אלטר אגו

בטח! אבל לא צריך לצעוק, אני שומעת!

(מהר הלכתי לעריכה לראות איך כותבים באותיות גדולות.

את צריכה אזרה?.את לוחצת על המכש במיכלדת של ה= המון פעמים.ושלא איצאו לך שתי שורות של=

(משני הצדדים=)

ואם אני כותבת רק אחד?

שניים?

[h=2]

מה זה, מגרש משחקים פה?[/h]

רק על שורה שלמה?

תודה, נועם, בזכותך למדתי משהו חדש.

חן חן (!). עכשיו אני צריך להתלבט אם לקנות כרטיס ולהתלהב כמו תרח זקן שנזכר בנעוריו או לשמור על פאסון.

אבל אל תשכח שסוזן וגה הזדקנה איתנו. והתגרשה, והתחתנה מחדש, והוציאה עוד שני דיסקים מאז הביקור הקודם שלה בארץ. כך שמבחינה זו, נראה לי שזה בסדר. אני שוקלת אם שווה להשיג בייביסיטר בשביל זה (יש דברים מעטים ששווים, בעיני).

אני שוקלת אם שווה להשיג בייביסיטר בשביל זה (יש דברים מעטים ששווים, בעיני).
ברור ששווה להשיג בייביסיטר!
אני הולכת להשיג בייביסיטר בטוח בשביל זה. (-:
את באה?
@}

את הולכת לסוזן וגה? זה שיקול כבד-משקל ביותר בעד! ואולי אני אפילו אצליח לשכנע את החבר שלי לבוא - עד היום הלכנו יחד רק לקונצרטים מהז'אנר היותר מכופתר. תראי, את סוזן וגה אני ממש ממש אוהבת, ואין הרבה זמרים שאני עד כדי כך אוהבת. למעשה, מאז הילדים, לא לקחתי בייביסיטר אפילו פעם אחת כדי לראות הופעה שאינה קונצרט כאמור לעיל (פעם אחת החלפתי ימים עם האבא שלהם כדי לראות את "ירוק עד"). לפני הילדים - הייתי בסוזן וגה בביקור הקודם שלה, הייתי באלניס מוריסט שהיתה אז בתקופה הטובה שלה, הייתי במרסדס סוסה שלא מבחירה שלי, וזהו בעצם. אני ממש לא קהל של הופעות. גם לקונצרטים אני מטריחה את עצמי רק אם זה סדר גודל של פיטר וויספלויי (או יוצא במקרה כשהילדים לא אצלי).

אני הולכת לסוזן וגה. (-:
בהחלט מתכווננת לשם.
יש משהו באופן שבו האישה הזאת נושאת את עצמה. באופן שבו היא מספרת את השירים שלה, ללא מאמץ ככה, מהשרוול, שממש מרגש אותי
יאללה בואי.

אלטר אגו,
הכנסי לדף בלוג שלי ותהני.

שמתי לב בזמן האחרון, שכל דריכה שלי בעולם המקוון כרוכה בזהירות וחשש. אפילו כשאני נכנסת לרייבלרי - אתר סריגה סימפתי שבו כולן נזהרות לא לדקור זו את זו במסרגות - ורואה שקיבלתי הודעה, אני נדרכת: במי פגעתי? את מי עצבנתי? מה כתבתי שלא הייתי צריכה לכתוב?
אין מספיק צרות בחיים האמיתיים?

היי אלטר אגו (-:

שלום לך שיר, את רוצה לספר לי קצת על עצמך?

מחר חגיגה משפחתית.
פשטידה אחת כבר מתקררת, שנייה בתנור. הבית כבר מסודר אבל עוד לא נקי. הצלחתי לחתוך את עצמי, חתך עמוק ומדמם. שיט.
הלילה אני אעשה עוד לפחות גרנולה, אולי גם עוגיות. מחר עוף, בשר, אורז, תפוחי אדמה, סלטים וספונג'ה. הו, ועוגת האבטיח המפורסמת שאנחנו לא מפסיקות לדבר עליה, אבל עדיין לא נעשה שום דבר לטובתה. האורחים יגיעו בחמש וחצי, ככה שזה בסדר, אני חושבת.

