איך מתמודדים עם פשרות בזוגיות

[אלמונית_זמנית*]

חיפשתי דף דומה ולא מצאתי אז פתחתי את זה כדף זמני

בן זוגי היקר חולק עלי בענייני בריאות ילדים. בנושאים אחרים אנו מסתדרים, והוא משתף פעולה עם השגעונות ה"באופנים" שלי, ומסכים למרביתם אבל בכול הנוגע לחיסונים לדוג', אין עם מי לדבר. השגנו פשרה של דחיית חיסונים ופיצולם לגיל שנה פלוס ועכשיו כשהגיע רגע האמת והתחלנו, פעם ראשונה, מאוד קשה לי לקבל את זה.

כנ"ל לגבי מתן אנטביוטיקה. נכון שהייתה עם חום ודלקת, אבל אני בעד לתת לגוף להתמודד ולצאת מחוזק, עם עזרה של רפואה משלימה והוא לא מוכן לקחת את הסיכון.

אני מסתובבת עם יציקה בבטן ובלב שאני מזיקה לבתי ותחושות אשם וחששות ומתקשה לשחרר אותם. איך להשלים עם משהו שאני לא שלמה איתו? האם בכלל אפשר לא להתפשר בנושאים שכל כך עקרוניים לכול אחד משני הצדדים (לא עניין של מאבקי כוחות אלא באמת אמונות מוצקות ומנוגדות של כול אחד מאיתנו)

אשמח לשמוע התנסויות ועצות.

תודה

[פלונית*]

אצלי בעלי טוען שאני רכה עם הילד (אני משתדלת לחנך חינוך ללא כפיה ). אצלנו הוא עובד כל היום ואני עם הילדים (אחד תינוק ואחד בן שנתיים). אז אני אומרת לו שלא ייתכן שהוא יבוא מהעבודה לחצי שעה ביום ויחנך בצורה אחרת ממה שקורה כל היום. מצד שני- אם הוא פחות מנסה לפתור עימותים בצורה שלי- זה זניח לעומת כל היום שאני איתו. ובנוסף אני מראה לו איך בשיטה שלי הילד פחות מגיע למצבים של התקפי זעם. לפעמים מסכימים ולפעמים לא. משתדלת תמיד "להיות שם" כדי להתערב במקרה הצורך.

אצלכם המצב יותר בעייתי כי יש כאן "שחור או לבן". לעשות או לא לעשות. מה שהייתי מציעה לך זה לנסות לחקור, יחד איתו, ולהביא לו מחקרים שתומכים בצדקת דרכך. אם הוא כמו רוב ה"מיינסטרימים" אז מחקר רפואי או כתבה ישכנעו אותו, פשוט צריך להביא את המחקרים הנכונים...

בקשר לדברים שכבר נעשו- לא בוכים על חלב שנשפך P-: ... אבל להבא- לעיניין האנטיביוטיקה- אם ממש חשוב לך ואת לא מצליחה לשכנע אותו- נסי לדחות את הקץ- הרי בשביל אנטיביוטיקה צריך להגיע לרופא אז תגידי שלא הספקת, ותמציאי תירוצים. ואם זה לא עובד, אני אישית הייתי משקרת ואומרת שנתתי אנטיביוטיקה. למרות שאני ממש נגד לשקר בנישואים, ובנוסף זו הילדה שלו והוא גם צריך להיות מסוגל להחליט לגביה, אם זה ממש חשוב לך... א-ב-ל תבדקי קודם כל ב-א-מ-ת שאין צורך באנטיביוטיקה, קחי בחשבון שאם חו"ח יקרה משהו הוא יבוא אלייך בטענות... והרי יש מצבים שכן מצריכים אנטיביוטיקה- למשל אצלנו דלקות אוזניים פשוט לא עוברות בלי אנטיביוטיקה (וניסיתי חודשים)- ואפילו עלולות להתדרדר...

קודם כל נסי להגיע להבנה. ולא כשהילדה חולה ואתם בלחץ ובריב, אלא במצב רגוע תקבעו כללים. תנסי למצוא דברים שאת כן מסוגלת להתפשר לגביהם, ואז תגידי לו X Y Z אני כן מתפשרת, A B C תתפשר אתה.

המצבים האלו רק יתרבו ככל שתגדל הילדה, ואת חייבת לרכוש כלים לתקשורת עם הבעל לא בזמן הוויכוח אלא בזמן רגוע ע"מ להגיע להבנות...
לדוג'- שינה משותפת, הנקה בגיל מאוחר, חינוך בדרך כזו או אחרת... תמיד יהיה נושא "חם" על הפרק.
צריך לנהל דו שיח אמיתי (כזה שבו גם את מקשיבה ובאמת בוחנת את עמדותייך), ולנסות לפגוש האחד את השני באמצע.

[בשמת_א*]

קראתי בעניין. אין לי עצות בכלל, אבל רק שתדעי שקוראים אותך.
גם אני אשמח מאוד לשמוע את התגובות החכמות שיגיעו עוד מעט.

אגב, יש המון דפים במה חדש ודף חדש לפעמים "טובע" שם - אולי תרצי להזמין לדף אנשים לתגובות, בדפי הבית שלהם.

[בשמת_א*]

לגבי האנטיביוטיקה - החליפי רופא ילדים.

רופא הילדים "שלנו" מכיר היטב את בעיית האנטיביוטיקה העולמית, ולכן לא רושם אנטיביוטיקה.
גם במקרה חמור של דלקת אוזניים אצל הילדה הוא אמר שאפשר בלי, רק שזה ייקח הרבה יותר זמן.
רופא המשפחה שלי אמר גם לי לפני כמה שנים, שאני בהחלט יכולה להחלים מדלקת ריאות בלי אנטיביוטיקה. זה פשוט ייקח יותר זמן (בשני המקרים גם טיפלנו ברפואה משלימה).
אז דרך אחת היא למצוא רופא קונבנציונאלי - שהוא בראש שלך. זה יספק את הצורך שלו בגושפנקא "מדעית" ואת הצורך שלך ברפואה בריאותית.
זה יכול לעבוד לכמה נושאים.

