מקום לילד ומקום להורים במיטה משפחתית

[לבנה_במילואה*]

קראתי את הדפים על מיטה משפחתית ולא מצאתי מענה.
הקטנה שלנו בת 4 וחצי חד'. היא ישנה איתנו.
בלילה הראשון אחרי הלידה הסבתות הפחידו את האיש שזה מסוכן אז היא ישנה במיטה צמודה לשלנו והיא התעוררה המון ובכלל לא הייתה רגועה. וגם אני לא.
מאז היא איתנו. טוב ונעים לנו ככה (קצת צפוף לפעמים והשינה שלי לא משהו אבל זה מצריך פתרון טכני בלבד).

כשהעלתי את הנושא מול חברותי הן לא הסכימו איתי בטענה שהילד לא לומד שיש מקום לילד ומקום להורה.
וזה די מטריד אותי כי לא מצאתי לזה תשובה פנימית 'מנומקת'.
ילד לא מבין לבד שהוא שונה ואחר מהוריו?
אני מבינה שיש עניין שזה לא יגזול מההורים את הזמן שלהם עם עצמם (ולא רק בתחום המיני) וזה באמת דורש יצירתיות שדיברו עליה באינטימיות במיטה המשפחתית, אבל חוץ מזה ???

אשמח לשמוע מה אתן חושבות.
ואם פתחתי דף לחינם, אשמח אם תפנו אותי לדף המתאים...

יש לי עוד מה לכתוב אבל נראה לאן הדף יתקדם קודם...
תודה!

[אמא_ל_2*]

שהילד לא לומד שיש מקום לילד ומקום להורה.

לפעמים הבעיה היא, שהטענה מגוחכת כל כך, שקשה לתקוף אותה.

לא לומד שיש מקום לילד ומקום להורה:
הוא חושב שהם אחד?
הוא חושב שהם נמצאים תמיד באותו מקום?
הוא חושב ששני גופים פיזיקליים יכולים להמצא באותו מקום בו זמנית?

או מה?...

הרי יש מקום פיזי לילד ומקום פיזי להורים, רק שהם באותה המיטה (אבל לא באותו חלק של המיטה, מן הסתם...)
ויש לכם עוד הרבה רגעים בחיים שבהם (אם תרצו בכך, ואם לאו) יהיו גבולות ויהיו הפרדות.
לא ברור למה להדגים את כל הגבולות והמקומות וההפרדות דווקא בלילה, ע"ח הבטחון וע"ח שעות שינה.
בכלל, כל מי שהציע לי הצעות שהיו קשורות בצמצום שעות השינה שלי, לא זכה להתיחסות...

ולגבי מקום, לי אישית תמיד היה חשוב שפיזית יהיו לי את ה - 70-80 ס"מ משלי בלילה, כדי לישון טוב, ופתרנו את זה ע"י מזרונים, ולא מיטות.

[טלי_מא*]

שהילד לא לומד שיש מקום לילד ומקום להורה.

מה זה אומר?
לא הבנתי מה הן בעצם אמרו לך.

[תבשיל_קדרה*]

תראי, תינוק לפני שנולד באמת חלק מהגוף של אימו, ואחד התהליכים בהתפתחות של תינוק הוא למידה של הנפרדות שלו מאימו.
התהליך הזה קורה גם כשנושאים את התינוק כמעט ברציפות וישנים יחד.
באחריות.

[אילה_בשדה_הדגן*]

תלוי מי החברות שלך.
רוב האנשים שאני מכירה ישנים עם התינוקות שלהם.

אני בעד ההמלצה על מזרונים גדולים .

יש עוד כמה עינינים:
למשל הרעיון של התרבות שלנו 'ילד צריך ללמוד...'