לא! רק לא ספונג'ה! השתגעת? ספונג'ה עושים אחרי שכולם הולכים!
(יהיה נהדר, אין לי ספק)

פעם זה היה נכון, אבל היום, האחיינים שלי כבר גדולים.
הגרנולה בתנור, ונראה לי שזהו. אני אמרח מול המחשב עד שהיא תהיה מוכנה, ואלך לישון. מחר אקום מוקדם ואמשיך.

אז הבית היה נקי (במונחים של הבית שלי), והאוכל היה טעים, והכל היה מוצלח - חוץ מכלת השמחה שצנחה עם חום גבוה שעה לפני שהאורחים היו אמורים לבוא, ועד עכשיו חולה מאד.

במי פגעתי? את מי עצבנתי? מה כתבתי שלא הייתי צריכה לכתוב?
אותי אף פעם לא עיצבנת. אני תמיד שמחה לקרוא דברים שאת כותבת, בלי קשר אם אני מסכימה איתם או לא.
רק שתדעי.
(אולי אם הייתי קוראת מה שאת כותבת באתר על הסריגה היו מתגלעים בינינו חילוקי דעות לא ניתנים לגישור... P-: איך בכלל אפשר להתעצבן מדברים שכותבים על סריגה?)

איזה כיף. תודה!
איך בכלל אפשר להתעצבן מדברים שכותבים על סריגה?
זה לא שכבר הצלחתי לריב שם עם מישהו, זה פשוט שאני מרגישה כאילו... אין כדור צמר שאני לא מסוגלת להסתבך בו.

חוץ מכלת השמחה שצנחה עם חום גבוה שעה לפני שהאורחים היו אמורים לבוא, ועד עכשיו חולה מאד.
אוייי - איזה עיתוי מושלם...
מקווה שתהיו בריאים שוב בקרוב @}

עדכון: החום ירד אבל היא עדיין מרגישה נחס, כואב לה הראש וכואב לה לנשום עמוק וכואב לה להשתעל ויש לה שלשול. התאבון שלה משתפר מיום ליום. גם אני תפסתי כמה סימפטומים נבחרים אבל בכללי אני מרגישה בסדר.

עדכון: החום ירד אבל היא עדיין מרגישה נחס, כואב לה הראש וכואב לה לנשום עמוק וכואב לה להשתעל ויש לה שלשול. התאבון שלה משתפר מיום ליום. גם אני תפסתי כמה סימפטומים נבחרים אבל בכללי אני מרגישה בסדר.
אלטר אגו,
בשביל שיעזרו לך תסבירי איך התחיל,
מי חולה ומה היה,
ואולי תגשי לרופא וזה יעזור לך.
א י ן ב ע י ה

ברוכה הנמצאת.
נכון את זוכרת אותי? כתבת לי בדף שלי
בכול זאת... מה שלומך?

שיר,
לא ביקשרתי עזרה בקשר למחלה של הילדה, רק שיתפתי. תודה!
אני זוכרת אותך, אבל עד כמה שזכור לי, לא ראיתי שכתבת בשום מקום שום דבר על עצמך. לכן אני שואלת.

די.
די די די די די די די די די די די ! אני בורחת מהבית הזה ואני לא אחזור! שיטפלו בעצמם, שייללו ויתלוננו אחד לשני, שילכו מכות עד עילפון, אני הלכתי ולא לקחתי טלפון, ביי!

אני לא רוצה יותר לסדר אחרי אף אחד. אני לא רוצה לנקות אחרי אף אחד. אני לא רוצה להכין לאף אחד אוכל ולהשכיב אף אחד לישון. אני לא רוצה להקריא עוד סיפור אחד כל עוד אני חיה. אני לא רוצה להיות יותר אמא. אני לא רוצה גם לנקות ולסדר אחרי עצמי. אני רוצה פעם אחת שמישהו יכין לי אוכל, יערוך לי את השולחן ואחר-כך יפנה. הג'וב הזה חרא וגם התנאים לא משהו ואני מתפטרת!

טוב, נרגעתי.

טוב, נרגעתי
כל כך מהר? (-:.

(בסוף גם אני הגעתי אלייך הביתה. בלוג או לא, את אטרקטיבית, אין מה לעשות נגד זה). @}

<נבוכה>
נדמה לי שזה שוב דף בלוג{{}}. כן, עבר לי מהר. אבל גם יחזור מהר...

