האם זו הפרעת קשב וריכוז

אנונימי

דיון שהתחיל בבלוג מה היה קורה אם הייתי נשארת בבית
(נדמה לי שיש בו עניין ציבורי)

_הישגייך נמוכים מיכולתך

הוא כל כך נכון וכל כך לא נכון בעת ובעונה אחת, שזה יכול לשגע את הבנאדם.
נכון - את זה כולם יודעים. אני אינטיליגנטית, נבונה, השכלה כללית רחבה, עברית מצוחצחת, מה שבא לכם. אז למה הציונים נמוכים?
לא נכון - כי...
כי אני באמת לא יכולה.
כי אני לא יכולה ללמוד כשרמת האדרנלין שלי גבוהה כל כך, ואני מחפשת מי יבוא עלי מעבר לפינה
כי אני לא יכולה להכין שעורים, כשאני יודעת מה יהיו התוצאות שלהם (ר' סיפור הצנצנת)
כי גם ככה אני לא יכולה להכין שעורים על חשבון זמן-הסתובבות-בשיחים יקר וזמן מנוחה יקר וזמן טיפוס על עצים יקר. זה יעלה לי בבריאות (את זה אני אומרת בדיעבד)
כי אני לא יכולה לגייס מוטיבציה לשעורים האלה. אי לא יכולה לראות את התועלת שיש בהם. חוץ מאשר בבונוס הצדדי של "להימנע מצרות ומבוכות". אבל כנראה שזה לא מספיק.
אולי גם כי אני לא יכולה לדבר (לכתוב, להכין, מה שלא יהיה), כשאף אחד לא מקשיב לי. או כשלא עונים לי על השאלות.
אבל רק אולי.
אז מהבחינה הזאת, הישגי תואמים את יכולתי על המילימטר.
יש עוד משהו: אני לא נבונה. לא כמו שכולם חושבים.
כי אני לא יודעת איך להסתדר עם בני אדם.
כי אני לא יכולה לבטא חלק מהתחושות האמיתיות שלי.
כי אין אינטגרציה מלאה בין השכל לרגש.
כי יש דברים שהולכים לאיבוד בפער שביניהם.
וכי אני נתקלת בשולחנות, בכסאות, גרועה במשחקי כדור, לא-גמישה בצורה קיצונית, ומרגישה בגלל זה מסורבלת, מכוערת וטיפשה. __

האם בדקת אפשרות שיש לך הפרעת קשב וריכוז? כל הדברים הנ"ל הם אחד-לאחד מאפיינים של אנשים עם ADD שמשתלבים טוב עם עוד תיאורים בבלוג המקסים שלך שאני מאוד מאוד מזדהה איתו.

האם המשכת ללימודים על תיכוניים? הצלחת?

_אני קוראת הרבה.
אבל אני לא קוראת כל כך הרבה ספרים.
אני אוהבת לקרוא שוב ושוב את אותם הספרים. חמש פעמים, עשר פעמים, ולפעמים חמישים פעם.
אני אוהבת ספרים של סדרות שאני מכירה: החמישיה, השביעיה, חבורת הבלשים והכלב. חלק מהספרים של כתרי.
גם חסמבה, עד שהסגנון התחיל להמאיס.
אני אוהבת ספרים שאני מכירה. לא מתעייפת מהם.
זה לא רק זה: קשה לי להתחיל ספר חדש. הכי קל זה להיצמד לבטוח, למוכר. משהו שכבר ידעתי. בלי לקחת סיכונים.
הכי טוב זה ללכת על בטוח.
הכי טוב זה ללכת על בטוח.
הכי טוב זה ללכת על בטוח.
להישאר איפה שכבר הוכח שכיף._

החצי הראשון אופייני לדילסלקציה - לא הידועה שלא מסוגלים לקרוא בכלל אלא זו שיכולים טכנית לקרוא אבל הקריאה היא כמו 'טנגו' - שני צעדים קדימה ואחד (וחצי) אחורה, שעד שמגיעים לסוף העמוד כבר שוכחים את הפסקה הקודמת. החצי השני קשור וגם מחזק את מה שכתבתי למעלה.

אני לא איש מקצוע ואם הערתי לא במקום - תמחקי.

האם יש לך הפרעת קשב וריכוז?

תעשי לי טובה

אני לא רוצה למחוק, אני כן רוצה לענות על השאלה הזאת, וברוח טובה, דווקא כי היא מקוממת אותי. חשוב לי לענות עליה כי את לא היחידה ששאלה את זה (את? אתה?) וחשוב שתקבלי תשובה טובה, וחשוב שאנשים ידעו מה המשמעות של הפרעת קשב וריכוז.
(אני דווקא כן אשת מקצוע שנוגעת בתחום, אז אני יודעת עליו טיפונת. לא מומחית-מומחית)

האם המשכת ללימודים על תיכוניים? הצלחת?
כן וכן.

קריאת ספרים שאופיינית לדיסלקציה

שום סיכוי. תראי, למדתי לקרוא בקלות בגיל ארבע. אהבתי לקרוא. נהניתי לקרוא. קראתי בשטף, בקלות ובמהירות. גם את תרגומי שנות השלושים עם העברית הגבוהה שלהם (כתבתי את זה כבר! ואת פספסת את זה ולא שמת לב. אולי יש לך הפרעת קשב?

) כששקעתי בקריאת ספר, שום דבר לא היה יכול להוריד אותי ממנו. יתהפך העולם. כלומר כן, יכולתי להזיז את הקשב שלי הצידה, אם היה צורך, ואז לנפנף את ההפרעה ולחזור לקרוא בלי לפגוע ברצף.
הבסיס לסגנון הקריאה שתיארתי היה רגשי. חשבתי שהבהרתי את זה. לא "בעיה אורגנית שמתחפשת לרגשי" אלא רגשי נטו. בדוק.
חוסר רצון להיחשף לחדש. היאחזות במוכר. פחד.

עכשיו אמירה כללית, ארוכה ומורכבת. אני מקווה שזה יתנסח החוצה טוב, כי זו באמת בעיה מורכבת, ומקווה שתהיי פה כדי לקרוא ולהמשיך את הדיאלוג.
ADHD זו אבחנה שתופסת המון תאוצה בשנים האחרונות. ושיעורי המאובחנים נורא משתנים מארץ לארץ (אנגליה לעומת ארה"ב, למשל, הפערים בין המדינות ענקיים) וזה מצביע על הטייה של האבחון הנגרמת מתפיסות תרבותיות שונות. או מנטייה לאבחון יתר.
אבל, משהו שכולם מסכימים עליו, למרות שהם ממהרים לשכוח את זה, הוא ש- ADD חייב להתבטא לפחות בשני תחומי חיים שונים, כדי שהוא ייחשב. בבית ובבית הספר. בעיסוק חובה ובעיסוק פנאי. אחרת זה לא נספר, ואם יש הפרעה כלשהי - מחשיבים אותה בצדק כהפרעה מקומית ומחפשים את הסיבות המקומיות לה.
ואצלי - בבירור יש טווח ריכוז קצר, כאשר אני עוסקת במשהו שאין לי עניין רגשי בו. היית צריכה לראות אותי לומדת למבחן באוניברסיטה. רבע שעה יושבת - חצי שעה מסתובבת. וזה לא היה ADD, כי זה התבטא בפירוש בקורסים שלא היה לי עניין בהם. ורוב הקורסים, מה לעשות, היו כאלה. משמימים, בינוניים ומטה. ורוב הזמן, גם כשהיה לי עניין בהם, היה לי הרבה פחות עניין בללמוד למבחן. בלהשיג ציון טוב. תנו לי את השבעים שלי ותעופו לי מהעיניים עם השטויות האלה.
ובבירור, יש לי טווח ריכוז ארוך, זכרון טוב, קליטה טובה, הבנה טובה וכל מה שבא לך - כשאני עוסקת במשהו שחשוב לי לעסוק בו. כולל קורסים שכן תפסו אותי באוניברסיטה (אבל אז למדתי כל כך טוב בשיעורים שכמעט לא הייתי צריכה להתכונן למבחן

)

או למשל, היה מפליא לגלות עד כמה אני יכולה לשבת ולכתוב עבודות גמר בקורסים שונים, ממש בסוף התואר, לפני שהתעופפתי לי לחו"ל. ברגע שהיה לי דד-ליין ברור, של "עוד חמישה ימים הטיסה" - היכולת שלי נסקה לארבע, חמש, שש, ואפילו שמונה שעות ביום. תפוקה מדהימה. ודווקא בחמישה ימים האלה השלמתי את העבודה בכתב הכי משמימה והכי מעיקה שהיתה לי בכל התואר.

לעומת זאת, אנשים עם הפרעות קשב יכולים להיות מאוד מתוסכלים מזה שגם בדברים שחשובים להם - קשה להם לתפקד. ראי למשל אמא עם הפרעות קשב.

המערכת אוהבת להגיד שאם אתה לא יכול לעסוק במה שאתה צריך לעסוק - יש לך בעיה.
אני כופרת באמונה הזאת. אני טוענת שאם אין לך סבלנות לעסוק בדברים לא חשובים, לא משמעותיים, שלא מקדמים אותך בשום דבר, לא מהנים, ושאינם מועילים בשום צורה שהיא (ושיעורי בית רבים עונים להגדרה הזאת, כן כן, וגם המבחנים שלי באוניברסיטה) - סימן שאת יודעת מה טוב לך.
וסימן שאת לא מוכנה לבזבז זמן על שטויות, וזו יכולת פרקטית שמאוד מאוד תעזור לך בעתיד.
תסתכלי סביבך, תראי כמה אנשים מקיזים את האנרגיה שלהם על דברים שלא באמת חשובים להם - אבל הם אולפו לחשוב שהם חשובים. לא חבל? מה היה קורה אילו האנשים האלה היו מסוגלים להזיז את השטויות הצידה? כמה זמן ואנרגיה היו מתפנים להם בשביל הדברים החשובים? ולאילו הישגים מרשימים הם היו יכולים להגיע? ואיך כולנו, כל החברה, היינו נהנים מההישגים האלה?

ובאמירה "דברים לא חשובים ולא משמעותיים", אני לא מתכוונת למטלות משעממות-נג'סיות-אך-חיוניות כמו לשלם חשבונות חשמל, לתייק את הניירות החשובים שלך וכן הלאה. זאת טענה שאנשים גם כן אוהבים להשתמש בה: "יש בעולם חובות שלא נעים לעשות, אבל צריכים לעשות אותם בכל זאת, ובבית הספר את צריכה ללמוד להתמודד עם דברים כאלה". זה בולשיט אחד גדול. כי ברגע שעול אמיתי כזה קופץ לנגד עיני - אני תיכף מבינה את החשיבות שלו, והמוטיבציה שלי גדלה בהתאם. ספונטנית

למשל: אני שונאת לתייק ניירות, כי זאת משימה כל כך מעיקה, אך כשאני עושה אותה אני מרוכזת ועושה זאת בסדר ובשיטתיות וללא הפרעות פנימיות - כי אני יודעת מה יקרה לי אם הניירות שלי לא יהיו מאורגנים.
אז אני רוצה לתייק ניירות כי אני יודעת שזה טוב בשבילי, ואני לא צריכה להזעיק לצורך העניין את הטמבלים מהיסודי שהתיימרו ללמד אותי "הרגלי עבודה נכונים", רק שכחו לחבר את ההרגלים האלה לאיזשהו עיסוק משמעותי.

