראות טלויזיה או לאכול משהו שאני לא מסכימה בלי לשאול אותי. הילדים "עקפו סמכות" (בתמימות, באמת) והלכו ישר אליו. ועוד כאלו.
תזונה חסרת סוכר גם תמנע חורים.
אז זהו, שלא. החורים התחילו בתקופה שהיו אוכלים ממתקים רק באירועים מיוחדים (סבאסבתא, ימי הולדת), בערך פעם בשבועיים. רופא השיניים האשים את ההנקה הממושכת. טמבל.

_להתעלם מחוסר הציות של השני בעיקר לעבוד על חיזוק חיובי למי שכן מציית לשבח להלל ולקלס אותו .ואם שניהם מבצעים הוראה את צריכה לגמרי להתמוגג.
אני באמת מאמינה שילדים רוצים שיעריכו אותם - בעצם גם מבוגרים._
ועדיין זה לא עונה על השאלה שלי - במקרה הלגו, לתת לזה שכן אסף לישון בחצי המסודר של המיטה? לתת לו לאסוף הכל בעצמו?

למה שאני אחכה להוד מעלתו באוטו? בחושך? כשאני לא רוצה להיות שם?

לגבי המבוגר האחר יש כאן שני סוגים של מצבים

הראשון מקס מחליט לתלות את הברווזים של השכנה ואומר לך אמא מותר לי לתלות את הברווזים של השכנה ? ואת אומרת לו לא מקס יקירי אני בשום אופן לא מרשה .ואז הוא הולך לאבא סבא חבר ושואל אותו מותר להרוג את הברווזים והשני אומר לו כן בטח הם זקנים ומכוערים עשה זאת. זה מצב חמור מאוד מאוד מאוד ועליו חובה להתעקש ביותר שלא יקרה (ברמת הילד אם את אמרת זה חייב להיות סופי אין טעם לחפש מבוגר אחר )
ויש מצב אפור יותר של אצלנו לא הורגים אווזים באופן כללי ואז את לא נמצאת והביבייסטר אומרת בואו נלך להרוג אווזים או אפילו שואלים אותה והיא מרשה, זה אפור כי ילדים יודעים שאצל מבוגרים שונים יש כללים שונים - זה הגיוני ולגיטימי כמו שבמקומות שונים יש כללים שונים (אוי אמסטדרדם) אצל סבא וסבתא מותר לראות טלוזיה ולאכול ממתקים בגלל שזה מקום אחר אבל בבית אסור .
במקרה הלגו, לתת לזה שכן אסף לישון בחצי המסודר של המיטה? לתת לו לאסוף הכל בעצמו?
לא
לעזור לזה שכן אוסף כך שלא יהיה לגו על המיטה, להשכיב את שני הילדים (כן גם את זה שלא אסף) במיטה .
לומר לזה שאסף איזה כייף שאספת את הלגו, מחר נאסוף שוב את הלגו, תודה רבה שאספת את הלגו, אני מאוד אוהבת שאתה אוסף לגו, באמת מקסים, כל הכבוד לך, שיהיה לכם לילה טוב .
נכון קצת מקל וגזר ויש סיכוי שזה יגרום לילד השני למחרת (או בקרוב) לרצות לשמוע מילים דומות ולאסוף איזה לגו . וכן אני יודעת שזה הגזמה כולה אסף את הלגו (די לאט ) מצד שני זה הילד שלא מוכן לאסוף כלום ולא רוצה ורץ בחוץ ערום יחף מכוסה בבוץ וצורח קוואבנגה בתחילת הדף (עד כדי כך שאני חשבתי לנסוע לכמה ימים לאיזה מקומות בצפון הארץ שאין לי אפילו מושג איפה הם

אלו הגבולות שלי. מעולה מצאת אותם כי בתחילת הדף שכחת אותם לגמרי זוכרת ?
כל הכבוד לך אני גאה בך, איזה יופי שמצאת את הגבולות שלך , מחר תמצאי עוד גבול, נכון שכייף יותר ללכת לישון במיטה שלך ולא במיטה עם לגו ?
גם מחר תלכי לישון במיטה שלך

וילהלמה,
קודם כל - כל הכבוד ענק לך!!! תראי איזה שינוי עברת מתחילת הדף ועד עכשיו! את אומרת עכשיו כלכך בטבעיות "אלו הגבולות שלי" - זה באמת שינוי משמעותי שקרה רק בזכותך! וגם כלכך מהר... אני מתפעלת בכל לבי, הלוואי שידעתי גם לעשות שינויים באופן כלכך ברור!
לגבי השאלות שלך, אני יכולה להמליץ על הספר "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו". יש שם עצות טובות לגבי איך להגיד את הדברים וגם תאורים של סיטואציות בהן זה עוזר. אפשר לקחת משם כמה עצות ולהתחיל להתרגל לשנות את איך שמדברים אל הילדים. גם אם זה לא עושה שי נוי מיידי זה בהחלט טוב לטווח ארוך.
בהצלחה!
וד"א - הצלחתי סופסופ לקרוא באתר תוך כדי הנקה! איזה כיף!

וילהלמה בושה , מדוע את חשה צורך לקבל עצות כל-כך מדוייקות?
האם לא יועיל לך יותר ללמוד לזהות את הגבולות שלך ואז, בשיטת הניסוי והתעיה, לגלות איך את
מוצאת דרך עם הילדים שלך ?

אילה א כתבה באחת התגובות שלכל אחד יש גבולות אחרים (היא נתנה דוגמא של אחיה) ואני
מסכימה מאד עם זה. לעומת זאת, בתגובות האחרונות יש ממש הצעות מה כן, מה לא, מה בשום
פנים ואופן וכו'.
על כל שאלה פרקטית יהיו לך תשובות סותרות מאנשים שונים.

