הסרט ''אנשים חופשיים''

אנונימי

דיון לפני הסרט ''אנשים חופשיים'' עם משפ' שפרון בתכנית 'הספור האמיתי' ערוץ 1 - ינו' 2004

הועבר מהדף באופן טבעי בתקשורת

צפריר שפרון (2004-12-20T22:27:30):
הנה קבלנו הודעה שב- 17.01.05 במסגרת התוכנית 'הספור האמיתי' יוקרן סרטה של שירה בצלאל על משפחת שפרון.

ש מים וארץ (2004-12-20T22:31:07):

הערב נזכרתי שאמרת על זה פעם משהו ותהיתי.... -

עדי יותם (2004-12-20T22:44:38):
באיזה ערוץ? -

ש מים וארץ (2004-12-20T23:03:03):
'הסיפור האמיתי', כל יום שני בערב בערוץ הראשון. -

יעל צ (2005-01-12T11:10:56):
הנה קבלנו הודעה שב- 17.01.05 במסגרת התוכנית 'הספור האמיתי' יוקרן סרטה של שירה בצלאל על משפחת שפרון. (ערוץ 1).

(מבטיחה להזכיר עוד פעם בשבוע הבא).

<אמא אופטימית - תזכירי לי להזכיר. אצלך זה רשום ב OUTLOOK, לא?> -

ש מים וארץ (2005-01-12T11:23:33):
רק שלא תהרוג לנו הסקרנות את החתול (-8 -

יעל צ (2005-01-12T11:26:36):
רק שלא תהרוג לנו הסקרנות את החתול הסבר בבקשה.

<ומה זה האייקון הזה? "המרגלת שחזרה מהכפור ?" -

ש מים וארץ (2005-01-12T11:32:28):
מי שלא מסתקרן שיסיר משקפיים.... -

Pלונית אחרת (2005-01-12T12:30:31):
ורק לי אין TV ואני מפספסת את כל האקשן )-: -

דקל נור (2005-01-12T21:24:22):
ורק לי אין TV ואני מפספסת את כל האקשן -
גם אני, את לא לבד.

תבשיל קדרה (2005-01-13T22:13:25):
זה מה שמופיע בלוח משדרים אי-שם-באינטרנט:

ערוץ: ערוץ 1 -
יום: שני - - - - - -
תאריך: 17/01/2005
שעה: 22:30
משך: 60 דקות -

הסיפור האמיתי - אנשים חופשיים
תיעוד חייה של משפחה אחת - משפחת שפרון, המסרבת לשלוח את שבעת ילדיה לגני ילדים ולבתי הספר. הם גרים ביישוב קטן בבקעת הירדן, שאין בו ילדים כמעט, פרט לילדיהם. האם ההורים הם קורבן לתפיסת העולם של ההורים? והאם הם צריכים לשלם את מחיר האידיאולוגיה החינוכית של הוריהם?

סמדר נ (2005-01-13T22:27:42):
האם ההורים הם קורבן לתפיסת העולם של ההורים?
הממ...

והאם הם צריכים לשלם את מחיר האידיאולוגיה החינוכית של הוריהם?
מי, ההורים?

וברצינות: אילו מין שאלות אלה. כאילו יש איזשהו ילד שאינו "משלם את מחיר האידיאולוגיה החינוכית של הוריו", מלבד ילד ללא הורים.

תבשיל קדרה (2005-01-13T22:37:38):
מלבד ילד ללא הורים
גם הוא

ב דחילו (2005-01-14T00:20:37):
האם ההורים הם קורבן לתפיסת העולם של ההורים? בהנחה שהכוונה לילדים.. נשמע לי כאילו נאמר מפי ד"ר דגני (לא קראתי אותה, אבל שמעתי אותה בפאנל כלשהו בתכנית טלויזיה).

את התכנית הזו אני לא מפספסת, ומאוד מקווה שתהיה כמה שפחות קריינות וכמה שיותר משפחת שפרון

בשמת א (2005-01-14T16:20:35):
מוזר. חשבתי שזו לא רוח הסרט.
אז למה זו רוח ההגדרה?

אמא ל 5 (2005-01-14T21:26:15):
כאילו יש איזשהו ילד שאינו "משלם את מחיר האידיאולוגיה החינוכית של הוריו"
זה באמת משפט שפשוט בא להרגיז.
האם ילד ששולחים לפנימיה צבאית לא משלם את מחיר האידיאולוגיה החינוכית של הוריו , או מי שהוריו החליטו לגדל אותו בהתנחלות מבודדת בלב אוכלוסיה עוינת, או מי שחי במשפחה חרדית של 14 ילדים? או מי שהולך לבי"ס השכונתי הרגיל? או במעון של ויצו בגיל שלושה חודשים? ועוד ועוד. הרי אפשר היה לכתוב "האם הילדים זכו להורים עם אידיאולוגיה חינוכית מרשימה ומיוחדת שלא רבים זוכים לה?"

והאם הם צריכים לשלם את מחיר האידיאולוגיה החינוכית של הוריהם?

האם הילדים הם קורבן לתפיסת העולם של ההורים?
שני משפטים ממש שליליים ביותר. מעניין למה. מצד שני גם בכתבות על הנקה ולידות בית הכותרות מאד דומות. זו כנראה דרכה של המדיה המיינסטרימית לדווח על מה שזר ומוזר לה.
אם זה היה סרט דוקומנטרי על שבט נידח באפריקה זה היה מוצג כמשהו מעניין ומסקרן. אבל כאן, באמצע החיים המיינסטרימיים זה נתפס כהתנהגות סוררת ומורדת, שאסור שאחרים יחשבו שהיא סבירה.

עפרה.ק (2005-01-15T21:44:49):
זה נראה לי די פשוט:

חינוך ביתי קורא תיגר על משרד החינוך.
משרד החינוך שייך לממשלה.
לממשלה יש מהלכים ברשות השידור.
ערוץ 1 שייך לרשות השידור.
התוכנית משודרת בערוץ 1.

אם פי 3 (2005-01-16T00:24:52):
לא נראה לי קשור. לא עד כדי כך מתוחכמים. פשוט התקשורת פונה למכנה המשותף, המיינסטרים. וחינוך ביתי/חפשי הוא עדיין מושג מפחיד וזר, והתקשורת משקפת את זה. גם בערוצים אחרים, אני מנחשת שהכותרות היו דומות.

שני (2005-01-16T02:32:53):
בשמת, המצטט ממצטט פטור

איזה כבוד לאורחת פורחת שכמותי...

נוסעת סמויה (2005-01-16T20:07:44):
האם הילדים הם קורבן לתפיסת העולם של ההורים? והאם הם צריכים לשלם את מחיר האידיאולוגיה החינוכית של הוריהם?
רגע, מישהו ראה את הסרט עצמו?
כי לדעתי, בהחלט יתכן שהתשובה של הסרט לשתי השאלות היא: לא.
הרי קיימת טקטיקה מוכרת להציג גישה כלשהי באור חיובי: להעלות את הטענות המתבקשות נגד אותה גישה, ואז להפריך אותן בזו אחר זו.
שימו לב גם לשם הסרט - אנשים חופשיים. אולי הוא מבטא טוב יותר את רוח הסרט?

נוסעת סמויה (2005-01-16T20:16:52):
רגע! מצאתי תיאור מפורט יותר באתר של ערוץ 1:
"אנשים חופשיים" ? הסיבה האמיתית לכך שקיימים בתי ספר היא כדי לייצר אנשים צייתנים. ? כך אומר צפריר, אבא לשבעה ילדים המחנך את ילדיו בבית, במודע ולא בביה"ס.
הסרט "אנשים חופשיים" מתעד את חייה של משפחה אחת. משפחת שפרון,
המסרבת לשלוח את שבעת ילדיה לגני ילדים ולבתי הספר.
הם גרים ביישוב קטן בבקעת הירדן, שאין בו ילדים כמעט, פרט לילדיהם.
את מה שמתרחש בבתי הספר אנחנו יודעים, היינו שם, אבל מה קורה
לילדים שנמצאים מחוץ למסגרת החינוך הפורמלי?
האם הילדים מאושרים יותר? האם הדרך נכונה להם? האם הילדים הם קורבן
לתפיסת העולם של ההורים? מה קורה לילדים כאשר הם מתבגרים?
והאם הם צריכים לשלם את מחיר האידיאולוגיה החינוכית של הוריהם?

התמצית הזו נראית פחות מוטית, לא? נדמה לי שהיא מנסה ליצור רושם שיש כאן סרט מאוזן, ששואל שאלות רציניות ללא דעות קדומות. (מקווה שהסרט אכן כזה).

בשמת א (2005-01-16T20:47:20):
את הסרט עשו חברים שלהם (משהו כזה). לכן, לדעתי הסרט בהחלט לא יהיה נגד משפחת שיפרון או החינוך הביתי.
הבעיה היא רק עם הפרומו.

יערת דבש (2005-01-16T22:48:36):
הפרומו מצוין.
אנשים אוהבים להתנגד ומצפים שתהיה תמיכה נלהבת להתנגדות שלהם, וזה כרטיס הכניסה שלהם לעולם חדש כפי שכולנו מקווים שיוצג בסרט.
מצפה בכליון,
יערת.

מיץ פטל (2005-01-17T13:32:22):
מי מקליט?
לטובת מי שאין טלבזיה בביתו?

לילה טוב (2005-01-17T14:07:59):
במודע

לוטם מרווני (2005-01-17T18:50:48):
מי מקליט?
לטובת מי שישן בשעות האלו:-)?

