מתוך היומן שלי:
קשה לי להתחיל לדבר על הילדות שלי.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
אני גם לא יודעת אם לכתוב את זה לעצמי או לאחרים.
האם עצם זה שאני יודעת שהייתי יכולה לכתוב את זה לעיני אחרים, זה לא מספיק כדי לענות על הצורך בלהתגבר על הבושה? ואז אוכל לכתוב לעצמי, וזה יהיה כמובן יותר קל מהרבה בחינות...
כי אני מרגישה שלכתוב לעיני אחרים מרתיע אותי.
גם אם לא בגלל הבושה. נגיד שהתגברתי על הבושה.
אין לי כוח לנסח ולסגנן, ולחשוב בדיוק על כל מילה כדי שלא יבינו אותי לא נכון, ולעמוד מול התגובות ולעיתים מול ביקורת, ולהצטרך לנהל דיאלוג עם אנשים.
זה מרגיש לי קשה.
אבל יש לי פתאום צורך גדול לפתוח את זה. להוציא את זה.
הפעם באמת.
הפעם לגמרי.
הפעם שיגידו הקולות מה שיגידו.
וכבר לא משנה אם 'יש אנשים שעברו דברים הרבה יותר קשים'. אז מה?
מה, אני באה כאן לעשות השוואות? אני עושה תחרות סבל?
אני בסך הכול רוצה לדבר על מה שעברתי, על מה שעדיין כואב לי, על מה שהשפיע עליי ועדיין משפיע - בהתנהלות היומיומית שלי.
אני רוצה להציף את זה. להסתכל לזה בעיניים.
להעז לדבר על זה - בלי להתבייש.
וגם אם זה נשמע נורא מינורי - עדיין בלי להתבייש.
************
השבוע אני המצאתי מושג במחשבתי:
'התעללות מינורית'.
זה אומר, משהו שנחווה כהתעללות יומיומית, למרות שבעצם במבט מבחוץ עשוי להיראות מאוד מינורי.
במיוחד לצד 'התעללויות גדולות באמת'.
ועדיין - זו התעללות, ותוצאותיה בהתאם.
***********
טוב, אז על מה אני אכתוב?
קשה לי למצוא על מה אני רוצה לכתוב.
כי
הכאב שחוויתי היה הרבה יותר בין השורות, מאשר בדברים ה'גדולים'.
יש כמה מקרים 'גדולים' שאני זוכרת.
ומשום מה יש לי הרגשה שמה שאני לא זוכרת נחרת בי לא פחות.
זה היה יותר המשהו היומיומי הזה שהיה שם, מאשר הסיפורים הגדולים.
אבל צריך להתחיל ממשהו....
(אני שמה לב איך אני עדיין לא בטוחה אם אני כותבת לעצמי או שאני מתכוונת לפרסם את זה, ואיך מרגע לרגע הסגנון שלי משתנה בהתאם. מידת החופשיות שלי בכתיבה, מידת הזרימה שלי.
גם הצורך להסביר דברים או לא להסביר. לכתוב 'אמא' לעצמי או 'אמא שלי' לאחרים, וכדומה)
**************
אז נתחיל באמא.
מה יש לכתוב על אמא?
אישה קשה. מאוד מאוד קשה.
כמובן שיש בה גם הרבה רוך. הרבה אכפתיות.
אבל קשה איתה. קשה להיות בחברתה.
אישה עצבנית. מאוד מאוד מאוד עצבנית.
עם פתיל סופ-ר קצר.
חסרת סבלנות באופן קיצוני.
כל דבר קטן מעצבן אותה. מקפיץ אותה. גורם לה להרים את הווליום.
אני גדלתי עם צרחות. צעקות בלי סוף. על כל דבר קטן. הכי הכי קטן.
וזה שורט בנשמה.
זה כלכך שורט בנשמה.
כמובן שכלפי חוץ זה לא ניכר.
עם חברות שלה היא מאוד אחרת. אמנם קולנית עדיין, אבל באופן שאוהבים.
היא תמיד 'מסמר הערב'. מספרת בדיחות, שואלת שאלות חכמות, מעירה הערות בוטות ומצחיקות, שנונה.
סופר-סופר אינטליגנטית.
הרבה אנשים מאוד אוהבים אותה. מחפשים את חברתה.
יש לה הרבה 'חברות'. אבל כמעט לא חברוּת נפש. לא נפתחת.
לא משתפת בעולמה הפנימי.
הכול כזה של 'בחוץ'. פעילויות משותפות, הרצאות, הצגות...
שיחות על הילדים, על הבריאות.
אבל לא משהו מבפנים, מהרגש.
ובבית - מרשה לעצמה להוציא החוצה את כל ה'זבל'.
לצעוק. לאיים. לעשות מניפולציות. להתנהג באלימות.
*********
אם נגיד שואלים אותה שאלה, לא שומעים היטב את התשובה ושואלים שוב -
היא עונה בטון צועק.
כאילו, אסור לא לשמוע. ישר זה מעצבן אותה שהיא צריכה להגיד פעם שנייה.
ואם שואלים אותה למה היא צועקת, היא עונה בצעקה: 'כי עשר פעמים כבר עניתי לך', ולא משנה שזה היה רק פעם אחת.
