גשמי ברכה

[שיחות*]

דף בלוג
נעים, השימוש בביטוי שדי בגילגול חרישי של הברותיו בין השפתיים, כדי להביא לתחושה מספקת של תפילה מלאה. יש בו גם הרבה צליל, צבע, ריח, לא? אפילו טעם לחות קרירה והבטחה מתוקה כמו כשיודעים שיש שקית קטנה חומה עם שלושה ממתקים קטנים בארון אפילו שעוד לא סיפרו לנו. אז אולי יומרני קצת לכנות ככה את ה דף בלוג שלך, אבל מצד שני זה שם שצריך להיתקל בו שוב ושוב כשבאים לכתוב, וצריך שהוא יהיה נעים. ובעל משמעות בפני עצמו, גם רחבה וגם כמוסה. אז כך ייקרא הדף הזה. זהו. כל ההקדמה הטרחנית כאן מן הסתם כי אני כלל לא שלמה עם השם הזה. יש לו שפע סיבות טובות, אבל הוא לא עושה לי את זה בכלל. כך או כך כרגע זה מה שיש. כדי להתפייס עם זה, ובמה נפייס מילים אם לא בשירים, הנה הנחמדות הבאה:

[שיחות*]

http://www.youtube.com/watch?v=[po]h9wrwZgD Ko[/po]

[שיחות*]

לפני הרבה שנים אכלתי במסעדה הודית, ונתנו בסוף חופן כזה לזרוק לפה. היה בו הניחוח המסתורי של שילוב בלתי ניתן לשיחזור שמכה בך בעוצמה כשאתה נכנס לכל מיני חללים מהסוג הזה: כמה מיני קטורת, תבשיל שמעיר ופוקע את כל נקבוביות התודעה, וזנבו החמקמק של אד זיעה עדינה וחשקנית עטוף בד זהוב שקוף חסר משקל.
ואתמול, בסופר השכונתי והכל כך לא מסתורי שלנו, מצאתי את המרכיב העיקרי בחופן ההוא שמזמינים אותך לזרוק אל הפה ביציאה מן המסעדה, בברכת עיכול טוב וריח פה נעים. ינסון. או בשמו הידוע יותר: אניס. ככה, בקופסת תבלינים מסחרית רגילה, שקופה עם מכסה כתום ושלוש אפשרויות בסיבוב, חורים דקיקים חורים עבים וחור ענק. תראו בתוך מה בסוף מסתתר חלום. כמה לעיסות גרמו לי לחשוב שאולי שם בקערת אלומיניום ההיא היו רק זרעי ינסון וגבישוני סוכר, אבל אני כמעט בטוחה שהיה שם גם משהו פתיתי ורוד.
חזרתי הביתה ומחצי הבצק ללחם הכנתי ביסקוצ'יקוס, טבלתי (כמו לשניצל אבל רק צד אחד) בביצה, ותערובת שומשום/ינסון/מלח גס . הכוונה הטובה היתה ברורה וניכרת אבל פעם הבאה אקפיד על בצק אמיתי של ביסקוצ'וס.

[תבשיל_קדרה*]

נעים לפתוח שיר, ולאפשר לו להיות מוסיקת רקע לקריאת הרשימות הבאות.

[מי_מה*]

ברכות על הבלוג החדש @}

[יעלי_לה]

ברכות על הבלוג החדש @}

[סגו_לה*]

נקרא טוב,
עוד...

[בשמת_א*]

כמה נעים לראות שוב את הניק הזה (-:

[שיחות*]

שלשום, הלכתי בדרך ונקרה על דרכי, לא קן, כי אם סוחר עתיקות. זה היה בדרך מהחדר לסלון, והוא ישב שם , חברו הטוב של בעלי, עם הקפה של הבוקר, מרעים בקולו הנמוך והעקשני דברי חוכמה וסתם דברים. סיפר שהפרסים, הם אין להם מה לאכול, כי הם עושים שיטטיס. שיטטיס זה שיטה מלוכלכת כזאת. אם נגיד יש לך איזה חנוכיה עתיקה, הם באים כולם ביחד, רואים שהיא שווה אלפיים דולר, ואחד אומר שבעים. השני אומר שבעים, ככה כולם, פתאם בא אחד אומר לך שלוש מאות. יאללה, מכרת לו בחפץ לב. ואז הם הולכים כולם, שהם בכלל משפחה! , ההוא שקנה נותן לכל אחד את הסכום שאמרו, והוא נשאר עם החנוכיה ומוכר אותה. כשהוא הסביר לי הבנתי אבל עכשיו אני בכלל לא בטוחה כבר. כך או כך, זה שיטה מלוכלכת וזה למה בסוף לאכול לא יהיה להם.
ואתה שומע, הוא אומר, עינו האחת על בעלי והשניה לידו, נגיד שבכיוון שלי, מה שתמיד נותן אצלו הרגשה חמימה שהוא מדבר גם אליך לא משנה איפה אתה יושב בחדר, ודבריו תמיד מלאי כוונה וחום ואתה מרגיש שהנה אבא סוף סוף הגיע ויש לו המון זמן והמון סבלנות וכשהוא קם לפתע והולך ברור לך שזה לא כי הוא לא אוהב אותך. אומנות גוף כזאת. . אז אתה שומע, מסתובב נייר עם כתב יד מקורי של האר"י הקדוש ושל ר' חיים ויטל. הכתב יד שלהם! אתה מאמין?
תגיד באמת, אני שואלת אותו, מי זה האר"י הקדוש?
הוא, הוא מתחיל ללא שהיות, כאילו זו השאלה הכי צפויה ובעצם ממש חיכה לה, הוא בן של יהודי ספרדי ויהודיה אשכנזיה, מאלכסנדריה. או אולי האמא היתה ספרדיה והאבא אשכנזי? לא זוכר. בכל אופן, האיש הזה ישב באלכסנדריה ולמד מפיו של אליהו הנביא בעצמו. ואז הורה לו אליהו הנביא לצאת וללמד את רבי חיים ויטל בצפת. רבי ויטל לא רצה ללכת לשמוע את דברי הזר הצעיר הזה, ומורהו הורה לו ללכת ולעשות כן. כשחזר מהשיעור מפי האר"י, שאל אותו מורהו "נו איך היה?" תמה ר' ויטל ואמר לו "מורי הרי ישבת לידי! למה תשאל איך היה?" חייך מורהו ואמר: "אשריך שזכית לשבת ליד אליהו הנביא."
סיפרתי לו על הדיון בענייני שילוח קנים. הבן שלי השמיע יבבת חוסר שביעות רצון כי בלהט השיחה לא טרחתי להגיש לו את הציצי מהר מספיק. הוא אמר, תראי מה יבבה עושה ללב של אמא. הזיז אותך בלי מחשבה ובלי רצון ובלי תכנון, למלא את רצונו. על אחת כמה וכמה יבבה באזני הקדוש ברוך הוא.
נו באמת. אמרתי לו. מה אתה סותם את זה בהסבר הזה. וגררתי פנימה את ידידתי נושאת דליי הגפת כשהיא בועטת ברגליה וממלמלת חרפות וגידופים וממש לרגליו זרקה טפו עסיסי במיוחד, על השטיח. הוא חייך ואמר "אלה בסוף הצדיקים הכי גדולים, את תראי." ומחה מדש בגדו קצת מהרוק שהותז בשנית ונישק את קצות אצבעותיו. ממקומי הנוח על הספה סיפרתי לו את מקרה הגפת והגפ"ת, והוא הנהן ואמר "אמרתי לך, הצדיקים הכי גדולים."