רציתי לספר על חלום חוזר חדש שתחלתי לחלום, ואיך (כנראה) ניצחתי אותו. עכשיו זה נשמע לי קצת ארוך ומייגע ולא מתחשק לי. אז אני רק אסכם את הלקח האפשרי - לבעוט לחלום בפרצוף, לשבור את החוקים.
אם אחלום שוב שאני חוזרת לאוניברסיטה או לתיכון ושוב לא מצליחה להשתלט על מערכת השעות שלי - לא צריך, תודה. אקנה לי אספרסו כפול בקפיטריה של "לב" ואצא לשבת על הדשא. תואר אקדמי זה לא כזה חשוב.
אם אחלום שאני צריכה לנסוע לירושלים על בימבה על גלגל אחד מתפרק - מה יש לי לחפש בירושלים?
ואז אולי יקרה לי משהו נחמד במקום שבו אני נמצאת. ואולי יהיו לי פעם חלומות חוזרים נחמדים, לשם שינוי.

שוב אני לא יכולה יותר.
בניגוד לפעם הקודמת, הפעם אני גם לא צריכה יותר. אני יכולה סוף סוף להתפרק לי פה לחתיכות בנחת.

צריכה אוזניים?
או שמא, משתוקקת לפרוק לחתיכות בנחת?
אני פה@}

או שם.. יו נואו (-:

כרגע לא צריכה אוזניים, אבל אני אקח את החיבוק ההוא.

שליחה על ידי מי_מה* » 21 מאי 2009, 22:44

בסוף גם אני הגעתי אלייך הביתה. בלוג או לא, את אטרקטיבית, אין מה לעשות נגד זה
ואני האמנתי לך המון זמן, שהפסקת לכתוב אישי ורק עכשיו נכנסתי, אז היה לי המון להשלים והמון פעמים שרציתי להריע או לחבק בהזדהות או סתם לרכל (הגבירה הולכת להמון הופעות. איזה כייף לה) ובסוף הגעתי לכאן לרגע הלא כל כך מתוק שלך.
השירים שלך הם משו משו.

גדול.

קחי גם את אלה

(()). התפרקות נעימה. את יודעת שמחר בבוקר, לכל המאוחר, תתאחי, נכון? ככה זה אמהות.

הג'וב הזה חרא וגם התנאים לא משהו ואני מתפטרת!
אבל הביטחון התעסוקתי חבל על הזמן. אם לא תתפטרי בחיים לא יפטרו אותך.
יש רק בעיה קטנה: עמימות בנושא מי לעזאזל הבוס פה.

תודה, מקסימות!
מימה, גם אני האמנתי לי די הרבה זמן.

מיצי, אני כבר חצי מאוחה. בטח שיהיה בסדר גמור.
ככה זה אמהות לגמרי.

מארז, כתבנו יחד... את כה צודקת.

חוץ מעניין עמימות. שום עמימות. שני בוסים קטנים, ואני, משרתתם של שני אדונים.
טוב, נו, לא. בימים טובים, כל אחד בוס של עצמו. בימים פחות טובים, כמו בכל משרד ראוי לשמו, מרפקים וקרבות על תחומי שליטה.

והיםה, או לא, שבזה - הוא שאחרי כמה שעות שאני לא רואה אותם, הם שוב חמודים ומקסימים וחכמים ומיוחדים ואיך לעזאזל יכלה להיגמר לי הסבלנות אליהם?

ותוך דקות מרגע שאני נפגשת איתם מחדש, הכל מתחיל מחדש. כוח לשבור את המעגל הזה שוב...

שולחת כוחות

בפינת ההישג המעצים: נפטרתי מהמיטה.
לפני מספר שבועות הגיעה המיטה החדשה שקניתי לילדים, ועלה הצורך להיפטר מהמיטה הישנה. היא כבר לא היתה במצב למסור אותה למישהו. הפתרון היחיד היה להוציא אותה החוצה ביום איסוף הגזם השבועי. רק מה? בכל זאת, מיטת נוער כבדה, ואני - כמו שאני טוחנת לכן במוח - בלי עזרה. אז פירקתי אותה לחלקים הכי קטנים שיכולתי. החלקים הכי קטנים שיכולתי היו עדיין גדולים וכבדים. אז נפטרתי מהם בהדרגה, כל שבוע קצת. אתמול סחבתי את ארגז המצעים, ודי, נגמר. הו, תחושת ההישג, הו, הזיכוך.

