רלוונטי לסיפור לידה זה - של תינוקת מקסימה ושמה דניאלה - ההיסטוריה המקוצרת של הלידות הקודמות, עם דגש על השניה. כתבתי על זה הרבה ב במבי מבקשת דעות על לידה, ואקצר פה לכמה משפטים רלוונטיים:
- הלידות הקודמות התאפיינו שתיהן בכמה שעות של צירים שהפכו די מהר לקשים, אינטנסיביים וצפופים. כאלה ש"מתאימים" על-פי הספרים ועל-פי ניסיון הדולה שליוותה לפתיחה כמעט מלאה. אלא שבשתיהן הפתיחה נתקעה לכמה שעות על ס"מ וחצי. בשתיהן התייאשתי ולקחתי אפידורל. בראשונה זה שחרר והפתיחה התקדמה מהר בתוך האפידורל. בנוסף, האפידורל פעל נהדר ויכולתי לעמוד על שש וללדת על הצד. היה נהדר. בשניה - הסתבר שהפתיחה התקדמה עוד לפני האפידורל, אבל אני כבר הייתי בסרט אחר (של יאוש) ולקחתי, ואז אמנם הפתיחה התקדמה מהר, אבל הלידה נתקעה עם תינוק גבוה, מצוקה עוברית וואקום עקב מה שאנחנו הבנו - היפרדות שיליה.
- שתי הלידות האלה הותירו אותי עם הרגשה שיש בחלוקה גסה שני סוגים של נשים : אלה שיודעות ללדת ואלה שלא. אני, כמובן, שייכת לסוג השני (שלא לדבר שהתואר "אישה" גדול עלי בכמה מידות). בסדר, הבנתי שאם תהיה עוד לידה אני אלד עם אפידורל, שאין לי אפילו יומרות למשהו אחר (בניגוד לשתי הלידות הקודמות) ושאני מסתפקת בזה שאחרי הלידה אני אופורית, וטוב לי, וקל לי וכיף לי לגדל ילדים. זה הרבה וזה מספיק. ככה עברו להן כמעט ארבע שנים. לא חשבתי על זה יותר מדי, זאת היתה שורה תחתונה כזאת שתייקתי בתור עובדה מוגמרת.
פתאום, הייתי בהריון. לא צפוי. אבל רצוי. בתחילת ההריון עדיין היה לי ברור שאני לא מקדישה יותר מדי מחשבות ללידה, ושיש לי "שורת סיכום" מוכנה מהלידות הקודמות. זה אמנם הפחיד אותי, אבל לא הטריד אותי יותר מדי. מתישהו, לקראת סוף השליש הראשון התחילו לזמזם לי מחשבות חדשות בראש. התחלתי להבין שאני מפחדת ללדת שוב בבית חולים. הרעיון של לידת בית התחיל לזמזם, אבל עדיין לא היה לו שם ומילים - זה הרי ממש חתרני בשביל בנאדם כמוני. בנזוגי, שנקרא לו יוד לצורך הסיפור, רצה לידת בית מההריון הראשון, ואני סירבתי. פשוט - ידעתי שאני לא מאלה שיכולות לקחת אחריות מלאה על עצמן, ומתוך הבנה שאני לא כזאת, ושאני נגועה בפחדים לא-ראציונליים רבים מדי, פשוט פסלתי את הרעיון.