חשבתי לעצמי, סיפור לא מי יודע מה, אבל זה פשוט חסר צורה לא להביא אותו לכאן.

[שיחות*]

לפני שבת, בסופר, בקופה.
יש שם קופאית אחת, כבת חמישים, קוקו שחור עבה, קצת מוזנח, כבדת גוף, מיואשת מבט. סווטשרטים ענקיים כאלה. מדברת בקול רם. מאלה שברור שהן גם מנהלות את מקום העבודה מתוקף מצפונן ורוחב לבן וגם בעלות המעמד והשכר הכי נמוכים בו, בו זמנית. בפעם הראשונה שנתקלתי בה,ממש מזמן, היא ליקקה אגודל ואצבע, הרטיבה את השקית שנצמדה אל הרוק בצייתנות והתכוונה להכניס, עם אותן אצבעות, אל אותה השקית, את מצרכי האוכל שלי. כנראה שהייתי לפני מחזור או משהו כי מיד יריתי בכעס "אפשר שקית בלי רוק?"
כמובן שהמבט הפגוע שהפציע בעיניה בהפתעה גמורה לא הניח לי זמן רב. "זה היה מבחוץ" אמרה.
איחסה. איחסה עלי, איחסה מהרוק, אין לי דרך לצאת רגועה מהאירוע הזה. לא רוצה רוק זר על השקית שלי. לא רוצה להכאיב לאשה זרה וקשת יום בקופה בסופר ביום שישי בצהריים.
כעבור זמן, הסתבר לי שהיא מיודדת עם בעלי שקונה שם סיגריות. אהלן ומה נשמע וסחבקייה עלא כיפאק. ממקומי לצדו, קצת מאחוריו, עמוק מאחורי המנשא, בדחיסת צוואר כמה שיותר פנימה ולמטה, חייכתי בזהירות, היי, אני אשתו הנחמדה, לא קישרת, הא? את עדיין לא מקשרת, הא? ואיי, את לא מקשרת? פווווו! את לא מקשרת!
"איזה מותק", היא מחייכת אל תוכן המנשא. "סוף סוף רואים את כל המשפחה."
"אוי, תודה," אני עונה לה ונמסה בהכרת תודה ונוזלת לה כמו קרפדה שיצאה מהמיקרו על כל המשקל החשמלי.
בקיצור בשישי האחרון, בתור לקופה, בין שתי נשים, האחת כבר עושה חשבון, אני מתחילה להניח את שלי, ואחרי עומדת, ממתינה עם עגלה ובה פריטים ספורים, מישהי שתיאורה הוא כזה: לבנה מאד. שערה דק ולבן מאד. פניה מאורכים ודקי עור וחיוורים ולבנים מאד. הבעתה משתוממת ולבנה מאד. רזה וגבוהה . כבת חמישים גם היא. האשה הזאת, מסתובבת ברחובות עם בגדים שהיא מעצבת בעצמה. יפים מאד. רק מה, הם באים בשכבות, של טול לבן שקוף. וזה יפה, באמת, כמו ליידי קסומה כזאת, תמירה וטמירה, אבל לפעמים, נדמה שהעניין עם הטול קצת יוצא משליטה, ופתאם רואים שהיא יצאה מהבית עם איזה שבע עשרה שכבות של טול מנופח סביב כל החלק העליון של הגוף ועל כל סביבת הראש כולה. החלטתי שזהממניעים בריאותיים בימי שמש ושזה ודאי עדיף על קרם הגנה.
בקיצור, האשה שכבר עושה חשבון לפני אמרה לקופאית : "אני צריכה ללמוד ממך חמין מרוקאי"
הקופאית, שרגשותיי אליה בשנה החולפת הפכו כבר לחיבה עמוקה, ולא רק בגלל שהיא לא זוכרת לי, חיבה על אמת, הרימה גבות עייפות הניפה כף יד עבה והפכה אותה בסימן של מה קרה למה מה הבעיה ואמרה "מה קרה למה מה הבעיה?"
נו אז איך את עושה, שאלה זאתי מלפני, שוודאי שונאת, כמוני, ששואלת מתכון ואומרים לה "אויש זה נורא קל".
לוקחת שועית וחומוס, וכל מה שיש בחמין, מה את רוצה? בשר? מספר חמש הכי טוב, שמה כל הלילה...
אזניי נעמדו, ובאותו רגע הרגשתי את הלבנה האצילית מימיני מתקשחת באיוושת טול בלתי נראית. שתינו נכנסנו לאי נוחות עמומה. נעצנו בה מבט. היא המשיכה להגיד "יוצא לך כמו חמאה השועית". מה שרק הגביר את המצוקה. לבסוף חילצה אצילת הטול ואמרה "את לא משרה?"
מה?
את לא משרה ללילה?
מה משרה איזה משרה יוצא כמו חמאה אני אומרת לך
לא לא. את צריכה להשרות.
הגבינים מעבר לקופה הצטמצמו והתעבו. נהיה מצב לא נוח. מה זה? מה צריכה להשרות? מה פתאם להשרות. איזה שטויות.
והיד שנחה באויר בתהיה המשיכה להעביר מצרכים בקוצר רוח.
הלבנה לצדי השתתקה, ואז שמעתי אותה לוקחת סילון אויר דק פנימה ויורה "אין דבר כזה. את צריכה להשרות."
היד הרפתה מהמוצר ואז נחה עליו בכבדות. העיניים התרוממו וננעצו בה בזעף. בקול נמוך ובשחרור איטי ומאיים של כל הברה אמרה "ב ש ב י ל מ ה ל ה ש ר ו ת"