[אוד_ליה*]

גם הרופאה שלנו לא ממהרת לתת אנטיביוטיקה- היא מכירה אותי שנים ויודעת שאני נגד, וכשאני מגיעה למצב שהיא כן מציעה אני שואלת אם אפשר לחכות עוד כמה ימים ואם היא אומרת שממש חייב אז אני נותנת כי זה ממש נדיר...

[נועה_ברוך*]

האם בכלל אפשר לא להתפשר בנושאים שכל כך עקרוניים לכול אחד משני הצדדים
זה טבעי לגמרי שלא תמיד יהיו הסכמות.
גם אצלנו, רמת הוויכוחים עלתה והרקיעה אחרי שנולדה הבת. הרי כשאתה מחליט עבור עצמך - אתה לוקח אחריות ונותן רק לעצמך דין וחשבון, ועל הילד - מחליטים שניים. שני אנשים - אפשרות סבירה לשתי דעות.

נדמה לי שכל אחד מצפה שהשני יתפשר ואין טוב יותר מלדבר ולדבר, עד שיוצא עשן לבן .

כל אחד יכול להביא טענות ולנסות לשכנע, וכל אחד יכול לחשוב - איפה הוא מוכן להתפשר עבור השני, ז"א, מהו הגבול האדום שלי ? ומה שלא שם בקצה, אז אני מוותרת!
לדוגמא חיסונים:
הוא רצה את כולם, אני לא רציתי אף אחד. אז קודם כל דחינו, ואז נתנו רק את מה שהוא לא היה מוכן לוותר עליו, ועשינו בהדרגה. אבל כשהסכמתי, עשיתי זאת בלב שלם (אמנם לא אהבתי את זה אבל הסכמתי וקיבלתי) הרגשתי שזה יעזור לכולנו להתמודד עם החיסון. איפה שאני הייתי נחרצת ולא מוותרת - הוא הסכים.

לגבי מתן אנטביוטיקה. נכון שהייתה עם חום ודלקת, אבל אני בעד לתת לגוף להתמודד ולצאת מחוזק, עם עזרה של רפואה משלימה והוא לא מוכן לקחת את הסיכון.
תיראי, ברור שאת צודקת, אבל...
את חייבת לנסות לראות את הצד שלו ולא רק לצפות ממנו להבין אותך.
ברגע שאת מביעה עמדה קיצונית לצד אחד הוא יקח את העמדה השניה - גם כן בקיצוניות, כדי לאזן!
אז הוא לא מכיר את הרפואה המשלימה, והוא בן של רופאים, וגדל על כמויות אנט' (מדברת על זוגי:-) ) , ואז נולד לו ילד והוא אחראי עליו - ואלה הכלים שלו להתמודד עם המצב הזה. יש מחלה - הולכים לרופא שיתן תרופה.
ואת - הכל אצלך בטבעיות של הגוף... זה מפחיד את מי שלא שם! אין לו שום כלים להתמודד מול האיום הזה, ולכן הוא נהייה יותר קיצוני, כי הוא מבוהל.

אתם הולכים יחד לרופא? את לבד?
אם יש אי-הסכמה, או הסתכלות/השקפה שונה כדאי שתלכי לבד לרופא.
תמיד חשוב לתת לגוף, לטבע ולאלטרנטיבי את המקום, במקביל, את רואה את הילד - כמה הוא סובל? צריך או לא צריך אבחנה של רופא?
תחפשי את הרופא הפחות מזיק לדעתך, לפחות אחד שאפשר לדבר איתו, ובטח אחד כזה שישלח לתרבית לפני מתן אנט'.
תשאלי את כל השאלות הרפואיות כדי שתוכלי לתת תשובות לעצמך ולבן-זוגך, תתיעצי עם הרופא לגבי השלכות של אי מתן התרופה המומלצת. ורק אז תחליטו.
אני יודעת שיש כאן קיצוניים באתר כל אחד צריך לחיות בשלום עם עצמו, ועם הזוג שלו

בזוג יש דינמיקה מסוימת, אחד שיותר פעיל בתחום זה, ושני בתחום אחר... לא תמיד חייבים את הכל לעשות יחד.
אני מאמינה שאם תראי לו שאת לא נגדו, תכבדי את החששות שלו, תקבלי את כל האינפורמציה המלאה מהרופא בשיא הרצינות ותטפלי בכל דרך הניראית לך שהילד יבריא הכי מהר שאפשר - אז הוא יסמוך עלייך! תני לו צ'אנס, תני לו להתרגל "לשיגעון", הרי אין לו סיבה להתנגד למשהו טוב, אבל תביאי קבלות... תהיי את רגועה, תסבירי לו את התהליכים הטבעיים של המחלה, תראי לו על הילד שיש שיפור, כל אלא יביאו שקט נפשי והוא יעזוב אותך לדרכך ואולי אף יצטרף אלייך.

הייתי כ"כ גאה בעצמי שהצלחנו להתגבר על דלקת ריאות של הילדה מבלי אנט'. הלכתי עד הסוף עם הרופא, כל פעם הבאתי אותה לבדיקה נוספת, לשמיעה, למעקב, ואפילו לצילום חזה הלכתי איתה - לא ראיתי צורך לתת, היה ברור שעם הזמן המצב משתפר, וכך זה עבר! עם חיזוקים מהצד ובלי אנט'.
אבל הזוגי ראה שאני מטפלת, אני לא "מזניחה" ואומרת "הטבע ירפא" כי זה מלחיץ אותו!! אז אני הולכת עם מה שחשוב לו ועם מה שחשוב לי במקביל .
זו לדעתי החכמה בזוגיות, לראות את הצרכים של כל אחד ולא לבטל אותם, לא לדרוך על היבלות הכי רגישות או לחטט בפצעים או בפחדים הכי כואבים ולדלג בקלילות מסביב.

