חברות, אני מאוד מתרגשת מהשיתוף והתמיכה שלכן. הדברים שכתבתן כאן מאוד מעשירים. הנה כמה הרהורים שהבשילו בעקבות דבריכן:
רוקדת ותבשיל, התייחסתן ל
רגשי האשמה, וזו נקודה מאוד חשובה בקשר שלי עם הבכור. אני רוויה בהם. אתמול לפנות בוקר אחרי שהצעיר נרדם, אחרי 4 שעות צרחות כאב, אני כבר לא יכולתי להרדם, ועלתה בי רשימה של כל רגשות האשם ביחס לבכור. רשימה ארוכה. ניסיתי לספר לעצמי שעשיתי הכי טוב שידעתי אז, שמה שאני יודעת היום זה בעקבות הנסיון ההורי שרכשתי ולא היה זמין לי קודם, וזה לא עזר. אז ניסיתי על כל אשמה לשבח את עצמי, להוקיר ולהודות על משהו טוב שכן עשיתי. זה עזר רק קצת. אני תוהה איך אפשר לשחרר את האשמה, זה תחום שאני מומחית בלשמר
אילה, כתבת על
כללים וסדרים, וכאלה דווקא יש לנו ואנחנו שומרים עליהם. אלא שמידת הפיקוח הנדרשת היא בעייתית. כי הרבה מההתנכלויות מתרחשות ברגעים המועטים כשאני מסובבת את הראש. אני מחפשת דרך שהכללים יופנמו ויתמלאו בלי פיקוח הדוק שלי. כמו שהיה כשהם היו קטנים - מעולם לא נעלתי חומרי ניקוי או הרחקתי חפצים שבירים. הם למדו את הגבולות בזכות מסרים מאוד ברורים שלי של מה מותר ומה אסור ולאסור תמיד היה תחליף. היום זה יותר בעייתי. כשילד רצה לתקוע כפית בחשמל, יכולתי להרחיק אותו מהשקע, להראות לו מפצל מנותק, לפרק ביחד, להרשות לו לתקוע שם מברג ולהבהיר חד משמעית שלא מתקרבים עם מברג לשקע בקיר. זה עבד. עכשיו כשאני מרחיקה את הבכור שלא יכשיל את הצעיר (הוא אוהב "לשים לו רגל" ולראות את הצעיר נחבט ברצפה), זה לא עוזר. למרות שאני בהירה ונחרצת לגבי ההכשלה באופן החלטי מאוד. אכיפה הרמטית תדרוש הצמדות שלי אליהם, וזה לא סביר משום בחינה. לא מבחינת העצמאות שלהם, ולא מבחינת העיסוקים שלי בבית.
פו, טוב לראות אותך כאן!
המון זמן לא דיברנו. מה שלומכם? תודה ששיתפת על מה שקורה אצלכם. טוב לדעת שאני לא יחידה בסרט הזה. דיברת על
הפרדה, ואני משתדלת בחלק מהימים, אבל חשוב לי שנוכל להיות כולנו יחד כמשפחה, בלי עימותים בכל שניה אפשרית. זה מתיש, וזו לא המשפחה שאני רוצה. מסרבת לקבל שהאפשרויות הן להיות בשלווה לחוד או לריב ביחד. רוצה יחד מיטיב.
בשמת, תודה על התגובה המפורטת שלך. אני לומדת ממנה המון.
את שמה לב שאת פועלת באלימות נגד הבכור, ומייד הבכור מגיב באלימות נגד הצעיר? ברגע שכתבתי את זה, הבנתי את הקשר
ברור לי שכתבת מאהבה, באהבה. תודה
לגבי
את עוצרת אותו בין היתר על ידי סילוק עצמך למקום אחר, וסילוק הקטן אם הוא מסוכן כלפיו. טוב, את זה ניסיתי. התוצאה אצלנו לא היתה טובה. הוא רדף אחרינו, בכעס מתגבר, והחמיר את ההצקות. זה דרך על יבלת-הצעיר-מועדף שלו. מה גם, שיש בזה מסר לא נכון בעיני. מי שמפעיל כוחנות זוכה במרחב? הנפגעים מתפנים? דווקא התקופה האחרונה עם הטילים על ישראל מאירה את זה ברור (בלי להכנס לדיון פוליטי ולאחריות של הצד שלנו): אם יורים עלינו טילים נלך למקום אחר? או נגן על עצמנו?
