איך אוזרים כוחות ללדת

הי אודליה, תודה על האכפתיות
לידת בית נשמעת לי כמו חלום יפה לזמנים תקינים יותר, ואכן עשיתי בעבר משהו מאד קרוב לזה. כרגע, בגלל הקשיים הנפשיים שלי, אני מעדיפה להיבלע במערכת משומנת ורבת משתתפים פוטנציאלים, אשר מבחינתי תוכל להכיל אותי ואת עוללי בכל מצב חירום בר פתרון, ועדין לאפשר לי אנונימיות יחסית.

חוץ מזה, ואני לא יודעת אם אצליח להסביר את עצמי כאן - נח לי יותר עם מערכת שבלוא הכי על הרגליים לצורך זה בדיוק, מאשר להתחיל להתחבט בשאלות של "האם זה מספיק רציני כדי להטריד את המיילדת עכשיו" ו"איזו פדיחה עולמית אם זו שוב אזעקת שוא" ומצד שני להתאכזב אם לא מתייצבים לצדי כשאני מרגישה שצריך כבר. אני לא רוצה להתפדח, לא רוצה לפגוע, לא רוצה להעליב, לא רוצה לקחת על עצמי רגשות של אחרים ולהתייסר מצפונית אחר כך. עם אנשים זרים שבלוא הכי שם הסיכוי והעומק של כל הדברים האלו - פחות. מזכירה שאין בסביבתי כרגע אף אדם מוכר שיכול לקחת חלק בענין (בסיפורי לידות בית שקראתי תמיד מצאתי הוקרה מיוחדת לדמות קרובה במיוחד). אצלי מדובר בהסתמכות מוחלטת על אנשים זרים.

חוץ מזה, מפגר ככל שזה יישמע, נוח לי יותר לעשות "פדיחות" (לצעוק, לבכות, לחרבן) מול זרים מאשר מול מי שאני מרגישה איזה קשר אישי אליו. מה שכן, אני מאד מקוה שלא יפגעו בי ובגופי באופן מיותר במהלך הלידה. כלומר, ברור שתהיה פגיעה, ואפילו מינורית - למשל שאאלץ לסחוב עלי מוניטור ווריד פתוח גם כשממש לא צריך בעיני. איכשהו, עם זה כנראה קל לי יותר להתמודד מאשר עם השאר.

הי מישהי, איזה אומץ יש לך לכתוב את כל זה ולערוך עם עצמך ברור כל כך מקיף.
אני מבינה מאד את הצורך להבלע במערכת גדולה ולהשאר אנונימית. אני חושבת שבלידה האני האמיתי שבנו רוצה להכנס למערה חשוכה ולתת לכל כוחות הנפש לגאות בנו. בית חולים ענק בו לא תכירי אף אחד ולא תראי את הרופאים יותר לעולם - יכול לספק מעין חוויה כזו. כי אני מרגישה ממך שרק עם אנשים זרים תוכלי להיות חופשיה באמת. לפחות בסיטואציה אותה את חווה כרגע.

אם מלווה ללידה זו אופציה, אל תשכחי שגם את המלווה תוכלי לנתק מחייך יום אחרי הלידה - אם תרצי - ואולי הידיעה הזו תקנה לך חופש להפתח כלפי הליווי ללא חששות.
מה עם מלווה-גבר? דולה-בן. יש בתפוז מישהו שהציע ללות אותי לפני הלידה שלי, בחינם, כי הוא בדיוק סיים את לימודיו. נשמע לי מאד רציני ותומך. לי לא היה בסוף צורך אז אפילו לא נפגשתי איתו אישית, אבל תכתובת המיילים בינינו עזרה לי מאד.
אני חושבת שתוכלי לדבר איתו אם את מעונינת.
שמו מיכאל הופמן, 08-9476203, ו- 0545380144 .
תוכלי גם לשלוח לו הודעה בפורום "הריון ולידה" בתפוז, הוא תחת השם "מקלרן1".
הרבה אהבה,
שלי.

הי מישהי ,

מאחלת לך שבאמת ישמרו עליך ב'מערכת המשומנת' של הבית חולים .שיכבדו אותך ויהיו עדינים כלפיך.

שליחה על ידי יס* » 22 נובמבר 2007, 19:09

שלום לך
ראשית חזקי ואמצי
אכן זה לא פשוט - לידה היא ענין חסר ודאות,התחושות , הכאבים וכו'. אך חשבי ש- כולן כולן עושות זאת. אנחנו הנשים ניחנו בכוחות שהודות להן אנחנו יכולות להתגבר על הלידה.
יתכן ועזרה מקצועית תואיל לך.
בהמון הצלחה ואהבה
יס

לידת בית נשמעת לי כמו חלום יפה לזמנים תקינים יותר, ואכן עשיתי בעבר משהו מאד קרוב לזה. כרגע, בגלל הקשיים הנפשיים שלי, אני מעדיפה להיבלע במערכת משומנת ורבת משתתפים פוטנציאלים, אשר מבחינתי תוכל להכיל אותי ואת עוללי בכל מצב חירום בר פתרון, ועדין לאפשר לי אנונימיות יחסית.

מאז שכתבת לי, אני רוצה להגיב, אך לא יודעת איך לדבר בלי להיות חסרת רגישות, ומצד שני קשה לי לשתוק. אז מראש- אני לא באה לשכנע אותך ללדת בבית בכל מחיר, לא מטיפה, לא מבקרת. רק רוצה להאיר נקודה למחשבה... המרגיעון שלי "הכל נכון- גם פרשנות לקויה"- גם הפרשנות שלי יכולה להיות לקויה...