[תבשיל_קדרה*]

בכל פעם שאני הולכת לרופא, על כל תרופה שמציעים לי אני שואלת האם חייבים, אני שואלת איך אדע שהמצב החמיר מאוד (ואז אשקול את הפתרון של הרופא), ואני שואלת אם הוא מכיר פתרונות אחרים.
המון פעמים מגלים ככה רופא הרבה יותר רגוע.
כשאת באה הביתה מהרופא, עם אנטיביוטיקה או מרשם בתיק, וגם אומרת שהרופא אמר שאפשר לחכות עוד 3 ימים, וכל עוד המצב לא הגיע ל--- עוד לא חייבים לתת, סביר שבעלך ירגיש שאי מתן האנטיביוטיקה הוא "בחסות הרופא" ולא "מטעם אישתי המשוגעת".

[אנונימי]

מתעלקת על הדף (כי זה קשור), אם זה לא מתאים עדיין, תגידו, אמחק ואחכה עם זה...
לבן שלי יש איזו בעיה שניסינו לפתור כבר בהרבה דרכים שונות ומשונות. בעקבות המון המלצות פנינו למתקשרת. המתקשרת אמרה (בקיצור) שהכל בגלל שלפני שנתיים התחלתי להתפשר במשהו בזוגיות שלי. משהו שאני עוצרת ולא מדברת עליו. לא משהו דרמטי, לא איזה ריב גדול או משבר. אבל בגלל זה משהו "תקוע" אצל הבן שלי (שהיא התרשמה בתקשור, למרות שמעולם לא ראתה אינטראקציה ביננו, שאנחנו בסימביוזה ונפשותינו קשורות הרבה יותר באשר ביחסי הורות רגילים).
אבל תגידו, זה לא חלק מהעניין בזוגיות? ללמוד להתפשר? לדעת לסתום את הפה ולפתוח אותו רק על הדברים החשובים באמת? (היא במפורש הדגישה שלא מדובר במשהו גדול, לא ריב, לא משבר, לא דרמטי). ז"א אני מרגישה בהמון נקודות שהזוגיות היא בית הספר שלי בדיוק לזה.
<וכמובן שעכשיו אני נורא מתוסכלת כי הבן שלי "תקוע" בגללי, בגלל משהו שאני לא ממש יודעת מהו ולא מצליחה למצוא, אבל זה כבר לא קשור לדף:-( >

[תבשיל_קדרה*]

להתפשר, אבל לא לשתוק.
נניח - אני אקח כדוגמה את נושא התרופות,
נניח שאת לא אמרת שלדעתך לא צריך להשתמש בתרופות קונבנציונליות, ומתפשרת בשקט.
לבעלך אין מושג שאת מתפשרת, והוא בטוח שאין שום ענין.
אילו היית אומרת מה דעתך, הייתם מתפשרים בידיעה. ואולי אפילו נקודת האמצע הזאת היתה מתקרבת לדעות שלך.

עכשיו ללכת לחפש את הנושאים בהם את שותקת. זה כבר תיק שלך

[חוה_ש*]

אני מרגישה שהמקומות האלה שבהם אני רוצה משהו אבל לא יכולה "בגלל" שבן זוגי לא מסכים, גם בהקשר של הילדים וגם בהקשר של החלטות אחרות בחיים הרבה פעמים אני מגלה בדיעבד שהסיבה האמיתית היא שאני לא הייתי בשלה לקבל את ההחלטות האלה. שאם הייתי מממשת אותן הן היו יוצאות לא מוצלחות.
למדתי להבין שההתנגדויות שלו בעצם שומרות עלי מדברים שאני לא יכולה לעשות בצורה טובה.
אני מקשיבה להתנגדות שלו ורואה איפה זה מהדהד אצלי. במקומות שאני שלמה ויודעת שההחלטה היא נכונה הוא לא יתנגד בדרך כלל.

[אילה_בשדה_הדגן*]

אני רוצה לחזור לנושא שלשמו נפתח פה הדף .
כרגע זה בגלל אנטיביוטיקה , או חיסונים , מחר זה יהיה בגלל משהו אחר.

דרך אגב,ההמלצה למצוא רופא שלא רושם אנטיביוטיקה על כל אפצ'י, בעיניי מאוד חכמה.
בכלל , יש כל מני מטפלים שעובדים בשיטות שקיבלו 'פלומבה ' של הרפואה הקונבנציונלית ואפילו השתתפות של קופת חולים (רכיבה על סוסים , הידרותרפיה , פלדנקריז )אבל הן לא חודרניות , נעימות ומכבדות ופשוט צריך למצוא את האדם המתאים לכם.

אני חושבת שאי ההסכמה בזוגיות , בעיקר לגביי עינינים עם הילדים היא עינין לא פשוט.
איך שאני התרגלתי , זה שאני חייבת לדבר על כל מה שקורה איתנו במשך הזמן .
בעיניי , אפילו חוסר הידיעה שלו לגבי מאורע שכיח וזניח (איך הבת שיחקה בחול במפגש)פוגם אצלי בתחושה של השלמות. אני אהיה חייבת לספר לו.
כך שאני ממש לא בקטע :
לדעת לסתום את הפה ולפתוח אותו רק על הדברים החשובים באמת?
בעיניי השיחה בינינו קולחת , זורמת , יש המון מידע שעובר ,התיעציות על כל מני דברים קטנים.