רק שלפני שרוצים שהילד ילמד משהו,צריך להבין באיזה שלב הוא נמצא.
גיל 4 חודשים היא התקופה שבה התינוק הוא חסר אונים .
לשאלתך,

ילד לא מבין לבד שהוא שונה ואחר מהוריו?
לו הייתי יכולה להתחבר למחשבות של תינוק (זה חייב להיות משהו מדהים):
תינוק שמרגיש קרוב למי שמסוגל לטפל בו ולהעניק לו את צרכיו,ישן ומתעורר לו ,יונק,עושה פיפי וקקי,מנקים אותו,מלטפים אותו-הוא מרגיש טוב.
התנאים שהוא מקבל ממש מספיקים להשרדות.

זו תקופה קצרה יחסית.
כל תינוק בקצב שלו ילמד לזחול,להתישב,לאכול מני מזונות,להושיט יד לכוס מים ולשתות.כל מה שצריך כדי לשרוד.
תוך כדי שהם לומדים את כל הדברים המדהימים האלה הם מתחילים להבין את העולם שלהם.
מתחילות המילים:'אבא' 'אמא','יוסילה',

הורות זה דבר מאוד מענין:
אם אתה רוצה שלילד שלך יהיה דבר מה ברור,כדאי קודם כל להבהיר לעצמך את העינין.אחר כך זה קלי קלות.
אלו תהיות ופחדים יש לך בנושא/שלא בנושא?,אם בכלל..

[אוד_ליה*]

לפעמים הבעיה היא, שהטענה מגוחכת כל כך, שקשה לתקוף אותה. ואללה...

אצלנו כשהבכור היה בן שנתיים וחצי והקטן בן שנה נהיה צפוף, הוספנו להם מיטה (חלק תחתון של ספפה במצבו המקופל, צמוד לרצפה).
בפועל, היו "נדידות", עדיין יש מידי פעם- אני לא מקפידה שישנו ב"מקום שלהם", אבל אחרי שהם נרדמים אני מעבירה אם צפוף לי. עכשיו הם לרוב ישנים שם עד הבוקר. עדיין, טוב לדעת שאם הם צריכים אותי אני במרחק שניה של זחילה מתוך שינה... ואם למשל הם חולים או חולמים חלום רע הם מצטרפים אלי במהלך הלילה, ואני מחבקת אותם ונהנית.

נראה לי קצת... מוזר... לדאוג בגיל 4 חודשים שאולי הילד לא ייפרד מהאמא.
זה כמו שאנשים שולחים לגן בגיל אפס, בשביל "שיתרגלו למסגרת"- כלומר שלא יהיה קשה להם להתרגל בצבא, או במקום העבודה...
או שנשים שוקלות האם להניק, כי אח"כ יהיה קשה לגמול...

[עוברת_אורח*]

אגב, בעוד עשר שנים אותן חברות יתלוננו על זה שהילדים שלהם נסגרים בחדר עם החברים ולא מראים בכלל את פניהם בבית.

אני לא טוענת שמי שישן עם ילדיו זה לא יקרה לו (כי אין לי מושג), אלא רק אומרת שנוצר אצלי רושם שאנשים תמיד מנסים ללמד ילדים את ההפך ממה שהילדים רוצים באותו רגע: כשהם רוצים ביחד מנסים ללמד אותם להיות לבד וכשהם רוצים לבד מנסים לכפות עליהם את הביחד.

פרקטית אני יכולה לומר לך שאחד הילדים שלי בן חמש, ועדיין מופיע אצלנו במיטה כל לילה, וזה די מפריע (הוא מהסוג הבועט). אז לפי החברות שלך כאילו יצרתי בעיה, נכון? אבל שימי לב שברור שאם אני אחליט להפסיק את זה, הרבה יותר קל לי להסביר לו את הבעיה ולקבל את שיתוף הפעולה שלו בפתרונה מאשר כשהוא היה בן ארבעה חודשים.

[ניצן_אמ*]

אגב, בעוד עשר שנים אותן חברות יתלוננו על זה שהילדים שלהם נסגרים בחדר עם החברים ולא מראים בכלל את פניהם בבית.


