אלודאה בלבן

אפשר לפתוח לך דף בית אישי?
ולהגיד שאני נורא שמחה לראות אותך כאן?
שולחת

ומקצרת כי

ברוכה הבאה.
נראה לי כמו אחלה מקום לבטא את כשרון הכתיבה וכושר האבחנה שלך.

ברוכה הבאה

תודה על הדברים שכתבת בדף שפתחתי, הם היו כל כך מדוייקים.
עוד רגע האתר יוצא לחופשה של כמעט שבועיים.
אני מקווה להמשיך את הדיון בדף הגיגים על רפואה ואמהות כשישוב.
בכל מקרה, המייל שלי הוא talia ב-actcom נקודה co נקודה il אם בא לך להמשיך לדבר עד אז.
בינתיים, שיהיה רק טוב לברק הגיבור ולאמא שלו אלודאה האמיצה

טליה

אני מוסיפה שני סיפורים.

14/07/2005

אני עכשיו במיון. הכל מהיר, זריז. אין מקום לטעיויות. מקסימום מחשבה, מינימום בדיקות, וקדימה - לשחרר או לאשפז. לפנות מקום לחולה הבא.
וילונות כחולים מסתירים אפנדיציט, כאבי ראש, תעוקת חזה, התקף לב.

הכל בתנועה, אין זמן לנשום.
הגב כואב, הרגליים דואבות, אבל אנחנו ממשיכים, בגאווה - קו החזית מול נחשול החולים המציף את חדר המיון מהעמוסים ביותר בארץ.

וכבר לא צורם לי להגיד "האפנדיציט בוילון 26", וכבר לא מפריע לי שאני לא זוכרת את הגיל המדויק של החולה שלי. העיקר - לחייך, ללחוץ את היד, להציג את עצמי, להשרות נינוחות על המטופל. לבדוק, לצלם, ולזוז, קדימה, לחולה הבא.

אין זמן לנשום.
אין זמן להזדהות.
אין זמן.
הגיעה היום אשה צעירה.
בלונדינית, יפה.
מפרכסת.
עם גידול מוחי ממאיר.
3 חודשים אחרי לידה.
ואין לי זמן.
אני לא מצליחה לבכות.
אני לא מצליחה לנשום.

אני חייבת לעבור לחולה הבא, לחייך ללחוץ את היד.

הצילו.
אני טובעת.
חסרת נשימה.
אין לי מקום להיטהרות. אין לי מנוחה. הנפש שלי עצובה ומקופלת.
איבדתי את הדמעות שלי.

הרי כאשר מגיעים לבית חולים - אתם רוצים למצוא מישהו אנושי (ואני לא מפרידה בין הרופא לאחות לפקידת הקבלה). בשבילנו - זה מקום עבודה, עם בדיחות ולוח מודעות וקופה קטנה שמישהי תמיד מצליחה להתחמק ממנה.

אתם רוצים ממני משהו שאני לא יכולה להגשים - להיות אמפתית, קשובה, לשמור על דיסטנס, לא להקשר לחולים, לא להזדהות (הקו השקוף בין אמפתיה לסימפתיה).
איך אני שומרת על עצמי ונותנת מעצמי למטופלים?

הייתי בטוחה שכבר עברתי את הגבול - שהפכתי אדישה וקרירה מדי לאנשים. הפכתי אותם למחלות שלהם, סימנתי אותם לפי בדיקות הדם והאק"ג.

והלילה הגיעה האמא הזו. היא לעולם לא תכיר אותי - אני רק החלוק הלבן שלקח ממנה דם בזמן שהיא היתה מחוסרת הכרה.
ואני לא מצליחה לשכוח אותה.
את הלק השקוף על הצפורניים. את סימני המתיחה הטריים.

היא התחלה של חיים, וסופם.

אני מתגעגעת לברק שלי.

31/07/2005 -

הלילה קיבלתי מתנה.
בגלל העומס במיון, אשפוז של אחד מהחולים שלי נדחה, ונדחה, ונדחה...
מתישהו נכנסתי לוילון שלו, סתם כדי לבדוק מה נשמע, וראיתי את אשתו אוכלת סלט ירקות.
"בתאבון, מאיפה הסלט?"
"מהחנות ליד הכניסה למיון. רוצה גם?"
"לא, תודה, אני חייבת לבדוק עוד אנשים, ואין לי כל כך זמן לשבת ולאכול..."
"אוי, אתם עובדים כל כך קשה..."
"נכון, אבל לא נורא."
עדכנתי אותם לגבי תוצאות הבדיקות, ויאללה, יצאתי להמשיך לדהור אחרי השעון.
חצי שעה מאוחר יותר האשה מופיעה מאחורי, נושאת שקית ניילון תכלכלה, ומושיטה אותה אלי.
"בשבילך," היא מחייכת.
"תודה, מה זה?" אני מסתכלת פנימה - סלט ענקי מבצבץ החוצה ושוחק אלי מתחת למכסה פלסטיק שקוף.
"אני לא יכולה לקבל את זה, זה נורא יקר..."
"תאכלי, תהני, זה מאיתנו שתהיי בריאה."

אכלתי,
נהנתי,
נשאר לי עוד.
הסלט הכי טעים שאכלתי בזמן האחרון.

אני לא יודעת אם קיבלתי את הסלט כי הזכרתי להם את הילדה שלהם, או כי הם ניסו למצוא חן בעיני בעל הסמכות בסביבתם, או מכל סיבה צינית אחרת.

אני רוצה לחשוב שקיבלתי מתנה באהבה, כי חייכתי אליהם, כי הקלתי עליהם את השהות בבית חולים ביום שבת בלילה.

תודה.

"זוכר את נובמבר? עננים-עננים בעיני..."
גלגל"ץ מזמזם מכל מקום - במיון ילדים, בזמן שנוסעים ל CT, ברנטגן....
אפילו אני כבר מתחילה לסלסל לעצמי "ואיך זה שאת לא.... בוכה?"

מכירים את הרגעים האלה, שבהם העולם נרעד לרגע ואז חוזר למקומו? אבל בעצם, אנחנו עדיין רועדים בפנים?

הגיעה ילדה יפה וחולה למיון. לא "באמת" חולה - רק כאבי ראש. והקאות.
ופרכוסים.
מהבוקר.
ובעצם....
כאבי הראש מעירים משינה.
ונורת האזהרה הקטנה מתחילה להבהב בכתום.
בחיי שהיא בריאה. באמת.
לא ראתה רופא.
או חדר מיון.
עד היום.
ובעצם....
גם היום לא ראתה חדר מיון כי היא מחוסרת הכרה כבר כמה שעות.
וכאשר היא מתעוררת היא מתחילה לפרכס.
ונורת האזהרה הקטנה מחליפה לאדום ומהבהבת חזק יותר, אבל אני עוצמת עיניים וסותמת אוזניים ומזמזת על העננים בעיניה של מירי מסיקה.
והיא מתחילה לפרכס מחוץ לחדר של ה CT, ואמא מתחילה לבכות ואני מנסה לחשב בכמה מ"ל סליין צריך למהול דורמיקום כדי להרגיע ילדה ששוקלת 16 ק"ג.
וכל הזמן אני משוכנעת שנמצא משהו קטן.
שאוכל להסתכל לאמא בעיניים.
הילדה מורדמת. אבא איתה בחדר. אני והרנטגנולוג מחליפים בדיחות של תורנים ביום שבת בצהריים.
והתמונות מתחילות לעלות.
ושנינו משתתקים.
מכירים את הרגע הזה? שבו העולם רועד?
נוסעים בחזרה למיון ילדים.
ההורים שואלים מה רואים ב CT.
ואני מסתכלת להם בעיניים ובוחרת להם עוד חצי שעה של שקט.
"אני מצטערת, אני לא מבינה ב CT. נחכה לתשובה מוסמכת של הרנטגנולוג."
חצי מוח מסונן, יא שקרנית!
עאלק לא מבינה ב CT. סתם פחדנית.
ואז השיחות עם הנויורוכירורג, ועם מנהל טיפול נמרץ, ומתי היא אכלה בפעם האחרונה, ומתי אפשר לארגן MRI, וכל מיני מילים עפות מעל הראש שלהם.
והילדה היפה, הבריאה, שהגיעה עם כאבי ראש, מופנית לניתוח חירום לפני שהמוח שלה ידחק לעמוד השדרה בגלל גידול ענק שתופס חצי מוחון.

וכל מה שעובר לי בראש...
"ואיך זה שאת לאאאא בוכה?"

מדהים עד כמה זכרונות ילדות נשכחים אנם נשכחים כלל, אלא מוטלים מקופלים ומאובקים, עד שמחשבה סוררת מנערת אותם ומציבה בקדמת הבמה.
זכרונות של ילדות בודדה, של בריחה, של חיפוש.
ילדת יומולדת שמפחדת לערוך מסיבה כי אולי איש לא יבוא.
שעד היום סופרת כמה חייכו אליה, וכמה התעלמו (ואולי לא התעלמו, אלא רק לא שמו לב?)
ובאחת לפנות בוקר, במקום לחגוג את האושר המצפה לי בעוד יום אחד ושלוש שעות בלבד - אני עוטפת הפתעות לילדים בני שנתיים,
לכפר על ילדות אבודה.

מרגישה שצריך קצת אור כאן...

