ילד שאף פעם לא די לו

אדמה_טובה*
הודעות: 422
הצטרפות: 15 אפריל 2004, 13:14
דף אישי: הדף האישי של אדמה_טובה*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אדמה_טובה* »

חברות ונשים חכמות, מזמינה התייעצות בקשר לבכורי.

יש לי שני בנים, הבכור בן שבע וחצי, הצעיר בן חמש.
קצת רקע - הבכור ילד אינטנסיבי, דורשני, תובעני. זוכה להרבה התייחסות אישית וטיפולית בבית. ריפוי בעיסוק מוצלח מאוד לקשיי ויסות תחושתי, רכיבה על סוסים, לומד בבי"ס דמוקרטי בו זוכה להרבה קשב, בחירה אישית של תחומי הלימוד ודרכי הלימוד, אהוב וחברותי. נמצא איתי בבית מהצהריים (13:30) יחד עם אחיו.
ממה שחברותיי המורות מספרות, יש לנו שני ילדים באותו ילד.
במסגרות חוץ-ביתיות - בבית הספר, ברכיבה ובריפוי בעיסוק - הוא ילד שמח ועליז, רחב אופקים, מעמיק הבנה, שקול, מאופק, מתלהב, משתתף, אהוד, יצירתי, מתמיד, משקיע, סבלני, בעל הנעה פנימית, מתמודד עם אתגרים. בקיצור - פלא בריאה.

בבית יש לנו ילד שנלחם על מקומו מלחמת חורמה קשה ועקובה מפגיעות.
  • הוא נלחם להיות ראשון בכל דבר, חוטף מאחיו דברים מהידיים. חוטף תורות במשחקים, 'גונב' חברים שמבקרים את הצעיר.
  • מתלונן ללא הרף שאחיו מקבל יותר (יחס, דמי כיס, כמויות אוכל, משחקים פרטיים עם אמא, זמן עם אבא). אובייקטיבית - ודאי שטענותיו אינן תקפות. הוא מקבל הכל - יותר. משום שהוא צריך יותר, ואנחנו במדיניות של לתת לפי צרכים ולא סתם שוויוני.
  • כשיש התגוששות עם אחיו - הרבה פעמים הוא מחטיף לצעיר בלי בקרה על העוצמה, ויש הרבה בכי. אני משתדלת לתווך ולהציע שיחליטו על עוצמת ההתקלויות, או שיקחו בחשבון שלפעמים זה כואב וייגמר בבכי וזה בסדר, כי זה חלק מהמשחק, אבל לפעמים זה כל כך חד-צדדי, שאני בולמת את הבכור ומורה לו להתאפק או להפריד כוחות. וקרה שהצעיר החזיר מנה אחת אפיים, או אפילו תקע לו מרפק בטעות וזה באמת כואב - הבכור התפרץ בבכי זועם, עם חמת-רצח. הוא צרח זמן ארוך שיהרוג את הצעיר, אפילו שהנ"ל התנצל, עמד מודאג ומצטער וביקש סליחה על הפגיעה מעומק ליבו הקט. זה קרה מספר פעמים. פניו היו מעוותות מזעם ושנאה עוורת. היה לי ממש קשה לראות את זה.
  • אם מתפלק לו להיות שני בתור - הוא שובר את הכלים, פורש הצידה נעלב וכועס ומסרב להתנחם זמן ממושך.
  • הוא חוטף לנו דברים מהידיים, כשאנחנו בדרך לתת לו אותם.
  • לאחר שמבקש משהו מאיתנו ואנחנו מכינים לו, ולפעמים זה לוקח זמן, כמו לקלף תפוז או להכין טוסט ואנחנו רוצים לפנק ולהכין עבורו - הוא מאיץ בנו שוב ושוב. אני מסבירה לו שאני כבר מכינה, שלוקח זמן, מציעה שיחכה בסבלנות או יעזור, משקפת באופן אמפטי שהוא כבר מאוד רוצה את הפרי - והוא ממשיך לנדנד כאילו לא שמע בכלל. עד שלפעמים אני מתעצבנת ואומרת לו שיכין לעצמו אם אין לו סבלנות לחכות.
  • הוא מתוסכל בקלות מכל כשלון חלקי או אי הצלחה מיידית, נגיד בקשירת שרוכים או גריבת גרביים. מתפרץ בבכי וזעם ומתקשה להרגע.
  • הוא נוקשה וזקוק להרבה הכנה למעברים. שינויים בתוכניות גוררים התנגדויות ובכי והתפרצויות.
  • ממלא קערות באוכל רב, ולא מסיים. ביקשנו שיקח כל פעם קצת, ויקח תוספת כשמסיים, יש שפע, אבל אנחנו לא מעודדים בזבוז. והוא בשלו. שופך ערימות גרנולה לקערה, מטביע בגביע יוגורט, אוכל שלוש כפות ואז אומר שלא מתחשק לו יותר. דקה אחרי שביקשתי שיתחיל משתי כפות גרנולב וחצי מיכל יוגורט. הוא גם חוטף לאחיו אוכל מהצלחת :-(
אנחנו מבינים את המצב כקושי לקבל את התרחבות המשפחה ושאינו בן יחיד, אפילו שחלפו חמש שנים מאז לידת אחיו (אמרתי כבר קושי עם שינויים?).
  • הקושי לקבל את אחיו קשור כנראה לכך שהצעיר נולד עם מומים ועבר ניתוחים עד גיל ארבע והיתה תקופה שהרבה משאבים משפחתיים הלכו אליו, למרות שתמיד השתדלנו שחלקו של הבכור לא יקופח. בנוסף, כנראה שהיתה בתקופה זו העדפה רגשית וקירבה גדולה של האבא לצעיר, מתוך צורך לגונן עליו, והבכור שהרגיש את זה - נלחם בצדק על מקומו. אלא שהדבר עובד והשתנה כבר לפני מעל שנה, והבכור כאילו לא מגיב לשינוי.
כיום אביו עובד הרבה ונעדר הרבה, וקשה לילד.

שני הילדים מקבלים זמן פרטי איתי ועם אביהם לסירוגין, לפחות פעם בשבוע.
היינו בהדרכת הורים, והתייעצנו עם מישהי שאנחנו מעריכים מאוד, והיתה הקלה לזמן קצר. למשל, למדנו שלגיטימי שהוא רוצה לפעמים להיות בן יחיד, והלואי ואחיו היה נעלם, ואנחנו אומרים לו את זה, שבסדר להרגיש ככה אבל אחרי פעם-פעמיים כאלה האפקט נעלם. גם ההבהרה שעכשיו אנחנו משפחה של ארבעה, ושלכל אחד יש המקום שלו, והצעיר כאן בשביל להשאר, וזה לא גורע ממקומו של הבכור - לא מועילה.
אני מתחילה להרגיש שמדיניות ההכלה וההבנה והגישה ה'טיפולית' מביאה אותנו לחיי משפחה קשים מאוד, עם עימותים מרובים, התפרצויות, בכי וכעס. קשה לי. אני מתחילה לראות בו אימפריאליסט שאף פעם לא די לו, שלא מסתפק במה שיש לו, אף פעם לא מרוצה, ומנסה לחטוף מאחרים מה משמרגיש שאינו מקבל בזכות: אהבה, אוכל, יחס, מקום. בלי קשר למציאות.
אני מתחילה לחשוב שצריך לנסות גישה 'חינוכית' יותר. מאיץ בנו בקוצר רוח? - שיסתדר לבד. חוטף מהיד - לא יקבל. ירביץ לאחיו - ישללו לו זכויות. מילא קערה בגרנולה ולא אכל? - שיאכל את זה בערב.
אני מרגישה שזו פינה של חוסר אונים, לא של אפקטיביות.

מחשבות? רעיונות? חיבוק?
תודה.
אמא_לילי*
הודעות: 166
הצטרפות: 06 ספטמבר 2006, 10:36
דף אישי: הדף האישי של אמא_לילי*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אמא_לילי* »

בינתיים "רק" חיבוק,אבל מאד אמיתי...
קוראת אותך...
תבשיל_קדרה*
הודעות: 8851
הצטרפות: 10 נובמבר 2001, 08:15
דף אישי: הדף האישי של תבשיל_קדרה*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי תבשיל_קדרה* »

(())

אתקשר כשיהיו לי כמה גרמים של אנרגיה...
אדמה_טובה*
הודעות: 422
הצטרפות: 15 אפריל 2004, 13:14
דף אישי: הדף האישי של אדמה_טובה*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אדמה_טובה* »

תודה על החיבוקים :-)

אני רוצה לתת דוגמה מהערב, לפרוק את אשר מעיק. כל ההתרחשויות להלן - תוך עשרים דקות.
הצעיר בילה אצל חבר אחר-הצהריים, והבכור נשאר איתי בבית, עם חבר משלו. הפרדה כזו מועילה להרגעת הרוחות.
שיחקתי עם הבכור וחברו "רייס". הצעיר חזר עם אימו של האורח, נכנסו והצעיר נעמד לצפות בנו. בסיום המשחק ואחרי הפרידה מהאורח, הצעיר ביקש שנשחק "קוקו טאקי". חיפשתי את חבילת הקלפים שנעלמה מהמדף, ראיתי אותה בוודאות שם דקה קודם. ואז התחיל התסריט המוכר:
אמא: "ילדים, איפה הקלפים?"
בכור: "לא יודע". (מתיישב על הכורסא במבט של "אני יודע ועוד איך ולא אגיד לכם").
אמא: "בכור, איפה הקלפים? אין לי כוח להחבאות. רוצה להצטרף אלינו? בשמחה. אבל תחזיר את הקלפים".
בכור: "לא יודע איפה הם". (מצחקק ושומר היטב על הכיס).
אמא: "תוציא אותם מהכיס".
בכור: "זה לא אצלי".
אמא: (מרחיקה את היד של הבכור מהכיס ומוציאה אותם משם).
ואז הבכור חוטף לאחיו את הכובע מהראש.
ואז ויכוח מי ראשון יקבל כפית של דבש-תמצית טימין ובצל (תרופה ביתית נגד שיעול, זה די מסריח למרות המתיקות).
ואז בצחצוח השיניים הבכור מונע מאחיו גישה לכוס המים, בעוד הצעיר מייבב "המשחה שורפת, תן לי את את הכוס, שורף לי" והבכור מצחקק ומרחיק בכוונה את הכוס.
ואז ויכוח למי אקריא סיפור ראשון, עד שיוצא לי לגמרי החשק, אני מרגישה שתכף אתפוצץ ומעדיפה לצאת מחדרם לפני שזה קורה.
לבכור יש תובנה: "אמא, איך שמגיע הצעיר מתחיל כל הרע. זה בגללו".
אמא: "הצעיר כאן, ויישאר כאן, וגם כשהוא כאן יש לך מקום תמיד אצלי ואצל אבא, והגיע הזמן שתקבל את זה".
בכור: "לא נכון, כשהוא כאן אתם לא סופרים אותי".
אמא: "חבל לי שככה אתה מרגיש. לכל אחד מכם יש מקום אצלנו".

ולפעמים, הצעיר שעד לכל הדרמות, מוותר לבכור, כי מבין שקשה לו. ואז הבכור שואג עוד יותר, כי הנדיבות של אחיו גורמת לו להרגיש עוד יותר קטן, והיפוך התפקידים של בוגר-קטן מטריף אותו. אבל במקום להתבגר הוא רק שואג.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אמא_ללי* »

קודם כל חיבוק גדול גדול, זה נשמע קשה ושואב.
ממה שאת מתארת על שני ילדים באותו ילד, וגם מדברים אחרים שכתבת, התחושה שלי היא שמוקד הקושי הוא בבית.
(מסייגת, כי זה גם מצב מאד טבעי ונפוץ שהקשיים יוצאים ומתפרצים בבית).

את כותבת שהיתה התחלה קשה (וארוכה) סביב הלידה של אחיו, ושהנושא עובד והשתנה. זה הדבר שהכי תפס אותי מהדברים שלך. הייתי מנסה לברר עוד קצת מה קורה אצלו בהקשר הזה. יכול להיות שאתם עברתם עיבוד אבל אצלו נותרו משקעים או דברים לא פתורים?
רוקדת_לאור_ירח*
הודעות: 2934
הצטרפות: 03 דצמבר 2004, 17:39
דף אישי: הדף האישי של רוקדת_לאור_ירח*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי רוקדת_לאור_ירח* »

חלק ממה שאת מתארת מוכר לי.
חלקו מעצמי כילדה (ולצערי גם כמבוגרת) וחלקו מהבת יחידה שלי.
אני כל הזמן באשליות שאם יהיו לה אחים הבעיה תיפטר חלקית אבל גם לא מצליחה להגיע לכוחות לחשוב על ילדים נוספים ורתיעה גדולה מילדים נוספים בגלל שזה המצב חלק גדול מהזמן.
מה שכן, אנחנו משתמשים כבר הרבה זמן בפרחי באך. התחלנו עם פרחי קליפורניה והיום עברנו לפרחי באך בלבד. בתקופות שנדמה לי שהחיים סבבה ואפשר להפסיק אז תוך שבועות חלה התדרדרות בדרך כלל. בתקופות בהן אני זוכרת להזכיר לעצמי תמיד, תמיד תמיד לתת לה פרחי באך ושאפשר לדלג על יום ואי אפשר לדלג על שבוע-שבועיים, אז יחסית המצב בבית הרבה יותר נסבל.
אני לא בעד מה שהציע מעלי אמא ללי , אני לא חושבת שילדים צריכים לעבד בקול רם את מה שהם עוברים. לעבד ולעכל זה טוב, אבל למה לטחון לילדים את השכל.
עוד משהו שעובד אצלנו זה כשהגבולות מיטשטשים זה לשים אותם באופן מאד מאד מאד ברור וחד וחותך. זה לא נוח לי , אני בכלל לא יודעת לשים גבולות, אבל זה מה שנדרש וזה מה שעובד.
עוד משהו שאני מגלה אצלי: הבת שלי מנגנת הרבה על רגשי האשמה שלי, על זה שהייתי רוצה להיות איתה יותר ברמה התיאורטית אני מרגישה לא נוח כשאני לא פנויה אליה, אני מרגישה לא נוח על זה שאין לה אחים, על זה שאני לא מצליחה לארגן לה חברים כל יום כל היום ועל זה שהיא נאלצת לשחק לבד כשאני תולה כביסה אם לא בא לה לתלות גם(נניח).
אני שמה לב שהיא מנגנת על המקומות האלה שלי קשה איתם. שזה מקומות בשבילי לעבוד עליהם: מותר לי להיות עסוקה בעוד דברים לא רק בה. אצלך נשמע שיש עדיין מקום שזוכר את התקופה שהשקעתם בו פחות אולי, שאולי הוא יחסית נזנח, איזה מקום שחושב שאולי להביא לו אח זה לעשות לו חיים קשים. אני מציעה להיות מעשיים אבל גם לבדוק את המקום הרגשי הזה עם עצמכם, לא איתו.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אמא_ללי* »

אני לא בעד מה שהציע מעלי אמא ללי , אני לא חושבת שילדים צריכים לעבד בקול רם את מה שהם עוברים. לעבד ולעכל זה טוב, אבל למה לטחון לילדים את השכל.
רק להבהיר - לא התכוונתי בהכרח לעבד בקול רם או לטחון את השכל. זה יכול להיות גם פוקוס שהוא לא בעשייה או בדיבורים אלא בהתבוננות, זה יכול להיות בהרבה דרכים, כל אחד לפי מה שמתאים ומתחבר לו... עבורי, הרבה פעמים קורה שנופל לי איזה אסימון לגבי הבת שלי, ואחרי שהראייה מתבהרת המציאות מסתדרת בעקבותיה. זה לא בהכרח עובר דרך לדבר איתה על זה, למרות שברור שלפעמים כן ולפעמים לדבר זה גם מאד עוזר ומשחרר.
תבשיל_קדרה*
הודעות: 8851
הצטרפות: 10 נובמבר 2001, 08:15
דף אישי: הדף האישי של תבשיל_קדרה*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי תבשיל_קדרה* »

אפרט בע"פ. כותבת כדי לזכור וכדי שתחשבי בכיוון. (ולמקרה שאת רוצה שהכל יהיה כאן)
  • עיבוד. כמו שאתם עיבדתם, גם הוא צריך. דומה למה ש-אמא ללי אמרה. [ותזכירי לי להדגים לך בקשר לילד אחר].
  • רגשי האשמה, כמו שכתבה רוקדת. נדמה לי שלא ניסית להפטר מזה בשיטות "אנרגטיות". (כמו של הקוסם של הגב שלי או אולי משהו מסוג ביירון קייטי - עבודה בכתב, שינוי של דפוסי חשיבה שלך).
אילה_א*
הודעות: 3574
הצטרפות: 23 אוקטובר 2004, 18:09
דף אישי: הדף האישי של אילה_א*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אילה_א* »

אוי כמה מוכר
גם לי תמיד יש הרגשה שאת האחים שלי אוהבים יותר ולא משנה כמה יוכיחו ויאמרו שזה לא נכון מבחינתי זאת עובדה קיימת .
אבל בין הרגשה לבין התנהגות פרועה צריך תמיד להיות פער
בדוגמאות שנתת יש מקום להרבה כללים וסדרים
דוגמאות : יש מקום לשתי כוסות מים ליד כיור צחצוח השיניים
יש תור קבוע יום מספרים לבכור סיפור ויום מספרים לצעיר (ראשון או בכלל )
יום הוא מקבל את התרופה ראשון ויום השני
ואם יש בלאגן מכינים טבלאות
וכן מי שחוטף לא מקבל ( והוא יודע את זה עובדה שרק בבית הוא חוטף - כי רק שם אין את החוק הזה)
כל מיני עזרים טכניים שימנעו מחלק מהבלאגן להתחיל .

ולמה זה טוב ? כי אז מתפנות אנרגיות להכלה וטיפול ברגשות
חבל לי שככה אתה מרגיש. לכל אחד מכם יש מקום אצלנו".
וגם מה גורם לך להרגיש כך ?
ורק להקשיב לא להתווכח .
(עד היום אני כועסת על ההורים שלי שקנו לאחי ספה ולי כורסה לא משנה ששלי עלתה יותר :)
אם את רוצה עוד רעיונות טכניים כאלה אשמח לנדב אותם .
לגבי שני ילדים זה אחד מהדברים שמעידים על בריאות נפשית אצל ילד ובמשפחה בכלל
שהוא יודע שבבית מותר לו לעשות הכל ועדיין יקבלו אותו
(אמא שלי תמיד חלמה להכיר אותי מחוץ לבית רק כדי להאמין )
POOH_והתוספות*
הודעות: 1091
הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי POOH_והתוספות* »

מה שאת כותבת מוכר לי בעוצמות אחרות ובצורות אחרות אצלנו. [כידוע לך ההפרש דומה אבל אצלנו הבכורה בת והשני בן]
היה - עכשיו כבר הרבה הרבה פחות.
אבל היה ככה עם הגדולה - אותו דבר אבל לגמרי אחרת - סיטוציות שונות ועוצמות שונות - אבל כן ביטוי מילולי מאד מאד דומה ומהתאור שלך נראה לי שגם עוצמת הרגש שלה הייתה דומה.