חשוב לי לקבל את התמיכה שלו וההבנה שלו למאמצים שאני עושה .אני יום אחרי יום עם הילדים (וזה שאני כותבת פה עכשיו זה כי היום זה היום חופש הראשון שלי והוא לקח אותם לטיול , הללויה),אני מרגישה שטוב לי אם הוא יהיה שותף להתווית הדרך ולא שכל ההחלטות יהיו שלי.
אני מגלה שהוא מסוגל לתת לי הרבה תמיכה לעשות משהו שאני שוכחת לעשות :להקשיב לעצמי ולהאמין בעצמי.
אני מגלה לפעמים שהטיעונים שלו , במצבי אי הסכמה, נובעים מהקשיים שלו בכלל בחיים , מחויות שלו עם ההורים שלו ,מפחדים והרגלים.אנחנו מכירים אחד את השני ולא שומרים הכל בבטן עד שזה יתפוצץ בדרמה גדולה והחלטות הרות גורל.

להילה קר ,
אני לא חושבת שזה נכון להתפשר , אני חושבת שהנישואין הם בית ספר ללמוד לחיות עם העובדה שכל אחד לעצמו ושנינו לביחד.
אני חושבת שויתורים וסתימת פה הם דיכוי . קודם כל של האני.
אני בטוחה שיש דרך לדבר על הדברים בלי לצעוק , בלי לאיים , בלי להתפרע , בלי להעליב ,בלי לשתוק שתיקה רועמת וכ'

[טליה_טקאוקה*]

אצלנו למשל בן זוגי התנגד לרצון שלי לא לעשות ברית מילה (הוא עצמו אפילו לא יהודי..) ואני ויתרתי....בדרך כלל בכלל לא חושבת על זה אבל אנחנו היום בחברה שכולם לא נימולים (לא בארץ) ורק כשהילד ערום עם עוד ילדים (נימול בין לא נימולים ) אז אני חושבת לעצמי שחבל שלא התעקשתי...

[אלמונית_זמנית*]

תודה על התגובות והעצות. אני באמת אחפש רופאה אחרת. בכול מקרה שנינו רצינו להחליף, במיוחד אחרי הפעם האחרונה בה ננזפתי על כך שלא נתתי לילדה תרופה להורדת החום והשתמשתי באמצעים טבעיים אחרים

חוץ מזה אנחנו מדברים על הדברים ומבינים שיש ביננו אי הסכמה על נושא שחשוב מאוד לשנינו. אף אחד לא מחזיק בבטן וזה גם לא מגיע למצב של התפרצויות ושתיקות רועמות, הכול גלוי ומדובר, ובכול זאת מציק.

לאור התגובות ובדיקה עצמית הבנתי שבאמת כנראה לא הייתי מספיק נחרצת וברורה. הרי יכולתי במקום ללכת לרופאה לקבוע תור להומיאופט או לבדוק ולהחליף רופאה, ולא להילחץ מהמצב. היות ואני זו שבבית ובדרך כלל מדווחת לו על הנעשה, הוא מגיב לצורת הדיווח שלי, למה שמשתמע ממה ואיך שאני אומרת ואני כנראה צריכה לעבוד על עצמי...

בנושא של החיסונים באמת התחלתי לטפטף שחיסונים מסויימים אני לא מעוניינת לתת. בכול מקרה הם מופיעים בתכנית החיסונים רק בגיל שש או יותר כך שיש לי זמן לעבודה עצמית ולשינויים P-:

[אלמונית_זמנית*]

גם אני, כמו הילה, חושבת ומתנהלת בעולם כך ש"נלחמת" רק על מה שחשוב לי באמת. תופסת את זה גם כסוג של שיעור והתנסות, לעיתים זה משרת אותי בכך שאני לא מבזבזת אנרגיה מיותרת אבל - בדיעבד, מגלה, שהמשקעים מצטברים, ושזה יוצר סוג של תגובה מסויימת כלפי, שהסביבה מרשה לעצמה יותר מידי לתחושתי בכול מה שקשור אלי, ושגם אני מוצאת את עצמי מוותרת יותר מידי ומתפלאת - מה באמת כול כך מעט דברים חשובים ועקרוניים לי?? את מי אני מרמה בדיוק?
אני מניחה שזה קושי במציאת האיזון וחשש מלהפוך ולהיות קשה, וכחנית, שתלטנית וכו' - לכן אני בוחרת לייצר סוג של הרמוניה מזוייפת ומשכנעת את עצמי שזה לא באמת חשוב לי ואם אני כן מתעקשת בסוף זה נתפס כקטנוני. מצד אחד לא רוצה להכניס את כול הויכוחים לתוך חיי ומצד שני רוצה כן שדעותי ישמעו ויכובדו -

מה באמת אפשר בלי להתפשר? ואם אתפשר ואומר שהתפשרתי האם זה באמת משנה את התחושה? את היחס אלי?

[ניצן_אמ*]

מה באמת אפשר בלי להתפשר? ואם אתפשר ואומר שהתפשרתי האם זה באמת משנה את התחושה? את היחס אלי?
חד משמעית: כן, כן, וכן בהתאמה.

[אלמונית_זמנית*]

כשיש אי הסכמה, הרי אחד משני הצדדים נאלץ לוותר או להתפשר - נראה לי לא סביר וגם לא בריא שרק צד אחד יתפשר גם אם זה לא אני.