וכן הטענה על גיחוך הטענה...
מאיפה הן כל כך מלומדות באשר לנפרדות ולמקום פיזי? מנסיון? מקריאת מחקרים על מיטה משפחתית? אולי מסיינטיפיק ויינט?
נראה לי שאם רוצים לשאול מישהו על נפרדות ועל מקום, יש לשאול את מי שכן עושה את זה, האם יש בעיה כזו, ולא את מי שלא עושה את זה...
בתור מי שעושה את זה.. אני יכולה לומר שלי אין תחושה שאין הבנה של המקום והנפרדות, הן פיזית והן רגשית.
<<אני כרגע בחדר אחד מול המחשב בחדר אחד, היא בחדר אחר. הייתי שמחה לו היתה בא קצת להתרפק איתי...>>
<<בלילה היא נרדמת בכל מיני מקומות. רצוי איתי. גם לי זה רצוי כרגע. אז שתינו מרוצות.>>

[עוברת_אורח*]

גם לי זה רצוי כרגע. אז שתינו מרוצות
נראה לי שזו מילת המפתח, במיוחד בשיחות עם אחרים. לחברות לא מתאים שינה משותפת? שיהיו בריאות. לך מתאים. ותני למה שמתאים לך להיות עניין גמיש, תתפרי אותו למידותייך (בעצם למידותיכם המשפחתיות, הסידור צריך להיות טוב לכולם) ותתאימי אותו אם המידות משתנות.

[ניצן_אמ*]

אז עולה לי שאלה שאני חושבת שיש לי את התשובה אליה (בגדול גדול? "דיסוננס קוגניטיבי, אבל זה באמת יותר מורכב מזה, גם תהליכית וגם רגשית וגם תרבותית...)
מדוע כל כך בוער לאמהות האלה "לעזור" למי שלא מבקשת עזרה על ידי "תרומה" של מידע שמבוסס על... בעצם... כלום שבכלום?
אילו היתה מתלבטת, שואלת, אומרת שקשה לה במיטה המשפחתית, אני יכולה להבין שזה יעורר מחשבה לראשונה במוחה של הנשאלת, שתתהה על המידע שיש לה ואולי תציע שאולי זה בגלל נפרדות ומקום וכו' וגו'. אבל ככה סתם? נשמות טובות? כשבכלל לא ביקשו עזרה?

אני מעזה לומר שיש גם את אלה שאם תאמרי להן "לי זה מתאים. לך לא. לבריאות שיהיה לך. עשי מה שאת רוצה ומתאים לך, שהלא זה גם מה שאני עושה..." או שיתווכחו עד חורמה (שוב, בלי שום מידע מבוסס!), או שיתמלאו שטנה (למה בעצם?) או ש.. או ש..

[גברת_פלפלת*]

התקופה הזו, של לישון עם הילד, היא הדבר הכי מדהים שיש. מה כיף יותר לתינוק ולהורים מלישון ביחד? את יודעת איזה אושר אנחנו חווים כשהקטנצ'יק (שנה וחודשיים) מעיר אותנו בבוקר בנשיקות? באיזה שלווה יחסית ישנתי לפני שבועיים כשהוא היה חולה עם חום (הרי הוא לידי, לא יקרה לו כלום). כשהוא חולם חלום רע (וזה יכול לקרות בכל גיל) ואמא לידו כדי לחבק?
מה זה לעומת האמירה המעורפלת והמטושטשת שהילד לא לומד שיש מקום לילד ומקום להורה.
המקום של הילד הוא עם ההורה. עד שהוא גדל, ונפרד. וזה קורה מהר משחושבים. תיהני מזה כל עוד אתם יכולים.

אנחנו ישנים על מיטה זוגית+ מיטה וחצי שחיברנו. ככה כל אחד יכול לישון בכיף.
אני מציעה לך לעשות את מה שטוב לך כרגע, וכשזה יפסיק להיות נוח (אם זה יקרה)- תתמודדי עם זה. זה שבאיזשהו שלב תרצי אולי לעשות שינוי, לא אומר שאת צריכה להתחיל אותו היום.