שליחה על ידי רותם* » 25 מאי 2009, 11:40

הו, תחושת ההישג, הו, הזיכוך.
הו, איזו גיבורה!
זה מזכיר את נמלי הקציר שליד ביתנו. יש קן ענק, ופשוט מעורר השראה לראות איך הן מפנות בהדרגה ובנחישות שטח שבסוף האביב נראה לגמרי בל-יפונה. והנה, עברו 3 שבועות - 15 ס"מ מפתח הקן האדמה כבר חשופה. הן חותכות כנראה שיבולים יבשות באורך מטר לקטעים שהן יכולות לסחוב.

וואו, אני נמלה של כבוד. ויש כבוד!
כשאני חושבת על עצמי אתמול סוחבת את ארגז כלי המיטה, אני בהחלט יכולה לדמיין את עצמי בתור נמלה.

שליחה על ידי רותם* » 25 מאי 2009, 14:05

נמלת קציר זה ממש כבוד.
זה לא כמו נמלים בבית. אלה חיות בר, ובעיני לכבוד הוא לנו שהן גרות בשכנותנו.

אני מסכימה!

פשוט מאוד, אם את לא רוצה בלוג אני מסכימה לכתוב
במקומך דף בית אישי

ראיתי שנמאס לך כבר מבלוג לבן כל כך. נכון?

אבל למה?

אוקיי. זה היה ישן. לא חשבתי על זה, ובכלל. מהנה.

בדף על "משבר המים" ערכתי הודעה שלך שהציטוט לא הצליח - רק תיקנתי טכנית את הציטוט, ע"י הוספה של _ אחד בהתחלה, שהיה חסר.
בלי קשר נחמד לקרוא אותך

תודה! שמתי לב שהציטוט לא הצליח, ולא היתה לי סבלנות לתקן...

שמונה גילתה לי סוד שהעיק עליה יותר מחודש (וידוי שכזה, אסור לי לגלות כמובן, כי זה סוד). פתאום, בלי הודעה מוקדמת, היא פרצה בבכי איום ונורא, וכשהצליחה לדבר סיפרה לי. מאז משהו ביננו קצת יותר רפוי ונוח.
במרכז מוסיקה צעיר היה קונצרט תלמידים שהוקדש באופן רופף למנדלסון. כלומר, תלמידים שלא הספיקו להכין מנדלסון הכינו משהו של תלמיד של מנדלסון, מישהו שהשפיע על מנדלסון, מישהו מהתקופה של מנדלסון, מישהו שכמו מנדלסון, היה גם הוא מלחין, והפלמנקו הנצחי של המורה לגיטרה, ביכולת טכנית גבוהה אבל נטול התלהבות לחלוטין (כן, פלמנקו בלי התלהבות. הבנאדם שובר שיאים). המורה לחליל, יחד עם תלמידה, ניגנו גרסה מקוצרת של דואט שנכתב בעקרון לשתי זמרות בליווי פסנתר, משהו ששרתי בכל מקהלת ילדים ונוער שהייתי בה אי פעם, ויפה יפה יפה, נזכרתי והתרגשתי. חיפשתי ביצוע יפה של זה ביוטיוב, וזה הכי קרוב שמצאתי:
יום אחד גם לי יהיה בלוג מוסיקה
(הגבירה בחום{{}}, מאחוריך)

ואם אני כבר כאן, פעם כתבתי על זה אבל אז עוד לא הייתי רגילה לחפש ביוטיוב.
וחוץ מזה, החיפושים גרמו לי לחשוב, שמוסיקה מבחוץ אף פעם לא משתווה לכמה היא יפה כששרים או מנגנים אותה. לכאורה, החוויה של מוסיקה אמורה להיות השמיעה שלה, אבל האמנם? לנגן או לשיר זו חוויה יותר עמוקה. לחילופין, להשיג רמקולים יותר טובים.