[ניצן_אמ*]

אבל זה לא מה שאת מתארת.
מה שאת מתארת זה מצב לא בריא שבו את עושה פשרות על דברים שבנפשך למען שלום הזוגיות ושלום בית.
עכשיו נסי לדמיין אותך במקומו, אני בטוחה שהוא אחלה בן זוג, באמת. אבל את מתארת לעצמך כמה זה קל לחיות איתך? את מוותרת גם כשחשוב לך! גם כשזה קשור לבריאות של הילדים שלך! גם הבנאדם הכי מודע "יחליק" מדי פעם ויתווכח על דברים שלא בנפשו, פשוט כי זה קל כל כך לקבל מה שרוצים איתך... (אני נורא מקצינה, כדי להמחיש את התמונה)
עכשיו, נניח שהוא התפשר על משהו שמאד מהותי לו, ואמר לך: "חשוב לי שתדעי שאני לא מסכים איתך רעיונית, אבל מהותי לי שנעשה דברים מתוך הסכמה ופשרה ולכן אני מוכן לוותר הפעם, על אף שזה נושא שחשוב לי." זה ישנה לך? זה ישנה את היחס שלך? זה למה חשוב להגיד לו.

כשברור לך שהאדם שמולך מכבד את עצמו ואת הבחירות שלו, גם אם הן לא עולות בקנה אחד עם תפיסת עולמו והוא עושה אותן למען שלום בית, או פשוט למענך, את מסתכלת עליו אחרת לגמרי מאשר על מי שמוותר מפחד, מבושה, מחוסר כבוד לעצמו, וכו' (שוב, אני לא אומרת שזה מה שאת עושה, אבל מציעה לך עוד פרספקטיבה)

[בשמת_א*]

ואם אתפשר ואומר שהתפשרתי האם זה באמת משנה את התחושה?
זה משנה את ההרגשה שלך.
אני אסביר במונחים קונקרטיים, בדוגמא ממש מומצאת:
נגיד שאני רוצה לסלק את הטלביזיה מהבית, ובנזוגי רוצה לצפות בטלביזיה 7 ימים בשבוע.
אם אני אשתוק ואתן לו להדליק כל יום את הטלביזיה - אני מצדי ארגיש ש"התפשרתי" אבל הוא בכלל לא יודע.
מצד שני אני בונה כעס נגדו והוא בכלל לא מנחש על מה.
לעומת זאת, אם אני אזום שיחה ואגיד, שהייתי רוצה לסלק לגמרי את הטלביזיה מהבית, אבל אני יודעת שהוא מאוד אוהב לצפות בה ולכן אני מקבלת מראש שאת מה שאני באמת רוצה, אני אפילו לא אבקש - אני יכולה לדבר איתו על פשרה.
אני אציע הצעת פשרה, הוא יציע הצעת פשרה.
בסוף שנינו נסכים על פיתרון. באמת נסכים. לא בכאילו. זה יהיה מקובל על שנינו, מתוך זה ששנינו הבענו את הרצונות שלנו קודם כל. אחר כך מצאנו משהו באמצע. לא ממש חשוב מה.
עם חיסונים זה קשה, כי אי אפשר לתת "חצי חיסון", ואם את לא רוצה אף חיסון וצריך להתפשר, אז את כנראה תצטרכי לתת לפחות אחד בניגוד לדעתך.
אבל לפחות את אומרת את כל הדעה שלך, ואת מרגישה ששמעו אותך. שאת לא רוצה אף אחד מהם כי א. יש בהם חומרים מסוכנים, ב. כי הם מחלישים את המערכת החיסונית, ג. כי הם כנראה לא ממש יעילים בחלקם, וכו'. לפחות אמרת. אם הוא רוצה את כולם, אז את אומרת: בוא נדרג אותם מבחינת - מה הכי מלא רעלים, מה הכי פחות מסוכן, מה המחלה הכי מסוכנת לדעת שנינו, וכן הלאה.
כלומר, הדיון הופך לגלוי ואפשר להתפשר באופן רציונאלי על הפרטים.
ואגב, פשרות בענייני חיסונים יכולות להיות גם - כן לתת, אבל רק מגיל שנתיים, כמו בכמה מדינות בעולם (זה חוסך כמה חיסונים שלא נחוצים אחרי גיל שנתיים, וכמה נזקים שהם קריטיים בעיקר בשנתיים הראשונות ופחות מסוכנים אחרי זה).

שמתי לב, שכאשר בטאתי בקול (לא השארתי בלב) ובצורה יפה (בלי כעס, בלי תלונה, בלי דרישה, בלי תחינה) את הרצון האמיתי שלי, זה שלפני ההתפשרות,
אבל יחד עם זה, כבר באותו שלב, גם נתתי מראש מקום להכרתי ברצון האמיתי של בן הזוג (כלומר, כבר אמרתי לו מראש: אני יודעת שאתה חושב אחרת, ואני מקבלת את זה, וזכותך, ואני יודעת ומקבלת שבכל פשרה רצונך יילקח בחשבון כמו רצוני) -
גם בן הזוג היה מוכן יותר לשמוע אותי.
ולפעמים הוא לא המשיך להתדיין אבל בינו לבין עצמו חשב על הנושא, ובלי שום שיחה עשה מעשים של שינוי, שלקחו בחשבון את הרצונות שאני הבעתי.
מה שאומר שבני זוג לפעמים לא עונים ב"שיחה", במלים, אלא לפעמים הם עונים במעשים.