אבל הנה, לצד הפחדים האלה, עלו פחדים חדשים כאופוזיציה - הפחדים מלידת בית חולים. הבנתי שאני באמת מפחדת מזה. החלטתי שאחרי שתוצאות מי השפיר יגיעו, אני אתחיל לחשוב על עניין הלידה ברצינות. התוצאות הגיעו, ואני שיתפתי את יוד במחשבות על לידת בית. מיותר לומר שהוא היה בעד ובענק. התקשרתי למיילדת בית שקיבלתי עליה המלצה מחברים, סיפרתי לה על שתי הלידות הקודמות ועל איך שהלידה השניה הסתיימה, והסתבר שלידת בית אינה אפשרית אחרי היפרדות שיליה. מיילדת בית נוספת אמרה את אותו הדבר. הרגשתי קצת נבגדת ופגומה - עד שאני מוכנה, אף אחד לא מוחא לי כפיים? אף אחד לא אומר - יופי, אנחנו נעשה את זה ביחד, יהיה בסדר? אף אחד לא מבין איזה צעד אני עושה שאני בכלל שוקלת את זה? טוב, לצד התוכן הילדותי הזה של הרגשות, הבנתי אותן לגמרי. רק, ששתיהן המליצו לי לבדוק בניירת שאכן היתה היפרדות שיליה. התקשרתי לארכיון של הבית חולים וביקשתי את ניירת הלידה. לא הייתי אופיטימית, הייתי בטוחה שזה יאשר את מה שאנחנו יודעים ושנגזר עלינו ללדת בבית חולים. שבועים אח"כ יכולנו לקרוא (שלחתי לשתי מיילדות בית ולמיילדת בבית-יולדות) שאין שום אינדיקציה לכך שהיתה היפרדות שיליה. לא היתה היפרדות שיליה.
נשימה עמוקה. וואו. אופוריה. פתאום ברור לי שאני בכלל לא צריכה לחשוב על זה - אנחנו נלד בבית. האופוריה נמשכה כשבועיים. הרגשתי בטוחה בעצמי, הרגשתי הורמונלית ונשית להפליא. ידעתי שאני יכולה לעשות את זה. אופס, פתאום זה עבר. ונותרתי עם ערימת הפחדים שלי ובלי שום תחושה חזקה, נשית, הורמונלית. סתם, אני, במבי. וואו, זה קצת מלחיץ. כלומר, קצת הרבה.
בינתיים, ובמקביל, וכל הזמן הזה - יש לי את ההריון הכי הכי כייפי ויפה ונעים בעולם. אני נהנית מכל רגע. מרגישה בטחון בעוברית שלי, בטחון בהריון. כיף לי. בעקבות הדף שפתחתי (בקשת דעות) - הבנתי כמה דברים שאני אנסה לנסח כאן. הבנתי שיש מקום לתהליך של התמודדות מול הפחדים. הבנתי שיש הרבה דרכים לעשות את זה, ושאני צריכה לבחור. אבל, פתאום, הבנתי משהו אחר - הבנתי שאני לא הולכת להתמודד מול הפחדים, אני לא הולכת למגר אותם, אני הולכת להשקיע את כל האנרגיה שלי בלהבין שזאת אני, והפחדים האלה הם חלק ממני, ושכל מה שאני הולכת לעשות - זה לתת להם את המקום האמיתי שלהם. לא ס"מ יותר, אבל גם לא פחות. מצאתי את עצמי מבזבזת הרבה זמן בהשוואות של עצמי מול חברות, מכרות ונשים אחרות. מחפשת נחמה, למשל, בזה שאני בכושר ירוד, ומנסה להיאחז בסיפורים של לידות נהדרות אחרי שמירת הריון. כלמיני דברים כאלה. למעשה, זה היה סוג של תהליך להבין שאני לא צריכה "לעבוד" כדי להגיע מוכנה לללידה. לא פיזית ולא נפשית. כל מה שאני צריכה לעשות זה להכיר בדברים שעולים ולתת להם הם המקום האמיתי שלהם. עזר לי מאוד שחברה טובה אמרה לי - אבל מה אכפת לך מאחרות? למה את כל הזמן משווה? וואו, איזה גאונה! זה כל-כך נכון. הבנתי שאני בנאדם מאוד לא השוואתי בכל התחומים שבהם יש לי בטחון עצמי, ויש הרבה כאלה. אבל בתחום הזה, שבו אני כל-כך מפקפקת בעצמי - כאן חיפשתי רפרנס להתייחס אליו. חיפשתי איך למקום את עצמי, ואיך לעבוד מול המקום הזה. מיותר לגמרי. משפט אחד של חברה טובה שם אותי במקום - לא רוצה השוואות, מעניין אותי לשמוע על תהליכים של אחרות, אבל אני לא גוזרת מזה שום דבר שלא מתאים לי, שאני מבינה שאני ייחודית (כמו כולם) ושמותר לי להיות כזאת. וזהו. שבתוך הבמבי הקטנה, הלא-נשית, שלא-יודעת-ללדת, ושאין-לה-שום-דבר-נגד-אפידורל-חוץ-מזה-שהוא-עלול-לתקוע, ושאין לה אג'נדות גדולות - וכל שאר אלה - בתוך זה: יש רק אותי. וזה הרפרנס היחד שרלוונטי.
