עדינה ניפו

הי עדינה יקרה
אני גם קוראת את מה שעובר עליך בתקופה הזו ושולחת מכאן הרבה כוחות.
אני עוברת בעצמי תקופה שטורפת את חיי לגמרי ולכן לא ממש כותבת כאן.
יכולה לומר שאני עצמי עברתי או ניסיתי לעבור את ה"מסע" ומשהו שם ממש לא הלך. היה תקוע.. למרות שהצלחתי לרדת בשכבות הרגש..
היה משהו בדרישה כל הזמן לתת שם לרגשות, שניתק אותי מהרגש עצמו והרגיש כאילו אני לא מצליחה לדבר ממנו ונמצאת בראש הרבה.
מקווה מאוד שזה יעזור לאמא שלך ויביא לתחושת קבלה והשלמה
ובכל מקרה נשמע שאתן עושות כל מה שאתן יכולות.

כתבתי לך אצלי, ורק עכשיו קראתי. אז משאירה חיבוק גם כאן והרבה אהבה.

עדינה יקרה, קוראת אותך בשקט כבר הרבה זמן.
אני עברתי תקופה דומה (ושונה, כמובן) עם אמא שלי בדיוק לפני 3 שנים.
לא אכנס לפרטים, אבל לגבי הרגשות, גם אצלה היה מן נתק כזה.
אני מניחה שזה מנגנון ההגנה הטבעי של האדם, כדי לא להרגיש את עוצמת הפחד מהמוות (למרות שאפשר להצהיר שלא מפחדים) או העצב העצום להפרד מהיקירים לך.
לא דחקנו בה להגיד מה היא מרגישה והיא עברה את התהליך כמו שהיא עברה אותו.
גם היא, אני זוכרת, דאגה מתשלומים ועניינים אחרים בימים האחרונים. עשינו כל מה שהיא בקשה, אבל הפחד/חרדה/דאגה, כל הזמן עברה מקום.
מהתשלומים לרכב, מהרכב לבית, מהבית לבנק וכו'. מה שהיה מעניין, עכשיו שאני חושבת על זה, שלא היתה לה דאגה לנו, הבנות והנכדים. ככל שזה היה יותר קרוב, כך הנתק יותר גדול.
עד שהיא הסכימה לנוח.
זו מן הסכמה פנימית כזו.

מאחלת לך ימים של שקט, עד כמה שאפשר, ימים של איחוד איתה ומשפחתך. זה זמן אינטנסיבי שאין הרבה כמותו.

עדינה היקרה,

אנחנו לא מכירות (למרות שנפגשנו מספר פעמים) אבל אני קוראת אותך מדי פעם. זה נשמע ממש קשה.

אני נצבת חסרת מילים מול כל מה שאת כותבת, ואני רוצה לשלוח לך חיבוקים רבים וחמים וזהו

א.

עדינה אהובה,
קראתי אותך כאן ואחר כך בדף שלי וכמה מרגשת היתה הדלקת הנרות שלכן ובכלל איזה חוויה עוצמתית ומורכבת את ואתם כמשפחה עוברים...

כשקראתי את מה שכתבת על אמא שלך והחרדה לא יכולתי שלא להשתומם איך כאילו, במסע הזה שלך אליה, ללוות אותה, החזרת את החרדה למי שהיא שייכת אליו ואולי סופסוף באמת תצליחי להתנקות ממנה ולהזדכות עליה - נשמע לי מהכתיבה שלך מהימים האלה שאת זוכה בהתחברות עוצמתית ומרגשת עם אלוהים ועם השחרור מתחושת החרדה שהאמונה הזו יכולה לתת !!

מחבקת אותך חיבוק גדול גדול ומפנה כתף שתוכלי לפרוק את כל המטען המצטבר

מאיר ואני הצלחנו לנסוע ליומיים וחצי לנטף.
ביקשתי מהבעלים שם המלצות למטפלים בסביבה, נתנה לי רשימה ובחרתי באחת מהן כי קראו לה עדינה וזה הזכיר לי אותך.
היה טיפול מופלא ומטלטל.
תודה. הרבה כח ואמונה בטוב.

תודה לכולכן, חיממתן את ליבי.
אני לא אכתוב עכשיו הרבה כי אנחנו בלילה האחרון שלנו כאן, מחר בערב אנחנו טסות חזרה הביתה!!
והערב אנחנו כולנו כאן יחד כל המשפחה.
רק רציתי לעדכן שאמא שלי עשתה טיפול של המסע ואם ירצה השם תעשה עוד אחד ביום שלישי.
זה היה מאד מוצלח והיא ביקשה עוד.
אספר עוד כשאחזור.

צריכים לייצר פה אייקון של נשימה מרווחת, לו היית יודעת כמה האיחול הזה שאיחלת לי בדף שלי מדוייק.
בעצם את כנראה יודעת.
תודה על ששיתפת אותי בחוויה המרגשת עם אבא שלך.
שתהיה חזרה טובה ארצה והצלחה טובה לאמא שלך.

נסיעה טובה @} ומסע טוב לאמא.