ליזה ליזה (2005-01-17T19:01:15):
מי מקליט?
אני (בתקווה)

מנג בין (2005-01-17T22:14:46):
אני מקליטה.

ברשותכם, אני מדלגת על פורום המומחים ולא עוצרת בדרך לכאן (טוב, רק כדי למחות כמה דמעות שצצו להן עם "למדני את השיר הפשוט של הלחם"). איזה סרט, איזה יופי, תענוג. אורנה וצפריר והילדים קורנים דרך המסך, מרגישים את הקסם.

חיבוק גדול למשפחת שפרון, תודה לכם על עוד נתינה נדיבה

ואני דווקא נהניתי מפורום המומחים, קרי - מרוני אבירם, מניסוחיו הגלויים ואפילו הבוטים.
וההפתעה שלי: המגישה, שרון וכסלר - היתה אוהדת!

הייתם מקסימים יפים וחכמים.

סרט יפה וחשוב @}

וההפתעה שלי: המגישה, שרון וכסלר - היתה אוהדת!

וההפתעה שלי, אמא של יונת, היא שאת קלטת אותה ככזאת......
בעיני היא ממש לא היתה אוהדת!

ולמשפחת שפרון-
לראות ולשמוע אתכם היתה עבורי חוויה מעוררת השראה, מעצימה ומרגשת.

תודה מקרב לב @}

היה תענוג, הייתם נהדרים, באמת כל הכבוד
מתי כבר נבקר אותם (שאלו כל הילדים במקהלה)
ד"ש לכולכם

באמת אנשים חופשיים. סרט יפה ומרגש. @}

תענוג של סרט (מעניין אם נוגה אוהבת אותו)
כשנגמר רק רציתי להיות קצת בשקט ולהשאר עם המתיקות בפה, והניגוד הזה של "אנשי האקדמיה" והמראיינת החיננית שלכאורה מנהלים דיון, היה כל כך אגרסיבי בעיני. הצעתי לסגור את הטלויזיה (אני אצל ההורים), אבל לא היה רוב.

ואני דווקא נהניתי מפורום המומחים, קרי - מרוני אבירם, מניסוחיו הגלויים ואפילו הבוטים.
גמני.

משפחה מדהימה - אהבתי איך כול ילד שלכם מוצא לעצמו את מה שהוא אוהב , הסרט גורם לי רק לרצות לעשות אותו הדבר עם בנותי ולהשאיר אותן בבית.
תודה לכם.

אני נהנתי
הייתי נהנית עם היה טיפונת יותר אינפורמציה על חינוך ביתי ולמידה בעיקר למען אלו שלא מבינים במה מדובר - אך כמובן שבראש ובראשונה זה היה סרט על משפחת שיפרון.

הדיון לאחר מכן הפתיע אותי לטובה בעיקר כי היה מי שלא שלל אלא דווקא התייחס באהדה, ודבריו של ד'ר הגרין - הפסיכולוג הקליני- היו צפויים וחסרי משמעות אמיתית לפחות עבורי.

סך הכל לדעתי שירות טוב לחינוך הביתי

אני צופה שוב בסרט...

אורנה,
להצדיע ולהריע לך,
כזו קטנה ודקה עם כל-כך הרבה כוחות, עוצמה ורכות!

את אישה נדירה
@}

אני גולשת כאן כבר מס' חודשים ונהנית! עכשיו לגבי הסרט אתמול: הסרט עורר כמה תחושות,
1) אורנה אישה מדהימה, חמה, סבלנית וסובלנית, אמא אמיתית, נותנת בלי סוף, תומכת.
2) את צפריר קצת קטלו לדעתי וחבל.
3) הילדים מתוקים.
4) עכשיו זה קצת קשה: ואני לא רוצה לפגוע באף אחד:
בסיום הסרט הייתי עצובה מאוד, דמעות עמדו בתוך עיני (ונזכרתי בספר אי הילדים)
משפחה מקסימה עם יכולות כאלה, בית ספר או לא בית ספר זה עניין שלהם אבל - הניתוק מהחברה נראה לי דבר נורא! עליבות החיים! עוני חומרי ואושר שלו.
הניתוק מהחברה נראה לי דבר קשה ממש, מדהים אותי איך הילדים הגדולים עם השנים הרגישו בצורך להיות עם בני גילם, להיות מעט מוקפים ולהיטמע בחברה!
נראה היה לי שגם להורים (אורנה וצפריר) לא היתה מזיקה חברה מדי פעם, אולי יש ולא ראו זאת בסרט אבל הישוב בו הם גרים מבודד מאוד ולא נוח לילדים מתבגרים בעיקר שיש להם כבר צרכים מסויימים שונים. הילדים כל כך מוכשרים ורק אם היתה להם נגישות לצרכים שלהם היה להם הרבה יותר נוח! הם היו הרבה יותר עצמאיים.
כל הכבוד לילדים: לנוגה המדהימה והמיוחדת, לגוני העצמאית (ילדים אחרים רק בגיל 18 מסוגלים למה שהיא מסוגלת בגיל 15, וזה בטח לא קל), ולבן (לא זוכרת את שמו) בחור מוכשר. אני עדיין חושבת שבשביל הילדים הגדולים שווה יהיה להם לעבור למקום עם יותר נגישות ובקרבה לילדים הגדולים שלא יהיה להם קשה, בסך הכל גם הם עדיין ילדים שצריכים את קרבת הוריהם (יחד עם קרבת בני גילם).
ורק בגלל זה נשארה בי תחושת עצב. מצטערת.

יש שידור חוזר של הסרט?
ראיתי וחבל שלא יצא לי להקליט אותו - יכולתי לראות אותו שוב ושוב..... ושוב ושוב... ו...

אני גולשת קבועה באתר אך מעט כותבת. לאחר הצפיה בסרט נשארה לי בעיקר תחושה של עצבות ועצבות גדולה.
אורנה וצפריר נראים אנשים מיוחדים בדרכם שלהם. אני בעד לגדל את הילדים לבד בעיקר בגילאים הצעירים אבל האם הם באמת לא חושבים שיש להתייחס לרגשות ילדהם? גוני נראתה עמצאית ומסתדרת נשמע לכם הגיוני שבגיל כה צעיר לא תרצה בית תומך וחם בקרבתה. נגה בפרוש אומרת לא טוב לי פה.{וזה כבר 200%}

לא רוצה להשמע שופטת אך עם כל הכבוד לחינוך הביתי יש דרכים רבות לקיימו ואם בחרו להראות חינוך ביתי דווקא את המשפחה הזו אני תוהה למה? האם חינוך ביתי נמדד ברמת הבדידות של המשפחה?
ולסיום מה זה אנשים חופשיים?

בעיני - סרט מקסים ומלא השראה.
מצטרף ל:
כשנגמר רק רציתי להיות קצת בשקט ולהשאר עם המתיקות בפה

לגבי הניתוק מהחברה נראה לי דבר קשה ממש, גם אני סבורה שהיה עדיף לו היתה יותר חברה זמינה לילדים (ואולי גם להורים).
לעומת זאת, המחשבה ש אם היתה להם נגישות לצרכים שלהם... הם היו הרבה יותר עצמאיים._ מבוססת רק על העדר מידע מספיק. כפי שציינת, _יש ולא ראו זאת בסרט. והמציאות הרבה יותר מרשימה מהסרט, הן מבחינת עצמאותם של הילדים והן מבחינות אחרות.

אכן סרט מקסים ומלא השראה.
ובאמת אנשים מיוחדים.
ואני מלאת הערכה לבית שהקמתם אורנה וצפריר, ולדרך שאתם מתווים לכולנו.

אני מגיעה ממקום שמיישם בעצמו חינוך ביתי. ואני חייבת לתהות:

נראה לי שדווקא בחינוך ביתי מוטלת עלינו ההורים החובה לדאוג לגירוי חברתי עבור ילדינו.
נראה לי שהבידוד הגיאוגרפי שבו אתם מצויים מקשה על הילדים.

אשמח לשמוע את דעתכם בעניין.

תגובות כגון -
הילדים כל כך מוכשרים ורק אם היתה להם נגישות לצרכים שלהם היה להם הרבה יותר נוח! הם היו הרבה יותר עצמאיים.

אני בעד לגדל את הילדים לבד בעיקר בגילאים הצעירים אבל האם הם באמת לא חושבים שיש להתייחס לרגשות ילדהם?

ממש מבאסות אותי. הסרט היה מקסים. הוא לא פתח פתח לדיון מסוג זה. איזו חוצפה ואיזו התנשאות להציע לאחרים הצעות "לשיפור" חייהם "לטובת" ילדיהם.

הוא לא פתח פתח לדיון מסוג זה. איזו חוצפה ואיזו התנשאות להציע לאחרים הצעות "לשיפור" חייהם "לטובת" ילדיהם.
מדוע?
אנשים חושפים בסרט את חייהם ואת דרכם. מדוע אי אפשר לשאול שאלות או להביע דעות על כך?

ורק אם ... הם היו הרבה יותר עצמאיים_ משמע - הילדים אינם עצמאיים, עומד בסתירה עם _כל הכבוד ... לגוני העצמאית.