הילדה ההיא, עם הגידול - שבועיים אחרי הניתוח כבר הולכת, צוחקת, שרה ועושה פרצופים (הכל חלק מבדיקה נוירולוגית סטנדרטית...). אפילו קיבלתי חיבוק ענק.
היומולדת היה נפלא - ברק הגיבור קיבל 3 סטים של פטישים, מברגים ומסורים, והוא כעת אחד הילדים המאושרים ביותר שיש. העטיפות היו הצלחה מסחררת. מסתבר שכולם אוהבים לקבל מתנות בעטיפות נוצצות מרשרשות....
אני עדיין לא יודעת לתפור - אבל לפחות הבנתי איפה משחילים את החוט.

יצאתי לחופשה של 18 שעות -
לא צריך לבדוק חמש פעמים את מינון התרופה
לא צריך לשחק עם החולים כדי שירשו לי לבדוק אותם
לא צריך להרגיש רגשות אשמה על כל בדיקה פולשנית
לא צריך לזכור בעל פה מתי הוא נולד ומה היה משך ההריון
לא צריך להסביר בפעם החמישית להורים למה חייבים לתת תרופות דרך הוריד לתינוק
לא צריך ללוות חולים לרנטגן ולשכנע שוב את התורן שילד שינק ונרדם ישן, גם אם לא דחפתי לו חומר הרדמה לפני ה CT

יצאתי לחופשה של 18 שעות-
עשיתי תורנות לבד בפנימית אחרי חודש וחצי בילדים.

אני מאמינה שתמיד צריך לשבח אנשים. על דברים טובים וקטנים שאולי לא שמים לב אליהם. על בדיקה פיזיקלית מעמיקה, על אנמנזה שנלקחה תוך הקפדה על הפרטים הקטנים, אפילו על מכנסיים יפים או תספורת חדשה.
בניסוח שונה - אני מאמינה שתמיד צריך למצוא משהו חיובי במישהו, ולהגיד לו את זה. לפחות פעם ביום.

וכל ההקדמה הזו בשביל מה?
בשביל להשאיר לעצמי תזכורת לבדוק את בלוג שוליית המיילדת - על ההתלבטויות, החששות, הספקות, ההצלחות, ההנאה, ובעיקר על האהבה המציפה את שני דפי הבלוג.

אני חושבת שאצלי הבעיה היא לא הרצון לעשות חינוך ביתי. מה הבעיה? מוצאים עבודה בערבים, ונשארים עם הילד בבית. הרי יש לנו תואר דוקטור, בטוח אפשר לעשות עם זה משהו בשכר מינימום.
הבעיה היא למצוא "קונטרא" לקשיחות של חיי היוםיום כרופאה.
אני מחפשת נקודת רוך בבית, אבל לא מספיק ש"רק" טוב לי עם ברק. אני צריכה משהו שיפצה על כל הרוך שלא מקבלים המטופלים "שלי".
זאת אומרת.....
חינוך ביתי כפיצוי על חוסר אהבה אצל אחרים?
<אני מתעלמת מהאידאולוגיה מאחורי החינוך הביתי>

ננסה ניסוח קולע יותר -
כדי להחזיק מעמד בעבודה כסטאז'רית בתל השומר (אני מסייגת לגבי "אני" ו"עצמי" בלבד), בניתי חומות הגנה כל כך גבוהות, שכדי למוטט אותן אחר כך אני אזדקק ל 24 שעות ביממה עם התינוק שלי.
נשמע הגיוני?

חמש בבבוקר, כל החולים הבריאו, המחשבים תוקנו, נגמר הקפה.
עכשיו יושבים ומדברים.
מסתבר שאחד האחים לומד מיילדות. מיד עולה השאלה האם הוא מכיר את... ומה הוא לומד....ובכלל מתחילה לבדוק עד כמה הבחור קשור ל"באופן"
(משפט מעולה - "מה את רוצה, שאשה בפתיחה של 10 (!) תקום ותסתובב במחלקה פתאום בזמן צירים?", מה שהכריח אותי לשאול האם הוא מפחד שהתינוק פשוט יפול החוצה בין הרגליים....)

לפעמים צריך לשתוק וללמוד את השיעור בשקט -
התחלתי לספר על הלידה של ברק הגיבור . אמרתי שקיבלנו זירוז. "למה?" כי הייתי בשבוע 41+5, מיד מגיעה היריה הראשונה "ברור, למה חיכת כל כך הרבה זמן?"
המשכתי לספר שהלידה הסתיימה בואקום "אה כי לחצת שלוש שעות ולא היתה התקדמות."
לא, הלידה הסתיימה בואקום בגלל מצוקה עוברית.
"איך את יודעת?"
היו האטות מאוחרות.
"לא נכון. זה היתה ואריאביליות נורמלית בדופק. לא יכול להיות שחיכו כל כך הרבה זמן עם האטות מאוחרות".
אתה רוצה להתווכח עם פענוח של שלושה רופאים? (כבר הייתי ממש מעוצבנת).
ומתישהו עלתה שאלת האפידורל, וכל מה שהספקתי לומר שקיבלתי אפידורל. יריה שלישית "אני לא מאשים אותך לידה זה כואב וקשה ואני רואה המון נשים שלא מוכנות בכלל לכאבים ואני לא חושב שהנשימות עוזרות במשהו".
אז זהו, שלא. ביקשתי אפידורל כאשר התחילו לדבר על ניתוח קיסרי ואני לא מוכנה ללדת בהרדמה מלאה.
"ואז המיילדת אמרה לך מתי ללחוץ, נכון?"
לא - ילדתי בואקום!!!! ולא הייתי צריכה שיגידו לי מתי ללחוץ כי ברגע שהיתה פתיחה של 10 והחליטו ליילד ואגינלית ביקשתי שיסגרו את האפידורל ולמה-לעזאזל-הוא-לא-מקשיב-למה-שאני-מספרת-לו-כבר-חצי-שעה????

לפעמים צריך לשתוק וללמוד את השיעור בשקט

החולה יספר לך מה שאת צריכה לשמוע בקצב שלו. לשאול שאלות רק מבלבל אותו ומבלגן את הרצף הטבעי של הדברים.
אל תעלי השערות ואל תמתחי ביקורת על החלטות רפואיות שלא היית שותפה להן.
תקשיבי לחולה.
תשתקי.

לילה טוב.

חוויות תורנות (אחרונה במיון ילדים!) -

הזמן נחלק לשני חלקים - זמן "אמיתי", שבו חיים, אוכלים, עובדים, מתנשקים, מחבקים, ישנים, אוהבים.
וזמן תורנות - זמן סהרורי שבו השעון החיצוני לא משפיע עליך. את מבלה שעות בחושך פלורסנטי, עטופה בקולות שאיבה, סחיטה, הנשמה ממוכנת. את צועדת בכאב גב מתמשך וקרסוליים דוקרים. פרצופי החולים נמהלים אחד בשני לבליל שמות ומחלות. הכל מאבד את משמעותו והופך ליחידה אחת - תורנות.
דברים הזויים נראים במסדרונות בית החולים בשעות כאלה. אין חולים - רק סטאז'רים, אצים ממקום למקום כדי להגיע בדיוק דקה אחת אחרי שהחולה כבר עבר למחלקה אחרת. טלפון מצלצל כדי להזמין רופא לייעוץ במחלקה שלא קיימת. בתורנות אחת התקשרתי לחמש מחלקות כדי למצוא פנימאי וכל שמצאתי הם סטאז'רים בודדים במכונת תל השומר.
לפעמים נדמה שמדובר במלחמת התשה ארוכה, שבה כוח עליון בודק מי יישבר ראשון - הרופאים או הפקידות. אלו מרגישים שהם לא מספיקים לבדוק את כל החולים ולהעניק להם טיפול ראוי, ואלו רואות את העומס במיון ומנסות להעביר כמה שיותר חולים למחלקות כדי שיוכלו לקבל טיפול ראוי.
ובינהם?
הסטאז'ר. זה שמקבל את החולה במיון, זה שמלווה אותו למחלקה, זה שמקבל אותו במחלקה וזה שיושב לידו וטווה את סיפור חייו בארבע לפנות בוקר, זמן תורנות.
לילה טוב.

סיימתי שלושה רבעים מהסטאז'. את כל מחלקות החובה ואת חודש החופש.
מעכשיו עוד שלושה חודשי בחירה, וזהו - הולכים הביתה.
ופתאום - אני לא מבינה לאן נעלם הזמן שלי. רוצה לתפוס את המושכות ולעצור לרגע. הלו! איפה החיים שלי?
ברק הגיבור כבר בן שנתיים, הולך מדבר ושר, הבעל הולך ומאמיר מבחינה מקצועית, ואני?
רוצה לעשות סיכום ביניים - מה הספקתי בתשעת החודשים האחרונים.
הריון ולידה.
התחלתי בתור אשה צעירה, מחייכת, מפוחדת, מבוהלת, אופטימית, פסימית. לא רוצה להיות רופאה בכלל - רוצה להגיע כל יום בארבע להוציא את ברק מהגן.
גמרתי חבילה אחת של קרם ידיים, 2 קופסאות של קרם פנים ושלושה שפתונים - עכשיו אני כבר יודעת שאם שותים מספיק מים הידיים לא מתקלפות.
ישנתי 37 פעמים במיטות פלסטיק קרות נטולות אהבה - עכשיו אני כבר יודעת איפה מוצאים סדינים ושמיכות.
בליתי שני זוגות נעליים - עכשיו אני כבר יודעת שצריך לשבת בכל פעולה שעושים כדי שהברכיים לא יכאבו בסוף היום.
היו לי ארבע החייאות, מתוכן בשתיים אני הייתי הרופאה הבכירה (לזמן קצר) - עכשיו אני כבר יודעת את מי להזעיק כאשר המוניטור מפסיק לצפצף.
אני כבר לא מפחדת לקחת חולים קשים למחלקות לטיפול נמרץ,
אני כבר לא מפחדת להשאר לבד בפנימית בלילה,
אני כבר לא מפחדת מילדים מפרכסים,
אני כבר לא מפחדת.