אצלנו מאד עזרה הפרדה.
לא יודעת אם אפשרי אצלכם בבית - אבל ברגע שעשינו לה פינה שלה - רק שלה [אצלנו זה חדר משחקים שהוא רק שלה] - זה עזר מאד.
קודם כל זה עזר לי - כשהרגשתי שהיא עוברת את הגבול אז הצעתי לה ללכת לשם - וזה היה לה טוב בד"כ.
וגם לבד היא הלכה הרבה - בהתחלה מתוך אנטי - "עכשיו הולכת לחדר שלי ולא ארשה לפומיקי להיכנס".
כמובן בקול חזק ודאגה כנה לחזור על המשפט כמה שצריך עד שהוא ישמע ויבוא אחריה.
וכשהוא בא אחריה לא להרשות לו להיכנס.
אבל זה עזר.
עזר גם קצת שמצאנו מקומות שבהם היא נהנתה מזכויות יתר בדברים מסויימים - מתוקף היותה הבכורה.
בקיצור קצת הדגשה של ההבדלים בינהם והיחוד של כל אחד [גם ברמה מילולית אמרנו לה במה לדעתינו היא טובה וחזקה ומצליחה וגם טכנית -
כיוונו אותה להתנסויות בתחומים שונים שהיא תצליח בהן כדי לחזק את התחושה של "אני מצליחה" ו"אני יכולה"] עזרה מאד אצלנו.

זה עזר לה למצוא את המקום שלה בין האחים שלה, ומולנו.
ועזר לה כנראה למצוא את עצמה מחדש.

אחרי תקופה לא קצרה כזו של אנטי [שוב ברמות שונות והתבטאות שונה מבתיאור שלך אבל כן נראה לי אותה עוצמת רגש וכן אותן אמירות מילוליות] -
היא פשוט התעלמה מהאחים שלה כמה שהצליחה.
ובתקופה האחרונה אני מרגישה שחזרנו לשלווה יחסית בבית.
סוף_מעגל*
הודעות: 642
הצטרפות: 14 יולי 2002, 18:09
דף אישי: הדף האישי של סוף_מעגל*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי סוף_מעגל* »

תובנה קטנה (ולא בטוח קשורה או רלוונטית לסיפור שלך) מחיים עם שני בנים: עם בנים אסור לבלות בבית. יש להם "ים" אנרגיה לפרוק, וכדאי להתיש אותם מחוץ לבית ולהגיע הבייתה רק לקראת ארוחה+מקלחת+שינה.
רק שבחורף זה קצת קשה לחפש בילויים מחוץ לבית על בסיס יומי.
ועוד הערה קטנה - כדאי לשלול חוסר B12 לבכור (ובכלל, כל מיני סוגים של חוסרים. אצל הצעיר שלי התגלה חוסר ב- B12 שעלול היה להוביל לכל מיני תופעות אם לא היה מטופל).
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי בשמת_א* »

אני רוצה לתת דוגמה מהערב.
הי אדמה טובה (())
אני רוצה להתייחס לדוגמא שלך, רק בקטנה, כי מאוחר ואין לי כוח לדברים גדולים.
אני מסכימה לעצות של אילה א, ובגדול חושבת שהרבה יכול להיפתר בהתייחסות שלך. קודם כל לסלק את רגשי האשמה שלך, למשל. וגם אני ישר חשבתי על פרחי באך. יכול לעשות שינוי ענק!!

אבל לדוגמא:

_בסיום המשחק ואחרי הפרידה מהאורח, הצעיר ביקש שנשחק "קוקו טאקי". חיפשתי את חבילת הקלפים שנעלמה מהמדף, ראיתי אותה בוודאות שם דקה קודם. ואז התחיל התסריט המוכר:
אמא: "ילדים, איפה הקלפים?"_
שמתי לב שכתבת "תסריט מוכר".
אם זה קורה הרבה, זה המקום לשבור את התסריט המוכר.
שימי לב לדינאמיקה:
  • הצעיר ביקש.
  • את נענית לצעיר מייד, לא שאלת את הבכור למשל "בכור, הצעיר מציע שנשחק קוקו טאקי. גם אתה רוצה?"
  • את מחפשת את הקלפים, והנה - נעלמו.
  • את שואלת, אף על פי שברור לך שמישהו העלים אותם! ושהמישהו הזה לא יכול להיות הצעיר, שרצה לשחק!!!
איך תשברי את התסריט?
כמה אפשרויות. אחת: תשאלי. אם אחד מהילדים מציע משחק, תמיד תשאלי את השני לרצונו לפני שאת זזה בכלל.
<הערת אגב, כאמא לשניים: מוזר בעיני שאת בכלל משחקת איתם קלפים של ילדים! את נהנית מזה ואוהבת לשחק? אני שואלת כי אני שונאת את המשחקים האלה ובחיים לא שיחקתי ולא אשחק עם ילדי בהם. שישחקו ביניהם אם הם רוצים!>

שנייה: הצעיר ביקש. חיפשת. אין קלפים! מה את עושה?
דבר אחד בטוח: לא שואלת!!!!!!! סותמת את הפה שלך בכוח!!!!
מה כן?
אפשרות א:
אומרת לצעיר, תשמע, לא מתאים לי לשחק במשחק הזה עכשיו. מה דעתך שרק אנחנו שנינו נעשה X?
פרשנות:
  • לא שיתפת פעולה במשחק העלמת הקלפים.
  • לקחת על עצמך את ביטול המשחק הזה וכך שוב, לא שיתפת פעולה וגם בצורה שמכבדת את הצעיר ואת הבכור כאחת.
  • הוצאת את הבכור מה"משחק" וכך הפכת את התעלול שלו למשוך תשומת לב וכו' - למלכודת. זה מה שנקרא, כורה שחת בה ייפול. או שיאכל את הדייסה שהוא בישל בעצמו.
אפשרות ב:
אומרת לצעיר, תשמע, לא מתאים לי לשחק במשחק הזה עכשיו. אולי אתם שניכם רוצים להחליט ביניכם על משחק לשניים?
או אפשרות ג: אולי תציעו שניכם משחק אחר, ומה שכולנו נסכים עליו, אותו נשחק?

פרשנות:
  • בגירסאות האלה, את לא מוציאה את הבכור. הוא לא זוכה להתעלל בכם, כי פשוט העפת את הקטע שהוא עשה דרך החלון. אבל הוא גם לא יוצא מופסד, מה שעלול להיות מאוד קשה בשבילו. את נותנת לשניהם מקום שווה, ובגירסה שבלעדייך, את גם מוציאה את עצמך מהמשחק בתור זאת שצריך להיאבק על נקודות אצלה ולזכות בתשומת הלב שלה.
אבל נגיד שלא עשית את זה.
השלב הבא:
_בכור: "לא יודע". (מתיישב על הכורסא במבט של "אני יודע ועוד איך ולא אגיד לכם").
אמא: "בכור, איפה הקלפים? אין לי כוח להחבאות. רוצה להצטרף אלינו? בשמחה. אבל תחזיר את הקלפים".
בכור: "לא יודע איפה הם". (מצחקק ושומר היטב על הכיס).
אמא: "תוציא אותם מהכיס".
בכור: "זה לא אצלי"._
ממש לא כדאי לך להיכנס למריבות ילדותיות עם ילד קטן.
את פה ממש ילדה בגילו. במקום להיות אמא שלו. צאי מהמשחק. במקום זה את משחקת איתו.
בכל משפט פה, הפעולה הכי נכונה מצדך היתה יכולה להיות לוותר. להגיד, "בעצם, עזוב. זה לא חשוב. צעיר, בוא, אני ואתה נעשה משהו כיפי ביחד". ופשוט לקחת את הצעיר וללכת.
במקום זה את נגררת למשחק שלו.

עכשיו, נגיד שהגעת בכל זאת עד כאן.
ואז:
_אמא: (מרחיקה את היד של הבכור מהכיס ומוציאה אותם משם).
ואז הבכור חוטף לאחיו את הכובע מהראש._
)-:
אופס. את שמה לב שאת פועלת באלימות נגד הבכור, ומייד הבכור מגיב באלימות נגד הצעיר?
כן כן, את חוטפת לו בכוח. באמת. אני יודעת שזה לא נראה לך ככה, אבל ככה זה.
שוב, את נעשית ילדה קטנה בעצמך. היית חסרת אונים, הרגשת שהוא דורך עלייך ולא ידעת כבר מה לעשות. היית חייבת "לנצח" אותו, ולהראות לו מי פה הבוס.
אבל יצא ההיפך, את יודעת )-:
((-))

רגע, הערת ביניים: אני מקווה שאת יודעת שאני כותבת הכל באהבה ולא בגלל שאני רוצה לפגוע בך או לגרום לך רגשי אשמה. בכלל אני נגד רגשי אשמה. אבל אני כן בעד הפקת לקחים. הדיאלוג שציטטת מעולה, הוא חושף את הבעיות שיש בתקשורת עם הילד שלך, והוא כל כך שקוף לדעתי שממש קל לשנות! זה רק דורש תשומת לב ממך, שתראי מה קורה לך, איך את מרגישה, ואיך את נופלת למלכודות - ואיך כולכם, את, הבכור והצעיר, סובלים מזה. באמת אפשר לתקן! אפילו ממש מהר!

כלל ברזל: אף פעם אף פעם אף פעם לא לחטוף לילד משהו מהיד, מהכיס או בכלל, בטח לא בכוח (להזיז לו את היד, לפלוש לכיס שלו וכדומה). למעט במקרה חירום מבהיל (הוא מחזיק רימון עם ניצרה פתוחה וחושב שזה צעצוע, נגיד, אוקיי?).

לכן, עברת את כל הויכוח הטפשי ושכחת לצאת ממנו בזמן?
והקלפים עדיין אצלו?
במקום לחטוף - לוותר. לוותר! בכל רגע ורגע בשיחה הזאת יכולת להגיד לו, אתה יודע מה, בעצם, עזוב... מה אני בכלל מתווכחת איתך. ולהסתלק.

ואז ויכוח מי ראשון יקבל כפית של דבש-תמצית טימין ובצל (תרופה ביתית נגד שיעול, זה די מסריח למרות המתיקות).
קוטעים באיבו, כמו ב"א הראשון היום וב השני" (תור של יום זה ויום זה מעולה בעיניי). פסקני ותקיף וזהו. או אומרים, טוב, אחר כך. וסוגרים את התרופה וביי.

ואז בצחצוח השיניים הבכור מונע מאחיו גישה לכוס המים, בעוד הצעיר מייבב "המשחה שורפת, תן לי את את הכוס, שורף לי" והבכור מצחקק ומרחיק בכוונה את הכוס.
לוקחים מהר את הצעיר הצידה ועוזרים לו לשטוף את הפה בלי כוס (אצלנו בכלל לא משתמשים בכוס). מביאים עוד כוס. מתעלמים מהפרובוקציות, עוזרים לנפגע. וכמובן מונעים מראש כמו שאילה הציעה.

_לבכור יש תובנה: "אמא, איך שמגיע הצעיר מתחיל כל הרע. זה בגללו".
אמא: "הצעיר כאן, ויישאר כאן, וגם כשהוא כאן יש לך מקום תמיד אצלי ואצל אבא, והגיע הזמן שתקבל את זה"_

התגובה שלך מתגוננת, מצטדקת, ומכבירה מלים. היא לא עונה על הרגשות שלו האמיתיים, ולא מגיעה אליו.
התגובה הכי טובה לדעתי היא:
"אהה".
בטון מתעניין ומקבל. כאילו אמרת: "הממ, מה אתה אומר...", או "אהמ, מעניין מה שאתה אומר. אני לא אומרת שזה נכון ולא אומרת שזה לא נכון. אלה הרגשות שלך, לא אתווכח איתך בכלל. הקשבתי לך וזה סוף פסוק".

אבל נגיד שכבר הגבת והגנת והצטדקת והתגוננת והתקפת.
_בכור: "לא נכון, כשהוא כאן אתם לא סופרים אותי".
אמא: "חבל לי שככה אתה מרגיש. לכל אחד מכם יש מקום אצלנו"._
גם פה, "אהה" או צליל מתעניין ולא מחייב אחר נשמע לי יותר טוב מכל מלה שתגידי.
זה לא ילד להתווכח איתו.
זה ילד לתת לו זכות דיבור ולא להיגרר אחרי הפרובוקציות שלו.
ואם הוא פולש יותר מדי ולוקח יותר מדי זכות דיבור, לעצור אותו ששמעת אותו וכרגע את לא מסוגלת להמשיך לדון בנושא. את תחשבי על מה שהוא אמר.
ואם הוא עובר לפסים אלימים, את עוצרת אותו בין היתר על ידי סילוק עצמך למקום אחר, וסילוק הקטן אם הוא מסוכן כלפיו (אין סיבה לאפשר פגיעה פיזית בקטן. זה לא עוזר להכיל את הגדול).

זהו בינתיים. חייבת ללכת לישון (-:
ניצן_אמ*
הודעות: 6808
הצטרפות: 28 נובמבר 2005, 19:35
דף אישי: הדף האישי של ניצן_אמ*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי ניצן_אמ* »

אני דווקא מבינה אותו. נראה לי שאם הוא יקבל מנה גדושה של אהבה ללא תנאי (בעסה שאי אפשר לקנות בסופר זמן איכות בשניים בשקל, עם אבא נינוח בבית, הא? ((-))) הכל ישתפר וייפתר מהר. יענו פשטני, אבל באמת שלא.
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

אדמה טובה - מוכר, מוכר מאוד מה שאת מתארת. גם הגילאים וגם ההתחלה המחורבנת של הצעירה בחיים, פגיה-אשפוזים-מעקבים ותרופות אינספור בשנים הראשונות, קומפלט עם דאגה ועיסוק רב שלי בבעיות שלה. גם הבכורה שלי הרבה כועסת, הרבה נרגנת, הרבה לא מרגישה שהיא מקבלת מספיק אהבה או מספיק בכלל, מתעצבנת בקלות כשהעולם והבית לא מתנהלים בדיוק לפי רצונה (ולרוב הם לא). בחוץ היא ילדה מאושרת, מלאה אנרגיות טובות, עצמאית וחברותית, אמפטית ומוכנה להתגמש.

מה שעוזר אצלנו - היא מאוד אוהבת את הצעירה ונהנית מתפקיד האחות הבכורה, האחראית, שמדריכה-מגוננת-מלמדת. זה מנטרל הרבה מאוד מהעוינות. באותה נשימה יש לה גם פריבילגיות-של-גדולה (ללכת לישון אצל חברה, לקבל בגדים חדשים שבעוד שנתיים יעברו לאחותה, להפוך את הפנקייקס במחבת).

זה לא ילד להתווכח איתו. זה ילד לתת לו זכות דיבור ולא להיגרר אחרי הפרובוקציות שלו. לגמרי.

ואם הוא עובר לפסים אלימים, את עוצרת אותו בין היתר על ידי סילוק עצמך למקום אחר, וסילוק הקטן אם הוא מסוכן כלפיו (אין סיבה לאפשר פגיעה פיזית בקטן. זה לא עוזר להכיל את הגדול). לגמרי.

התגובה שלך מתגוננת, מצטדקת, ומכבירה מלים. היא לא עונה על הרגשות שלו האמיתיים, ולא מגיעה אליו. מסכימה.

נראה לי שאם הוא יקבל מנה גדושה של אהבה ללא תנאי. באהבה יש את הצד המעניק והצד המקבל. לפעמים הצד המקבל לא פנוי לקבל את האהבה, ולא משנה עד כמה הצד המעניק שופע. האתגר הוא לעזור לילד לקבל את האהבה ולהפסיק לחוות את חיי הבית כשדה קרב. וזו חתיכת אתגר.

עוד משהו: בהדרגה נפל לי האסימון והבנתי שהבכורה, עם כל הרעש שהיא מקימה, מלאת פחדים וחרדות. התחלנו לטפל במפלצות הפחד והחרדה, גם אצל פסיכולוגית קונבנציונלית וגם אצל נטורופטית. הכל רק בהתחלה כך שעדיין אין לי מה לדווח. אבל אולי זה משהו ששווה לבדוק.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

תחושה אישית לא מבוססת: יכול להיות שכל עניין הבכור-צעיר הוא רק טריגר שעליו הוא תולה דברים (למד שזה מפעיל אתכם, כמובן לא מתוך כוונה לעשות מניפולציה אלא פשוט מפני שזה עובד).
אותי היה מדאיג יותר שהוא כל כך נהדר בבי"ס - הפער בין ההתנהגויות בבית ובבי"ס הוא בעייתי. ייתכן שאם היה לומד לשחרר קצת בבי"ס ולהוציא אגרסיות גם שם ופחות לענות על ציפיות של כולם שם, לא היה חוזר הביתה טעון כל כך.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

כלל ברזל: אף פעם אף פעם אף פעם לא לחטוף לילד משהו מהיד, מהכיס או בכלל, בטח לא בכוח (להזיז לו את היד, לפלוש לכיס שלו וכדומה). למעט במקרה חירום מבהיל (הוא מחזיק רימון עם ניצרה פתוחה וחושב שזה צעצוע, נגיד, אוקיי?).
ואם זה חפץ שחשוב לאמא והילד עומד לזרוק אותו מאחורי הספה או לשבור אותו?
תבשיל_קדרה*
הודעות: 8851
הצטרפות: 10 נובמבר 2001, 08:15
דף אישי: הדף האישי של תבשיל_קדרה*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי תבשיל_קדרה* »

ואם זה חפץ שחשוב לאמא והילד עומד לשבור אותו?
מבחינתי - חירום.
רק שברוב המקרים של "עומד לשבור אותו" זה לא נכון. זה רק פחד שמא ישבור.
ואז מה שאני עושה (כשזה פעוט) הוא לשים יד מתחת.
דו*
הודעות: 85
הצטרפות: 06 יולי 2006, 13:12

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי דו* »

שני דברים קטנים שאני נורא רוצה להגיד (מתוך תחושת הזדהות ואחרי שהתמודדתי עם הרבה תופעות דומות):
  1. אל תיקחי ללב אמירות כמו "נראה לי שאם הוא יקבל מנה גדושה של אהבה ללא תנאי..." - אני בטוחה שהוא מקבל. אם לא היית כזו שנותנת לא היית כותבת כאן. אין לי ספק שאהבה על כל גילוייה זה לא מה שחסר לילד שלך!
  2. כנ"ל לגבי "אותי מדאיג שהוא כל-כך נהדר בבי"ס" - ילדים שמתנהגים נפלא בחוץ ובבית לא כל-כך פשוט מראים לך שבבית נוח להם. שהם מרגישים שיקבלו אותם בבית תמיד ולא משנה מה הם יעשו. הם מספיק חכמים להבין שבחוץ זה לא כך. שבחוץ יש נורמות ושמי שלא מתנהג כמצופה, עלול להפסיד. בניגוד למה שקורה בבית - שם מקבלים מנה גדושה של אהבה ללא תנאי...
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

רק שברוב המקרים של "עומד לשבור אותו" זה לא נכון. זה רק פחד שמא ישבור.
הכוונה היא שהוא עומד לשבור אותו בכוונה.
אילה_א*
הודעות: 3574
הצטרפות: 23 אוקטובר 2004, 18:09
דף אישי: הדף האישי של אילה_א*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אילה_א* »

בניגוד למה שקורה בבית - שם מקבלים מנה גדושה של אהבה ללא תנאי...
נכון
אין ילד שמתנהג אותו דבר בבית ומחוץ לו
ואם יש משהו בו לא ממש בסדר
tאמא*
הודעות: 390
הצטרפות: 02 מרץ 2005, 16:22

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי tאמא* »

היי קבלי קודם חיבוק. גם אצלנו הגדולה חמש וחצי, הקטנה שלוש. יש תחרות בנהים , אלא שהקטנה בפרובוקציות שלה עושה בית ספר לגדולה. אני מסכימה עם מה שבשמת אומרת אם כי גם אני נופלת לפעמים בפרובוקציות האלה. אבל רוצה להוסיף לך עצה קטנה, ,לא תמיד מי שנראה כ"אשם " בתעלול הוא ה"אשם" האמיתי. לפעמים יכול להיות שהקטן בשקט שלו עושה דברים שמתריפים את הגדול . והוא כמובן לוקח את תפקיד ה"ילד הרע". (יש לי סיפור באנגלית לילדים על שני נסיכים שהקטן הוא ה"ילד הרע והגדול רוצה רק פעם אחת לנצח את הקטן. ואכן בסוף מצליח, אבל שותק לא מתגרה בקטן).
לכן תנסי כמה שזה קשה לא להתערב! אם מגיע לאלימות אז להפריד אבל שוב לא להתיחס לנושא הריב רק לעיניין האלימות.