בנוסף, החלטתי ללכת לטיפול הומאופתי. התאים לי טיפול שהוא גם פאסיבי וגם אקטיבי, ודורש ממני בעיקר להיות נוכחת וללכת עם הרמדי, אבל לא לעשות מעשים גדולים (לא ניתוחים, לא פרשנויות, לא טחינת מוח. כל אלה לא התאימו לי). לא יוגה (הייתי בשיעור אחד, ונמלטתי אחרי 10 דקות, כשנוכחתי ששיעור ה"יוגה" הוא למעשה דיבורים על עיגולים ומנדלות ו.. וואו, זה לא בשבילי. באתי לעשות יוגה, ולא לחנטרש על סמלים ומעגלים. לא היה לי שמץ של סבלנות לזה). גם מהשחיה, שאני כל-כך אוהבת, פרשתי באיזשהו שלב. בחרתי לא להרגיש לוזרית, ולקבל גם את החולשות שלי באהבה. בשיחה עם ההומאופת עלה נושא אחד שמאוד מאפיין אותי וגם את הלידות שלי - חוסר היכולת שלי להתמודד מול מצבים שבהם בא לי "לעוף הביתה". אני כזאת. שעות של צירים בלי הפסקה ובלי פתיחה? יאללה, אפידורל! שיעור עאלק-יוגה שמעצבן אותי? קמים והולכים הביתה! שוק הומה אדם וצעקות בטירה? התמוטטות עצבים, מהר מהר הביתה! סמים? השתגעתם? אני מתה לעשות סמים פסיכדליים, אבל אני מפחדת שלא תהיה לי את האפשרות "לעוף הביתה", כלומר, לחתוך מתי שאני רוצה. ההומאופת סיפר לי שבלידה שלו ושל אישתו, שניהם עם ניסיון עשיר בסמים מכל הסוגים - הם הסתכלו אחד על השני באיזשהו שלב ואמרו : "סמים קשים!". אמרתי לו - טוב, הנה ההזדמנו היחידה שלי לעשות סמים קשים
. סיכמנו שזה משהו להתייחס אליו - הכיוון הזה, של "אני חייבת לחתוך עכשיו הביתה". וגם, שמנו לב, עד כמה אני.... טיפוס ביתי. עד כמה אני בטוחה בבית, עד כמה אני אוהבת להיות בבית. רגע, אולי באמת השמועות נכונות ובלידה בבית אני באמת ארגיש בטוחה ומשוחררת?!דבר נוסף שעלה בשיחת ההומאופתיה - הפחדים שלי. ניסחתי אותם במילים. למשל, פחדתי למות. בלידות הקודמות ממש לא פחדתי למות. לא פחדתי בכלל. הפקדתי את האחריות בכניסה לבית החולים וסמכתי עליהם שיטפלו בי. לקיחת האחריות בחזרה אלי הפחידה אותי נורא. אני יודעת שיש כאלה שזה טריוויאלי עבורם - לקחת אחריות - אבל בשבילי, בעיקר בתחום הזה, זה היה ממש לא קל. לבנזוגי זה היה הרבה יותר קל. אני פשוט הסתובבתי עם פחדים כל-כך איומים, שזה היה אפילו משעשע. אבל הרמדי זחלה לאיטה למערכת, והוא נתן לי בכוונה משהו עדין, וממש הרגשתי איך לאט-לאט (וזה היה לאט-לאט) יש מגמה חיובית ומחזקת. כל כמה זמן חלקתי עם יוד בנזוגי את הפחדים, בקול רם. היה לי כיף שיש לי אותו, שמכיר אותי מאוד מאוד טוב, ולא נבהל מהשטויות שלי. פשוט דיברנו על הדברים. לא מיגרנו, לא מחקנו, לא נלחמנו. סתם דיברנו.