לעולם אל תזלזלי במשמעות שהבנאדם מייחס למה שהוא עושה. אם יש לזה משמעות בעיניו - הוא יצליח. אם לא - יכול להיות שהוא ייכשל, פשוט מחוסר עניין. גם אם כל העולם חוץ ממנו כן מייחס לכך משמעות. וגם אם הוא סובל מהעונש שנוחת עליו כשהוא לא עושה את זה.
אם הבנאדם מייחס משמעות לעיסוק ועדיין נכשל בו, זה הזמן לבדוק אם יש בעיה שמפריעה לו. לי בהחלט היתה בעיה רגשית שהגבילה את יכולת הלמידה שלי - פחדתי מהילדים האחרים בבית הספר (אלוהים אדירים, האם לא הבהרתי את זה קודם??), וזה הוריד במשהו את התפקוד הקוגניטיבי שלי. לזה התכוונתי בציטוטים שהבאת.
אבל האמת היא, שגם אם היו מסירים את המכשלה הזאת, ואפילו אם בית הספר היה מקום נהדר מבחינה אנושית, עדיין הייתי מחפפת בהכנת שיעורים על ימין ועל שמאל, כי לא ייחסתי להם שום חשיבות אמיתית. ובדיעבד נראה שצדקתי - הם באמת לא היו חשובים.
(אולי, אם בית הספר היה מקום נהדר מבחינת הצוות, הייתי קצת יותר נהנית להכין שיעורים כאקט של שיתוף פעולה מרצון ועבודת צוות עם מורות שאני אוהבת ומעריכה. אולי)
וגם החיפוף הזה, שמלווה בחוסר יכולת נקודתי להתרכז באיזה תרגיל משמים, איננו מצביע על הפרעת קשב וריכוז. כי הוא נקודתי. וכל הקטע ב- ADD זה שהוא לא נקודתי. ודרך אגב, גם ADD מגיב מאוד למוטיבציה אישית, ונאמר כבר על אנשים עם ADD שברגע שהם מתבייתים על משהו, תחום עיסוק אהוב עליהם - שום דבר לא יזיז אותם משם והם יצליחו בו מאוד.

אז יכול להיות מצב שבו את תשאלי ילד אם יש לו מוטיבציה לעשות שיעורים והוא יגיד לך "כן" כי הוא מתעב את ההשפלה הפומבית שכרוכה באי עשיית שיעורים, ועדיין, המוטיבציה השלילית (פחד מהעונש) לא תצמיח אצלו מוטיבציה חיובית, ולא יעזור בית דין.
(שזו עוד הנחה מגוחכת שעומדת ביסודם של מוסדות רבים, כאילו מוטיבציה שלילית שווה בערכה למוטיבציה חיובית, ומספיק להפחיד אנשים כדי שיעשו משהו, ויעשו אותו טוב. ההנחה הזאת היא קשקוש גמור, ואיננה עומדת במבחן המציאות).
כי האמת היא שלא אכפת לו מהשיעורים האלה. ובזבוז זמנו היקר על השטויות האלה לא שווה את ההימנעות מסנקציות.
זה היה בדיוק המקרה שלי.

(נשימה עמוקה)
עוד שאלות?

(בשמחה! באמת בשמחה!)

זמננית איזה יופי שחזרת. אני מאוד מסכיהמ איתך. וזה מזכיר לי שגם באוניברסיטה טענתי שצריך ללמוד את החומר רק פעם אחת. או מתוך עניין לאורך כל השנה או לקראת המבחן.

ותוספת לפלוני אלמונית (אולי תמציאי לך איזה ניק לצורך העניין, מה'כפת לך

) -
אנא קראי שוב את מה שכתבתי בבלוג ב- 19/3 על הכנת שעורי בית. זו היתה חווייה רגשית מכריעה, לא סימפטום של בעיה אורגנית.

ADD חייב להתבטא לפחות בשני תחומי חיים שונים, כדי שהוא ייחשב. - החכמתי. תודה.

לגבי הרבה מהשאר - כתבת דברים שכן אופייניים ל-ADD. כ"כ הרבה שאני לא רוצה לצטט קטעים רצופים. על קצה המזלג הכוונה היא למשל לצורת הלימוד למבחנים, דחיית העבודות עד לדקה ה-90, ביטול חשיבות/המעטת ערך של משהו שלא רוצים לעשות, יכולת התגייסות כשהנושא הוא משהו מעניין וכד'.

ADD זה שהוא לא נקודתי. ודרך אגב, גם ADD מגיב מאוד למוטיבציה אישית, ונאמר כבר על אנשים עם ADD שברגע שהם מתבייתים על משהו, תחום עיסוק אהוב עליהם - שום דבר לא יזיז אותם משם והם יצליחו בו מאוד. - אולי לא הבנתי את המשפט אבל אני מוצאת בו סתירה. נקודתית הם מצליחים במה שמעניין אותם.

לגבי הלימודים וההצלחות שלך בלימוד מגיל צעיר - הרבה פעמים ילדים עם ADD הם בעלי אינטילגנציה בהרבה יותר גבוהה מהממוצע ולכן, לפני ש'מקלקלים' אותם במטלות המשעשמות של ביה"ס הם לומדים דברים בעצם ובהמשך מוצאים לעצמם שיטות שונות ומשונות לעקוף את הבעיה.
יש הרבה אנשים עם ADD שצלחו את האקדמיה בהצלחה ולעיתים רק באמצע קריירה מרשימה 'גילו' שהם ADD. לרוב זה לאחר אבחון דור ההמשך.

לענין הריכוז - יש גם ADD שמתבטא בעודף ריכוז. לא קשור לכאן אבל הכוונה היא שהם מתרכזים בהכל ולמשל בחברה הם הולכים לאיבוד ויכולים להתרכז רק במפגשים אחד-על-אחד. לדוגמה: יש אנשים עם בעיה כזאת שלוקחים ריטלין רק לקראת מפגש רב משתתפים.

אהבתי את הפסקה האחרונה על מוטיבציה שלילית. חשוב. תודה.

לילה (בוקר) טוב

אני טוענת שאם אין לך סבלנות לעסוק בדברים לא חשובים, לא משמעותיים, שלא מקדמים אותך בשום דבר, לא מהנים, ושאינם מועילים בשום צורה שהיא (ושיעורי בית רבים עונים להגדרה הזאת, כן כן, וגם המבחנים שלי באוניברסיטה) - סימן שאת יודעת מה טוב לך.
אח, אח, אח.. פשוט חובה לצטט שוב.

היי פלונית,

קודם כל, משהו שרציתי לכתוב עוד קודם, ואחרי התגובה שלך זה חשוב אף יותר:

לפני כמה שנים הייתי בהרצאה על תסמונת דחק פוסט טראומטית (PTSD) אצל ילדים.
היה שם פירוט הטראומות הכי שכיחות (תאונות דרכים ותקיפה על ידי כלב), מה קורה אחר כך, שלבים רגשיים, מאפיינים התנהגותיים וכו'.

אחד המאפיינים של PTSD, עשוי להיות משהו שנראה בדיוק כמו ליקויי למידה או קשיי קשב וריכוז.

תסריט אפשרי:
ילד עשוי לפתח בעיות לימודיות. אז הולכים לאבחון, וכולם בטוחים שזה ליקויי למידה, אבל בתשאול על היסטוריה רפואית וכללית מתברר שהילד היה מעורב בתאונת דרכים (או אולי רק עד). לא, הוא לא נפגע. כן, היו לו קצת סיוטים אחר כך, לא נורא. אבל כמה שבועות או חודשים אחר כך התחילו להופיע הבעיות בכיתה. ואז אם חופרים עוד קצת מתברר שהוא גם מסרב להגיע שוב למקום התאונה, ויש לו עוד סימנים של PTSD, שנעלמו מעיניהם של ההורים.

זה קורה, זה קורה, וזה קורה.

במקרה כזה, אלף ריטלין והוראה מתקנת לא יעזרו, כי שורש הבעיה במקום אחר.
(בעצם, אולי הם כן יעזרו. מה אני יודעת. אבל שורש הבעיה עדיין במקום אחר).

ועכשיו למה שכתבת:

(כתבתי אתמול שעות, והמחשב נפל. מזל ששמרתי בכתב, ועכשיו אני מעתיקה הכל מהנייר - בעסה)

כתבת דברים שכן אופייניים ל-ADD. כ"כ הרבה שאני לא רוצה לצטט, לדוגמה...
קודם כל, טוב שלא ציטטת קטעים שלמים

. זה סתם מכביד על הדיון ועל השרת.
תראי, אני לא בטוחה שהבנתי למה התכוונת במה שכתבת פה. זה נשמע לי כאילו את מנסה להתווכח ולהגיד לי שמה שתיארתי הוא כן ADD ולא משהו אחר, ויש לך הוכחות, ונא להסכים.

אז מה? אז חצי ממה שתיארתי מתאים ל- ADD על המילימטר לפי הקריטריונים של DSM-IV, לשמחת כל תאבי האבחון, פרט לפרט ה"שולי" שזו היתה תופעה ממוקדת, לא מפושטת, שנבעה ממצב רגשי XXX.
(תזכרי: ADD מאובחן רק בהעדרם של הפרעה רגשית או בעיה סביבתית שעלולה ליצור את אותם סימפטומים. וגם זה נאמר במפורש ב- DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטרי הגדול)

נכון. יש לי התנהגויות שדומות להפרעות קשב וריכוז, בלי שתהיה לי הפרעה כזו. יש לי גם התנהגויות שדומות אחת לאחת לכאלה של ילד עם פיגור בינוני + הזנחה סביבתית ורגשית (וזה בדוק, אני מכירה את הילד), ואף על פי כן אני לא כזו. יש לי בזמן האחרון גם מאפיינים שיזכירו לכולנו דיכאון קליני, ואף על פי כן אני לא באמת בדיכאון.
מי שיחפש חזק, אולי גם יוכל למצוא אצלי מאפיינים של סכיזופרניה. מי יודע? צריך רק לחפש.

חמודה, אנחנו מדברות פה על רצף. להתרגז פעם בשבוע זה נורמלי, פעם ביום זה הרבה, פעם בחמש דקות זה לא נורמלי בכלל.
לאדם ה"נורמלי" יש טווח התנהגויות ענק, מכל קצווי הקשת. השאלה המכרעת היא:
א. האם התנהגות מסוימת היא דומיננטית או מופיעה רק לפעמים
ב. האם זה פוגע בתפקוד.
(וכאן נשאלת השאלה באיזה תפקודים זה פוגע. נגיד, למשל, שמישהו היה מכריח אותי להיות עורכת דין, אלוהים ישמור. אני לא רוצה את זה (למרות הנטייה לווכחנות

). אני לא אוהבת את זה. האם יש מקור אמיתי לדאגה מכך שהתפקוד שלי שם יהיה על הפנים? האם צריך לטפל בי ולטפל בי כדי להעלות את התפקוד שלי שם, או פשוט לזרוק אותי משם בבעיטה ידידותית ולהגיד לי "יש לך אפשרות למצוא עיסוק שגם את אוהבת, גם יפרנס אותך וגם חוקי, לכי תמצאי אותו"?)

ויש הבדל עצום, שאת לא מתייחסת אליו, בין "יש פה מאפיינים של בעיה", לבין "המספר המינימלי של מאפיינים שצריכים להופיע בתדירות המינימלית כדי שנוכל להגדיר אותם כהפרעה, ולא כאדם נורמלי עם טווח התנהגויות רחב".

צריך לבחון את התמונה הכללית.