כן גישה חינוכית הרי זה התפקיד שלנו ללמד לכוון ולחנך. אבל גישה חינוכית אינה שווה לעונש.
גישה חינוכית זה לדעת להציב גבולות כשצריך. אבל לא בכעס ובעונשים.
כמו בעניין הרצון שלו ליותר. הגבילי אותו. בפעם הבאה שישפוך קורנפלקס ויוגורט. תשקפי לו מה קרה ותסבירי לו שזה ביזבוז. ואז תגידי לו : אנחנו לא מבזבזים בפעמים הבאות אני אמזוג לך אוכל לצלחת וביחד נילמד את הכמות שאתה זקוק לה.
ואז בפעם הבאה את מוזגת לו. גם אם מתוכח גם אם צועק גם אם לא אוכל שום דבר, אומרת לו בצורה עיניינית. אנחנו עכשיו לומדים כמה אתה צריך כדי שלא נבזבז סתם. וזהוא לא ממשיכה דיון בעינין זה. (אני נגד לתת לו לאכול את זה אחר כך, זה עונש אפילו ברמה הפיזית, אף אחת מאיתנו לא רוצה לאכול קורנפלקס ששכב כמה שעות בחלב)
אבל כן בעד הבהרה שאנחנו לא מבזבזים, ואפילו מאתגרת אותו לילמוד למה הוא זקוק. (אפילו שזה ברור שהוא עושה את זה מסיבות אחרות" את תפעלי עיניינית)
בקשר לתורות בעניינים מסוימים אני מסכימה. אבל לפעמים גם אני מחליטה על סדר מסויים לפי הצרכים ולא לפי התור. לדוגמא: הגדולה תמיד נירדמת ראשונה (כי לא ישנה צהריים) ואז אם אני קוראת לקטנה היא יכולה להירדם באמצע. אז אני לרוב קוראת לגדולה קודם ואח"כ לקטנה. וכשאני רואה שהקטנה עיפה והגדולה יכולה למשוך אז אני מחליטה אחרת.(ואומרת להם כמובן).
אמא אך שמגיע הצעיר מתחיל כל הרע..... אני היתי אומרת לו שאני יודעת שקשה לו ואני מבינה את זה. נקודה.... לא הצעיר כאן והוא ישאר... הרה הוא יודע את זה.
הרבה פעמים אני אומרת לגדולה שגם לי היה כך עם דודה א.... (היא גדולה ממני) הינו רבות הרבה.... אבל את יודעת לפעמים גם היא היתה עוזרת לי... ונותנת דוגמאות.
אתמול הינו צרכים להביא את הקטנה מהגן , והגדולה אמרה שלא צריך שתישאר בגן....
אז אמרתי לה באמת? לא כדאי לך, מי אח"כ יריב איתך ? ומי יעשה לך בלגן? ומי יקח לך את הצעצועים?
היא צחקה אבל אמרה ברצינות : אבל אני לא אוהבת שעושים לי כך. אני: נכון אני יודעת אבל זה מה שקורה שיש אחים לפעמים כיף ולפעמים מעצבן .
שלא תחשבי אני שוב אומרת לך שאני נופלת במלכודות שהם יוצרים לי דרך הריב שלהן. (הרה הן עושות את זה בעיקר בשביל למשוך את תשומת ליבי).
אבל מאוד משתדלת:
לנסות כמה שפחות להתערב או להיות שיפוטית. (מי צודקת)
בזמנים ניחוחים: מדברת על האהבה שלהם וכמה זה חשוב להיות אחת עם השניה ולטובת השניה.
וגם כשנופלת למלכודת שלהן. לא מאשימה את עצמי והרבה פעמים אומרת להם אוי כמה שהיתי רוצה שתעזרו אחת לשניה.... וכו.
דבר אחרון: אין אצל הבכור שני ילדים! זה אותו ילד שקול משתתף אהוד משקיע.... ועוד ועוד... רק צריך לעזור לו למצוא את זה גם כשהוא עם הצעיר.
tאמא*
הודעות: 390
הצטרפות: 02 מרץ 2005, 16:22

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי tאמא* »

ואת העיקר שכחתי. תודה על פתיחת הדף כי כך גם אני לומדת בהקשר לבנותיי (()).
במבי_ק*
הודעות: 3060
הצטרפות: 02 אפריל 2005, 11:04
דף אישי: הדף האישי של במבי_ק*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי במבי_ק* »

הי אדמה טובה ונהדרת. נורא קשה לי בימים אלה לכתוב טקסטים ארוכים, כי הזמן שלי כ"כ קטוע, שאני מעדיפה בכלל לא להתחיל. כי אני יודעת שכשאני כותבת עם רצף חשבה שכל הזמן נקטע, זה יוצא פשוט פחות טוב. אבל בכל אני מנסה - כי אכפת לי מאוד. אני כותבת זרם של מחשבות, אין לי איזה קו ראציונלי או "אני מאמין" שעל-פיו אני כותבת. יש רק תינוקת חולה עלי ועוד ילד חולה לידי - קחי בחשבון :-P

אז אני דווקא לא מתחברת להנחה שאם הוא יקבל אהבה ללא גבולות וללא תנאי זה יפתור את הבעיה. כן, בטח, זה עדיף לכולנו, הורים, ילדים ובני אדם לקבל אהבה ללא גבולות וללא תנאי. אבל - אני יודעת יודעת יודעת שהילד שלכם קיבל ומקבל עד כמה שאתם יכולים להעניק, כמו שלכולנו אילוצים, ולהוסיף על כך רגשות אשם או הנחות "אידיאליות" מבחינתי זה לא הכיוון. כלומר - אם אפשר, אז מסכימה שתמיד טוב לתת את המקסימום. אנחנו כאן שבמקום שאתם נותנים את המקסימום, ואולי יש עוד דרכים טכניות ורגשיות ואנרגטיות למקסם את זה.

אני רואה את זה שיש ילדים שצריכים יותר. ממש כמו שכתבת בכותרת. הוא צריך יותר. זה לא משנה אפילו מה הסיבה. אני יכולה לקחת סיטואציות דומות בגילאים דומים (נניח ניתוח, נניח אמא מאושפזת) ושני ילדים יגיבו שונה לגמרי. לגמרי. ככה שהגדרת את זה טוב מאוד - זה הילד שלך. נכון, תמיד אומרים להורים "חפשו אצלכם". וזה נכון. אבל ההמשך של זה צריך להיות - חפשו אצלכם את מה שהילד הזה שלכם צריך, לא תמיד המקור הוא בכם. אני מאמינה גדולה שלצד הזכות של הילדים שלנו להיות בני אדם שלמים הראויים לכבוד שלנו אליהם כבני אדם, הם ראויים גם לחולשות משלהם. ככה שלא תמיד התשובה תהיה מה שניצן קראה "פשטנית" ואני מסכימה איתה בהגדרה אבלא במסקנה - לא תמיד התשובה היא שאין מספיק נתינה ואהבה. אולי. שווה בדיקה. אבל מההיכרות המעטה אך בתשומת לב, שלכם - אני מהמרת שזה אולי חלק קטן מהתמונה.

אז קודם כל זה שאת מבחינה שהילד הזה הוא שונה בצרכים שלו - זה נהדר. זה נהדר כי את רואה אותו, על הצרכים שלו, על הילדות שלו, על הקסם שבו ועל החלקים החלשים שבו. תמונה מלאה של אדם. וזה יפה בעיניי. להבין שזה לא ממש משנה מה הסיבה (התרבות השפיעה/ הגן הרס/ אבא לא בבית מספיק/ הוא פשוט כזה...) זה לא ממש משנה למה, זה משנה שהילד הזה הוא שלך, ואת מנסה לראות איזה "מפתח" מתאים לו.

אני גם מתחברת לנתינה לפי צרכים. יש לי בבית בכורה כזו שבצורה מאוד מתונה גם מרגישה לפעמים מקופחת. לא ברור לי למה ומדוע. ברור לי שלפעמים צריך לתת מה שצריך (במובן של על-פי הצורך) ולא על פי הצדק. לפעמים זה קשה לי, כי זה על חשבון המרכזי. אבל נעזוב אותי. אני מציינת כדי לחזק את הכיוון של נתינה לפי הצורך, אבל גם כאן רוצה להמשיך את המשפט - לפי הצורך, אבל בתוך גבולות ברורים של הבית שלכם, שמירה על המסגרת של הנורמות שעל-פיהן אתם רוצים ומוכנים לחיות ובמקומות שבהם אין התאמה - כלומר, אי אפשר גם לתת על-פי הצורך וגם לשמור על המשפחה (כלומר - על הנורמות וכו'), אז אני באופן אישי הייתי עוברת לנוהל חירום - שמירה על המשפחה תוך כדי שמירה על לב פתוח וענקי ומקבל ומסור ומוכן בכל עת לאהבה ודיאלוג וגם עימותים, אבל בתוך הכללים המקובלים עליכם. הוא לא מסכן אתכם, זה לא נוהל חירום כזה. אבל הוא גורם לכם לחיות במתח ובג'ננה ולקטן הוא גורם לחיות בחשש תמידי. אז אצלי זה לא היה עובר. אז אני מדברת על נוהל חירום שמבהיר שזה בית שבו שומרים על כבוד, ושומרים על דרך ארץ. מותר לריב, לצעוק, להתווכח. לא משהו סטרילי של "נימוס" ו"דרך ארץ", אלא משהו שמציב סטנדרט של - זאת המשפחה שלנו, אנחנו שומרים עליה. אתה חלק מהמשפחה הזאת, אתה יכול להרגיש בטוח איתנו, כי אנחנו שומרים על המשפחה ואתה חלק ממנה.

חוץ מזה, מסכימה עם מה שבשמת כתבה לגבי פירוק דפוסים.

צריכה לחתוך, אנסה להמשיך. חיבוק ענק, תודה שאת חולקת.
במבי_ק*
הודעות: 3060
הצטרפות: 02 אפריל 2005, 11:04
דף אישי: הדף האישי של במבי_ק*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי במבי_ק* »

אנחנו כאן שבמקום שאתם נותנים את המקסימום, ואולי יש עוד דרכים טכניות ורגשיות ואנרגטיות למקסם את זה.

בטח התכוונתי ל - אנחנו כאן יוצאים מהנחה שאתם נותנים את המקסימום וכו'.
במבי_ק*
הודעות: 3060
הצטרפות: 02 אפריל 2005, 11:04
דף אישי: הדף האישי של במבי_ק*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי במבי_ק* »

לא תמיד התשובה היא שאין מספיק נתינה ואהבה.

אני רוצה לנסות לדייק. אני חושבת שכמו שנניח לוקחים ברזל (כתוסף תזונה), אבל אין ספיגה. אז יש גם מצב שבו יש נתינה מקסימלית ושלמה, אבל משהו ב"ספיגה" לא מכוייל. כי אני מאמינה שאהבה כלפי הילדים היא בכל מקרה ללא גבולות וללא תנאי (בהנחה שמדובר בהורים טובים ונורמליים). יש לנו גבלות חיצוניים שהתרבות והחיים שמים לנו. למשל - שאבא עובד הרבה. אבל זה לא הופך את האהבה למותנית או מוגבלת. (שוב - הכל לדעתי). בגלל זה אני חושבת שחשוב נורא (לפעמים) שההורים לא יסתבבו עם תחושה שהכל בזכותם או באשמתם. יש להם את מפתח הזהב לשנות הכל - אז כן, מהבחינה הזאת זה באמת כל-כך תלוי בהם. ומצד שני - זו עדיין חצי משוואה, שמניחה שילדים הם יצורים פלסטליניים בשטאנץ שניתן לעצב. אז יש ילדים שהם חימר, ויש ילדים שהם אבן, ויש ילדים שהם ברזל, ואדמה ומים. לנו צריכה להיות התבונה והתובנה - להבין איפה הכוח שלנו לשנות (והאם אנחנו רוצים? זו שאלה נפרדת), ואיפה היכולת לראות איזה חומר הוא הילד שלנו. כלומר - הידיים שלנו (בהמשלה), ידי האומן, הם הנתון הקבוע. הדבר המשתנה הוא החומר שהוא כל ילד וילד. להבין את החומר הזה - זאת האומנות, ולא מה ש"יצא" מבחינה של "איכות היצירה". (עד כאן ההמשלה הגסה, לא יודעת איך הגעתי לזה).
ניצן_אמ*
הודעות: 6808
הצטרפות: 28 נובמבר 2005, 19:35
דף אישי: הדף האישי של ניצן_אמ*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי ניצן_אמ* »

אל תיקחי ללב אמירות כמו "נראה לי שאם הוא יקבל מנה גדושה של אהבה ללא תנאי..."
ללב? איך אפשר לקחת את זה ללב? זה נשמע שיפוטי? אם כן, אז סליחה עמוקה. מממממש לא מה שהתכוונתי.
אהבה ללא תנאי צריכה כל כך הרבה תנאים מקדימים, שלווה, ותמיכה, ובן זוג נוכח, וחוסר דאגות פרנסה, ונינוחות... זה צריך פחות או יותר להיות על פסגת הר בשווייץ כשאתם כבר חודש לתוך הטיול, ואבא בדיוק לקח את הצעיר לטיול של חמישה ימים בסביבה..
חלילה לא פקפקתי בכך שאת אוהבת אותם או מציבה תנאים לאהבתם. אלא שיש עכשיו מערכת אילוצים סבוכה מאד שמקשה מראש על האפשרות להרגיש נאהבת ללא תנאי בעצמך ומתוך כך לשפוע א כל הטוב שאת יכולה לתת.

עכשיו ברור?
אלטר_אגו*
הודעות: 1539
הצטרפות: 20 דצמבר 2007, 20:56
דף אישי: הדף האישי של אלטר_אגו*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אלטר_אגו* »

אדמה טובה{{}}, קודם כל חיבוק. ממש. זה נשמע כל כך קשה ומעייף.
גם אצלי קורים דברים דומים. ולפעמים אני חושבת שאולי אין הרבה מה לעשות, רק לחכות שתעבור שוב התקופה הקשה...
במבי_ק*
הודעות: 3060
הצטרפות: 02 אפריל 2005, 11:04
דף אישי: הדף האישי של במבי_ק*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי במבי_ק* »

היינו בהדרכת הורים, והתייעצנו עם מישהי שאנחנו מעריכים מאוד, והיתה הקלה לזמן קצר. למשל, למדנו שלגיטימי שהוא רוצה לפעמים להיות בן יחיד, והלואי ואחיו היה נעלם, ואנחנו אומרים לו את זה, שבסדר להרגיש ככה אבל אחרי פעם-פעמיים כאלה האפקט נעלם. גם ההבהרה שעכשיו אנחנו משפחה של ארבעה, ושלכל אחד יש המקום שלו, והצעיר כאן בשביל להשאר, וזה לא גורע ממקומו של הבכור - לא מועילה.

איזה הקלה? במה היעוץ עזר ואיפה נכשל? אני מאד מאמינה בעיניים חיצוניות. כשמדברים על דברים, תמיד מתחיל איזשהו שינוי - יכול להיות של חברים ובהחלט גם של מטפלים, אלטרנטיביים או קונבנציונליים.
מונו_נוקי*
הודעות: 2232
הצטרפות: 25 מרץ 2004, 18:12
דף אישי: הדף האישי של מונו_נוקי*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי מונו_נוקי* »

אני הולכת לכתוב דברים קצת קשים. מי שרוצה שיקח מה שנראה לו
לא הכל תלוי בהורים. יכולים יכולים לתת מה שהם יכולים ולא מעבר לזה.
אגב זה מאד מסתדר עם נושא של קושי בויסות תחושתי. זה גם חלק מהויסות.
איך פתרת את הקושי של הויסות בנושא של בגדים שלא נוחים?(או כל קושי אחר שצץ?)
איך את מגיבה כשהוא מתבעס להיות השני בתור?

הכלה-פנים רבות לה. גם להכיל "לא לתת" לילד מכל מני סיבות(לא לתת עוד גרנולה למחרת, לא כעונש פשוט כי נגמרה הגרנולה, או כי אין מספיק לכולם) זה סוג של הכלה, שהיום אני מעדיפה יותר לנקוט בה. חלק מחינוך הוא להסתדר עם בני המשפחה ולתת להם כבוד. בעיני ילד בן 7 שלא מתחשב בשאר בני המשפחה-זו נקודה שיש לחשוב עליה
האם זה כישלון חינוכי? ממש לא, זה שיעור חשוב מאד מאד. אולי פשוט אתם עומדים עכשיו לפני קפיצת מדרגה כל המשפחה, והנקודה הזו הגיעה כי יש לכם את הכוחות להכיל אותה.