מה שאני ראיתי - הילדים מאוד עצמאיים, אבל באיזשהו שלב הגדולים צריכים לבחור בין הקרבה להורים לבין הגשמת שאיפותיהם והגדלת ההיצע החברתי שלהם, בחירה לא פשוטה, שהיתה נחסכת מהם לו ההורים גרו קרוב יותר למרכז. מה שלא אומר שהבחירה הזאת לא לגיטימית כמו כל בחירה אחרת שהורים עושים עבור ילדיהם.
וגם אני מתה על רוני אבירם וניסוחיו הבוטים - הוא מדבר נפלא (ומה שמאכזב זה שהוא כותב הרבה פחות נפלא, ואף אחד לא עורך אותו כמו שצריך).

סרט מקסים על אנשים מעוררי השראה.
יישר כוח לכם!

וכאישה וכאמא, אני מצטרפת לנאמר לעייל:

_אורנה,
להצדיע ולהריע לך,
כזו קטנה ודקה עם כל-כך הרבה כוחות, עוצמה ורכות!
את אישה נדירה_.

ראיתי אתמול את הסרט על משפחת שפרון.
בהחלט אנשים נחמדים. אבל היה קשה לראות עד כמה ילדיהם אינם מאושרים. נכון, כל ילד משלם את מחיר החלטותיהם של הוריו . אבל עד כדי כך? להיות כל כך מנותקים? כל כך אחרים? כל כך צפויים לכל החיים לחותם הזרות והשונות?
ברגע שהם עומדים על דעתם ומתחילים להבין אפשר ממש לראות עליהם את האומללות. ברגע שהם יכולים הם בורחים משם.

סרט מרגש על משפחה יפהפיה.
גם אני סגרתי כשהפסיכולוג התחיל לדבר, כדי שהקסם לא יתפוגג. @}

התרשמתי רבות מהסרט. צפיתי בו יחד עם בן זוגי.
חששתי שהוא יצפה בו, משום שאני מנסה לשכנע אותו לחינוך ביתי ומשפחת שפרון בעיני קיצוניים בכל הנוגע לחינוך ביתי. חששתי שצפייה בסרט תרחיק אותו.
התבדיתי. (לא, הוא לא השתכנע).
מספר התרשמויות: גם הunschooling של שפרון הוא לא לגמרי unschooling. הגיחוך של צפריר למשמע השאלה על תוכנית משרד החינוך לא לגמרי נכון.
הרי מלבד מוזיקה, בישול, פיסול בחול וכישורים מילוליים וחברתיים ראיתי בסרט לימוד אנגלית (מחוברת) ולימוד חשבון לילד צעיר.
היה קצת נבזי מצד הפרופסור להעיר הערה על הילד הגדול שלא הופיע בסרט.
אגב, היישוב נערן אכן נראה מוזנח. אאל"ט זה היה קיבוץ מצליח ושוקק. עצוב לראות את מצבו כיום. (אין באמור לעיל לפגוע או להעביר ביקורת על משפ' צפריר ותושבי נערן בכלל).
בסרט נראה כאילו אורנה עובדת בלי הפסקה. זה כבר לא תינוק קטן שדורש את כל תשומת הלב או "זמן לעצמי". זו כמעט עבדות. האמנם זהו המצב הקיים או שהיתה הדגשה יתר על המידה בסרט?
לסיום, שוב, התרשמתי לטובה.

_תגובות כגון -
הילדים כל כך מוכשרים ורק אם היתה להם נגישות לצרכים שלהם היה להם הרבה יותר נוח! הם היו הרבה יותר עצמאיים.
אני בעד לגדל את הילדים לבד בעיקר בגילאים הצעירים אבל האם הם באמת לא חושבים שיש להתייחס לרגשות ילדהם?
ממש מבאסות אותי. הסרט היה מקסים. הוא לא פתח פתח לדיון מסוג זה. איזו חוצפה ואיזו התנשאות להציע לאחרים הצעות "לשיפור" חייהם "לטובת" ילדיהם._
ליזה ליזה- למה?
בוודאי שהסרט הוא פתח לדיון. גם לעוסקים בחיונך ביתי וגם למבקרים אותו. אף אחד לא מחייב את אורנה וצפריר לענות אבל לשאול ולתהות מותר. זוהי דרכם של בני אדם.

וגם- הדיון בסוף היה פורה בעיני.
חשוב והמשך ישיר לסרט.

מעט נחמה,

בסיום הסרט הייתי עצובה מאוד, דמעות עמדו בתוך עיני (ונזכרתי בספר אי הילדים)

תודה על הדאגה. לסרט באמת יש אוירה נוגה שעשויה לגרום לעצב.

משפחה מקסימה עם יכולות כאלה, בית ספר או לא בית ספר זה עניין שלהם אבל - הניתוק מהחברה נראה לי דבר נורא! עליבות החיים! עוני חומרי ואושר שלו.

האם עדיף עושר חומרי וסבל סוער? ודאי אינך מתכוונת לזה. וגם, היכן הקשר בין עוני חומרי וניתוק חברתי?

הניתוק מהחברה נראה לי דבר קשה ממש,

לי הוא לא קשה - כי איני מרגיש שהוא קיים. בחיי הוא קיים בעיקר כדאגה של אנשים אחרים, לא שלי. כל זאת בשמי.

מתבגרים בעיקר שיש להם כבר צרכים מסויימים שונים. הילדים כל כך מוכשרים ורק אם היתה להם נגישות לצרכים שלהם היה להם הרבה יותר נוח! הם היו הרבה יותר עצמאיים.

אכן, חיי אינם נוחים בימים אלה.
של מי כן?
ולגבי עצמאות, באמת אין בעיה אתה. חוגגים אותה פעם בשנה והכל בסדר

.

כל הכבוד לילדים: לנוגה המדהימה והמיוחדת, לגוני העצמאית (ילדים אחרים רק בגיל 18 מסוגלים למה שהיא מסוגלת בגיל 15, וזה בטח לא קל), ולבן (לא זוכרת את שמו) בחור מוכשר.

בתור הבן, תודה.

_בהחלט אנשים נחמדים. אבל היה קשה לראות עד כמה ילדיהם אינם מאושרים. נכון, כל ילד משלם את מחיר החלטותיהם של הוריו . אבל עד כדי כך? להיות כל כך מנותקים? כל כך אחרים? כל כך צפויים לכל החיים לחותם הזרות והשונות?
ברגע שהם עומדים על דעתם ומתחילים להבין אפשר ממש לראות עליהם את האומללות. ברגע שהם יכולים הם בורחים משם._

קודם כל, תודה על הדאגה. כדי להניח דעתך, אספר לך שלא הייתי מחליף את חיי בשום חיים אחרים.

למקרא תגובות כאלה אני רוצה להזכיר, שכל מה שמשודר בטלויזיה הוא סיפור; ואכן, כפי שכאשר אדם מספר לחברו סיפור ששמע, מוסיף הוא את השקפותיו ואת פרשנותו אל תוך הסיפור, גם הסרט הזה הוא תמונה דרך משקפה של אחת, שירה בצלאל, וודאי של עוד הרבה משקפים בדרך.
אז אולי על בעלי המשקפים צריך להצר, ועל כל מי שנחמץ לבו בעדי או בעד משפחתי, שמעתה בדמו תהיה טיפת דם חמוץ.

צפיתי כמו כולכם בכתבה שהיתה מענינת מאוד ונוגעת ללב.
רציתי לשאול שאלה שהטרידה אותי אחר כך ,הבחירה בלפרוש ממקומות עבודה מסודרים של שני בני הזוג
איך נשמרת רשת הבטחון הכלכלית?(שאלה של חס וחלילה ,זה נשמע נורא פולני ,,,)
פשוט לא חושבים על זה,וזהו?

הדברים שאמרתי התיחסו בעיקר לאחיותיך גוני ונוגה. הן אלו שביטאו את מחשבותיהן על חייהן. לכן, רק הן תוכלנה להכחיש את מה שאמרתי בקשר לחוסר שביעות הרצון (בלשון המעטה) שהן חשות.
פלמונית,
וואו, אני מתחילה להרגיש שאולי טוב שלא ראיתי את הסרט...
אסתפק כאן בלומר שהחוויה שלי מהיכרות עם אחת מהאחיות שהזכרת היא שונה מאד ממה שאת מתארת.

הבדידות הכפויה הזו על הילדים נראית לי מוגזמת , ומה שהוכיח זאת זה הבריחה של הגוזלים הגדולים מן הקן.
לא הבנתי...

רוצה בהזדמנות חגיגית זו להודות למשפחת שפרון, שבזכות מאמר קצר ולא מחמיא במוסף סגנון אודותיכם, התוודעתי לחינוך הביתי בארץ.
יתרון הסרט בחשיפה ומי שרוצה את האמת צריך להתקרב ולהכיר.
ואם זה מה שהיא הצליחה למצוא בשנה וחצי של חיפוש-אשרי לכם.

_משפחה מקסימה עם יכולות כאלה, בית ספר או לא בית ספר זה עניין שלהם אבל - הניתוק מהחברה נראה לי דבר נורא! עליבות החיים! עוני חומרי ואושר שלו.
הניתוק מהחברה נראה לי דבר קשה ממש, מדהים אותי איך הילדים הגדולים עם השנים הרגישו בצורך להיות עם בני גילם, להיות מעט מוקפים ולהיטמע בחברה!
נראה היה לי שגם להורים (אורנה וצפריר) לא היתה מזיקה חברה מדי פעם, אולי יש ולא ראו זאת בסרט אבל הישוב בו הם גרים מבודד מאוד ולא נוח לילדים מתבגרים בעיקר שיש להם כבר צרכים מסויימים שונים. הילדים כל כך מוכשרים ורק אם היתה להם נגישות לצרכים שלהם היה להם הרבה יותר נוח! הם היו הרבה יותר עצמאיים._

הבדידות הכפויה הזו על הילדים נראית לי מוגזמת , ומה שהוכיח זאת זה הבריחה של הגוזלים הגדולים מן הקן.