התחלתי את הסטאז' במטרה אחת - להתאהב ברפואה מחדש.
אני חושבת שהצלחתי.

עכשיו הגיע הזמן ללכת הביתה.

שלוש וחצי לפנות בוקר. אני בירוק וחלוק, היא עם הבת והחברה -
"שלום, אני אלודאה, אני רופאה כאן במיון. אני מתנצלת אם אני מדברת לאט מדי, אני פשוט מאד עייפה."
"זה בסדר שאת מדברת לאט, קל יותר להבין כך."
"אני מדברת לאט? אני מתנצלת - אני עייפה. למה הגעת לכאן?"
"כי הלחץ דם.... (משמיטה את החלק האסור לפרסום לפי חוק זכויות החולה וההגינות הבסיסית)...."
"סליחה, את מוכנה לחזור בבקשה, אני פשוט קצת עייפה, וקשה לי לעקוב..."
"בוודאי. הלחץ דם... (שוב משמיטה, החוק וכו')..."
"אה, הבנתי, הגעת לכאן כי הלחץ דם....?"
"כן".
"אני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן, פשוט - אני עייפה, אני עובדת משמונה בבוקר." מלווה בחיוך התנצלות קטן.

"אני יכולה לבדוק אותך, בבקשה?"
"כן".
"הבטן כואבת לך?"
"לא."
"וכאן?"
"לא."
"וכאן?" (חוזרת לנקודה שבדקתי לפי 20 שניות).
"לא, כבר אמרתי לך."
"אה, סליחה, לא שמתי לב. אני פשוט..."
הבת מתערבת - "כן, הבנו - את מאד עייפה."
"סליחה, כבר אמרתי שאני עייפה? לא שמתי לב שאמרתי את זה, כי אני פשוט מאד עייפה..."

כן, אני יודעת שעשיתי את מה שאני שונאת, ולא שמתי לב למה שהיא אמרה, אבל פשוט, אתם מבינים, הייתי מאד עייפה....

אז תעשי אלקטיב ברפואת משפחה.
נורא חשוב- לבחור מישהו טוב להיות איתו. אני במקרה נפלתי על מלך מלכי המלכים- הוא הראה לי את מה שהוא עושה, הוא אוהב את החולים שלו, היה לו אכפת שאני אראה הכל ואשתתף בהכל, הוא נתן לי יד חופשית, הוא כוון אותי בקריאה, הוא צחק איתי וקצת עלי, הוא הקשיב לי, הוא ואשתו המקסימה ושלושת הילדים שלהם ארחו אותי כשחיכיתי שפיץ יבוא לאסוף אותי. הוא גרם לי להתאהב במקצוע. הוא לימד אותי תוך חודש יותר (מבחינת הגישה לחולה והתמודדות עם חומר מקצועי) מכל אלה שהשמש זורחת להם את זוכרת מאיפה במהלך 6 שנים ושנת הסטאז' ביחד. תמצאי אחד כזה ולא תצטערי!
ההתמחות ברפואת משפחה נראת לי אחרת ממה שאת מתארת. פיצי בהחלט יראה את אמא שלו! תכתבי לי מייל אם את רוצה פירוט.

בכל ההחייאות שהשתתפתי בהם בתוך ומחוץ לביה"ח אחת היתה מוצלחת והסתיימה בפטירה תוך 48 שעות. כל האחרות הסתיימה לפני...
יש לי חולשה לנושא הזה. זה לא אהבה למקצוע כמו הנקה, זה בעיקר פחד שיקרה משהו למישהו לידי ולא אדע מה לעשות.
אני מתכננת להתנדב ליחידת חילוץ.

עכשיו נרגעתי מספיק בשביל לכתוב ולא להקליד על מקשים בזעם.
אוף, אוך ועוד אוףףףף אחד!
העלבון, הכאב, הסומק.
לעזאזל.
בסך הכל הסתכלו עלי מלמעלה וצעקו עלי מול אודיטוריום מלא אנשים.
למה אני נפגעת מזה כל כך?
לסיכום יום שנושאו בריאות הנפש הוזמנו מספר מומחים, בינהם שני אנשים הקשורים לסדרה עעל פסיכולוג ומטופליו.
אני, כמשקיפה מהצד, רואה איך השחקן מתפרץ, מחצין רגשות, מתפאר בכמות הטיפולים הפסיכולוגים שעבר אשר בסיומם החליט ש הכל בולשיט . והיוצר (תסריטאי? במאי?) לעומתו, נחבא מאחור, שלווה קורנת מפניו, מדי פעם מרסן את השחקן במילה או שתיים.
ואני רואה יחסי אב-בן, סימביוזה הפוכה ומשונה, שבה הצעיר הוא הבוגר והמבוגר הוא הילד. שבה המוחצן נשלט והמופנם שולט.
פסיכולוגית חובבת שכמותי, צעירה פותה, מרימה את היד ושואלת מה הפסיכולוגים שבצוות חושבים על היחסים בין היוצר והשחקן.

בום, טראח.
הפסיכולוג התפוצץ, השחקן רתח.
איך אני מעזה לשאול שאלות כאלה? איך אני לא מתבישת? אני לא ב-א-מ-ת מצפה שיענו לי, נכון?
והשחקן - מתחיל לברבר מילים מופרדות לגבי קהילת ההומואים, ועל יציאה מהארון.
מה?
למה?
בסך הכל רציתי כמה אבחנות בגרוש על הקשר בין יוצר לשחקן.

עכשיו אני מבינה ש...
א. כל אחד מעוות את מה שהוא שומע בהתאם לעולם הערכים הפנימי שלו ולמה שמעסיק אותו באותו זמן.
ב. אני צריכה ללמוד להתנסח בבהירות רבה יותר.
ג. הם מאוימים ממני כי אני צעירה ויפה ולהם יש כרס וקרחת (זו לא באמת תובנה - רק משהו שאמור לגרום לי להרגיש טוב יותר).

וחוץ מזה -
נרקסיזם זה דבר נחמד, אבל בפעם הבאה שאני ארצה לדבר כדי שכולם יקשיבו - כדאי שאני אשתוק.

אלודאה

ועוד

לגבי התובנות- זה קורה, זה הכל!
קרה גם לי ויותר מפעם אחת.
תעבירי הילוך, תוכלי גלידה, לכי לטייל עם ברק ביום שמש, תחשבי על נסיעה למקום נחמד בלב היער (רוצה הכוונה לאחד כזה

?) ותתחילי להרגיש איך הנשימה נרגעת והמילים הופכות לאיטיות יותר והמחשבות פונות למשהו אחר.

ביקרתי אצל זוהר אור וראיתי שחיפשת - לזה התכוונת? תמיכה באמהות טריות
סליחה על ההידחפות. במילא רציתי לומר שלום ושהיה כיף לראות אותך בשבוע שעבר ושאחותך מדהימה.

שקט הוא דבר יחסי.
לפעמים הוא זוחל מתחת לדלת הסגורה ומתגנב למיטה המשפחתית ההומה.
הוא נוזלי וחמקמק - בכל פעם שאני מהדקת ידי סביבו הוא זולג בין האצבעות הקפוצות, אולם כאשר אני פורסת את כף ידי הוא נפרש מעלי כחופת כנפי פרפר.
פעם מצאתי שקט במעגל.

שקט הוא ההפסקה לשאיפה אוויר בזמן בכיו של תינוק, או ההפוגה בין צלצולי טלפון מהורים מבועתים.
לפעמים שקט הוא רק חמש הדקות של שתית כוס מים, ולפעמים הוא יכול להמשך שעה שלמה בין קבלה לקבלה.
שקט נמתח ומשתנה בהתאם לסביבה בה מחפשים אותו - "תורנות שקטה" בכירורגיה היא תורנות שבה הסטאז'ר במחלקה השכנה עובד כל הלילה, ואת זוכה לשינה ארוכה הנקטעת רק על ידי החיאות או חולים המתעוררים משנת משככי הכאבים. "תורנות שקטה" במחלקה היא תורנות שבה הגיעו פחות מחמישה חולים, כולם לפני הארוחת הערב, והאחיות לא העירו אותך באמצע הלילה כדי לתת הוראה ששכחת. "תורנות שקטה" במיון היא תורנות שבה הצלחת לדבר עם חולים, שתית מספיק, אכלת מספיק, והלכת לישון לפני אחת לפנות בוקר.
"תורנות שקטה" בבית היא תורנות שבמהלכה ברק הגיבור ישן כל הלילה, ולא התחיל לחפש את אמא ברחבי הבית הריק.
ויש את השקט אחרי תורנות - שעוטף אותי לאחר שחזרתי הביתה, התקלחתי, אכלתי, צחצחתי שיניים, ואספתי את ברק מהגן. הוא צונח ברכות מעלינו כאשר שנינו מתכרבלים במיטה החמימה מתחת לשמיכת הפוך, מחכים לאבא שיחזור.

אני רודפת אחרי השקט כאילו הוא שמיכה דקיקה, שאם רק אצליח לגעת בו - אם רק אוכל להניח את ידי על פיסה זעירה של שקט היא תצליח למלא אותי.
ואולי, אם אצליח לתפוס את השקט הנוזלי, אוכל להניק אותו לברק, ולהשכיח ממנו את כל הלילות בהם התעורר וחיפש אותי, בזמן שאני הייתי ב"תורנות שקטה".