אני בעד גישה "חינוכית" , אם כי יותר בכיוון של תוצאות טבעיות. שפך גרנולה?לא יהיה לו למחרת. שבר משהו? לא יוכל לשחק בו. חטף לאחיו?לציין בפניו כי בעתיד אחיו עשוי לא לרצות לשחק עימו. מאיץ בכם? זה הזמן שלוקח, עליו להסתדר לבד או פשוט להבין שלא עוזר להאיץ. הכל לפי עקרונות שאתם מאמינים כמובן.

במקביל אפשר לבחון את ההתנהלות המשפחתית. למשל אני התחלתי להגיד יותר :"תודה" כי אני מצפה שיגידו לי תודה, לשבח מאכל שטעים לי , להגיד שאני מעריכה מאד שנתנו לי משהו, גם אם זו ואזה מכוערת שמאד מאד לא לטעמי ולכבד את האחר גם בדברים הקטנים.

אני פחות אוהבת עונשים כמו לאכול לארוחה הבאה את האוכל ממקודם וכולי. אני חושבת שאם מראים לילד תוצאות של התנהגותו, הוא מקבל מתנה מאד גדולה לחיים.

אם בא לך לקרוא, הספר הנפלא שקראתי לא מזמן"הורים משוחררים, ילדים משוחררים:". ספר נהדר, יש שם דוגמא מעולה איך לכבד את הילד וגם את ההורה באותו הזמן: יש שם מצב של אמא ובת . (אני כותבת מהזיכרון פחות או יותר) הבת כבת 10 כמדומני. היא מספרת לאמה משהו והאם מקשיבה. אחרי חצי שעה של קיטורים האם מיצתה ורוצה לעשות משהו אחר.. האם אומרת לבת:"שמעתי אותך יקרה, אמרת ש א, ב, ג. עכשיו אני הולכת לעשות כביסה וכל הזמן הזה אני אזכור את הדברים החשובים שאמרת לי".
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

אהבה ללא תנאי צריכה כל כך הרבה תנאים מקדימים, שלווה, ותמיכה, ובן זוג נוכח, וחוסר דאגות פרנסה, ונינוחות... זה צריך פחות או יותר להיות על פסגת הר בשווייץ כשאתם כבר חודש לתוך הטיול, ואבא בדיוק לקח את הצעיר לטיול של חמישה ימים בסביבה..
מה לעשות שרוב חיינו אינם מתרחשים על פסגת הר בשוייץ אלא בין היתר בפקק על איילון-צפון אי שם בין מחלף השלום לגלילות, כשאבא במילואים ושני הילדים איתך, עייפים, מורעבים ועצבניים, מוקדם בבוקר כשגשם זלעפות בחוץ ואת חייבת לארגן את שניהם ולמהר החוצה כי יש לך רופא שיניים ב-8 בבוקר, או בשישי אחר הצהריים כששניכם רוצים רק לישון והילדים מקפצים סביבכם.

חלק מחינוך הוא להסתדר עם בני המשפחה ולתת להם כבוד. בעיני ילד בן 7 שלא מתחשב בשאר בני המשפחה-זו נקודה שיש לחשוב עליה זה מה שרציתי לומר. ראיתי גם שאחרות אמרו במילים אחרות מה שאמרתי גם אני - שהענין כאן הוא לא מתן האהבה אלא האופן שבו היא נחווית אצל הילד.

נוהל חירום שמבהיר שזה בית שבו שומרים על כבוד, ושומרים על דרך ארץ. מותר לריב, לצעוק, להתווכח. לא משהו סטרילי של "נימוס" ו"דרך ארץ", אלא משהו שמציב סטנדרט של - זאת המשפחה שלנו, אנחנו שומרים עליה. אתה חלק מהמשפחה הזאת, אתה יכול להרגיש בטוח איתנו, כי אנחנו שומרים על המשפחה ואתה חלק ממנה. בדיוק כך. כי כהורים אנחנו אחראים לשלומם ובטחונם ובריאותם ואושרם של ילדינו, אבל גם על תפקודה הזורם והתקין של המשפחה כיחידה אחת. לקח לי זמן להבין שמצב שבו אחד מבני המשפחה קובע את מצב הרוח וההתנהלות של כל האחרים, תמיד, וכולם צריכים להתגמש סביבו - הוא מצב שצריך לשנות.
באופן_לייט*
הודעות: 788
הצטרפות: 02 נובמבר 2006, 23:58
דף אישי: הדף האישי של באופן_לייט*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי באופן_לייט* »

(())

קראתי אתמול את דבריך ועלה לי אירוע משבוע שעבר
הגדולה בכתתה בכי מר משך שעה!! למזלי אמא שלי היתה פה והיתה עם הקטן.
הטריגר היה העובדה שאסרתי לראות TV או משהו איזוטרי כזה.
אני הייתי רגועה משך 55 דקות מתוך השעה, אישרתי את הרגשתה הרעה, הבנתי, ליוויתי אותה לחדרה והצעתי להישאר איתה אם רוצה, היה גם שלב של הולדינג וכו' וכו' .
הייתי מאוד מכילה ואמפטית ושלווה.(באמת, לא במניפולציה)
אבל אחרי שעה של בכי, כבר הייתי עייפה. ואז היא ירקה על המיטה שלי. פעם, [אסרתי] פעם שניה [ שוב איסור] פעם שלישית [איסור כועס] ואחרי הפעם הרביעית "איבדתי את זה" לפתתי אותה באגרסיביות והרבצתי בכוח למזרון (קרוב אליה) . לשתינו היה ברור שאני קרובה עד מאוד להרביץ לה.
ומה שהיה מדהים זה שהיא נרגעה באחת.
כאילו היתה צריכה את הכעס שלי כדי להרגע [ יש לי כל מיני מחשבות על זה]

אגב, בגן היא הסבירה לגננת שהיא בכתה כדי להוציא רגשות רעים וגם "בכיתי כי היה לי אומץ לבכות" [ אם זה הקריטריון אז יש לי ילדה מה זה אמיצה :-D]

לא יודעת בדיוק איך אזל מה שאת מספרת מתחבר לי לעניין הזה - אולי של "הכלת יתר" של תחושותיהם הקשות של ילדנו. מקצרת במנוסח כי בין הנזלת (שלי) לנזלת (הקטן) לניתוח (אבא שלהם) להקאות (שלה היום הוחזרה אחר כבוד מהגן) זה מה שאני יכולה לגנוב על המחשב.

זה מזכיר אותי לדיון שהיה ב קשה לי עם בכיות שאולי אפשר להסיק ממנו כמה דברים.

ואני מאוד מתחברת לדברים של במבי ושל מונו שאנחנו צריכים לזכור שהם "הם" ולוותר קצת על אומניפוטציה אמהית.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

_"איבדתי את זה" לפתתי אותה באגרסיביות והרבצתי בכוח למזרון (קרוב אליה) . לשתינו היה ברור שאני קרובה עד מאוד להרביץ לה.
ומה שהיה מדהים זה שהיא נרגעה באחת._
בדיוק.
היום בת ה-4 בכתה שעה רצופה על משהו איזוטרי עוד יותר מטלויזיה, ואחרי שכל ההכלה, ההרגעה והניחומים לא הועילו, אמרתי לה בטון שקט ועיניני: אני עוד רגע נותנת לך סטירה אם לא תפסיקי לבכות.
נכון, איבוד שליטה, מפחיד, קיצוני, אבל הילדה השתתקה עם סיום המשפט, ואחרי רגע בקשה ממני בטון רגיל לחלוטין בלי שום עקבות של בכי לקרוא לה סיפור מסוים.
מה אני אמורה להבין מזה?!
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

בין הנזלת (שלי) לנזלת (הקטן) לניתוח (אבא שלהם) להקאות (שלה היום הוחזרה אחר כבוד מהגן) זה מה שאני יכולה לגנוב על המחשב. אוי לייטילה. בריאות בריאות ועוד בריאות.

העלית לי באוב סצינה מאיזה בוקר אחד שבו ניסיתי להלביש את כולן ואת עצמי ולא לשכוח כלום כדי לצאת בזמן מהבית. לצערנו לצאת בפיג'מה ולקחת את הבגדים בשקית לא היתה אופציה כי היה מינוס אני לא יודעת כמה ושלג בחוץ. אחת מהן התבצרה ולא הסכימה לכלום ורק עמדה שם ובכתה בכי יבבני, מאלו שהתדר שלהם מנגן לך ישר על העצבים החשופים. אז הכלתי, וניחמתי, ועודדתי והדרכתי, ובסוף צרחתי ולדעתי גם תפסתי איזה סוודר וחבטתי איתו בקיר. הן השתתקו, התלבשו ותוך דקה היינו בחוץ.

_נכון, איבוד שליטה, מפחיד, קיצוני, אבל הילדה השתתקה עם סיום המשפט, ואחרי רגע בקשה ממני בטון רגיל לחלוטין בלי שום עקבות של בכי לקרוא לה סיפור מסוים.
מה אני אמורה להבין מזה?!_ וזה מה שאמר לי הגריין: כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי. אני מניחה שאנחנו אמורות מדי פעם להפנים את הגריינים.
רוקדת_לאור_ירח*
הודעות: 2934
הצטרפות: 03 דצמבר 2004, 17:39
דף אישי: הדף האישי של רוקדת_לאור_ירח*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי רוקדת_לאור_ירח* »

מצטרפת למה ש באופן לייט אמרה.
אני יכולה לשתף שאצלנו כשהיא היתה יותר קטנה הייתי עסוקה הרבה מהזמן בלהכיל, להחזיק, לחבק כשהיא צורחת והרבה הרבה להתנהל סביבה. היום זה לא מתאים לי יותר ואני לא מוכנה להתנהל רק סביבה. זה קשה אצלנו כי זו רק אני מולה. ראיתי יותר מפעם אחת איך אחרי שעה וחצי של סבלנות כשפתאום אני מתפוצצת עליה אז הכל נרגע. רק מה? לפעמים זה יותר מדי בשבילי ואז זה כבר יוצר אוירה ממש קשה, אם היא נרגעת אני כבר עצבנית או כועסת על עצמי שככה הגבתי.
אתמול באתי בצהריים לקחת אותה מהגן והיא ניג'סה כל הזמן. כל הזמן יללות: למה באתי לקחת אותה וללכת לחברה ואז היה קטע קצת מסובך בכביש שביקשתי רגע שקט להתרכז והיא המשיכה עם ניג'וסים , אחר כך הגענו לרמזור אדום והיא ייללה שאני אסע ויצאה ממני שאגה מהבטן, פשוט אמרתי לה שתשתוק עכשיו, כזו שאין לי טיפת חרטה עליה כזו מהמקום הנכון בגוף. היא עשתה קול מחאה קטנה והשתתקה.
במצב רגיל הייתי מכילה את זה שעתיים ואז מתפרצת, אחרי שגם קיבלתי כמה פליקים בדרך. מצטערת, זה לא מתאים. כנראה שיש ילדים שלא צריכים שיבינו ויכילו אותם (תלוי כמובן בסיטואציה, יש מצבים שאני מאד מכילה או משתדלת להכיל) אלא שיגידו להם "עד כאן".
אני רואה שמאז שהתחלתי להיות יותר ויותר בהירה (אני בתהליך, תמיד) לגבי ההתנהלות בבית אז גם היא הרבה יותר רגועה ומאושרת, יותר קל לה כי זה נותן לה ביטחון של מה מקובל ומה לא, מה אפשר ומה אי אפשר.
זה מאד קשה כי אצלי התגובה האינסטנקטיבית היא להרים ולחבק כשהיא מייללת. לא מתאים עם הילדה הזו וקשה להפנים. היא ילדה מדהימה אבל באסה לי שרק אחרים יהנו ממנה ואני אראה רק את הצדדים הקשים. זה בסדר שהקושי יוצא היכן שבטוח לה, ומצויין שזה בבית אבל לא בריא להיות מותשים סביב ילד, זה גם לא נכון ובריא ובטוח לילד עצמו.
אני מנסה לדמות את עצמי לקיר- אם אני מתנהלת סביבה זה כמו שהיא רוצה להישען ואני זזה פתאום, אם אני מתנהלת עם שיקולים של מבוגר (עם גמישות והבנה כלפיה) ולא נותנת לה לנהל אותי זה אומר שהיא יכולה להישען, שאני שם עבורה.
עם פרחי באך היא מצליחה גם בבית להיות נהדרת והקטעים שלא הם במינונים שיותר קל להתמודד איתם, כשמפסיקים לכמה שבועות (לא מיד) יש קטסטרופה. מעבר לזה אני כל הזמן עושה עבודה אנרגטית ורגשית עם עצמי לגביה, שיהיה ברור.
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי בשמת_א* »

אמרתי לה בטון שקט ועיניני
אמרתן שם:
"גמרנו! מספיק ודי!"
חד משמעי ובלי שמץ של מקום למניפולציות רגשיות מכל סוג שהוא.
ואפשר היה להגיד את זה הרבה קודם ובלי צורך להגיע לאלימות (-:
באופן_לייט*
הודעות: 788
הצטרפות: 02 נובמבר 2006, 23:58
דף אישי: הדף האישי של באופן_לייט*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי באופן_לייט* »

נבהלתי מגילוי הלב שלי באתי למחוק אבל אני רואה את התגובות שלכן ומשאירה {@
באופן_לייט*
הודעות: 788
הצטרפות: 02 נובמבר 2006, 23:58
דף אישי: הדף האישי של באופן_לייט*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי באופן_לייט* »

ואפשר היה להגיד את זה הרבה קודם ובלי צורך להגיע לאלימות

מי אפשר? לא אני :-)
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

אני רואה את התגובות שלכן ומשאירה לא סיכמנו כבר שהבכורה שלי היא תאומתה הרוחנית של הבכורה שלך? (אגב, זו שיללה בסצינת המעילים בבוקר היתה דוקא אחותה).

היא ילדה מדהימה אבל באסה לי שרק אחרים יהנו ממנה ואני אראה רק את הצדדים הקשים. את מדברת על הבת שלי?
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי בשמת_א* »

מי אפשר? לא אני
זה לא לקח לעבר. זה לקח לעתיד.
ללמוד לזהות את הרגשות שלך. להגיד "גמרנו! מספיק ודי!" בטון ענייני ותקיף בשנייה שנמאס לך.
לא למרוח את זה עוד שעה ואז להתפרץ.
טיפ: ללמוד לעשות את זה יכול לקחת כמה שנים (-:
לכן אני ממליצה להתחיל כבר היום D-:
באופן_לייט*
הודעות: 788
הצטרפות: 02 נובמבר 2006, 23:58
דף אישי: הדף האישי של באופן_לייט*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי באופן_לייט* »

לפני שאני עונה בעניני שלי - מאוד אהבתי את התשובה המושקעת שלך למעלה.

_ללמוד לזהות את הרגשות שלך. להגיד "גמרנו! מספיק ודי!" בטון ענייני ותקיף בשנייה שנמאס לך.
לא למרוח את זה עוד שעה ואז להתפרץ._
כמובן ואני אף עובדת על זה.
אדמה_טובה*
הודעות: 422
הצטרפות: 15 אפריל 2004, 13:14
דף אישי: הדף האישי של אדמה_טובה*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אדמה_טובה* »

קוראת הכל, תודה לכן. מאוד נעימה לי הנוכחות שלכן וההקשבה והמחשבה והרעיונות והשיקופים וההצעות והשיתוף. ממש ממש.
מאוד מעורר מחשבה וגם עוטף (())
תגובות יותר מפורטות מחר.
אני אחרי לילה בלי שינה - הצעיר עם דלקת אוזניים וצרח הרבה שעות - וגם אני חולה.
מחר יום חדש :-)
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

הרבה בריאות לכל חולי הדף. תודה על השיתוף ועל ההזדמנות לפרוק.
<הן היו עכשיו בחוץ עם אבא שלהן, החליקו על הקרח והלכו לספריה. בדרך חזרה אבא ביקש מהבכורה לקחת הביתה מהמכונית כמה מהספרים. היא נכנסה הביתה זועפת והתכנסה מיד מתחת לשמיכה כדי שכולנו נבין עד כמה היא כועסת>
אדמה_טובה*
הודעות: 422
הצטרפות: 15 אפריל 2004, 13:14
דף אישי: הדף האישי של אדמה_טובה*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אדמה_טובה* »

חברות, אני מאוד מתרגשת מהשיתוף והתמיכה שלכן. הדברים שכתבתן כאן מאוד מעשירים. הנה כמה הרהורים שהבשילו בעקבות דבריכן:

רוקדת ותבשיל, התייחסתן ל רגשי האשמה, וזו נקודה מאוד חשובה בקשר שלי עם הבכור. אני רוויה בהם. אתמול לפנות בוקר אחרי שהצעיר נרדם, אחרי 4 שעות צרחות כאב, אני כבר לא יכולתי להרדם, ועלתה בי רשימה של כל רגשות האשם ביחס לבכור. רשימה ארוכה. ניסיתי לספר לעצמי שעשיתי הכי טוב שידעתי אז, שמה שאני יודעת היום זה בעקבות הנסיון ההורי שרכשתי ולא היה זמין לי קודם, וזה לא עזר. אז ניסיתי על כל אשמה לשבח את עצמי, להוקיר ולהודות על משהו טוב שכן עשיתי. זה עזר רק קצת. אני תוהה איך אפשר לשחרר את האשמה, זה תחום שאני מומחית בלשמר :-(

אילה, כתבת על כללים וסדרים, וכאלה דווקא יש לנו ואנחנו שומרים עליהם. אלא שמידת הפיקוח הנדרשת היא בעייתית. כי הרבה מההתנכלויות מתרחשות ברגעים המועטים כשאני מסובבת את הראש. אני מחפשת דרך שהכללים יופנמו ויתמלאו בלי פיקוח הדוק שלי. כמו שהיה כשהם היו קטנים - מעולם לא נעלתי חומרי ניקוי או הרחקתי חפצים שבירים. הם למדו את הגבולות בזכות מסרים מאוד ברורים שלי של מה מותר ומה אסור ולאסור תמיד היה תחליף. היום זה יותר בעייתי. כשילד רצה לתקוע כפית בחשמל, יכולתי להרחיק אותו מהשקע, להראות לו מפצל מנותק, לפרק ביחד, להרשות לו לתקוע שם מברג ולהבהיר חד משמעית שלא מתקרבים עם מברג לשקע בקיר. זה עבד. עכשיו כשאני מרחיקה את הבכור שלא יכשיל את הצעיר (הוא אוהב "לשים לו רגל" ולראות את הצעיר נחבט ברצפה), זה לא עוזר. למרות שאני בהירה ונחרצת לגבי ההכשלה באופן החלטי מאוד. אכיפה הרמטית תדרוש הצמדות שלי אליהם, וזה לא סביר משום בחינה. לא מבחינת העצמאות שלהם, ולא מבחינת העיסוקים שלי בבית.