אז הגיע תורה של אשת הטול לגלגל אישונים אל שמי הסופר וחזרה, ומה שהתחיל כמחווה לפני נאום נראה לפתע כמו ציפור שמחפשת מחסה בין הניאונים.
"אה...קודם כל זה מהבחינה הבריאותית. את חייבת להשרות. "
"נו..?" הכבידה הקופאית. האויר בקופה נעשה דחוס
"..ובגלל הגאזים!" נתמלטה צווחה נואשת מבין שפתיה החיוורות והעיקשות.

"אבל כל החמין זה גאזים אחד גדול!!!!" הרעימה הקופאית בפקיעת סבלנות מוחלטת תוך שהיא מציירת בידיה באויר, למקרה שלמישהו כאן זה עדיין לא ברור, צורה אגסית רחבה של סיר אקזוטי נפוח, או שמא של סתם נוד.

השיחה הסתיימה. המצרכים המשיכו לזרום. האשה שביקשה מתכון השכילה להיעלם לסיריה ומתכוניה המוכרים הרבה לפני שהכל התגעש וכבר לא היתה שם כשהמעיים התפקעו.
שבת שלום, בירכה אותי אשת הטול החביבה, נטלה את סליה בעדינות אופיינית ויצאה. בחוץ ירד גשם מפתיע. מתחת לגגון הפח בחוץ השתהתה לצדי רגע קל ואז פסעה אל תוך הגשם.

[סגו_לה*]

אהההה....
אז עם הגשם נגמרו האבטיחים?
נו שוין,העיקר שיהיה טעים

[שיחות*]

תודה על הברכות

[בשמת_א*]

אההההה....
וסוחר העתיקות - איזו מציאה בעצמו!
תראי מה יבבה עושה ללב של אמא. הזיז אותך בלי מחשבה ובלי רצון ובלי תכנון, למלא את רצונו. על אחת כמה וכמה יבבה באזני הקדוש ברוך הוא.
פנינה כזאת!

[כוכב_נגה*]

הֵי, לא הבנתי מה קורה שם בסככת האבטיחים הנטושה.
טוב ששמת קישור.
שיהיה מקום להתחמם בו בעונת הגשמים.
מצויינת אחת!@}

[חוחית*]

איזה כיף פה @}

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

איך נהיה כזה טרנד של שמות מטעים לבלוגים, שלא יודעים מהם עד שלא נכנסים בטעות!

עינו האחת על בעלי והשניה לידו, נגיד שבכיוון שלי, מה שתמיד נותן אצלו הרגשה חמימה שהוא מדבר גם אליך לא משנה איפה אתה יושב בחדר
יש לך טקט, את

[שמש_בחורף*]

איך נהיה כזה טרנד של שמות מטעים לבלוגים, שלא יודעים מהם עד שלא נכנסים בטעות!
אני חשבתי שזה השם החדש לדף תודה על הגשם ...
אבל לאמשנה. העיקר שתמשיכי לכתוב לנו.

[עוברת_אורח*]

ידידתי נושאת דליי הגפת

אין לי מילים להסביר איך התרגשתי כשקמתי בבוקר וראיתי את זה. כל כך אין לי מילים, שלקח לי עד עכשיו להישבר מהנסיון למצוא מילים ופשוט לכתוב שהוחמאתי והתענגתי.

[אשה_שמחה*]

_איך נהיה כזה טרנד של שמות מטעים לבלוגים, שלא יודעים מהם עד שלא נכנסים בטעות!
אני חשבתי שזה השם החדש לדף תודה על הגשם ..._
גם אני!


אבל לאמשנה. העיקר שתמשיכי לכתוב לנו.

[אדמה_טובה*]

קוראת ומתענגת. ומתרגשת.
מאיך שאת לוכדת את פרטי היומיום ומזה שיש לך זמן וקשב ותשומת לב. זה לא טריוויאלי איך שאת שומעת את השיחות להן את מצותתת. זה מופלא.
ישר חשבתי איך בקופה בסופר אני תמיד ממהרת ותמיד לחוצה ותמיד חסרת סבלנות, ואיזה פספוס זה לחיות ככה. לא רק בסופר.
ואת כותבת נפלא. כמו ריקוד עם צעיפים.
זהו.

[אנונימי]

כשאנשים שאני אוהבת, גם אוהבים את אותה המוסיקה שאני אוהבת, וגם כותבים ככה שנוגע בי בעומק הלב - נעים לי מאד
תודה

[אשה_שמחה*]

ואת כותבת נפלא. כמו ריקוד עם צעיפים._ תיאור מצויין של הכתיבה של שיחות! וגם אני חושבת לעיתים קרובות ש _זה לא טריוויאלי איך שאת שומעת את השיחות להן את מצותתת. זה מופלא.

[מיצי_החתולה*]

חשבתי לעצמי, סיפור לא מי יודע מה, אבל זה פשוט חסר צורה לא להביא אותו לכאן. מה שיפה אצלך, זה איך שמתחת למקלדתך, הסיפור חסר-הצורה יוצא מרתק ומושבב-נפש, כמו כל סיפורייך @}.

[לילה*]

_קוראת ומתענגת. ומתרגשת.
מאיך שאת לוכדת את פרטי היומיום ומזה שיש לך זמן וקשב ותשומת לב. זה לא טריוויאלי איך שאת שומעת את השיחות להן את מצותתת. זה מופלא.
ישר חשבתי איך בקופה בסופר אני תמיד ממהרת ותמיד לחוצה ותמיד חסרת סבלנות, ואיזה פספוס זה לחיות ככה. לא רק בסופר.
ואת כותבת נפלא. כמו ריקוד עם צעיפים.
זהו._
תתחדשי @}

[שיחות*]

תודה על התגובות הנעימות שבת שלום.