אורנה שפרון כתבה לך שתבדקי מה עומד בבסיס היחסים עם הילדים.
אני מוסיפה שאולי בעית הגבולות לא נמצאת רק מול הילדים.
גם הדוגמא עם החברה והממתקים מראה שחודרים לך מעבר לגבול ואת לא מגיבה.

הילדים "עקפו סמכות" (בתמימות, באמת) והלכו ישר אליו. ועוד כאלו.
מגיע לילדים שלך הרבה יותר קרדיט ממה שאת נותנת להם. לטוב ולרע, אני לא מאמינה שהם תמימים כמו שאת חושבת שהם.

נשארנו ונשארנו וזהו, אני רוצה ללכת. מלבדי היתה שם רק עוד אמא אחת עם ילדה ותינוקת ולא יכלה לעזור לי. למה שאני אחכה להוד מעלתו באוטו? בחושך? כשאני לא רוצה להיות שם?
פה קצת נעתי באי נוחות. אם זה מאוחר לך ואת עייפה, איך הגעתם הלום ? למה לא הלכתם הבייתה שעה או שעתיים קודם ? נשמע שאת מעמיסה קצת על הילדים את המחיר של קבלת החלטות שגויה שעשית. מה הבעיה ללכת לסבאסבתא בצהריים ?

לצעוק להתעצבן לטרוק דלת וזהו, ברצינות ? ליד מי את מרשה לעצמך להתנהג כך ? למי את מרשה שיתנהג כך לידך ?
רק רוצה לציין שאצלי בבית (בבית ההורים, זאת אומרת),
מעולם לא אמרו לנו לא לקלל (אסור לקלל זה את זה, מותר להשתמש בשפה גסה - זאת הכוונה, שיזדיינו כולם, כוס אמק,
נשבר לי הזין ועוד כהנה וכהנה פנינים), לא לצעוק, לא לטרוק דלתות.
זה נחשב ביטוי לגיטימי של רגש ותסכול. זה נראה לי נכון ואמיתי.
לי עדיין יש צורך לפעמים לעשות את כל אלה, ואם מישהו היה מנסה לחנך אותי שלא לעשות זאת,
זאת בעיני פגיעה חמורה בגבולות שלי ובחופש הביטוי שלי.

_לי עדיין יש צורך לפעמים לעשות את כל אלה, ואם מישהו היה מנסה לחנך אותי שלא לעשות זאת,
זאת בעיני פגיעה חמורה בגבולות שלי ובחופש הביטוי שלי._
תודה

גם אני רוצה להגיד לך שכל הכבוד לך!!

להרגשתי, במשפט
_וילהלמה בושה (מאיפה השם הזה???)
וילהלם בוש כתב את "מקס ומוריץ". אלו הילדים שלי, לכן אני וילהלמה בוש?. כיוון שאני מתביישת במצב שלנו, אני וילהלמה בושה._
יש הרבה הרבה!!
תבדקי שם....
מה יש לך להתבייש?.. את אמא נהדרת ובתהליך של צמיחה, שינוי ולמידה!!
מזכיר לי גם את אחריות מול אשמה (לא זוכרת בדיוק את שם הדף ונדמה לי שיש עוד דפים קשורים...)
אם מה שכתבתי לא מדבר אלייך תמחקי...
מעריכה מאד את האומץ שלך-גם לפתוח את הדף, גם לעשות שינוי...@}

זה אפור כי ילדים יודעים שאצל מבוגרים שונים יש כללים שונים -זה הגיוני ולגיטימי כמו שבמקומות שונים יש כללים שונים (אוי אמסטדרדם) אצל סבא וסבתא מותר לראות טלוזיה ולאכול ממתקים בגלל שזה מקום אחר אבל בבית אסור .
מסכימה לגמרי. זה נראה לי דווקא די נחמד (מנק' מבטו של הילד) שסבא וסבתא מפנקים. כל עוד הם יודעים שבבית- הכללים אחרים

תזונה חסרת סוכר גם תמנע חורים.
פחמימות מתפרקות לסוכרים, מאד באיטיות אבל זה בדיוק מה שהחיידקים אוהבים, את זה שהפחמימות האלו דבוקות לשיניים לזמן רב כך שזה לא פתרון טוב. עדיין לא מצאו תחליף להברשת שיניים.

שלום לך אמא יקרה, קוראת אותך ורואה עד כמה את רוצה את השינוי עכשיו, מייד ואולי שוכחת בדרך, שכמו כולנו, גם את, אנושית להפליא.
מה נראה לך? שכולנו כבר יודעות את כל התשובות? שאף אחת מאתנו לא מוצאת את עצמה מתבזה להחריד בכל מיני צרחות/עונשים/משפטי אמא שלי שהבטחתי שלעולם לא אומר/ ועוד כהנה וכהנה תגובות שבחלוף הסערה ברור לנו שכבר מזמן לא רצינו אותן אצלנו במערכת ??

אני כותבת כדי לחזק אותך (ואותי!) ובעיקר להזכיר לך (ולי!) את כל הדרך שעשית וכמה טוב יש בך. לאט לאט, בחוויה שלי, המסע הזה עם ילדינו הוא מורכב ועמוק (ונהדר וקסום) יותר מכל טיפול פסיכולוגי וכדומה שיכולנו אי פעם לדמיין לעבור.

לאט לאט, בנתיב המיוחד לך ולהם, את לומדת עוד ועוד לזהות את הגבולות שלך. את למודת מסיטואציה לסיטואציה וגם אם תפלי אלף פעמים באותו המקום יגיע הרגע שבו יתחולל השינוי. הוא כבר כאן, הוא מתרחש אצלך ואצלנו כל הזמן, אבל מאד בהדרגה.
באחד משיעורי ההכנה בלימודי ימימה היא מדברת על זה שאנחנו לא שואפים (רק) לשיפור אלא להגיע לתוצאות יותר יציבות ומעמיקות. אם נשים לעצמנו את הדגל בראשו של הר, שהדרך אליו כרוכה בטיפוס על מיליון ואחת מדרגות, תמיד נרגיש הרבה ייאוש מכל הדרך שנותרה לנו, אבל אפשר גם פשוט להרגיש איך אנחנו דורכות לאט לאט על מדרגה אחת יותר מזו שהיינו בה, והיא הולכת ומתייצבת ומתרחבת.