לפני לידה
חמישה ימים לפני הלידה חגגנו ליוד יומולדת, יום לפני הלידה חגגנו לגדולה יומולדת 6. השבוע שלפני הלידה היה ממש מיוחד. בגלל שבשתי הלידות הקומות ילדתי כמה ימים לפני הזמן, שנינו הרגשנו שזה יכול לבוא כל יום, ורוקנו את השבוע מתכנונים. יוד קיים כמה פגישות, אבל בגדול - כל יום מצאנו את עצמנו עושים משהו אחר כייפי וספונטני, עם הילדים או בלי הילדים. בהחלטה של רגע נסענו ביום חמישי (שלושה ימים לפני התל"מ) לחתונה קסומה של חברים, ליד יודפת בצפון (למעלה משעתיים נסיעה). עכשיו, אחרי הלידה ואיך שהיא התנהלה, אני רוטטת רק מהמחשבה על מה יכול היה להיות. אבל מיכל (המיילדת) אמרה שזה פשוט לא היה קורה שם, וזהו. שלא הייתי נותנת ללידה להתפתח. ועדיין, ברררר...
בהריון הראשון נתקעתי בחודש 9 במעלית בדרך לרופא נשים, ומאז אני לא עולה במעליות בבניינים ישנים. ההחלטה שלי היתה שעד 8 קומות אני עולה ברגל. שבוע לפני הלידה הלכתי להוריד שערות ברגליים. הקוסמטיקאית גרה בקומה 5. צלצלתי באינטרקום כדי שתפתח לי והיא (יודעת שאני מפחדת ממעליות) אמרה שהיא באה לקחת אותי עם המעלית. אמרתי לה שמה פתאום ושאני עולה ברגל ואין על מה לדבר. עליתי את כל הקומות ברווחים של שתי מדרגות. פתאום שמתי לב שהכושר חזר אלי (במהלך ההריון הייתי חייבת עצירה אחרי 3 קומות, ובטח שלא עליתי ברווחים של שתי מדרגות). הגעתי רעננה וספורטיבית, ממש מהר, והיא היתה בהלם ממני. אמרה שאני השלישית באותו יום בחודש 9, וממש הרשמתי אותה בספורטיביות שלי (שלא תגידו שאי אפשר להפיק דברים טובים מפחדים
).כשהתאריך הצפוי עבר (20.7) פתאום הפסקתי להרגיש שאני לפני לידה. היה לי עדיין מאוד מאוד כיף ונוח להיות בהריון. היה לי קשה להיפרד ממנו, אני חושבת. הרגשתי מנותקת מאוד מהרעיון של לידה. הרגשתי קצת "לא בסדר" שזה ככה. התאריך עבר. אותי זה לא הלחיץ בכלל. באמת שהיה לי כיף עדיין. ביום שבו ניסחתי את זה במילים - שאני לא מוכנה, שאני לא לחוצה על זה, והאם זה נורמלי? - התחילה הלידה. יום לפני זה הייתי קצת קצרת רוח והחלטתי להוציא את זה על הבית ולא על הילדים
. שטפתי את הבית, אפיתי עוגת שזיפים, קטפתי פרחים בגינה. אבל כל זה היה סטנדרטי לגמרי, ערב רגיל לגמרי, לפני בוקר רגיל נוסף, שבו קבעתי לשתות קפה עם חברתי ע', שעובדת בהרצליה.(הקדמה ארוכה... ללידה קצרה...)
מד-הי-מה!!!
וואו וואו וואו.
|תמר|
@}
).
קראתי המון על כל הדברים האלה, של הקקי, של התחושה שאי-אפשר יותר, שאני מתפרקת... ועדיין, כשזה היה בשידור חי, לא הבנתי שזה מה שקורה.