[אהבת_עולם*]

שהילד לא לומד שיש מקום לילד ומקום להורה

ובכל זאת הייתי רוצה להבין למה בדיוק חברותייך התכוונו.
כתבו כאן דברים נפלאים, אך כיוון שלא ברור לי למה החברות התכוונו - לא ברור לי אם במה שנכתב יש אכן תשובה על אותה אמירה.

אני הבנתי את האמירה בצורה הבאה:
נניח, שיש חדר של הילדים וחדר של ההורים וילדים לא נכנסים לחדר של ההורים...
ואולי גם כמו במשפחות מסוימות, שיש כסא שנועד לילד וכסא להורה - והילד לא יושב על הכסא של ההורה...
ושילד הולך לגן והורה לעבודה...
ואולי שלהורה מגיע לקבל דברים שהילד לא מקבל, כי הוא 'הורה' או 'מבוגר' - והילד ילד...
וכיו"ב.

כלומר, הכוונה שהילד לא יבלבל בין המקום שלו למקום של ההורה, ולא יחשוב שהם אותו הדבר ושיש להם אותם זכויות.
האם לזה הן התכוונו?

אם לא, אז מה?

[אוד_ליה*]

לחברות לא מתאים שינה משותפת? שיהיו בריאות. לך מתאים.

מניסיון, הרבה פעמים החברות האלה לא ישנות יחד בגלל קודים חברתיים ולא בגלל שלא מתאים להן...
את יודעת כמה מיינסטרימיים לחלוטין ישנים בהיחבא (ממש! מסתירים כאילו זו בושה...) עם הילדים?
ולמשל בזמן המלחמה, אנשים התחילו לישון עם הילדים, כי היה "היתר"...
(שמעתי אפילו פסיכולוג ברדיו שאמר לאמא אחת שזה לא הזמן לחנך את הילד...)

ואז קשה להן לראות שאת עושה מה שהן בעצם היו רוצות לעשות ולא מסוגלות... (מזכיר לי את הדיון בדף האם כעס רלוונטי בגידול ילדים)

[אור_חאן*]

איזה כיף להיות חתול. כלבלב.. גור. מבלי להתלבט בסוגיות מטופשות שבני אדם המציאו פשוט מתכרבלים יחד. עוטפים חזק חזק ונרדמים.

[אור_חאן*]

נו טוב. גם אין שום חיה שחותכת חתיכה מהגור שלה כדי שירגיש שייך.
בכלל. לא איבדנו קצת מהתחושות הטבעיות שלנו??
הפסיקו להתלבט. נולד לכם גור שמרו עליו. חבקו אותו התכרבלו איתו אהבו אותו.

[לבנה_במילואה*]

איזה כיף לחזור אחרי יום ארוך ולראות את כל מה שכתבתן:-)

אני עייפה בטירוף אז אכתוב מחר בלי נדר.

אנחנו הולכות לישון יחד@}

[אמא_ל_2*]

דרך אגב, אם כבר עדויות אישיות, אז אצלנו אפשר לומר שהלינה המשותפת (סתם שם קצת מיופיף, לי זה היה פשוט טבעי לישון עם תינוקות ופעוטות) ממש הצליחה, בכל הפרמטרים. יש לי ילדים בני 3,6 שישנים יחד בחדר שלהם, ברציפות כל הלילה, הולכים לישון בשמחה רבה, אין להם סיוטים כמעט (בד"כ צוחקים מתוך שינה), ואין שום בעיות. ישנו עם הבכורה עד גיל 5 ועם הקטן עד גיל 3, אז עבר בשמחה ובששון לישון עם אחותו. אף פעם לא כפינו עליהם שינה בנפרד ותמיד הסיטואציות של שינה היו רק חיוביות וכיפיות. הם ישנו לילה שלם מגיל שנה ושנה וחצי, הרבה לפני שעברו לחדר אחר. הם עצמאיים ושמחים ומאוד נפרדים מאיתנו, עומדים על דעתם ולא תלותיים (הכל בהתאם לגיל כמובן).