ובאופן כללי, חשוב לי להגיד שאבחון יתר איננו דבר טוב, והנטייה התרבותית להתרכז באבחנות ספציפיות מגבילה ותוקעת את החשיבה שלנו, גורמת לנו לחשוב בשטאנצים, ועוד יותר מזה מגבילה את היכולת שלנו לעזור לאנשים שזקוקים לעזרה ולייצר עבורם את הפתרון הנכון ביותר.

תביני, אין לי בעיה עם האבחנה עצמה. יש דבר כזה ADD. ויש טיפול מקובל שגם עוזר לה, בהרבה מקרים. אבל בגלל שהיא נהייתה אבחנה פופולרית, ובגלל שיש חשד להטייה תרבותית באבחנה הזאת, צריך להיות זהירים. וחשוב להגיד שיש מצבים שנראים כמו ADD, אבל הם לא.

חשוב לבדוק אם יש אבחנה מבדלת

אז יש אבחנה מבדלת שקוראים לה PTSD. יש אבחנה מבדלת שקוראים לה בעיות בבית. יש גם אבחנה מבדלת שקוראים לה כתה גדולה מדי ורועשת מדי עם רמת סדר ומשמעת בתחת (בארץ שאני גרה בה כרגע, מס' הילדים בכתה עומד על 23 בממוצע, והמדינה חושבת שזה הרבה מדי וצריך להוריד אותם ל- 20).
ויש את האבחנה המבדלת הפרטית שלי, שקוראים לה "סביבה עויינת שסחבה ממני כוחות על ימין ועל שמאל, ולא השאירה לי משאבים ללימוד עיוני. וגם, בפינה, תכניות לימוד שהיו מתחת לרמה הקוגניטיבית שלי, לימדו אותי דברים שאני כבר יודעת, ולא עניינו אותי כהוא זה"
שני מרכיבים סביבתיים. אף לא מרכיב אורגני אחד.

את יודעת, מעצבן אותי שאת מנסה להסביר לי משהו על עצמי, לאחר שהראיתי לך במפורש למה זה לא תקף. את חושבת שלא הייתי יודעת אם משהו קשה לי או לא, אם זה הולך חלק או שאני צריכה למצוא פתרונות ולעקוף אותם?
אחרי שהיו לי חברים עם ADD, אחרי שלמדתי על זה באוניברסיטה, אחרי שעברתי יחד עם כל החוג את "תסמונת הסטודנט לרפואה" ("אוי, גם לי יש את זה... ואת זה.. וגם את זה... ואת המאפיינים של זה..."), כבר הייתי עולה על ADD נסתר, אילו היה לי, והייתי עושה את זה באנחת רווחה אדירה, של "סוף סוף אני מבינה מה לא היה בסדר כל הזמן!!"
ולא הייתי מתביישת.
אבל כשמנסים לדחוף לי אבחנה לגרון, על אפן ועל חמתן של העובדות, זה מעצבן.

מצד שני, אני מתערבת אתך שכתבת הכל מתוך כוונה טובה, ולכן אני ממשיכה את הדיאלוג. אני מקווה שלא כתבתי חריף מדי. רוצה מאוד לשמוע את תגובתך

"המאפיין של ADD זה שהוא לא נקודתי. ודרך אגב, נאמר על אנשים עם ADD שברגע שהם מתבייתים על משהו, שום דבר לא יזיז אותם משם והם יצליחו בו מאוד" - אולי לא הבנתי את המשפט אבל אני מוצאת בו סתירה. נקודתית הם מצליחים במה שמעניין אותם.

אה, את פשוט ערבבת שני דברים: ADD עצמו הוא מפושט תמיד, מופיע בכמה תחומים ולא נקודתי. לעומת זאת, ההצלחה בחיים של הבנאדם עם ADD יכולה להיות נקודתית, ממוקדת על תחום אחד.
(לא הכרחי, היא גם יכולה להיות הצלחה רחבה או כשלון לכל אורך הדרך. יש כל מיני אנשים בעולם)

דף נהדר. אולי כדאי לשנות את השם ל הפרעת קשב וריכוז אבחון יתר ?

ואי ואי. כמה דברים מענינים לקרוא.
האם זה שאני לא מצליחה להתרכז ולקרוא את זה כי זה יכ לי הפרעת קשב, או כי אני אמא לשלושה קטנים?

(הלואי שאמצא בקרוב זמן להתרכז בדף הזה)

עירית_לוי

דף נהדר

מי שיחפש חזק, אולי גם יוכל למצוא אצלי מאפיינים של סכיזופרניה. מי יודע? צריך רק לחפש.
מכירה את הדף איבחון ותיוג ילדים?
אם לא, שווה ביקור [הגריין האלמותי שלו: "מי שיש לו רק פטיש, כל דבר נראה לו כמו מסמר" (עדי רן)].

אבל, משהו שכולם מסכימים עליו, למרות שהם ממהרים לשכוח את זה, הוא ש- ADD חייב להתבטא לפחות בשני תחומי חיים שונים, כדי שהוא ייחשב. בבית ובבית הספר. בעיסוק חובה ובעיסוק פנאי
ADD מאובחן רק בהעדרם של הפרעה רגשית או בעיה סביבתית שעלולה ליצור את אותם סימפטומים. וגם זה נאמר במפורש ב- DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטרי הגדול

זמננית, תודה על המידע מאיר העיניים.
האם יש לך הפניות למאמרים מקצועים בתחום שמדברים על מה שאמרת בציטוטים שהבאתי?

נכנסתי לדף הנחמד... ולא ראיתי אף אחת מתארת בפירוש את הקשיים עם ADD.
והתיאור הכי פשוט - למשל כשקיבלתי איזה ספר לקרוא ועלי להגיש עבודה במועד מסויים על הספר, ורציתי לקרוא אותו, התחלתי לקרוא והרגשתי שאני לא מצליחה להפנים את מה שאני קוראת ואז אני חושבת שבעצם לא הבנתי כלום, אני מתחילה מההתחלה שוב קוראת את השורה הראשונה ושוב לא מליצה להפנים ואני שוב קוראת אותה - כדי להפנים! שיט איזה שעמום! מה קראתי?? ואני מכבה את הרדיו הסמוך וסוגרת את דלת חדרי, יושבת מול שולחן הכתיבה ושוב מנסה מההתחלה... כלום לא הפנמתי! לא נכנס לראש! מה יש לי??! מה קורה לי???!! ושוב קוראת וקוראת ובסוף הצלחתי לקרוא ולהפנים את הפסקה הראשונה, אבל אז כל הדמויות התבלבלו לי ושוב לא נכנס לי לראש! שיט! איך אני עושה על זה עבודה?? ואז אני מתקשרת לחברה הטובה (גם היא צריכה לעשות את אותה עבודה) ומבקשת לדעת על מה הספר. (וכדי היא לא תחשוב שאני סתם עצלנית... אני מתחמנת עם שאלות... כדאי לעשות עבודה על הספר הזה? או על האופציה השנייה?? על מה שני הספרים??). ואז אני מחליטה לדחות את הקריאה לערב - אולי אז אני אהיה מרוכזת יותר.....
נשמע קשה??? זה ADD!!

אני מוצאת בו סתירה. נקודתית הם מצליחים במה שמעניין אותם.
וכן זה נכון! בחומר שמעניין אותי יותר קל לי! אבל בחומר שגרתי?? של בית ספר?? מתקשה מאוד להפנים!!

רוני, הזכרת לי כל כך את עצמי. לבגרויות בספרות ולמבחנים תמיד למדתי מתקצירים, סיכומים, עבודות על הספר. מעולם לא קראתי את הספר עצמו. הילדה שלי שעולה עכשיו ל-ד' גם לא מצליחה לקרוא ספרים בעצמה (ויודעת לקרוא לפני כיתה א') אז בינתיים היו לה שתי עבודות כאלה ופשוט קראתי לה את הספרים. היא טוענת שרק כשאני קוראת לה היא מבינה מה כתוב. עד היום הצליחה לקרוא בעצמה רק ספר אחד "לאסי שובי הביתה" וזה היה לפני שנה.

מצאתי את המשך הדיון - זו אני מהדף של זמננית.
אביטל 1
צרי קשר עם הספריה לעיוור - יש להם את רוב ספרי הלימוד מוקלטים על קלטות/דיסקים. בעבור דמי מנוי של כ-85 ח"ש תקבלי את הכל הביתה ע"י שליח. צריך לעזור לה בהתחלה ולא תמיד הם מסתדרים עם החומר המוקלט אבל שווה לנסות.
אשמח למסור לך עוד מידע במייל.

רוני בלוני

תודה פלונית. אני מכירה את הסידור הזה של הספריה לעיוור, בגלל הקשיים של בני הבכור שעולה לכיתה י'. יש בידי את הטפסים לבקשה והם מבקשים לצרף אבחון או חוות דעת רפואית. הילדה עדיין בכיתה נמוכה, הבעיה היא רק כשיש עבודות על ספר קריאה. בינתיים היא לא עברה אבחונים ואני גם לא ממהרת.

האם יש לך הפניות למאמרים מקצועים בתחום שמדברים על מה שאמרת בציטוטים שהבאתי?

אורית, אני ציטטתי מהזכרון את מה שכתוב ב- DSM עצמו. אני לא חותמת לך על דיוק מקסימלי בציטוט שלי, אבל זו היתה רוח הדברים, פחות או יותר.
אם את רוצה עוד מידע, הכי פשוט זה ללכת ולבדוק שם (ה- DSM נמצא בכל ספריה אוניברסיטאית הקשורה למקצועות הבריאות), ולקרוא את האבחנה עצמה. הם נותנים תיאור של התופעה, מפרטים את כל הסימנים האפשריים, ואז אומרים משהו בסגנון "אפשר לאבחן ADHD אם לפחות X מהסימפטומים מופיעים במשך לפחות Y סיטואציות, ובתנאי שאין אבחנה אחרת (למשל זו וזו וזו) שעשויה להסביר את הסימפטומים".

ואם אני לא טועה, בסוף האבחנה מופיעה גם רשימת מקורות לקריאה נוספת.

אם אחרי זה תרצי לדעת עוד, תוכלי לחפש ברשת. (google scolar מאוד שימושי לצורך העניין). אם את מוצאת רק תקצירים (אבסטרקטים) ואת רוצה את המאמר המלא, אני אוכל לנסות לחפש בשבילך (יש לי גישה למאגרי מידע אוניברסיטאיים וירטואליים, לפעמים הם כולללים מאמרים שלמים).

ואיך לעזאזל אומרים באנגלית "אבחנה מבדלת"?

Differential diagnosis?

הציטוט שלך מה-DSM מדויק. ההגדרה המלאה מופיעה, בין היתר, במאמר הזה @}.

http://en.wikipedia.org/wiki/[po]Differential diagnosis[/po]

בינתיים היא לא עברה אבחונים ואני גם לא ממהרת.
מהנסיון שלי, אם יש בעיה, כדאי לטפל כמה שיותר מוקדם. אצלנו חלק מהבעיות לא טופלו בזמן, העצימו בעיות נלוות שיכלו להיחסך ולפחות בתחום אחד פיספסנו טיפול שאפשרי רק בגיל יותר מוקדם מהגיל שבו גילינו אותו.

אביטל - בנך ניסה את הקלטות? אם כן - הסתדר ונעזר?