אתמול סיפרתי את עצמי בשנית. נדמה לי שעליתי פה על משהו. הפעם עשיתי צעד קדימה והלכתי על תספורת קצת יותר נועזת, שתי קומות, שכבה קצרה עד הלחי מעל שכבה ארוכה עד העורף. ההרגשה של שיער מסופר מוצאת חן בעיני, והתוצאה נראית לי בסדר גמור. גם נחמד לדעת שאני יכולה כל שבוע-שבועיים לשנות קצת סגנון. בפעם הבאה אני חושבת לקצר את השכבה החיצונית עד לעצמות הלחיים (אולי זה ידגיש אותן או משהו כזה), ואת השכבה הפנימית לקרב יותר לחיצונית, אולי לוותר אליה לגמרי. מצחיק כמה שאני נהנית מהצעצוע החדש שלי, בתור אחת שמתעניינת בדברים האלה במידה מוגבלת ביותר!
זה גרם לי לחשוב כמה שפחות מאי-פעם משנה לי איך אני נראית, כלומר כן משנה לי איך אני נראית, אבל לא אכפת לי להיראות מושכת או יפהפיה בעיני אחרים. שנים סחבתי את הקומפלקס הזה, שאני חייבת להיות יפה, ושאני פחות שווה בגלל שאני לא מ-ה-ממת. היו תקופות שממש כאב לי ויכולתי להגיע מזה לבכי. היום? - מבחינתי אני מגדירה את הנורמה וכולם מוזמנים למדוד את עצמם ביחס אלי (אם הם במקרה בעניין של למדוד, כי אני לא) ואם נדמה להם בטעות משהו אחר, הרי שזו בעיה שלהם, הלא כן?
(אני עדיין מתוסכלת מזה שהשמנתי; אבל זה קצת משהו אחר).

מעתיקה, הה? יפה לך. אבל צר לי לומר לך: ההשמנה זה אותו דבר, רק עוד הרבה יותר מושרש בחברה שלנו. זה ממש טאבו.
כשהייתי בהריון עם הארנבת נורא נלחצתי שאגמור אותו בגודל של מקרר ולא אצליח לרדת יותר, כי בין ההריונות לא רק שלא רזיתי אלא אפילו קצת השמנתי עוד. אז הלכתי לסטודיו סי, חשבתי שזה יעזור. הייתי שם מעט מאוד זמן, זה עצבן אותי, שנאתי את המקום הפרחי הזה, הרגשתי שאלה תרגילים לא נכונים לגוף ובפרט להריון, עצבן אותי שילדות בנות 24 מלמדות אותי על לידה וכולי. אבל בהתחלה הם נתנו לי "מפגש חינם" עם דיאטנית -- מפגש שמטרתו לפתות אותי להירשם ולשלם גם למעין קבוצת מעקב כזאת. והיא ריאיינה אותי ושאלה מה אני אוכלת, וכששמעה שאני מורידה על הבוקר שתי פרוסות לחם עם אבוקדו היא כמעט נחנקה -- וכמה שניסתה להסתיר בכל זאת ראו עליה. ויצאתי משם עם תחושה כל כך חמוצה, מבאסת, ולא הבנתי למה, עד שתפסתי: כי היא התנהגה כאילו להיות שמנה זה פשע. זו ההתייחסות לשומן בחברה שלנו, שיש בה יותר ויותר שמנים ובד בבד היחס אליהם הולך ומקצין.

ולעניין המוזיקה: אני חושבת שכדי להבין ולאהוב מוזיקה באמת אין די בשמיעה אלקטרונית. אצלי, נוכחות בקונצרטים בילדותי וחשיפה לאנשים שמנגנים בנערותי והליכה להופעות היו חוויות מכוננות, מחנכות וחזקות מאוד. זה משהו אחר לגמרי. וגם הרמקולים הכי טובים בעולם וכו'... זו האיכות של הלואו טק.

זו הייתי אני, מארז.

וראיתי עכשיו שאני מתייחסת לעניין הלא נכון: והלוא בשירה יש עונג גופני ממש! איך אפשר להשוות אותו עם האזנה? זה כמעט כמו ההבדל בין התבוננות במחול ובין לרקוד בעצמך (מעניין, עם בישול זה לא תמיד עובד ככה).
<מארז>

כי היא התנהגה כאילו להיות שמנה זה פשע
זה מדויק. וזה אכזרי: תרבות שמוכרת לנו אוכל ממעבדה עד שהיא הורסת לנו את כל האינסטינקטים, ואחר-כך גורמת לנו להרגיש פושעות כי אנחנו שמנות. ובכלל, לא יפהפיות, כי כולם צריכים להיראות אותו דבר. אני יודעת שאני ממחזרת טענות מאד לא חדשות.
אני לא בטוחה שזו כרגע הסיבה שאני מבואסת מההשמנה. אני צריכה לחשוב על זה.
חינוך מוסיקלי - אין כמו לנגן ולשיר כדי להביא לאהבת המוסיקה.
אוי, אני צריכה לישון עכשיו, פשוט אין לי כוח לזוז מהמחשב.