אני לא מכירה מספיק שירי ילדים. זכרוני הרעוע מספק לי מדי פעם דקלום נשכח או שירון נושן, אבל לרוב הבצורת שולטת ואני ממחזרת את אותו שיר במגוון מילים (אמא יקרה לי...לה לה לה...).
לאחרונה הגיבור התחיל לעזור במחזור. להלן כתיבת שיר במהלך נסיעה :
גיבור - אמא, שיר!
אמא - "האוטו שלנו קטן וכחול...."
גיבור - לא! האוטו שלנו אפורררר!!!
אמא - האוטו שלנו ארוך ואפור. לאוטו שלנו אין מגב מאחור..."
גיבור - יש מגבים מקדי-מה.
אמא - האוטו שלנו ארוך ואפור. לאוטו שלנו יש מגבים מקדימה, אבל אין מא...
גיבור - יש חור! (בעליצות)
אמא - האוטו שלנו ארוך ואפור, לאוטו שלנו אין מגב מאחור, אבל יש לו חור!; בבוקר נוסע, בערב הוא שב, מביא לברק את אמא עם חלב (מזכיר נשכחות מימי השאיבה בלימודים...)
גיבור - ברק יונק ציצי, לא לנשוך ציצי של אמא!
אמא (מנסה לסיים את השיר ללא עזרה_) - האוטו שלנו ארוך ואפור, לאוטו שלנו אין מגב מאחור אבל יש לו חור, בבוקר נוסע לוקח את ברק לגן, בערב הוא שב ומחזיר את ברק משם! (_בנעימת ניצחון מאושרת)
גיבור - אמא! הגענו!!! (מסב את תשומת ליבי לעובדה שאנחנו כבר עומדים בחניה של הבית מספר דקות...)

אמא! הגענו!!! (מסב את תשומת ליבי לעובדה שאנחנו כבר עומדים בחניה של הבית מספר דקות...)
צחקתי. הגיבור מקסים. האמא גם!
אפשר לשלוח אליו את הקטניה לשיעורים פרטיים בענין הנשיכות?

שליחה על ידי מיה* » 20 דצמבר 2005, 00:24

וואו! אלודאה, איזה דף מקסים!
מזכירה לך לבדוק בשבילי על רופא/ת ילדים בגישה טבעית בכללית.
תודה @}
Maiayani#zahav.net.il

ניסיתי למצוא דרך לסכם את השעה האחרונה בתורנות האחרונה במיון בסטאז' (יש עוד 5-6 בפנימית בחודש הבא). הנה, מצאתי:
ברפואה הסינית למשל טוענים שחשוב לישון לפני 11 בלילה, כי אם ערים אחרי זה יש איברי גוף שאמורים לנוח ולא זוכים במנוחה, ואז הם יוצאים מאיזון וגם משפיעים על איברים אחרים לצאת מאיזון, ונכנסים למעגל של עייפות שקשה לצאת ממנו
בשמת מתוך - איך מפסיקים הנקה לילית

רוצה הוסיף משהו.
רוצה להסביר למה אני עדיין במיון, כמעט שעה לאחר סיום התורנות.
בחודשים האחרונים אני במצב סיכום מתמיד. מה למדתי, מה שכחתי, מה קיבלתי, ומה השארתי מאחור.
חוזרת לילדות המוקדמת, מנסה להזכר באהבה הראשונית לכתיבה, לדיבור, למשחקים.
צופה בגיבור מהצד, באבא שלו.
רוצה, רוצה, רוצה.
זקוקה לחיבוק חזק מאהובי, מחברי, מחברה. לחיבוק של אמא, אוהב, מזוקק.
צריכה שמישהו יקח על עצמו אחריות, שיקום ויחליט בשבילי מה טוב לי.
הולכת לאיבוד ללא תוכניות, אבל מסרבת לשרטט אותן.
הולכת לאיבוד מרוב דיבור.
ושתיקה.

צריכים רופא - לא אני.
אני אחרי תורנות.
הולכת הביתה.

חזרתי אתמול מארוחת צהריים, ועל השולחן חיכה לי פתק עם מילים כחולות מחבקות, וצעצוע מצפצף מאחד התינוקות במחלקה (ואמא שלו גם).

שאלה -
שמונה תורנויות בחודש זה גדול, קטן או שווה חיוך של ילד חולה?

קודם כל, ממש לא רמז. לא בוער שום דבר.
חוצמזה, חגיגות - אחותי, בכיף. העניין הוא שמאז שאבד לי הטלפון הנייד אין לי את מס' הטלפון שלך. אני אנסה לחפש באימיילים עתיקים את טלפונך. או שאבקש אותו מ זוהר אור או משהו. ואת טלפוני אשלח לך במייל. אנחנו פנויים בכל ערבי החג להדליק אתכם נר. אני מתנדבת להביא סופגניות ולטגן אצלך (אפשר להפיל על ר', הוא חזק בטיגונים והוא לוחץ עליי כל הזמן להכין סופגניות).
אפשר גם אצלנו אם תעדיפו.

נשיקות.

אוי, זמן...
אף פעם אין לי זמן...הנה היום ביטלתי את כל העבודה שלי וביליתי עם אמא שלי 10 שעות במיון ... (בסוף אושפזה עם כולציסטיטיס).
אז עכשיו מחקים לי מחר ומחרתיים גם כל אלו שבוטלו היום.
אבל אני אעשה כל מאמץ להתקשר. אולי תתקשרי שוב למרפאה ותשאירי שם את מספר שלך? אני אחזור אליך.

אחותי, קודם כל

(נכון, אני לא טועה?)
בקרוב אעדכן קצת מהחזית.
אגב, עשיתי את כל מה שהצעת - פשוט כנראה זה היה מעט מידי, מאוחר מידי...

אה, לא עשיתי תורנות לבד (זה באמת מלחיץ!). רק השאירו אותי כמה שעות לבד בזמן שכולם ירדו לניתוח, המתמחה הבטיחה לי שתהיה זמינה (מה שהסתבר כלא נכון...), אבל כן היתה רופאה מהמחלקה במיון שהתייעצתי איתה (הייתה תורנות על טהרת המין הנשי

). הדבר היחיד שהיה קצת מלחיץ זה פרפור שהופיע אצל אחת המטופלות, אבל היא הייתה סה"כ יציבה והמשיכה כהרגלה לשיר שירי עם ברוסית (הזמנתי יועץ פנימאי), שאר העניינים היו די שגרתיים. באופן מפתיע היה בזה משהו מספק.

הגרניום שלנו נובל. העברנו אותו לחלון דרומי, ושכחתי להשקות אותו, והוא נובל.
קשה להרוג גרניום.
זה צמח אמיץ, אבל אפילו הוא לא שורד ללא מים וחום.

אצבעות אוחזות את העט שלי כמכחול.
הן כותבות "את הרופאה"...מתקנות..."את הרופא והמראיינת הטובה מכלם".
בגאווה הוא מושיט לי את הנייר - "את רואה? אולי אני סנילי אבל את זה אני לא יכול לשכוח!"
ואני לא מעירה לו שחסרה ה', או שהכתב מצטמצם לקראת סוף המשפט, נשמט מבין השורות.
מציינת

קטן וממשיכה למשימה באה.

הוא היה מורה למתמטיקה. הוא לימד כמה ממנהלי המחלקות בבית החולים הזה, כך סיפר לי ב ח' וע' גרוניות. "עד היום הם קוראים לי 'המורה'" הוא שוחק - "לא מעזים לקרוא לי בשמי הפרטי..."
אצבעות חזקות יש לו - כפופות למרותו כבר עשרות שנים. קולו רועם, ממלא את החדר בסיפורים נוטפי עסיס על מבחנים, על ילדיו, על עצמו.
זקנו לבן וסבוך, מזכיר את איורי אליהו הנביא מספרי ילדותי.

אבל אליהו הוביל עם שלם לקרב, ואילו הוא לא מסוגל להזכר מה התאריך, או בשם העיר בה אנו נמצאים. הוא ענה על 18 מתוך 30 שאלות. לפני שנים פגשתי אישה שענתה רק על 12 שאלות, והיא כבר נסוגה לשפת ילדותה ולא ידעה את שם ביתה הבכורה.

נפשו בוהקת - זוהרת לעומת הנשיה המתקרבת.
הוא רואה את התהום, אך מסרב להכנע. ממציא סימנים ורמזים אשר מנהלים את חייו - "יורד גשם בחוץ, משמע שחורף כעת." וגם - "בכל בוקר כאשר אני הולך למכולת אני חוצה את רחוב הרצל. שם אני גר! במספר 60".

ואין דבר, אין אף לא דבר אחד אשר יכול לגרום לי להגיד לו שהחשיכה ממנה הוא ירא כבר עוטפת אותו.
שהרי - הוא לא יזכור זאת.

רציתי לספר לו על היובש שהתגבר אחרי כל שטיפת ידיים, ועל האחות שצעקה עלי מול חולה, ועל המשפחה שלא הצליחה לקבל את הגסיסה של אמם שהיתה בריאה באותו בוקר, ועל האינטובציה בשלוש לפנות בוקר, ועל 14 חולים חדשים שהציפו את המחלקה, ועל ההחייאה שנדונה לכשלון, ועל כל התורנות הארוכה, המייגעת, האומללה, העייפה.

אבל כאשר הוא שאל מה שלומי התחלתי לבכות כי האוטובוס לא עצר בתחנה בדרך הביתה.