אביטל - בנך ניסה את הקלטות? אם כן - הסתדר ונעזר?
בני לא מעוניין בקלטות. אני חושבת שאם הנושא לא מעניין, לא יעזרו גם קלטות. למזלינו הוא די מתעניין במקצועות ההומניים מאז שחזר לביה"ס (אחרי הפסקה של שנתיים בבית) ומספיק לו מה שמדברים בכיתה הוא גם לא ממש מתכונן למבחנים. מה שאני מתכוונת לומר שמי שיש לו ADD, יש לו הרבה יתרונות אחרים כפיצוי. לגבי הבת שעדיין לא עברה אבחונים, אני מתכוונת לקחת לאבחון רק לפני כיתה ז', שאז יש הקלות. כרגע היא מסתדרת מצויין ומנסיון אני מאמינה שטיפולים שונים והוראה מתקנת לא ממש מתקנים, רק מדגישים לילד שצריך לעבוד קשה ולתקן, בשעה שאני משדרת לה שזה בסדר גמור לא להיות מושלמת בהכל ותומכת בה להשקיע אנרגיה בכשרונות יוצאי דופן אחרים שיש לה.

זה בסדר גמור לא להיות מושלמת בהכל ותומכת בה להשקיע אנרגיה בכשרונות יוצאי דופן אחרים שיש לה.
מי שיש לו ADD, יש לו הרבה יתרונות אחרים כפיצוי.

מסכימה בהחלט. יותר מכך - יש תחומים רבים שבהם 'הפרעת קשב וריכוז' היא יתרון. הכוונה למקצועות שבהם יש צורך לקלוט מידע רב בו זמנית ולהיזהר לא 'להינעל' על אפשרות בודדת - רפואה, עריכת דין, טייס ועוד.
גם אנשי העט והרוח יצירתיים ופוריים יותר (משורר על ריטלין יכול לאבד את היצירתיות שלו)
שמעתי ציטוט של פסיכולוגית תעסוקתית מפי מנהל מפעל עתיר ידע שאמר שהוא מעסיק אנשים עם ADD ומוכן לקנות טלפונים במקום אלו שאיבדו, לדעת שלא מגיעים לישיבות בזמן וכד' אבל הוא בטוח שכשיש בעיה הם אלו שיתנו את הפתרונות הכי יצירתיים ויצליחו איפה שכל השאר ייכשלו.

אחת הבעיות היא שלפעמים בגלל לקויות למידה או בעיות אחרות נוצרות בעיות חברתיות. אני מאמינה שיבוא יום, ולא רחוק, שלקות כזו או אחרת לא תהיה עילא ליחס עוין של החברה בדיוק כמו שבעבר לעגו ל'מישקפופרים' והיום זה אביזר אופנה.

יש תחומים רבים שבהם 'הפרעת קשב וריכוז' היא יתרון. הכוונה למקצועות שבהם יש צורך לקלוט מידע רב בו זמנית ולהיזהר לא 'להינעל' על אפשרות בודדת - רפואה, עריכת דין, טייס ועוד.

מצטערת לא להסכים איתך. אנשים עם ADD יכולים להצליח בתחומים רבים, אבל דווקא שלושת התחומים שציינת מאוד בעיתיים עבורם. בשלושתם צריך ללמוד ולשנן כמויות עצומות של חומר עיוני, לאו דווקא מעניין. ברפואה ובטייס צריך לשמור על עירנות וריכוז גם אחרי שעות רבות של פעילות. ממש לא למישהו עם ADD.

מצטערת לא להסכים איתך
אין מה להסכים אתי - זה ציטוט של איש מקצוע וממש לא קביעה שלי. אני חושבת שכאשר אנשים עם ADD מתגברים על הלימודים - ויש ADD מבריקים רבים שמצליחים עם התמיכה הנכונה - הם יכולים לתפקד מצויין במקצועות כאלה.
בנוסף, אנשים רבים עם ADD מדווחים שבשעת לחץ הם מתפקדים בצורה הטובה ביותר וכנ"ל בשעות לילה.

אנשים רבים עם ADD מדווחים שבשעת לחץ הם מתפקדים בצורה הטובה ביותר וכנ"ל בשעות לילה.
לגבי זה בהחלט נכון! ואת רוב שיעורי הבית בתיכון עשיתי בערב ובלילה.

אנשים רבים עם ADD מדווחים שבשעת לחץ הם מתפקדים בצורה הטובה ביותר. נכון מאד גם לגבי! בעבודה למשל, אני "מורחת" המון ורק כשדחוף פתאום יש לי הספק מדהים. פשוט העבודה שלי כבר לא מעניינת ומאתגרת ואני לקראת פרישה לטובת גידול הצאצא הבא.

מעתיקה לכאן הודעה מתפוז - גם הודעה אופטימית משהו למי שחושב שאי אפשר להצליח עם ADD וגם מענה לאחת ההודעות של זמננית (מהדף המקורי)

_נו, אז היום סיימתי את האיבחון

וכן, אובחנתי כ- ADHD. קצת מוזר לדעת שיש משהו שהוא לא ממש בסדר אצלי בצורה רשמית.
עשיתי את האיבחון במכון אדר בב"ש, והם היו בסדר גמור.
מבחן ה- TOVA שלי היה די גבולי אבל עדיין העיד על בעייה. לאחר מילוי שאלוני, בדיקה ניורולגית וראיון עם הנירולוג, הוא קבע שטיפול תרופתי יכול לעזור לי.
קצת מוזר שבגיל 29 דברים מתחילים להסתדר ולהיות יותר ברורים. קצת מכעיז אותי כל הקיטלוג של הילדה הבעייתית ביסודי. כזאת שתמיד מעיפים אותה החוצה אבל עדיין מוציאה מאיות, אז למי איכפת?
קצת מוזר שצלחתי תיכון ושני תארים עם יכולת התחמקות מרשימה ממשימות שאני לא רוצה לעשות והחסרה משמעותית משיעורים וקורסים._

ההודעה המקורית כאן: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... d=81279364

תאור מדהים של הפנומנולוגיה של ה-ADD

חלי גולדנברג כותבת מקסים ומיוחד. יש בכתיבה שלה כל כך הרבה כנות ו"עד-הסוף-חלי" זה פשוט תענוג לקרוא אותה, בכל נושא.

אני חושבת שללד שלי יש איזו שהיא רמה של הפרעת קשב/ריכוז, אני צריכה לחזור על אותה בקשה די הרבה פעמים עד שהוא מיישם,ואולי עוד דוגמאות (קושי במעברים יכול להיות קשור?) שקשה לי כרגע לפרט, גם הגננת טוענת שיש לו נטיה לחולמנות וחוסר הקשבה, הרבה דברים בגן לא מעניינים אותו, הוא מעדיף לשחק/להשתולל. אני רק רוצה לדעת אם חוסר יכולתו להיות קשוב, פוגמת באיכות חייו, אני מקווה שמיקדתי נכון את השאלה, ואודה שטרם קראתי את הדף המרתק הזה, ובשעות עירנות מוגברת אחזור אליו.

כן ולא.לפעמים ילד כזה יכול להפוך למנהיג אבל הרבה פעמים ילדים מתרחקים מילד שלא מוצא ענין משותף עם שאר הילדים או שהוא חסר סבלנות אליהם. זה גם תלוי בגיל - בגיל 5 מצפים ליותר דחיית סיפוקים והשתתפות בפעילות משותפת מאשר מילד בן 3.

מויה, אל תמהרי להסתכל עליו דרך העדשות של 'הפרעת קשב וריכוז'. הן רק יגרמו לך להפרזה במשקל של התנהגויות מסוימות ולנטייה לא לראות התנהגויות אחרות.
אם את מוטרדת, אני ממליצה לך בחום להפנות שאלה בפורום הזה נסי לתאר שם את הילד שלך באופן מדויק ומעט יותר מפורט. אני חושבת שתקבלי שם מענה מקצועי לחששות שלך, והפניה לבירור נוסף, אם יש צורך.

הכוונה למקצועות שבהם יש צורך לקלוט מידע רב בו זמנית ולהיזהר לא 'להינעל' על אפשרות בודדת - רפואה, עריכת דין, טייס ועוד.
אחת המגבלות של ADHD היא חוסר היכולת לקלוט מידע רב בו זמנית._ (מכאן גם הקושי בסיטואציות רבות משתתפים). קשה גם לשמור על ריכוז לאורך זמן, ולכן _טייס זה לא מקצוע מתאים (למעשה, גם לא נהג).

גם אצלי - בבירור יש טווח ריכוז קצר, כאשר אני עוסק במשהו שאין לי עניין רגשי בו.
ואני אובחנתי (בילדותי) כ ADHD.

אובחנתי כ- ADHD. קצת מוזר לדעת שיש משהו שהוא לא ממש בסדר אצלי בצורה רשמית.
די מוזר להתיחס ל ADHD כ{{}}משהו שהוא לא ממש בסדר. לא מדובר על "בעיה" אלא על המצאות במקום נמוך בסקאלה של יכולת הריכוז, בדיוק כפי שאנשים אחרים נמצאים נמוך בסקאלה של חשיבה כמותית, או של מהירות תגובה.

אני מעולם לא חשבתי שיש משהו שהוא לא ממש בסדר אצלי. מהבחינה הזו, לדוגמא, סף המאמץ הנמוך וחוסר הקואורדינציה שלי (הייתי די גרוע בספורט), ומאוחר יותר העדר שמיעה מוסיקלית (מעולם לא הצלחתי לנגן אקורדים משמיעה) הטרידו אותי הרבה יותר מאשר חוסר היכולת שלי לשבת בשקט בכתה.

עכשיו שמתי לב שההודעה שהתייחסתי אליה נכתבה לפני יותר משנה...

תודה על התגובות, אני עוד אתבשל עם זה, אנסה לציין נקודות קושי אחרות/נוספות ולראות אם הקושי שלי/של המערכת או של הילד שלי... אבל בתחושה אני מרגישה שמשהו לא רגיל לגמרי, גם לא חריג מדיי, אבל ההקשבה שלי נראית לי קריטית כדי לסייע לו אם יש צורך, לא ברמת ההצלחה "המוכרת בעולם" בחיים אלא יותר בלאפשר לו לעשות דברים שהוא בגלל קושי לא עושה אותם, ואולי מפסיד מיומנויות חיים, יכולת הקשבה לעצמו וכודומה.
נוסעת סמויה, האם התייעצות בפורום שקישרת אליי רלוונטית לילד בן 6? (יש שם התייעצות לגבי הגיל הרך) ומי היא דרורה אמיתי דרור?

כן זה, לא זה, מה זה משנה, העיקר:מה אפשר לעשות?

אמא של מויה - הגישה הכללית שלך נראית לי נכונה. נדמה לי שראיתי התייעצויות על בני 5-6 בפורום ההוא.

דרורית אמיתי דרור היא מומחית לגיל הרך (ראי פירוט בקישור). בשנים האחרונות יצא לי לקרוא הרבה דברים שכתבה כייעוץ להורים, והתרשמתי מאוד לטובה.

אני לא מצליחה להתרכז במה שאני צריכה להתרכז בו. אני בודקת אלף פעם במעריב אלף פעם בידיעות מה השתנה בבאופן, זה לגמרי שגעון ואני עדין לא מצליחה להתרכז במה שצריך, מה עושים?

במה את צריכה להתרכז?
במה את רוצה להתרכז?