נראה לי, שבעצם את מענישה את עצמך (אולי בלי לשים לב) על המצב. אני אסביר: אצלי, בסוף ההריון השני, הכיוון היה: או שאני יולדת הכי טבעי, בבית, עם מיילדת וכמו שאני רוצה, או שאם אני מגיעה לבי"ח (לידה מסתבכת) אז רק קיסרי, ולא אכפת לי איפה ומה יקרה בסוף. בשיחה עם חבר יקר הוא אמר לי שהגישה שלי היא קצת "שוברים את הכלים ולא משחקים"...
תארי לך מצב כזה, שקורה הרבה עם ילדים: הבטחת לילדך בילוי משותף בסופרלאנד. בדרך, קרתה תקלה מכאנית באוטו, ועד שהעיניין סודר כבר עברו שעות ולא כדאי כבר ללכת לסופרלאנד. את לא רוצה שהוא יתאכזב לגמרי, ומציעה לפצות אותו בסרט ומסעדה. הוא מתעצבן ומתעקש על סופרלאנד. אבל לך ברור שזה לא יקרה כי כבר מאוחר. הוא ממשיך להתעקש, בוכה ומתעצבן, ולבסוף אומר "טוב אז אם לא סופרלאנד אז לא כלום- קחי אותי הבייתה". מגיעים הבייתה, נכנס לחדר סוגר את הדלת בוכה כל הערב. - התוצאה: לא סופרלאנד, לא סרט ומסעדה, וגם מצב רוח רע כל היום...
מצד שני- אם הוא היה "קופץ" על הסרט והמסעדה, אמנם לא היה מגיע לסופרלאנד (שבכל מקרה לא קרה)- אבל היה נהנה מהבילוי, וחוזר הבייתה במצב רוח הרבה יותר טוב. אולי קצת מבואס על ההחמצה, אבל לפחות הרוויח משהו...

זה קצת מה שאת עושה- את בריב עם בן הזוג, וכנראה שהוא לא ילווה אותך בלידה (או שילווה, אבל לא כמו שאת רוצה)- אז את מכריזה "שברו את הכלים"- אם זה לא יהיה בדיוק כמו שאני רוצה, אז אני בכלל לא אלד בבית, אני אלך לבי"ח ואסבול שם... ז"א הכל או כלום...

אני חושבת שיש לך כאן מה להרוויח- אם את "בראש" של לידות בית, וזה נראה לך חלום יפה , אז תפרגני לעצמך אחת כזו, דווקא בגלל המצב שלך.

חוץ מזה, מפגר ככל שזה יישמע, נוח לי יותר לעשות "פדיחות" (לצעוק, לבכות, לחרבן) מול זרים מאשר מול מי שאני מרגישה איזה קשר אישי אליו.
זה ממש לא מפגר- בלידה הראשונה שלי חמותי רצתה לבוא "להתרגש בחוץ"- ולא הסכמתי בשום אופן. גם את אמא שלי שליוותה את הלידות של האחיות שלי לא חשבתי בכלל לערב בעיניין. כשהלכנו לבי"ח לא סיפרנו כלום לאף אחד.
בכלל, רוב הדברים שלך מרגישים כאילו יצאו מהפה שלי

בכל מקרה- למיילדת שיילדה אותי לא הרגשתי איזה קשר אישי ורגשי- היא לא מהסוג של ה"פוצי מוצי" מסאג'ים וחיבוקים, יש כאלה שרואות בזה דבר רע אבל לי זה התאים, אולי גם לך היא תתאים.
@}

התחילו צירים. לא ידעתי אם אמיתיים או לא. ידעתי שהם כואבים לי הרבה יותר ממה שהם. נכנסתי לחרדה, התקף בכי בלתי נשלט, חוסר אונים. ידעתי שרוב הכאב הוא רגשי, אבל מה זה עוזר לדעת. התקשרתי אליו לבקש עזרה, ולא קבלתי. ושום דבר לא מאורגן, לא בראש ולא בתיק, והילדים עלי, ואין לי סבלנות אליהם. ועוברים יומיים, חרדות וכאבים, בלי סבלנות לילדים שלי. כל הזמן בכי, בלי סוף בכי, וטלפונים אליו. ותקוות. וציפיות. ושום דבר, רק עוד ועוד מילים רעות, פוגעות. ובאמצע הלילה הבנתי שאני לא עומדת בטיפול בילדים שלי. ועוד מעט הם יקומו, איך אלביש אותם? איך אאכיל אותם? אני אבודה, אבודה. אבודה.

פתאום הוא הגיע. באחור של יומיים. פורץ הביתה מתוך מסך אביך של מילים רעות, זורק את התיק שלו בכניסה, רץ אלי מתנשף, מחבק. את לא לבד, את לא לבד, יש לך אותי. ואני רוצה לצרוח, וכואב לי, וסוער לי. והוא עושה אותי למלכה, ומטפל בילדים, ומנקה את הבית, ומכין לי אוכל, וממלא את האויר בהבטחות, ואני שם ולא שם, תלושה, שותקת. ואמא שלי אומרת, אישה חכמה לפעמים יותר טוב לה לדעת מה לשתוק מאשר מה להגיד. ואני יש לי כל כך הרבה מה להגיד, ומה אני רוצה, ואם אני סומכת, ואיך אוכל לבלוע, ואיך אוכל לגשת. וכמה זמן זה יחזיק בכלל. ומה קורה אתי.

פתאום הוא הגיע. באחור של יומיים. פורץ הביתה מתוך מסך אביך של מילים רעות, זורק את התיק שלו בכניסה, רץ אלי מתנשף, מחבק. את לא לבד, את לא לבד, יש לך אותי.

והוא עושה אותי למלכה, ומטפל בילדים, ומנקה את הבית, ומכין לי אוכל,

אני אומרת- אפילו אם את לא יכולה לסמוך עליו שיישאר ויתמוך בך כמו שאת רוצה- לפחות תקחי לך הפסקה, תנוחי במשמעות הפיזית של העיניין מהבישולים, ניקיונות ילדים...

חוזרת על ההצעה- אני מרגישה שאת זקוקה לחברה, לכתף פיזית להתמך בה. את כותבת כאן כי אולי את לא מרגישה בנוח להיתמך באנשים סביבך. סוף הריון ועם ילדים בבית זה קשה גם ככה. אם תרצי אני כאן. odeliaido-walla.co.il (עם @ במקום - ...). ואם לא אני אז יש כאן עוד נשים מדהימות שישמחו לעזור. לא כי את לא בסדר ו"לא מצליחה להסתדר לבד" אלא כי את לא אמורה להסתדר לבד עכשיו.
@}

אם תרצי אני כאן. nowamko-yahoo.com (עם @ במקום - ...)
לא כי את לא בסדר ו"לא מצליחה להסתדר לבד" אלא כי את לא אמורה להסתדר לבד עכשיו.

תודה רבה, נשים נהדרות!
ותודה גם על המשפט הזה האחרון.

כתבתי לך לפני כמה ימים ורציתי להוסיף, לאור מה שכתבת הלילה, שגם אצלינו קרה משהו דומה לפני הלידה ובסוף הוא כן היה בלידה והיה מדהים. מצא את מקומו מול החברה שליוותה אותי ומאז אנחנו בטוב.