אז אני רוצה ללמד את הצעיר להגן על עצמו, וללמד את הבכור שאלימות - לא בביתנו. כעת הפתרון שלי הוא לעצור אותו פיזית, לחצוץ בינו לבין הצעיר, ולהגיד לו בטון חמור שאסור לו להכשיל את הצעיר ואסור לפגוע באף אחד בבית. הבעיה היא שהמסר לא נקלט. ההתנהגות לא נפסקת. לכן מחפשת דרך אחרת, אפקטיבית.
ניצן מתוקה, אני יודעת שאת כותבת באהבה וכוונה טובה. וזה עוזר לי לא לקרוא את
מנה גדושה של אהבה ללא תנאי כשיפוט וביקורת. אבל לשאלתך _זה נשמע שיפוטי? התשובה היא כן. אם את רוצה להבין למה, אשמח לכתוב לך בדף הבית שלך.
אמא אינקובטור, כתבת על הנאה
מתפקיד האחות הבכורה. בכורי נהנה מתפקיד זה רק לעיתים רחוקות. פעם הסברתי לו שאחיו הקטן לומד ממנו איך להיות ילד, ומחקה אותו. הוא היה מופתע ושמח על כך. אבל הוא מתנער הרבה פעמים מבקשות סיוע של הצעיר, ומסרב לכל בקשה שלנו להיות אחראי עליו, ולו לפרק זמן של שתי שניות (בבקשה תעזור לו להרים את התיק הכבד שלו - לא רוצה). כשהוא כבר כן מתנהג כבכור, זוכה לשפע חיזוקים והערכה. אבל בניגוד לכל התאוריות שלנו על גברים ועל הצורך שלהם בהערכה בדפים אחרים
, זה לא מגביר את ההתנהגות החיובית.
דו, למרות שאינך מכירה אותי (כנראה), תודה על הקרדיט במילותייך
אהבה ללא תנאי..." - אני בטוחה שהוא מקבל.
.
Tאמא,
גישה חינוכית זה לדעת להציב גבולות כשצריך. - מסכימה, השאלה היא על האיך. כמה נשים כתבו כאן על היכולת להציב גבול אפקטיבי רק כשהן כבר בקצה, באגרסיביות, על סף הפגיעה בילדים. כולן ירויחו מלהציב את הגבול קודם, באפקטיביות. חלק זה עבודה שלנו לזהות את הגבול שלנו ולבטא אותו. וחלק תלוי בילדים.
המסר שזיהתה בשמת
"גמרנו! מספיק ודי!" לפעמים לא נקלט. מסכימה עם הכותבות כאן שגם לאופן בו הילדים סופגים אותנו - את האהבה שלנו, הגבולות שלנו, יש משקל. זה דואט. אני מצליחה לשים גבולות בדרך כלל לפני התפרצות כעס, אבל נחרצות ובהירות לא מספיקות עם הבכור שלי. כבר קרה, שעצרתי אותו באמצע הרסנות, נעמדתי מולו, הנחתי את ידיי על כתפיו, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי באופן הכי ברור בעולם - "אתה עוצר את ההתנהגות הזו ברגע זה". לפעמים אני מוסיפה שאם הוא צריך עזרה להרגע - הוא יכול לקבל מסאז' או משחק, או לבשל איתי - מה שנראה לי שיסייע באותו רגע. אבל גם זה, לכאורה לפי הספר - גבול ברור, פיזי, תשומת הלב שלו אליי, אני שקטה ונחרצת, בלי כעס - לא תמיד עוזר. הוא מסוגל שניה אחר כך לחזור לפעילות המזיקה שלו. כי ככה זה ילדים עם קשיי ויסות. קשה להם לעצור.