נעמי, אם תמחקי את השורה הראשונה שכתבת, אזי דברייך יפים ומועילים. אם תשאירי את השורה הראשונה- דברייך הם מילים ריקות.
אם את צריכה הסבר, תבקשי ואפרט. אם מחקת את השורה הראשונה, תוכלי למחוק גם את ההערה שלי. שבת שלום. <רוזמרין>

רוזמרין , שבת שלום. (; לא הבנתי את מה למחוק. את השורה הראשונה על הdsm- 4? בבקשה תסבירי. ( פני לשלום, אני מרגישה טיפטיפה תוקפנות מדבריך, אני מקוה שזה סתם הרגשה שבאה מתוכי ולא קשורה אליך בכלל)

ולמה בספריות ובחנויות ספרים הספרים על add ועל ADHD נמצאים באותו המדף ביחד עם PDd שזה אוטיזם. כלכך מעליב!
את זה.
כי למה תחושתך כ לי יש add ואני גיאה. אני מיוחדת, יש לי יכולות מאוד גבוהות בתחומים מסוימים ומגבלות בתחומים אחרים , מגבלות שאני מודעת אליהן ומוצאת את הדרך שלי להתמודד ולהצליח על אף המגבלות יותר חשובה מתחושתו של אוטיסט? הוא לא גאה ויש לו יכולות גבוהות ומגבלות בתחומים מסוימים? למה להיות לצידו זה מעליב? יותר מעליב זה שכך את חושבת, שלהיות לצידו על מדף הספרים זה מעליב.

סליחה אם פגעתי ברגשות שלך.

אני מכירה מספיק אוטיסטים גאים.
אוטיסטים עם יכולות מאוד גבוהות בדברים מסוימים, ומגבלות בתחומים אחרים.
אוטיסטים אוהבים ונאהבים, שעם מידה סבירה של תמיכה חברתית יוכלו לעשות דברים יפים ואף נפלאים ולהעניק מטובם לכל השאר.

אוטיזם זה מצב מסוים. ADD זה מצב שונה עם מאפיינים שונים. שניהם יכולים להיחוות כ"מאפיין", כפן ייחודי של האנושיות שלנו, ושניהם יכולים להיחוות כמגבלה מאוד קשה ומכבידה. הם לא דומים במיוחד, אני מסכימה, אבל אני לא מבינה על מה הצעקה הגדולה ששניהם ממוקמים על אותו מדף.

ודרך אגב, גם לי קצת קשה להבין לפעמים למה דברים נכנסים ל- DSM. בזמן האחרון יש לי הרגשה כאילו כל דבר קצת חריג, או כל קושי שהוא, פתאום נכנס לשם... ואני לתומי חשבתי שזה מדרך להפרעות פסיכיאטריות.

(טוב, נו, אולי הם הרחיבו את ההגדרה המקורית)

שיעור מיוחד להורים ואנשי חינוך שעובדים עם ילדים מיוחדים.
לא רק ילדי ADHD , בעלי צרכים מיוחדים,ילדים בסיכון, כל אחד מאיתנו הוא מיוחד! וכל אדם שלא ייתן לילד הפנימי שלו מרחב חופש ביטוי ויצירה - הוא בסיכון!!! הילדים עושים לנו ביה"ס ואנחנו נדרשים לעמוד במבחן שינויי הזמן.
מוזמנים לשיעור כל מי שרוצים, אבל רוצים באמת - להבין

מסורת ימי שישי 9:00-11:00 -מפגשי למידה של הורים לילדים בכל גיל שרוצים להבין איך להתמודד עם אתגרים בחיי היום יום בקלות עם הילד שלהם/הילד שבהם, שהינם...

השיעור מתקיים בבית שינוי תודעתי ברחובות אבל אפשר להתחבר אלינו וירטואלית בכל מקום שבו הינכם, בבית שלכם, היכן שאתם מרגישים בנוח ומוגן,מול המחשב שלכם, עם המחשבה , ואני מהעבר השני עוזרת לדייק את ההבנות
כולם רואים ושומעים את כולם בזמן אמת על המסך. זה יעיל, חוסך כסף וזמן על נסיעוות-חסכוני באנרגיה, זה נוח ומדוייק,פשוט,מגניב.

קשה לכם להתמודד עם אתגרי ההורות,התעייפתם מלמצוא את הדרך לחיות בשלום עם "המערכת" , עם עומס המשימות וההתנגשויות היומיומיות, אין לכם סבלנות כמו שהייתם רוצים שתהיה לכם ,אתם רוצים, באמת רוצים, לעזור לילדים ושיהיה לכל בני המשפחה יותר קל בחיים, בלי הלחץ , אבל איך?

הדרך להתמודד עם קשיי היום יום טמון בבחירה להתבונן מלמעלה ולחוות כל התנסות כאתגר התפתחותי ולא כבעיה.לא קל להתבונן במראה ולראות את הילד שלך/שהינך. ההזדמנות לראות מה יש מעבר למראה, נוצרה עבור האמיצים מבניכם שמעיזים להיפגש, לפגוש, ולהבין.

ברגע שאנחנו בוחרים להבין מה מניע אותו - גם את הילד שלנו וגם את הילד הפנימי שבנו, מתבהרת התמונה והתשובות באות מאליהן. ככל שנדייק את השאלות, כך התשובות שנקבל תהיינה ברורות יותר.

זה מה שאנחנו עושים בשיעור - שואלים ומזמנים תשובות כדי להבין,.כל יום שישי בבוקר, 9:00-11:00 אנחנו נפגשות/ים בבית שינוי תודעתי ברחובות- קבוצת הורים לילדים בכל גיל, לומדים את החיים של עצמנו ושל ילדינו, חיים בלמידה מתמדת.
השיעור אינני הרצאה של משנה סדורה.התכנים שאתם מביאים הם הנושאים שבהם עוסק המפגש. תירגול שאילת השאלות הוא כלי חשוב שעוזר מאד להתוודע לתשובות הנכונות לכם.
עוד כלי חשוב הוא הבנת החיים כמשחק. הילדים משחקים את החיים.הם לא צריכים לעשות שינוי כי הם עצמם השינוי. זה אנחנו - המבוגרים שנדרשים כעת להפנים כללי משחק חדשים. הילדים יודעים אותם, המידע מוטמע בהם build in , הם כאן כדי שנוכל ללמוד מהם ולא ללמד אותם את מסגרות החשיבה המיושנות שלנו.

אפשר להגיע חד פעמי, אפשר להגיע רק מתי שעולה אצלכם צורך, אפשר להשתתף כל שבוע ולהעלות סוגיות חדשות, אפשר להשתתף וירטואלית - להתחבר אלינו דרך המחשב ולהיות נוכחים בזמן אמת בשיעור גם מהבית שלכם- לחסוך זמן ודלק על נסיעות.
הכל אפשרי.
צריך רק לבחור.
למעשה, כבר בחרתם. אתם כאן כדי להבין למה...

את ה "מציאות" החיצונית לנו נוכל לשנות רק ע"י שינוי תודעתי של עצמנו, כשנבחר להבין אחרת מהי המציאות שאנחנו רוצים ליצור, לצייר בעיני רוחנו.

עלות כל מפגש- 100 ש"ח לשיעור של שעתיים

נעמה וייס טוהר - מלווה תהליכי שינוי, מנהלת את בית שינוי תודעתי,עובדת סוציאלית, מנחת קבוצות תודעת העל,
תלמידה של החיים, בוגרת 12 שנות לימוד כאמא בחינוך ביתי לארבעה ילדים ושתי נערות אומנה (אחת כבר בעצמה אמא ל 3...),מטפלת בילדים נוער ומשפחותיהם במסגרות חינוך לא פורמליות, מטפלת בילדים ונוער בסיכון,גננת לשעבר, ילדת אינדיגו שלמדה לומדת ומלמדת איך להקדים מחשבה לסוף המעשה

מוזמנים להתקשר בכל שאלה:
בית שינוי תודעתי -077-5348470 , רחוב הרב שאולי 1, רחובות
נעמה, 052-4670045

https://www.facebook.com/events/213750132090036/

הורים לילדי ADHD מוזמנים במיוחד- לשאול,ללמוד,להתייעץ. יש דרכים אלטרנטיביות לעזור לילדיכם ולעצמכם בלי לסמם אותם!!!

מצ"ב עבורכם קישור לפוסט באתר שינוי תודעתי :

די לסימום הילדים בריטלין

למישהו יש נסיון עם מרכז "תבונה" ?

תפילה_לאם

אבל, משהו שכולם מסכימים עליו, למרות שהם ממהרים לשכוח את זה, הוא ש- ADD חייב להתבטא לפחות בשני תחומי חיים שונים, כדי שהוא ייחשב. בבית ובבית הספר. בעיסוק חובה ובעיסוק פנאי. אחרת זה לא נספר, ואם יש הפרעה כלשהי - מחשיבים אותה בצדק כהפרעה מקומית ומחפשים את הסיבות המקומיות לה.
לא ידעתי!
דווקא הבנתי שהצלחה בתחומי עניין אינה סותרת קיום הפרעת קשב וריכוז, שמתבטאת בתחומי הלמידה?

האם ההגדרה המחייבת הופעת קושי בשני התחומים עדיין תקפה?
ומה זה אומר בעצם, שמי שיש לו קשיי קשב וריכוז לא יצליח להתרכז גם בפעילות פנאי מהנה שבחר?

ותכל'ס, אתמול אובחנה אחת מבנותיי כסובלת מקשיי קשב באמצעות אבחון MOXO.
האם האבחון הזה חד-משמעי? האם ניתן להסיק ממנו גם על קשיים במשימות חובה וגם על קשיים בפעילות פנאי?

הי תפילה,

אני אתחיל מהסוף: מבחן MOXO הוא לא שווה-ערך לאבחון. זה כלי שמשמש את המאבחן, ואין לו הרבה ערך כשלעצמו. אי אפשר להסיק ממנו שלנבחן יש הפרעת קשב וריכוז ADD (זה נכון אגב גם למבחן TOVA). אבחון מלא כולל בעיקר מילוי שאלונים מאוד מפורטים, על ידי ההורים וגם על ידי הצוות החינוכי במסגרת אם יש כזאת, וראיון עם המאובחן.

דווקא הבנתי שהצלחה בתחומי עניין אינה סותרת קיום הפרעת קשב וריכוז
זה נכון, כי אחד הדברים שמאוד מאפיינים אנשים עם הפרעת קשב וריכוז, הוא שתשומת הלב שלהם היא קיצונית. תשומת לב מלאה, אפילו מופרזת, לדבר שמעניין, ו-0 תשומת לב לכל השאר.
אז בתחומי העניין דווקא קל מאוד להתרכז, בין אם זה בבית או בלימודים.

מי שיש לו קשיי קשב וריכוז לא יצליח להתרכז גם בפעילות פנאי מהנה שבחר?
לא. להפך. אבל הקושי יכול להתבטא באי התמדה בתחום העניין (כי ברגע שרמת העניין יורדת טיפ טיפה, או שצץ משהו אחר טיפ טיפה יותר מעניין, זהו, הלך על הקשב).

האם ההגדרה המחייבת הופעת קושי בשני התחומים עדיין תקפה?
כן. בהחלט. אבל צריך להבין ש-ADD בכלל, ו-ADHD בפרט, זה הרבה הרבה יותר מקושי להתרכז.
מדובר בקשת שלמה של קשיים סביב ויסות תשומת הלב, התמדה, התארגנות, השלמת פעולות עד הסוף, ובעיקר מסוגלות לשמור על רמה סבירה של קשב כאשר הנושא לא מלהיב בטירוף.
(ואם מדובר על ADHD תוסיפי לזה היפראקטיביות בולטת ואימפולסיביות בלתי נשלטת)

זה לא בדיוק פנאי מול למידה - אלא דברים מלהיבים בטירוף מול דברים לא כ"כ מלהיבים, ולא ממש משנה באיזה פלח של החיים (הרי גם בלימודים יכולים להיות דברים מלהיבים בטירוף, וגם בעיסוקי הפנאי יכולים להיות דברים לא כ"כ מלהיבים).
אבל הקשיים יוגדרו כהפרעה רק אם הם מהווים הפרעה לחיים בכלל - כלומר גם בבית וגם בבי"ס (או עבודה וכו').