הי מזדהה, תודה על שכתבת, ומשמח לקרוא.
האם מתאים לך לכתוב עוד על שעברת/ם? איך צלחת את המעבר מאין ליש? האם סלחת? האם סמכת?
כתבת למעלה שהגעת ללידה מאד חולה. מה היה? איך יצאת מזה?
רק אם מתאים לך... ותודה.

קוראת, עוקבת ואיתך.. הלוואי, שגם בלידה כמו עכשיו, תדעי שאנחנו, ממלא חורים נידחים ברחבי הארץ, אוהבות אותך ושולחות לך כח.
אני מתה להביא לך מרק, אשמח מאוד לדעת מאיפה את . יכולה לענות בדפבית

וגם בחו"ל- חושבים עליך, קוראים אותך, שולחים לך אנרגיות חיוביות ומאחלים לך לידה קלה ואינסוף תמיכה מהיקום כולו!

הלוואי, שגם בלידה כמו עכשיו, תדעי שאנחנו, ממלא חורים נידחים ברחבי הארץ, אוהבות אותך ושולחות לך כח.

תדעי שאנחנו, ממלא חורים נידחים ברחבי הארץ, אוהבות אותך ושולחות לך כח.

וואו, איזו ידיעה נהדרת להתעטף בה. תודה גדולה גדולה לכן.

חודש תשיעי, ארוך יותר מכל שמונת קודמיו. סימני הלידה שהיו - נעלמו. מנסה לנצל את הזמן כדי להתאושש קצת פיזית.
מסתבר שאני חולה. לא משהו מאד אקוטי, אבל המון משהואים קטנים ביחד. בימים האחרונים גיליתי ש מדגירה בגוף שלי לא רק ילד קטן, אלא עולם נגיפי שלם. והעור מוזנח, והשיער, והשיניים, והמשקל... שלא לדבר על הגוף המאובן, וזה שלא הזזתי רבע שריר בהכנה ללידה הזו.
האיש בבית, ואני מתפנה רגע לקחת אויר ולהביט על עצמי, ומזדעזעת.
ושותקת.
אם אדבר, אאלץ לזייף. זה לא הזמן לחשבונות, זה לא הזמן לפרצי פמיניזם וכבוד. זה לא הזמן להבטחות. זה לא הזמן לכלום, לעזאזל. רק לשקם את גופי, להכין את עצמי ללידה. לשתוק ולחכות, ככה על כרעי התרנגולת של חיי, לשתוק ולחכות.
מרגישה שאני מתפקעת. מכל כיוון אפשרי. אמורה לשמוח, לא? האיש פה, זה מה שרציתי. אני אמורה לשמוח.
הייתי רוצה להתבודד אתו, בלי הגדולים ובלי הבטן, להתבודד הרבה הרבה שעות. להבין אותו, להבין ממנו, להניח ביחד את הבסיס המחודש.
אבל סתם, סתם כזה. חזר, הולך לעבודה, חוזר, נרדם, הולך, שגרה.
לעבור לסדר היום, כאילו כלום.
אני רוצה להיות אחרי הלידה כבר.

ועוד, מחשבה מטרידה. נניח והכל מושלם וזה וזה כל מה שאפשר לבקש, מאין אמצא את הכוחות לשכוח או לסלוח על שנת ההעדרות הזו?

מחבקת אותך מאוד מאוד.

(למרות שעצוב וכואב, את כותבת יפה כל-כך...)

ראית במקרה את הסרט בליפ ?
סרט שממש עוסק בעינינו.
ואם לא ראית

ממליצה בחום)
יש שם בחורה חרשת , בהתקף שנאה עצמית , שמדמינת את עצמה כמו פיל אדם +זקנה בת 100 , ואחרי שהיא יוצאת קצת מהבור תחתיות הזה ובוכה היא מתישבת לה באמבט קצף חמים ומציירת על כל איבר בגופה לבבות וציורים נחמדים עם עיפרון איפור כחול סגול ונצנצים.
אפשר להתפייס ונחם ולאהוב את עצמנו.
כל מה שקורה קורה ולהתווכח עם זה זו אפשרות , עדיף כמובן לאהוב את מה שיש.
היו סיבות טובות לזה שככה זה קרה.
כעת יש הווה ,
העתיד פרוש מעבר לפינה,
ההחלטה היא רק בידים שלך.
גם אם את יולדת עוד שעתיים , אני מציעה לך לעשות תוכנית עם בן הזוג שלך.את רוצה שתהיו ביחד , אפילו אם זה שעתיים מתוך 9 חודשים של מרירות מתמשכת , לכי על זה .את יודעת טוב מאוד מה יעשה לך טוב.
קבעי תור במספרה , תור לעיסוי פנים אצל קוסמטיקאית , או שתכיני לך מסכת פנים מאבוקדו וכ' (קוסמטיקה תוצרת בית ).
את צריכה להפעיל את השרירים ?
אל תתבלבלי - שימי נעלי ספורט , סווטשרט ורדי לרחוב , לכי 20 דקות ותנשמי .הכי חשוב זה לנשום .זה הספורט הכי חשוב בעולם.
אם את מכירה תירגול יוגה להריון , אם את לא , אולי תמצאי מורה שתעבוד איתך.

אמורה לשמוח, לא? האיש פה, זה מה שרציתי. אני אמורה לשמוח.
לא בטוחה שאני מבינה את השורה הזו .
לפי מה שהבנתי עד עכשיו , אכלת ממנו (סליחה , ממה שחוית מההתנהגות שלו)קש. זה שהוד מעלתו חזר וחי לו את שיגרתו תחת צל קורתך זה לא נחשב בעיני אושר.
למה בדיוק את אמורה לשתוק?
כי ככה אמא שלך אומרת ?
כי זה בדיוק מה שיעזור לו להנות מהכנסת האוחרים בלי שיצטרך להניד זרת ?
כי ככה תחזרו אל המסלול שהביא לפירוד בינכם , לאוטומט שלכם ,בלי להבין בכלל שום דבר אחד על צרכי זולתו והשניה על צרכי זולתה ?