ועוד דבר שקשור לנשים:
בנושאים של גידול הילדים, אפשר לדבר הרבה, אבל בהרבה משפחות מי שמבצע את ההחלטות הוא בסופו של דבר האשה.
לא בכל המשפחות.
אבל יש משפחות שבהן הבעל הוא בעד חיסונים, אבל לעולם לא ייקח את התינוקות לטיפת חלב לקבל אותם. הבעל בעד אנטיביוטיקה, אבל זה מתבטא בכך שהוא צועק עלייך למה לא נתת - הוא לעולם לא ייקח את הילד לרופא. הבעל נגד חינוך ביתי, אבל לעולם לא יטריח את עצמו לבדוק גנים או לרשום את הילד לגן.
במשפחות כאלה, לא ברור מה המעמד של דעתו.
האם הוא באמת מצפה שהאשה תבצע את מה שמנוגד לדעתה, רק בגלל שהוא "פקד"?
או שבעצם יש פה מערכת יחסים שבה הבעל מסכים בסתר לדעתה של האשה, ומבטא את זה בכך שהוא משאיר לה לבצע בפועל את כל הטעון ביצוע - כאשר בגלוי הוא מרשה לעצמו להתנגד ולבטא את דעת ה"מיינסטרים" וככה הוא יוצא מבחינתו בסדר מכל הכיוונים? הוא "אמר לה" אבל בפועל לא איכפת לו באמת שהילד לא מחוסן, לא קיבל אנטיביוטיקה מעולם, ולא הולך לגן... אולי הוא אפילו ממש מסכים, אבל מעדיף להיות בפוזיציה של "האופוזיציה" בעיני עצמו ובעיני העולם (כמו הנשים האלה שאומרות לשוטר: "תגיד לו! כל הזמן אמרתי לו שהוא נוסע מהר מדי!").
עובדה שהוא לא ינקוף אצבע כדי לבצע את מה שהוא טוען שהוא רוצה.
(זה רעיון שצפריר שפרון נטע במוחי)

[אלמונית_זמנית*]

אני מאוד מסכימה עם הניתוח הכללי של העניין/סוגייה...
בנושא החיסונים, זה מה שעשיתי, ניהלנו שיחה בה כול אחד הביא את טיעוניו ורצונותיו והגענו לפשרה שאז נראתה לי טובה, אבל כשהגיע הרגע לממש אותה גיליתי שאני בכול זאת לא שלמה איתה.... החוויה עצמה היתה לי מאוד קשה, ולקח לי זמן גם להבין למה, כי הרי החזקנו את הילדה באותו אופן והיא בכתה גם כשעברה דיקור, ובכול זאת התחושה היתה אחרת.
כול הנושאים שחשובים מאוד לבן זוגי, באמת חשובים לו, והוא גם לוקח על עצמו את הטיפול בהם ולא משאיר אותם לי, הוא יוצא מוקדם מהעבודה כדי לקחת את הילדה לטיפת חלב לחיסון או לרופאה, כי ברור לו שלי "אולי לא יצא לעשות את זה" ואם צריך הוא גם יתקשר ויקבע את התור...
ועם שאר הדברים הוא מסכים בגלוי, וגם אם זה לא בדמו, הוא לא מתנגד ואפילו משתף פעולה.

זו עבודה עצמית שלי על הגדרת הגבולות והרצונות שלי גם מולו

[בשמת_א*]

כול הנושאים שחשובים מאוד לבן זוגי, באמת חשובים לו, והוא גם לוקח על עצמו את הטיפול בהם
כל הכבוד לו.
אז באמת, העבודה שלך היא ממש
עבודה עצמית שלי על הגדרת הגבולות והרצונות שלי גם מולו

[אנונימי]

ברור שבענינים החשובים מדברים ומתפשרים. אני לחלוטין לא כנועה ומרכינת ראש...השיחה בינינו קולחת ואנחנו בהחלט משתפים. אבל אי אפשר כל היום להיות עסוקים בהתפשרות. וכן, יש הרבה דברים שהוא אפילו לא יודע שהפריעו לי. למדתי לשחרר...כמו שבהורות למדתי להתעקש רק על מה שחשוב באמת ובשאר אני מתפשרת, משחררת ולא צוברת כעסים על זה.
אני דעתנית, ולכל דבר שאני עושה יש סיבה, ואם נתחיל להדיין על כל דבר, כל הזמן הזוגי המצומצם שיש לנו יופנו לזה (והכי חשוב, האנרגיות...). נמאס. אנחנו נשואים 8+ שנים ומרגישה גדלות ככל שמתקדם הזמן ואני לומדת להגיד פחות ופחות. לא צריכה שידע שהתפשרתי, לא מעונינת במדליות.
זאת היתה האג'נדה שלי עד כה, אבל עכשיו אחרי התקשור אוףףף

[פלונית_לרגע*]

אנחנו לא מצליחים להחליט החלטות
המצב כבר עבר מזמן את גבול הייאוש במיוחד עם ההורמונים שלי בהריון והמשפחות המאוד מאוד לוחצות שלנו
זה לא ממש שאנחנו לא מסכימים על דברים כמו שכל אחד מאיתנו לחוד לא יודע מה הוא רוצה
וזה הורג לנו את הביחד
כשהייתי לבד לקח לי זמן להגיע להחלטות אבל ברגע שהחלטתי פעלתי על פיהן מיידית וללא חרטות
ןעכשיו אנחנו מחליטים ומשנים שוב ושוב כי כל הזמן מישהו מרגיש שהוא מתפשר
אני מיואשת ומותשת
ולא יודעת מה לעשות יותר

[החלטות_גורליות*]

על מה ההחלטות?