כשקראתי את מה שכתבת על אמא שלך והחרדה לא יכולתי שלא להשתומם איך כאילו, במסע הזה שלך אליה, ללוות אותה, החזרת את החרדה למי שהיא שייכת אליו ואולי סופסוף באמת תצליחי להתנקות ממנה ולהזדכות עליה -
בדיוק מה שאני חשבתי כשקראתי אותך....
נסיעה טובה! @}(())

נסיעה טובה ומסע טוב לאמא.

ברוכה השבה הביתה

הי עדינה,
שלחתי לך אתמול את הספר בדואר רשום.
מקווה שיסייע לך למצוא הקלה ונחמה ולחזק את החופש הפנימי מול כל מה שקורה.
@}

בדיוק חשבתי עלייך היום. איזה כיף היה למצוא הודעה ממך ולקרוא את מה שכתבת לי...
ולגבי תכנית חנוכה- אשמח מאוד מאוד (רק תאמי אתי מראש כי מסתמן שהולך להיות די עמוס).
מקווה שנדבר ממש בקרוב

יקירה, מה שלומך ?? לא מצליחה להשיג אותך בימים האחרונים ומקווה כל הזמן שאת מרגישה טוב ואוהבת את עצמך !!

מה שלומך?

מה שלומך?
הייתי אומרת בקצרה שאני בתהליך. רוצה להאמין שזה תהליך חשוב וחיוני לקיום שלי, להמשך החיים שלי (כי אחרת, אלוהים אדירים, מה אני עושה כאן?!).
אחרי זמן רב מאד בחשיכה ופחד ועדיין חווה את זה off and on בעוצמות שונות אני מתחילה לחוות גם דברים טובים, רגעים של הקלה ויותר אור וטוב.

אמא שלי עדיין בחיים. לא ברור כמה זמן נותר אבל נראה שה mind שלה כבר ברובו לא כאן אולי גם הנפש...
היא מדברת על זה שהגיע הזמן לחזור הביתה...
מדברת על מישהי בשם Julie שעוזרת לה הרבה מאד.
לפני כמה ימים היא אמרה "Its amazing here but there is so much information."
היא לא מדברת הרבה ורב הזמן ישנה.
אחותי ושני אחים שלי שם איתה 24 שעות ביממה לצידה ועל זה אני מברכת.
הם אוהבים ותומכים ומטפלים בה ללא הגבלה.
הם מדהימים.

תודה לכל השואלים לשלומי, מחמם את ליבי ובימים אילו יותר מתמיד נעים לי להרגיש את האהבה והחם של כולם.

עדינה שלום.

כתבת לי תודה על ספר שקיבלת ממני
אבל זו כנראה מישהי אחרת ששלחה ולא אני...
כל טוב.
@}

תודה רבה.

מלווה אותך בליבי

מחבקת אותך.

העתקתי את מספר הטלפון שלך ומחקתי מהאתר.
תודה גדולה.

טוב, אז ב4:00 לפנות בקר (בזמן שלנו) אתמול אמא שלי הלכה לעולמה. ציפורה בת מאיר.
אחרי נר אחרון של חנוכה. כבו כל הנרות כאן והיא חזרה להתאחד עם האור הגדול, אני מקווה אני מאמינה, מקווה, מאמינה.

אתמול עוד הרגשתי ב high כזה. קיבלתי את הבשורות ב 6:00 בבקר, דיברתי קצת עם בני משפחה ואז קמתי וניקיתי את כל הבית.
עוד בלילה לפני זה הייתי ערה עד 3:00 לפנות בקר, בדרך כלל אני כבר ישנה ב 21:00, זה היה ממש יוצא דופן, לא יכולתי לישון, הייתי מלאה באנרגיה טובה ושמחה ואז בשש התקשרה אחותי לספר לי.
ועכשיו כשאני חושבת על זה בעצם הייתי בשמחה המשונה הזאת כל השבת ורק כשהשבת יצאה התחלתי להרגיש את עצמי "נוחתת", קצת שוקעת בעצב והבקר קמתי כבר ממש בוכה. מרגישה שיש בתוכי המון רגשות שלא בדיוק יודעים מה הם, קשה לי להגדיר אותם והם גם קצת תקועים במן ים של לא ידוע, לא מוכר...
אני מרגישה שאני צריכה להיות עם המשפחה שלי בשביל לתת להם, למה שבתוכי ביטוי.
הייתי הכי רוצה להיות עכשיו שם איתם. אז אני לוקחת את הילדים איתי לתל אביב היום להיות עם אחותי.
מקווה שנלך לים. מאז אתמול בבקר שהודיעו לי שהיא נפטרה אני כמהה להיות בים.
ללכת לים היה אחד הדברים שהכי הכי שימחו את אמא שלי. בפעם האחרונה שהיא היתה כאן (לפני רק שבעה חודשים) היא לקחת את הילדים שלי לים מספר פעמים אפילו כשהיא הרגישה כל כך לא טוב ובכל פעם היא חזרה משם קורנת מאושר. היא אמרה ששם היא מרגישה מלאת כח וחיים!
היא נכנסה עם הילדים לים הסוער, שחתה איתם ושיחקה איתם שעות, בילתה איתם שם ימים שלמים!