פו, טוב לראות אותך כאן! (()) המון זמן לא דיברנו. מה שלומכם? תודה ששיתפת על מה שקורה אצלכם. טוב לדעת שאני לא יחידה בסרט הזה. דיברת על הפרדה, ואני משתדלת בחלק מהימים, אבל חשוב לי שנוכל להיות כולנו יחד כמשפחה, בלי עימותים בכל שניה אפשרית. זה מתיש, וזו לא המשפחה שאני רוצה. מסרבת לקבל שהאפשרויות הן להיות בשלווה לחוד או לריב ביחד. רוצה יחד מיטיב.

בשמת, תודה על התגובה המפורטת שלך. אני לומדת ממנה המון.
את שמה לב שאת פועלת באלימות נגד הבכור, ומייד הבכור מגיב באלימות נגד הצעיר? ברגע שכתבתי את זה, הבנתי את הקשר :-(
ברור לי שכתבת מאהבה, באהבה. תודה (())
לגבי את עוצרת אותו בין היתר על ידי סילוק עצמך למקום אחר, וסילוק הקטן אם הוא מסוכן כלפיו. טוב, את זה ניסיתי. התוצאה אצלנו לא היתה טובה. הוא רדף אחרינו, בכעס מתגבר, והחמיר את ההצקות. זה דרך על יבלת-הצעיר-מועדף שלו. מה גם, שיש בזה מסר לא נכון בעיני. מי שמפעיל כוחנות זוכה במרחב? הנפגעים מתפנים? דווקא התקופה האחרונה עם הטילים על ישראל מאירה את זה ברור (בלי להכנס לדיון פוליטי ולאחריות של הצד שלנו): אם יורים עלינו טילים נלך למקום אחר? או נגן על עצמנו?
אז אני רוצה ללמד את הצעיר להגן על עצמו, וללמד את הבכור שאלימות - לא בביתנו. כעת הפתרון שלי הוא לעצור אותו פיזית, לחצוץ בינו לבין הצעיר, ולהגיד לו בטון חמור שאסור לו להכשיל את הצעיר ואסור לפגוע באף אחד בבית. הבעיה היא שהמסר לא נקלט. ההתנהגות לא נפסקת. לכן מחפשת דרך אחרת, אפקטיבית.

ניצן מתוקה, אני יודעת שאת כותבת באהבה וכוונה טובה. וזה עוזר לי לא לקרוא את מנה גדושה של אהבה ללא תנאי כשיפוט וביקורת. אבל לשאלתך _זה נשמע שיפוטי? התשובה היא כן. אם את רוצה להבין למה, אשמח לכתוב לך בדף הבית שלך.

אמא אינקובטור, כתבת על הנאה מתפקיד האחות הבכורה. בכורי נהנה מתפקיד זה רק לעיתים רחוקות. פעם הסברתי לו שאחיו הקטן לומד ממנו איך להיות ילד, ומחקה אותו. הוא היה מופתע ושמח על כך. אבל הוא מתנער הרבה פעמים מבקשות סיוע של הצעיר, ומסרב לכל בקשה שלנו להיות אחראי עליו, ולו לפרק זמן של שתי שניות (בבקשה תעזור לו להרים את התיק הכבד שלו - לא רוצה). כשהוא כבר כן מתנהג כבכור, זוכה לשפע חיזוקים והערכה. אבל בניגוד לכל התאוריות שלנו על גברים ועל הצורך שלהם בהערכה בדפים אחרים ;-), זה לא מגביר את ההתנהגות החיובית.

דו, למרות שאינך מכירה אותי (כנראה), תודה על הקרדיט במילותייך אהבה ללא תנאי..." - אני בטוחה שהוא מקבל.
.
Tאמא, גישה חינוכית זה לדעת להציב גבולות כשצריך. - מסכימה, השאלה היא על האיך. כמה נשים כתבו כאן על היכולת להציב גבול אפקטיבי רק כשהן כבר בקצה, באגרסיביות, על סף הפגיעה בילדים. כולן ירויחו מלהציב את הגבול קודם, באפקטיביות. חלק זה עבודה שלנו לזהות את הגבול שלנו ולבטא אותו. וחלק תלוי בילדים.
המסר שזיהתה בשמת "גמרנו! מספיק ודי!" לפעמים לא נקלט. מסכימה עם הכותבות כאן שגם לאופן בו הילדים סופגים אותנו - את האהבה שלנו, הגבולות שלנו, יש משקל. זה דואט. אני מצליחה לשים גבולות בדרך כלל לפני התפרצות כעס, אבל נחרצות ובהירות לא מספיקות עם הבכור שלי. כבר קרה, שעצרתי אותו באמצע הרסנות, נעמדתי מולו, הנחתי את ידיי על כתפיו, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי באופן הכי ברור בעולם - "אתה עוצר את ההתנהגות הזו ברגע זה". לפעמים אני מוסיפה שאם הוא צריך עזרה להרגע - הוא יכול לקבל מסאז' או משחק, או לבשל איתי - מה שנראה לי שיסייע באותו רגע. אבל גם זה, לכאורה לפי הספר - גבול ברור, פיזי, תשומת הלב שלו אליי, אני שקטה ונחרצת, בלי כעס - לא תמיד עוזר. הוא מסוגל שניה אחר כך לחזור לפעילות המזיקה שלו. כי ככה זה ילדים עם קשיי ויסות. קשה להם לעצור.

כאן, מאוד נתמכתי בדברייך, מונו נוקי לא הכל תלוי בהורים. יכולים לתת מה שהם יכולים ולא מעבר לזה. אגב זה מאד מסתדר עם נושא של קושי בויסות תחושתי. זה גם חלק מהויסות.
איך פתרת את הקושי של הויסות בנושא של בגדים שלא נוחים? (או כל קושי אחר שצץ?)
מצאתי מרפאה בעיסוק מדהימה, מומחית לויסות תחושתי, שעובדת עם ילדים בדרכם. בעבר טופל בשיטת ורדי. בבית - הרבה מסאז'ים והברשות, גרביים גדולים, רכים ובלי תפרים, גזירת תויות מבגדים. ככה שיש שילוב - גם של הקלה בגריה מצד העולם, וגם הגמשת היכולת שלו להתמודד עם הסביבה.
לגבי ויסות רגשי - זה הרבה יותר קשה. אני גם מניחה לו למצוא את הדרך להרגיע את עצמו, גם מרחיקה אותו כשהוא מתפרע וזורק חפצים, גם מחבקת אותו (כשהוא מרשה לי, וזה נדיר), וגם מתעקשת להיות לידו כשהוא נסער ולסייע לו למצוא דרך להרגע. תלוי במה עובד באותו רגע. היו מצבים של התפרצויות זעם רצחני על אחיו, שבן-זוגי פשוט החזיק אותו על הברכיים, כדי למנוע ממנו פיזית לפגוע באחיו.
איך את מגיבה כשהוא מתבעס להיות השני בתור?
מביעה אמפטיה לקושי, יחד עם אמירה פשוטה שככה זה. לפעמים אנחנו במקום שני, לפעמים ראשונים. זו המציאות.
הוא הרבה פעמים מביע תחושות קיפוח שהוא "תמיד אחרון". זה כמובן לא תואם מציאות, אבל אין מה להתווכח.

מונו, דברייך הבאים מאוד נוגעים לליבי _הכלה - פנים רבות לה. גם להכיל "לא לתת" לילד מכל מני סיבות(לא לתת עוד גרנולה למחרת, לא כעונש פשוט כי נגמרה הגרנולה, או כי אין מספיק לכולם) זה סוג של הכלה, שהיום אני מעדיפה יותר לנקוט בה. חלק מחינוך הוא להסתדר עם בני המשפחה ולתת להם כבוד. בעיני ילד בן 7 שלא מתחשב בשאר בני המשפחה - זו נקודה שיש לחשוב עליה
האם זה כישלון חינוכי? ממש לא, זה שיעור חשוב מאד מאד. אולי פשוט אתם עומדים עכשיו לפני קפיצת מדרגה כל המשפחה, והנקודה הזו הגיעה כי יש לכם את הכוחות להכיל אותה.
אני בעד גישה "חינוכית", אם כי יותר בכיוון של תוצאות טבעיות._
עוד נקודה למחשבה - מה שבעינינו נתפס כ"תוצאות טבעיות" - הילד מפרש כעונש שאנחנו השתנו עליו. למשל, כשהשאיר צנצנת גרנולה פתוחה בסלון (ועבר על שני כללי בית - שלא אוכלים בסלון, ולא משאירים צנצנת גרנולה פתוחה) ואז השתולל עם אחיו, בעט בצנצנת והכל נשפך - הוא נדרש לטאטא בעצמו את הגרנולה. בן-זוגי קורא לזה "תיקון". קלקלת - תתקן. אבל הבכור קורא לזה עונש, מתרעם כאילו נעשה לו עוול, רוטן (תוך כדי ביצוע התיקון). מה הוא לומד מזה?
אני התלבטתי אם להוריד לו מדמי הכיס את עלות הגרנולה. זה יקר (אורגני, הרוב זה אגוזים וגרעינים :-P) ואני מכינה לבד וזה לזלזל בכללי הבית, בעלויות ובהשקעה שלי. שפיכת הגרנולה היא מעשה שיש בו כמה רבדים, לא רק לכלוך. אז תיקן את הלכלוך. אבל הוא צריך להפנים גם כבוד לעבודה של אחרים, המנעות מבזבוז ועמידה בכללי הבית שהם לטובת כולנו. איך משיגים את זה?

במביק, תודה על כל מה שכתבת (()) אז יש ילדים שהם חימר, ויש ילדים שהם אבן, ויש ילדים שהם ברזל, ואדמה ומים. לנו צריכה להיות התבונה והתובנה - להבין איפה הכוח שלנו לשנות (והאם אנחנו רוצים? זו שאלה נפרדת), ואיפה היכולת לראות איזה חומר הוא הילד שלנו.
הדימויים האלה מאוד מדברים אליי. חושבת על ההרכב הגאולוגי של הבכור :-)
שאלת על איזה הקלה? מהייעוץ.
הבנו יותר את חילופי התפקידים הלא-בריאים בין הבכור לצעיר, את זה שאפשר להראות לבכור שמשתלם להיות בוגר יותר, דרך זכויות שאין לצעיר, כמו ללכת לישון מאוחר יותר, לקבל יותר דמי כיס, ובמקביל - דרשנו ממנו עמידה ביותר מטלות בית, כי גם זה צומח עם הגיל. הוא בחר בין תלית וקיפול כביסה יחד איתנו לעריכת שולחן - בעריכת שולחן, ואחיו בחר להאכיל את החתולים.
הבנו יותר את דינמיקת ההעדפה של האיש כלפי הצעיר וגוננות-היתר כלפיו, מה גם שהיא מזיקה לכולם ולא תורמת לאיש.

רוקדת, תודה על אני מנסה לדמות את עצמי לקיר- אם אני מתנהלת סביבה זה כמו שהיא רוצה להישען ואני זזה פתאום, אם אני מתנהלת עם שיקולים של מבוגר (עם גמישות והבנה כלפיה) ולא נותנת לה לנהל אותי זה אומר שהיא יכולה להישען, שאני שם עבורה.

באופן לייט, הכנות בשיתוף שלך ריגשה אותי. בשבועות האחרונים הרגשתי דחף אלים כלפי הבכור כשהוא פגע בצעיר. לשמחתי הרבה זה נעצר בשלב של צעקות. כנראה בגלל שגדלתי בבית אלים מאוד, עם מכות רצח שאחי המאומץ חטף, וזה כל כך מבהיל אותי, שאין לי סיכוי להרים יד על מישהו. או אפילו להדגים אלימות. מזלי הטוב :-/
בכל אופן, באחד מרגעי הזעם, כשתפסתי את הבכור 'שם רגל' לצעיר אחרי שהובהר לו שזה קו אדום, הודעתי לו, באימפולסיביות, בלי מחשבה, שמעכשיו על כל הכשלה מכוונת של אחיו הצעיר או פגיעה פיזית בו, יישלל ממנו משהו שחשוב לו. תוכנית טלויזיה, לבחור משחק-מילים בנסיעות. עד עכשיו שללתי ממנו דברים שלוש פעמים. הוא קלט את הקטע הפוך לגמרי! ממשיך בהצקותיו, ועכשיו על כל הצקה מצד אחיו (ויש, הוא לא מלאך שרת) צווח הבכור - תשללי ממנו! תשללי ממנו! :-/
אז אני רוצה פתרון אחר. משהו שיסייע לבכור לפתח איפוק ושליטה עצמית כשהוא חווה דחף לפגוע בצעיר.
אגב, כבר שוחחתי איתו בשעת רגיעה על הענין, והוא הציע שאסתכל לו לעיניים, או אגע לו בפנים ואזכיר לו שאסור. אז ניסיתי ו-א. זה לא עובד. ב. הוא ממשיך להפיל אחריות על אחרים להתנהגות שלו.
איך אפשר ללמד אותו שליטה עצמית?
אדמה_טובה*
הודעות: 422
הצטרפות: 15 אפריל 2004, 13:14
דף אישי: הדף האישי של אדמה_טובה*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אדמה_טובה* »

היא נכנסה הביתה זועפת והתכנסה מיד מתחת לשמיכה כדי שכולנו נבין עד כמה היא כועסת>

אויש, כמה מוכר. ומה את עושה? נותנת לה להרגע בעצמה? מנחמת? מניחה לה לנפשה? נותנת לה להתבשל בכעס? מטיפה לה כמה זה חבל שהיא מבלה בלכעוס?
<הכל רפרטואר אישי>
אדמה_טובה*
הודעות: 422
הצטרפות: 15 אפריל 2004, 13:14
דף אישי: הדף האישי של אדמה_טובה*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אדמה_טובה* »

באסה לי שרק אחרים יהנו ממנה ואני אראה רק את הצדדים הקשים.
מאוד מזדהה עם הצער. אבל אני רואה עוד צדדים, לא רק את הקשים, למרות שיש להם תכונה כזו להאפיל על היתר. גם שינוי פרספטיבה והתמקדות בחיובי זה רעיון לא רע.
תבשיל_קדרה*
הודעות: 8851
הצטרפות: 10 נובמבר 2001, 08:15
דף אישי: הדף האישי של תבשיל_קדרה*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי תבשיל_קדרה* »

אני תוהה איך אפשר לשחרר את האשמה.
בוסר: להודות להם ולשחרר אותם. אולי עם דמיון מודרך.


אני התלבטתי אם להוריד לו מדמי הכיס את עלות הגרנולה.
לא מזמן הגדול שלי שבר ידית של דלת. כשקנינו ידית חדשה, הצבעתי על המחיר. תרגמתי את זה לשבועות דמי כיס. לא כדי להוריד, אלא כדי שיבין את המשמעות הכלכלית.
אולי משהו כמו לעשות יחד תחשיב של מחיר המצרכים יכול להיות בעל השפעה.


באסה לי שרק אחרים יהנו ממנה ואני אראה רק את הצדדים הקשים.
ככה אני מרגישה עם הקטנה/סנדויץ' שלנו. לא קשור לדף הזה, סתם לא מצליחה לשתוק לנוכח משהו שכל כך מדבר אלי.
POOH_והתוספות*
הודעות: 1091
הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי POOH_והתוספות* »

מודה שלא קראתי את כל כל התגובות - רק מה שהספקתי.

דיברת על הפרדה ואני משתדלת בחלק מהימים, אבל חשוב לי שנוכל להיות כולנו יחד כמשפחה, בלי עימותים בכל שניה אפשרית. זה מתיש, וזו לא המשפחה שאני רוצה. מסרבת לקבל שהאפשרויות הן להיות בשלווה לחוד או לריב ביחד. רוצה יחד מיטיב.
גם אני.
אבל לפעמים אחד מהחברים במשפחה זקוק לזמם לבד.
אטצלנו זה היה ממש ככה.
הייתה תקופה שהיא הייתה צריכה להיות בלי אח שלה.
לי נראה שהיא הייתה צריכה לרכוש ולחדש את מלאי הביטחון העצמי.
ביחס לעצמה.
לא ביחס אליו.
ולצורך זה היא נזקקה להיות בנפרד ממנו כדי שלא ישוו אליה כדי שהיא לא תשווה את עצמה כדי שהוא לא ישווה את עצמו.
ברגע שהבנתי את זה ואיפשרתי לה.
[כמובן לא ב- 100% אנחנו בכל זאת שייכים לאותה משפחה וגרים באותו בית - אבל כמה שיכולנו]
אני חושבת שבעיקר הלגיטמיציה שביא קיבלה להרגיש ככה - "אני כרגע לא רוצה להיות עם המשפחה אלא לבד".
עזרה לה מאד.
ואחרי תקופה חזרנו.

ושלומנו בגדול בסדר גמור - תודה על ההתענינות.
אנחנו מגיעים לאזורכם [אם אתם עדיין באותו אזור] בערך פעם בשבועים - אפשר מתישהו להיפגש אם תרצי..


איך אפשר ללמד אותו שליטה עצמית?
אצלנו התחילה אלימות פיזית אחרי הלידה של הקטנה.
הגדולה הרביצה לאחיה.
ניסיתי כל מיני ממה שכתבת.
ולא עזר.
בסוף הפרדתי אותה.
דיברתי איתה בשעה רגועה הסברתי שזה לא מקובל עלי בשום פנים ואופן והסברתי לה שמעכשיו כל פעם שהיא תכה היא תצטרך להתרחק מאיתנו עד שתירגע.
בחרנו ביחד מקום שהיא תירגע בו [בחדר שלה] וכך היה - כל פעם שהיא הרימה יד היא הלכה לחדר שלה להירגע.
בהתחלה אני שלחתי אח"כ היא לקחה את עצמה ובשלב אחרי זה היא הייתה הולכת לשם עוד לפני המכה "הוא מעצבן אותי ואני צריכה להירגע אז אני הולכת לחדר שלי".
ובמקביל כמובן גם הוא קיבל סנקציות על מכות.

טוב צריכים אותי פה.. אנסה לחזור יותר מאוחר...
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

אויש, כמה מוכר. ומה את עושה? נותנת לה להרגע בעצמה? מנחמת? מניחה לה לנפשה? נותנת לה להתבשל בכעס? מטיפה לה כמה זה חבל שהיא מבלה בלכעוס?

משתנה לפי מצב הרוח, הירח והעננים. אתמול אבא היה בבית. נתנו לה לכעוס ותוך כדי כך הוא הכין אוכל. קרא לה לאכול, אכלה, הלכה לשחק במחשב, יצאה במצב רוח מצוין. לנחם או להטיף עוזר בעיקר למצפון ההורי שלי :-) כל ניסיון לנחם רק מכנס אותה עוד יותר ברחמים עצמיים. תלוי בנסיבות, אני משתדלת להמשיך בחיים כרגיל או להציע איזו הסחת דעת (לצאת החוצה אם אפשר, חצי שעה במחשב אם אי אפשר, משחק קלפים שאני יזמתי. גם אני אלופה בקוקו טאקי).