פתאום נזכרתי ממשהו שלקחתי מתוך "הלוחשת לתינוקות" - (אמנם יש הרבה דברים אצלה שאני לא אוהבת, אך מצד שני לפעמים יש לה הברקות שחבל"ז...) - לתרגל מצבים.
למשל: אם הם עושים בלאגן כשהולכים לקניות - לקחת יום לא לחוץ (אם יש כזה) ולצאת איתם לקניות (שוב - לא קניות חשובות ודחופות) - רק בשביל לתרגל כללים (שאותם קבעת מראש). אצלי למשל - אם הקניות עוברות "חלק" מותר לו לקחת ספר/פאזל וכו'...ואני משבחת אותו ומסבירה לו "בגלל שהתחשבת באמא אז מגיע לך X Y! כל הכבוד!"
או למשל לתרגל חציית כביש.
או למשל כשעוזבים מקום אהוב (כמו בסיטואציה שסיפרת)- להחליט מראש על תוצאה (לא מחייב פרס- יכול גם להיות "אם נגיע הבייתה בזמן נשחק ב.../נעשה אמבטיית קצף/ נצייר בצבעי אצבעות/ נקרא סיפור אהוב וכו')- לדעתי זה גם מפתח קשר סיבה תוצאה ברור יותר אצל הילד (אם אני לא אברח ונספיק להגיע הבייתה אז יהיה זמן ל...).

אה, ואצלי גם עוזר שאני משתפת אותו במצב שלי- ז"א נגיד אם אני עייפה או עצובה אני אומרת "אני עכשיו עייפה ואין לי סבלנות. זו לא אשמתך, אבל בבקשה תעזור לי עכשיו כי אני לא רוצה לצעוק/ להעניש/ מה שלא יהיה..." וכמובן אם הוא לא מקשיב ואני צריכה להסביר כמה פעמים אני באמת מתעצבנת וכועסת- לא בכוונה אלא מטבע הדברים... וזה גם קשר של סיבה ותוצאה, כי מה לעשות גם אמא בן אדם וכשאמא לא מרגישה טוב גם לילד מותר להתחשב (כמובן תלוי בגיל ובבקשה שלו- זה לא שאני אגיד לילד "טוב אני עייפה אז אין אוכל היום"

- אבל למשל-"אמא עייפה, בבקשה בוא לישון כי אין לי סבלנות כרגע וחבל שאני אצעק עליך כי זו לא אשמתך שאני עייפה"... ).
הבן שלי בן שנתיים וזה מאוד חיזק אצלו את האמפטיה וההבנה לגבי מה אמא מרגישה והתחשבות באמא- כי חלק מלתת כבוד לילד זה גם ללמד אותו לכבד אותנו- אצלי זה הולך בד בבד.

רק בקשר למבוגרים אחרים:
זה לא בינך לבין הילדים, אלה גבולות שאת לא שמה למבוגרים אחרים. צריך להיות ברור ל כל המבוגרים הקבועים בסביבתך, חברות, סבאסבתא ש את הסמכות בענייני הילדים.
לא משנה אם הילד ביקש ממתק, אם הוא ביקש לראות טלויזיה, מה שלא יהיה.אם את נוכחת ולא הם שומרים/אחראיים באותו רגע שאז הם הסמכות, הם חייבים לשאול אותך או להגיד לילד: תשאל את אמא.
אני יכולה לספר לך שאצלנו יש בעיות כאלה לעיתים עם מבוגרים חדשים בסביבה, אבל מי שקבוע יודע בפירוש שאין כזה דבר להרשות משהו בלי לשאול אותי, פשוט לא קיים. ותאמיני לי שלהגיע למצב כזה עם אבא שלי (שממשיך להציע על ידי הצעות - מציע לי כשאני לא רוצה שתשמע כי עוד כמה דקות ארוחת צהריים נגיד ולא בא לי להתחיל ויכוחים) זה היה מצב כמעט בלתי אפשרי אבל היום גם כשהוא מציע הוא לפחות מדבר אלי ולא אליה ולא מעיז לתת/להציע כלום בלי להגיד "תשאלי את אמא" . יש דברים שתמיד מותר (נגיד לשחק בקוביות) וגם אז שואלים אותי מתיי לסיים לשחק.

מהן אם כן, האמונות שמכתיבות לך את יחסיך עם ילדיך?

בקשר לפסק זמן, אצלנו סבתא נתנה במתנה את שטיח השלום,[או לפחות את הרעיון לשטיח כזה]
שטיח השלום הוא שטיח ורוד שנמצא בחדר של הילדים, יש עליו כריות רכות ונעימות,
הילדים נשלחים לשם להתבוננות ורענון אנרגיות, הדרישה שלנו מהם היא לחשוב על ההתנהגות שלהם,
ממה היא נובעת, ובכלל להתבונן בעצמם ממקום שקט יותר, לפעמים הם שוכבים עליו ובוכים, אנחנו לא מכריחים אותם
להשתמש בכלי הזה, אלא מציעים אותו בתור דרך להשתחרר מהפלונטר שהם נתקעו בו, סביבם יש צעצועים ובדרך כלל משכיבה שקטה על השטיח או לחילופין התפרקות דרך בכי הם עוברים באופן טבעי למשחק בצעצועים שלהם הם אף פעם לא ממהרים לצאת משם, וכשהם יוצאים האנרגיות שלהם שונות לחלוטין, לפעמים יש להם תובנות לגבי מה שהיה לפני ולפעמים הם לא רוצים להתעסק עם זה יותר, זה לא עונש אלא דרך שמאפשרת להם להשתחרר וזה מה שהם בסך הכל רוצים.
גם אנחנו לאחרונה איבדנו את הסמכות ההורית שלנו ומתמודדים עם התוצאות, זה קשה, עשינו "טעויות" רציניות מתוך חוסר סבלנות ועייפות, וחטפנו את זה בפרצוף, אנחנו בתהליך שיקום, תודה על הדף, קיבלתי ממנו הרבה השראה.