[יהללוך_מלאכים*]

אוי מעולה
הסיפור על החמין בסופר (-:
יכולתי לראות בעיני רוחי, את כל אחת מהדמויות, ואת מה שהן מייצגות,
והדמויות הצליחו להפתיע אותי.
ספרי עוד..

[אמא_של_יונת*]

_אני חשבתי שזה השם החדש לדף תודה על הגשם ...
גם אני!
אבל לאמשנה. העיקר שתמשיכי לכתוב לנו._

[לוונדר_סגול*]

[יעלי_לה]

מתי את ממטירה עלינו עוד קצת ברכה?

[שיחות*]

בבית הספר, אני מרגישה כמו מעי.
חיוני, אבל לא לעניין לראות אותו, להראות אותו, לדון בו, ודאי שלא, ולהינתק ממנו, חס וחלילה. אחרי כמה שבועות של הידבקות במעי לחצר האחורית של בית הספר, בצל הקר, בין מחטי האורן ועם תינוק מבסוט שאוכל חופנים של חצרות בית ספר אחוריות, בתמיהה מוחלטת על הגילגול המשונה שעובר עלינו, הנה קיבלתי רשות ללכת לשעה לספריה. התקשרתי לאמא שלי כשדהרתי החוצה מהשער שמנעולו נפתח לכבודי- כמעט נישקתי את השומר- כמו בדהרה החוצה מבסיס טירונות, וטלפנתי מיד לאמא שלי לספר שהשתחררתי !!!!!!!!! והיא סיפרה בגאווה מוסתרת מתחת לטון יבש, שנתנה לה "שטיפה" בטלפון, שהיא גדולה ולמה היא לא מרחמת על אמא שלה ומה זה ככה שעות להושיב אותי שם, ולא סיפרה לי על זה. אמרתי לה אויש אמא, באמת? ובלב אמרתי תודה אמא.
יחי החופש. אוי איזה מין מקום זה בית ספר. אל אלוהים. והילדות שלי מרוצות, והתינוק מרוצה. והמנהלת אומרת לי בחיוך חם "סבלנות, היא בטח תשחרר אותך, אל תלחצי עליה" , והשומר מרוצה. הוא הכי מרוצה. וככה עברנו לגור בבית הספר. מוזר ומעניין.

[שיחות*]

השומר, אז הוא נגד כל זה מה שהולך היום. אני יגיד לך, הוא אומר לי. מאז שיש זכויות לילד, נהרס כל החינוך. תשמעי מה שאני אומר לך. אנחנו היה לנו ככה? היינו עומדים כמו נרות, גם את הרי, שרק היה נכנס המורה. ולא תגידי מהפחד! לא!!! ואז הוא מנמיך את קולו ואומר בהתרגשות ובלחש חורק כזה "כי היה כבוד! כבוד היה! זה למה. היום תראי ככה? איפהההה. צוחקים על המורה בפרצוף, שלא תגידי גם מוכנים לדחוף אותה ולהשפיל אותה. ואם תקראי להורים, מה יעשו את יודעת? את יודעת? לא, אני שואל אותך, את יודעת? יצדיקו את הילד! את יודעת שיש דבר כזה היום? שלא תביני אותי לא נכון..."הוא מנמיך שוב את הקול ומרים בתנועה חסודה את כפו לעברי ופורש אותה "לא שלהורים זה קל. אני יודע שלא. אבל זה הכל מאז הזכויות הילד! נראה אותך מביאה לילד שלך איזה פליק בטוסיק שיהיה יותר מחונך. נראה אותך מעיזה. נראה לך שהוא לא יתקשר למשטרה לגיד אבא שלי עשה לי ככה וככה וככה? אז הנה יש לי חדשות בשבילך: יתקשר ועוד איך יתקשר". הוא מסתובב ומעיף עין בטחונית על חצר בית הספר הריקה, מתעכב על התינוק הלועס כל שלי, גבתו מתעוותת באי שביעות רצון קלה מאד, וממלמל , אולי כבר לעצמו, "לא, זה לא טוב ככה. הלך כל החינוך. חרא. זה מה שזה."

[שיחות*]

ביום שירד הרבה גשם, יום שישי, בהפסקה הגדולה, הבת הקטנה שלי רצה ישר לתוכו ועמדה בו מאושרת. פתאם היא באה פנימה אלי בפנים אדומות ולחשה "אשה אחת צעקה עלי"
אחותה, שישבה אתי ועם אחיה התינוק שמעה מה שאמרה וקמה בעצבים, לקחה אותה ביד, והן נעלמו. אח"כ הסתבר לי שהן הלכו אל המורה הזאת, שמסתבר שצעקה עליה "בואי הנה מיד מה את חושבת לעצמך את רוצה שאני אכעס עלייך לא אז בואי הנה מיד" ואמרה לה כך:
היא לא ילדת בית ספר, היא ילדה בחינוך ביתי והחוקים פה לא חלים עליה!
והמורה התנצלה. ואז נזופת הגשם אמרה בשקט "כאילו שאם כן הייתי ילדת בית ספר לא הייתי מרגישה רע ממנה. מה היא חושבת, שילדים בבית ספר ולא בבית ספר מרגישים שונה?!"

[אשה_שמחה*]

חופנים של חצרות בית ספר אחוריות,

נזופת הגשם
אהבתי במיוחד

[בשמת_א*]

מה היא חושבת, שילדים בבית ספר ולא בבית ספר מרגישים שונה?!"
אח, איזו ילדה, איזו ילדה!

(כשהייתי בת חמש, בדנמרק, אבא שלי היה הולך שם לחנות של ספרים רוסיים, והיתה שם המוכרת, כמובן רוסיה. כל פעם שהיתה רואה אותי, היתה אומרת: "אח, קאקאיה ג'בוצ'קה! קאקאיה ג'בוצ'קה!" שזה ברוסית "אח, איזו ילדה! איזו ילדה!". אז אני הייתי אומרת לאבא שלי, "אבא, מתי נלך לבקר את קאקאיה ג'בוצ'קה?")

ומרים בתנועה חסודה את כפו לעברי ופורש אותה
להתמוגג ממש איך את מצליחה לפרוש את כל דמותו, חיה כל כך. איך את זוכרת?! ועוד קודם, איך את מבחינה בכל?! נשמה של סופרת-משוררת, אין. נשמה של סופרת.