התג שלי מצורף לדף לבן עם שלוש חתימות.
ותמה לה שנה.

נתתי עציץ של תות למזכירה שלנו. "העציץ הוא כמו סטאז'ר" הסברתי לה - "הוא צריך שידברו אליו הרבה, שילטפו אותו וישקו אותו לפחות פעמיים בשבוע".

לא ליטפו אותי, לא דיברו איתי, ולא השקו אותי, אבל עברתי את זה.
ארבעה חודשים בפנימית (אחד מהם מבחירה).
חודשיים בילדים (אחד מהם מבחירה)
חודשיים בכירורגיה.
חודש במיון.
חודש ברפואת משפחה.
שבועיים בטיפול נמרץ ילדים.
שבועיים במיון ילדים.

חודש חופש.

שנה.

תרועת חצוצרה לא נשמעה, גם לא הלמות תופים. אבל לא יכולתי שלא לפזם I DID IT MY WAY עד שהגעתי לאוטו.

"בעצם...טוב לי שאת בבית. זה בסדר?"
הוא מסתובב אלי ומחייך. נבוך קצת - לא מתאים לו להיות אנוכי.
אנחנו ביחד יותר משתים עשרה שנים. הוא היה בטירונות ואני בתיכון. אחר כך שנינו היינו באנגליה, ואז בטכניון, ואז מתחת לחופה, ועכשיו - באותה מיטה, הילד שלנו ממלמל בשקט על קנגורואים בחלום.
הוא עדיין מחייך.
אני משועשעת.
בתקופת הבחינות הראשונה הוא הקריא לי את הסילבוס של מקצועות אחרים, כדי לעודד אותי. אחרי שעברנו למרכז הוא היה קם איתי לפנות בוקר ומסיע אותי בכל בוקר לתחנת הרכבת כדי שאגיע ללימודים.
הוא גם הכין לי קפה כל בוקר.

בשנה האחרונה הוא חזר מהעבודה מוקדם חמישים ושלוש פעמים כדי לקחת את הגיבור מהגן, להכין לו ארוחת ערב, לשחק איתו, להפשיר לו חלב, להשכיב אתו לישון, לחבק אותו בלילה, להעיר אותו בבוקר, לקחת אותו שוב לגן וליסוע לעבודה באיחור.
הוא דחה פגישות כדי שיתאימו ללוח התורנויות שלי.
הוא עודד אותי ללכת לטיפולי שיאצו, לדיקור סיני ולנטורופתית - כדי שארגיש טוב יותר.
הוא אפילו הסכים לאכול פנקייקים מחיטה מלאה ומים כאשר אסרו עלי לאכול מוצרי חלב או קמח לבן.
הוא גם הכין לי תה צמחים כל בוקר.

הוא אוהב אותי בגלל כל מה שאני, ולמרות הכל.

ואתמול הוא שכב במיטה והיה נבוך כי טוב לו שאני בבית....

חיוך קטן, להזכיר לי שחייגתי, והיא ענתה, והיתה נמרצת ומהירה, והיתה לה שיחה אחרת באמצע שהעמיקה את החיוך שלי יותר.
ואולי, אולי, אולי...

היום גיליתי שאני מתגעגעת לתורנויות.
לא באמת, לא לריצה להחיאה או לליווי אינסופי.
לחבר'ה, לישיבה סביב שולחן שחור עם כיסאות מתנדנדים, לחצי ביצה, לחם אחיד וגבינה לבנה בשתיים בבוקר.
לשיחות מטופשות עם האחיות במיון. לחיוכים, שחוזרים אלי רק כי חייכתי ראשונה.
לקפה מהדוכן בכניסה.
לרעש של מכונות ההנשמה במסדרון, בדרך למיטה המאולתרת.

אני חושבת שאני בעיקר מתגעגעת לחזרה הביתה. לפיצוי על הלילה החסר.

הגיבור היה חולה השבוע. בהתחלה חום, אחר כך נזלת ושיעול גרוני. אחרי שאבחנתי אותו בצורה מבריקה (זה וירוס...), נשארתי איתו בבית. "עד שירד החום" הפך ל"עד שהשיעול ירגע" שנגמר ב"קמנו מאוחר הבוקר, אז כבר נשאר בבית...".
בהתחלה הייתי מרוצה - הנה, אני נשארת עם הילד והכל בסדר, השמיים לא נופלים, אני לא מטפסת על הקירות, או "משתגעת", או כל כינוי אחר למה שקורה לאמהות עובדות שנשארות עם הילד בבית.
בימים הראשונים הוא ישן כל הזמן, או סתם התרפק עלי. אז היה כיף.
אבל היום....
קמנו מאוחר, והוא לא רצה לצאת מהבית, והוא היה מלא מרץ (כי הוא ישן המון בימים האחרונים), והורדתי את העוגיות מהשיש, אז הוא גם התמלא בסוכר (וגם אני...).
איפושהו לקראת הצהריים גיליתי שאני סרוחה על הספה, רואה תוכניות טלויזיה משעממות, יש לי בחילה, וכל מה שאני רוצה הוא לשלוח את הגיבור לגן כדי שיהיה לי קצת שקט.
בום.
שמעתם את זה?
את הרגע שבו ההבנה ש'להשאר בבית עם הילד' זה יותר מ'להשאר בבית עם הילד'?
איזו מין אמא אני שלא רוצה להיות עם הבן שלה? איזו מין אמא אני, אם אחרי ארבעה ימים אני רוצה להפטר מהיצור הזה שמסתחרר לי בבית בלי סוף?

אבל זה לא באמת היה בום של שבירת תקות וניפוצן.
זה היה בומצ'יק. אפילו לא ממש זה, יותר צלצול של אסימון שנופל (לצעירות ביננו - זה דומה לרעש של צג של סלולרי שפוגע ברצפה).
הצעתי לו ללכת למיטה.
"לא רוצה לישון!!"
"לא, אתה לא תלך לישון. רק נשכב במיטה ונסתכל על התקרה, טוב?"
אחרי הבכי המנדטורי נכנסנו למיטה המשותפת, התכרבלנו, התכסינו.
התעוררנו כמה דקות לפני שראש המשפחה חזר הביתה מעוד יום של ציד במשרד.
שיחקנו, קראנו, אכלנו ארוחת ערב, והוא הלך לישון קצת לפני 11 בלילה.

מסתבר שאני לא באמת מתגעגעת לתורנויות.
אני מתגעגעת לשנת הצהריים ביום שאחרי.

צהריים, השמש במרום.

קר לנו.

השמים והים כחולים, האופק מסביב בגווני שקיעה.

"עוד דקה!" מישהו צועק.

אני אוחזת את התינוק, ורצה לשמיכה - שכחתי את המשקפיים המיוחדים.
אני עומדת ליד בעלי, מספיקה לקלוט סהר דק בשמים, הולך וקטן.
התנועה כבר איננה איטית.

הגיבור מתכרבל עם המוצץ. הוא מסתכל אלי.

בעין בלתי מזוינת רואים חרמש במקום עיגול, משהו מוזר קורה לשמש.

"אני לא בטוח שאצליח לצלם את זה, כי אני הולך להסתכל רק על השמש." מילים אחרונות למצלמה.

"רואים את נוגה!"

קר לי כל כך.

חושך.

בעשרים ושמונה השנים האחרונות בכל בוקר השמש זרחה ושקעה, ובכל רגע יכולתי להביט למעלה ולראות אותה שם - עיגול בוהק ומסנוור שמשאיר כתמים מהבהבהים על העפעפיים העצומות.

אין ועטרה.

אין שחור ועגול, וסביבו עטרה בוהקת, כתר יהלומים לוהב, מתפרץ אל הריק הכחול.

שאגות שמחה ומחיאות כפיים דועכות במהירות. אושר וחרדה מהולים עד כי לא ניתן להפרידם.
שקט מקיף אותי. נדמה כי אפילו הגלים אינם נעים עוד.

שמש ערומה משקיפה עלי ממרום, ולראשונה אני יכולה להביט בה חזרה.

קשתות אור מתנפצות אל העיגול השחור, מקיפות אותו, רוקדות אל השמיים.

גלגל מבהיק ובטבורו חושך.

ובאחת, קרן ראשונה נגלית.
השמש חוזרת, מופיעה במלוא הדרה הקורן.

אני נזכרת באזהרה ומביטה דרך המשקפיים השחורים - סהר דק וחוור, לבן ונפלא.

מחיאות כפיים נוספות, זעקות אושר, מצלמות מתקתקות.
האסטרונומים, אנשי הרציונל, מאושרים כילידים אשר חשבו שהשמש נבלעת על ידי דרקון ענק.

אני שומעת ציפורים.

הגיבור מחייך ואומר - "שמש כתום חזר!"

שלוש דקות וחמישים ואחת שניות על שפת הים בסידה, תורכיה.

אנחנו קודחים מחום. יש לנו שפעת מגעילה ונזלת. בלשון רבים, כי יש לשתינו.
<קשה, קשה>

משלומך?
אני מתגעגעת. דיברתי עם דשא ירוק על מפגש פסגה. מתומרת? בכל בוקר שתגידו בשבוע הבא, אבל באזורנו כי אני לא ממונעת - נניח ים, פארק הירקון. אפשר א"כ להמשיך אליי הביתה וממש לעשות מזה בילוי של כל היום.
אנחנו טסים בעוד חודשיים ואני חייבת לראות אותך לפחות פעם אחת קודם, וגם את דשא.