יש כאן שני נושאים: האחד, ההתנהגות וההתנהלות מול אחיו והמשפחה בכלל. קטונתי מלהציע עצות קונקרטיות, כי אצלי הבכורה היא בת וכנראה שיש כאן שוני מאוד גדול בין בנים לבנות, לפחות לפני גיל ההתבגרות. רק רעיון אחד - יש מצב שאבא יהיה מעורב יותר בענייני המשמעת, לא בכעס אלא יותר בנוכחות?

הנושא השני הוא הכעס הזה שמבעבע בהם בפנים, והשלווה והרוגע שהם מצליחים להגיע אליהם אך ורק כשהעולם מתנהל בדיוק לפי רצונם. מכירה את המונח המעצבן "זורם"? אז הם לא ילדים זורמים, להיפך, הכל צריך לזרום סביבם. אני משוכנעת שלא נעים להם לכעוס. אני משוכנעת שהם הראשונים שהיו רוצים להגיע ליותר שליטה עצמית ולהיות יותר בשמחה וברוגע מאשר בכעס ועצבים. מצד אחד, אי אפשר שכל הבית יתנהל סביב ילד אחד די קטן אבל מאוד כועס. מצד שני, כמו שאמרת, המטרה היא שיפנים את הגבולות ולא ינסה לפרוץ אותם ברגע שאת מפנה את הגב. כשיגמר כאן החופש הבת שלי תתחיל טיפול בפרחי באך, אולי זה יעזור לפתור את הפקעת של הכעס והפחד. כי הגעתי למסקנה שיש מקומות שמילים לא נוגעות בהם.

|חיבוק| קלישאת המאה, אבל לך יש קצת חופש והפוגה משדה הקרב?
באופן_לייט*
הודעות: 788
הצטרפות: 02 נובמבר 2006, 23:58
דף אישי: הדף האישי של באופן_לייט*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי באופן_לייט* »

טוב מאחר ולא הלכתי לישון ....
רק מחשבה אחת (יש עוד 20 אבל אני לא במוזה לכתוב :-))
לנקות את הגרנולה זה לא "תוצאה טבעית של המעשה" מבחינתו אין שום צורך בניקיון וכו'.
תוצאה טבעית זה "אין גרנולה" (כלומר לא להכין עוד גרנולה ואז כשהוא ירצה פשוט אין)
זה פתרון בעייתי כי זה עונש גם לשאר בני הבית.
הרעיון של תבשיל נראה לי במובן של ללמד את ערכם הכספי של דברים אבל אולי הייתי מלמדת את זה בלי קשר לאירוע.

ועדיין אני חושבת שיש לדרוש ממנו לנקות כי התוצאה הטבעית של חוסר הזהירות שלך היא שעליך לעשות דברים כמו לאסוף את הבלגן.
(זה כאילו סמנטי, אבל זה עשוי אולי לחדד אצלך)

OK אני מבינה, אני לא מצליחה להסביר את עצמי אולי זה הזמן ללכת לישון (בנתיים היא התעוררה פעם אחת, הוא פעם אחת והצלחתי לשבור כוס כששטפתי כלים)
אילה_א*
הודעות: 3574
הצטרפות: 23 אוקטובר 2004, 18:09
דף אישי: הדף האישי של אילה_א*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אילה_א* »

איך אפשר ללמד אותו שליטה עצמית?
מכירה את שיטת המדבקות ?
לתת תגמול על התנהגות חיובית ?
לא מתה עלזה אבל זאת אופציה שיכולה אולי להועיל במקרה הזה
מונו_נוקי*
הודעות: 2232
הצטרפות: 25 מרץ 2004, 18:12
דף אישי: הדף האישי של מונו_נוקי*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי מונו_נוקי* »

כתבתי לפני כמה ימים ואני לא רואה את זה בדף

מה שכתבתי זה מהן בעצם תוצאות טבעיות?
אנחנו נפגשים עימם כמבוגרים
לא שילמת ארנונה בזמן- עלולה לקבל קנס
החנת במקום אסור-עלולים לגרור את המכונית
הייתי לא נחמדה לחברות שלי-הן לא ירצו אולי בפעם הבאה לשחק איתי
שמתי את הואזה מזכוכית על הרצפה-סביר שאחד הילדים ירסק אותה בטעות

איך משיגים תוצאות טבעיות שיכסו את כל התוצאות הטבעיות של מעשה? אי אפשר ולא צריך.
תוצאה טבעית היא לא קסם. היא משהו מאד דינמי ולא מכסה את המקרה באורח נס. תוצאה טבעית קשורה בהחלט בשאר בני הבית. אם רציתי ללכת לספריה אבל אחד הילדים עשה קריזה של הלייף ולא הלכתי, אין לי סיפור חדש להקריא ממנו. אם רציתי לנוח בצהריים והילדים הרעישו, אין לי חשק ללכת איתם לגינה ואני עייפה.
כן-אני אמא, ואין לי חשק!! בעיני ילדים מגיל 4 יכולים להבין משהו כזה. אמא היא אדם, יש להתייחס לבקשות שלה ברצינות.

בעיני אם גרנולה מתפזרת אז אוספים אותהזה חלק מחוקי הבית. גם אם לילד זה לא מפריע. ואם אמא נאלצת לאסוף אותה, אז בפעם הבאה לא מתאים לאמא לתת לך גרנולה.שבוע אין גרנולה.
אוכל גרנולה מי שמסוגל לכבד את חוקי הבית.
אתה בוכה?אתה כועס? מותר ורצוי לבכות ולכעוס.
מה כל כך רע בלהביע רגש?רגש זה דבר נפלא. לא רק נשיקות וקוצי מוצ'י זה רגש. גם לבכות זה רגש. אני כמובן מדגישה שאנחנו מדברים על ילד בן 7 ולא על בן חודש.

אי אפשר ללמד מישהו שליטה עצמית. אפשר לתת לו דוגמא אישית. אני חושבת שטוב שילדים רואים שאמא מתעצבנת. שאמא מתעצבנת ומראה מה היא עושה שהיא מתעצבנת. ושליטה עצמית זה גם לדעת שהילד שלך צריך לבכות או לכעוס ולא תמיד יש מה לעשות.

ניהול כעס.

כשאני מתעצבנת אני משתדלת לתת מקום לכעס שלי . לתת מקום לכעס זה לא להעיף מחבת בראש של האחר(גם אם מתחשק). גיליתי מה שאמרו לי מליון פעמים: אם מטפלים בו שהוא קטן, הוא לא גדל . זה פשוט קסם.

איך הולך הקסם?
תכף

למה לעשות את הקסם הזה?

שעות הבילוי המשותפות אמורות להיות נעימות הן לילד והן להורה.
מונו_נוקי*
הודעות: 2232
הצטרפות: 25 מרץ 2004, 18:12
דף אישי: הדף האישי של מונו_נוקי*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי מונו_נוקי* »

אגב לגבי הויסות התחושתי-
ילדים עם קושי בויסות לא מצליחים להשיג לפעמים את השקט שהם זקוקים לו. יש להם דפוס שהם עושים בלגאן ואז בוכים וכך משקיטים את הרגש והגירוי(מקווה שזה ברור). אצל המרפאה בעיסוק אפשר להשיג את התוצאה הזו בתוך גליל ששים עליו כדור-חדר חושך כזה. אפשר לאלתר משהו כזה בבית-מקום שיש בו ממש מעט גירויים.
כמובן שכדי שהוא יכנס לשם, צריך להגיד לו שאסור להיכנס לשם;-)
ניצן_אמ*
הודעות: 6808
הצטרפות: 28 נובמבר 2005, 19:35
דף אישי: הדף האישי של ניצן_אמ*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי ניצן_אמ* »

שוין, אין לי סיכוי בעניין הזה. כבר מזמן הבנתי שלא משנה מה אני אגיד או איך, תמיד יבינו אותי לא נכון ויקחו את דבריי לשלל זויות מסולפות. לומשנה.
שכולם יהיו בריאים במהרה, ומאחלת לכולנו איזה הר בשווייץ בקרוב.
@}
אחת_שנוגע_לה_העניין*
הודעות: 9
הצטרפות: 02 ינואר 2009, 23:20

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אחת_שנוגע_לה_העניין* »

מונו, לאן הלכת? אמרת שיש קוסם ואז נעלמת? ככה עושים?
מזדהה עם דברייך. אהבתי והצחקת אותי, צחוק של הקלה
כן-אני אמא, ואין לי חשק!! בעיני ילדים מגיל 4 יכולים להבין משהו כזה. אמא היא אדם, יש להתייחס לבקשות שלה ברצינות. כאילו: וואלה, באמת מותר.
יאללה, תביאי את הקסם.
אני יודעת שרק דרך דוגמא אישית. אני נכשלת בגדול בניסיון ללמד את עצמי שליטה עצמית. תשמעו, לא הולך. ואני חכמה, חזקה, יצירתית ואוהבת את ילדי מאוד. ובכל זאת מסוגלת להגיד: תעזוב אותה, לא, לא להרביץ (הוא חובט בה עם צעצוע פלסטיק כלשהו) ואז לצרוח את זה ואז להעיף אותו באלימות ממנה. יופי באמת. טלטלת אותו כדי שידע לא להרביץ. פרודוקטיבי.
בשמת, את פותחת קורס ב
"גמרנו! מספיק ודי!" בלי עצבים? איך עושים את זה?
במבי_ק*
הודעות: 3060
הצטרפות: 02 אפריל 2005, 11:04
דף אישי: הדף האישי של במבי_ק*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי במבי_ק* »

ניצן, דווקא אחרי שהסברת נראה לי שהיה ברור.

נראה לי שהרבה פעמים הטיעון האידילי לא מתאים כי הוא לא יישומי (שוויץ? אנחנו חולמים על ניו-זילנד לבקר את אחי :-D). זה יכול להיות מעניין תיאורטית, אבל הרבה פעמים מחפשים רעיונות יישומיים (ישימים?). אם יש כאלה, שנגזרים מהתיאוריה - אז רוצים לשמוע. אם לא, אז הדיון התיאורטי מעניין אבל לא בטוח שמתאים לדף שמטרתו פרקטית.
במבי_ק*
הודעות: 3060
הצטרפות: 02 אפריל 2005, 11:04
דף אישי: הדף האישי של במבי_ק*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי במבי_ק* »

אם יש כאלה, שנגזרים מהתיאוריה - אז רוצים לשמוע. אם לא, אז הדיון התיאורטי מעניין אבל לא בטוח שמתאים לדף שמטרתו פרקטית.

כותבת את זה גם לעצמי :-)
ניצן_אמ*
הודעות: 6808
הצטרפות: 28 נובמבר 2005, 19:35
דף אישי: הדף האישי של ניצן_אמ*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי ניצן_אמ* »

במבי, עניתי לך בפרטי.
נורמה_טבעית*
הודעות: 229
הצטרפות: 30 אוגוסט 2004, 16:07
דף אישי: הדף האישי של נורמה_טבעית*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי נורמה_טבעית* »

_אני עוד רגע נותנת לך סטירה אם לא תפסיקי לבכות.
...
מה אני אמורה להבין מזה?!_

שהפחדת את הבת שלך.
שאלימות עובדת, אפילו אם זה רק איום באלימות.
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי בשמת_א* »

כעת הפתרון שלי הוא לעצור אותו פיזית, לחצוץ בינו לבין הצעיר, ולהגיד לו בטון חמור שאסור לו להכשיל את הצעיר ואסור לפגוע באף אחד בבית. הבעיה היא שהמסר לא נקלט. ההתנהגות לא נפסקת. לכן מחפשת דרך אחרת, אפקטיבית.
וגם להסתלק ולהשאיר אותו להרביץ לדלתות לא עוזר, את אומרת. אני תוהה אם אי פעם ניסית ללכת עם משהו "עד הסוף" באופן עקבי במשך תקופה, ואני עוד תוהה מה את מרגישה בלב ומשדרת. אם מה שאת מרגישה בלב הוא רגשי אשמה (לא משנה לגבי מי), אז הבכור, שמחובר אלייך בחבל טבור רגשי עבה ועמוק, לא יכול להרפות משום התנהגות.
זה לא מה שאת עושה שפועל. זה מה שאת מרגישה. ולכן מה שבפנים משפיע פי אלף יותר מכל פעולה שאת מנסה.

וזה עוזר לי לא לקרוא את מנה גדושה של אהבה ללא תנאי כשיפוט וביקורת. אבל לשאלתך זה נשמע שיפוטי? התשובה היא כן.
אני לא ניצן, אבל אני רואה להאיר בפנס על נקודה אחת: מה שניצן כתבה, לא היה שיפוטי. אבל! כל מי שבאה מראש מלאה ברגשי אשמה - תקרא כמעט כל דבר כשיפוטי! כי רגשי האשמה הופכים הכל לשיפוטי, את מבינה?
ואותו דבר קורה מול הילדים!
כל מעשה שלהם עובר אצלך דרך הפילטר של השיפוטי ושל רגשי האשמה. כי זה בתוכך.
אז זה צובע את הכל. את כל המציאות, כל מעשה, כל טקסט (אפילו שאת מכירה אותי ויודעת מאיפה אני באה הרגשתי צורך לכתוב לך פיסקה מיוחדת על זה, כי אני יודעת).

אני רוצה להגיד משהו מאוד מאוד חד:
הבעיה איננה "איך לפתור את הילד".
הבעיה היא: אמא צריכה לטפל ברגשות שלה, לקבל את עצמה, לאהוב את עצמה, להכיל את עצמה, להקטין את רגשי האשמה שלה, לקבל את אי המושלמות שלה (הנורמלית, כמו של כולנו, כי אין פה אמא אחת מושלמת בקהל).
ויש דרך לעזור לאמא.
ואז הילדים ישתנו מעצמם.
הילד הקטן הוא אף פעם לא הבעיה. אף פעם לא צריך לשים את הפוקוס על "לילד שלי יש בעיה". לפעמים זה נכון, אבל לרוב זה פשוט לא פורה.
אם הילד מחצין בעיה, כדאי לטפל דרך ההורים.

_בשמת, את פותחת קורס ב
"גמרנו! מספיק ודי!" בלי עצבים? איך עושים את זה?_
(-:
זה קורס מאוד ארוך... כמה שנים. אני עדיין לא גמרתי ללמוד את הקורס D-:
אבל יונת אומרת, אתה מלמד הכי טוב מה שאתה צריך ללמוד בעצמך P-: (כן, יונת, אני יודעת שציטטת מישהו אחר)
אחד הדברים שגיליתי שהכי קריטיים: ללמוד להתחבר לרגשות שלנו. אוף, נשמע פלצני (לפחות לי זה נשמע בלבולי מוח ניו איג'יים כשהייתי בת עשרים, ולא רציתי לשמוע את השטויות האלה). אבל ככה זה:
להתמקד. להתפקס. לצאת מהערפל המוחי. להרגיש בכל רגע ורגע את הרגשות שלנו ואחרי שאנחנו מזהות אותם, לתת להם לגיטימציה במקום למצוא תירוצים "למה מה שאני מרגישה לא נכון" |אוף|
להפסיק למחוק את עצמנו.
להגיד לעצמנו בקול רם אבל בשקט: הממ, זה ממש לא נעים לי הרעש הזה של כף שדופקת במחבת... זה ממש עושה לי עצבנות בבטן... מה נעשה בעניין?
או: אני כועסת נורא עכשיו! (להגיד בשקט, לעצמי, לא בצעקה) כעס הוא סימן אזהרה שפוגעים בי. מי פוגע בי? איך פוגעים בי עכשיו? אני חייבת להפסיק את זה מייד!

וכן, ממליצה מאוד מאוד מאוד על פרחי באך. אדמה טובה, את יכולה להתקשר אלי כי יש לי כמה רעיונות ספציפיים בשבילך.
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי בשמת_א* »

אה, שכחתי להגיד, שזה חוץ מבעיית הויסות התחושתי (שאת מטפלת בה). כלומר, יש פה כמה שכבות.
לגבי האחריות:
הילד שלי היה מאוד דומה לכמה מהתיאורים כאן. אני פשוט הסברתי לו שוב ושוב בעקביות איפה שוכנת האחריות. "אתה עשית ככה, אז קרה ככה". לא זוכרת בדיוק ולא זוכרת דוגמאות, אבל פשוט הסברתי שוב ושוב את הקשר, בלי סוף. בסוף הוא קלט, אבל זה לקח כמה שנים. הסבלנות והעקביות חשובות, כי ילד שלא לוקח אחריות על המעשים שלו ומאשים אחרים בדברים שהוא עושה, זו נטיה שבבגרות תכניס אותו לדף סימני התעללות בזוגיות, וזה כבר יהיה ממש עצוב.
אחת_שנוגע_לה_העניין*
הודעות: 9
הצטרפות: 02 ינואר 2009, 23:20

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אחת_שנוגע_לה_העניין* »

בשמת תודה. מאוד חשובים לי הדברים שכתבת.
מסכימה עם כל מילה אבל קצת מייאשת אותי העובדה שהבנתי את זה כבר. באמת. הבנתי שאני חייבת לקבל אחרי 30 וקצת שנים שזו מי שאני וזהו.
קריזיונרית, רגזנית. משתדלת כל מהזמן שלא...
ולמשל הבנתי גם משהו על מקור הכעס והמצוקה שלי כשהילדים שלי רבים ומרביצים זה לזה: מה שקורה לי הוא שאני מרגישה מותקפת כולי על ידי הצעקות ומרגישה שחייבת להפסיק את זה ומייד. והבנתי שאני מרגישה, בסיטואציות רבות, כמו בבית הילדים בקיבוץ. כולם צורחים ומרביצים ואני תקועה שם באמצע, חסרת אונים...
נו, אז הבנתי. אז זיהיתי שבא לי לברוח ובמקום זה אני תוקפת. (אין אופציה לעזוב את ארבעתם בסלון ופשוט לצאת נכון? :-) )
אז מה עכשיו?
וסליחה על ההדחפות המאסיבית ל אדמה טובה. תודה לך שפתחת את הדף. נהדר לקרוא אותך, תבורכי על הכנות והאומץ. והחוכמה.
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי בשמת_א* »

אין אופציה לעזוב את ארבעתם בסלון ופשוט לצאת נכון?
יש, יש, יש!!!!! |Y|
יש אופציה כזאת!
ממש!
והיא מעולה ממש! לדעתי, ניצן אמ בעצמה כתבה בדף אחר פה, שזה מה שהיא למדה לעשות, ואני רשמתי את זה לעצמי.
קודם כל תגידי לעצמך "כל הכבוד" ענק! על התובנות האלה. הצלחת להתחבר לרגש וזה ממש לא מובן מאליו! {@ חוץ מזה, הרעיון הוא לא שתגידי לעצמך
קריזיונרית, רגזנית.
כי את לא. הוטבע בך דפוס של תגובה רגזנית לתחושה שאת מותקפת, אבל זו לא את. בכל מקרה, תגידי רק "אני לא מושלמת אבל אהובה ונהדרת כמו שאני". ואת יכולה להוסיף, "ואני לומדת איך לשנות את דפוסי הרגזנות שלי, כי הם לא משרתים אותי יותר". זה תהליך.