אז זהו, אני זזה כי אני צריכה לארגן את כולנו. בטח עוד אכתוב עליה ועל זה הרבה דברים.
שבוע טוב ומבורך לכולנו ותודה לכל מי שליווה וממשיך ללות אותי במסע הזה.
(הולכת לעוד טיפול של המסע היום. איזה כיף! מחכה לזה כל השבועיים האילו. תיזמון מצוין עכשיו.)

עדינה יקרה,
אני משתתפת בצערך ושולחת לך חיבוקים מנחמים ומחזקים.

((-))
מקווה שלאמך טוב שם למעלה ואולי היא מגלה עולמות שלמים וחדשים.
שתהיי חזקה ואוהבת ומקבלת ובריאה.

הרבה אהבה.

הרבה אהבה גם ממני.
שולחת לך כוחות ונחמה להמשך המסע.

משתתפת בצערך ושולחת לך חיבוקים מנחמים ומחזקים.

מחזקת אותך ושולחת אהבה רבה

אהובה,
חיבוק חזק חזק,
שולחת לך אהבה וכח להכיל את כל מה שיבוא, לנשום עמוק.

ברוך דיין האמת.

מחבקת אותך ואת משפחתך ברגעי הפרידה האלה ומקווה שאמך אכן הגיעה סופסוף אל המנוחה והנחלה

_עדינה יקרה,
אני משתתפת בצערך ושולחת לך חיבוקים מנחמים ומחזקים._

שולחת לך הודיה עמוקה על הדף שכתבת במהלך המסע הזה.
שנוגע בליבי ומביא מזור.

"המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים"

עדינה יקרה,
בתוך החבילה שלי כמעט ולא הייתי באתר לאחרונה, והבוקר חשבתי עליך, חשבתי על זה שזמן מה לא התעדכנתי במצבך.
משתתפת בצערך וביתר הרגשות המציפים, הרגשות עם השם ואלה בלי השם.
תהני בים, תהני במסע.
תודה על השיתוף.
מחבקת אותך חזק.

חיבוקים ואהבה גם ממני.

תודה עמוקה לכולכן. נגעתן בליבי. טוב להרגיש מוקפת בכל כך הרבה אהבה.

רגשות עולים, מחשבות מציפות ואני מרגישה שבתוך זה אני יכולה רק להתקרב לאלוהים, מרגישה את הנוכחות האוהבת המנחמת והבטוחה שלו.
אני פונה אליו כל הזמן, מחפשת אותו, מדברת איתו, מתנחמת בנוכחותו ומודה לו על האהבה.

עשיתי את המסע היום שוב וחוויתי דברים כל כך עוצמתיים.
הגעתי למקום של מנוחה והרפיה עמוקים, הרגשתי את הגוף שלי שוקע אל בטן האדמה, נשאב פנימה ונעלם...
זה היה נפלא.
לילה טוב

שליחה על ידי הדס* » 21 דצמבר 2009, 00:11

אהובה יקרה יקרה
שולחת לך את אהבתי
ואת חיבוקי העוטף מכל הלב
ים של שלווה

מחכה לך בזרועות פתוחות ואוהבות.

שולחת לך הודיה עמוקה על הדף שכתבת במהלך המסע הזה.

משתתפת בצערך.

שליחה על ידי מ_י* » 21 דצמבר 2009, 12:21

ברוך דין האמת.
אני משתתפת בצערך ושולחת חיבוקים ודברי-נחמה.
תודה ששיתפת אותנו וסיפרת לנו על אפשרות כזו, לעבור את זה כך.

הי עדינה מותק, שולחת לך חיבוק חם והרבה אהבה. אשריך שיש לך משפחה כל כך גדולה כך שהתמיכה רחבה כמו רשת

משתתפת בצערך
תודה על השיתוף שלך בדרך שעשית ואת עושה

עדינה יקרה. אני משתתפת בצערך.

רק עכשי ראיתי. משתתפת בצערך ושולחת גם אני חיבוק גדול.
תודה על השיתוף.
הרבה אהבה.

איתך באבלך.

תודה תודה.
הימים משונים אני עוברת מ high ל low כל הזמן. זה לא דרסטי. אני לא נופלת, יותר מדויק להגיד שאני פשוט מרגישה מוזר. זאת תחושה לא מוכרת,. משהו מעורפל. תחושת עירפול.
פתאום אני בוכה משום מקום אבל לא בכי דרמטי או אפילו ממש עצוב, יותר כמו בכי משחרר. בכי שמוציא משהו החוצה, את כל הערפול הזה.
בקיצור, קשה להסביר.
מידי פעם במשך היום אני צריכה להגיד לעצמי שאין לי יותר אמא (בחיים האילו לפחות) ואז לבדוק איך אני מרגישה או מה זה עושה לי.
לרב זה פשוט לא מרגיש לי אמיתי, זה כמו חלום שאני חולמת.