הי אלדואה,
כבוגר שנת חופש לפני הסטאג' ושנת חופש אחרי אני חושב שאין תחליף לזמן הזה בבית בעולם.
הזמן המאושר ביותר בעולם. הזמן היחיד בו הרגשתי שאני לא צריך ריגוש, בית חולים, חולים ובלאגן כדי לחיות חיים מלאים ולחוש מלא מלא.
אני חושב שאת צריכה להיות גאה על הזמן הזה שאת נוטלת מהחיים, ואצלי כבר בתכנון שנת החופש הבאה.
למדנו להסתדר עם משכורת אחת ובעצם, בזכות החזרי מס אם החופש מאמצע השנה ועד אמצעה, אפשר להרוויח המון בלי לעבוד דקה.
מעבר לכסף, הזמן הזה עם המחשבות מכניס לפרופורציות. אני הבנתי מה חשוב בעיני, מהם הקווים האדומים שלי למקצוע הזה שמרגיש לפעמים כמו עסקה גרועה עם השטן, ופעמים אחרות כעסקה נפלאה עם אלוהים.
חזרתי היום מבית חולים, ממיון ילדים, ואני לא מתחרט לרגע על כך שאני מבלה את ימי עם חולים שהם בני אדם, ואת לילותי עם יקירי במיטה, גם אם הם בועטים, הם הרבה יותר נחמדים.
בזכות החופש הרווחתי מחדש את הילדים ואת הגברת.
החופש נתן לי את היכולת לחשוב בצלילות על מה שאני רוצה מהחיים. כאדם הישגי בבסיס אני חייב הפסקות יזומות כדי להתנתק מההתמכרות הזו לעבודה שלנו הממכרת.
בהצלחה.

לגבי פנימית - אני מצאתי פנימית שהסכימה לכל השגעונות שלי.
הגעתי סביב שמונה ועשרה, סיום לא אחרי שלוש וחצי, וכשהיה צורך סיימתי אפילו לפני כן.
צריך לזכור שכרופאת משפחה את מגיעה למחלקה פנימית מעל התקן, את מתנה שלא משלמים לה משכורת אפילו מכיס בית החולים או המחלקה, ובמקומות מסויימים ניתן לתרגם את המתנה הזו לעבודה שפוייה.
יותר מכך, בחרתי מחלקה שבה הבכירים באמת עובדים, והביקורים מסתיימים בשעה סבירה ויש מספיק זמן כמעט בכל יום לפתוח ספר ולקרוא על אחד החולים.
למרות שפנימית היא החלק האהוב פחות מבחינתי, צלחתי את השנה הזו בלי יותר מדי נזקים לרוח ולנפש. אולי אפילו התחזקתי קצת באמונתי שרפואה נכונה אפשר לעשות רק מתוך מערכת יחסים עמוקה אמיתית.

פרסמו סיפור שלי שנקרא התפוררות במסגרת פרויקט סיפורים שמתבסס על שירת תור הזהב בספרד בשם בין הזמנים .
זו הפעם הראשונה שפרסמו משהו שלי, ואני די מתרגשת....
אז הנה - ציון דרך ספרותי בחייה של רופאה מתחילה

אני רוצה לחבק אותו ולשמור עליו.
להחזיק אותו קרוב קרוב, ולא לתת לו להתרחק.
לשאוף ולנשוף ולתת לריח החול והאמבטיה למלא את הריאות באהבה.

וכל צפירה גורמת לי להזכר עד כמה אני שבירה.

<נכתב ביום הזכרון 2005>

אחי הצעיר למד לרכוב על אופניים בגיל שבע. הורי קנו לו זוג אדום ללא הילוכים ועם פעמון, והוא רכב עליהם במגרש הכדורסל מתחת לבית.
עיגולים שהלכו וגדלו, עד שיום אחד הוא יצא מהמגרש לעולם הגדול.

אחותי מעולם לא רצתה לרכוב על אופניים - זה פורע את השער ואי אפשר ללבוש חצאית קצרה-קצרה.

ואני?
נורא רוצה.
מאז ומעולם, אני חושבת.

אחי עכשיו בחו"ל, מתבגר בקצב שונה, לומד את העולם דרך הגיטרה והשירים.

אחותי כאן, לומדת לתואר ראשון במקצוע אהוב עליה מילדות. היא כבר אחרי הטיול הגדול, אחרי החבר הראשון, ובדרך לפרוח מהבית לחיים משלה בדירה קטנה עם שני חתולים והמון אהבה.

ואני?

נורא רוצה ללמוד לרכוב על אופניים.
רוצה את החופש הזה - היכולת לעלות על שני גלגלים ומוט מתכת, ופשוט לסוע.
רוצה להרגיש רוח על האף ולהזיע מתחת לקסדה.
רוצה שפשופים על הברכיים מהנפילות החוזרות.

צופה מהמרפסת על אהובי מרכיב את הילד שלנו על הכסא הקטן, רואה אותם מפליגים לגן השעשועים. הילדון מצחקק אל הרוח, ויקירי מדווש בחוזקה במעלה הגבעה הקטנה.
רוצה גם.
נורא רוצה.

כאשר הייתי ילדונת קטנה, עם קוקיה ונמשים, ביקשתי מהורי מתנה ליום ההולדת - אופניים.
הם סירבו.
גרנו ביישוב קטן, על צלע הר. בשנה הקודמת ילד התהפך במורד ההר ונפצע.
שנים מאוחר יותר ביקשתי שוב. עברנו בחזרה לעיר האפורה העמוסה, והפעם לא היה הר שעלולים ליפול ממנו.
הם סירבו.
יש כבישים בעיר הזאת, אפשר להדרס. מסוכן מאד.
שנה לאחר מכן ביקשתי שוב. אני ילדה גדולה כבר, אני יודעת להזהר.
הם סירבו.
עוד מעט אוכל ללמוד נהיגה. בשביל מה אופניים?

תירוצים שמטרתם להגן על בתם הבכורה, לשמור אותי עטופה ברכות בקופסא קטנה ונעימה.

די.

רוצה ללמוד לרכוב על אופניים.
והפעם אני לא תלויה בהסכמה של הגבוהים ממני.

אוקיי, עכשיו זה דייט! לפני כחצי שנה עזרתי לחברה עם חרדות איומות והיסטוריה של נפילות להגשים את חלומה לרכוב לפני גיל 30. היא היתה החברה השניה שעזרתי לה בעניין הזה, שתיהן בגיל דומה. יש לי טכניקה שלי, מאד שונה מהמקובל. מאד מפתחת בטחון.
אז... מתי את באה?

רק רציתי להגיד תודה על אתמול - היה לנו מאוד כיף!
פעם הבאה אצלנו - בתפריט ים וחומוס (אתם אוהבים?)

בשבת התחלתי להוציא את כל הבגדים מארון.
ערימה אחת לנעליים, ערימה אחת לחולצות וערימה אחת לסוודרים.
כל מה שמריח מאבק, רפוי בקצוות, או שנקנה בגלל אמא שלי ("תראי כמה זה מתאים לך! את נראית מצוין!", ואני מדדה על עקבים, מכווצת בסוודר מגרד עם פסי זהב).
כל מה שלוחץ באגודל או גורם ליבלות על העקבים.
כל מה שנלבש פעם אחת וחזר לאחורי ארון, או מה שנלבש כל כך הרבה עד שלא ניתן לזכור מה היה צבעו המקורי.

שמרתי שלוש חולצות מהילדות וחולצה אחת עם כתם שלעולם לא אלבש שוב.

הבוקר המחזור השאיר שלוש טיפות ורודות על התחתונית, והמפלצת חזרה להתכרבל עם שאר סיוטי הלילה.

העולם צלול יותר.
אני יכולה לחבק בלי לשרוט, ולהניק בלי לכאוב.
יש לי חיוך לבוקר, ועטפתי כבר חיוך לאחר הצהריים, כאשר הוא יחזור מהעבודה ויזדקק לו.
יש לי מדפים ריקים בארון.
יש לי מקום לנעלי הבית על הרצפה.

חודש חדש, הירח שוב מתרוקן.

את עושה לי צמרמורות בכתיבה שלך.
מחר בבוקר יש חגיגות פרידה מכמה חברי הומסקולינג, רוצה להצטרף?

היי, תודה תודה:-)
יום הולדת זה יופי. צריך לעשות את זה לעיתים יותר קרובות (וגם לבקש מאבא שלי להכין את עוגות השוקולד שלו בעוד הזדמנויות, שחיתות מה שהלך אצלנו בבית...)

גמני מאד נהניתי! הילד שלך משגע... (גם את:-))
מקווה שנתראה בקרוב!

חצאית לבנה.
חולצה ורודה.
יחפה.
על הדשא.

המון ספרים.
אחד בכל שקית, ואז שניים, ואז הפסקנו לספור.
ובכל דוכן ממששים, מריחים, נאנחים בהנאה מריח דפים שטרם הופרדו.

אני רוצה את שני הכרכים של הרומן שהחלטנו לא לקנות, וגם את הספר של הבחור הצעיר שפגשנו פעם, וגם את האגדות שקודמות לאלו שכבר קראנו.
הוא מתעופף ממני ויוצא לחפש ספרי היסטוריה, בזמן שאני נוברת בספרי הבישול.
אנחנו מתאחדים ליד ספרי הילדים. מחפשים את האחד שנרצה לספר לילד שלנו.

ריח שוקולד מסיח את המחשבה.
עוצרים לטעום מתוק.
מלקקים את האצבעות והשפתיים.

הוא מחייך באהבה, משחרר אותי לחפון את כל הספרים שלא יחזרו איתנו.
אני חוזרת אליו. משלבים ידיים בין השקיות הכבדות.
מוצאים אינטימיות שקטה ברעש הקהל שדוחק סביבנו.