לא יודעת , אני לא חכמה בכלל ואין לי שום טיפת ניסיון .אני בכלל רק מעלה את השאלות האלה , ותעני או תתעלמי מהן ותמשיכי הלאה בחייך.
לי אישית אין שום מושג איך להיות יפה כשאני מרגישה זבל.זה לא מסתדר לי .לאחרונה אני רואה את הנשים היפות שמצלמים לפרסומות כסמרטוטים , כי אני קולטת , שמתחת לשכבות המיקאפ והאיפור המתוכחם יש כאב ועלבון.

_למה בדיוק את אמורה לשתוק?
כי ככה אמא שלך אומרת ?
כי זה בדיוק מה שיעזור לו להנות מהכנסת האוחרים בלי שיצטרך להניד זרת ?
כי ככה תחזרו אל המסלול שהביא לפירוד בינכם , לאוטומט שלכם ,בלי להבין בכלל שום דבר אחד על צרכי זולתו והשניה על צרכי זולתה ?_

הי פלונית.
ללשתוק יש שתי פנים, אחת תועלתית מאד - עכשיו לשם עכשיו, והשניה בכלל.

לגבי העכשיו, כמעט שאין שאלה. אני חולה, באמת שבקושי מתפקדת, וקודם כל שיקח ממני קצת פיקוד על הבית והילדים ויניח לי להתאושש פיזית לקראת הלידה. וגם הילדים כל כך שמחים אתו, וזה מניח לי קצת מהשלוה הדרושה כדי להניח לעצמי לאזור כוחות. לכן, גם אם מדובר במסכה וירטואלית ולא אמיתית, אני מנסה לנצל את הפן התועלתי שלה של העכשיו לשם עכשיו. אני באמת מאד חלשה ומאד זקוקה להפוגת ההתאוששות הזו.

לגבי אמא שלי. ובכן... (אגב, את הדברים שמעתי ממנה לפני זמן רב, בלי קשר אלי). פעם היתה לה שנה קשה מאד עם אבא שלי, באמת קשה. היא בחרה להבליג, קבלה אותו בזרועות פתוחות כשחזר, ומאז עברו כבר כמעט ארבעים שנים יפות. אז מה, היא יודעת שלא נתנה לעצמה פה לכל אותן תחושות שהיו אז, ובכל אופן לא בפניו. וזה לא היה לה קל, ולא כל אחת היתה בוחרת כמוה. ואני מה?

לא יודעת. אחרי הלידה אצטרך לקום וליישר את ההדורים עם עצמי, לעשות את זה טוב טוב, ואחר כך להתפנות ולעשות את אותו הדבר עם העולם. לעשות את ההחלטות שלי. אני מתפקעת מדברים שיש לי להגיד, מרגשות, מחוטים לא סגורים שקושרים את כל איברי וחושי ולא נותנים מנוח. אני רוצה ללדת כבר. רוצה להיות אחרי הלידה הזו. אחר כך אוכל, אולי, להתמודד עם השנה האיומה שהיתה. או שלא. לא יודעת. בינתיים מושכת. תודה על שכתבת.

שוב אני לבד.
חודש תשיעי לנצח.

חלק מהפחדים נעלמו. פתאום לא אכפת לי שיכאב לי, לא אכפת לי כמעט כלום שיקרה לגוף שלי. מרגישה מנותקת. מה קורה לי?

למה לבד? הוא שוב עזב?...

אני לא יודעת מה להגיד. רק שוב מציעה את עזרתי, אם את מעוניינת, קצת קשה לי להתבטא בכתב כשהרגש כל כך חזק...

הלוואי, שגם בלידה כמו עכשיו, תדעי שאנחנו, ממלא חורים נידחים ברחבי הארץ, אוהבות אותך ושולחות לך כח.
וגם בחו"ל- חושבים עליך, קוראים אותך, שולחים לך אנרגיות חיוביות ומאחלים לך לידה קלה ואינסוף תמיכה מהיקום כולו!
שנני וזכרי. שנני וזכרי.

@}

תודה רבה...
זו אני שקמתי ועזבתי.
אני לא יודעת ממש להסביר. לא יכולתי להשאר יותר. פשוט לא יכולתי. לחיות בשקר הזה, לחייך כשרוצה לצרוח, להתכחש למי שאני.
פשוט לא יכולתי יותר. איך אני אסביר? איך אסביר לילדים שלי? אמא התפרקה? אמא היתה צריכה לבד? איך מסבירים דבר כזה?
באמצע הלילה קמתי וברחתי. לא חשבתי, לא שקלתי. כאילו משהו משך אותי בכח החוצה, כאילו שאם אשאר שם עוד רגע אמות.
אני פוחדת. אני רועדת מפחד. אני כל כך פוחדת שהדעת לא תופסת בכלל.
נגמרה לי יכולה ההתמודדות, ועוד כל כך הרבה לפני.
נגמרתי

לפעמים להיות בודד במערכת זוגית גומר את כל הכוחות הנפשיים,
כל הכוחות הולכים על השאיפה התמידית לתמיכה, הבנה, הכרה, חמלה, חיבוק,אהבה, בדרך כלל כשלוקחים החלטה ומסיימים קשר כזה, מתמלאים כוחות חדשים, אוקיי עכשיו אני לבד, עכשיו רק אני פה, הכל בידיים שלי, אני לא יושבת ומחכה למישהו שיתן לי, שיעזור לי, שישתתף איתי ובנוסף אני לא מבזבזת אנרגיה נפשית על זה שאני לא מקבלת אף אחת מהשאיפות שלי, רק אני פה, רק עלי אני יכולה עכשיו לסמוך, ופתאום ההרגשה כל כך משחררת, קמים מבשלים, מנקים, מטפלים בילדים, הנפש מתמלאת שלווה פנימית, וגם שמחה מתחילה להתעורר, תחושת שיחרור, אז גם שמים מוזיקה ורוקדים עם הילדים.
למה? כי אני לבד, אבל גם שיחררתי את הצורך במשהו שאין סיכוי שאקבל, אז החזרתי את האנרגיות האבודות, המפוזרות שלי חזרה, אל עצמי.
חלאס מחכה ומצפה למי? למי? למי? עכשיו יש חיים וזה הזמן לחיות מי שירצה להיות שם איתך כבר ישיג אותך.
חיבוקים, ועוד חיבוקים, איתך בכל דרך שתבחרי.