אבל רב הזמן אני מרגישה באמת טוב. את ה HIGH אני לא ממש אוהבת כי אני יודעת שתגיע הנפילה אבל מרבית הזמן אני מרגישה ממש ממש שלווה וזה נעים.
עולה בי המון הודיה לאמא שלי. כל הזמן עולים דברים שאני רוצה להודות לה עליהם אז אני מודה לה.
אני באמת מרגישה שהשתחררנו, כולנו, אנחנו (הילדים שלה) ואמא שלי.
Thank you Ema.

רוצה לספר עוד משהו.
כרקע אספר שהבכור שלי בשבועות האחרונים נמצא במצב של כעס, עצבים או עצב כל הזמן, במשך כל שעות היום.
אני הרגשתי תיסכול וקושי אדירים בהתמודדות עם זה.
לראות את הילד שלי בגיל 71/2 במצב כזה זה ממש קשה.
במיוחד היה לי קשה עם הכעס שלו, זה שיגע אותי, בילבל אותי. ועל שטויות, כל היום בועט, מקלל, צועק על שטויות.
ממש חיפש מתחת לשטיח כל היום ממה להתעצבן.

ואז בלי קשר לכל זה, ביום ראשון הייתי בטיפול של המסע.
עברתי במסע שלי דרך שכבות הרגש עד שמצאתי את עצמי בכעס. עלה כעס עצום ולא ידעתי מה לעשות עם זה כי הרגשתי שהדרך היחידה לבטא את זה הוא לצעוק וזה כמובן הביך אותי אבל המטפלת היתה צריכה רק לתת את האישור שלה, עודדה אותי בכמה מילים לתת לזה לצאת ואני התחלתי לשאוג שם.
I let it rip כמו שאומרים אצלינו!
ומה שקרה מבלי לחשוב זה שמצאתי את עצמי בתוך הגוף של הבן שלי, צועקת בדיוק כמוהו, צועקת את הכעס שלו, בועטת ורוקעת ברגליים בדיוק כמוהו ולא יכולה להפסיק עד ש הוא יוציא את הכל.
ואז הגיע הבכי האינסופי, העצב העמוק ויבבתי.
וגם שם הרגשתי את עצמי בתוכו בוכה את הבכי שלו ושלי יחדיו עד שלא היה יותר בכי בתוכינו.
והבנתי הכי ברור שיכול להיות שהבן שלי כועס את הכעס שלי ועצוב את העצב שלי והרגשתי מחוייבות לשחרר אותו ואותי מכל זה.

ומה שאני רוצה לספר זה שמאז יום ראשון הוא מתנהג אחרת לגמרי (זה אמנם רק יומיים וקצת אבל זה שינוי גדול מהמצב שהיינו בו). אני לא אגזים אם אומר שהוא ממש שליו ושמח, לא היה לו התקף אחד של עצבים מאז.
לא כועס, לא מתפרץ והוא לא מסתובב עם הפרצוף הנפול והמדוכא שהוא עוטה על עצמו כבר שבועות.

(אגב, אני כל הזמן חשבתי שהכעס שלו קשור לאבא שלו! אני הרי בן אדם די רגוע, לרב נעימה ונינוחה...מה, לא?! כמה מקומות נסתרים מעינינו יש בתוכינו? יש כל כך הרבה לגלות כשנכנסים פנימה, זה מרתק)

משתתפת בצערך, ורוצה להודות לך על כך שאת משתפת במה שאת עוברת.
יש כ"כ הרבה מה ללמוד ממך!

עדינה יקרה אני משתתפת בצערך ושולחת הרבה אהבה.
תודה ששיתפת אותנו וסיפרת לנו על אפשרות כזו, לעבור את זה כך

מדהים מה שעברת דרך הילד שלך !

ומה שקרה מבלי לחשוב זה שמצאתי את עצמי בתוך הגוף של הבן שלי, צועקת בדיוק כמוהו,
תודה על התיזכורת. אני יודעת לשחרר היטב... אבל אני לא בטוחה שאני מאפשרת לילדיי מספיק לשחרר, אנסה לשים לב לזה יותר.
תודה על השיתוף, בכל.
את יודעת, רבים מאיתנו הולכים לקראת השלב שאת נמצאת בו וזה ללא ספק עוזר.

את יודעת, רבים מאיתנו הולכים לקראת השלב שאת נמצאת בו וזה ללא ספק עוזר.
כן, אני חושבת על זה מהכיוון שלי לא פעם.לפעמים הקושי הוא להרגיש כל כך לבד בתוך זה ואז אני נזכרת שכולם מתים.
כולם עוברים ויעברו מוות מקרוב (שלא לדבר על של עצמם) ולרב זה גם יהיה מספר פעמים במהלך חייהם. יש במחשבה הזאת משהו מרגיע ומנחם. כולנו יחד בזה.