כאן, מאוד נתמכתי בדברייך, מונו נוקי
לא הכל תלוי בהורים. יכולים לתת מה שהם יכולים ולא מעבר לזה. אגב זה מאד מסתדר עם נושא של קושי בויסות תחושתי. זה גם חלק מהויסות.
איך פתרת את הקושי של הויסות בנושא של בגדים שלא נוחים? (או כל קושי אחר שצץ?)
מצאתי מרפאה בעיסוק מדהימה, מומחית לויסות תחושתי, שעובדת עם ילדים בדרכם. בעבר טופל בשיטת ורדי. בבית - הרבה מסאז'ים והברשות, גרביים גדולים, רכים ובלי תפרים, גזירת תויות מבגדים. ככה שיש שילוב - גם של הקלה בגריה מצד העולם, וגם הגמשת היכולת שלו להתמודד עם הסביבה.
לגבי ויסות רגשי - זה הרבה יותר קשה. אני גם מניחה לו למצוא את הדרך להרגיע את עצמו, גם מרחיקה אותו כשהוא מתפרע וזורק חפצים, גם מחבקת אותו (כשהוא מרשה לי, וזה נדיר), וגם מתעקשת להיות לידו כשהוא נסער ולסייע לו למצוא דרך להרגע. תלוי במה עובד באותו רגע. היו מצבים של התפרצויות זעם רצחני על אחיו, שבן-זוגי פשוט החזיק אותו על הברכיים, כדי למנוע ממנו פיזית לפגוע באחיו.
איך את מגיבה כשהוא מתבעס להיות השני בתור?
מביעה אמפטיה לקושי, יחד עם אמירה פשוטה שככה זה. לפעמים אנחנו במקום שני, לפעמים ראשונים. זו המציאות.
הוא הרבה פעמים מביע תחושות קיפוח שהוא "תמיד אחרון". זה כמובן לא תואם מציאות, אבל אין מה להתווכח.
מונו, דברייך הבאים מאוד נוגעים לליבי _הכלה - פנים רבות לה. גם להכיל "לא לתת" לילד מכל מני סיבות(לא לתת עוד גרנולה למחרת, לא כעונש פשוט כי נגמרה הגרנולה, או כי אין מספיק לכולם) זה סוג של הכלה, שהיום אני מעדיפה יותר לנקוט בה. חלק מחינוך הוא להסתדר עם בני המשפחה ולתת להם כבוד. בעיני ילד בן 7 שלא מתחשב בשאר בני המשפחה - זו נקודה שיש לחשוב עליה
האם זה כישלון חינוכי? ממש לא, זה שיעור חשוב מאד מאד. אולי פשוט אתם עומדים עכשיו לפני קפיצת מדרגה כל המשפחה, והנקודה הזו הגיעה כי יש לכם את הכוחות להכיל אותה.
אני בעד גישה "חינוכית", אם כי יותר בכיוון של תוצאות טבעיות._
עוד נקודה למחשבה - מה שבעינינו נתפס כ"תוצאות טבעיות" - הילד מפרש כעונש שאנחנו השתנו עליו. למשל, כשהשאיר צנצנת גרנולה פתוחה בסלון (ועבר על שני כללי בית - שלא אוכלים בסלון, ולא משאירים צנצנת גרנולה פתוחה) ואז השתולל עם אחיו, בעט בצנצנת והכל נשפך - הוא נדרש לטאטא בעצמו את הגרנולה. בן-זוגי קורא לזה "תיקון". קלקלת - תתקן. אבל הבכור קורא לזה עונש, מתרעם כאילו נעשה לו עוול, רוטן (תוך כדי ביצוע התיקון). מה הוא לומד מזה?