הדברים הללו אין להם קשר לחינוך ביתי- חסר ילדים שגרים במקומות רחוקים וכשהם גדלים עוזבים לעיר הגדולה?

מה שצפריר אמר באחד המפגשים איתו זה שההורים קובעים את נסיבות חייו של הילד, ואני מסכימה איתו. אף אחד לא שאל אותי כשהייתי בת ארבע אם אני רוצה לעבור לאמריקה, ואף אחד לא שאל אותי כשהייתי בת 11 אם אני רוצה לחזור לארץ - שניהם ניתוקים אכזריים מבחינתי, בית ספר או לא, אם כי ביה'ס רק החמיר את העניין.. אממה - היום בפרספקטיבה לאחור אני יכולה לראות את היתרונות.

ילדי משפחת שיפרון לא נראו לי עצובים - וכמו שאמר קלא אילן כל אחד מפרש את הדברים על פי עולמו שלו.

צפריר שלום, אהבתי ממש את הדברים שלך, למרות שגם בי נשאר מעט עצב (על הבדידות). אני מניחה שאם תסתכל על החיים שלי מהמקום שלך או לא רק שלי אלא על חיים של אנשים שכן חיים במרוץ המטורף הזה - גם החיים של אנשים אלו יראו לך עצובים מהמקום שלך (זה כמו תאוריית הדשא הירוק של השכן) .
ולמרות הכל טוב לי בחיי ולא מתחשק לי לשנות בהם משהו.
כל טוב ונחת.

הקטע שהכי ריגש אותי אישית בסרט היה כש"הבן" מנגן בקונצרט השנתי. וכל המשפחה מאד מתרגשת ונוסעת. ואורנה לובשת את השמלה היפה(חגיגית?) שלה עם הפרחים. היה משהו כל כך מתומצת ברגעים האילו. הדרך שבה צפריר וורנה באמת העריכו את ההישג/פרי עמלו של "הבן". משהו כל כך טוטאלי. בהשווה,אולי,להורים שהולכים לשמוע את הקונצרט מתוך "צריך" או אולי "לראות את אתמורה לכסף שאנחנו משלמים" או פשוט סתם "לעשות נחת לילד". אצללכם, השפרונים,זו היתה חוויה כל כך עמוקה. מאד התרגשתי. אני חושבת שלידי משפחלת שפרון ישארו זכרונות מאד עמוקים ומיוחדים מהילדות ומחווית הגדילה בכלל,להורים כמו אורנה וצפריר. וכמו שאורנה אמרה,כל הורה עושה טעויות על גב הילדים ואין הורה מושלם. ולפחות מתוך ההשלמ הזו באי השלמות,לחיות את החיים מתוך אמת כל כך טהורה ולדעת שהיית שם אתה עצמך לאורך כל הדרך.
הזדהיתי מאד עם המקום בו אתם חיים. ואני חשבתי שאני חיה בלב המדבר השומם. חהחה. אצלינו יש מתנ'ס, חוגים,הצגות מידי פעם. לעומת היישוב בו אתם חיים,מצפה נראית כמו the big city. הכניס אותי לפרופורציות. תודה.
משהו אחרון שחיזק אותי מאד....אני לא עושה חינוך מהבית בשלב זה. יש לי ילד בן 3 וחצי בגן ועוד אחד קטן בבית. וכשראיתי שגם אתם התחלתם במסע הזה רק אחרי שהיו לכם שלושה ילדים-נתן לי תקווה וכוח. אני מאמינה שכשאגיע למקום הזה הדברים יראו פשוטים יותר. גם יכולתי לראות שהילדים עוזרים מאד האחד לשני ויש להם חלק גדול בכל התהליך.

לחוסר שביעות הרצון
חוסר שביעות הרצון שציטטו מגוני ונגה לא היה על החינוך הביתי או על משפחתן או על הוריהן.
הן לא היו מרוצות מאספקטים מסוימים של החיים בנערן.
ובכן, מה שלא נאמר בסרט הוא שמשפחת שפרון עברה לנערן לא כל כך מזמן, ועד אז היא היתה בגליל העליון, בקירבה גדולה ביותר למשפחתם הקרובה והמכובדת (המכובדת - מתייחס למשפחתה הותיקה של אורנה בקיבוץ, ששמו לא הוזכר והקשר של משפחתה לא הוזכר).

כמות המידע ש"הועלמה" בקשר למשפחה - אסטרונומית (כולל העריכה של עלון "באופן טבעי", אף מלה על עבודתה של אורנה, אף מלה על אחותה, כלום, כאילו בחלל ריק). כך שהילדים היו רגילים להיפך מבידוד חברתי - קירבה חברתית ומשפחתית גדולה, משפחה תומכת לאורנה. מי שיודע את זה, מבין את דבריה של אורנה על הסכמתה ללכת בעקבות בעלה למדבר. מי שלא יודע - לא יודעת מה הוא בדיוק חושב לעצמו.

לדעתי זה אומר משהו על יוצרי הסרט, שהם נמנעו מלהתייחס לתולדות משפחתה של אורנה, אבל לעומת זאת נראה להם "סימלי" ו"אמנותי" לקחת את צפריר ל"בית ילדותו" ב"סביון" (כמה "סימלי", תוך הדגשה קלישאית של המעברים והצגה תלושה מכל הקשר של ה"עוני" הכלכלי).

גם מתוך כל מה שצפריר אמר, המשפטים הראשונים שמצוטטים ממנו ׁ(גזורים בבירור, במספריים גסים, מתוך איזה הקשר רחב שלא קיבלנו) מציגים אותו כמין מיסטיקן סהרורי תמהוני, כולל ה&^%$ לקרוא לפרחי באך "מיסטיקה" (על הומיאופתיה הם לא שמעו שם).
(מי שמכיר את צפריר יודע איך לשמוע משפט כמו "הפרחים עונים לי". מי שנתקל בזה בתור אחד מדיבוריו הראשונים, ולא יודע בכלל מי הוא, מה ההומור שלו ומה הוא עושה - אני רק יכולה לדמיין מה אנשים "רגילים" שמעו...).

מה שמזכיר לי, אגב, פרשנות של יוצרי סרט: אתם מבינים שהסריטו והקליטו אותם שעות על שעות במשך חודשים על חודשים, ומתוך כל-כל-כל-כל-כל מה שהם אמרו ועשו, בחרו באופן מגמתי משפטים בודדים - אצל אורנה אפילו פעמיים את אותו ציטוט?

בקיצור, אתם יכולים להבין שלא אהבתי במיוחד חלק ממה שנעשה בסרט.
אני מאוד נהניתי לצפות בו. לדעתי הילדים מתגלים שם כמופלאים, אורנה וצפריר כהורים אוהבים, מודעים, רהוטים, חושבים, משכילים ותומכים, ונוף המדבר כנקי וקסום.
אבל כשאני רואה סרט כזה ושמה לב לקו המנחה מאחורי הבחירות והחיתוכים של יוצריו, לקלישאות שלהם, למה שהם מדגישים ולמה שהם מחביאים, ואחר כך אני רואה מגיבים כמו ד"ר גרין שהקלישאות (תמהונים, מבודדים, שונים ועוד) "עבדו" עליהם ישר ואת המשפחה האמיתית הם בכלל לא ראו (ילדים מדהימים, מוכשרים, עצמאים, בעלי כוח רצון ומשמעת עצמית, סקרנות ואיכפתיות, רצון ללמוד וכוח להוציא לפועל, ואהבה גדולה) - אני חושבת "אפשר היה לעשות סרט אחר".

רוני אבירם היה מצויין, וממש נהניתי מכל מלה שלו.
אבל עוד עדות לחשיבה קלישאית: להביא פסיכולוג קליני. מה לו ולחינוך הביתי? במה הוא רלבנטי יותר מרופא ילדים או הגיסה של השכנה?
תביאו איש חינוך, שינסה לומר מול רוני אבירם משהו על חשיבות בית הספר (-;

תגידו, זה לא ברור לכל אחד מכם שכל אחד אחראי לחייו?
חיי מספיק לא נוחים כדי שאוכל לומר שאיני מרוצה, אולם הם מספיק נוחים כדי שרק אומר שאיני מרוצה. מאוד ברור לי שאני אחראית לחיי, ומה שאני רוצה לעשות אני יכולה. אני יודעת שאני יכולה לעבור לגור במקום אחר, למה אני עדיין לא עושה את זה? לא יודעת. מתישיהו זה יקרה. בין אם הורי יגורו בנערן או בכל מקום אחר.

בכל מקרה, אני לא חשה ניתוק חברתי, מצאתי פתרון לבעיה הזו. פתרון לא נוח, היה קל יותר אילו הורי היו חיים במקום אחר, אולם איני יכולה לומר שאני חיה בנערן. אני נמצאת שם חצי שבוע, במקרה הטוב.

ובכן, מה שלא נאמר בסרט הוא שמשפחת שפרון עברה לנערן לא כל כך מזמן, ועד אז היא היתה בגליל העליון, בקירבה גדולה ביותר למשפחתם הקרובה והמכובדת
זה בהחלט נותן אור מחודש על סויגות מסויימות שמעסיקות אותי בנושא הזה. אני,למשל,חיה במדבר בלי שום משפחה בסביבה ועם ילדים מאד קטנים. וזה נורא קשה. איך אפשר רק לתת ולתת ולהכיל ולתת מבלי להתמלא קצת מידי פעם?