אם יש קשיים בסגנון הזה, אבל הם מופיעים רק בבית הספר, ולא בבית, אז או שמדובר בקושי של המסגרת ולא של האדם, או שמדובר בליקויי למידה שהם לא הפרעת קשב וריכוז.
ואם בבית הספר הכל סבבה אבל בבית יש קשיים כאלה, אז יכול להיות שהקושי הוא על רקע רגשי למשל, והוא יכול להיות פרטי אבל גם משפחתי, ושינוי בהתנהלות הביתית יפתור את הבעיה.

ותכל'ס,
מי יזם את מבחן המוקסו בשביל הבת שלך? ולמה? את רואה אצלה קשיים בסגנון הזה? (את מוזמנת להתייעץ אתי במייל אם לא מתאים לך פה)

תפילה_לאם

תודה, יעלילה.
מקווה להגיע מאוחר יותר לענות (ולשאול) ביתר פרוט.
באופן כללי משחררת הצהרה-אנחה-שכזאת, שבאסה להזדקק לאנשי מקצוע בכל תחום שלא יהיה (פסיכולוג, מוסכניק, תרפיסטית רגשית, נוירולוג, רופא שיניים ועוד), כשבעצם אני מרגישה שאין לי די ידע בתחומים האלה כדי לקבוע את מידת המקצועיות.
<הוצף לי בגלל השאלה: מי יזם את מבחן המוקסו בשביל הבת שלך? >

תפילה_לאם

אין לו הרבה ערך כשלעצמו. אי אפשר להסיק ממנו שלנבחן יש הפרעת קשב וריכוז ADD
המממ... המאבחנת במכון הציגה את התוצאות, כך שלפחות לי השתמע שהן חד-משמעיות. כנראה שבגרסה הכתובה שצפויה להתקבל בדואר זה יהיה מנוסח ביתר זהירות.

אבחון מלא כולל בעיקר מילוי שאלונים מאוד מפורטים, על ידי ההורים וגם על ידי הצוות החינוכי במסגרת אם יש כזאת, וראיון עם המאובחן.
תחילת התהליך הייתה אצל רופא שמתמחה בתחום, ואכן הגעתי מצוידת בשאלונים הממולאים ובנוסף הוא שוחח אתי ועם הבת וגם בדק אותה בדיקה גופנים (רפלקסים וכאלה). אחר כך שלח אותנו לסדרה שלמה של בדיקות נוספות, ה-MOXO היה אחת מהן.
מה שהפריע לי בעיקר היה שבסוף הפגישה הזאת אצלו הוא כבר אמר, שהיא סובלת מקשיי קשב וריכוז ברמה קלה (או קלה עד בינונית? לא זוכרת...). זה פשוט נראה לי תמוה להסיק זאת על סמך פגישה אחת, ובייחוד כשנראה לי שהוא מבסס את קביעתו על השאלה הישירה ששאל אותי: "האם את חושבת שהיא סובלת מקשיי קשב וריכוז?", שלוותה בניסיונות לדחוק אותי לפינה, משלא רציתי לענות במילה בודדת והסברתי שיש שלל גורמים שמקשים עליי לקבוע במה מדובר.

וחוץ מזה, אם כבר אבחנת ופסקת - בשביל בדיקת דם, MOXO, אבחון פסיכולוגי, בדיקת עיניים וכו'?

תפילה_לאם

תשומת לב מלאה, אפילו מופרזת, לדבר שמעניין, ו-0 תשומת לב לכל השאר.
אצל בתי קורה הרבה שהיא מפספסת דברים שנאמרים סביבה. למשל, אם אומרים שמתוכנן ביקור אצל הסבים או נסיעה אחרת, רוב הילדים האחרים בבית קולטים את זה "מהאוויר", גם אם לא פנינו אליהם ישירות והודענו להם, אבל אצלה בדרך כלל יתברר שהיא לא ידעה על התכנית שמדוברת בבית כבר יומיים.
העניין הוא שזה יכול לנבוע, להבנתי, גם מקשיי עיבוד שמיעה שקיימים אצלה, ושבמסגרת אבחונם הומלץ לפנות גם לברור יכולות הקשב והריכוז.
מבלבל!

דברים מלהיבים בטירוף מול דברים לא כ"כ מלהיבים
לא התרשמתי שהמאבחנים מתייחסים לאספקטים השונים.

המאבחנת במכון הציגה את התוצאות, כך שלפחות לי השתמע שהן חד-משמעיות
אני מניחה שאם הופניתם אליה על ידי הרופא המומחה בתחום, זה היה יותר כלי עזר משלים לאבחון שלו, והיא כבר יצאה מנקודת הנחה שזה הקושי וזו הכותרת שלו (אולי זה גם היה כתוב על ההפניה).

סדרה שלמה של בדיקות גופניות - כנראה חלק בשביל לשלול סיבות פיזיולוגיות לקושי, חלק בשביל לוודא התאמה לתרופות קשב...

לא התרשמתי שהמאבחנים מתייחסים לאספקטים השונים.
בטוח התייחסו לזה בשאלונים, גם אם לא ניסחו את זה ככה.

אצל בתי קורה הרבה שהיא מפספסת דברים שנאמרים סביבה
בהחלט מאפיין הפרעת קשב וריכוז. אם בזמן נתון קורה משהו נורא מעניין, הדיבורים מסביב יקבלו 0 תשומת לב.

אבל אם המאבחן מדבר על הפרעת קשב קלה, כנראה שהיא לא בדיוק מקרה קלאסי, ואם האבחנה לא נראית לך, ולא עוזרת להקל על הקושי, מאוד יכול להיות ששווה לחפש את המענה במקום אחר.

מה בעצם הקושי ועד כמה הוא משמעותי?

תפילה_לאם

אם בזמן נתון קורה משהו נורא מעניין, הדיבורים מסביב יקבלו 0 תשומת לב.
הקטע הוא שהדיבורים מסביב יחלפו לידה בלי להיקלט, גם אם לא קרה משהו מעניין במיוחד. מספיק שעשתה משהו אחר.

מה בעצם הקושי
אה, זאת שאלת השאלות...
יש קשיי שפה - בעיקר הבעתיים.
יש קשיים לימודיים. בתום שנה"ל החולפת העירה המורה המשלבת בשמחה, שהיא צמצמה את הפער מבני הגיל משנה וחצי לשנה... אבל לי לא ברור לגמרי מה קורה מבחינה לימודית: באנגלית קשה לה מאוד מאוד. בהבנת הנקרא התפקוד נמוך בהשוואה לשאר הכיתה, אבל במקצועות רבי מלל אחרים (תורה, משנה, מדעים) וגם בחשבון נראה שהיא די מתיישרת סביב הממוצע. יש משהו חמקמק בתפקוד שלה: לפעמים קולטת מצוין ומתקדמת ולפעמים כאילו אין עם מי לדבר. <זה מחשיד בהפרעת קשב, לא?>
נראה שיש קשיי עיבוד שמיעה, ובעברה לקות שמיעה הולכתית תנודתית לאורך שנים ארוכות.
ויש עוד עניינים: אולי גיל רגשי צעיר, קשיים מסוימים בהשתלבות החברתית.

הקטע הוא שהדיבורים מסביב יחלפו לידה בלי להיקלט, גם אם לא קרה משהו מעניין במיוחד. מספיק שעשתה משהו אחר.
מה שקורה יכול להיות בתוך הראש שלה

שקלתם אבחון פסיכו-דידקטי?

תפילה_לאם

עברה אבחון דידקטי.
יכול להיות שאנחנו צריכים לפנות לפסיכו דידקטי, רק שמרגישים קצת רוויי אבחונים וטיפולים, שלא ברורה תועלתם, ומלבד העומס עלינו ההורים (זמן, כסף) גם מעמיסים על הילדה ומעבירים לה מסרים לאו דווקא רצויים.

לגמרי

לגמרי.
מצטרפת.

באנגלית קשה לה מאוד מאוד. בהבנת הנקרא התפקוד נמוך בהשוואה לשאר הכיתה, אבל במקצועות רבי מלל אחרים (תורה, משנה, מדעים) וגם בחשבון נראה שהיא די מתיישרת סביב הממוצע. יש משהו חמקמק בתפקוד שלה: לפעמים קולטת מצוין ומתקדמת ולפעמים כאילו אין עם מי לדבר.
לדעתי, במצב תיפקודי כזה, הכי חשוב זה לחזק את מה שטוב, כי יש הרבה. פשוט להתגאות בה, להיות מרוצים ממנה, ולשדר את זה לסביבה.

סליחה אם אני נדחפת...
אני לא בטוחה שדעותי בתחום הזה הן הכי באופניות שבעולם. הן התעצבו בתקופה לא הכי באופנית של חיי העבודה שלי. אבל...
אני מאמינה בהסתכלות הוליסטית, ובהסתכלות תיפקודית. כיוון שאני באופן אישי נוטה להיות מאוד סקרנית גם לגבי היבטים דיאגנוסטיים, תמיד יש לי איזו עין שרואה גם דרך הפילטר הזה. כי מסקרן אותי להבין אטיולוגיה. אבל זה לא בהכרח המפתח לשינוי. ראיתי כבר איבחונים מחוללי שינוי בעצם התובנה שהם העניקו וראיתי גם כאלה שלא.

הוליסטית:
טוב לה בחיים?
אם התשובה היא מורכבת - במה טוב לה? במה אולי לא כל כך?
(ספר מאוד אהוב עלי - ישן ענתיקה - פסיכולוגיה חיסונית של יונתן שתיל - הפרק הבטה פריסקופית, מתעסק בזה. סך הכל הדימויים שלו די מיושנים, הספר ממש ישן, אז הוא משקף תרבות ישנה, אבל רעיונות היסוד שלו - כמה אהבתי אותם... רציתי/חלמתי שזה יהיה ה"תנך" שלי בעבודה, אבל לא כל כך הלך...)

תיפקודית:
חוץ מאנגלית והבנת הנקרא כל היתר היא פחות או יותר סביב הממוצע? וואו. זה מצב בסך הכל סבבה.
אם הייתי פוגשת ילדה כזו בעבודה שלי, אני הייתי ממליצה: (כותבת כאן סתם בתור דוגמאות לצורת חשיבה מסויימת, לאו דווקא זה, וממש מקווה שאני לא פולשת לך למקומות שלא התכוונת בכלל לפתוח... סתם, אני כבר כמה ימים מסתובבת בראש עם מה שסיפרת. וחושבת שאת כל כך צודקת)

לייצר סביבה תחושת שביעות רצון. לחשוב עליה דברים טובים, לשדר לצוות שעובד איתה שביעות רצון מאוד גבוהה מאיפה שהיא הגיעה אליו.

ליצור תחושה שהכל טוב. זה מחזק את עצמו.

לא יודעת איך זה אצלך - בהרגלים שלי בתור אמא, אני לא עוקבת אחרי הלמידה של הילד שלי על בסיס קבוע, ממש לא, אבל כן מידי פעם או שהוא ביוזמתו מראה לי מבחנים כי הוא יודע שאני מצפה שיראה, או שאני מידי פעם פותחת, מתעניינת, רואה פחות או יותר מה לומדים שם בכלל.