[לבנה_במילואה*]

כלומר, הכוונה שהילד לא יבלבל בין המקום שלו למקום של ההורה, ולא יחשוב שהם אותו הדבר ושיש להם אותם זכויות.

אהבת עולם, אני חושבת שזה העניין שהטריד אותי כנראה.

פתחתי את הדף הזה מתוך בלבול קטן.
יש לי נטיה לעשות דברים מהלב ולפעמים השכל רוצה הסברים מנומקים כדי שתיהיה הסכמת הלב שלמה. (יש בזה גם רצון להצליח להסביר את ההרגשות לחברה)

קיבלתי כאן תשובות טובות.
ברור לי שכל אחד מייעץ מהמקום שלו.
וכמו שכתבו פה יכול להיות שלה זה בהחלט לא מתאים. זה לא אומר שצריך להשליך את זה על כולם. (כמו שלא לכולן מתאים ללדת בבית)

זה הבהיר לי שכשבעז"ה נבחור לנו מקום לחיות ולגדל את הילדים שלנו זה יהיה מקום עם השקפה טבעית.
כשמגדלים ילדים וחיים חיים פשוטים וטבעיים בכל רובד חייבים פרגון.

זה נכון שכשאנחנו מחליטות (/ים) על דרך חיים מסויימת לא צריך להפריע לנו מה החברה חושבת (ולענייננו, החברה לרוב תיהיה 'נגדנו'). הכי חשוב באמת שלנו תיהיה הסכמת הלב על ההחלטה.

אבל אני מרגישה שאני צריכה תמיכה חברתית, במיוחד בהחלטות שקשורות לגידול הילדים. כשהחברה מקשה זה נורא קשה להתמיד ולהמשיך להאמין.

{לדוגמא, התחלנו בגיל חודש לפשפש ולהשתמש ברב פעמי, מיותר לציין שהסביבה לא פירגנה, הם הסתכלו עלינו כאילו אנחנו ייצורים פרימיטיבים (חוץ ממעט שהתלהבו). היה שבוע וחצי שהתעצלתי לפשפש ולצערי שכחנו את הסימנים והקטנה לא רצתה לפשפש יותר. אני בטוחה (כמעט) שאם הייתה לי סביבה תומכת לעניין לא הייתי מפסיקה כ"כ מהר. היה לי יותר מוטיבציה להתמיד בזה.}

כשבוחרים למשל בחינוך ביתי אני חושבת שחשוב שיהיה לילדים סביבה תומכת. שהילד לא ירגיש שהוא 'מוזר' או יותר מזה שההורים שלו משוגעים.
הוא יצטרך חברים בבקרים. חברים שיהיה להם שפה משותפת.

לגבי מיטה משפחתית זה קצת שונה כי זה לא משהו מוצהר. פחות צריך להתמודד עם חטטנות חברתית.

עדיין יש לי כמה סימני שאלה בעניין (קשה לי להגדיר אותם) אולי זה קשור בעניין של האינטימיות, שמהלידה אני מרגישה שאנחנו פחות משקיעים בזוגיות שלנו. מרגישה כל כולי באמהות.
וכנראה צריך למצוא לזה פתרון!

כשדיברנו על זה אישי אמר שפשוט נזרום, בינתיים טוב לנו ככה, למה צריך לדאוג למה יהיה כש...
לשנינו ברור שאם טוב לנו אז גם לה טוב.
אנחנו נפתור את הבעיה של הצפיפות, יש לנו מיטה שמתחברת לשלנו, פשוט נגביה אותה וככה כשצפוף פשוט 'נגלגל' את הקטנה לצד שלה...

בכל מקרה, אשמח לשמוע עוד הורים שהילדים כבר גדולים, איך הם מרגישים עם זה.
הילד רוצה בעצמו לעבור לחדר משלו בשלב מסויים?
הוא מרגיש בטוח ועצמאי?