מישהי אהובה,
קחי את הזמן לאט. נוחי.אני יודעת שעכשיו הכל נראה כל כך קשה, כל כך טוטאלי, איך אסביר לילדים, איך אעמוד בפניהם. ברור, ככה את מרגישה כי את אמא טובה, אבל
את גם אדם.
הכרתי פעם מישהי שעשתה את זה. היו לה הרבה ילדים בבית והיא לא יכלה להישאר שם רגע אחד נוסף והלכה.
אחר כך מצאה לה בית והילדם עברו אליה האיומים שלא יתן לה לראות את הילדים כי היא פסיכית נעלמו מול הקושי היומיומי של לטפל בהם למי שלא היה ממש מורגל בכך. מצאה עם הזמן את השקט, השלווה, הילדים קיבלו והבינו די מהר. ילדים הם גמישים וסלחניים. על מנת שתוכלי לטפל בהם יש לך צורך להיות חזקה, לדאוג לעצמך, אחרת לא יהיה מי שיהיה איתם. דברי איתם, לכי לראות אותם או תפגשי אותם, אל תהיי טוטאלית כל כך, זה יהיה בסדר הם יקבלו גם אם קשה, אבל בבקשה תדאגי לעצמך. אני מקווה שהלכת למקום שאוהבים אותך, מקום שדואגים לך ומחבקים אותך, מקום בו תוכלי לאסוף את עצמך ולאגור כוחות.
את לוקחת ויטמינים?
נשמע לי שהלידה ממש קרובה. אני לא דולה ואני בכלל לא יודעת אם את מהאיזור שלי, אבל הייתי מאד שמחה להיות איתך אם תרצי.

שליחה על ידי עלי* » 08 דצמבר 2007, 14:50

מישהי יקרה
בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה (לא אוהבת לצטט את המיסרונים, אבל פשוט כל כך מתאים)
את פועלת היום ממקום כל כך ילדי, כל הסיטואציה שאת עוברת מתיישבת ככל הנראה על תחושות ורגשות שאינן מהיום ומהזמן הזה...
היום את אמא ולך יש אחריות כלפי ילדיך! להם אין אמא אחרת שתטפל בהם ותיהיה איתם ותקשיב לקשיים שלהם ותאהב אותם....
לך יש את עצמך! את חייבת לקבל עזרה מהר ככל שתוכלי וחיזרי במהרה אל ילדיך הם חווים קושי בלתי רגיל.
את המבוגר כעת את זו שצריכה לתת מענה.
רק צריך להחליט באיזה צד רוצים להיות: אם בצד של זו שלא יכולה עכשיו לקחת אחריות על ילדיה ורק בא לה להתפרק לרסיסים, או לזו שלוקחת את עצמה בכל הכוח בידיים למרות הקושי ה אין סופי ומוצאת את הדרך לצאת מהאפילה שנכנסת אליה, ומתחילה לתפקד באחריות מלאה כלפי ילדיה והיא עצמה.
מישהי יקרה פני לעזרה יש כל כך הרבה דרכים לצאת מהמקום בו את נמצאת, מצאי אחת וצאי לדרך...
הרבה אהבה אליך

להם אין אמא אחרת

עלי יקרה, תודה על הדאגה והאכפתיות.
יש להם אבא. הוא אתם, דואג להם, אוהב אותם, שומר עליהם. הוא לא יעזוב אותם לרגע עכשיו. לעובר שבתוכי אין אבא כרגע, הוא תלוי רק בי ובבריאותי.
אני לא הלכתי לתמיד. לא הלכתי כדי לא לחזור. אני בכלל לא יודעת לישון בלי הגפיים הקטנות שלהם סובבות סביבי, כל הלילה מסתובבת כמו סהרורית.
אני הלכתי עכשיו, כי עכשיו הייתי צריכה ללכת. לא יודעת מה יהיה אחר כך, לא יודעת מה יהיה בעוד רגע.
אני לא יודעת איך להסביר, ולכן מבינה את כל מי שלא מבין, ומודה לכולם.

אודליה, ניצן, אהבה, רוקדת - דבריכן יקרים מאד מאד ללבי, ועוזרים לי מאד. תודה מכל הלב!

מישהי,
גם אני קוראת פה ועוקבת.
תשובתך ל עלי רק מראה כמה כוחות כן יש בך.
למרות ההתפרקות לכאורה - זו לא בריחה. זה מעשה. זה צעד. אל תוותרי על עצמך. (ונראה שאת לא!)
חזקי ואמצי.

@}

_הלוואי, שגם בלידה כמו עכשיו, תדעי שאנחנו, ממלא חורים נידחים ברחבי הארץ, אוהבות אותך ושולחות לך כח.
וגם בחו"ל- חושבים עליך, קוראים אותך, שולחים לך אנרגיות חיוביות ומאחלים לך לידה קלה ואינסוף תמיכה מהיקום כולו!_

@}

גם אני עוקבת ושולחת לך חיבוקים, תמיכה ואנרגיות טובות לחיזוקך העצמי וללידה.

מישהי יקרה,גם אני פה איתך, בלי שיפוט, נדהמת מהכוח שיש בך בך לעשות את הדבר שנראה לך נכון ביותר עבור העובר שלך ועבור עצמך.
תמשיכי לעדכן אותנו.

אני חושבת שמה שעשית זה הדבר הכי נכון שיכולת לעשות בסיטואציה שבה היית (במגבלת המדיום ובמגבלת המידע שנתת)
אני חושבת שהוא חזר לך ככה כמו מתנה כדי שתוכלי להחליט שאת רוצה ויכולה בלעדיו. בטח שאת יכולה!
אני חושבת שהשארת את הילדים שלך עם אבא שלהם, וזה הכי טוב שיכולת לעשות בסיטואציה שבה את עומדת רגעים לפני לידה.
אני גם חושבת שכל מה שקרה לפני היה קשור לזה. כלומר, האמת היא שלא רצית אותו חזרה ללידה, רצית אותו חזרה לילדים (אולי כדי שתוכלי ללדת את הילד הזה בלעדיו?)
מחזקת אותך.

_הלוואי, שגם בלידה כמו עכשיו, תדעי שאנחנו, ממלא חורים נידחים ברחבי הארץ, אוהבות אותך ושולחות לך כח.
וגם בחו"ל- חושבים עליך, קוראים אותך, שולחים לך אנרגיות חיוביות ומאחלים לך לידה קלה ואינסוף תמיכה מהיקום כולו!_
}אחלה מנטרה, המשיכי לשנן ובעזרת השם המנטרה הזאת תעזור ותחזק אותך בלידה.