תגידו, זה לא ברור לכל אחד מכם שכל אחד אחראי לחייו?
לא לכל אחד.
ובדיוק על זה הסרט (שלא ראיתי, אבל הקליטולי) (-:

נבחרו בפינצטה על ידי הבמאית
הנה צפריר אמר את זה בדיוק נמרץ.
אגב, גם בנזוגי היה מאוד מרוצה מהסרט, מרוב שהתעלף מההצגה המגמתית והמטעה כל כך (-:

צפריר, אתה מרוצה מהסרט כי "הכל לטובה" ואתה בעמדה שעדיף לו לאדם להיות מרוצה ולראות את חצי הכוס המלאה?
גם אורנה מרוצה?
(אגב, בתור אמא מיניקה אני מאוד לא אהבתי את זה שמצלמים את אורנה מיניקה בלי שום רגישות, כאילו בכוונה - לא יכולים לעשות קלוז אפ לפנים שלה כשהוא מתחבר או גומר לינוק? זה ממש רלבנטי לכם לסרט להציץ לאורנה מתחת לחולצה?)
בעיני היה מוזר, שמישהי שחשבתי שהיא חברה שלכם (או משהו כזה) תעשה סרט כל כך מזוייף במגמתיותו.

הסרט מגמתי?
גם לדעת משפחת שפרון?
לא הבנתי את הבעיה עם סצינת ההנקה. נראה לנו טבעי ("זה קצת?" שואלת נטע).

בסצינת ההנקה אין כל בעיה, חוץ מזה שבמקרה חלק מהחזה של אורנה נחשף (באופן טבעי) בסוף ההנקה, והמצלמה נשארת תקועה שם. באורנה אין שמץ של אקהיביציוניזם, היא לבושה בצניעות, והפלישה של המצלמה נראתה לי ממש לא עדינה ולא במקום. זה נעשה גם לאלונה בסרט (ביומעיון), ונדמה לי שגם לעוד.

רגע, רגע....
'הילד עם הכינור הוא קלא אילן ?!.....זו הפתעת היום בשבילי.

קלא, דמותך הוירטואלית הצטיירה בעיני כמו 'איש גדול' שבטח כבר עבר את גיל עשרים. הייתי משוכנעת שקלא הוא הבכור לבית שפרון שהעדיף לא להצטלם.
התרגשתי כשניגנת בקונצרט ובכל פעם שהופעת על המסך חשבתי לעצמי: איזו מנה גדושה של צניעות 'לקח' הילד מאמא....

היה נחמד לשמוע את נטע מפזזת בדרך לקונצרט בג'ינג'יוּת שלה, את "לגור בדירת פאר...לחשוב שאתה מליונר"....
זו היתה קריצה משעשעת.

צרור חותמים נאים ליד קופסת העץ הקטנה גם הצטלמו יפה בשעה שדיברת צפריר, וגם הטיול בין הצמחים העיד במפורש על העיסוק והפרנסה.
אני דווקא הרגשתי שהבמאית ערכה את הסרט עם הרבה אמפטיה.

כל היום אני חושבת על המשפחה היפה שלכם.
פתאום אני קולטת את אורנה כהתגלמות הענווה, כאילו אישה בלי אגו החיה לצד איש שרק הכריזמה שלו צריכה מרחב של שניים שלושה חדרים לפחות |בחיוך|

יפה ומשקפת היתה 'יירית הפתיחה' של הסרט:

"לפני שבע שנים החליט צפריר לעזוב את הגליל.
הוא לקח איתו את אישתו אורנה ואת ששת ילדיו
וכולם עברו לגור בנערן בבקעת הירדן"

תבורכו כולכם
@}

אבל כשאני רואה סרט כזה ושמה לב לקו המנחה מאחורי הבחירות והחיתוכים של יוצריו, לקלישאות שלהם, למה שהם מדגישים ולמה שהם מחביאים, ואחר כך אני רואה מגיבים כמו ד"ר גרין שהקלישאות (תמהונים, מבודדים, שונים ועוד) "עבדו" עליהם ישר ואת המשפחה האמיתית הם בכלל לא ראו (ילדים מדהימים, מוכשרים, עצמאים, בעלי כוח רצון ומשמעת עצמית, סקרנות ואיכפתיות, רצון ללמוד וכוח להוציא לפועל, ואהבה גדולה) - אני חושבת "אפשר היה לעשות סרט אחר" .
אי אפשר להסכים יותר ממה שאני מסכימה איתך.
ממש ניסחת לי את התחושה שלא הצלחתי להגדיר לעצמי אתמול - מחד ראיתי והיתה לי הרגשה שאני מבינה בדיוק על מה מדובר, ומה לא רואים בסרט (ואני בכלל לא מכירה את שפרונים למעט מפה). מצד שני היתה לי עוד נק' מבט - כי ראינו אצל חברים מינסטרימים וחבר היה מזועזע ועשה חיבור של חינוך ביתי = בידוד, עוני, תמהונות וכו'. וגם הרבה "אני לא מבין".

לגבי גוני ונגה, חברי העלו את הטענה: "אבל הנה הן צריכות חברה" ואני בכלל לא הבנתי אותה - נכון, הנה הן צריכות חברה והן מצאו אותה בזמן שהצטרכו לה - לא בזמן שהן הצטרכו לאמא ואבא שלהן כפו עליהן חברה (כפי שעושים בחינוך הלא ביתי). בעיני זה ממש "ככה צריך להיות".

רוני אבירם היה מצויין, וממש נהניתי מכל מלה שלו. גמאני גמאני והוא גם עזר לדר' גרין להאיר את עצמו באור לא כל כך מחמיא... וסליחה לגרין שאני מרוצה שלא החמאת לעצמך...

ולשפרונים כולכם

אני לא ראיתי עוני.
תסבירו לי.

תודה לכם ,משפחת שיפרון . היתם אמיצים על שהסכמתם להחשף .
אתם מאוד יפים בעיניי,
למרות , שאני יודעת שבסרט ערכו , השמיטו וקיצצו , נהנתי ממה שראיתי .

אנחנו בבית (הבן עוד חודש בן 3), שמחים על כל אמירה של משהו מהקהילה לתקשורת .כולל המאמרים הנהדרים של יונת השרון ודני לסרי ב"הארץ".
אולי זה יעזור לאמא שלי להבין שאני לא לבד בעולם שחושבת שככה טוב .

לגבי הישוב במדבר - נראה לי שמי שעושה את ביתו במקומות מבודדים כאלה הוא חלוץ , כמו סבא וסבתא שלי , שאני מאוד הערכתי אותם . ציונות .זה לגיטימי לגור שם בדיוק כמו בכל ישוב אחר .אם הממשלה וכל מני הסוכנות היהודית מאשרים הקמת /התגוררות שם.
נראה לי שלגור בת"א , עם כל הזיהום אויר והכבישים המסוכנים זה לא הכי 'לטובת הילדים '.

אני לא ראיתי עוני.
צילומים של ישוב שאין בו גינות "מטופחות מעוצבות" מול סביון של העשירים
ציטוט של (חצי?) משפט של אורנה -שאם מודדים בהכנסה אז הם עונים להגדרת עוני - אני כמובן שמעתי את ההמשך שהם בוחרים לצרוך פחות וכו'' פשטות מרצון, אבל זה כי אנחנו מכירים למי שלא מכיר זה עשוי להשמע כמו.... עוני.

אני יחסית חדשה כאן...
ראיתי את הסרט והוא עורר בי רגשות ומחשבות רבות. יש לי 2 ילדים ושניהם במוסדות הפורמליים. יש לי הרבה ביקורת על מערכת החינוך אבל דרך של חינוך ביתי לא מתאימה לי.
מצד אחד הסרט עורר בי שמחה ואף קנאה למראה המשפחה. אכן משפחה שבין אם כל הילדים כרגע בבית או לא נותנת תחושה של חום ובית. זוג מקסים וילדים פשוט מרגשים בשונות וביופי שלהם. ברור לי שלמשפחת שפרון דרך החיים הזו מתאימה ו'עובדת'. אגב, לי הילדים הבוגרים לא נראו כ"כ עצובים, זה בהחלט טבעי שירצו להרחיב מעגלים בגילם וההורים מאפשרים. יש להם קושי אבל יש להם גם יכולת להתמודד
מצד שני היה לי קשה עם מספר דברים שנאמרו- צפריר אמר שהוא לא מוצא שום דבר רלבנטי בחומר של משרד החינוך. אני רואה את החומר שנלמד בגן ובבי"ס של ילדיי ומוצאת הרבה דברים רלבנטים. הבעיה בבי"ס היא לא ה"מה" אלא ה"איך" מלמדים. אני חושבת שהורה מודע יכול לעשות הרבה למען ילדיו גם אם הם בחינוך ה'רגיל'. אני מקשיבה הרבה למה שהם אומרים שהם חוזרים הביתה, בודקת מה עובר עליהם רגשית, מבררת מה למדו ונותנת את הפרספקטיבה שלי. אנחנו ב'עדר' אבל לא מצייתים ולא עוורים. כשיש בעייה עם מורה אני מטפלת בעניין עם הרבה כבוד לילד/ה וגם למורה.
למה אני כותבת את כל זה? כי רציתי להזכיר שדרך משפחת שפרון מצויינת עבורם אבל בטח לא מתאימה לכולם ולא מצדיקה ביטול של מערכת החינוך מן היסוד. אני גם הראשונה להודות שעבורי בי"ס הוא גם בייביסיטר וככזה כוחו ומשמעותו בחיי ילדיי מוגבלת.
בנוסף- המושג אנשים חופשיים הוא בעייתי. כאידיאל סבבה אבל לטעמי אין חיה כזאת. גם הילדים במשפחת שפרון אינם חופשיים לגמריי. הם עושים הרבה בחירות בחיים וזה מצויין אבל גם הם מוגבלים בכסף, זמן ומקום.
ובנוסף (אחרון, מבטיחה)- אורנה התייחסה בזלזול לנשים שצריכות ספייס. אני אישה שצריכה ספייס, אני שונה ממנה, ואני מרגישה שהצורך שלי ממש בריא לי ונכון
תודה@}