עוד דבר שעלה לי ממש מתחילת הדף הוא שאולי יש כאן קצת בלבול בין הבעיה והתוצאה.
כפי שאני רואה את העניין הבעיה העיקרית כרגע היא שאת בהריון ואין לך כוח. הילדים חשים בזה וחשים בשינוי שמתקרב ומתוך המקום הזה הם פורקים כל עול.
האם הם התנהגו בצורה כה חסרת גבולות גם לפני ההריון?

אני שמחה לשמוע על השינויים אצלך.
לשינויים האלה לוקח זמן.
אני שמחה להגיד שכיום יש לי כבר מבט שהבן שלי (שלא מי יודע מה יודע לפרש מבטים ורמזים דקים) יודע לזהות כ"אל תתחכם עם אמא עכשיו". אני שומרת את המבט הזה להזדמנויות מיוחדות אבל טוב וחשוב שיש אותו.

מאוד חשוב לי גם להגיד (לכתוב) לך שמאז שאני בניתי לי סמכות הורית בסיסית, אני כמעט ולא צריכה להשתמש בה. רוב הזמן הנסיונות ליישב קונפליקטים בבית נסמכים על נסיונות הידברות, שיתוף פתרון בעיות, הליכה לקראת הילד בפתרונות יצרתיים וכדומה! אבל עצם זה שאני יודעת שיש לי גם את היכולת שדברים יעשו על פי רצוני (ע"ע המבט שתיארתי קודם) מביאה אותי ממקום אחר לקשר עם הילד.
אני כבר לא מתחננת אליו אני כבר לא פוחדת ממנו.

האם הם התנהגו בצורה כה חסרת גבולות גם לפני ההריון?
לא. לא נראה לי. לא זוכרת... כנראה שלא.

אצלי למשל- אם הקניות עוברות "חלק" מותר לו לקחת ספר/פאזל וכו'...ואני משבחת אותו ומסבירה לו "בגלל שהתחשבת באמא אז מגיע לך X Y! כל הכבוד!"
בעיני זה עדיין כמו פרס או פיתוי. אי רוצה בלי הבטחות. אם אמרתי ככה, אז ככה.

_בקשר למבוגרים אחרים:
זה לא בינך לבין הילדים, אלה גבולות שאת לא שמה למבוגרים אחרים._
נכון, והדף הזה מעיר אותי בעניין הזה. רוצה להשוויץ לגבי שני מקרים בשבוע האחרון:
אבא שלי רצה לגזור לאחד מהילדים את השיער. אמרתי לא. אז הוא המשיך - נו, קצת "לסדר", להוריד "שוונצים".
ואני הצלחתי להגיד - אני לא מסכימה בשום אופן שתיגע בשיער שלו וזהו. לא נגע.

בעבודה, מישהי מבקשת ממני לעשות משהו ואני מסרבת.
היא מתעקשת - אבל את יכולה! ועשית בשביל X ו-Y!
ואני - נכון שעשיתי בעבר, זה לא חלק מהתפקיד שלי, בשביל זה יש אנשים חיצוניים.

כשהיא הסתובבה והלכה כמעט צרחתי מרוב אושר.

חוצמזה היו כמה ימים מאוד קשים לי, לא עמדתי בהחלטות וצעקתי על הילדים. אחרי ערב כזה, דיברתי עם בעלי ואמרתי לו שאני לא רוצה שהילדים יפחדו מאיתנו, אז הוא אמר שהוא רואה גבולות כפחד. האומנם הגבול הוא פחד?

האומנם הגבול הוא פחד?

לא בהכרח. תלוי איך ההתייחסות האישית אל הגבול. האם את רואה כך גבול?
האם כשאמרת לאבא של לא לגעת, הוא הפסיק מפחד?
אם מישהו אומר לך "לא רוצה" את מרגישה פחד?

אנחנו תמיד חיים בחופש בתוך גבולות. כולנו. את לא נעלמת בוקר אחד. את חלק מהמסגרת
של הילדים וזה חשוב להם. כנ"ל בעלך. מסגרת=גבולות.
זה מפחיד, מסגרת? זה מפחיד את בעלך?

אולי תקחו צעד אחורנית ולפני שתקבעו גבולות, תבררו מה משמעות העניין בשבילכם?
מתוך הברור אולי יהיה קל יותר להבין איפה כל אחד מתחיל ואיפה הוא נגמר.
איפה אתם נכנסים אחד למרחב האישי (פיזי, רגשי, נפשי,רוחני) של השני ושל הילדים ושל
ההורים ושל העמיתים במשרד והחברים.

בעיני זה עדיין כמו פרס או פיתוי. אי רוצה בלי הבטחות. אם אמרתי ככה, אז ככה.
נכון אני שונאת לכתוב לאנשים אחרים שהרעיון שלהם לא טוב אז טוב ששמת לב לזה לבד:-)
כל הכבוד על השיפור על היכולת לראות איפה חותכים אותך מבטלים אותך עוקפים אותך ולהתעקש .

האומנם הגבול הוא פחד?
לדעתי להיפך ילדים שלא יודעים מה מותר ומה אסור ואיך מבדילים בינהם חווים את החיים כהרפתקאה וכדבר הרבה יותר מפחיד
כי חוסר גבולות הוא גם חוסר סדר וחוסר סדר זה הקצה של הפרעה -מקום לא נעים להיות בו .
יכול להיות שבתקופת השינוי יש רגע או שניים קיצוניים אבל בכללי אני לא חושבת שילדים שההורים שלהם קבעו עבורם כללי שימוש לחיים לבית מרגישים פחד -להיפך.
במיוחד הורים שהחליטו לבחור את המלחמות שהלם בקפידה ולא סתם נלחמים בילדים אלא באמת מקפידים על כללים של בטיחות בטחון בריאות ונוחות לכלל הנוכחים.