חוזרים הביתה, פורשים בגאווה את השלל על השטיח.

חמישה ספרי קריאה.
שלושה ספרי ילדים.
ספר בישול אחד.
בציר 2006.

אני שוטפת את החדר האטום, מפנה קופסאות מיותרות.
סופרת בקבוקי מים ותחתונים.
צריך דלי?
(עדיין זוכרת את אמא שלי מצהירה שהיא לא מוכנה להשתין בדלי מול הילדים, ויוצאת מהחדר האטום ב 91' כדי ללכת לשירותים).

איזה אוכל מכינים?
הגיבור כבר לא יכול לינוק ארוחות שלמות, וגמרנו את הביגלה אתמול
(עדיין זוכרת את אמא שלי אוגרת בקבוקי מים וקופסאות שימורים שלא נהיה רעבים).

מפרקת את הבלגן למרכיבים.
שוכחת מה חיפשתי באמצע הדרך וחוזרת אחורה.
מזיזה כסאות ונתקלת בהם.
(עדיין זוכרת את אמא שלי מאורגנת, מסודרת, מפנה את הדרך לגישה מהירה למרחב הבטוח)

ועכשיו?
פתאום התראה של דקה לא נראית מספיק זמן - צריך לדאוג לילד ולחתולה.
ולסגור את הגז.
ושלא ישארו ברזים דולפים.

חוזרת על הרשימות לפני השינה. מתפללת אותן כתפילת מגן מפני הכאוס מסביבי.

ואין אף אחד אחר שיעשה את זה במקומי - אני האמא עכשיו.

אני האמא.

<נכתב בזמן שטילים עפו על חיפה, והבית הישן שלנו נהרס>

גם אני בבלוגיסטים -
365 ימים דף בלוג
וזה מה שעשיתי למען עצמי היום (המרגיעון שאל, אז עניתי).

בסוף יוצא לחם. תמיד.
לא משנה אם טועים בכמויות של הקמח, לא חשוב אם שוכחים להוסיף סוכר.
בסוף תמיד יוצא לחם.
פעם חשבתי שילדים נולדים, וההורים מגדלים אותם, מעצבים אותם.

טעיתי.
אין מתכון לגידול ילדים.
הילד שלי נולד כשהוא מכיל כבר את הכמויות המדויקות של אהבה ותבונה, זהירות וצחוק.
אני לא האופה.
אני רק התנור. התפקיד שלי לחמם אותו ולהגן עליו עד שיהיה מוכן לצאת.
שלא יפול בקור, ושלא יסדק בחום.

הפעוט שלי יגדל, וילמד, ויצא אל העולם.
יהיה לו מקצוע, ובת זוג, וילדים, ובית.
אולי גם חתול.

בסוף תמיד יוצא לחם.
השאלה היא האם הוא טעים.

רק שתדעו איך אני מצליחה לכתוב משהו -
החלון של 'באופן' מוקטן בתחתית הדף, ולמעלה רץ הסרט הזה (צריך ללחוץ על האייקון עם הציור השחור) . הגיבור יושב על הברכיים שלי ומדי פעם מרביץ לי בטעות, כאשר הוא מרים את הראש להסתכל למעלה (כלומר - עלי).

וברק רוצה לכתוב גם -
בבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבאאאאאאאאאאאאאאאא אאבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב בבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב

הוא חמוד כאשר הוא לא צועק....

ככה מספרים בשקט בשקט?!!?
לא יפה!!!

אתמוליומולדת אתמוליומולדת אתמוליומולדת לאמאהכימקסימה!
אתמוליומולדת אתמוליומולדת אתמוליומולדת לסורגתבפוטנציהשלהמאה!
חגלה שמייח וזרלה פורייח אתמוליומולדת ל-טווווווו-המדהימה! (לא חושפת שמות באיטרנט)
חגלהשמייח וזרלהפורייח אתמוליומולדת, עד מאה ועשרימשנה!

שליחה על ידי מי_מה* » 15 מרץ 2007, 23:07

קראתי בשלוק אחד את הסיפור (דוקא תיכננתי לחלק למנות קטנות אבל לא התאפקתי) וכל כך נהינתי! תודה על הקישור.
<הגוף מקווצ'ץ' קצת עכשיו >

אפשר לפגושותכם בשבת? מתגעגעת...

יש קצת חדשות בחזית הביתית, וכל אחת מהן גרמה לי להשתפך ולרעוד ולצחוק, אבל הצירוף של כולן הופך אותי לנטולת מילים.
הכל טרי מהשבועיים האחרונים:

קיבלתי את הדוקטורט.

סיפור שכתבתי זכה במקום הראשון בתחרות סיפורים.

ואני בשבוע 11 (תל"מ - אי שם בערפילי נובמבר).

הנה, אני מעדכנת גם את הבלוג האישי, לא רק של הילד.

מזל טוב...

חייבת לומר שחשדתי כשהיית פה ולא העזתי לשאול.. [וגם הגדולה שלי שאלה משהו אחרי שהלכתם..]

ומזל טוב גם על הזכיה...

עכשיו שארני קוראת אני נשמעת לעצמי כמו פולניה טובה "ידעתי"...
אבל אני בכל זאת משאירה את זה..

מזלטוב אישה מקסימה שכמותך
|אין אייקון של השפלת ראש על ההעלמות הממושכת...|
על הכל, ושיהיה הכל, ושיהיה באושר ובשמחה גדולה
|NOTE TO SELF: לא להתקרב לנסיכה של POOH כשאת בהריון, אלא אם את רוצה שכולם יגלו - היא תמיד יודעת....|

וואו, דר' אלודאה, אין לי מילים ! (טוב, מילים תמיד יש לי) מזל טוב @}
ברור שסיפור שלך יזכה מקום ראשון, עכשיו אולי תגלי איפה אפשר לקרוא אותו?
שיעבור בקלילות ובנעימים.
המון אהבה ממני

עלתה לי שאלה - אם לא מתאים לך שהיא פה את מוזמנת למחוק..

זה אומר שהחתיך שלך ישאר בבית עוד שנה?
ונוכל לפגוש אתכם יותר?

זה אומר שהחתיך שלך ישאר בבית עוד שנה? - לא. החתיך מבקש ללכת לגן, ואחרי דיונים ביננו החלטנו לכבד את הרצון שלו. אבל מדובר בעוד חצי שנה - בינתיים אפשר לפגוש אותנו המון (ואת לא פולניה בכלל. כל מי שסיפרתי לו אמר שאני כבר נראית הריונית. רק אני מסתכלת במראה ורואה סתם בטן שמנה...)
מתי תגיעו לכאן?

עכשיו אולי תגלי איפה אפשר לקרוא אותו - אי אפשר בינתיים. אין אליו לינק ישיר. אבל יהיה אפשר, לא לדאוג

|אין אייקון של השפלת ראש על ההעלמות הממושכת...| - לא צריך. מקבלת אותך באהבה וחום. הנה -

. את רואה?

ותודה לכולכן על האיחולים. אושר לא מושלם אם אי אפשר לחלוק אותו עם הקרובים לי, וירטואלים ככל שיהיו.

רק אני מסתכלת במראה ורואה סתם בטן שמנה...
בדיוק הפוך מאיך שאני הייתי, שתמיד בשלבים הראשונים היה נדמה לי שאני הריונית לתפארת והתמונות הוכיחו שנראיתי סתם שמנה...
ועוד לא אמרנו כלום על הכוּסיות בחודש תשיעי שיום אחרי הלידה חוזרות לג'ינס כאילו כלום, ימח שמן.
מה חשוב, העיקר הבריאות!

כל מי שסיפרתי לו אמר שאני כבר נראית הריונית
דווקא לי בכלל לא נראית הריונית..
רק נשמעת כזאת - שאלת על איך זה עם שניים? וכל מיניש אלות כאלה שגרמו לי לחשוד שאו שאת כבר ממש בדרך
או שאת מתחילה לחשוב על זה..

מתי תגיעו לכאן?
לא יודעת.. בעצם כן - בערב יום עצמאות [כלומר ביום הזיכרון]. אבל ביום עצמאות עצמו אנחנו מוזמנים למשפחה..
אבל אל תדאגי עוד נתאם..
ומתי אתם תגיעו שוב לכאן? [יש כאן שבלול שמחכה לכם..]

ואני בשבוע 11 (תל"מ - אי שם בערפילי נובמבר).

וואו וואו וואו! שיהיה המון טוב וילך בקלות!!
|אין אייקון של השפלת ראש על ההעלמות הממושכת...|
וגם אחד לPOOH נצל"ש.
מה זה בדיוק נצל"ש, אם אני כבר פה?

נהר השתלטה לי על המסך ואוטוטו על המקלדת... -."|B

צילו
]]]]]]]]]]]\\\\\\\\\\\\וןHYJMמ
שמישה ולחץלמציל צאותי.ץ

הכוּסיות בחודש תשיעי שיום אחרי הלידה חוזרות לג'ינס כאילו כלום, ימח שמן
צריך להוציא אותן מחוץ לחוק, או לפחות להצמיד להן מישהי כמוני שתשדל אותן לגמור את כל עוגת השוקולד התלת-שכבתית עם הקצפת מצלחת...

בערב יום עצמאות
אז אפשר להפגש בטיול הסטנדרטי של יום העצמאות, לא? אולי נלך לראות זיקוקים, ולדעתי זה קרוב אליכם (יחסית).

וניצני - את מקבלת

גדול. מגעגועים.