בשמת, זה מדהים מה שאת כותבת על הסצינה של ההנקה...
אני ראיתי את זה לגמרי הפוך ממך

חשבתי, איזה יופי שהמצלמה ממשיכה בענייניה, בדיוק כמו אורנה ואורין ונטע.
ואיזה יופי שמצלמה לוקחת את התמונה מזווית כזו שמאפשרת לראות את ההנקה הבאופנית המובנת מאליה של אורנה, ויחד עם זאת לא חושפת אותה לגמרי.
זה היה מדוייק בעיניי, וגם נוגע ללב כשנטע 'משגיחה' שאורין לא ירעיש וגם לא ירים לאורנה את החולצה יותר מידי.
בכלל, נטע נראתה לי כמו הפיה הטובה של אמא בסרט הזה. גם כשהיא שכבה ליד אורנה על המזרונים.

תודה צפריר ,
"צמצום למען עבודת חיי "- המשפט הזה תופס אותך חזק, לא מכירה אנשים שעוסקים בעבודת חייהם ,אולי חוץ מהמורה שלי לפיסול.

מה שחסר לי ,ולא מצאתי כאן בכתובים ,הוא ההמשך ,
אני מאמינה שהחינוך הביתי תופס חלק גדול מההוויה האישית והמשפחתית שלכם,כמו גם הקהילתי.
מה יקרה כשהילדים יגדלו, האם אז תתהפך המגמה והווקטורים יופנו כלפי חוץ?

הבנתי משהו.
ציפיתי שהסרט יהי הסרט הסברה על חינוך ביתי (סרט תדמית כמו שאומר דלת אחורית) וקצת התאכזבתי מכך שלא היה. אבל בעצם זה היה סרט על משפ' שיפרון. בהכירי את דברי צפריר פה לא היתה צריכה להיות לי כל ציפיה שכזו.
בכל מקרה אני שמחה שעשיתם אותו,שמחה ששודר, ושמחה שראיתי אותו.

שליחה על ידי יעל* » 18 ינואר 2005, 16:17

"...קל לפטור את החבורה הבומבמלית הזו כמשפחה המתגוררת במעלה שנטיפי פינת מורדי המקלחות, אבל "אנשים חופשיים", סרט מצוין ומאופק של שירה בצלאל, לא הניח לכם. אורנה וצפריר שיפרון הציגו אלטרנטיבה מסודרת, מנומקת, לא פשוטה לביטול; האם ניתן לפטור בלא כלום את אמונתו של צפריר, לפיה בית ספר הוא בסך הכל דרך להפוך ילדים לחיילים ממושמעים?

האם מערכת החינוך בישראל לא נועדה, אחרי הכל, ליצור בני 18 שיהיו מוכנים "להרוג ולהיהרג", כדברי שיפרון?

אתם יודעים שהוא צודק. אתם גם יודעים שילדיה של משפחת שיפרון הצטיירו כאינטליגנטיים, יצירתיים ורהוטים יותר מעדר הקרנפים האפורים שמנפיקה מערכת החינוך הלבנתית.... "אנשים חופשיים" הציג את כל הסתירות האלה וחשף את המורכבות, היופי והבעייתיות שבבחירותיה מערערות-המוסכמות של משפחת שיפרון. לא יכולתם לצאת ממנו עם מסקנה סופית, אבל ראיתם אלטרנטיבה אמיתית בפעולה. בערוץ 2 של עכשיו לא היו מתעדים את זה. דברים כאלה עושים לוועדת המכרז חררה."*

רענן שקד, ידיעות אחרונות של היום.

השמטתי את העקיצות. לעיונכם ב YNET , אם אתם מתעקשים. הבאתי את השורה התחתונה בדבריו, גם לשיטתו.

ורציתי להוסיף, כי כשאורנה דיברה בכאב על הנורמה לשלוח תינוקות למעון בגיל שלושה חודשים, בכיתי.

מכיוון שאני מכירה היכרות וירטואלית את רוב המשתתפים, היה בשבילי הלם קל לראות עד כמה הם באמת צעירים:-)
אהבתי את "הפרחים דיברו אליי חזרה"...
אבל הרושם הכללי של הסרט היה מעולה, לדעתי. אני לא ראיתי בו "רק קשיים".
2 קטעים שעצבנו אותי:
1 הקטע שבשמת כתבה עליו, עם ההנקה
2 את הצורה שבה הם הציגו ש"צפריר לא עוזר בבית".
בכלל, מי שלא מכיר את צפריר עלול לקבל הרגשה שהוא לא עושה שום דבר כל היום...

סרט מאוד מרגש. ילדים אמיצים וכנים, מישירים מבט לחיים. אורנה כל כך יפה ומאירה, יכולתי להקשיב לה, לקול שלה ולדברים, עוד ועוד. וממש ממש מובן לי למה 'הלכת אחריו למדבר'

הבדידות הכפויה הזו על הילדים נראית לי מוגזמת , ומה שהוכיח זאת זה הבריחה של הגוזלים הגדולים מן הקן.
משתמע מכך שבעיניך טבעי וטוב שנערים מתבגרים ישארו לגור עם הוריהם כל הזמן ולא יצאו להתנסות גם בחוץ. בעיני זה לא טבעי, ולהרבה משפחות זה גם לא טוב -- ויעידו על כך עימותים בלתי פוסקים שמספרים עליהם הרבה הורים לנערים מתבגרים. מה שאת קוראת "בריחה" של הגוזלים מן הקן היא בעצם התקופה בה הם לומדים לעוף. זה לא מעיד על בעיה, אלא על התבגרות בריאה.

צפריר ואורנה היקרים!
הטלויזיה אצלנו בבית תקועה במרתף והאנטנה לא מי יודע מה . זה מבחירה (סופסוף משפחת מאוד מרגישה שיש לה בחירה חופשית במשהו...(-;)
אתמול בלילה, כשחזר האיש מה"שדה" ישבנו לראות אתכם. היתה לנו נחת של פולנים!
אמנם האיש טען שמוציאים את צפריר פחות טוב וקוטעים אותו. אבל אני הסתפקתי במלאכיות של אורנה.
הידד על הפתיחות ! הידד על המטרה והביצוע, על השלמות הנפשית!
חן חן מאיתנו המבינים את האמת והלא מסוגלים להרים את עצמם ליישם אותה....
רק מילה לגבי הדיון, עד עכשיו חשבתי שפסיכולוגים רואים את נפש האדם בראש, ועכשיו התברר לי שהם רואים את החברה כדבר החשוב, לי זה נשמע מידי קומוניסטי.... מזל שהביאו את דר' רוני אבירם (שהיה שוס!)
<אגב, האם הוא קרוב של איטו?>

מעניין. היה לי מעניין ביותר. הסרט, וגם הדיון כאן, באתר, בעקבות השידור.
סופסוף לראות ממש, במו עיניי, את פני האנשים, לשמוע את קולותיהם, ההבעות ומחוות הגוף.

וזה רק סרט. זה רק מקטע, ערוך, קצוץ, מנוהל, תוצר של הרבה מאוד החלטות "מקצועיות", אסתטיות, קולנועיות, טכניות, פופולריות ואידיאולוגיות.
זו לא משפחת שפרון. זה סרט שביימה שירה בצלאל על משפחת שפרון.

ומעניין עוד, כי נוכח הדיון כאן באתר, שהתחרז לפרקים עם מחשבות שחלפו בראשי תוך כדי הצפייה ולאחריה, "נמצא" (כמו שצפריר כותב) שציפיתי/ציפינו לחזות בדבר-מה מושלם. תמונה חיה ומושלמת שתרגיע את חרדותינו, תשקיט את ייסורי מצפוננו, ותספק לנו טיעונים מוחצים (באוֹמֶר ובתמונה) לכל מתנגדינו, הפנימיים והחיצוניים...

ולא כך הוא! האם אנחנו מצפים מסרט-תיעודי-על-משפחה-כלשהי שישקף עבורנו תמונה "מייצגת" ומושלמת של "המשפחה" כפרדיגמה?
משפחת שפרון היא עולם שלם. עולם בפני עצמו (ואני לא מכירה אתכם אישית, אבל הרשו לי לשער). ויש בה שמחות ועצבונות, קשיים ורכויות, התמודדויות מסוגים שונים, רגשות, אילוצים, פשרות ונחישויות. ויש גם זמן. ומשך. ורצף. עבר, הווה, עתיד. ואת זה קשה מאוד ללכוד בצלולויד.

משפחה. פשוט (במלוא המורכבות) משפחה.

משאלה ילדותית, נאיבית (שלי), ביקשה לראות בסרט צוהר למופת, שלמות גבישית, צלילות שאין בה רבב.
הא! עוד שיעור מהדהד של באופן טבעי נכנס לסטטיסטיקה...