מחכה לשמוע:-)

המון תודות שאתן עוזרות לי לברר את העניין.@}

[טלי_מא*]

אולי זה קשור בעניין של האינטימיות
יש אינטימיות במיטה משפחתית.
ובכלל, יש מדור מיטה משפחתית.

[לבנה_במילואה*]

קראתי הכל:-)

[גברת_פלפלת*]

יש לי נטיה לעשות דברים מהלב ולפעמים השכל רוצה הסברים מנומקים כדי שתיהיה הסכמת הלב שלמה
אני מאוד מזדהה עם זה. אבל מנסה לשחרר את זה.. הלב יודע הכי טוב, המוח סתם מפריע רוב הזמן (ככה אצלי, בכל אופן..)

[אמא_ל_2*]

_הילד רוצה בעצמו לעבור לחדר משלו בשלב מסויים?
הוא מרגיש בטוח ועצמאי?_

הילדה שלי מאוד רצתה לעבור לחדר משלה בגיל 5.
והיא מאוד עצמאית, מגיל שנתיים וחצי בערך היתה הולכת לישון לילה אצל סבתא בשמחה וששון, מגיל 3 גם שני לילות ובגיל 5 ישנה 4 לילות מחוץ לבית, כל זאת מיוזמתה ובכיף.
הילד גם כן מאוד שמח לישון עם אחותו ובלעדינו, מהרגע שהגיע לזה, אפילו אם אחותו פה ושם לא נמצאת, הוא רוצה לישון שם במיטה שלו.
הוא גם כן עצמאי אבל קצת פחות ממנה.

לגבי הזוגיות, יש על זה דפים שלמים... אני לא מרגישה שהילדים פגעו לנו בזוגיות בסופו של דבר, אלא רק חיזקו אותה, אבל השקענו באמת הרבה בזוגיות. היו גם משברים, ואני חושבת שניהלנו אותם היטב, והתחזקנו מהם. אני חושבת שחלק מהזוגיות הטובה שלנו מבוסס על זה שאנחנו כל כך שלמים עם הגידול של הילדים, כל כך קוטפים את הפירות מהם, הם כל כך שמחים, שזה כיף לנו.

[ניצן_אמ*]

בקשר ללב ולשכל... המשפט נשמע אחרת קצת כשמחליפים אותם ב"הגוף" ו"התרבות" לא?
אני חושבת שהגוף האנושי/אמהי יודע מה טוב, ושהתרבות לוחשת על אזנינו, דרך שליחותיה הנשמות הטובות, שלל לחשים שנועדו להרחיקנו מהגוף שלנו ומצרכיו.

[לבנה_במילואה*]

אמא ל 2. תודה לך על דברייך:-)


אני חושבת שהגוף האנושי/אמהי יודע מה טוב, ושהתרבות לוחשת על אזנינו, דרך שליחותיה הנשמות הטובות, שלל לחשים שנועדו להרחיקנו מהגוף שלנו ומצרכיו
אני לא יודעת אם זה לדמרי מדוייק, אני אמא בתחילת הדרך אז בינתיים אני חושבת שלפעמים, ממש לפעמים כן צריך קצת ידע בשביל שיהיה קול פנימי נכון. לפעמים הידע הזה מגיע מאותן נשמות טובות...
(בחיסונים למשל, נטיית הלב שלי הייתה לא לחסן אבל אין לי מספיק ידע בנושא.) החכמה היא - וכאן נכנס ההקשבה לעצמי- זה לדעת למי להקשיב ועם מי להתייעץ.
ולכן חשובה הסביבה התומכת...

וגם אני תוהה -
אנחנו מספיק מחוברות לנפש בשביל לדעת באמת מה נכון??