וכן, בפעם הבאה, תגידי בקול רם:
אני מרגישה מותקפת כולי על ידי הצעקות
ולכן אני חייבת לצאת מפה עכשיו.

ותצאי, כן, תעזבי את ארבעתם בסלון ופשוט תצאי.
קודם כל מה יקרה?
שאת תרגישי לא מותקפת. ואולי, תרשי לי לנחש, תרגישי לפתע עוצמה אדירה! העוצמה שבאה מתוך התחברות אמיתית לרגשות שלך ומתוך מתן לגיטימציה לעצמך להגן על עצמך באופן ראוי, בלי לתקוף אחרים! {@
ויכול להיות, שהילדים יורידו את הצעקות. אולי? אולי. אבל לא זו המטרה.
המטרה שלך היא:
  • להגן על עצמך מתחושת ההתקפה.
  • להגן על עצמך מהתנהגות תוקפנית.
  • להגן על הילדים שלך מאמא שמגיבה בתוקפנות למשהו נורמלי שהילדים עושים.
מובן, אם יש מישהו שמותקף פיזית, ראוי לקחת אותו איתך כדי למנוע התעללות. אבל כל עוד מדובר סתם בריב ובצעקות - אז אין צורך שתתערבי. להיפך, יש יסוד לשער שחלק מהריב נובע מצורך ורצון להשיג "נקודות" אצלך, ולכן הוא משחק והצגה מולך! ואם תעזבי, המוטיבציה העיקרית לריב תיעלם... ספקולציה, אבל תנסי...
אחת_שנוגע_לה_העניין*
הודעות: 9
הצטרפות: 02 ינואר 2009, 23:20

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אחת_שנוגע_לה_העניין* »

בשמת, שוב תודה. אני מקשיבה, וקצת ספקנית כי כאילו ניסיתי את זה כבר, אבל אולי רק בכאילו... אני כן עוזבת אותם הרבה פעמים אבל הרבה פעמים אני לא מסוגלת. לפעמים לעזוב נראה לי לא אפשרי באותו רגע או לא נכון או לא אחראי...
אז למשל עכשיו: בת החמש פיזרה בסלון, על השטיח מלא נצנצים ופייטים כי היא שיחקה בגשם של פיות. יופי לה. הזכרתי לה שתאסוף כשתסיים את המשחק. כמובן שזה לא קרה . היא בדרך כלל לא אוספת בניגוד לאחיה ואחותה שאין להם בעיה עם זה. זה ממש מעצבן אותי כי שאבנו את השטיח בבוקר וכי אני אוהבת שנקי וכי מה היא חושבת לעצמה ואם אני אוותר לה מה זה אומר ... מה עושים? אמרתי לה שאני לא מוכנה להענות לבקשות שלה אלי, עד שהיא לא נענית לחוקי הבית... אין תגובה והנצנצים עדיין זוהרים אלי מכל עבר...
אני לא מתעצבנת עדיין אבל כן מרגישה שחסר לי כאן כלי, אין לי בטחון שזה יגמר בטוב...
ניצן_אמ*
הודעות: 6808
הצטרפות: 28 נובמבר 2005, 19:35
דף אישי: הדף האישי של ניצן_אמ*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי ניצן_אמ* »

לעזוב זה לא רק כדי "לשחרר" אלא גם כדי לצעוק על איזה קיר את תסכולייך. בעיניי מאד לא נכון להשתיק את עצמך ואת הרגשות שלך. תני להם ביטוי! אבל לא על גבו של מישהו אחר.
לכי לצעוק על איזה קיר "דדייייי!!!!!!!!!!!!!!!! אני לא יכולה יותר!!!!!!!!" או ממש להכניס אגרוף לכרית. אבל בחדר אחר. במנותק מהם ומהסיטואציה. תני מקום אמיתי לעצמך.
<בשמת, את משהו את. אם לא יבינו אותי את תתרגמי, נכון? {@>
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי בשמת_א* »

אם לא יבינו אותי את תתרגמי
נראה לי שלא צריך לתרגם את מה שכתבת פה (-:

אז למשל עכשיו: בת החמש פיזרה בסלון, על השטיח מלא נצנצים ופייטים כי היא שיחקה בגשם של פיות
רגע רגע.
תשמעי, במצב כזה - אני (דגש על אני, כן?) בכלל לא הייתי מאפשרת גשם של נצנצים על השטיח!!!!
כמעט צרחתי בשבילך אההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני אגיד לך למה (נגיד שזו אני, בסדר? אני משחקת שזה קורה לי):
  • בדיוק שאבתי את השטיח
  • בכל מקרה לא מתאים לי שיפזרו דברים קטנטנים על השטיח כי זה המון עבודה לאסוף
  • הילדה הזאת לא אוספת אחריה אף פעם
לכן, קמצוץ של מניעה עדיף על טונות של הטפה, כעס, הסברה, וכו' וכו' וכו' (-:

אבל בואי נגיד שאי אפשר היה למנוע (היא פיזרה לפני שהספקת להגיד ג'ק רובינזון).
יש כמה כלים:
  • להגיד לעצמך: זו ילדה בת חמש. אני רוצה שיהיה נקי, אני אנקה. (במקרה הזה, זו אופציה שנראית לי קורבנית. מתאימה לגיל שנה אבל לא לגיל חמש...).
  • להגיד לילדה: תקשיבי, השטיח שלי מלוכלך, אני הולכת לשאוב אותו שוב. אם יש שם דברים שיקרים לך, אני מציעה שתקחי אותם מהר.
עכשיו, מה את עושה אם היא עדיין לא אוספת?
א. את שואבת את כל הנצנצים והפאייטים ולא קונה לה יותר. נקודה. למה? כי את מצטערת, אבל זה לא מתאים. כשתראי שהיא גדלה וכבר לא מלכלכת בלי לנקות אחריה, אולי תסכימי לקנות לה שוב. כרגע, לא. (לא בכעס, ממש בשלווה, כי לא מתאים לך וזכותך לא לעבוד בשבילה כשהיא מצפצפת על חוקי הבית).
ב. את אוספת את הנצנצים והפאייטים (כי חבל לך עליהם (-: וחבל לך על הכסף (-: זה מה שאני עושה...) לשקית, ואת השקית מחביאה במקום נסתר. כשהיא מבקשת, את אומרת, מצטערת, אין. ניקיתי את השטיח. בוכה? מצטערת. אבל נתתי לך אפשרות להציל אותם, והם לא היו לך מספיק חשובים.
בפעם הבאה, היא תאסוף במהירות לפני שעוד משהו שלה ייעלם בתהום הנשייה.
ואם לא, אז עוד פעם את תאספי למקום נסתר.
אי אפשר להכריח ילדים לסדר, ובטח לא בעונשים, באיומים, בצעקות וכדומה.
אבל אם הם מבינים, שההורים רוצים בית נקי ומסודר והם ידאגו לעצמם להשיג את המטרה הזאת, הם ישתפו פעולה לפי מה שמתאים לאינטרסים שלהם.
לילדה אין כרגע שום אינטרס. היא מצפצפת על הדיבורים שלך, ולא רואה שום סיבה לעשות משהו שלא מתחשק לה לעשות.
אם את מוצאת את המקום שבו יהיה לה אינטרס לסדר, זה עשוי לעבוד.
וחשוב: בלי כעס. בלי תוקפנות. בלי צעקות. את צריכה לדעת שזכותך לבית נקי ומסודר, ושאת תדאגי לממש את זכותך. את לא התחייבת בשום רגע לסדר בלגן של ילדה בת חמש, ואם ביקשו ממנה לאסוף והיא לא אספה, בניגוד לחוקי הבית, זה לא אומר שאת חייבת לעשות בשבילה - אבל כן לעשות בשבילך.
מקווה שיצא ברור, הרעיון שלי.
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי בשמת_א* »

אני כן עוזבת אותם הרבה פעמים אבל הרבה פעמים אני לא מסוגלת
אני אחדד כאן משהו:
אני לא מדברת על עזיבה כאקט של "כעס" ו"נמאס לי!" כי זה מקום של תגובתיות והתקוממות כעוסה.
אני מדברת על עזיבה כאקט רגוע שבו את תורמת לעצמך ומקבלת את זכותך למרחב נקי ומוגן מצעקות ומריבות.
את רואה את ההבדל?
אחת_שנוגע_לה_העניין*
הודעות: 9
הצטרפות: 02 ינואר 2009, 23:20

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אחת_שנוגע_לה_העניין* »

בשמת, מסכימה עם הכל וברורה לי החשיבות של שמירה על הגישה הרגועה בתוכה אני ממשת את זכותי לשפיות בלי להקטין מישהו אחר.
מניעה, ברור. אבל וואלה, הייתי חמש דקות במטבח, עם הגדולה, עומלת שם על איזו עבודה מטופשת לביה"ס. (אהה! זה העניין. אם היו לך ילדים בחינוך ביתי, זה לא היה קורה! :-) ) בכל אופן- לעניין האינטרס- וזו בדיוק נקודת ארכימדס שחסרה לי פה: הנצנצים לא קנויים או נמצאים בקדרך קבע בבית. היא קיבלה באיזו חגיגת יומולדת ובכייף שלה לפזר אותם יותר מאשר לעשות עבודות יצירה בפעם הבאה. זאת אומרת שהם לא ממש חשובים לה. ולמשל עם טושים, ניסיתי פעם את השיטה הזו אבל אז מה עם הילדים האחרים? הם כן רוצים להשתמש בטושים אז אי אפשר פשוט להעלים. זה צריך להיות: בגלל שלא אספת את לא יכולה להשתמש (בעוד האחרים מציירים מול עיניה) ואז זה הופך להיות עונש במקום תוצאה מתבקשת.
וזו ילדה שדי משתפת פעולה, לא במיוחד עושה דוקא, רק לפעמים :-)
בקיצור היכן שאין לי כלים או בסיס ליצירת אינטרס משותף- אני מתחילה לאבד כוחות.
לא_מבינה*
הודעות: 20
הצטרפות: 11 אוקטובר 2004, 00:29

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי לא_מבינה* »

מצטערת אבל אני לא מסכימה עם העניין הזה של ליצור אינטרס משותף לגבי דברים כמו סידור צעצועים וכו', ובמיוחד לגבי הדוגמה של פיזור הנצנצים.
אני חושבת שבהחלט יש מקום להבהיר לילדים שיש חוק בבית שמסדרים צעצועים או בלגן שנוצר כתוצאה ממשחקים - ושזה לא התפקיד הבלעדי של ההורים בתואנה ש"הילדים לא מרגישים צורך לסדר". מהיכן יבוא הצורך הזה אם הבלגן שהם יוצרים נעלם כבמטה קסם על ידי ההורים המשרתים?
לפזר נצנצים אפשר בחוץ, לא בסלון, ואם זה קרה לפני שהספקת למנוע אז בהחלט מותר לכעוס ולדרוש שיעזרו בסידור. אני לא מבינה למה יש כאן פחד מהבעת כעס על מעשים של הילדים, זו תגובה מהבטן שאני לא רואה צורך לצנזר ובעיני גם זו תוצאה טבעית של מעשים מסויימים, לא רק הצורך לאסוף וכו'.
לא_מבינה*
הודעות: 20
הצטרפות: 11 אוקטובר 2004, 00:29

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי לא_מבינה* »

אני מחדדת: אני לא רואה רע בזה שילדים ילמדו שאם הם מגזימים בבלגן ולכלוך (ובמיוחד סוג כזה של בלגן חסר דאגות כמו פיזור נצנצים בסלון) התוצאה הטבעית תהיה שאמא תכעס. כי הבלגן והלכלוך מפריעים לאחרים, ובמיוחד למי שצריך לנקות אותם, וטוב שתהיה מודעות לזה. אלו תגובות תקבל אותה ילדה אם תפזר נצנצים בבית של מישהו אחר או במקום ציבורי כמו חנות או מסעדה? לכן לדעתי אין מקום לצנזר את הכעס הכל כך מובן וטבעי הזה, אלא לתת לו לצאת ובכך להראות לילד שזה לא בסדר ללכלך סתם כך כי בא לו, אלא יש להתחשב במי שחולק איתו את אותו מרחב.
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי בשמת_א* »

הקטע הוא לא אם מותר או לא מותר לכעוס.
השאלה היא אם יש פיתרון מעשי במצב שבו האמא כועסת, ואומרת לילדה לאסוף - והילדה לא אוספת.
מה עושים? גוררים את הילדה בכוח בשערות ומרביצים כל פעם שהיא מעיזה לעשות הפסקה באיסוף?
ניצן_אמ*
הודעות: 6808
הצטרפות: 28 נובמבר 2005, 19:35
דף אישי: הדף האישי של ניצן_אמ*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי ניצן_אמ* »

לדעתי לאסוף נצנצים זה לא מעייף כמו להרגיש מושפלת ומנוצלת.

הבת שלי לא אוהבת לצייר כל כך. אבל היא מתה על צבעים. היא מפזרת אותם, מקלפת את העטיפות, ואז שוברת לחתיכות קטנות. ממש משחק שאהוב עליה.
לי אין הרבה סבלנות לזה, אבל אני באמת לא רוצה למנוע ממנה יצירה. אז אני משתמשת בצבעים שבורים, בפיקוח, כשאני רואה שהיא מאבדת עניין בציור, אני אורזת את השישו ושמחו... אני משתדלת לא לקנות צבעים חדשים למרות שאני מאד אוהבת לצייר ומאד אוהבת לשמור על הצבעים.
אז אני מזהה שאצלי יש קושי עם שבירת צבעים, ויש לי קטע ממש אנאלי שאני לא אוהבת חבילות לא שלמות (פזל בלי כל החלקים, לגו שחסרה בו חתיכה וכך הלאה...) אז אני לא מאפשרת את זה. לעומת זאת, נצנצים אני לא סופרת בכלל. לי זה לא מפריע בגרוש. מה שהופך את ה"חוק" לשרירותי מאד אלא אם מוטמע בו בצורה ברורה שזה לא "חוק מדינה" אלא חוק שמתחשב באמא ובצרכים שלה.
טלי_מא*
הודעות: 1707
הצטרפות: 14 דצמבר 2005, 10:27
דף אישי: הדף האישי של טלי_מא*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי טלי_מא* »

אני לא אוהבת חבילות לא שלמות (פזל בלי כל החלקים, לגו שחסרה בו חתיכה וכך הלאה...)
יווו... גמאני.
אני פשוט מרחיקה מהישג יד משחקים עם הרבה חלקים (חוץ מאלה שלא אכפת לי מהם).
עד מתי?
לא יודעת.
באיזה גיל זה עובר?
:-P
אחת_שנוגע_לה_העניין*
הודעות: 9
הצטרפות: 02 ינואר 2009, 23:20

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אחת_שנוגע_לה_העניין* »

ניצן, למה התכוונת?
לדעתי לאסוף נצנצים זה לא מעייף כמו להרגיש מושפלת ומנוצלת. אני הרבה פעמים אומרת לעצמי: נגיד שנפלו לה הנצנצים בטעות ואז היא הלכה. היא לא כאן. אז אני אוספת סתם, בלי באסה, בלי תגובה מיוחדת. רק כדי שיהיה לי נקי. אבל כשהיא מפזרת ואז מתחילה לשחק לידי עם הבובותומבחינתי:"לא לוקחת אחריות, משתינה עלי בקשת, סתם לא בא לה" שם אני באמת מתעייפת. ומרגישה מושפלת ומנוצלת. לזה התכוונת?
ואז מה? מה היית עושה?
אחת_שנוגע_לה_העניין*
הודעות: 9
הצטרפות: 02 ינואר 2009, 23:20

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אחת_שנוגע_לה_העניין* »

לכן לדעתי אין מקום לצנזר את הכעס הכל כך מובן וטבעי הזה, אלא לתת לו לצאת ובכך להראות לילד שזה לא בסדר ללכלך סתם כך כי בא לו, אלא יש להתחשב במי שחולק איתו את אותו מרחב.
כמובן. אבל זה לא העניין. אין לי בעיה עם ביטוי "חינוכי" של הכעס אלא עם הזעם שפורץ כתוצאה ממפגש של השריטות שלי עם השותפים שלי לחיים ולדרך:-) ...אין לי, אישית, בעיה עם הצבת גבולות אלא עם הדיוק של הכלים שזמינים לי ברגע שנפרץ הגבול שלי. בקיצור- אין שם הרבה כלים זמינים.
ניצן_אמ*
הודעות: 6808
הצטרפות: 28 נובמבר 2005, 19:35
דף אישי: הדף האישי של ניצן_אמ*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי ניצן_אמ* »

אחת שנוגע לה, תודה על השאלה. אני ממש ממש מעריכה את הנסיון להבין את מה שאמרתי. (())
אני מתכוונת בדיוק למה שאמרת.
לאסוף סתם, בלי באסה, נצנצים, בא לחלק מן האנשים בטבעיות (בניגוד לדברים אחרים, כן?) גם אם זה "בכוונה". כי מבחינתם ה"כוונה" היא "לראות כמה כיף לפזר נצנצים" או "לחקור מה קורה כששופכים כל מיני דברים" וכך הלאה. וזה לא נוגע להם בנקודה של "מנצלים אותי" או "בדיוק הרגע ניקיתי ועכשיו משתינים עליי בקשת".

כשאני מזהה דבר כזה, אני אומרת לעצמי "מה עושה אותך זאת שמרגישה מושפלת ומנוצלת כששופכים נצנצים?" הלא נצנצים שפוכים הם רק נצנצים שפוכים. הם לא ניצול, לא השפלה ולא כלום. הניצול וההשפלה הם בעיניים הפרטיות שלי. אז אני שואלת את עצמי אם אני יכולה להמריא מן המקום הזה הפגוע והילדי, ולהגיע למישור שבו נצנצים שפוכים הם רק נצנצים שפוכים. קליל. כמו שכתבת "סתם, בלי באסה, בלי תגובה מיוחדת."

שימי לב שאת כתבת בעצמך שהתגובה שלך תלויה אך ורק במיקום הרגשי שלך, מיקום שאת בחרת בהקשר לנצנצים.
כשאת מבינה את זה, הכח בידייך. את יכולה לבחור להיות במקום של "סתם".
זה לא קורה מיד, והרבה פתרונות שיש בהם מידת סלחנות גדולה כלפי עצמך יכולים להיות פרקטיים. למשל, לא לאפשר לה לשחק בנצנצים בלי פיקוח כי לך קשה עם זה. לא כי היא פזרנית ונוראית ונצלנית ואיומה. ניסיוני הפרטי וגם אפ יותר לי להעיד מעט על נסיונם של אחרים, מעיד על כך שהגישה הזאת משחררת את הילד להשתתף בניקוי מכל הלב.
לא_מבינה*
הודעות: 20
הצטרפות: 11 אוקטובר 2004, 00:29

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי לא_מבינה* »

הקטע הוא אם מותר או לא מותר לכעוס.