ומצד שני, אם למשל אומרים לה משהו או מבקשים משהו, ולא בטוחים שהיא שמעה, ושואלים אותה אם היא שמעה, או שאומרים פעם שנייה, או מזכירים לה -
מיד היא צועקת: 'שמעתי ! אני לא חירשת !' או 'מה את אומרת לי עשר פעמים את אותו הדבר?' למרות שזה בסך הכול הפעם השנייה.
ולמרות שמכל מיני בחינות היא מודעת לעצמה, היא אף פעם לא מסכימה שהיא צועקת שלא בצדק.
והיא תמיד תתעקש שבאמת כבר שאלת 10 פעמים, למרות שברור שהיא ממציאה את זה.
*********
מה שיצא זה, פשוט
אמא שכמעט כל היום כל היום צועקת.
קשה להסביר כמה קשה לחיות עם זה.
זה פשוט כמו שכתבתי למעלה 'שורט בנשמה'.
ויותר מזה - ישר זה גורם לי להתכווץ. להרגיש שעשיתי משהו לא בסדר.
ואפילו עוד לפני שאני שואלת או אומרת - אני כבר יודעת שהיא הולכת לצעוק, אני מתכווצת מראש.
ולפעמים אני פוחדת לפנות אליה - כי אני מתארת לעצמי שהיא תצעק.
אני כמו הולכת על קצות האצבעות. מפחדת לעצבן אותה.
כי אם אני מעצבנת אותה - אז ברור שאני אשמה.
*********
על כל זה
מתוסף המסר הזה של 'את מפריעה' ו'נודניקית אחת'.
אם אני אומרת או מבקשת משהו - אוטומטית אני נודניקית.
עוד לפני שבכלל הספקתי להגיד אותו בפעם השנייה.
התווית של 'נודניקית' מודבקת עליי מראש.
המסר הוא שאני מפריעה לה בחיים, נודניקית, אין לה סבלנות אליי במיל, אין לה זמן אליי, אין לה חשק אליי, ושאצא לה מהחיים.
בטח שלא אשאל משהו או אבקש משהו.
בטח ובטח שאסור באיסור חמור לומר או לבקש משהו בפעם השנייה.
זה לא רק מול אמא שלי. גם מול אבא שלי.
רק שאיתה - זה מתבטא בצעקות. אבא שלי זה כבר סיפור אחר...
*********
אני בכוונה כותבת בלשון הווה - כי כל הדברים האלה עדיין קורים מולם היום.
כן יש דברים שקרו בעבר וכבר לא קורים היום.
אך מה שכתבתי - עדיין רלוונטי.
יחד עם זאת - כל מה שכתבתי שרלוונטי להיום - היה בעבר פי כמה.
העצבנות שלה, הצעקות, האלימות, ה'נודניקית' - כל זה היה הרבה יותר מועצם בילדות.
היום כן יש הרבה שיפורים, במיוחד לאור כמה שיחות שניהלנו. ועדיין - העצבנות הבסיסית קיימת.
אני עדיין מאוד נזהרת.
פוחדת ממנה. מההתפרצויות הפתאומיות שלה על כלום, שיכולות לקרות כמעט בכל רגע נתון.
*********
משהו שהיה קורה הרבה בילדות והיה מאוד מאוד פוגע בי:
לפעמים הייתי מבקשת משהו, ואוטומטית היו אומרים לי 'לא'.
כשהייתי מנסה את מזלי פעם שנייה, הייתי שומעת תשובה כמו:
'כבר חשבתי לתת לך, אבל בגלל שנדנדת לא תקבלי'.
לעזאזאל !
קודם אמרתם לא. אז איך הייתי צריכה לדעת שבינתיים אתם חושבים לתת לי?!
ואם לא ידעתי - אז למה זה לא לגיטימי שביקשתי שוב?
ולמה לבקש פעם נוספת כבר מתייג אותי כ'נודניקית'?
ולמה אתם נותנים לי את ההרגשה שבעצם כבר רציתם לתת לי, ושאני זו עכשיו ש'קלקלתי'? שבמו ידיי החמצתי את ההזדמנות?
והאם באמת התכוונתם לתת לי, או שזו הייתה סתם דרך להתחמק מזה, וסתם גרמתם לי הרגשה רעה עם עצמי?
ואיפה בדיוק היה חלון ההזדמנויות החמקמק הזה, הרגע הנכסף שבו יכולתי לקבל את מה שביקשתי - איפה הוא בדיוק היה בין הפעם הראשונה שביקשתי לבין הפעם השנייה? איך הוא חלף על פניי ולא ראיתי? איפה בדיוק הוא חמק ממני?
ומה בעצם יכולתי לעשות אחרת כדי לתפוס אותו?!
לא נראה לי שיש משהו שהיה אפשר לעשות אחרת !
זו סתם הייתה דרך לגרום לי לא רק לא לקבל את מה שרציתי - אלא גם להרגיש אשמה על כך.
אני חושבת שמשפט כזה זה פשוט
משפט מתעלל נטו.
אני חושבת גם שזה מאוד לגיטימי שילדים, במיוחד ילדים קטנים - מבקשים דברים הרבה פעמים.
בבית שלנו אפילו לבקש משהו שתי פעמים - נחשב לשיא הנדנוד - ולעילה לעונש.
)
)