אני התלבטתי אם להוריד לו מדמי הכיס את עלות הגרנולה. זה יקר (אורגני, הרוב זה אגוזים וגרעינים
) ואני מכינה לבד וזה לזלזל בכללי הבית, בעלויות ובהשקעה שלי. שפיכת הגרנולה היא מעשה שיש בו כמה רבדים, לא רק לכלוך. אז תיקן את הלכלוך. אבל הוא צריך להפנים גם כבוד לעבודה של אחרים, המנעות מבזבוז ועמידה בכללי הבית שהם לטובת כולנו. איך משיגים את זה?
במביק, תודה על כל מה שכתבת
אז יש ילדים שהם חימר, ויש ילדים שהם אבן, ויש ילדים שהם ברזל, ואדמה ומים. לנו צריכה להיות התבונה והתובנה - להבין איפה הכוח שלנו לשנות (והאם אנחנו רוצים? זו שאלה נפרדת), ואיפה היכולת לראות איזה חומר הוא הילד שלנו.
הדימויים האלה מאוד מדברים אליי. חושבת על ההרכב הגאולוגי של הבכור
שאלת על
איזה הקלה? מהייעוץ.
הבנו יותר את חילופי התפקידים הלא-בריאים בין הבכור לצעיר, את זה שאפשר להראות לבכור שמשתלם להיות בוגר יותר, דרך זכויות שאין לצעיר, כמו ללכת לישון מאוחר יותר, לקבל יותר דמי כיס, ובמקביל - דרשנו ממנו עמידה ביותר מטלות בית, כי גם זה צומח עם הגיל. הוא בחר בין תלית וקיפול כביסה יחד איתנו לעריכת שולחן - בעריכת שולחן, ואחיו בחר להאכיל את החתולים.
הבנו יותר את דינמיקת ההעדפה של האיש כלפי הצעיר וגוננות-היתר כלפיו, מה גם שהיא מזיקה לכולם ולא תורמת לאיש.
רוקדת, תודה על
אני מנסה לדמות את עצמי לקיר- אם אני מתנהלת סביבה זה כמו שהיא רוצה להישען ואני זזה פתאום, אם אני מתנהלת עם שיקולים של מבוגר (עם גמישות והבנה כלפיה) ולא נותנת לה לנהל אותי זה אומר שהיא יכולה להישען, שאני שם עבורה.
באופן לייט, הכנות בשיתוף שלך ריגשה אותי. בשבועות האחרונים הרגשתי דחף אלים כלפי הבכור כשהוא פגע בצעיר. לשמחתי הרבה זה נעצר בשלב של צעקות. כנראה בגלל שגדלתי בבית אלים מאוד, עם מכות רצח שאחי המאומץ חטף, וזה כל כך מבהיל אותי, שאין לי סיכוי להרים יד על מישהו. או אפילו להדגים אלימות. מזלי הטוב
בכל אופן, באחד מרגעי הזעם, כשתפסתי את הבכור 'שם רגל' לצעיר אחרי שהובהר לו שזה קו אדום, הודעתי לו, באימפולסיביות, בלי מחשבה, שמעכשיו על כל הכשלה מכוונת של אחיו הצעיר או פגיעה פיזית בו, יישלל ממנו משהו שחשוב לו. תוכנית טלויזיה, לבחור משחק-מילים בנסיעות. עד עכשיו שללתי ממנו דברים שלוש פעמים. הוא קלט את הקטע הפוך לגמרי! ממשיך בהצקותיו, ועכשיו על כל הצקה מצד אחיו (ויש, הוא לא מלאך שרת) צווח הבכור - תשללי ממנו! תשללי ממנו!
אז אני רוצה פתרון אחר. משהו שיסייע לבכור לפתח איפוק ושליטה עצמית כשהוא חווה דחף לפגוע בצעיר.
אגב, כבר שוחחתי איתו בשעת רגיעה על הענין, והוא הציע שאסתכל לו לעיניים, או אגע לו בפנים ואזכיר לו שאסור. אז ניסיתי ו-א. זה לא עובד. ב. הוא ממשיך להפיל אחריות על אחרים להתנהגות שלו.
איך אפשר ללמד אותו שליטה עצמית?
]