האם התכוונת לכתוב "הקטע הוא לא אם מותר או לא לכעוס"?

מתייחסת לזה כאילו לכך התכוונת (נראה לי הגיוני): אני דווקא כן חושבת שכאן נמצא שורש העניין. אני חושבת שהחיפוש הזה אחר התוצאה הטבעית של המעשים מפספס לפעמים את המטרה. יש מקום לכונן חוקי בית ולבקש מהילדים לכבד אותם, גם אם הם לא תמיד מבינים את התמונה הכוללת, ולכעוס כשהם מצפצפים על החוקים האלה. לגבי הצעות פרקטיות - אני חושבת שכעס של אמא, כזה אמיתי שנובע מהבטן במצבים שכבר עוברים את הגבול, יכול בהחלט להניע ילד לעשות מה שמבקשים ממנו. אמא שמהססת, לא בטוחה שמותר לה לדרוש או לכעוס ומתלבטת אם יש-או-לא הצדקה ו"תוצאה טבעית" שמגבות אותה - הרבה פחות משכנעת...
לא_מבינה*
הודעות: 20
הצטרפות: 11 אוקטובר 2004, 00:29

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי לא_מבינה* »

אוי, עניתי לבשמת ובינתיים נוספו עוד הרבה תגובות... הולכת לקרוא.
אחת_שנוגע_לה_העניין*
הודעות: 9
הצטרפות: 02 ינואר 2009, 23:20

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אחת_שנוגע_לה_העניין* »

ניצן, תודה. הבנתי טוב יותר.
רק לחדד: הבעיה שלי היא לא הנצנצים המפוזרים (ז"א גם זה, אוף, לקח לי זמן לנקות...) אלא הסירוב שלה לאסוף או להשתתף בניקוי. עצם הסירוב הוא המתסכל, מעליב, מרגיז ויותר מכל, ממלא אותי חוסר אונים ובעקבותיו כעס. ומשתי סיבות. האחת הפרימטיבית: למה היא לא עושה מה שאני אומרת לה לעשות. השניה, חוסר בטחון בדרך החינוכית: מה זה אומר מבחינתה ומבחינתי הסירוב הזה לקחת אחריות על ההנאות והסקרנות שלה ולהשקיע מה שצריך כדי להחזיר את השטחי לקדמותו? (הסיבה הראשונה הרבה יותר טעונה...)
לא_מבינה*
הודעות: 20
הצטרפות: 11 אוקטובר 2004, 00:29

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי לא_מבינה* »

הלא נצנצים שפוכים הם רק נצנצים שפוכים. הם לא ניצול, לא השפלה ולא כלום. הניצול וההשפלה הם בעיניים הפרטיות שלי.

כמובן שהילדה ששופכת נצנצים לא מתכוונת להשפיל ולנצל. אבל האם זה אומר שצריך לקבל את זה? האם צריך לקבל ולאשר כל גחמה של ילד (והתנהגות גחמתית באופן כללי), או שכן כדאי להראות לו את התוצאות של הגחמות האלה ובכך לעזור לו ללמוד שכדאי לחשוב לפני שפועלים?
לא מדובר כאן על פעוטות שעדיין לא מסוגלים לחשוב קדימה, וגם לא על ילד ששפך בטעות (על זה אני אף פעם לא כועסת, רק מתבעסת לאסוף, כפי שתיארת, ניצן). מדובר על ילדה בת 5 או 6, גיל שבו מותר וכדאי לדרוש קצת יותר אחריות וחשיבה קדימה. אם בכל פעם שלילד יתחשק לנסות איך זה לזרוק אוכל על הרצפה, להרביץ לאחיו הקטן או להדליק אש את רק תהנהני ותעבדי על הבעסה שלך מלתקן את הנזק, מתי הוא ילמד לחשוב לפני שהוא פועל? הרי למעשים שלו אין כל תוצאות, אמא אוספת וזהו, נגמר...
אחת_שנוגע_לה_העניין*
הודעות: 9
הצטרפות: 02 ינואר 2009, 23:20

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אחת_שנוגע_לה_העניין* »

ל לא מבינה, שוב העניין הוא לא אם זה בסדר לכעוס. ברור שבסדר. ברור שטבעי. ברור שכעס בונה גבול ומסמן לילדים: הי, יש פה עוד בנאדם, שימו לב!
העניין הוא שבשביל זה מספיק כעס ב"כאילו". לא חייבים באמת להתחרפן. העניין הוא איך הכעס לא לוקח שליטה ומאמלל אותי, כמו את שאר בני הבית.
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי בשמת_א* »

אני לא אוהבת חבילות לא שלמות (פזל בלי כל החלקים, לגו שחסרה בו חתיכה וכך הלאה...)
גם אני (-:

ניצן אמ, כתבת יפהפה! אני חותמת על כל מלה שלך! {@

האם התכוונת לכתוב "הקטע הוא לא אם מותר או לא לכעוס"?
כן, יש לי תקלה במקלדת וגם במחשב (חלק מהאותיות שלא נקלדות אני קולטת ועושה שוב, חלק לא). תוכלי לערוך בשבילי? תודה!

אני חושבת שכעס של אמא, כזה אמיתי שנובע מהבטן במצבים שכבר עוברים את הגבול
אני חושבת הפוך:
אני חושבת שאם אמא היתה מזהה את המצבים הרבה לפני שהם כבר עוברים את הגבול, היא לא היתה מגיעה למצב המיותר לחלוטין שבו היא מרגישה נרמסת והיא מתפרצת בכעס.

כי לא מדובר פה ברגש "כעס", שהוא אמיתי והוא לגיטימי והוא סימן אזהרה, אלא מדובר בפשטות בהתפרצות מיותרת על הילדים, אם בצעקות ואם בתוקפנות אחרת (בתור אמא שהיתה רגזנית ועד היום מתפרצת לפעמים בצעקות לגמרי מיותרות על הילדים, אני יודעת היטב מה זו "התפרצות", ואני ממש גאה בעצמי וכל הכבוד לי שבחמישה השבועות האחרונים זה כמעט לא קורה).
עכשיו, זה לא שאנחנו לא "נפשל" ונפספס שוב ושוב את המצבים שעוברים את הגבול - אבל לפחות שנדע, שזו שטות שאנחנו עשינו, אנחנו ולא הילדים! אנחנו פספסנו את הגבול, אנחנו גילינו אותו באיחור היסטרי, אנחנו מתכעסות ותיכף נוציא את זה על הילדים, והכל מפני שאנחנו פספסנו.
זה מיותר! זה לא טוב! זה לא "אמיתי"! זה תגובת שרשרת כתוצאה מפספוס שלנו!

כשאנחנו מפוקסות וגם שומרות על עצמנו ומאמינות בלב שלם שאנחנו ראויות לשמירה על האינטרסים שלנו (ע"ע
לא לאפשר לה לשחק בנצנצים בלי פיקוח כי לך קשה עם זה. לא כי היא פזרנית ונוראית ונצלנית ואיומה), אנחנו לא מגיעות למצבים כאלה.
וכשאנחנו מגיעות אליהם, פשוט כי עדיין לא הצלחנו להשתפר, אז נגיד לעצמנו, לא שזה מוצדק - אלא שזו היתה טעות, ובפעם הבאה אני אתנהג יותר טוב.
ואם אנחנו מתפרצות בצעקות על הילדים שוב ושוב בלי שליטה, אני לא מבינה מה יש לכעוס על ילדה בת חמש שמפזרת צעצועים ולא אוספת אותם.
חשוב לי לכתוב, שכל אחת ואחד מאיתנו יכולים לשפר את עצמנו ולהפסיק להוציא את העצבים שלנו על הילדים כשאנחנו אלה שלא דאגנו לשמור על הגבולות שלנו בזמן.

אמא שמהססת, לא בטוחה שמותר לה לדרוש או לכעוס ומתלבטת אם יש-או-לא הצדקה ו"תוצאה טבעית" שמגבות אותה - הרבה פחות משכנעת...
"לדרוש" זה לא "לכעוס".
אמא שמהססת ולא בטוחה אם יש לה זכות לבקש משהו מהילדים היא אמא שלא יודעת מה תפקידה. היא לא מבינה שהיא אמא שלהם, ולא מבינה בעצמה מה חוקי הבית.
אבל ההיפוך שלה הוא לא אמא ש"מותר לה לכעוס". ובטח לא אמא שמותר לה להעניש, שככה הבנתי את הדיבורים על "תוצאה טבעית" שמגבה אותה.
אוף, לא בטוחה שיצא לי ברור. ניצן, תתרגמי אותי (-;
לא_מבינה*
הודעות: 20
הצטרפות: 11 אוקטובר 2004, 00:29

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי לא_מבינה* »

בשמת, ערכתי.

@}
ניצן_אמ*
הודעות: 6808
הצטרפות: 28 נובמבר 2005, 19:35
דף אישי: הדף האישי של ניצן_אמ*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי ניצן_אמ* »

התחלתי לכתוב מזמן, ואז נקטעתי פה בשיחה אישית... אז אני מתנצלת אם אני מקפיצה את הדיון אחורה..
את יודעת, לא מבינה, פה נכנסת אמונה, והתבוננות אישית, חברתית, תרבותית, אבולוציונית, וגם מדעית מחקרית.
אז אני אגיד ש{{}}לאמונתי המבוססת על כל אלה, כשאמא נמצאת בעבודה עצמית רגשית של מודעות, בקבלה של עצמה עם הפאקים, באיפשור אמיתי לעצמה להרגיש את התחושות שלה בלי כוחנות מול הילד, בלי "לדרוש אחריות" ובלי קשר ל"יכולת לחשוב קדימה" אז הילד משתף פעולה ולומד מנסיון ומהתבוננות. לכן, בהיותי אחת שנניח, מתרגזת כשמלכלכים ישר אחרי שהיא ניקתה, המסר שאני טוחנת בלי הרף הוא "לא נעים לי שמלוכלך. לכן אני מנקה עכשיו, כדי שיהיה לי נעים." תשמעי, בלי לחשוב קדימה, הילדה שלי פיתחה רצון ונטייה לנקות. אני מעודדת את זה. זה כרגע ממש ניצני לגמרי. אין לי ציפיות ממנה בתחום הזה. אני יכולה להעיד על עצמי שכאשר הייתי מתרגזת ומרגישה מושפלת ומנוצלת ושמלכלכים לי את הבית שניקיתי ושלא שמים עליי ושאני עבד (מעניין שזה מה שאמא שלי כל הזמן היתה אומרת |אוף|) כלומר כשהייתי במצב טרום מודעות לנושא, והרגשתי רק תסכול, אז היא לא עשתה דבר כדי לעזור והתנהגויות כמו לשפוך מים התחזקו.

אני בעבודה מתמדת. כשזיהיתי תסכול וכשזיהיתי מאמץ (אני נגד מאמץ :-)) ישר חיפשתי את המקום שאני מתאמצת. מצאתי - קשה לי כשהילדה שלי שופכת. חשבתי על מה אני עושה. מה קשה לי. ואיך אני יכולה לשנות מיצוב פנימי.
חשבתי גם על מה היא לומדת ממני - "לנקות זה נורא מתסכל ומכעיס." וגם "כשאני מתנסה עם חומרים (מהפיתום "מלכלכת"? לא בלקסיקון שלה בכלל הדבר הזה.) אמא מתנהגת בצורה נורא מוזרה ותוקפנית או לחוצה וזה מפחיד אותי/מלחיץ אותי." וגם "מכריחים אותי לעשות משהו נגד רצוני, וגם הרצון של אמא שלי לא ברור. והיא לא רוצה לעשות את זה בעצמה. אז אין לי שום אינדיקציה לרצות לעשות את זה בעצמי."

שיניתי. היא לומדת ממני משהו אחר לגמרי היום - כשלא נקי, לא נעים לי. כשלא נעים לי, אני עושה דברים כדי להנעים לעצמי את סביבתי. נקי זה נעים. לכלוך לא מכעיס, לכלוך מנקים. כך מנקים. בשמחת התוצאה, לא בצער הסיבה. (וכך הלאה והלאה...)
טרה_רוסה*
הודעות: 5845
הצטרפות: 08 ינואר 2004, 15:33
דף אישי: הדף האישי של טרה_רוסה*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי טרה_רוסה* »

אז למשל עכשיו: בת החמש פיזרה בסלון, על השטיח מלא נצנצים ופייטים כי היא שיחקה בגשם של פיות. יופי לה. הזכרתי לה שתאסוף כשתסיים את המשחק. כמובן שזה לא קרה . היא בדרך כלל לא אוספת בניגוד לאחיה ואחותה שאין להם בעיה עם זה. זה ממש מעצבן אותי כי שאבנו את השטיח בבוקר וכי אני אוהבת שנקי וכי מה היא חושבת לעצמה ואם אני אוותר לה מה זה אומר ... מה עושים? אמרתי לה שאני לא מוכנה להענות לבקשות שלה אלי, עד שהיא לא נענית לחוקי הבית... אין תגובה והנצנצים עדיין זוהרים אלי מכל עבר...
בדברים האלה, צריך מראש לא להיכנס לשם. אני למשל, יודעת, כמוך, שהבת שלי אף פעם לא אוספת. אז אני לא מרשה לשחק בנצנצים של פיות בסלון. רואה את הנצנצים שלה ביד? היא עוד שניה זורקת באוויר? ישר שוטרת התנועה שבי פורצת "נצנצים בחוץ או במרפסת!!!!"
היא לא תאסוף עכשיו, אז אין לך מה לאיים עליה בסנקציות, כי כמו שאמרת, את תוותרי לה בסוף. תגידי לה "בואי לאסוף, אני אעזור לך" ולאסוף ביחד. ובסוף לשבח אותה. יופי שאספת!!! איזה כיף לאסוף ביחד! פעם הבאה למנוע מראש.
טרה_רוסה*
הודעות: 5845
הצטרפות: 08 ינואר 2004, 15:33
דף אישי: הדף האישי של טרה_רוסה*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי טרה_רוסה* »

וואו, כמה תגובות נוספו פה באמצע בזמן שכתבתי..טוב, סליחה על החזרתיות.
תבשיל_קדרה*
הודעות: 8851
הצטרפות: 10 נובמבר 2001, 08:15
דף אישי: הדף האישי של תבשיל_קדרה*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי תבשיל_קדרה* »

משחקים עם הרבה חלקים (חוץ מאלה שלא אכפת לי מהם).
יש מלא משחקי "הרבה" שלא כ"כ משנה אם חסר משהו אחר.
החל בסט של כלי אוכל, עד מגנטים להרכבה. (והאמת? גם לגו, אבל לא סט-לגו-להרכבת-יצור-יחיד)
לפני שנתיים נתתי לחברה איזה 5 משחקי קופסה כי לא יכולתי לסבול לחפש ולספור שוב ושוב את כל החלקים.
עכשיו הילדים יודעים לשמור על חלק מהדברים.
לפעמים.
מונו_נוקי*
הודעות: 2232
הצטרפות: 25 מרץ 2004, 18:12
דף אישי: הדף האישי של מונו_נוקי*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי מונו_נוקי* »

גם אני העלמתי משחקים שנמאס לי לאסוף את החלקים שלהם. בנוסף יש אצלינו מין מגש כזה, שכל מי שמתעסק עם אחד המתפזרים מתבקש לעשות את זה מעל המגש.
ויש אופי של ילד-הגדולי שלי מאד אחראי, אני יודעת שהוא יחזיר למקום כמה שיוכל. הקטנה שלי- עוד לא המציאו את השיר שמתאר כממה היא אוהבת לברדק ולפרק ולפורר את כל מה שלא שיערתן שניתן לפרק.
כל מני דברים מועדים לפורענות (מכירות את משחק הבמבה הצבעוני העשוי מקמח תירס? לא תאמינו מה קרה איתו בבית שלנו) שנוטים להתפזר וללכלך אמרתי שאני מעיפה כי אין לי כוח לאסוף בעצמי ולנקות. אני חושבת שזה גורם לילדים יותר להשתדל לאסוף כי הם מבינים שלאמא יש פחות סבלנות לדברים מסויימים.
ברגע שאמא מגיעה למסקנה שהיא מרגישה קורבנית לאסוף דברים כאלו כל פעם
וגם תוצאות טבעיות ממש אינן עונש!!
האם זה שהעלמתי את הבמבה הצבעונית זה עונש? אני לא רואה בזה עונש. אני חושבת שהבית שלנו לא ערוך לצעצוע הזה ,ואחרי כמה פעמים שהיה בלתי נסבל העלמתי אותו כי לא מתאים לי לסדר. אני לא חושבת שזה עונש, אני רואה בזה סוג של איזון., כמובן שצריך הסברה מתאימה וזה לא מתוך כעס.
"כל פעם שמשחקים בזה, אני נאלצת לאסוף ולנקות, זה לא מתאים לי! ננסה שוב אחרי החג X"
לא כל מה שאמא רוצה אחרת מהילדים הוא עונש. אמא מתחשבת בילדים וגם ילדים מתחשבים באמא.
בין היתר כי אחרי כן הרבה יותר ברור עם מה לשחק , איך ואיפה.אמא הרבה יותר רגועה ומאושרת משאר המשחקים שיש.
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

ילד שאף פעם לא די לו

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

הקטנה שלי- עוד לא המציאו את השיר שמתאר כממה היא אוהבת לברדק ולפרק ולפורר את כל מה שלא שיערתן שניתן לפרק. אצלי הצעירה מתמחה במוצרי ניר. אין פנקס בבית שהיא לא ציירה על כל אחד ואחד מהדפים שלו, בין אם כתוב עליהם משהו ובין אם לא, ואז תלשה את הדפים אחד אחד. חלק גזרה, חלק קימטה, חלק פשוט העיפה. קניתי לעצמי פנקס יפה להעביר אליו את כל הכתובות-טלפונים-דברים חשובים לא לשכוח, וממש הייתי צריכה להלחם איתה עליו אחרי שבשניה שלא הסתכלתי כבר רשמה עליו את שמה והחליטה שהוא שלה.

היה לנו לוטו עם המון אסימונים קטנים. אחרי שחלקם הונצלו ככסף משחק, חלקם כצלחות של פולי פוקט, ואת חלקם לא מוצאים עד היום - אספתי מה שאפשר ומסרתי. מה שבטוח, התברכתי בילדונת יצירתית שתמיד תמצא איזה שימוש מקורי לכל פיסת חפץ בבית.

לא כל מה שאמא רוצה אחרת מהילדים הוא עונש. אמא מתחשבת בילדים וגם ילדים מתחשבים באמא. אמן ואמן. בעיקר המשפט הראשון.
שליחת תגובה

חזור אל “כינויים ואנשים באתר”