בעיני זה עדיין כמו פרס או פיתוי. אי רוצה בלי הבטחות. אם אמרתי ככה, אז ככה.
אחד הדברים שזכורים לי מהילדות זה המשפט "כי אני אמרתי" , "כי אני אבא ואני החלטתי"... זה משפט שמעורר בילד (ובי, עד היום) תחושה קשה של עלבון ומרי. אולי בגיל קטן זה עובד, אבל בגיל מאוחר יותר (כשהילד מבין שהוא יכול לא לציית והעולם לא יתהפך...)- זה רק יגרור לדווקא וראש בראש (מניסיונם של הורי המסכנים, ולא רק...)- אלא אם כן את מתכוונת להשליט טרור בבית, ולא נראה לי שזו כוונתך.
לא מתאים לך קטע של "פרס"- מקובל עלי (אצלי הילד קטן ולא מבין עדיין לטווח רחוק, ובכל מקרה אנחנו בקניות- זה לא שכל פעולה אצלנו בבית מלווה בפרסים והבטחות...). אבל אני מאמינה שפתרון שיבוא מהילדים ובשיתוף שלהם, ויהיה מקובל על כל הצדדים- הוא הפתרון שיחזיק לאורך זמן.

בנימה קצת אישית, ומקווה שלא תראי את זה ש"עוד ניסיון להגיד לך מה לעשות" @} -
לפעמים, כשעוברים שינוי כמו שאת עוברת, מאדם שלא עומד על שלו לאדם שכן- יש נטיה לעבור קיצוניות השניה- מגננת יתר על העקרונות והדיעות שלך- זה קרה לי עם חברה שהמשפחה שלה (ובעצם כל הסביבה) תמיד "טיפסו" עליה (לא מכוונה רעה, אלא כי היא הייתה אדם שנוח "לטפס" עליה...). בקיצור- אחרי שעברה איזשהו מהפך בעיניין, בעקבות חוויה שלא קשורה עכשיו, היא נהייתה בלתי נסבלת- פתאום מתנפלת על אנשים כי הם נשמו לא נכון לידה...
שימי

שימי

- יש לך ילדים ובעוד החברה ההיא הייתה רווקה והמפסידה העיקרית מהתנהגותה הייתה היא עצמה, אצלך יש ילדים שייפגעו אם פתאום תעברי מקיצוניות לקיצוניות. את עושה דבר שהוא טוב בשבילם, ובשביל כולכם- אבל תביאי בחשבון שמבחינתם את מזעזעת את עולמם... אז תנסי לא להגזים לכיוו השני...

אחד הדברים שזכורים לי מהילדות זה המשפט "כי אני אמרתי" , "כי אני אבא ואני החלטתי"... זה משפט שמעורר בילד (ובי, עד היום) תחושה קשה של עלבון ומרי.
מסכימה. גם בבית הורי זה היה כך והמרד שלי בגיל ההתבגרות היה חריף מאוד ונמשך בעצם עד היום. אני לא רוצה טרור בבית, אבל אני לא יודעת אחרת! וזאת התשובה גם ל מדוע את חשה צורך לקבל עצות כל-כך מדוייקות?_
כשהילדים משתוללים ואני רוצה להפסיק את זה אני מרימה את הקול ומפעילה כוח. ככה עשו איתי. זה רע. עד היום לא סלחתי.
עכשיו, כשאני מנסה לשנות, אני לא יודעת מה לעשות. האוטומט לא טוב, אז אני נעצרת, חושבת ונתקלת בחור שחור.
אז לפעמים אני צועקת ולפעמים אני בוכה. מתסכול. מייאוש. למה אני לא יודעת? תמיד תסכל אותי לא לדעת את התשובה.

האומנם הגבול הוא פחד?
מצטטת את בעלי:
"למה הם לא רצים לכביש? כי הם מפחדים!"

מבינה אותך יותר עכשיו
בעיני הורים צועקים הם הרבה יותר מפחידים מהורים שאומרים ברוגע את הכללים ומתכוונים אליהם .
נסי לדמיין את שתי הסיטואציות אחת מישהו עומד וצועק אליך והשניה מישהו מסביר לך ומתעקש
נכון יש הרבה תסכול בשניה אבל היא לא מעצבנת כמו הראשונה .
לשבור את מעגל ככה הורים שלי עשו ולכן גם אני עושה ככה זה הדבר הקשה מכל .
אל תפחדי לחפש את העצות המדוייקות ביותר שיכוונו אותך בדיוק למקום שאת צריכה להגיע אליו . את אישה מותר לך לשאול כיוונים

הם לא באמת לא רצים לכביש כי הם מפחדים ,הם לא רצים לכביש כי זה גבול שהבהרתם להם בצורה חד משמעית
מה הם ראו פעם איש דרוס ? (במקרה הגרוע הם רא חתול דרוס )הם באמת מבינים מה מכונית יכולה לעשות לגוף קטן כמו שלהם ? לא . אבל מגיל מאוד צעיר אתם שיננתם להם בכביש נזהרים לא רצים לכביש מכוניות הם מסוכנות והם האמינו לכם -וטוב שכך .

אני לא רוצה טרור בבית
לכן באמת כדאי להתעקש רק בדברים שקשורים לבטיחות, בטחון ,בריאות ונוחות הכלל, ולא על סתם נימוסים כמו לא להניח מרפקים על השולחן או שטויות כאלה .