_אני גם חושבת שכל מה שקרה לפני היה קשור לזה. כלומר, האמת היא שלא רצית אותו חזרה ללידה, רצית אותו חזרה לילדים (אולי כדי שתוכלי ללדת את הילד הזה בלעדיו?)
מחזקת אותך._

כלומר, העברתי אתו איזו תקופת חפיפה על הילדים, עד שהרגשתי שאני סומכת עליו מספיק כדי לקום ולדאוג לעצמי? כנראה שזה נכון. תודה על השיקוף.
בינתיים חזרתי וחברתי לילדים שלי בימים, עדין ישנה בלעדיהם בלילות.
היום הופניתי למעקב אחר הריון עודף.
תודה על החיזוקים.

הריון בשבוע 41
אל תשכחי לספר לנו מה קורה איתך

כבר היו לי צירים. מזמן. וכמה מבהיל זה היה! אשפזו אותי, נתנו לי זריקות כאלו שהריאות של העובר יבשילו, אמרו לי תשתי כמו גמל אל תזוזי בכלל אפילו אם נצליח לדחות את הלידה ביומיים כבר הרווחנו את זמן הפעולה של הזריקות. וכמה לחץ, כאבים, בלאגן, חרדות, ומה עושים עם פג בכלל ומה יקרה לו והאם יחיה. אחר כך אמרו לי כל יום שהלידה מתעכבת מבורך, ואני הייתי לבד עם הילדים וכל כך קשה היה לי, כל תנועה שלי היתה או נגד אלו הקיימים או נגד זה המתהווה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי כבר. אחר כך אמרו תחזיקי עד שבוע 32, ואחר כך עד שבוע 34 זה הכי חשוב, וכל כמה שעות שבתי לסובב את הגלגל הזה של החישובים בכריכה של בר לראות כמה עבר כבר, וכל כמה שעות מישהו התקשר לברר אם ילדתי כבר, וכל מערכות הגיבוי לגדולים היו בהיכון וכל מיחוש היה צפירת אזעקה ומרוב צפירות לא ידעתי את נפשי כבר. כל כך מזמן היה כל זה, ועדין אני פה.

עוד מעט בעזרת השם

אין לי מילים, רק הרגשות חזקות מאוד. חושבת עליך ומתפללת . עוקבת כל הזמן.
החלטת אם מישו יבוא איתך ללידה?

תודה על התגובות...

היום מישהי הציעה לי לעשות לי דיקור סיני לזרוז. אף פעם לא עשיתי דבר כזה ואין לי מושג איך זה נראה או מרגיש או משפיע. בכל אופן, מיד הציפה אותי דילמה חדשה - האם זה 'בסדר' לזרז את בואו של התינוק? אולי יש לו סיבה להתעכב לי? ומכאן הצד ההפוך כמובן, האם זה 'בסדר' להניח לו להתעכב ולגדול ללא עכבות, מה שעשוי לסבך את הלידה בסופו של דבר ולהביא להתערבות שכרגע אפשר עוד למנוע?

ולפני כמה ימים הופיעו לי משומקום סימני מתיחה כחולים וענקיים משני צדי הבטן. איזה דכאון! עד עכשיו לא היו לי מעולם, ואת כל תשעת החודשים הצלחתי לסחוב עם בטן חלקה על כל מימדיה. ופתאום הסימנים האלו, בולטים עד אימה, מאיימים להשאר לנצח. נו, קיטור משני ביחס לכל מה שהעלתי עד עכשיו, לא?

החלטת אם מישו יבוא איתך ללידה?
לא מצליחה להחליט.

הדיקור הוא לא באמת ללידה. הוא עושה משהו שקשור לאיזון שלך. ומשהו אצלך מתאזן ויוצר את התנאיםהאופטימלים לעובר להיולד.

הצירים הראשונים היו ברורים ונעימים. העברתי אותם בסידור הבגדונים שהכנתי לפעוט.
כשהצירים התגברו, עברתי לשאוב את השטיח. ספריי על החלונות. משחקים למקום. מטבח.
טוב לי עם הצירים. אני רגועה, אני מוכנה, אני לא חוששת מכלום. אני רוצה את התינוק שלי פה.

התמונות עוברות מהר. נסיעה קצת מוטרפת, קבלה, פרצופים, אנשים, בדיקות, קולות, חדר לידה, שקט, רעש. בחדרים הסמוכים נוצרים חיים חדשים, עוד מעט גם אצלי. החדר חשוך, האוירה נעימה. המיילדת טובה לי, עוטפת אותי בבטחון. הכל תחת שליטה, גם הכאבים. עד שפתאום צונח לעובר הדופק והכל משתנה.

את הדקות הבאות קשה לי מאד לשחזר. עוד לא הייתי בפתיחה מלאה, אבל המיילדת רצתה את התינוק כבר בחוץ, מהר ועכשיו. מיילדת נוספת הוזעקה לאתר המוניטור, ונבהלה עוד יותר. בזוית החושים אני קולטת שמתחילים להכין אותי למשהו שונה לגמרי. במסדרון שמאחורי ראשי מתחיל ויכוח, אשר רק את גליו אני קולטת. אנשים ירוקים מתאספים שם בכוננות, מציצים פנימה. המיילדת מתרוצצת ביני, בינם ובין המוניטור, פניה חמורות וקשות, אין זכר לרוך של מקודם. היא בודקת אותי שוב ושוב, עיניה נעוצות ברעותה שעל המוניטור. זו, מצדה, צולבת את שתינו במבט קשה. שתיהן מפחדות, וברור שאין הסכמה ביניהן. ואני? תקועה ביניהן, צווחת את נשמתי, ואף אחד כבר לא שם עלי. אני לא חושבת שהבנתי, בשלב ההוא, כמה המצב חמור. לא ממש קלטתי מה הולך במסדרון, לא ממש ידעתי מה המיילדת שלי לוקחת על עצמה כאן. לכאורה, כאב לי וזה הדבר היחיד שהעסיק אותי. לאמיתו של דבר, אני חושבת שקלטתי אז הרבה הרבה יותר מזה.

מוזר לכתוב על זה בזמן עבר. הרגע היה כאן. עדין הווה.