אני צריכה לחשוב על זה.
אז התחלתי לחשוב על זה אתמול, וזה הביא אותי להרהורים וזכרונות שלא רציתי בדיוק באותו רגע להתמודד איתם, והרגשתי את הדכדוך מתחיל לנזול פנימה. אז הנחתי את הספר על בטהובן שאני קוראת, שלפתי את העותק הבלוי של כל כתבי ג'ין אוסטן, ונכנסתי איתו למיטה. אינטרוספקציה ותובנות מכאיבות, לא כרגע.

שליחה על ידי מי_מה* » 30 מאי 2009, 22:28

כשקראתי על ההסתפרות שלך חשבתי שאת מאוד עקבית. כמו שיותר כייף לךלעשות מוזיקה מאשר לשמוע, ככה יותר כייף לך ליצור מראה מאשר להיראות.
וחיבוק גדול לכל מה שצריך כרגע.

והמוטו שלי:
denial is very much under-rated
ובמלים אחרות: החיים מספיק קשים גם ככה. הלאה הדכדוך!
@}

מי מה{{}}, אני חושבת שעלית על משהו!
מארז, אכן... או לפחות, עת לדכדוך ועת להכחשה, אמר קהלת אחרי מסע לוינה ופגישה ארוכה עם הפרופסור (או עם ביתו). ועכשיו עת להכחשה.
(ואנה מוסיפה: או שמא הדחקה).

ואני דוקא כן ראיתי שהשתנית אבל לא הצלחתי לשים על זה את האצבע. את קורנת, יקירתי, וזו לא רק התספורת...
(מפסידה המון, אני יודעת. שולחת חיבוק וירטואלי ואנסה לתפוס אותך לאחד אמית יבבוקר הזוי כלשהו).

אלודאה! מה קרה, הרשו לך לקחת הפסקת נשימה?

את קורנת, יקירתי
באמת? - יכול להיות. טוב לי, באופן כללי, למרות הרגעים הקשים. תודה!

באתי לומר שלום
ולשמוח שאת קורנת (-:

שלום שלום! ותודה!

אבל האמנם? לנגן או לשיר זו חוויה יותר עמוקה.
מישהי עם שכל אמרה לי פעם:
מוזיקה חיה לעומת דיסק זה כמו פרי שקוטפים מעץ לעומת אוכל מקופסת שימורים.

אז לשיר לעומת להקשיב, זה כמו לאכול לעומת לצפות בתוכנית בישול.

מי מה, אני חושבת שעלית על משהו!
גמני!

את קורנת, יקירתי
גמני רוצה לראות!!
_{את לא בהריון, נכון?}

את לא בהריון, נכון?
בהחלט שלא! לא שמעת שיש יותר מדי אנשים בעולם?

הי אלטר, רק עכשיו הספיקותי לבוא ולומר תודה באופן אישי על קבלת הפנים המקסימה בבלוג שלי. נעמת לי מאוד, מקווה שתחזרי!

<ומרפרוף קליל במעלה הדף שלך נראה לי שנשימתך לא באמת קצרה עקב ריצה קלילה עם טנא. נחמד מצידך לעשות בכאילו בשביל שפדלאה כמוני תרגיש יותר טוב!>

_יום אחד גם לי יהיה בלוג מוסיקה
(הגבירה בחום, מאחוריך)_
הא...
רק עכשיו שמתי לב לאיומים הנלבבים לפתוח בלוג מוסיקלי.
אצלנו הבולגרים נהוג לומר על זה: "היידה" (עם צירה מתחת לד') או בעגה: " יאללה יאללה, למה את מחכה"
זה ממש לא בסדר שככה מאז חזרת לכתוב אני לא עומדת בקצב - רשלנות פושעת.
@}

וגם... אני משלימה עכשיו את הדיון על המוסיקה, אז סלחי לי על הפיגור...