לדעתי את צריכה לשתף אותם. ללמד אותם אמפתיה כלפייך, תוך כדי שאת אמפטית ומכבדת אותם.
אצלי בד"כ נחמד לנו ביחד אבל יש ימים כאלה שאני קמה על רגל שמאל, ואז בהחלט ייתכן שאני אגיד משהו כמו "אני עייפה/ לא מרגישה טוב/ עצבנית וכו' ואני ממש לא רוצה לצעוק עליך, זה לא נעים נכון? תעזור לי לא לכעוס...", רגע לפני שנגמרת הסבלנות... - אני חושבת ש-
א. זה מלמד אותו להתחשב גם בי (ההיפך ממרכוז).
ב. זה מלמד אותו עלי, ועל הדברים שמרגיזים אותי.
ג. מגיעה לו התראה לפני שאני "חוטפת קריזה"... וסיכוי להתנהג יפה.
ד. אם הוא לא מקשיב אפילו "תחת אזהרה חמורה"- אז התוצאות לא נעימות (מה לעשות, גם אני בן אדם ונשברת לפעמים)- מבטלת בילוי אהוב, פריווילגיה (למשל עוגיה אחה"צ מידי פעם), לפעמים גם צועקת, לעיתים רחוקות מאוד (אבל קורה) מענישה בפסק זמן (של חצי דקה...), או כל דבר שעובד. אבל זה באמת אחרי שניסיתי לשתף ולמנוע מצב כזה.

אגב- פסק זמן- אחת הפרשנויות לפסק זמן (זו שאימצתי לעצמי...)- היא פסק זמן מהסיטואציה, כלומר לא להשאיר את הילד לבד ולנעול את הדלת (ברררר) אלא פשוט כשרואים שהעיניינים מתדרדרים לעצור הכל באותו הרגע, ולתפוס את הילד בחיבוק ולהרגיע (נראה לי שכאן באתר קראו לזה פעם HOLDING). לפעמים אם זה נעשה בתחילת "התקף זעם" לפני הטירוף, זה ממש מרגיע...

בפעמים הראשונות זה יוצא מלאכותי, אבל אחרי כמה זמן זה הופך להרגל.
סתם דוגמה מאתמול... הוא לא רצה לישון (בן שנתיים וקצת). בכה שהוא רוצה אבא... כבר ממש התחלתי להתעצבן, ואז נזכרתי בעצות של עצמי (הלוואי שזה היה קורה תמיד)- ואמרתי לו "אמא כבר עייפה, וגם אתה. אני מבינה שאתה רוצה לשחק עם אבא עכשיו אבל אני מבקשת שתלך לישון כי כבר מאוחר. אתה יכול לכבד את הבקשה שלי ואתה יכול ללכת לאבא. מה אתה בוחר?"

יש לציין שבאותה הנקודה כבר "הרפיתי" ובאמת התכוונתי לכך שהוא יכול ללכת.

הילד בא, חיבק אותי ונרדם... אפילו אני הייתי מופתעת... עד עכשיו אני לא מאמינה שהיה כזה פשוט (זאת פעם ראשונה בהקשר של שינה שאני "משתמשת" בזה...)

אה, ועוד דבר שנזכרתי -
לתת לילד "לצאת עם הכבוד" - ז"א לא לרמוס אותו...
לדוג' זכורה לי פעם מהתקופה האחרונה שביקשתי מבני לאסוף פאזל מהרצפה, והוא לא הסכים. לא הצלחתי למצוא דרך להסביר לו (למרות שבד"כ הוא אפילו אוסף לבד... אבל באותו הרגע משום מה לא התחשק לו...). בכל מקרה - הוא מצא פתרון יצירתי ומקסים- יש לו בובה אהובה, שהוא משליך עליה הרבה רגשות (לדוג' רוצה חיבוק, נשיקה, רעב, צמא וכו')- בקיצור הקטנצ'יק "עלה" על הרעיון שהבובה תאסוף... ז"א הוא מחזיק את הבובה, שם לה ביד את החלק של הפאזל, ולוקח למקום... הרג אותי

אני הרווחתי- הפאזל נאסף, הוא הרוויח- "שמר על כבודו"- הבובה אספה, ולא הוא...
מאז הרבה פעמים זה עוזר שאני פונה לבובה ומבקשת ממנה לאסוף או לעזור לסדר, והילד בא ואומר "אני" כאילו "אני אעזור לו"...

אני מוצאת את עצמנו בסיטואציות דומות. יש איש נחמד שקוראים לו פרופ' עמוס הולנדר והוא נותן עצות בקשר לילדים בשלל גילאים בתוכנית הבוקר של רשת.
שווה להיכנס לאתר של רשת. יש שם אסופה של רעיונות שלו.
הוא אומר שצריך להתחיל בשיחה עם בן הזוג ויש רשימה ששני בני הזוג צריכים לכתוב עד כמה כול סעיף חשוב להם שם ע"מ שבני הזוג יהיו מתואמים ועוד.

מסכימה כמעט עם כל מילה ש אילה א כתבה כאן
וילהלמה

היו כמה ימים טובים. פתאום הכל התפרק, אני לא מצליחה להחזיק יותר. שוב צועקת. נמאס לי לאיים. למוריץ יש חוג. חצי שעה לפני שיוצאים אני מודיעה להם. מקס לא נועל נעליים. משחק, מתעלם, כשאני באה לגרוב לו גרביים הוא נמלט ומטפס על עץ. נגמר הזמן, חייבים לצאת או שנאחר. אני לא מוצאת את הנעליים ואומרת לו שאם הוא לא נועל עכשיו אני נוסעת בלעדיו. ועשיתי את זה. איך כאב לי הלב. רציתי לחזור לקחת אותו אחרי שמוריץ נכנס. והחזקתי את עצמי. גם לא התקשרתי לאביו היקר שנשאר איתו, בוכה וצורח. מיהרנו לחזור אבל הוא היה בסדר, אבא פינק אותו. אני כבר לא בטוחה שהוא הבין.
מוריץ ערב אחד לא רצה לצחצח שיניים. לא נאבקתי איתו אבל אמרתי לו שלא יוכל לאכול שום דבר מתוק או דביק למחרת. באמת הצלחתי לזכור את זה כל היום. מאז הוא מצחצח.
כל כך קשה לי. אני לא יודעת להיות אמא.