תודה!@}

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_הילד רוצה בעצמו לעבור לחדר משלו בשלב מסויים?
הוא מרגיש בטוח ועצמאי?_
אתם יודעים מה, אני כבר לא חושבת שזה המבחן ל"האם נכון לישון עם הילדים". ("איך הם ייצאו"). ואם בגיל 6 הילד עדיין לא רוצה לעבור לחדר משלו, מה זה אומר? שלא היה נכון לישון איתו בגיל אפס והלאה?
ואם הילד לא רוצה להפסיק לינוק בגיל X, והאמא גמלה אותו בגיל X כי זה מה שהתאים לאמא, האם היה נכון לא להיניק אותו בכלל מהתחלה?

כל הטיעון הזה משחק לידי הרעיון "תינוקות וילדים לא יודעים גבולות, תנו להם אצבע והם ירצו את כל היד". מין חשש מהשתלטות של התינוק עלינו ועל חיינו ובכלל. חשש מוצדק כמובן אלא ש"ראש בראש" היא לא הדרך הנכונה להתמודד אתו.

[בשמת_א*]

הילד רוצה בעצמו לעבור לחדר משלו בשלב מסויים?
המממ. אני אגיד לך מה אני חושבת על זה.
הילדים שלי בני 11 ו-6 ונאלצנו לפני כמה חודשים לפצל את המיטה המשפחתית לשני חדרים כי הם גדלו מדי.
אני לא הייתי בכלל בשלה להיפרד מהמתוקים שלי בלילה S-:
אילו היה חדר שינה מספיק גדול להוסיף בו עוד מזרון לילד, אף אחד מארבעתנו לא היה רוצה "לעבור לחדר משלו" עדיין.

[רחל_אש*]

אולי שיגמלו ברחם....
הילדים רוצים את חום אמא והם צודקים הבת הקטנה שלי בת שנה וחצי ועדיין ישנה בכיף איתי על מיזרון בחדר שינה שלנו.
גם הגדולה לפעמים מצטרפת.אין שום רע בזה שילדים ישנו איתנו.
הרי משטוב להם טוב לנו, אם רע להם בלילה אנכנו לא נישן אז מה רע לתת להם את כל הטוב שבעולם שהם ואכנו נוכל לישון?
בקיצור אני בעד שינה עם האהובים עלי שזה בעלי והבנות.

[ילדת_טבע*]

הילדים שלי בני 11 ו-6 ונאלצנו לפני כמה חודשים לפצל את המיטה המשפחתית
וואלה, זה מה שמחכה לי. אני יודעת את זה! לפני כמה ימים גלשה שיחתנו מ"אמא, למה יש ילדים שהולכים לגן ואין להם חופש?" לדוגמאות לכל מיני סוגי בחירות שהורים עושים כשהם מלווים את ילדיהם כמו כן או לא גן, או כן או לא מיטה משותפת. הקטנה, בת השלוש וחצי ציינה שלעולם היא לא תעזוב את המיטה שלנו, היא טענה בתוקף שלעולם לא תהיה גדולה מידי ותרצה פרטיות ואמרה שכשהיא תהיה אמא ויהיו לה ילדים משלה היא תביא אותם גם למיטה שלי (אני כולי תקווה שאת החבר הרציני הראשון שלה תשאיר מחוץ למיטה שלי כמובן).
הלזה יקרה "הילד לא יודע את מקומו"?

[רחל_אש*]

ילדת טבע כל כך הצחקת אותי עם העניין של החבר הראשון שלה

[ניצן_אמ*]

אולי שיגמלו ברחם....
גדול. באמת מה עם המקום והנפרדות בזמן ההריון? שלא יתרגל. אני חושבת שצריך להתחיל לעבוד יותר ברצינות על הריונות חוץ גופיים. אנחנו לא רוצים מפונקים פה!
הקטנה, בת השלוש וחצי ציינה שלעולם היא לא תעזוב את המיטה שלנו, היא טענה בתוקף שלעולם לא תהיה גדולה מידי ותרצה פרטיות ואמרה שכשהיא תהיה אמא ויהיו לה ילדים משלה היא תביא אותם גם למיטה שלי
הלוואי עליי
<אולי צריך לדבר על המקום והנפרדות של האמא, כולנו בכלל לא רוצות שהם יעזבו את הקן, והם עוזבים כולם. ההגיון הפוך. צריך לעדכן את המיינסטרים...>
אגב, אני מתלוצצת כבר שנים שאני אעזוב את המיטה המשפחתית בפעם הראשונה שהחבר שלה יתחיל לגנוב לי את השמיכה...