בעוד שעה מתחילה ההלוויה.
דיברתי עם אחיותיי וזה גרם לי לבכות.
עצוב לי שאני לא שם איתם ושאין לי כאן באמת אפשרות לשבת שבעה.
זה מנהג נפלא לדעתי. זה זמן שאני מרגישה שהייתי רוצה להיות מטופלת בו יותר. הייתי רוצה לדבר קצת על אמא שלי...
ביום ראשון אהיה שוב בתל אביב אצל אחותי ולשם יבואו לשבת איתנו נשות מושב מודיעים, כל החברות שלה ושלנו מימים ימימה . זה יהיה כיף.
גרנו שם בבית הכי מרכזי במושב ועד שעזבנו היינו גם המשפחה עם הכי הרבה ילדים (אח"כ כולם עברו אותנו בגדול!, הבית תמיד היה פתוח ומלא אנשים, בעיקר ילדים!
המון רעש בלגן וחיים.
המקום הזה תמיד נשאר בית עבור כל אחד מאיתנו והאנשים שם תמיד מקפידים להגיע לכל אירוע, ברית, חתונה... הם המשפחה שלנו כאן.

מצחיק אותי בימים האחרונים מידי פעם לקבל טלפון מאנשים שאני יודעת שלא סבלו את אמא שלי שמתקשרים לנחם ואומרים עליה איזו אשה נפלאה היא היתה!
אמא שלי לא היתה אשה "חביבה" או "נחמדה" במיוחד. היא גם לא היתה לא נחמדה, היא פשוט היתה שונה - תמיד!
היא היתה eccentric כמו שתיאר אותה דוד שלי (אח של אבא שלי), דיברה המון (בעיקר על עצמה), דיברה על מין כל הזמן ובסיטואציות הכי לא מתאימות ומביכות. היתה לגמרי חסרת טאקט והיו אנשים שאפילו שנאו אותה.
יש לא מעט שגם היו משוגעים עליה, חשבו שהיא הדבר הכי מדהים בעולם. אבל אף אחד לא נשאר פושר לגביה. היא תמיד עוררה בכל אחד משהו חזק.

אז, הנה, טיפה דיברתי עליה. אני שמחה.

שליחה על ידי בלה* » 22 דצמבר 2009, 22:43

עדינה יקרה, אני משתתפת בצערך. ועם זה גם שמחה איתך על ההזדמנות הנפלאה שהיתה לך להיפרד, להשלים, לסגור....

טיפה דיברתי עליה.
(-: טוב, הרי אי אפשר לסכם בנאדם בכמה משפטים.

וואו, תיארת אותה ממש חי.
רק מהכמה מילים האלה אני מרגישה שאני קצת מכירה אותה.
ת'אמת היא נשמעת קצת כמו אמא שלי, או יותר נכון, כמו כמה מָאמוֹת שפגשתי בחיי...

בעצם אני קצת מצטערת פתאום ש... זתומרת... שיט,
פספסתי. לא הספקתי להכיר אותה.

את מעוררת בי כל כך הרבה השראה. תודה

איזה תגובות מקסימות, תודה אהובות.

רציתי לספר משהו קטן.
אולי חלקכן יודעות שהכנסתי את הבכור שלי לבית ספר השנה ועכשיו לפני שובעיים פתאום קיבלתי החלטה להכניס את כולם (חוץ מהקטנה כמובן).
חברה קרובה שבאה להיות איתי היום שאלה אותי מופתעת לגמרי איך הגעתי להחלטה הזאת פתאום.
אמרתי שזה צירוף של כל מיני דברים יחד... אבל בגדול אין לי תשובה ברורה רק ידיעה שזה מה שאני רוצה.
אחרי זה נכנסה אלי שכנה/חברה מכאן מהמושב וסיפרה לי שהיא נזכרה היום שבפעם האחרונה שאמא שלי היתה כאן אמא שלי הגיעה אליה עם הילדים שלי איזה אחר צהריים אחד (כשניסיתי לנוח) והן ישבו ודיברו בזמן שהילדים שיחקו יחד.
השכנה נזכרה שאמא שלי אמרה לה שאם יש דבר אחד שהיא היתה ממש רוצה זה שאני אשלח את הילדים שלי למסגרת, לא בגלל שהילדים צריכים את זה אלא בגלל שהיא רואה שאין לי רגע אחד לעצמי והיא חושבת שהייתי יכולה להקל על עצמי... (לי היא לא אמרה את זה אף פעם אבל ידעתי שהיא חושבת שאני עושה לעצמי חיים קשים כמו שהיא עשתה לעצמה כשאנחנו היינו קטנים...)
בכל מקרה חשבתי שזה מעניין, נכון?!
she got her way (as always) (-:!

מדהים !! מקווה שהאור שלה ושל האופי והחיים הססגוניים שנשמע שהיו לה ילווה אותך בתהליך ההכנסה שלהם למסגרות ובכלל בהמשך החיים !!