אני מרגישה מאוד מוזנחת מזה שאת לא כותבת כל יום. כל יום באים לחפש ממתקים בארון - ואין! רק אחת ל- את באה מהסופר עם הממתקים שלנו! Please, may I have some more?

[עוברת_אורח*]

מה שבשמת אמרה!

[אמא_של_יונת*]

מה שבשמת אמרה!

[שיחות*]

תודה לכן.

[שיחות*]

גיסתי גילתה לי אוצר
http://www.zemereshet.co.il/index.asp

[יעל_צ*]

תודה! לא הכרתי.... ממש מרגש.
עושה לי חשק לרוץ בשדות העמק עם מחרשה ואקורדיון....
או לפחות להצטרף לאיזה חוג של שירה בציבור...

[יעל_צ*]

ומשהו לחורף

[אהבת_עולם*]

אמרתי לה אויש אמא, באמת? ובלב אמרתי תודה אמא.

אהבתי את המטאפורה של המעי.
אהבתי את התיאור של השומר.
אהבתי לקרוא על האסרטיביות של הבת שלך. מדהים ! (רק לוודא, למי היא צעקה 'בואי הנה'? למורה? )
ואהבתי גם את התגובה של הקטנה.

[א_ל_א_ן*]

שמתי לי בפייבוריט. ברכות...

[לוטם_מרווני*]

כייף של שיחות@}

[אמא_אדמה*]

למה תמיד לוקח לי זמן להגיע לבלוגים שלך?

העיקר הגעתי.
קבלי

[שיחות*]

תודה על התגובות וחנוכה שמח

אתמול לכבוד הדלקת נרות עשינו קניית שחיתות שהיא לא סופגניות. שוב בסופר. זה לא שאני כזאתי רגועה בסופר כמו שקינאו פה בטעות (כתיבה נאה היא האימ-אמא של ההטעיות ושתילת תמונות האידיליה, אני חושבת על זה מאז כל פעם שאני בקופה. אז רק לסדר הטוב: אני כן בלחץ בקופה.), זה פשוט שרק לשם אני הולכת (-: לשם ולבית ספר. אז משם הסיפורים. אבל קובץ האנקדוטות מבית הספר שהתקבץ לי בראש וחיכה שיתקנו את המחשב, הפך לשק עם ריח רע, שנגרר אחרי לכל מקום כמו שתמיד נגררים הסיפורים שצריכים להגיע הנה, והשק הזה עשה לי מצב רוח לא טוב, כי סיפורים מבית הספר הם לא מבדחים, הם לא אנקדוטות. הם עצובים. אז השלכתי את השק ההוא לכל הרוחות, וכך נשארים רק סיפורי הסופר. (ולא, הילדה שלי לא אמרה "בואי הנה" למורה, כי הילדות שלי, בניגוד למורות, מנומסות לאנשים שהם לא מהמשפחה המיידית.) (תשובה ל אהבת עולם)
בעצם אין ממש סיפור. הילדה הגדולה שלי הסתובבה בחוסר שקט בין המדפים ורצתה משהו קשה כזה וקצת מלוח לטבול במשהו אדום וקצת חריף. עכשיו, לסופר שלנו יש תכונה, להוות בית מאגר למוצרים הכי תמהוניים שאף אחד לא רוצה לדעת מאין התגלגלו למקום היחיד שהסכים לקבל אותם ולא הפחיד אותם עם שום תו תקן או לפחות איזו מילה באנגלית על האריזה, והם יושבים שם, מתהדרים באיזה מן שנור- לגיטימיות (זה מה שאם אתה מוצר מפוקפק אז אתה מקבל אותו כשאתה יושב ליד מנעמים של מן, או ערגליות, או שוקולד השחר...) ,
בקיצור, לא היה מנוס מלהבין שהילדה מייחלת בכל נקבוביות חיכה המתוק לדוריטוס עם רוטב סלסה. ויצאנו משם עם חבילת ענק מרשרשת של אוכל מקסיקני מתוצרת איטלקית (אין קטן! או שאתה קונה קילו דוריטוס וליטר סלסה או שיאללה.) אז אתה קונה. לא לפני שהקטנה חוזרת מביקור ניחומים באגף ה"מעדנים" (אני הולכת לפתוח בהליכים משפטיים נגד המילה הזאת.) עם שלל מיכלי פלסטיק קטנים כל אחד איזה עשרה שקלים וברובו אויר מוקצף עם צבע ורוד וחלבוני חלב פרה (על מי אני עובדת, זה מה זה טעים. והגדולה אמרה לי שזה עושה את המקרר שמח, וזה נכון. שבע עשרה מעדנים מצטופפים להם על המדף בדלת המקרר ומחייכים אליך כל פעם כשאתה פותח. הנוסחה לאושר, בלי צחוק.) ופתאם ברגע של חולשה מתוקה הצטערתי שאני לא קונה להן את זה תמיד. פתאם קלטתי שלא היה לי פה באמת סיפור. רק שהביס הראשון במשולש הקריספי הטבול באדום החזיר לי טעם מלפני עשרים שנה, בארץ רחוקה וקרה בבית קפה שקראו לו "ספיק איזי", ושם הגישו ארוחות אמריקאיות, והיו עיתונים אמריקאיים, ווידיאו קליפים אמריקאיים וקפה, אני מקווה בשביל האמריקאים שלא אמריקאי, אבל מה, ממלאים לך אותו שוב בכל פעם שהספל מתרוקן. וחם שם ונעים, וכשמזמינים בפעם הראשונה מקסיקן סלט, אז זהו. נופלים קורבן לסטייה לא ברורה של מישהו שכנראה נהנה לראות אותך מגיע שוב ושוב, בעיניים טרוטות, בגוף אפור מקור, ומבקש את הקדירה הזאת, שמורכבת מחסה קצוצה, עליה המון שברי דוריטוס, עליהם טונה רוטב סלסה ועל הכל שני טון גבינה צהובה מגורדת. אוי.
וזה היה הטעם אתמול. והבת שלי ביקשה שנחפש קשר בין האוכל הטעים שאכלנו, מעדני חלב עם שמות גרמניים וחטיף מקסיקני שייצרו באיטליה, למכבים ולחנוכה. לא מצאנו אבל בטוח היה.