משפחה, חיים, זוגיות, גידול ילדים, חיים בישראל, התמודדויות-פרנסה, חיים אלטר-אורבניים - רשימה כה ארוכה של "כותרות", ובכל זאת, כל אלה הם מקצת מהנושאים שעלו בסרט, ושיקפו לצופים חלקי-פנים משלהם. שיקפו תשבירי-מציאות, זוויות נוספות, אחרות, דומות ושונות לשלהם. וזה עוד בלי לדבר בכלל על חינוך ביתי.

מזל שנעשה הסרט, אני שמחה על ששודר, ומקווה שייעשו עוד סרטים רבים על חברי קהילת ההורים והילדים החופשיים.
הסרט הזה, שאינו מושלם כלל ואינו יכול להיות כזה, ומכוון לקושי-שבהיות-חלק-ממשפחת-שפרון - כבר הוא, כשלעצמו, נמצא (הא! התמכרתי) פוער סדק צר, "שדרכו היא יכולה פתאום להתגלות" (כמאמר מאיר אריאל).

תודה לשפרונים, ותודה על הבלתי-שלם, הבלתי-מושלם. שיישאר לכולנו מקום להיות. שלא נישאר בחוץ. @}

גמני ראיתי את הסרט ולכל אורכו עלו בי תחושות מעורבות. מצד אחד, המשפחה הכל כך נעימה ומיוחדת הזו, הילדים, וההורים. מצד שני ניסיתי לדמיין מה היה מרגיש מישהו שאינו "באופני" והיה נדמה לי שאנשים שלא מכירים את הדרך הזו היו חשים שמדובר על עוד משפחה תמהונית, על הורים שגררו את ילדיהם ל"מדבר" חברתי, אבל כל זה היה כשניסיתי להיות מישהו אחר. כשצפיתי מתוך עיני שלי, ראיתי המון רכות, הקשבה לילדים, אהבה גדולה בין אורנה וצפריר, אהבה גדולה בין הילדים, ומאוד אהבתי את מה שנוגה סיפרה לגבי השיחות שמתנהלות סביב השולחן הגדול וכמה הן מעניינות - כמה משפחות יכולות להגיד משפט כזה, אצל כמה משפחות בכלל עוצרים על מנת להקשיב אחד לשני ועוד חושבים שזה מרתק כל כך,
לי עדיין אין ילדים משל עצמי, ואין לי שמץ של מושג אם אצליח אי פעם לגדל את ילדיי העתידיים מחוץ למערכת החינוך, אבל משפחה כשלכם מעוררת השראה ונוטעת בי תקוה שזה אפילו אפשרי, כנגד כל הסיכויים.

היה יופי של סרט! נהנו לראות , ונהנו לראות שוב.
מודה שקצת התאכזבתי מכך שלא רואים את היתרונות הגדולים ואת האושר הגדול שמביא חינוך מן הבית לילדים ולהורים, והועבר בעיקר הקושי וה"חריגות".
(היו לי ציפיות להראות את הסרט הזה לחמותי שאולי תרד לנו מהוריד, כי הנה יש הוכחה וכו', לא יצא, לא נורא)

ראיתי, לא מבין את הקשר בין החינוך הביתי לבדידות.

הרי בסרט הראו את הבן של השכנים אשר נוסע לבד למערכת החינוך והוא היה בבדידותו המזהירה ורגעים היחידים שהיתא לו חברה היא בזמן שהוא מתארך ומשחק בהנאה רבה עם שכניו.

הפסיכולוג היה נהדר ואם זכרוני אינו מטעני הוא אמר " הרי אני צריך להגיד" כלומר הוא חוזר על מנטרות ואין לו מחשבה עצמאית בקשר לנאמר.

שכן כל תפישת הפסיכולוגיה נשענת על כך שאנשים אינם חופשיים.
אבל הרי זה נכון לגבי כולנו , כולל אנשי חינוך ביתי. חופש הוא מעל הכל תחושה סוביקטיבית

_בשמת, זה מדהים מה שאת כותבת על הסצינה של ההנקה...
אני ראיתי את זה לגמרי הפוך ממך_
גם אני ובנזוגי. דווקא מאד נהננו מהילד הגדול היונק, ואף חשתי שמי שלא מודע לזה שילדים בגיל כזה עדיין יונקים בקושי מבין מה קורה שם. בעיקר בפעם הראשונה שהוא ינק. בפעם השניה היתה קצת חשיפה, שלדעתי היתה מינימלית. ואני כזאת שלא לובשת גופיות בקיץ, ולא מחשופים כי זה נראה לי ערום.

אבל רציתי לכתוב דברים נוספים על הסרט. הסרט על משפחת שפרון היה מאד יפה, ואני מסכימה עם כל מה שנכתב כאן. אני מאד מעריכה את המשפחה על דרך החיים בה בחרו.

אבל - הצטערתי שהסרט "נבחר" כדי לדון ולייצג את החינוןך הביתי, ועל סמך הסרט הזה קיימו אחר כך דיון שהנושא שלו היה "חינוך ביתי".
אין ספק שמשפחת שפרון היא משפחה מאד יוצאת דופן, כמעט בכל מאפיין שלה - מספר הילדים, הבדידות, הפרנסה, השפקת העולם הכללית.
איני בטוחה כלל שהם מייצגים את החינוך הביתי. אני אישית מכירה בארץ, וגם בעולם, משפחות שעושות חינוך ביתי, אך הן הרבה יותר מיינסטרימיות. הילדים הולכים לחוגים, משחקים עם ילדים מהסביבה, לפחות אחד ההורים עובד במקום עבודה מסודר, אבל פשוט החליטו לא לשלוח את הילדים למוסדות חינוך מחוץ לבית.

דווקא הקיצוניות של משפחת שפרון עלולה להרחיק רבים מרעיון החינוך הביתי, ולגרום להם לראות אותו בתור משהו למשונים, אבל לא לאנשים רגילים.
אם לא הייתי יודעת כלום על החינוך הביתי, הסרט הזה לא היה מקרב אותי כלל לרעיון. אני חייבת להודות, ומקווה שלא יסקלו אותי על כך, שאני לא הייתי נלהבת שביתי תעזוב את הבית בגיל 15 ותלך ללמוד קרקסנות.

הסרט, ויותר מכך כמובן משפחת שפרון, מעניין ומרגש. אך הוא ממש לא בסיס סביר כדי לדון בחינוך ביתי, לעניות דעתי.

אני רוצה להתייחס לסרט הזה מכמה אספקטים.
אתחיל בטכני יותר, והחשוב הרבה פחות - הפן הקולנועי גרידא: לדעתי מדובר בסרט ירוד ביותר שכאילו נלקח משנות השבעים לכל היותר, מבחינת איכות העריכה, הסאונד, התאורה ובכלל רמת ההתייחסות לנושא, שהייתה חלקית ביותר (כל מי ש"מכיר" קצת את משפחת שפרון, יודע שהמון פרטים מאוד רלוונטיים לגביהם לא הוזכרו, וחבל).
שנית, הילדים לא נראו לי עצובים. הם נראו ככל הילדים. וגם עצובים מותר להיות לפעמים.
משפחת שפרון הוצגה, לדעתי, בצורה לא שלמה (ואולי זה בלתי אפשרי בכלל), ואני חושבת שמגיעה לה הפקה הרבה יותר משובחת שגם מזכירה את הייעוץ שאורנה נותנת, למשל, במקום להציג אותה קצת כשפחה חרופה - שהיא לא, אני חושבת.
נכון, גם אני סבורה שהמקום קצת מבודד מדי. שהילדים כן זקוקים לחברה יותר מורכבת. ואולי גם ההורים. אבל באמת כל אחד עושה את הבחירות שלו, וילדים נפגעים מהורים בכל צורת גידול שהיא.
שרון וכסלר לא נראתה לי אוהדת כלל. ומוטי אבירם יודע את העבודה ולשמחתי דיבר מאוד לעניין.
אני הייתי רוצה לראות בסרט כזה דווקא את עוצמתה של אורנה כאישה (והיא מדהימה בעיני. כמה כוח! כמה סבלנות!)
והסליחה עם צפריר, אבל אני חושבת שאם לוקחים פרוייקט כזה לכל החיים במשותף, אז לא נסוגים כשמדובר בעבודות הבית והתחזוקה השוטפת של המגורים ושל הילדים הרבים והבישולים. זה מאוד צרם לי.

"בגן החובה אנחנו מגייסים את הילדים לצבא, שיהיו ציתניים ויסכימו להרוג ולהיהרג".
היה זה אחד המשפטים הראשונים בסרט שגרמו לי להשאר ערה ומרותקת עד סופו . כן המשפט הקטן הזה נמצא מבחינתי ומבחינת בן זוגי כסיבה עיקרית וחשובה ללמה לא לשלוח למערכת החנוך .
בקרוב אהיה אמא ואני מקווה שמשפחת שפרון ושכמותה יתנו לי את האומץ לגדל את ילדי בחנוך הביתי .

נורא משונה איך אנשים שונים ראו דברים שונים.
בעינינו, אני ובנזוגי, הדבר הבולט ביותר היה היופי של הילדים (הבנזוג אפילו זמם לחטוף כמה (-; , ובכל אופן אמר שהיה שמח לראות ככה את הילדים שיהיו לנו).
אז יש קשיים. ולאילו שבוחרים אחרת אין ? (אני מנסה לצעוק באוזניה של חיה הלר דגני, המחברת המרובעת משהו של הספר "חינוך ביתי בישראל" שהשהסרט תפס אותי באמצע קריאת הספר שלה. בקרוב פותחת דף התייחסויות)
בעיני, כל התחושות האמיתיות של הבמאית היו מצויות בפסקול, ובפסקול הייתה כמיהה וגעגוע.