בתור מי שאינה מנגנת על שום כלי נורמטיבי (אם להוציא את השנתיים שניגנתי בפסנתר בגיל מאוד צעיר), ושאינה שרה במיוחד (למרות שאני מאוד אוהבת לשיר), אני חושבת שכל חוויה חושית יכולה להילקח אל הרמות העמוקות שלה. זאת אומרת שהקשבה מחודדת מאוד לצלילים והיכולת לתת להם לחדור לגוף ולהדהד בתוכו - רק מתוך שמיעה יכולה להיות עבורי חוויה מאוד חזקה. וכמובן שיש הבדל בין הקשבה למוסיקה בחדר הפרטי שלי עם אוזניות, חוויה שיש בה משהו מאוד אינטימי לעומת נוכחות בקונצרטים והופעות שבהם הויברציות והאנרגיות כ"כ שונות ועצם ההימצאות כחלק מקהל שנטען מאותן ויברציות ומייצר כאלה משל עצמו. אלה חוויות שונות ואין ביניהן עבורי הרארכיה מסויימת, שתיהן מאוד עוצמתיות עבורי. וכמובן שהפקת צלילים היא אחרת לגמרי ועוצמתית ברמות אחרות. מניחה שזה דומה להבדל בין לראות מחול לבין לרקוד, שזה בעצם לנגן עם הגוף שלך.
אבל נראה לי שאפשר לצלול לעוצמות של עומק מכל כיוון....
וסליחה אם הדיון כבר פג תוקפו ואני ככה נדחפת (-:

זאת אומרת שהקשבה מחודדת מאוד לצלילים והיכולת לתת להם לחדור לגוף ולהדהד בתוכו - רק מתוך שמיעה יכולה להיות עבורי חוויה מאוד חזקה.
הו, בהחלט. העניין הוא, שבהפקת צלילים יש גם את המרכיב של ההקשבה, וזו הקשבה עמוקה מאד. למשל, כששרים קול שני, חווים בצורה מאד חזקה את הקונטרפונקט, האינטרקציה בין הקולות. ובנוסף יש את התחושה הגופנית של הנגינה או השירה (שירה עוד יותר), שזה משהו שאני משוכנעת - לא על סמך מחקרים אלא על סמך חווייתי הגופנית - שמשחרר כל מיני אנדורפינים ואולי אפילו אוקסיטוצין. ויכול להיות שהחומרים האלה שעושים נעים במוח מבפנים, גורמים לי לחוות את המוסיקה כיפה יותר ממה שהיא. וככה אפשר להתמוגג משירים סתמיים, כששרים אותם; ואילו מוסיקה יפה באמת, שנעים גם לשמוע אותה - וואו.

למשל, כששרים קול שני, חווים בצורה מאד חזקה את הקונטרפונקט, האינטרקציה בין הקולות
הו. בהחלט. יו גוט טו לאב דה קונטרפונקט.
אלא אם את מישהו <מדומיין לחלוטין שאין לו שום קשר אליי

> שלא מסוגל לשיר קול שני, כי הוא מיד שר מה שהראשון שר... ואם הוא שר ראשון, ומישהו סביבו מתחיל להמהם קול שני, הוא ללא מצמץ עפעף נודד אליו.
ואז הוא עושה מודולציות לא רצוניות, והכל הולך לעזאזל.

הי אלטר, אני שואלת אותך שאלה פולנית במיוחד.
באיזו מקהלת ילדים/ נוער/ דודות שרת?
אולי היינו באיזו זמריה בצוותא?

דברים שיש לי על הפרק בזמן הקרוב:
היום: אופיר נבדקת אצל מומחה להמנגיומות. אחר-כך חזרה למופע.
שבת: יום הולדת לאופיר בפורום בנות החטיבה (החלטתי שכל החטיבה - גדול עלי).
ראשון: יום ימ"י - ילדים מלמדים ילדים - אופיר והתאומה הסיאמית המאומצת שלה מעבירות שיעור בהכנת צבעי טמפרה, ולא ידעתי שזה ביום ראשון; אין בעיה, הכל בשליטה, רק שעדיין לא ניסינו בעצמנו את הטכניקה. חומרים לא צריך הרבה, אבל להשיג מאיפשהו צנצנות קטנות (יש לי, אבל הן קצת גדולות מדי, וקצת חבל לי עליהן כי אני משתמשת בהן המון). אחר כך יש חזרה גנרלית למופע.
שני: המופע. לעזאזל עם אגף חינוך-בלתי-פורמלי, קבעו מופע שכל המששתפים בו ילדים ביום שני, במהלך שנת לימודים, בשמונה בערב. ואני בטוחה שאף פונקציונר לא יואיל לקצר בנאומו לצורך התחשבות בילדים, שלכאורה הכל בשבילם (למעשה - כדי להאדיר את שמו ופועלו של ראש העיר, ראש אגף חב"פ, ראש מחלקת מחול, ראש חטיבת מוסיקה, ראש ענף קיפוצים ומדור צלצולים). ומה נעשה, נגיד לילדה המוסיקאית לא להופיע?..
רביעי: יריד בביה"ס. הילדה והסיאמית מפעילות דוכן, וגם הצהרון מפעיל דוכן נוסף, והבטחתי להכין עוגה.
חמישי: קונצרט תלמידים.