[חלוקית_נחל*]

קודם כול קבלי , זה באמת לא פשוט... אבל נראה לי שזה תהליך שהחיים מזמנים לרובנו, כך שאת בחברה טובה

זה לא ממש שאנחנו לא מסכימים על דברים כמו שכל אחד מאיתנו לחוד לא יודע מה הוא רוצה
מנסיוני, אצלנו, כשמתמודדים עם סוגייה טעונה, אני לומדת את הנושא, לבד, וכך גם אישי, ואיכשהו יוצא, שכול אחד מעמיק במה שחשוב לו יותר.
ראיתי שהכול מתחיל בי ואיתי. כשאני "סגורה" על עצמי, וברורה לעצמי, זה משדר גם החוצה. קל להבין אותי. אני יודעת מה באמת חשוב לי וגם מי שמולי קולט את זה.
אז גם ה"וויתורים" שלי הם מתוך אהבה, כבוד ורצון חופשי ואני לא מרגישה פגועה או כועסת כי אני לא מוותרת על מה שבאמת באמת חשוב לי. כשמצליחים לנטרל את האגו ולנהל ויכוח ענייני, עובדתי, ללא מאבקי הכוחות זה הופך פשוט יותר.
הצלחתי לראות איך אני, בעצם, לא הייתי בטוחה ברצוני, לא פעלתי להגשים אותו, אפילו להיפך, ואז כעסתי על זוגי, בעל העמדה ההפוכה. כול זה כמובן, בניתוח של הדברים בדיעבד: לאור התגובות ובדיקה עצמית הבנתי שבאמת כנראה לא הייתי מספיק נחרצת וברורה. הרי יכולתי במקום ללכת לרופאה לקבוע תור להומיאופט או לבדוק ולהחליף רופאה, ולא להילחץ מהמצב. היות ואני זו שבבית ובדרך כלל מדווחת לו על הנעשה, הוא מגיב לצורת הדיווח שלי, למה שמשתמע ממה ואיך שאני אומרת ואני כנראה צריכה לעבוד על עצמי... (ציטטתי את עצמי מלמעלה, אני פתחתי את הדף )

ההורות מזמנת אינספור החלטות, ובשלב כלשהו, מפאת עומס החיים, מצאנו את עצמנו , באופן טבעי, משקיעים מאמץ רק במה שחשוב לנו.

[חלוקית_נחל*]

לפעמים גם חוויה אחת משמעותית צובעת את ההסתכלות, ושמתרחקים קצת ממנה, מקבלים פרספקטיבה אחרת. זה מה שקרה לי עם החיסונים. החיסון הראשון של בתי הבכורה היה נוראי. השילוב של אחות עם הזדהות יתר, חוששת מתגובת ילדה "גדולה" לחיסון הכואב, מנסה להסיח את דעתה, העצימה את החששות שלי וההתנגדות שלי. ברגע שאני הייתי שלמה עם עצמי, שהמדובר בדקירה קטנה, שהבת שלי גדולה, המערכת החיסונית שלה הבשילה, אני דואגת לחזק אותה לפני ואחרי וכו' גם התגובות של האחות השתנו וגם התגובות של הבנות. החזרתי את השליטה אלי בסיטואציה, ביקשתי מהאחות לא להסיח את דעתה במהלך החיסון. וכו'. כרגע אני קוראת את הדף, אנחנו בדיוק אחרי חיסון ראשון לבתנו הצעירה (חוגגת שנתיים בעוד שבוע) והחוויה הייתה שונה לגמרי @}

[פלונית_לרגע*]

חלוקית תודה על התגובות.
נעים לדעת שמישהו מקשיב!

את צודקת כמובן, גם בעניין הפרספקטיבה וגם בעניין הבטחון שלי
מאז ההריון, הפלתי עליו את כל העולם, הוא אחראי לכל החלטה קטנה, הוא עושה כלים כביסה וכו, הוא משעשע את החברים בביקורים, הוא נחמד להורים שלי,
הוא הוא הוא
ו
עכשיו כשאני חוזרת לעצמי (עדין בין בכי לבכי) אני יכולה לקחת יותר על עצמי, גם אם עדיין בא לי להתפנק מתחת כנפיו
ראוי לציין שלפניי ההריון המצב היה כלכך הפוך, שהציק לי שכל ההחלטות נעשות על ידי ושהוא זה שנשען עלי בכל דבר...

במקרה שלנו הוא זה שכביכול התפשר אבל הוא מזכיר זאת בכל הזדמנות - לא כדי לנקום, רק כי הוא מבולבל וגם משנה את דעתו כל חצי שעה
השאלה אם לדבוק בהחלטה שסופסופ הגענו אליה, בה הוא מתפשר, ולהיות החזקה (כי יותר קל לי, כי בחרנו מה שרציתי)
או להתפשר לגמריי לצד שלו - דבר שאני מוכנה אם גם מבוהלת לקראתו

מדובר אגב על איפה לגור
ליד הורי או הוריו, שזה קצה מול קצה ושינויי ענק לשנינו

[חלוקית_נחל*]

איפה אתם גרים עכשיו, איפה גרים ההורים של כול אחד מכם, מה אתם מתכננים בהמשך, מי את חושבת יעזור יותר...מה השיקולים לכול כיוון. לי עוזר להכין רשימות, לנסות לזהות מה מניע אותי, וגם לבקש עזרה ...
אנחנו גרים במרכז משיקולי עבודה של זוגי. לפני כשנתיים בדיוק, הסכמתי לעבור לבית קרקע ולהתרחק מאמי ומאחותי (מרחק חצי שעת נסיעה). לפני כן גרנו בסמיכות אליהן. הצורך להישאר במקום בו גרנו שיקף בעצם את הפחד שלי מהמעבר ומההתרחקות והיה לא רציונלי לחלוטין. אמא שלי ואחותי לא עזרו לי במאום, להיפך. הרגשתי מוחלשת ופגועה מעצם העניין, שבשונה מהיחס לאחותי אמי בחרה שלא לעזור לי. עדיין, הייתי זקוקה לשנה וחצי על מנת לשחרר את הפנטזיה. הבנתי שעם שתי קטנטנות וכלבה לא אצליח לתפקד בדירה קטנה נטולת חצר. עברנו וחיי השתפרו ללא הכר.