לא יודעת איך זה עובד כשיש כבר כמה גדולים...
אם יש לך מידה כלשהי של מעורבות שגרתית שנעשית ממילא בלימודים שלה או בלימודים של כולם, כאילו איזו רוטינה של מידי פעם פתיחת מחברת או עלעול במבחן (מדגישה בכוונה: רוטינה, עלעול, רפרוף, מחברת או ש.ב. או מבחן, ממילא) - אז הייתי מתמקדת איתה דווקא במקצועות שהיא טובה בהם:
בעיני משמעותי - בלי להקדיש לזה המון זמן, מידי פעם, להרחיב איתה קצת שיחה על שאלה שהיא ענתה עליה נכון, או משימה שהיא דווקא פחות דייקה בה. אולי עדיף להתמקד דווקא במה שהיא כן ענתה נכון. פשוט להרחיב טיפה את נקודת ההסתכלות שלה מעבר למעגל הצר של תשובה נכונה/לא מדוייקת שיש בכיתה.
שאלות כמו: בשביל מה בכלל לומדים גיאוגרפיה, הבדל בין מקצועות שהם תוצר של הסקרנות של האדם ורצון שלו לחקור ולגלות את הסביבה שלו ובין מקצועות שהם מורשת, ידע שאינו פרי חקירה, ההבדל בתורה בין פירוש לפסוק, בין הנתונים שבפסוק, ותמיהות, רגשות, שאלות, אסוציאציות, שהפסוק מעלה, ובין התפקיד של הפירוש - להאיר את כל אלה. שיחות נפש כאלה מן. אם יש סיכוי שהיא תתעניין בהן - שכחתי לשאול האם יש סיכוי שזה יעניין אותה...
כל מה שאת כותבת ואני מעריכה מאוד את הכתיבה שלך בנושא על למידה תלויית הקשר הזדמנותי רלבנטי לשם, כשההזדמנות היא שפשוט זו עובדה שזה קיים בחומר הלימוד. ואפשר לשאול למה זה שם: סתם כי מישהו מלמעלה החליט? כי זה רלבנטי לחיים היומיום? מה דעתה על זה? כל התשובות נכונות..
אני אישית חושבת שלהרבה ילדים שסובלים מחסכים מכל מיני סוגים ולפעמים לא כל כך משנה האם זה חסך סביבתי או לקויות למידה מכל מיני סוגים (לא משנה לצורך העניין הזה, בהקשרים אחרים זה מ-א-וד משנה..) מה שחסר בעומק העניין, בעיקר אחר כך כשמגיעים ללימודים גבוהים, זו ההבנה של ההקשר, הקונטקסט. הבשביל מה. היכולת להביע דיעה מה בחומר הלימוד טפשי בעיניהם ומה מסקרן אותם. מה הם היו מוותרים עליו מזמן. במה חשוב להם להצליח. במה פחות. יכולת להביע עמדה כלשהי על מבנה הדעת, על שאלות טפשיות בדף עבודה שלא ברור מי המציא אותו.
אני אישית יוצאת מדעתי כשאני רואה ששיטות העבודה המקובלות בפרקטיקה של החנ"מ הן להקנות טכניקה שתעקוף את הצורך לחשוב...
אני תמיד מתחילה, עם מי שאני חושבת שאולי קשה לו, מלשאול: זה נשמע כמו סינית? נשמע כאילו לא מבינים כלום? בוא נראה..
מתחילה קודם כל מהסובייקטיבי שלו במפגש מול החומר. אחר כך נאחזת בקצת שכן מוכר וניתן לפענוח עצמאי על ידו (נגיד, איזה מלים את כן מבינה בפסוק. או - מה מתוך הסיפור הזה בתנ"ך כן מוכר לך עוד מהגן). אחר כך מרחיבה, כשיש לנו כבר מכנה משותף.
מחרפן אותי לראות הקנייה שהיא בבסיסה אך ורק טכנית, בלי שמץ של "מטא"...

הבנת הנקרא - רוב איך שאני רואה שעובדים על התחום הזה בכיתות זה פשוט לסרס על סיכוי לחשיבה.

זה טכניקה, טכניקה, טכניקה...
יש לי המון מה להגיד על זה, אבל חוששת שאני נדחפת בלי ששאלתי אפילו האם בא לך לשמוע...

אנגלית - לילד שקשה לו עם שפה ראשונה אני אישית תמיד המלצתי להורים - פשוט תעזבו.

למרות שבתיכון ישלמו על זה מחיר, אז מה.
בדרך כלל זה עבד לי טוב.
נכון, יכול להיות שבתיכון לא יהיה מספיק זמן לסגור את הפערים והילד לא יצליח לגמור בגרות באנגלית.
אבל ביסודי, יותר דחוף לי לבסס לו דימוי של לומד מצליח, עצמאי, מתקדם. ממילא כמעט ולא קיים מצב שבו שעות הוראה מתקנת של שילוב יוקדשו לאנגלית.
אז לתקוע אותו לנצח עם אסטרטגיות בתחום אחר בשביל שאולי אי פעם זה יקרין על האנגלית...?
בעיני - פשוט להרפות מזה. אז שילד לא יהיה טוב במקצוע אחד. שישקיע אנרגיות בכל היתר.
מקסימום יעשה מכינה אחר כך. ההתפזרות על מיליון מקצועות כשבחלק היה אפשר להצליח אילו היו מתמקדים - בעיני היא שלילית.
שוב, זו דעתי, והיא ממש לא היתה מקובלת בזמנו... ראיתי ילדים שנדמה לי שזה כן הועיל להם.
ואם כבר מוטרדים מהאנגלית: אז לקחת שיעורי הוראה מתקנת ספציפיים על ידי מורה שמתמחה בהוראה מתקנת באנגלית, בעיני יעיל יותר מאיבחונים...
גם אם יש לה בנוסף ליתר גם קושי בקשב וריכוז, ואפילו אם הייתם מחליטים לנסות טיפול תרופתי, בכלל לא בטוח שהטיפול היה משפיע ישירות דווקא על האנגלית, כי יכול להיות ששם כבר יש פערים מצטברים..
עוד פעם, לא יודעת, אולי צריך לשאול פה עוד כמה שאלות לפני שאני אומרת ככה נחרץ.

המבט הדיאגנוסטי -
לדעתי אתם יכולים לנחש האם הבנה שאולי יש לה גם קשיי קשב בנוסף לעיבוד השמיעתי עשוייה לתרום להבנה טובה יותר שלה במישור הלימודי ואולי גם החברתי, או שזה לא מאוד משנה בעצם. אפשר להתייחס להשערה "אולי יש לה גם קשיי קשב קלים בנוסף לכל השאר" כבסיס לעבודה, כבסיס לשאלה - ונגיד שהייתי יודעת שיש גם קשיי קשב, האם הייתי עושה משהו אחרת? האם יש עוד משהו שניתן לעשות שלא עשינו עד עכשיו?
בבית ספר, ילדים עם קשיי קשב קלים שהסתדרו מצויין בכיתה בזכות תמיכה מהבית, כי ההורים הבינו אינטואיטיבית למה הילד זקוק, כשהמחנך היה בא אלי בסוף שנה ושואל האם צריך להגיד משהו להורים, כי אולי הבעייה תצוץ יותר מאוחר, הייתי מציעה שנזמין אותם יחד, אומרת מה אנחנו רואים, הם תמיד הסכימו איתי, כי הם הכירו מצויין את הילד שלהם, הייתי שואלת האם הם חושבים שהילד זקוק לאיבחון כדי שהם ואנחנו ניתן לו את מה שהוא צריך (יותר מיקוד, לוודא תוך כדי שיעור מידי פעם שהוא קשוב, לוודא בנקודות הקריטיות הבנה, ועוד טיפים..) ותמיד המסקנה היתה ש.. לא, תודה, אנחנו לא צריכים נוירולוג בשביל שהוא יגיד לנו את מה שאנחנו יודעים לבד.
אם טיפול תרופתי הוא אופציה - אז ממילא לדעתי כל גוף מגיב אליו אחרת, ראיתי ילדים עם עוצמה פחות או יותר דומה של קושי בקשב, שקיבלו את אותו טיפול תרופתי, אצל אחד הוא פתר 80% מהקושי ואצל אחר אותו מינון לאותה עוצמת קושי פתר רק כ 50% נגיד מהקושי, וגם זה אחרי התאמות חוזרות של הסוג, הטיימינג וככה.
אני מחסידי ה"לנסות לראות ולבדוק" אם שוקלים טיפול תרופתי. להחליט בעצמנו. להורים הייתי תמיד ממליצה להגיע לרופא כשהם כבר יודעים מה הם רוצים, ולא לחכות שהוא יחליט בשבילם...
אין דבר מעצבן יותר כחלק מצוות של בית ספר מלקבל מרופא שראה את הילד למשך רבע שעה, פתק שמודיע שאין לילד שום בעיית קשב... כשאנחנו רואים סימפטומים.

אולי האמת מתאים יותר להעביר את מה שכתבתי פה לדף אחר, אולי תמחקי אם מעצבן לך בעיניים או שאת יודעת מספיק טוב על מה חשוב לך להתמקד איתה.
כתבתי פשוט כי זה מסתובב לי כבר כמה ימים בראש, לא הספקתי להגיע לאינטרנט, ומעצבן אותי כשלפעמים מערכת מתמקדת בדברים שלאו דווקא הם אלה שיקדמו... (()(

תפילה_לאם

וואו, לב, תודה על ההשקעה!
אנחנו בהתארגנות לנסיעה לנופש, כך שלא אתיישב עכשיו לקרוא בהתעמקות, אבל אני בטוחה שכשאגיע לזה, אפיק הרבה מדברייך.

אהבה רבה.
תיהנו מאוד!!!

לב, תודה גם ממני @}

תודה.

תפילה_לאם

קראתי וארצה לעבור על זה שוב וגם לשתף את בעלי.
כצפוי יש בדברייך הרבה נקודות שנוגעות ב{{}}|L| העניין...

[-:

לב
מה שכתבת מקסים ממש. הגישה שלי במהותה שונה משלך (כי לדעתי רוב בית הספר זה בזבוז זמן מוחלט, ולמה להקדיש זמן כדי להצליח לבזבז את הזמן שלי עם ציונים טובים יותר?), ועדיין נהנתי לקרוא. בכל זאת כמה נקודות:

מה לומדים בכלל ביסודי באנגלית? אני לא למדתי כלום. בכלל! חוץ מלכתוב אני חושבת.

ומה המשמעות של הוראה מתקנת אם לא לומדים כלום? מה יש לתקן?

רוב החומר ביסודי הוא בזבוז זמן גמור, ורוב הילדים רואים בו כזה, והיו מוותרים בשמחה עם הכל. אם משהו מסקרן בודקים את זה בגוגל, לא בכיתה...

מתוך הגישה הזו לבית הספר אני לא בעד להשקיע זמן כדי להצליח ולו במקצוע אחד. ממילא הנזק רב על התועלת, אז בשביל מה?

פערים יש רק במתמטיקה. באנגלית יש אוצר מילים, והלימוד בבית הספר לא מלמד בערך כלום חוץ מדקדוק, וזה בדיוק מה שאני לא זוכרת ולא עוזר לי כרגע, כשאני באמת קוראת טקסטים באנגלית. אני מסכימה עם הלעזוב, אני רק יותר רדיקלית בזה.

במתמטיקה יש פערים. אבל הלימודים שיש כל כך גרועים, וכל כך טכניים שזו פשוט בושה להשקיע בהם. התרגילים בנויים כך שאפשר לעדוף כל תרגיל שיש בו הבזקים של בדיקה של ההבנה בטכניקה, והבחינות ממש מענישות את מי שבוחר להבין על פני לשנן.
אני הייתי זונחת לחלוטין את נושא המתמטיקה כמו שהוא בתיכון. כבר עדיף להתחיל ללמוד אותו באוניברסיטה מדף חלק, כמו שלומדים באינפי1 או חדו"א1 מאשר ללמוד כמו שלומדים בתיכון.