בחיי שלפני יומיים שאלתי את עצמי מה עם בכורך במסגרת? והנה את כותבת על זה.
את יכולה להרחיב בנושא יותר? (כמובן רק אם מתחשק..(-:)

<אוף! היום אפילו בשעה הזו הגלישה בבאופן איטית נורא וכל הוספת הודעה לוקח שעות>

אוי, רק עכשיו ראיתי. תנחומיי. @}

כמה מקומות נסתרים מעינינו יש בתוכינו? יש כל כך הרבה לגלות כשנכנסים פנימה, זה מרתק)
היום מצאתי במחברת שלי ציטוט שהעתקתי מהספר "איזון מופלא" של לוסיה אצ'ווריה:
"אף אחד לא מכיר אותנו לפני ולפנים, וגם אנחנו מגלים את המעט שאנחנו יודעים על עצמינו רק בנסיבות קיצוניות. כשאנחנו לבד לפעמים אנחנו קולטים משהו מהאני-המהותי שלנו - אני עצבנית, אני רגישה, אף פעם לא הייתי אומר דבר כזה, בחיים לא הייתי לובשת את זה, לא הייתי מגיע למצב כזה, בחיים לא הייתי נמשכת לפלוני או לאלמונית, את הגבול הזה לא הייתי עוברת- אבל בסופו של דבר זאת רק פארודיה על אינטימיות.
דווקא ברגע הכי פחות צפוי, במצב שלכאורה הוא היומיומי ביותר, אנחנו מגלים שאין גבול שאי אפשר לפרוץ אותו. אנחנו חיים יחסית בשלום עם עצמינו כל זמן שאנחנו לא יודעים מה אנחנו; אבל בעצם מה שהננו מורכב לא פעם ממה שאיננו (כי אנחנו נוטים לרמות את עצמינו)"

כשאנשים משתגעים הם מי שהם באמת.
אדם ניכר בכוסו כיסו כעסו ושגעונו.

הי עדינה
רק עכשיו נודע לי,
שולחת לך חיבוק גדול מכאן .

עדינה יקרה אני משתתפת בצערך

רק עכשיו נודע לי
שלא נדע עוד צער..

תודה לכולכן, אני לא אגיב עכשיו פשוט כי אני עייפה והיה לי יום ארוך ארוך ארוך.
רק רציתי להעציק לכאן קטע מהבלוג של אמא שלי מ ה 14 לספטמבר, רק לפני 3 חודשים.
זה יפה בעיניי -

None of us get out of here alive and once someone told me we all go exactly at the time our souls choose to leave. I am wondering WHY WE DO NOT CELEBRATE DEATH. Since we are all going to die why such dread? Why do we not celebrate the passing of our bodies from this plane onto another. Energy can not be destroyed so i know we in fact just change our form but we must go on since nothing in science suggests otherwise.

Anyhow i guess i just answered my own question. We do not celebrate our death process because we fear it.

How sad since we all face it why not face it with zeal and grace! That is what i intent to do.

היום היו אצלינו לשבת שבעה נשות מושב מבוא מודיעים. הנשים האהובות, כולן כמו אימהות שלי (-:
כרגיל הגיעו לבושות בצבעוניות האופינית להן, סגולים, כתומים, ירוקים, זהב....
כל אחת יותר יפה מהשניה, הִיפִיות לנצח.
הביאו מאפינס מקמח מלא מומתק במיץ תפוחים עם צימוקים ואגוזים ומרק כתום והרבה הרבה אהבה וסיפורים על אמא שלי, על הילדות שלנו במושב,
על איך שאמא שלי היתה אופה 15 חלות כל שישי ומחלקת לכל מי שלא הספיקה לאפות,
ובימי החורף הנצחיים של אז כשכל המושב היה בוץ אחד גדול כולם היו מתרכזים בבית שלנו, בית הסוכנות הקטן, כל אחת עם שלל הילדים שלה כי אצלינו לאמא שלי לא היה אכפת מהבלגן והרעש...
הבית שלנו תמיד היה מלא אנשים, בעיקר ילדים והן הזכירו לי שהיא היתה מקציבה לכל אחד מאיתנו חבר אחד בלבד. היינו שבעה ילדים אז גם אם כל אחד היה מביא רק חבר אחד הביתה זה עדיין היה בערך 10 ילדים סך הכל!
כל אחת סיפרה איך אמא שלי ריפאה אותה או מישהו ממשפחתה מאיזו מחלה כלשהי בעזרת ההומאופטיה או הילינג...
צחקנו ובכינו.
וכולנו הסכמנו שאפילו שאנשי מבוא מודיעים הם בהחלט "שונים" היא היתה תמיד יוצאת דופן בחוסר הטאקט, בפתיחות ובכנות שלה, לא עשתה שום דבר כדי לרצות אף אחד אחר ולא הלכה בתלם מעולם!

כל כך שמח ועצוב לקרוא עליה ואותה.
תודה שאת משתפת, זה מרגש ואני מרגישה שגם מכין אותי לכל המוות שעוד אפגוש בחיי , שלי ושל אחרים.

בקשר למה שאמך כתבה, קראתי על עובדי הוספיס, אשר רואים בעבודתם הכנה של החולים לקראת הלידה של הנשמה שמתרחשת עם המוות הפיסי, לידה משוחררת מכבלי הגוף.
הם קוראים לעצמם: מיילדי המתים.
ולידה זה הרי משהו שאנחנו חוגגים בשמחה אין קיץ.

אני חושבת עליך המון, כל יום. את בליבי.
ובכל זאת לא מצליחה להתקשר.
עוברים עלי ימים מאד מוצפים רגשית, מחר אני עוברת ניתוח, ואולי פוחדת לפגוש עכשיו את המוות מקרוב.
כואב לי שאינני מצליחה להיות אתך ולשמוע אותך יותר בימים כאלה.
אך שולחת את אהבתי מכאן, מקווה שהיא מלווה אותך.

לא עשתה שום דבר כדי לרצות אף אחד אחר ולא הלכה בתלם מעולם!
סחתין. השאירה פה משהו בהחלט טוב.

_בעצם אני קצת מצטערת פתאום ש... זתומרת... שיט,
פספסתי. לא הספקתי להכיר אותה._
זה משהו שמתחדשת כתבה קצת יותר למעלה ונגע בי.
הופתעתי שכשסיפרתי לילדים שלי שאמא שלי נפטרה הם לא עשו מזה עניין בכלל, המשיכו לשחק ולהשתולל.
בעצם רק ציפיתי שזה ישפיע על הבכור אבל הוא בעיקר היה נבוך כי הוא לא ידע איך להגיב, מה "נכון" לו לעשות כאשר מה שהוא רצה זה פשוט לחזור לשחק.
אני יודעת שזה אמור היה לשמח אותי, ילדים, הם חיים כל כך ברגע...
אבל משהו בזה העציב אותי כי הבנתי שהם גם לא ממש יזכרו אותה. אולי הבכור כן אבל במתושטש.
יצא לי הרבה לפנטז על היחסים שיהיו בין הילדים לאמא שלי כשיגדלו, יהיו נערים.
תמיד חשבתי שהיא תהיה סבתא מגניבה לנערים!
אבל לילדים שלי לא תהיה אף סבתא ויש להם רק סבא אחד שהם עדיין לא מכירים,
ואינשאללה הוא יבוא יום אחד לבקר אותנו כי הם ממש ממש רוצים לפגוש אותו.
אני יודעת שנשמע שאני עצובה אבל אני לא ממש.
אני קצת עצובה, מידי פעם, אבל לרב אני מרגישה באמת טוב.
עברו רב החרדות והכבד ויש לי הרבה רעיונות להתחלות חדשות, מוטיבציה ואמונה ושמחה מהדברים הקטנים והגדולים גם יחד ומידי פעם אני נזכרת באמא שלי, לפעמים זה מעלה בי עצב, לפעמים שמחה, לפעמים סקרנות - איפה היא עכשיו? היא רואה אותי? היא כאן ? מה היא חווה עכשיו? איך שם?
היום התקשרה עוד מישהי מהמושב וסיפרה עוד דברים על אמא שלי. זה נעים לי.
בהתחלה התייחסתי לדברים האילו בציניות אבל עכשיו אני מרגישה את הכנות ואת הצער האמיתי שיש לאנשים, אם זה עבורינו שאיבדנו את אמא שלנו או על אמא שלי עצמה שאיננה כאן בעולם הזה יותר.
אני מתחילה להבין כמה קשה לי להאמין שאנשים אחרים באמת אהבו והעריכו אותה.
תמיד חשבתי שכולם פשוט חושבים שהיא משוגעת וזהו, אבל מסתבר שאנשים ראו עמוק מזה וצדדים אחרים ומגוונים שלה.

צריכה לסיים, יש לי ילדים חולים שהתעוררו... לילה טוב

סחתין. השאירה פה משהו בהחלט טוב.
נכון!

קראתי עכשיו שוב את שכתבת לי לפני כיומיים, ופתאום קלטתי שזה אפילו פחות משנה מה כתוב, כמו שמשנה עצם זה שכתוב.
הבטתי במשפטים הארוכים ובמילים היפות והתרגשתי מזה שאשה, שאני לא מכירה, במיוחד בתקופה הספציפית בה היא נמצאת, ישבה וכל כך הקדישה מזמנה.
תודה גדולה.
ואני באמת מאמינה שהכל יהיה בסדר.
אני עוקבת אחרי הדף שלך ונהנת מהשיתוף.
המשיכי.

קוראת אותך כל הזמן @} תודה על השיתוף@}

תודה לכן בנות (-:

אני מודה על הבקר הזה, על החסד של אלוהים, על זה שכל פעם שאני קוראת אליו, פונה אליו הוא שם, הנוכחות הנצחית שלו איתי תמיד כך שאני רק צריכה לזכור לפנות אליו ואז אני מגלה בוודאות ששוב אני לא לבד.
אני מיד מרגישה שלווה, הגוף שלי מרפה מהמאבק על הקיום.
וברגע שהגוף שלי רפוי יש לי הזדמנות לחוות את החיים זורמים דרכי.

עדינה,
כל כך מקסים לשמוע על אמך, איזו אישה מיוחדת,
מקסים לקרוא את הרגישות שלך כלפיה, את המורכבות ואת האהבה הגדולה.
היא כל כך חיה בתוכך.

קוראת אותך, ללא מילים...

אני מאלו שאהבו את אמא שלך ...

אני מאלו שאהבו את אמא שלך ...
ריגשת אותי מיכל. תודה.
תמיד ריגש אותי, כל חיי כשמישהו אמר לי שהוא אוהב את אמא שלי.
זה אף פעם לא היה מובן מאליו.
יחסים של אמא ובת זה דבר כל כך מורכב.
מצד אחד תמיד היתה שם אהבה שלא ידעה גבול, אהבה שהיתה מהולה בדאגה, דאגתי לה והערצתי אותה ואז מגיל מסוים נהייתי מאד ביקורתית כלפיה והתביישתי לאהוב אותה יותר מידי כי בתור ילדה אותם הדברים שחשבתי שכל כך ייחדו אותה התחילו להראות לי כחולשות איומות שלה והם הכעיסו והביכו אותי...
(בטח חוויה מוכרת לרובינו)
ואז עם ההפיכה שלי לאמא התחלתי לראות אותה שוב באור אחר ושוב הדברים השתנו ואז היא חלתה והיא השתנתה המון ואז היא הבריאה והשתנתה שוב ושוב חלתה ושוב הבריאה ושוב חלתה והיום היא כבר לא כאן, לפחות לא בגוף (וזה בלתי נתפס לגמרי שהיא איננה כאן) אבל אני כבר לא דואגת לה (-:
ובדרך הביתה הערב היה ברדיו מרתון של REM וזה החזיר אותי אחורה לתקופת גיל הנעורים שלי בקיבוץ ובדיוק עברנו שם ליד הקיבוץ שחיינו בו כשהייתי נערה (נסענו צפונה) וישבתי לי מאחורה באוטו והילדים שלי ישנו כולם ודוד נהג ואני ניסיתי להרגיש את אמא שלי.
ניסיתי להעלות אותה במחשבה שלי בכל מיני זמנים שונים של החיים שלנו מהילדות, נערות, בגרות... ובדקתי איך אני מרגישה, האם זה כואב או מעציב אותי, מה זה מעלה בי?
אבל "הרגע" היה מאד נוכח וסמיך ולא היה מקום לשום דבר אחר.
היה חשוך ושקט וחמים בתוך האוטו והרגשתי אי שקט בגוף כמו שאני מרגישה לעיתים קרובות לאחרונה ואז נזכרתי שזאת הקריאה של הגוף שלי לעצמי לפנות לאלוהים מלא רחמים, הגוף שלי שרוצה בכל מאודו שארפֶה כדי שאוכל לנוח ולשמוח בחיים שלי שאזכור שאני לעולם לא לבד ויש מי שדואג לי בכל רגע ומחזיק אותי ורוצה רק בטובתי.
אז שכבתי אחורה, עצמתי עיניים, לקחתי נשימה ואמרתי לו שלום ומיד חשתי את ההרפיה ואת השלווה עטפים אותי (לפעמים זה כמו לקחת סם וזה גם ממכר!)

אבל למה שוב ושוב ושוב ושוב, כל פעם מחדש אני צריכה לעשות את זה, לשכוח ולהיזכר? זה לא נגמר!
מה, אני לא יכולה לעשות את זה נניח פעם אחת לכל השבוע וזהו?! חחח... (-:
שבוע טוב לכולנו

זה קטע לא, שבשביל לזכור משהו חייבים לשכוח אותו?!
זאת אומרת שבשביל להיות מודעת לנוכחת של אלוהים אני צריכה לשכוח מהנוכחות שלו כדי שאוכל להיזכר בו?
נו, לך תבין את היצירה הזאת...?

הגוף שלי שרוצה בכל מאודו שארפֶה כדי שאוכל לנוח ולשמוח בחיים שלי שאזכור שאני לעולם לא לבד ויש מי שדואג לי בכל רגע ומחזיק אותי ורוצה רק בטובתי.
תודה על התזכורת זה קטע לא, שבשביל לזכור משהו חייבים לשכוח אותו?!
@}

אחח.. השלמתי קריאה. תענוג.
_היה חשוך ושקט וחמים בתוך האוטו והרגשתי אי שקט בגוף כמו שאני מרגישה לעיתים קרובות לאחרונה ואז נזכרתי שזאת הקריאה של הגוף שלי לעצמי לפנות לאלוהים מלא רחמים, הגוף שלי שרוצה בכל מאודו שארפֶה כדי שאוכל לנוח ולשמוח בחיים שלי שאזכור שאני לעולם לא לבד ויש מי שדואג לי בכל רגע ומחזיק אותי ורוצה רק בטובתי.
אז שכבתי אחורה, עצמתי עיניים, לקחתי נשימה ואמרתי לו שלום ומיד חשתי את ההרפיה ואת השלווה עטפים אותי (לפעמים זה כמו לקחת סם וזה גם ממכר!)_

מקסים. ואיזה כיף זה שבניגוד לסם, זה בריא וטוב, כל המרבה הרי זה משובח

אבל זה לא ממכר. אחרת לא היינו שוכחים את זה

(אני למשל- אין מצב בחיים שאני אשכח לשתות את אחת משתי כוסות הקפה היומיות שלי..)

שבשביל לזכור משהו חייבים לשכוח אותו?!
תודה על זה. ועל הכול.

באמת תענוג לקרוא אצלך ואמא שלך נרקמת והולכת פה ואת מצירת אותה כל כך חיה ומדהימה. וגם את.
תודה.