אני בשבוע 11 (תל"מ - אי שם בערפילי נובמבר). מזלטוב!
_רק נשמעת כזאת - שאלת על איך זה עם שניים? וכל מיניש אלות כאלה שגרמו לי לחשוד שאו שאת כבר ממש בדרך
או שאת מתחילה לחשוב על זה.._ כנ"ל
אפשר קישור לבלוג של הילד?
ונשמח מאוד מאוד לביקור, מתי שתבואו, ואם תבואי בשבת יהיה לך קל לנהוג (ביחוד כשהבנזוג נוהג לא?)

הי!
מזל טוב על כל הדברים המשמחים יחד!

יקירתי!
בשעה טובה! ומזל טוב! איזה כייף לשמוע.
אז הפעם לא נוכל להמר מי מאיתנו תלד קודם...
וגם אצלנו הנסיכה הצביעה ברגליים ודרשה ללכת לגן. הסכמנו. היא כבר כמעט חודשיים שם ונהנית מכל רגע. היית מאמינה?
מקווה לראותכם מתישהו. מתגעגעים.

תודה תודה!

הנה - חיבוק אחד לפיצה

וחיבוק אחד לשירין

יש לי עובר קטן בבטן, והוא שוחה שם, מנפנף בידיים, בועט ברגליים, וכלל לא מודע לקיומי. אני מכילה אותו בתוכי, מהווה את עולמו, אבל הוא לא מכיר אותי. יחסים חד צדדיים יש ביננו - אני מתחייבת להגן עליו, פנים וחוץ, והוא רק צריך להתקיים.

ואלי זאת היא?
ילדה קטנה, עם קוקיות ושמלה, שתרצה לטפס על עצים כמו אחיה הגדול, או לרוץ בחול, צוחקת אלי?

ברק חושב שיש לי חתול בבטן. זה נשמע לו הגיוני באותה מידה.

ואני?
אני חושבת שיש לי יצור חי בבטן, והוא יגדל עד שיבשיל, ואז יצא לעולם, שבו הרבה יותר קשה להגן עליו. אני רוצה לידה קלה יותר, הנקה ארוכה יותר, להיות סבלנית יותר, מכילה יותר, אוהבת יותר.
אבל בעיקר רוצה לצאת שלמה יותר, ולא שבורה, כמו בלידה הקודמת.

_ואני?
אני חושבת שיש לי יצור חי בבטן, והוא יגדל עד שיבשיל, ואז יצא לעולם, שבו הרבה יותר קשה להגן עליו. אני רוצה לידה קלה יותר, הנקה ארוכה יותר, להיות סבלנית יותר, מכילה יותר, אוהבת יותר.
אבל בעיקר רוצה לצאת שלמה יותר, ולא שבורה, כמו בלידה הקודמת._
מאחלת לך את כל אלה ויותר...

עגבניות ומלפפונים אני לא מסוגלת לאכול מההתעברות
רק לפני שבוע חזרתי לאכול את הנ"ל, מאז שהריתי את הינוקא...
יש לי את הספר לידה פעילה, רוצה שאשאיל לך?
אני יכולה להביא איתי למפגש אצל פו...

אני עוקבת אחרייך...
מתי המפגש הקרוב אצל פו? אולי באמת נצטרף (אני כמהה למפגשי חינוך ביתי).
מתיש תבואו... רק תגידו מתי ומייד קובעת מפגש..

חוץ מזה חשבתי עלייך היום המוןן... למרות שהיה יום די מעייף..

שבוע הבא יש ערב יום השואה ויום השואה:-(
עוד שבועיים יום העצמאות
אולי אחרי יום העצמאות, נגיד יום חמישי ה26 לאפריל? (פו את גם קוראת כאן נכון? ולא שלחת לי את הטלפון של ענת המפעילה עדיין...)

שני בלוגים? הישן והחדש או ההדר והבאופני?

רוצה גם להצטרף למברכות:
המון מזל טוב על החדשות המרגשות!
שיהיה מסע מלא באור ושמחה.

אכלתי סלט חסה לארוחת ערב. וקולורבי.
ואורז עם עוף אצל אמא שלי, אבל זה לא נחשב.
ובכל המולת היום שכחתי לקחת את הויטמינים, אבל לא נורא, נכון?

משהו מוזר קורה לי בהריון הזה. מצד אחד אני מסוגלת לטבול לחמניה לבנה ברוטב שמנת (שני הדברים ש דשא ירוק אסרה עלי לגעת בהם לעולם ועד), ומצד שני - משתבצת מזה שהחסה לא אורגנית.

נו, איך אני אוכל להיות מושלמת אם כבר בשבוע 12 אני מזייפת?
וביחוד אחרי שקראתי את בלוג ההריון של לוטם מרווני, ועכשיו התזונה שלי בכלל נראית לי מזעזעת.

יקירתי, באמת שחשבתי שבמצבך עדיפה הגרסה המקוצרת והמרוככת. כך או כך , תודה על היותך ועל תמיכתך

תודה על ההזמנה

היום הודיעו לי שסופסוף מחסום עבודת הגמר הוסר וכנראה אתחיל לעבוד ממש ממש בקרוב.
קצת מלחיץ.
אנחנו די בתזזית, השבוע בקושי היינו בבית וכנראה גם בשבוע הבא.
מקווה שבכל זאת ייצא להפגש...

לקח לי כמה קריאות חוזרות כדי להבין מה זה "ליגג" D-: חשבתי שזו טעות הקלדה עד שהבנתי שזה (והנה באה השווצה ביכולת הניקוד) ליַגֵג.
<החיים שלי מחכים בערמות מחוץ לדלת, שאני אסדר אותם ואני פה נטפלת לזוטות ברשת על הבוקר>

זו כנראה בת.

כנראה?

שמלות מלמלה ורדרדות וסרטים בשיער...

שאלנו את ברק האם זה תינוק או תינוקת.
הוא ענה, "תינוקת."
"למה אתה חושב ככה?" אני שואלת.
"אני לא חושב." הוא ענה ברצינות, "אני יודע."

ומאוחר יותר הניח את ידו על בטני המתעגלת והסביר, "התינוקת מפחדת, ואני שומר עליה."
ממה היא מפחדת?
מהדם, לדבריו.

"איך התינוקת נכנסה לבטן של אמא?"
וגם - "איך היא תצא אחרי שהיא תהיה גדולה מספיק?"
בעלי ואני נבוכים, מצחקקים, מנסים לחשוב על הסבר מתאים שיכבד את השואל ואת השאלה, ואז ברק מפשיל את החולצה שלי, מצביע על הטבור וצוהל "אה! מכאן היא נכנסה!"

הראינו לברק תמונות של אחותו (או האח, או החתול. הבעל הזכיר לי שעדיין לא הוחלט סופית על ידי הרופאים מה יש).
הבוקר הוא צייר על לוח מחיק עיגול גדול מקושקש, בפינה העליונה קשקוש נוסף, ועוד שני קשקושים בפנה התחתונה.
"אמא," הוא מסביר לי, "ציירתי את עצמי בתוך הבטן שלך. זה הראש שלי, אלו הידיים, וזו הבטן".
צודק - ככה באמת נראית תמונת אלטראסאונד.

קודם כל עדיין מחכה לדעת אם אתם באים מחר..

חוץ מזה הקושי הגדול באמת הוא ללמוד איך לא להתעצבן מכל הזרים המרגיזים האלה.
להגיד לך שלמדתי? נו בערך..

דווקא לגבי הליטופי בטן - באיזשהו שלב למדתי פטנט מעולה - הייתי מלטפת חזרה.
לקח לי הרבה זמן לאזור אומץ אבל אחרי פעם פעמיים - זה כבר היה יותר קל. ותאמיני לי זה היה שווה כל מבט על פני האנשים ש"החזרתי" להם על ליטוף הבטן שלי.

לגבי הילדים..
נו.. מה לעשות...
הכי נחמד זה כאלה שאין להם ילדים בכלל אבל יודעים יותר טוב ממך ובכלל מכולם איך לחנך ילדים..
אני תמיד חושבת שיהיה ממש מעניין לפגוש אותם שנה- שנתיים אחרי לידת הילד הראשון עם הקלטה של מה שאמרו...
אגב - יש לי חברה שעשיתי את זה - לא ממש הקלטתי אבל הזכרתי..

היה לי סיוט הלילה.
חלמתי שבגלל מקרה חירום רפואי אני יולדת בניתוח קיסרי, ואחר כך מפרידים אותי מהתינוקת. לא נותנים לי אפילו לגעת בה, ומעבירים אותי לבנין מבודד, רחוק כל כך שאני אפילו לא יכולה לשמוע אותה. החזה של נפוח וגדוש, ואני דולפת חלב ואין לי את מי להניק. אחרי שלושה ימי בידוד חמותי מגיעה, נלהבת כולה מהתינוקת המקסימה, ואני ממררת בבכי ומתחננת שיתנו לי לראות אותה. היא מתנהגת בריחוק נוראי ואומרת , "אלו רק ההורמונים, זה עוד מעט יעבור לך. אל תדאגי, אנחנו נטפל בה טוב יותר ממה שאת יכולה."

אפשר לקרוא לחלום הזה המון פרשנויות, וכולן נכונות.

שליחה על ידי מי_מה* » 01 מאי 2007, 13:32

אפשר גם לא לתת לחלום שום פרשנות, רק לשמוח שזו לא המציאות!
מאחלת לך מציאות ורודה ופרחונית @} @} @}

תודה. הדף צריך להיות שם, אבל השגתי אותו בקובץ אקסל שכן נפתח.