כבר מאחורינו: קונצרט סוף שנה, יום הולדת בכיתה (עשינו חפש-את-המטמון בספרים, ועוגת שוקולד מקמח מלא, היה די מוצלח).

Try to get some rest.
You haven't got your health - You have'nt got anything
(ככה אומרים אצלנו בבית כשמישהו מפרט רשימת משימות בלתי אפשרית בגודלן וצפיפותן)

אני נחה. לא מנוחה פיזית חסרה לי (טוב, כן, אבל לא רבה יותר מהרגיל). אני פשוט נלחצת מכמות הכדורים שיש לי באויר וקשה לי להתארגן ככה. זה מבלבל ומלחיץ.

ואת לא ממשיכה לשיר בימינו אנו?
(אני מניחה שכנראה לא היינו יחד בזמריה...)

עדכון עד כה:
אתמול הצלחתי לתפוס את כל הכדורים שלי, הגענו בזמן למומחה, הזזנו בעוד מועד את שיעור הכינור ליום אחר, הגענו בזמן לחזרת המקהלה וגם הספקנו לקנות פיגמנטים, לבד, חוטי רקמה, כפתורים צבעוניים, חוטים להשחלה וסוגרים. צל"ש האם המאורגנת.
לבת שלי אין המנגיומה, בניגוד למה שידענו עד כה. מעתה אמור: מלפורמציה קפילרית. "כמו שיש לי", אמר המומחה, והראה לנו את הזרוע שלו. שזה, דרך אגב, רגע של הבנה מנערת שכמוהו היה לי פעם כשהמרצה בסמינר בפסיכולינגויסטיקה הפטיר, אגב אנקדוטה על אמא שלו: סיפרתי לכם כבר שאבא שלי הוא אפאזי וקשה לחיות איתו (לא, לא סיפרת לנו!

{{}}). יש לה גם אופציה למשהו קצת יותר מדאיג בנוסף, בסיכוי נמוך, שצריך להמשיך ולבדוק.
מחר יום הולדת - עשיתי קניות, ניקיתי את הבית, והילדים כמובן כבר הספיקו ללכלך אותו מחדש, ארגנתי לילד הסעה הלוך-וחזור מיום הולדת אחר של חברה שלו שיתקיים באותו זמן, ועכשיו אני צריכה לקלף את שמורות עיני הדביקות כדי לאפות פשטידות תירס ולטגן קציצות (אולי מחר?..). הכנו בהצלחה טמפרה כתומה לניסיון בשביל השיעור ביום ראשון, כלומר, אני חושבת שבהצלחה, בחיים לא ראיתי טמפרה ואין לי מושג איך היא צריכה להראות, אבל אני יוצאת מההנחה שגם הילדים שירשמו לשיעור לא ראו טמפרה ויהיה קל לשכנע אותם. ציינתי שביום ראשון גם מתקינים לי דיבורית באוטו? וחזרה, וחוג. ביום שני מופע. מנהל האגף לחב"פ הואיל לחזור אלי ולהסביר לי שבאמפי שבפארק אי אפשר להתחיל מופע לפני רדת החשכה. אה. אז הכל מובן.
ברגעים אלה דוקא בהחלט חסרה לי קצת מנוחה פיזית, אני חושבת שזה גם כי אכלתי פחות טוב מאשר בדרך כלל. מותנים שנס, הפשטידות מחכות.

אללה אלעזים! ואת אומרת שזה נעשה יותר קל?!
קוראז', מותק.

נו, ואחר כך אומרים לי שיש ךי סדר יום שמספיק לשלושה אנשים עסוים....נראה לי, אפולו ש/נקודות' אסרה על השוואת שקים, שהשק שלך שוקל יותר. לפחות כרגע.
שיהיה בהצלחה.

אוי ואבוי. איזו הקלדה גרועה (אני פה בחושך עם מגש מקלדת שתקןע על אמצע הדרך)