היו כמה ימים טובים.
מה קרה בהם
אולי תכתבי וגם איך פתאום
הכל התפרק.

אני לא יודעת להיות אמא.
אלוהים לא נותנת אגוזים למי שאין שיניים
אמא שאין לה ימים קשים גרועים מחורבנים
שאף פעם לא מתפטרת כנראה שהיא לא אמא.
יאלה תקראי את הדף מההתחלה ותתחילי ליישם את מה שאת כבר מיישמת
כמו בדיאטה תאספי את עצמך (אמרה אילה מתוך הבולמוס)
וגם תראי כמה התקדמת
עשית הערכת מצב :ילד על העץ ,חוג קרב ובא, הודעת לו על כוונתך ביצעת את כוונתך . נצמדת להחלטה שלך .
וגם לא קרה נזק . אותו דבר עם השיניים החלטת לא לריב הודעת על כוונתך ביצעת את ההחלטה שלך והוא שינה את דרכיו.
מוכיח שזה עובד .
לפעמים מהר יותר לפעמים לא .
יכול להיות שגם במקרה הראשון זה עבד רק שעוד לא יצא לך להבין את זה או לראות את זה ובפעם הבאה הוא ינעל נעליים כשיתבקש לעשות כן .
כתוב במרגיעון קחו אוויר זה בחינם

שליחה על ידי א.* » 14 דצמבר 2007, 01:28

אילה א

אלוהים לא נותנת אגוזים למי שאין שיניים.

אהבתי, הולכת לגריין.

מקס לא נועל נעליים. משחק, מתעלם, כשאני באה לגרוב לו גרביים הוא נמלט ומטפס על עץ. נגמר הזמן, חייבים לצאת או שנאחר. אני לא מוצאת את הנעליים ואומרת לו שאם הוא לא נועל עכשיו אני נוסעת בלעדיו. ועשיתי את זה. איך כאב לי הלב.
דווקא טוב לממש סנקציות כאלה, בטח טוב יותר מאשר איומי סרק שלא מתממשים.
אישית הייתי לוקחת את הנעליים והגרביים ואת הילד ומנעילה לו בדרך. אבל כאמור פעלת יפה.

כל כך קשה לי. אני לא יודעת להיות אמא.
עובדה שכן...

אלו היו הדברים הטובים שקרו השבוע...
השטר הזמן זה כמו בהתחלת הדף. בערך.
אלוהים לא נותנת אגוזים למי שאין שיניים
קיבלתי אחלה אגוזים אבל השיניים שלי רעועות!

_היו כמה ימים טובים.
מה קרה בהם
הצלחתי להיות בפוקוס ולעשות יותר מלדבר.
אולי תכתבי וגם איך פתאום
הכל התפרק._
עייפה.

זה היה לי בדיוק ככה עם החתולים שלי! שני פראי-חתול נוראיים, פשוט חוליגנים.
הופכים הכל, שורטים, נושכים, מפזרים על הרצפה, מורחים על הקירות ואחד על הפרווה של השני...שני נזקים מהלכים על ארבע.
עד שהתחלתי להשפריץ עליהם מים, בליווי צעקות תוכחה. היה לי קשה מאוד, כי אני לא מאמינה בעונשים פיזיים. אבל בגלל שהחתולית שבפי בהחלט רצוצה (וגם, היתה לי תמיד הרגשה שהם מבינים מצויין מה אני לא מרשה להם לעשות- הם פשוט מצפצפים עלי!) ומכיוון שאחרי הכל, הם לא משתתפים בהוצאות המזון ושכר הדירה, הגיע הזמן לחנך ביד קשה.
לשמחתי זה עזר.
אני חושבת שעכשיו שההירארכיה והגבולות בבית ברורים לכולם, כולם מרגישים יותר בטוחים, וכולם יותר מאושרים. קשה לי להיות בטוחה בזה, אבל הם מתנחלים לי על הברכיים ומגרגרים בעוז אפילו יותר מאשר קודם, אז זוהי השערתי.

הי ,
לא קראתי את כל הדיון שהתפתח פה ,רק פה ושם.
הרבה אני מתמודדת עם כל העינינים האלה בעצמי.
לי עזרה חברה , שאולי היא תכנס סופסוף למחשב ותכתוב כמו שהיא מקווה לכתוב.
אני הבנתי דבר אחד מאוד חשוב ממנה :
למשפחה יש כמות מסוימת של אנרגיה.
אמא צריכה להבין את זה ,
אבא צריך להבין את זה
וגם הילדים צריכים להבין.

המשפחה לא יכולה להרשות לעצמה לאבד אנרגיה על כל שטות . כי יש למשפחה משימות חשובות ויש סידרי קדימיות ויש עדיפיות.
כל מה שגוזל אנרגיה וגם כל מי שגוזל אנרגיה פשוט צריך להפסיק אותו ומיד!
למשל : פגישה בחוג חברתי מסוים שהיא לא נעימה במיוחד , גורמת למתיחות ועיפות אחר כך - שלום ולא תודה .

איחוד כוחות : כל אחד תורם את חלקו , כשמסדרים את הבית , כשנכנסים לאוטו לנסיעה , כשמכינים סלט לארוחת ערב.
אם נפל על אמא מעמסה ואין חלוקה של הנטל , אף אחד לא צריך להתפלא שלאמא אחר כך אין שום חשק להקשיב לסיפורים ולהיות חביבה במיוחד.
האמהות קורסות , כי עלינו נופל רוב הנטל ולא מספיק ברור לכולם שככה אי אפשר לחיות.
לעמוד יום שלם ולצעוק ולקבל 0 שיתוף פעולה - מבחינתי זה פאסה !
אני מסבירה להם את הכללים שלי , אני לא מוכנה להיות המשרתת של אף אחד . מי שחושב שהוא יכול לזלול מהאנרגיה שלי בלי שזה יבוא אחר כך לידי ביטוי ביחס שלי אליו , שישכח מזה.
אני יודעת שמרוב שאני רוצה להעניק לילדיי , אני שוכחת את עצמי ,מוציאה כל יום יש מאין .זה לא אמור להיות ככה.בטבע , באופן אנושי רגיל , יחס גורר יחס .
מבחינתי , אלו החיים שאני יכולה לחיות , זה לא רק החינוך שאני יכולה לתת לילדים שלי ,ההכנה הכי טובה לחיים והפרספקטיבה הכי מדויקת לחיים שיחס גורר יחס.