נכנסתי לפאניקה. בבת אחת התנגשו אלף כוחות בתוך הגוף שלי, והדפו אותי מן הפנים חוצה. השתוללתי כמו חיה, אלהים, הלואי שאף אחד לא יזכור לי את זה בחיים. חסרת שליטה, לחלוטין חסרת שליטה, לא רוצה לתאר בכלל, לא רוצה לזכור או לחשוב. אני צריכה ללחוץ, ללחוץ את הילד הזה החוצה, בשיא הכוח, בשיא המהירות, בשיא הכאב, בשיא הפחד. זה לא מה שחלמתי, זה לא מה שהתכוננתי. כמה החיים יכולים לשחק אתי, בכמה מבחנים הם יכולים להעמיד אותי. מתוך הטירוף והדמעות אני רואה במטושטש ילד כחול, מעוך, חסר תנועה. המיילדות מרפות ממני ועטות עליו, ואצלי הכאב רק גובר. לא, זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות!!!

התעוררתי. כמה זמן לא הייתי כאן? לא יודעת. החדר מוצף באהבה, מואר בחום יקרות. על הכסא שממול יושב בעלי, לוחש מילות אהבה לתינוק הצרור בחיקו. משני צדי עומדים שני הורי, מספיגים את פני במטליות מרעננות, עוטפים אותי. אחי הקטן מסתובב לו בחדר הלוך ושוב צמוד לסלולרי שלו, משל היה משרדו הפרטי, מדווח לעולם בהתרגשות. המיילדת שלי מביטה בי, עכשיו כבר רגועה, מחייכת. מה נבהלת? היא אומרת לי. אפגר עשר, יופי של תינוק. מה את אומרת.

אפילוג מעובדות שליקטתי. הלידה עצמה היתה קצרה מאד, אבל מסוכנת. הויכוח סביב כן או לא התערבות היה גדול מששיערתי, ואכן אנשים ירוקים המתינו לי מעבר לדלת, מוכנים לזינוק. התינוק אכן נולד כחול כמת, אבל כנראה שזה נורמלי. המשפחה התגודדה במסדרון החיצוני כבר בשלבים הראשונים של הלידה, ונקראה פנימה בדקות שהתנתקתי. לי, לקח כמעט שעתיים להתאושש מהחויה ולהעיז להביט בו. מאז לא הפסקתי. יש לי תינוק מקסים ואני מאושרת אתו. זה מה שבעצם רציתי לספר לכם.

מזל טוב!
אני מתרגשת מאוד...

מזל טוב יקירה !!! @}

מזל טוב
איזה יופי...

אזרת כוחות ללדת
. עכשיו את יכולה ללמד אחרות.
מרחוק עוקבת כל הזמן. המון מזל טוב.
מתרגשת כבת משפחה.
תודה על השיתוף. לי הוא היה משמעותי מאד.

מזל טוב! הלוואי שתמשיכי לשמור על כוחותיך ולדאוג לעצמך גם עכשיו, ב'אטרף'של חזרה הביתה עם רך נולד.
המרגיעון אומר "הכל בתואם מושלם"

איזה יופי! מזל טוב!!!

מזל טוב!

וואו איזה מרגש,
כמה חיכיתי לרגע הזה
מתרגשת כבת משפחה.
לרגע נבהלתי מהתאור ואז נשמתי לרווחה כשראיתי שהכל בטוב,
שיהיה לך המון מזל טוב, שפע חלב, רכות, ונעימות.
אני מזמינה אותך להמשיך להתמך פה גם אחרי הלידה,
חיבוקים, מאוד נגעת לליבי, אנחנו לא מכירות, ובכל זאת אני חשה אלייך אהבה ותקווה גדולה שיהיה טוב.
מרגיעון: כרוחב הראות-עומק הרעות.

תודה לאל (ראיתי שאת לא כותבת כמה ימים והבנתי שאת יולדת... ) מחזיקה לך המון אצבעות להחלמה בריאה וטובה ולהורות ממלאת ולזוגיות טובה ובכלל, לחיים טובים

וואו, מזל טוב ענק !

איך הפחדת אותי בהתחלה עם התיאורים. ממש נשמתי אח"כ לרווחה...

אזרת כוחות ללדת. עכשיו את יכולה ללמד אחרות.

הלוואי שתמשיכי לשמור על כוחותיך ולדאוג לעצמך גם עכשיו, ב'אטרף'של חזרה הביתה עם רך נולד.

אני מזמינה אותך להמשיך להתמך פה גם אחרי הלידה,

ואפשר כבר לקרוא לזה גם דף סיפור לידה, לא?

קראתי בדמעות. איתך..

הכל הכל הכל.
גם ממני.
@}

וואו, תודה רבה!
איזה תגובות מרגשות, יוצאות מהמסך וישר מתיישבות בנשמה, עושות טוב. תודה
שכחתי לספר שברגעי הדמדומים האלו שתארתי, שהתנתקתי ועברתי בתודעה למקום אחר, פתאום משומקום נזכרתי במנטרות האלו שעלו כאן, והרגשתי שאני לא לבד, אלא שיש מאחורי כח נשי עצום וחסר גבולות. של נשים שכתבו לי כאן, של נשים שעברו לידות לפני, של נשים מכל הדורות והמקומות. אני לא יודעת איך לתאר את זה בדיוק, זה לא הגיע אלי במילים, זה היה כח. אנרגיה נשית. ברוכה. ברוכות תהיו.

מזל טוב!

וואו, הצלחת לאזור הרבה כוחות בשביל הלידה, איזה מדהימה!!!!!!

מצטרפת לכל האיחולים

שתמשיכי להצליח בכל מה שאת רוצה.....

פתאום משומקום נזכרתי במנטרות האלו שעלו כאן, והרגשתי שאני לא לבד, אלא שיש מאחורי כח נשי עצום וחסר גבולות. של נשים שכתבו לי כאן, של נשים שעברו לידות לפני, של נשים מכל הדורות והמקומות. אני לא יודעת איך לתאר את זה בדיוק, זה לא הגיע אלי במילים, זה היה כח. אנרגיה נשית. ברוכה. ברוכות תהיו.
יואו עשית לי צמרמורת, איזה מרגש,
אני מרגישה שכולנו פעלנו ביחד ועשינו מן קסם, אנחנו חבורת נשים שמעולם לא נפגשו, התאחדנו פה למענך, וביחד איתך התפללנו, שרנו התחבקנו שיננו מנטרות בכינו התחזקנו שוב התחבקנו רקדנו ונזכרנו, נזכרנו בקשר העתיק המאחד את כל הנשים בעולם באשר הן וההזכרות בקשר הזה נותנת לי מלא כוח, מלא אמונה, אני לא לבד ויש אינסופ אהבה................