[Manty_T*]

ודווקא בן ה 11 שלי רוצה לעזוב את המיטה המשפחתית (ולהשאיר אותי לבד עם שלושת אחיו הצעירים), אבל אצלנו אין מקום בבית לחדר פרטי... (אל דאגה, מן הסתם נארגן לו פינה)

האמת היא שאותי די מדהים לקרוא על ילדים קטנים (גילאי שנתיים עד 4 פלוס מינוס) שבוחרים לעזוב את מיטת המשפחה ולישון לבד.. נראה לי שזה יותר קשור בלחץ ומסרים חברתיים מאשר בצרכים האמיתיים..

[Manty_T*]

אגב, לגבי הסוגייה הפותחת של הדף, לי נראה שיותר משחשוב להבין שהתינוק לא אמור לחוות את עצמו כישות נפרדת מהאם, כך יותר חשוב ללמד את האם שהתינוק אינו ישות נפרדת ממנה.
מן "תשעה חודשי חיבור בפנים, תשעה חודשי חיבור בחוץ".

[ענ_בר*]

"תשעה חודשי חיבור בפנים, תשעה חודשי חיבור בחוץ"
בדיוק שם אנחנו נמצאים.
סיני שלום כבר בן 10חודשים, וההתלבטות, ובעיקר הרצון שתהיה כבר הסכמת הלב המדוברת חזקים כלכך...
מצד אחד, הוא עצמאי, ומתפתח במהירות (כמה ילדים בני 10 חודשים הולכים עם כסא?!)
מצד שני, הוא לא נרדם בשום דרך אחרת אלא עלי, לעיתים על אבא שלו, ופעם בשבוע אצל סבתא.
בלילות הוא ישן איתנו רוב הזמן (מההתעוררות הראשונה אחרי שאנחנו הולכים לישון)
אני מבינה מאוד את לבנה במילואה, ההתנגשות בין הקולות החיצוניים והפנימיים, הערבוב שלהם,
אצלי העייפות כבר גדולה כל כך, שאני כבר לא מצליחה לשמוע את עצמי...

לא מצליחה להקשיב לקול הפנימי, שאומר לי מה מתאים לי, איפה אני ממוקמת על הסקאלה שמצידה האחד מיטה משפחתית עד הבר מצווה, ומהצד השני "להרגיל", "לחנך", "להפריד".
ה"מקום" שלי לא ברור, ומכך גם השדר לסיני לגבי המקום שלו...
מנסה לא להיות קשה מידי, פשוט לזרום, מצד שני לעשות דברים במודעות, ולהיות חלק מניווט התהליך.

[לבנה_במילואה*]

כיף שכתבת גרה רחוק יקרה@}

אני חושבת שכן יש שלב שזה כבר לא שייך שילד ישן יחד עם ההורים.
ונראה לי שיש להלכה תשובות מאוד ברורות לזה.
אולי אני לא מדייקת, אשמח אם תדייקו אותי.
מותר לילד לישון עם ההורים אבל מגיל שהוא מבין (3/4) אסור לקיים יחסים לידו.
אני חושבת שההתלבטות שונה בין אנשים שומרי תורה ומצוות לבין אנשים שלא, בגלל שהחינוך לצניעות מגיל צעיר הוא אבן יסוד בחינוך שומר תורה ומצוות.

[בשמת_א*]

אני חושבת שכן יש שלב שזה כבר לא שייך שילד ישן יחד עם ההורים
יש הבדל בין לישון עם הילד לבין לקיים יחסי מין לידו.
אפשר לישון עם הילד בלי לקיים יחסי מין לידו.
<כאילו דאאאא...> (-: