אני מאלו שאהבו את אמא שלך ...
ריגשת אותי מיכל. תודה.
תמיד ריגש אותי, כל חיי כשמישהו אמר לי שהוא אוהב את אמא שלי.
זה אף פעם לא היה מובן מאליו.
יחסים של אמא ובת זה דבר כל כך מורכב.
מצד אחד תמיד היתה שם אהבה שלא ידעה גבול, אהבה שהיתה מהולה בדאגה, דאגתי לה והערצתי אותה ואז מגיל מסוים נהייתי מאד ביקורתית כלפיה והתביישתי לאהוב אותה יותר מידי כי בתור ילדה אותם הדברים שחשבתי שכל כך ייחדו אותה התחילו להראות לי כחולשות איומות שלה והם הכעיסו והביכו אותי...
(בטח חוויה מוכרת לרובינו)
ואז עם ההפיכה שלי לאמא התחלתי לראות אותה שוב באור אחר ושוב הדברים השתנו ואז היא חלתה והיא השתנתה המון ואז היא הבריאה והשתנתה שוב ושוב חלתה ושוב הבריאה ושוב חלתה והיום היא כבר לא כאן, לפחות לא בגוף (וזה בלתי נתפס לגמרי שהיא איננה כאן) אבל אני כבר לא דואגת לה (-:
ובדרך הביתה הערב היה ברדיו מרתון של REM וזה החזיר אותי אחורה לתקופת גיל הנעורים שלי בקיבוץ ובדיוק עברנו שם ליד הקיבוץ שחיינו בו כשהייתי נערה (נסענו צפונה) וישבתי לי מאחורה באוטו והילדים שלי ישנו כולם ודוד נהג ואני ניסיתי להרגיש את אמא שלי.
ניסיתי להעלות אותה במחשבה שלי בכל מיני זמנים שונים של החיים שלנו מהילדות, נערות, בגרות... ובדקתי איך אני מרגישה, האם זה כואב או מעציב אותי, מה זה מעלה בי?
אבל "הרגע" היה מאד נוכח וסמיך ולא היה מקום לשום דבר אחר.
היה חשוך ושקט וחמים בתוך האוטו והרגשתי אי שקט בגוף כמו שאני מרגישה לעיתים קרובות לאחרונה ואז נזכרתי שזאת הקריאה של הגוף שלי לעצמי לפנות לאלוהים מלא רחמים, הגוף שלי שרוצה בכל מאודו שארפֶה כדי שאוכל לנוח ולשמוח בחיים שלי שאזכור שאני לעולם לא לבד ויש מי שדואג לי בכל רגע ומחזיק אותי ורוצה רק בטובתי.
אז שכבתי אחורה, עצמתי עיניים, לקחתי נשימה ואמרתי
לו שלום ומיד חשתי את ההרפיה ואת השלווה עטפים אותי (לפעמים זה כמו לקחת סם וזה גם ממכר!)
אבל למה שוב ושוב ושוב ושוב, כל פעם מחדש אני צריכה לעשות את זה, לשכוח ולהיזכר? זה לא נגמר!
מה, אני לא יכולה לעשות את זה נניח פעם אחת לכל השבוע וזהו?! חחח... (-:
שבוע טוב לכולנו