אז מה באמת חשוב בעיניי? פשוט להפסיק לייחס חשיבות לבית הספר! היחס של ההורים לבית הספר הוא הדבר הכי חשוב, לדעתי. באמת שבית הספר פשוט לא שווה את כל המאמץ שמשקיעים בו. מלמדים בו בעיקר אנטי-מיומנויות מזיקות! למה לרצות שהילדים שלך ילמדו את זה?

אישה במסע, תודה.

לא עונה פשוט כי אני מבינה את מה שאת כותבת בתור לספר לי על העמדה שלך, ואני לא לא מסכימה איתה. לכן אני פשוט שומעת.
אני חושבת כך וגם אחרת, במקביל.
אם בכל זאת התכוונת לשאול אותי מה דעתי, אז פשוט בחלק מהתחומים בחיים שלי אני מתעסקת בלברוא וליצור עולמות, ובחלק בלחיות באלה הקיימים.
התודעה שלי (אחרי מספר נסיונות, זה די וודאי.. (; ) לא מסוגלת בו זמנית במספר רב מידי של שדות בחיים להיות בוראת עולמות, ולכן אני בונה לי סדרי עדיפויות.
ספציפית בעבודה שלי היום בחלק מהזמן אני יוצרת מציאות ובחלק מהזמן אני עובדת בתוך מציאות נתונה. לכרגע התנועה בין לבין נעימה לי.
פה אני פשוט משתפת בניסיון שלי בעבר במבט של לחיות במציאות נתונה.
אילו היו הרהורים ומחשבות שעולים לגבי איבחון של ילדה שגדלה בחינוך ביתי, הייתי שמחה להיות זבוב על הקיר - או יותר מדוייק, במדיום וירטואלי - להיות פשוט קוראת שקטה, וסקרנית לשמוע מנסיונם של אחרים בנושא שהוא קצת קרוב אלי כי עסקתי בו וקצת לא בראש סדר העדיפויות שלי כי הוא לא חלק משמעותי מעולמי כרגע. ושאין לי שום ניסיון בו בסביבה של חינוך ביתי, ולכן הייתי סקרנית לשמוע.
ואם מישהו היה מאוד רוצה לשמוע דווקא את דעתי לגבי דילמה מקבילה בחינוך ביתי, הייתי שואלת שאלות אחרות.. נגיד הייתי מתמקדת בשאלות כמו מה מידת ההשפעה של הקושי בעיבוד השמיעתי על שיחות עם בני המשפחה, ומחלקת ומבודדת את זה: עם ההורה שנמצא בבית, עם האחים, סוגים שונים של שיחות. מה קורה אם נותנים לה התאמות שהיא זקוקה להן בשיחה. באלו תחומים היא מתעניינת, מה מידת העניין בתחומים אינטלקטואליים, אם בכלל, באיזה. טקסטים - האם הגיעה לרמת קריאה שמאפשרת דיוק וקצב שמתאימים לנורמות בגילה (קריאה בעיני זו מיומנות שיש לה השפעה כל כך רבה על כל כך הרבה תחומי תיפקוד, שבה בתור נקודת מוצא אני תמיד מתחילה מהנורמות על פי ידע קובנבנצוינאלי, ורק אחר כך מרחיבה את נקודת המבט לעוד אפשרויות. אם אפשר לקדם ילד בדיוק וקצב קריאה - זה בעיני שווה כמעט כל מחיר, כולל התפשרות על ערכים מסויימים. אם זה ממילא תקוע, אז ממילא עדיף לתרגל עם הילד בקצב שלו... קשה לי קצת להסביר, כי זה נורא היפותטי כאן) ומידת העניין בטקסטים, בקריאה עצמית וכשמבוגר מקריא. בעיני המיומנות הראשונה של הבנת הנקרא היא פשוט להתעניין בטקסטים. להיות יכול להנות מטקסט. העדפות וטעם אישי בטקסטים. יחד עם יכולת להרחיב ולהגמיש העדפות בהתאם למצבים משתנים. אחר כך יכולת לאיתור רעיון מרכזי. ה"פואנטה" של הכותב. מיומנות של איתור פרטים בטקסט היא בעיני לא מאוד חשובה ולחלק מהילדים אולי בכלל לא, ובדרך כלל מתחילים איתה בבית הספר...
וחלק ממה שכתבתי כאן רלבנטי מאוד בעיני גם לילדי בית ספר, וחלק מהדברים רלבנטיים מאוד אבל מידת ומינון הרלבנטיות שלהם שונה ביחס לילדי חינוך ביתי, כי הסביבה שלהם היא אחרת..

אהבתי מה שכתבת על בריאת עולמות.
ניסיוני מראה לי שבמקרים בהם לפי תחושתי יש עולם אחד, לברוא עוד אחד עלול לדרוש מאמץ, והידיעה שיש נשים באינטרנט שכבר עשו את זה עוזרת ונותנת השראה, אבל לא יוצרת את העולם במקומי. לעומת זאת, אם אני מכירה מישהי שחייה בעולם אחר, או שעולם אחר כלשהו כבר קיים במקביל, אז זה מספיק. שני עולמות מאפשרים את כל גווני הביניים ביניהם, וזה כבר אינסוף עולמות שונים, ולהוסיף עוד עולם זה כבר לא קשה, גם העולם השלישי הזה שונה מאלו שכבר קיימים.

וזו הסיבה שבשבילי אין צורך בבריאת עולם אחר. העולם בו גדלתי הוא העולם של הוריי. עולם בו הילדים הולכים לבית הספר כדי ללמוד, הפרעות קשב וריכוז לא ממש קיימות, וכל החלק הליברלי של תוכנית הלימודים בבית הספר שגוי. כך מגיל צעיר נחשפתי גם לתפיסת העולם הליברלית של בית ספר (זכויות האדם וכו') וגם לתפיסת העולם השמרנית של ההורים (אין זכויות בלי חובות, חוסר הסכמה מהותי עם "העיקר הכוונה", וכו'). אלו הם שני עולמות שונים. העולם הרגיל, הקונבנציאונלי, בו נתקלתי במקומות רבים ושונים, העולם של הוריי, שהוא בעיקרו מיבוא מברה"מ, ודומה מאוד לעולם בו גדלו ילדים אחרים שהורים מברה"מ. ולכן אין לי צורך לברוא עולם אחר, הרי אמא אמרה לי, כאשר סיפרתי לה שבבית הספר אמרו שהעיקר הכוונה, שאם דדרסו מישהו בלי כוונה, הוא לא נהיה מזה פחות מת. ואני אימצתי במידה רבה את דעתה על נחיצותם של חברים בבית הספר (למזלי הרב), ואני יודעת שאפשר לשלוח לבית הספר ולא להתייחס לדעת בית הספר בנושא מסויים - הרי ראיתי זאת בעצמי, במו עיניי.

<זה היה קטע על בריאת עולמות>

בנוגע לקריאה - היא דבר חשוב במשפחתי, ואני בגיל 5 כבר ידעתי לקרא בשתי שפות - רוסית ועברית. אני חושבת שיש המון יתונות בקריאה, אבל גם המון יתרונות באיחור הקריאה, ואני חושבת שרמת הבנת הנקרא שמלמדים בבתי הספר היא בושה וחרפה. אני לא יודעת איך ללמד הבנת הנקרא - למדתי אותה בעצמי ובמשך שנים התפלאתי על שאלות קלות בהבנת הנקרא, באנגלית ובעברית, שתלמידים מצליחים לענות עליהם בצורה לא נכונה. זה היה מפתיע במיוחד כאשר עניתי על שאלות באנגלית בלי לדעת מה בכלל נושא השאלה (בחטיבה. בתיכון כבר היה מילון).
לא מזמן קראתי דף ארוך על עריכות בבאופן וראיתי תופעה מעניינת, (א)נשים באופן קבוע לא מבינות ביטויים כאשר נדמה להן שאלו התקפות נגדן. נדמה להן - כי זה לא תמיד התקפות. כך ביטויים ומטאפורות, כמו הטענה שאורחים הם כמו דגים - אחרי שלושה ימים מתחילים להסריח, מפורשים מילולית (כלומר, הטענה שמישהי מסריחה), או הטענה שכוונות טובות מובילות לגיהנום מפורשת כטענה שלכותבת רע כאילו היא בגיהנום, ולא בתור אמירה על כך שגם כוונות טובות מובילות לתוצאות רעות לפעמים.
כך שנראה שגם לנשים מבוגרות ואינטילגנטיות יש לפעמים בעיות בהבנת הנקרא...
היה יכול להיות מעניין אם היו מלמדים את זה בבתי הספר, אולם מחסור בהבנת הנקרא ברמות נמוכות יותר, של אי הבנה פשוטה של הנכתב (וגם זה קורה, גם למבוגרים) הוא בעייתי יותר, ואפילו את זה לא מלמדים היטב בבתי הספר, כך שאשמור ל את זה כעוד חזון למועד.

אה, ואיך שכחתי להגיד את הדבר הכי חשוב?
כתיבתך נעימה לי, נוכחותך נעימה לי, ושמך כאשר אני רואה אותו מופיע ב{{}}מה חדש משמח את ליבי.

כך שנראה שגם לנשים מבוגרות ואינטילגנטיות יש לפעמים בעיות בהבנת הנקרא...
כשאני קוראת תגובות כמו שתיארת, אני לא חושבת שהכותבת אינטליגנטית S-:

אני בייאוש לנוכח אי הבנת הנקרא ברמות שאני נתקלת בהן. לאחרונה התלוננו באוזני סטודנטים לתואר שני (!) על התרגום לספר הילדים (!) "נילס הולגרסון" (מסע הפלאים של נילס עם אווזי הבר, נו). באמת. היה להם קשה מדי לקרוא ספר ילדים. העברית היתה קשה להם.
פלא שמאמר באנגלית הם לא מבינים?
ואני לא מדברת על הסטודנטיות הערביות, שאין לי מושג איך חלקן הצליחו להתקבל לאוניברסיטה דוברת עברית, כי הן ממש לא מדברות עברית, לא מבינות עברית ולא מצליחות לקרוא עברית S-: אז כשאני רואה משהו שהן כתבו, אני רוצה לבכות מאיך שזה נראה. אני חוששת שכמעט כולם צריכים ללמוד את בית הספר היסודי מחדש. את בית הספר היסודי שלי, לא את שלהם. כי שלהם היה ככל הנראה זבל גמור.

כתיבתך נעימה לי, נוכחותך נעימה לי, ושמך כאשר אני רואה אותו מופיע במה חדש משמח את ליבי.
גם אני מצטרפת לזה.

כמה קולע.

לייצר סביבה תחושת שביעות רצון. לחשוב עליה דברים טובים, לשדר לצוות שעובד איתה שביעות רצון מאוד גבוהה מאיפה שהיא הגיעה אליו.
זו עצה כל כך נכונה. אין לי מלים כמה שהיא חשובה וחיונית לכל נושא החינוך.

לגבי הנושא: אני מצאתי שמאוד עוזר ומקדם לקרוא ספרים עם הילד, להקריא לו. יוצאת מזה יותר הבנה, יוצאות מזה שיחות, וזה עוקף כל מיני קשיים של קריאה עצמית ובונה אהבה ובטחון.

גם אני מאד אהבתי את עניין בריאת העולמות

הדיון על תרגומים עבר ל{{}}בקשר לתרגומים

אישה במסע ובשמת, עשיתן לי הרבה