מזל טוב!
כמה מרגש!
מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ושמחה בשמחתך. מקווה שהימים הבאים יהיו מלאי תמיכה וחוויות חיוביות.
ותודה תודה לך על כך שאת חולקת איתנו גם את החולשה וגם את הגבורה שצומחת מתוכה. ממש מרגש.
חיבוק והמון מזל טוב!!!

הי מישהי, מה שלומך, איך את מרגישה ואיך התינוק, אני חושבת עלייך לפעמים ומקווה שאת בטוב,
הדף הזה הוא דף מלא קסם, דף מרגש ומלא אהבה @}

מישהי,
אני כל כך שמחה לראות שהכל עבר בשלום, ושאתם בריאים ושלמים

ראיתי שהפנית לדף הזה כדי לעודד בודדה לפני לידה. רציתי להודות לך על כך ולשאול מה שלומך.

דף סיפור לידה בבית חולים

אני מרגישה שנעשה לי עוול. לא משנה הפרטים המדויקים, זו ההרגשה שלי. אני רוצה שהעוול יתוקן. אולי זו הסיבה שאני דוחה מעלי עוד ועוד רעיונות לעזרה, כי אני מרגישה מה זה יעזור, ומה זה ומה זה, האם זה מה שיתקן את העוול? קשה לי למצוא את המקום של הקבלה, להגיד אז העולם לא פייר וצריך להמשיך. העוול מלווה אותי בכל רגע, בכל פסיעה. זה לא סתם באויר. יש לזה השלכה מוחלטת על החיים שלי. זה שאני בהריון, שאני לבד, שכל מיני דברים קרו בעקבות.

הדף הזה בא לי ביום בו אני מרגישה אחד לאחד כמו בציטוט הנ"ל, הבעל בחו"ל, אני באמצע שבוע 38 ולמרות שהוא חוזר עוד יומיים יש בי כעס ותסכול על כך שנשארתי כאן לבד.
הוא מדווח לי טלפונית על כמה טוב לו, ועל מיליון מתנות שהוא קנה לי ולתינוק, ואני רק יכולה לומר שאני לא רוצה מתנות, אני רוצה אותו כאן לידי. אני במקום של כעס גדול, לא מצליחה להעביר אותו לבעל (וגם אין הרבה טעם בשיחה טרנס-אטלנטית), אבל בטוחה שהעובר סופג הרבה מזה על לא עוול בכפו.

כל התחושות של הפחד, והרצון לברוח והתסכול הגדול על העוול שנעשה, כולן עוברות גם עליי כרגע.
ובנוסף מדובר בהריון ראשון, וכבר אין לי את הכוחות הפיזיים להמשיך לבד...

שמחתי לקרוא את הסוף הטוב,
אני לוקחת לי כמשימה למצוא את העזרה הדרושה לי בימים הקרובים,
ומודה ליקום על אמא ואחיות מדהימות ששומרות עליי כמיטב יכולתן.

מישהי יקרה.
וודאי את כבר אחרי לידה, מקווה שהכל טוב.
אני אחרי לידה רביעית הייתי נתונה בפחדים מציאותיים ממש (היום אני יודעת שהכל בראש)
וכמה שדיברו איתי - לא עזר.
עד שבחסדי ה' מצאתי אומגה 3 (אומגה לייף של נוטרילייף דווקא) שפקח לי את העיניים, ןהחזיר את הפחדים למקום שממנו באו.

זאת בנוסף לקשר עם בורא עולם ע"י תפילות ודיבור ישיר ולימוד חסידות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בשבוע 39 ואין לי כוח לזוז..... אני נמצאת המון בעבודה כדי להרוויח כמה שיותר לפני הלידה. מגיעה הביתה תשושה. שום דבר לא מוכן ללידה ולתינוק אפילו תיק אין לי זמן להכין. אין לי כוח כבר לכלום..........צ

שולחת לך כוחות וברכות

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי,תודה לך.... יש משהו שיכול לחזק אותי ללידה?

עזרה ותמיכה! לעשות את הדברים עם חברה/אחות/אמא .
להרשות לעצמך לנוח ולהתמך ע"י אחרים.
לעשות משהו מרגיע שאת אוהבת כמו :טיול, אמבטיה, בית קפה, לשכב ולהתמקד בנשימות

יו, הלוואי...... הבעיה היא שהיום מצפים מאישה בהריון לתפקד תפקוד מלא עד שרואים כבר את הראש של התינוק בין הרגלים.... אם זה בעבודה או בבית. בעבודה חושבים שאני מפונקת סתם אם אני מבקשת יותר חופשים והנחות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רק מספרת מניסיוני - אל תחכי שהם יאפשרו. תיקחי. לעצמך. כמה שיותר ומה שאת יכולה.
רק את יודעת מה הגבולות בבית ובעבודה שאפשר לנצל. לטובתך
אל תחצי קווים אדום אבל בבקשה גם אל תהיי בדיוק עכשיו במוד של 'להיות הכי בסדר עם כולם'
עדיף, לדעתי, משהו בסגנון של 'משקיע בעצמי ומשתדלת לא לעצבן יותר מידי'
כי אם את צריכה זמן לעצמך והם קצת יתעצבנו, למשל, לדעתי, זה עדיין בסדר.
הבסיס של הבסיס של קינון, בעיני, זה קודם כל להיות בבית.

וגם אמבטיה
לא מזמן שדיברו פה על זמן לא לעשות כלום יונת שרון כתבה על אמבטיה
אימצתי ואני מאוד מאוד ממליצה
משתדלת כל יום
שולחת

@}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי , תודה לך.... בסוף יצאתי אתמול בצהריים למרות שאהיתי אמורה לעבוד משמרת כפולה אמרתי שקשה לי מדי ובסוף מצאו לי מחליפה.
כניראה בכל זאת אוריד הילוך לפחות לא אעבוד משמרות כפולות..... סה כ זה הריון רגיל ותקין ב''ה אין לי הגבלה על עבודה אבל הגוף מאותת לי להוריד הילוך ולבלות י6תר בבית עם הילד....