[שיחות*]

הבוקר שמענו שוב ושוב את התקליט "חווה והגיטרה". אם יש משהו שאני אוהבת לעשות זה להציק לילדות שלי שוב ושוב עם איזה תקליט או דיסק, עד שאני שומעת אותן מזמזמות יחד איתו. הגדלתי עשות אם אני שומעת אותן מזמזמות את זה עצמאית בחדר אחר ביום אחר. זו קנאה-יוצרת שרכשתי אצל חברה, כשקלטתי את הפספוס שלה מפזם חרש לעצמו את "עץ של כוכבים". "אני פשוט שומעת את זה בבית" אמרה לי בפשטות ההיא שיכולה לפוצץ פיל, כמו אלה שאומרות "אוי את לא צריכה מתכון זה נורא קל".
פשוט שומעת את זה בבית. וואללה. כבר קוננתי מספיק אני חושבת על אובדנו של הסתם שומעים מוסיקה בבית. אבל זה היה לפני שלוש שנים ולא שמתי לב שכבר יש עם מי לדבר. ז"א אם הן עושות פה, לתדהמתי ולאושרי, דיסקואים של אבבא פעם בשבוע, אז קודם כל תודה, תודה, תודה, ושנית, יאללה, אני מוציאה את התקליטים. אז בוב דילן הכפול גרייטסט היטס, לא משנה כמה פעמים החזרתי את המחט אחורה, לא הוציא מהן את ההמהום המיוחל. (איך יוציא, תרח מאנפף ובלתי נלאה. כל שיר לא פחות משלוש דקות. בדרך כלל אתה פוגש אנשים שכבר אוהבים בוב דילן. או לא אוהבים. ניחא. אבל אף פעם לא אנשים שאתה אמור להאהיב עליהם אותו! וכשאתה חושב על זה, זה באמת בלתי אפשרי. תרח אנפפן ובלתי נלאה, כאמור. כתבו שהוא אמר ששירים בני פחות משלוש דקות אסור שיהיו חוקיים כי הם גורמים לנזק מוחי. תודו שזה משכנע לגמרי כשחושבים על זה.)
והזכרתי את כל זה כי חלפה לי מחשבה, שהייתי מציעה לחווה לעדכן את השיר ההוא בעשור. כי הבנות עשרים של אז הן הבנות שלושים של עכשיו, והבנות ארבעים שבשיר הן ממש לא הבנות ארבעים של עכשיו...לא?
ובגלל שתוקן המחשב אבדו לו כל מיני דברים ואני לא יכולה להביא את השיר ההוא, שיר אהבה לנשים שכמותו.

[דגנית_ב*]

איך מלתאר דברים יומיומיים כל כך יוצאים לך סיפורים כאלה יפים?
עכשיו, לסופר שלנו יש תכונה, להוות בית מאגר למוצרים הכי תמהוניים שאף אחד לא רוצה לדעת מאין התגלגלו למקום היחיד שהסכים לקבל אותם ולא הפחיד אותם עם שום תו תקן או לפחות איזו מילה באנגלית על האריזה,
ככה בדיוק במכולת בארושה. רק בלי "השחר"...

[תבשיל_קדרה*]

איזה עידוד! איזה חיבוק!
כל אחד צריך שתהיה לו סבתא כזותי.

[יעל_צ*]

<עץ הכוכבים עדיין מככב.... >

[סגו_לה*]

לחם ומרגרינה תתני להם, אבל שיאכלו מהיד שלך ולא מהיד של אשה זרה. זה מה שאני אומרת לך כפרה עליכי. שאת יודעת מה טוב לבית שלך." אחחח....למה לי אין כזאת סבתא,למה?
<אצלנו מעריכים אישה שקמה מוקדם ולוקחת ילדים למטפלת כדי להתפרנס בכבוד....>

[עוברת_אורח*]

את יודעת מה שטוב לך ואת תעשי מה שטוב לך ולילדים שלך.
כל בוקר להסתכל במראה ולומר, בכוונה גדולה, אפילו פעמיים או שלוש.

[שיחות*]

<אצלנו מעריכים אישה שקמה מוקדם ולוקחת ילדים למטפלת כדי להתפרנס בכבוד....>
גם אצלנו! חמסה על סבתא שלי, בלי עין הרע.
אצלנו הנשיפות בערפי קולניות מאי פעם. חשבתי שבילד שלישי זה כבר עובר. אבל כולם מצפים שבילד שלישי זה כבר יהיה קטן עלייך, כל ההיסטריקה הזאתי עם הילדים וכל הזמן בבית ולא לתת להם להשתחרר ממך וכל זה. שבילד שלישי כבר תפסיקי עם השטויות האלה, וצחוק צחוק, היתה לנו סבלנות שלא תגידי שלא, אבל די כבר להיות נטל על הסביבה כולה, ולו רק עם מראה הפוזה הנגררת הזאת עם המנשא והמיטה הענקית המשונה הזאת וכל הטירחה הזאת סביב הילדים כאילו אין לך חיים וכאילו אף אחת לא עשתה את זה לפנייך ולא הסתדרה גם בלי כל המגבלות האלה.

[שיחות*]

ככה אני מרגישה שאנחנו נראים. במיוחד כשקשה לנו. מיד המעט חן שהיה לכל הפוזה מתנדף כמו אתם יודעים מה.

[שיחות*]

ואז מגיעים הגשמי ברכה האלה, וחופש חנוכה, ואני סגורה עם שלושה ילדים בבית יום שלם ועוד יום שלם. והכל ברור וטוב. וכל הנשיפות והשאלות מקבלות בדיוק את גודלן המתאים, נקודת אבק זעירה על מרבד השמחה הרחב, ובחוץ ניתך גשם כל כך עז, עוד ועוד ועוד, ופתאם שלושה סוסים נכנסים לנו אל החצר ואוכלים וכמעט מתקרבים לקולורבי, שזה הדבר היחיד שממש התפתח בגינת ירק, ואנחנו יוצאים ומגרשים אותם ומוקסמים מהם ומריעים להם ומגרשים אותם. אין שום דבר בעולם כולו שאני אוהבת יותר מלהיות עם הילדים בבית. והיום אני כבר יכולה להתחיל להיפרד לשלום מהצורך להסביר את זה למישהו.