אני חושבת יקירתי, אחרי קריאה מעמיקה בדף והזדהות של ממש איתך.....
מדובר בקושי עמוק עוד יותר. חוסר בטחון עצמי.
גם אני רוצה לעזור לעצמי בעניין ונראה לי שאני ממש בכיוון הנכון. תקשיבי ל"הרצאת המבוא" הזו:
http://www.shemayisrael.com/shorashim/m ... ly-gil.wmv
ההרצאה לא קשורה כלל לחינוך, אולי באופן עקיף, אלא עוזרת לעשות קצת סדר בראש, להבין את עצמנו, להתחבר לעצמנו ומתוך כך לצבור בטחון.
גם לי יש מקרים שאני מאבדת את עצמי מתוך קושי, קושי לעמוד מול הילדים ולעמוד על שלי. ואז מתוך התגוננות וקושי פנימי אני מוציאה את הכל על היקרים לי, ילדי, צועקת עליהם ו"שוטופת" אותם.
שמעתי את ההרצאה מהאתר המצורף..... משהו שם חלחל ועשה סדר בתוך עצמי. למדתי לא לאבד את עצמי בתוך הכעס, ויחד עם זאת לא לוותר. תנסי אולי זה יעניין אותך.
ואגב - זו לא מיסנריות, אני רק בהתחלה בתהליך דומה...

לפי דעתי הדבר החשוב ביותר הוא שההורה ימצא את הגבולות של עצמו .
לי יש קושי גדול מאד בעמידה בזמני סדר יום , בקביעת זמני ארוחות , טקסי שינה - לכן , סדרים מסוג זה לא קיימים .
הצורך שלי בגמישות הוא גדול מאד , ההתבוננות במערך הכוחות ומה שהוא מאפשר לי ליישם באותו רגע נתון .

כאשר אני מתוסכלת מכך שהילד עדיין לא יישן , אני מזכירה לעצמי ששעת שינה קבועה זהו דבר שאני לא יכולה ליצור , ובד בבד מנסה למצוא את השקט והפרטיות - כלומר , הילד יכול לשחק , לנוח על הספה , לשכב לידי בשקט .

אם אני אנסה ליצור סדר יום מאורגן ותכליתי רמת המתח בבית תעלה פלאים , ואני אשיג את התוצאה ההפוכה - אמא כועסת, מותשת ועצבנית .
אני קשובה כל הזמן למידת הכוחות שלי ומה שהם מאפשרים לי לעשות .

מצב של בית שאיבד שליטה יוציא אותי משליטה לכן מסדרים מס' פעמים ביום , שוטפים ידיים אחרי ארוחה ומנקים את אזור השולחן . זה מפנה לי מקום בתוכי להמשך יום עם הילדים - אלו הגבולות שלי והילדים יפנימו אותם כי זה מגיע ממקום נקי ואמיתי - לא על מנת לחנך את הילד , כי אם לשמור על עצמי . אולי ילדיי יקפידו בבגרותם על נקיון יתר , אולי ההיפך - אבל אין כאן מטרה (!) לחינוך לנקיון .
גיליתי שכאשר יש מטרה מכוונת כי כך צריך לנהוג זה לא משיג את המטרה הרצוייה.

כמובן שיש גבולות הומניים בחינוך הילדים הקשורים לכיבוד הזולת, התחשבות , נקיטת אמצעים בלתי אלימים פיסיים ומילוליים - אבל , ממילא זה קשור לאני מאמין הפנימי אז התשדורת מול הילד מגיעה בצורה זכה ונקייה .

כמו כן , באותה מידה אני משתדלת להיות קשובה לצרכים של הילד ולגבולות שיאפשרו לו רגיעה ונינוחות .
כלומר , אני אשכיב את הילד לישון לפני שהוא ניכנס לעייפות יתר , אני לא אזום מפגש חברתי בתקופה מאד טעונה רגשית של הילד , או להפך אשקיע מאמץ במפגשים בתקופה שיש צורך וכדומה .
במקביל אדע לאזן את הכוחות שלי בפעילויות פחות מושקעות .

כמו כן , אעודד את הילד להתמודד עם קושי ולא לברוח , לגלות את היכולות שלו גם אם זה כרוך במאמץ, להתמודד בסיטואציה חברתית ולא לנסות להמנע ממנה . אנסה לזרום עם תחומי העניין שלו אך במקביל אברר מדוע הוא נמנע ממשחקים מסויימים - לפעמים אני אתעקש לפעמים ארפה .
לבחון שוב שוב האם כאשר אני מוותרת לילד אני מוותרת על הילד.
לדרוש כי אני יודעת שהוא מסוגל .

שיטות לא עובדות אלא הקשבה ויד על הדופק , גבולות וזרימה , לדרוש מהילד ולדעת לוותר .
אנחנו אנושיים וזו למידה בפני עצמה .

וילהלמה, גם אני, בשעת משבר דומה (לא באותה רמה, אבל באותה הרגשה פנימית), יצא לי - בהשגחה עליונה - לקרוא את הספר "קורות בתינו" של רחל ארבוס בהוצאת פלדהיים.
הספר נותן כלים מעשיים וישימים של מתן גבולות מתוך כבוד לילד .
איחולי.... (מקווה שאחרי הלידה המצב התבהר)