[פלונית_לרגעים*]

עזרת המשפחה היא רק משהו באויר בנתיים כי הלידה עוד חודשיים
בעצם מדובר על איפה אנחנו מרגישים בנוח

אני - איפה שהחברים, המשפחה, המוכרות, יותר רגילה לגור ליד עיר גדולה, אפילו שחולמת על מקום קטן, רוצה הרים וקור
והוא מבחינתו בדברים שגורמים לו להרגיש בבית
או שבעצם הוא פשוט לא אוהב את איפה שאני מרגישה בבית.. גם זה וגם זה

שנינו ללא עבודות בפתאומיות ככה שלא קשורים לשומדבר בנתיים
אני מיואשת מלמצוא פתרון וזמן הלידה מתקרב
והכל בנינו כבד וקשה
אני בקושי מצליחה לנהל שיחה בנושא איתו או עם כל אחד אחר בלי להתפרץ בבכי קורע

וכמובן שהתקציב המוגבל לא עוזר בכלל...
איזה כף לפרוק ולהתלונן

[בעלה_של_אשתי*]

אשתי לא מאופסת בכל מה שקשור לתזונה היא חושבת שהילדות צריכות לאכול רק אורגני ורק בריא אם היא רואה את הילדה עם חטיף היא מתפחלצת הילדה רואה את כל הילדים עם חטיפים ושואלת למה אני לא?אני ממש מתוסכל help

[נטע*]

_לגבי האנטיביוטיקה - החליפי רופא ילדים.
רופא הילדים "שלנו" מכיר היטב את בעיית האנטיביוטיקה העולמית, ולכן לא רושם אנטיביוטיקה.
גם במקרה חמור של דלקת אוזניים אצל הילדה הוא אמר שאפשר בלי, רק שזה ייקח הרבה יותר זמן.
רופא המשפחה שלי אמר גם לי לפני כמה שנים, שאני בהחלט יכולה להחלים מדלקת ריאות בלי אנטיביוטיקה. זה פשוט ייקח יותר זמן (בשני המקרים גם טיפלנו ברפואה משלימה).
אז דרך אחת היא למצוא רופא קונבנציונאלי - שהוא בראש שלך. זה יספק את הצורך שלו בגושפנקא "מדעית" ואת הצורך שלך ברפואה בריאותית.
זה יכול לעבוד לכמה נושאים._

מי אלה הרופאים האלה?????
אשמח מאוד להכיר אותם!

[נינה*]

בעלה, גם לך יש דעה והילדים הם גם שלך, תנסה לאזן את כולם. לא בכח.

[אילה_בשדה_הדגן*]

בטח שהילדה תהיה מפוחלצת , גם האמא וכ'.
לפי דעתי , הורים שמחליטים על התזונה של הילדים שלהם,בין אם זו החלטה רק על אוכל חי אורגני, בין אם זה אוכל לא חי ולא אורגני, טבעוני, צמחוני, כשר ,חלבי או בשרי ובין אם ההחלטה היא לזרום לגמרי עם כל היצע של חטיפים משקית מרשרשת מלאה בצבע מאכל...-
לא משנה מה החלטתם,העיקר זה ששבו ותדונו בכך.

אולי אתה מופתע מזה שאישתך מסרבת לכך שהילדים יאכלו אוכל לא בריא ולא מזין.
בשביל אמא שטורחת הרבה כדי להכין אוכל מזין לילדים ,זה ממש לא פשוט הידיעה שהבטן הקטנה הזו תתמלא בג'אנק והסלט הטוב יזרק.
זה לא פשוט לראות איך מיצורים מלאי חיוניות שלוקחים את הבריאות הטובה שלהם כמובנת מאליה ,הרבה ילדים, ואנשים, מתחילים לפתח בעיות שונות .ולאמא אף פעם לא קל לחשוב שהבן/ת שלה יחלה.
עינין פשוט של אהבה.

זה גם עינין של אהבה לראות ילד שנהנה עם חבריו , נהנה לאכול משהו טעים וכ' .

בתור הורים צריך איפשהו להחליט איפה עובר הגבול .אולי מה שקשה לך זה לראות ששמים גבול ונושא האוכל פה הוא שולי.מכעיס לך לראות שבכלל יש הגבלה.

באופן אישי, אני חושבת שזה סביר שעל בסיס יום יומי אסור ממתקים תעשיתיים,אפשר להכין בעצמנו מכל טוב.
ממתקים קנויים -אחד אצל הסבתא ,פעם בכמה זמן איזה גלידה בגלידריה טובה .מצאנו מקום שמוכרים שם יוגורט עם פירות טריים.
מי יתן ובכל קיוסק יוגש סלט פירות,עוגיות מתמרים ואגוזים וכ'

[בשמת_א*]

_מי אלה הרופאים האלה?????
אשמח מאוד להכיר אותם!_
רופא הילדים שטיפל בילדים שלי ולא נותן אנטיביוטיקה סתם: ד"ר יוסי לקס, מנהל מרפאת הילדים של קופ"ח הכללית ברמת אביב (כרגע במשכן זמני ליד קניון רמת אביב).

[יערה*]

חיפשתי דף כזה ומצאתי,
אז אם אפשר להמשיך מכאן לא בנושא חינוך ילדים אלא בנושא
על מה אתם התפשרתם בזוגיות שלכם? אם בכלל

[מאוהבת_בבעלי*]

על מה אתם התפשרתם בזוגיות שלכם? אם בכלל
על מה לא? אין זוגיות בלי פשרות.
באמת, אני לא חושבת שיש דבר אחד בחיים שלי שלא עשיתי בו איזושהי פשרה מול הרצונות והצרכים של בעלי.
לפעמים פשרות גדולות, לפעמים קטנות.
וזה נכון גם לגביו כמובן.