[שיחות*]

ולעניין אחר:
הספר של גיל חובב, "אוכל של סבתא" . אחלה ספר. (למרות שנדמה לי שגיל חובב עושה בטלויזיה ח' וע' לפי צרכי רייטינג ולפעמים שוכח. אבל אולי רק נדמה לי.)

[מי_מה*]

ובגלל שתוקן המחשב אבדו לו כל מיני דברים ואני לא יכולה להביא את השיר ההוא, שיר אהבה לנשים שכמותו.
רוצה אתו?
הנה

[יעל_צ*]

תודה מי מה

תלאות היום מנעו ממני לחפש ביסודיות בעצמי, אחרי שביוטיוב לא היה....

[שיחות*]

אויש תודה, איזה חמודה. רק באסה, אני לא מצליחה לפתוח יוטיוב, זה כאילו אומר לי שחסר לי איזה פלאש משהו וכל הנסיונות להתקין את הדבר החסר הזה (אדובה פלאש משהו) לא מצליחים. אז אני לא רואה מה ששמת כאן לצערי.

[שיחות*]

יעל!! באמת הייתי בטוחה שתשלפי אותו בזילזול (עם זמזומי ילדים ברקע) . (-:
<נגנבת מהסינוור: יש עוד מקומות חוץ מיוטיוב לחפש קליפים?! יש סיכוי שתגלי מה עושים כשמחפשים "ביסודיות"?>

[אשה_שמחה*]

איך מלתאר דברים יומיומיים כל כך יוצאים לך סיפורים כאלה יפים?

את כל כך מרגשת. תודה.
ובמיוחד על זה-
אין שום דבר בעולם כולו שאני אוהבת יותר מלהיות עם הילדים בבית
תודה שהזכרת לי שגם אני. (כי קצת שכחתי בזמן האחרון).

[אשה_שמחה*]

יש עוד מקומות חוץ מיוטיוב לחפש קליפים?!
בעלי אומר שב- metacafe

[אהבת_עולם*]

אחחח, איך נהניתי מסבתא שלך.
כל אחד צריך שתהיה לו סבתא כזותי. אכן !

העתקתי לי ואף גריינתי.

[בשמת_א*]

אחחח... מצצצ (את מכירה את התנועה הזאת שמנשקים את קצות האצבעות לאות מתיקות ותענוג מהטעם ואז שולחים את הנשיקה באוויר לברך את הידיים שבישלו?).

[לילה_טוב*]

<גם לי לא הלך עם בוב דילן>

[פלוני_אלמונית*]

וכל הנסיונות להתקין את הדבר החסר הזה (אדובה פלאש משהו) לא מצליחים

ואם יש משהו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, זה להשאיר אותך בלי יוטיוב..
אם את מנסה להתקין אותו מהפיוז'ו הקטן שקופץ בדפדפן ואומר שחסר לו פלאש,
נסי להוריד ולהתקין אותו ישירות מכאן : http://get.adobe.com/flashplayer/

[שביל_בצד*]

אולי המחפשות יוכלו למצוא לי את "גשם הקשב"?
וסליחה על ההידחפות.
מאוהבת בבלוג הזה

[פלוני_אלמונית*]

גשם הקשב לנשים בחלון (חלקי).

[שיחות*]

מהפיוז'ו הקטן שקופץ בדפדפן
אמרת את זה בלאדינו?
(הפיוז'ו הקטן זה שם ממש מתאים למה שקופץ שם, לפחות ברמת הקריזה שהוא מביא. פיוז'וס זה כינים. אם כבר מדברים על שילוח כינים. ולא. על זה ממש אין לי חשק לדבר (-:)
תודה אלמונית. אני אנסה.

[שיחות*]

סליחה על ההידחפות.
לא סולחת (על ההתנצלות)

[שיחות*]

לפני ההתמודדות הטכנית רציתי לספר שאחיותיי האמהות שבחרו או שנבחר להן לגדל ילדים ללא "מפרנס" לצדן, התיישבו לי על הכרית בלילה, חיכו שהתינוק יירדם ובשניה המתוקה הזאת שהרחקתי אותו ושקעתי לכרית באנחה ועצמתי עיניים, הן דחפו לי אצבע מחודדת ללחי. הרמתי מבט בהפתעה והן ישבו שם בחיוך מתוק ולא אמרו דבר. העיניים נעצמות, ושוב, אצבע מחודדת לתוך האוזן. הסתכלתי לעברן בזעף והן הנהנו, עודן מחייכות במתיקות ללא אומר. שפתיים מהודקות בחיוך אלגנטי. נדמה לי שהן גם שמו ליפסטיק זורח בחושך.

סבתא שלי, אגב, בלי עין רעה וחמסה עליה, לא מכירה אתכן. אצלה, כדרך כל המוג'רס דל טיימפו, אשה עם ילד בלי גבר זה או פוטניקה או מסכיניקה.

[אהבת_עולם*]

נדמה לי שהן גם שמו ליפסטיק זורח בחושך.

[שיחות*]

Hello, you either have JavaScript turned off or an old version of Adobe's Flash Player. Get the latest Flash player

זו ההודעה שאני מקבלת כשאני מנסה להכנס ליוטיוב. הכניסה לפלאש פלייר לא מצליחה. אם יש לי את הג'אבהסקריפט כבוי אז איפה מדליקים אותו?

[פלוני_אלמונית*]

אמרת את זה בלאדינו?
אלא מה?
החלפתי מחשב וטרם הוצאתי את הניק חזרה מהאריזות של הניילון עם הפצפצים.(בינתיים מתפלש בפלמוניותי)
אם התקנת ועדיין לא עובד וזה לא דפדפן שבעצמו הותקן לאחרונה, בהחלט ייתכן שמישהו כיבה את הג'אווהסקריפט.
עם מה את גולשת?
אם את גולשת בפיירפוקס זה תחת tools->options ובלשונית שנקראת content יש את הצ'קבוקס (שגם ראוי לכינוי פיוז'ו אבל בגלל הגודל, לא הניג'וס) שצריך להיות מסומן.
אם באקספלורר זה תחת tools->internet options ובלשונית security ללחוץ על custom ,לחפש את הסעיף שנקרא scripting ולאפשר אותו.

[תבשיל_קדרה*]

רגע.
פעם שאלתי את יונת מה לעשות במצב כזה והיא אמרה לי מה, ועשיתי משהו דומה, וזה עזר.
אולי זה היה קשור איכשהו להגדרות סקיוריטי.
כלומר החלק של JavaScript turned off .

[תבשיל_קדרה*]

הופה. לא ראיתי שהפ"א מעלי כבר הפנתה אותך מדויק יותר.

[יוחנן_בצק*]

הפ"א מעלי.
פ"א? פנה ארבאיאטה?
יאללה, מספיק להיות פ"א. מישהו רוצה את הפצפצים?

[ניצן_אמ*]

גם לי לא הלך עם בוב דילן
דווקא לנו כן.
אולי זה כי בוב זה שם גנרי לכל הבובות והבובים, ודילן זה חבר שלה. אבל היא ממש אהבה.
<היום היא חזק בפרברים ובמתי כספי. למרות שהגבעטרון עדיין לא סר חינם. וחווה, בטח.>

[שיחות*]

אוי פ"א כמה שימחת אותי. אמנם מעולם, מעולם, לא נתקלתי בכל כך הרבה מילים לא מובנות בטקסט כל כך קצר, שעוד הופנה אישית אלי, אמא'לה, ועוד בתוך מתחם ידידותי, אבל המחשבה שבאמת אמרת עליו פיוז'ו וזו לא היתה עוד מילה טכנית פשוט מחממת את הלב, ועוד לפני שנטשת את הפקפקים (אצלנו זה עושה פק ולא פצ) התחלתי להריץ על המיין סרגרודר בתוכנת האל פי גרונדינג זפרוקלין שלי את כל נתוני הגיאוביולוגיה האיכסולוגית שנצברו לי על ההארדטיים ולתהות האם בתורכיה יש או אין כינים.

[שיחות*]

דווקא לנו כן.
טוב היא כבר בת שנתיים, לא? מה את משווה. וגם היתה בצבא האדום וכל זה.
(ברוסיה יש כינים?)

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

שפתיים מהודקות בחיוך אלגנטי. נדמה לי שהן גם שמו ליפסטיק זורח בחושך.
נראה לך שאפשר להתפנות למריחת ליפסטיק אלגנטית כשמגדלים ילד בלי גבר ?

[שיחות*]

נו כמה זמן אני אחכה לך.
נראה לך ש
כן.

[פלוני_אלמונית*]

נראה לך שאפשר להתפנות למריחת ליפסטיק אלגנטית כשמגדלים ילד בלי גבר ?
וכשמגדלים ילד וגבר?

[ניצן_אמ*]

ברוסיה יש כינים?
כן. כינות רדיואקטיביות מוטנטיות מועשרות בחומצה אוקסאלית.
<ונאות. בל נשכח.>

[ניצן_אמ*]

<ויש עליהן מודעוּת-ליפסטיק שחבלז>
<אפילו לכינות החדוריות>

[עשב_השדה*]

איזה כיף

[שיחות*]

http://www.youtube.com/watch?v=mPpWN5Ea ... re=related
נס חנוכה שכזה

[יוחנן_בצק*]

נו, פיטר גבריאל. קשרים עם מלאכים אף פעם לא הזיקו.
רק שעכשיו אני מרגיש חובה לסגור את הדפדפן ולנגן בלב...

[שיחות*]

לסגור את הדפדפן ולנגן בלב...
(-:
לך על זה (-:
ושוב תודה רבה רבה רבה.

[כרמי_ה*]

איזו שמחה ל"מצוא" אותך שוב

[שיחות*]

איזה כיף לאמריקנים! איזה נשיא חמוד וחתיך ומדליק. מפחיד ואוהב. אופטימי ומלא אזהרות. נרגש ותמים. מסתורי ומבטיח. מפייס ומאיים. ואיזה אשה מגניבה. מכוערת כמו הלילה עם קסם של נסיכה לוחמת. ישבנו, אני והשדר של ערוץ אחד, הוא מתרגם סימולטנית ואני מתקנת לו ניסוחים והלסתות של שנינו קצת שמוטות. והלשון של שנינו קצת מתייבשת. ובין ניסוח לתיקון,בקול צרוד מקנאה שמתחפשת ליבושת, המעבר הבלתי אפשרי הזה בין לעג מריר לבין כמיהה הופך לשדר ולי את כל מרוצת ההבעות על הפרצוף לעווית אחת ידועה ומוכרת.
ואז כשהוא רוקד סלואו עם אשתו שמפריים לפריים הופכת יפהפיה פתאם, אנחנו פתאם מבינים, השדר ואני, שכל זה יש לו מטרה משמעותית עבורנו. שנתנו לקסם להמיס אותנו, והינחנו למנחה המנחמת הזאת להגיע עדנו. וקולו של השדר קצת יותר עולץ פתאם, ואני מתרווחת על השטיח מולו, ושנינו נושמים כי שנינו מבינים, שהנה, ההפוגה ברגשות האשם , ההפוגה ההיא המיוחלת, מתחילה להגיע. בשיכרון חושים של רגע אנחנו מעזים ולוקחים את כל היופי השחור הזה, את כל ההבטחה וההצדקה והחיבוק והנחישות, כעניין פרטי לגמרי, וכשמיכה משתיקת קול לכל מפלי החדשות שנאלצנו לשמוע בשבועות שקדמו למסיבה הזאת. זהו ההפי אנד של הסרט שבכלל לא התכוונו להיתקע עליו והתייבשה לנו היד על השלט וכשניסינו להעביר ערוץ גילינו שהשלט דבוק לנו ליד כמו בסרט אימה ואנחנו הולכים ונעשים מעורבים יותר ויותר בעלילה האיומה ובכתוביות בסוף מופיע השם שלנו! בכל התפקידים! ובתוך הגרון החם והעבה של ארתה פרנקלין שומעים בבירור: זה בסדר. הכאב שחשבתם שהיה שם לא באמת היה. זה גם היה מוצדק, גם היה מנופח בכלל, וגם אפשר להתחיל לשכוח את זה. מה שחשבתם שירדוף אתכם בסיוטים לתמיד, הוא אד. מתנדף. תעתוע. רואים את השמחה? רואים את ההוד הכהה והמרגש הזה שניגר כאן בחום דבשי מכל עבר ? התמזגו נא לתוכו, הניחו לעצמכם להירגע. היה כלא היה. הכל בסדר.