לכל השפרונים תודה, וכמו שהבנזוג אומר, הם לא מושא לחיקוי, אלא מקור להשראה ולחיפוש פנימי.

יעל, איפה הקישור לכתבה ב YNET? ניסיתי לחפש באתר ולא מצאתי.
תודה.

כאן
מופיע כאייטם שני.

אכן, אנשים חופשיים.
מאד אהבתי את הסרט. בפרט את התשובות המחוייכות והרגועות של אורנה וצפריר, גם לשאלות הקנטרניות ביותר.
מאד בלט שהבמאית התמקדה כל הזמן במה שאין- אין כסף, אין חברים, אין מורה לכינור- ולא במה שיש. זו הרי התמצית של תפישת השבי: ההתמקדות במה שאין וצריך להשיג בעתיד, במקום להעריך את מה שיש כאן ועכשיו.

ואת אורנה לא בא לך לעשות משהוא רק למענך, קצת שקט מהכל, חוץ מלנקות לבשל ללמד להניק להקשיב לעזור ? אשמח ואודה לך באם תענו .

אני עושה גם דברים כאלו.
אבל יש כאן עניין עקרוני שלמרות שכבר אמרתי אותו בעבר אגיד אותו שוב:
נניח (השערה פרועה) שאני עורכת עיתון. ונניח שאני עושה ימיםכלילות למען עבודתי הנאצלה. ונניח שלמען זה אני מוותרת על הקשר עם בני משפחתי - בנזוגי וילדי - ברוב שעות היממה, ומשקיעה את כל-כולי באותו עניין. גם אז היו מרחמים עלי? גם אז היו שואלים אותי מה עם זמן לעצמי?
זו לא תשובה אישית אלא עקרונית.
ולגבי תשובה אישית:
שיווי המשקל בין מסירות לעצמנו ולעומת זאת מסירות לילדינו הוא חשוב ביותר. אנחנו, שמנסים לגדל ילדים שיש להם מקום בעולם, צריכים לעמוד מולם כאנשים שיש להם מקום בעולם. רק כך הם ילמדו, לא מתוך שנקריב את עצמנו על מזבח גידולם. את המינון הנכון והמדויק לדבר הזה צריכה כל אמא ללמוד מחדש כי לצערנו המודל שאנחנו מכירים מהאמהות שלנו לא יכול ללמד אותנו את הדבר הזה.
אני מאמינה שזאת המשימה הגדולה של האמהות היום. ללמוד את האיזון בין שני הקטבים הללו. שהרי אנחנו מכירים שני מודלים מנוגדים זה לזה:
האחד - האמהות שנוטשות את ילדיהן ברוב שעות היממה למען עצמן. (אני יודעת שיהיה מי שיכעס על הניסוח הזה - אין בכוונתי להעליב או לבקר אף אמא באופן אישי, אלא להצביע על מגמה תרבותית חברתית)
והשני - אמהות המקדישות את כל-כולן לילדים ושוכחות את עצמן. וגם פה יש לעמדה התרבותית השפעה עצומה -שכן ישנה נטיה תרבותית, חברתית, כלכלית, (תיאורית קונספירציה) להאדיר את קשיי האמהות כדי שהנשים לא יצאו ממעגל הדיכוי של המבנים החברתיים השגורים בעולמנו (הכלכלה, הצבא, בתי הספר, בתי החולים, ואפשר להגיע גם עוד יותר רחוק).

כל אמא שמצליחה במשימה הזאת סוללת את הדרך לעוד ועוד אמהות וילדים לחיות חיים יותר שפויים, ומכאן מובילה הדרך לחברה שפויה יותר.

ולגבי הסרט
לצערי איני יכולה להביא את הציטוט המדוייק אבל אנסה מהזיכרון.
בובר אומר שההיפך מכפיה אינו החירות. ההיפך מכפית הגורל איננו חירות מגורל אלא התקשרות עם הגורל. מבחינתי אנשים חופשיים (תודה לצפריר על עוד מושג מכונן) הם לא אנשים שחופשיים מנסיבות חייהם, מתולדות חייהם, מיקיריהם, אלא אנשים שמתקשרים עם נסיבות חייהם, עם יקיריהם, עם תולדות חייהם, אנשים שפוגשים את החיים במלואם על כל הטוב והשמחה, והעצב והכאב.
ומתוך שאנו עושים כמיטב יכולתנו אין לנו במה להתבייש, אלא להודות, לילדים שלנו ששיתפו פעולה (ולא תמיד היה ממש פשוט) לשירה שעשתה את עבודתה כמיטב יכולה (וגם לה לא היה כל-כך פשוט - נסו לעשות סרט בערוץ הראשון), ופה במיוחד לכל שצפו והגיבו ומפרגנים ואוהבים.
זה באמת מחמם את הלב.
תודה.

הפריע לי שהראו אותם שותים קולה
איכשהו כשהאבא מתעסק בצמחים, וההורים שניהם הם מאושיות האתר, שדוגל בחינוך טבעי ומזון טבעי, לקולה אין הרבה לחפש אצלם

<אלא אם כן, זה נועד לניקוי??>

רק היום הבנתי שלא ראו אף תמונה שהם צוחקים. זה מדהים -- סרט שלם על משפחת שפרון בלי אף צחוק! כאילו עבר שם סוהרסן. על כל משפחה אחרת זה היה יוצא מדכא, אבל אצלם זה יצא רק נוגה, כי הרי את צל החיוך בזוית הפה אי אפשר לחתוך בעריכה.

עוד דבר שלא ראו זה את הילדים משחקים. סרט שלם, שנה וחצי של צילומים, ולא רואים את הפעילות הכי בסיסית ויומיומית.

הפריע לי שהראו אותם שותים קולה
נכון. קולה זה ממש לא באופן טבעי .
מה, הם לא מבינים שאושיות צריכות לשמור על פאסון ולהתנהג בהתאם למעמדן?
בושה.

יונת,
דווקא כן ראו אותם משחקים.
משחקים בציורי-חול על השולחן במרפסת (איזה רעיון יפה!), משחקים עם כלי הנגינה שלהם (נטע, המקסימה באדם), משחקים עם המצלמה (נגה, הנערה וההשראה - תודה לך, נגה, על שאַת.), משחקים בחוץ עם צפריר ובוכים קצת (נטע), משחקים עם האוכל במטבח, משחקים עם אורנה (הקטנצ'יק. אורין?)... ומשוטטים על הבינבות שלהם ברחבי הבית עם לב, השכן שובה-הלב.
משחקים, וחוקרים, ולומדים ויוצרים. אני דווקא ראיתי...

מבחינתי אנשים חופשיים (תודה לצפריר על עוד מושג מכונן) הם לא אנשים שחופשיים מנסיבות חייהם, מתולדות חייהם, מיקיריהם, אלא אנשים שמתקשרים עם נסיבות חייהם, עם יקיריהם, עם תולדות חייהם, אנשים שפוגשים את החיים במלואם על כל הטוב והשמחה, והעצב והכאב
מסכימה כל כך. האמת הכל עוצמתה.

_הפריע לי שהראו אותם שותים קולה
איכשהו כשהאבא מתעסק בצמחים, וההורים שניהם הם מאושיות האתר, שדוגל בחינוך טבעי ומזון טבעי, לקולה אין הרבה לחפש אצלם_

רק למען הקטנוניות, את הקולה, צוות הצילום הכניס הביתה. לא אנחנו. (לפעמים אנחנו שותים קולה באופן יזום, ואפילו קונים אותה.)

מאוד התרגשתי לראות אותו וגם לי צרם לשמוע אי דיוקים שעלו בו, אבל בסוף הסרט הייתי מבסוט ומחויך עם הרבה אהבה והערכה לגיבורי הסרט.
טוב, אני לא יכולה לומר בדיוק אותו דבר אבל, נהניתי לראות את הסרט, בעיקר בגלל שראיתי את עצמי ואת משפחתי בצילומים מלפני שנתיים. החיתוכים הצחיקו אותי, וזהו. לא חשבתי אם זה סרט טוב, או לא טוב. בקיצור, לא היתה לי ביקורת על הסרט, עד שלא קלטתי שעוד אנשים ראו אותו. עד שלא ראיתי שיש תגובות, ובתוכן גם כאלו שנשפכו מרחמים, עליי ועל גוני, הילדות המסכנות. קורבנות לחינוך הורינו. ממש.

אם זה מה שאפשר להבין מהסרט, אז אולי הוא לא כזה טוב. ובכל מקרה, החוויה שלי מכל הסיפור היא - שהמאמץ שאני באופן אישי השקעתי בלהצטלם, לא השתלם. הייתי נבוכה מהמצלמה. ידעתי שהנה, באה עוד מישהי לשאול את השאלות שכולם כל כך אוהבים לשאול ואין לי אף לא תשובה אחת בשבילה. חששתי מאיך שאראה. לא אהבתי את כל הסיפור. אני לא חושבת שאני אצטלם לעוד סרט. עכשיו כשאני רואה שיש לזה תוצאות.

אולי תוצאה נלווית מהסרט היא שאני פתאום מתחילה להבין באמת עד כמה המצב הקיים נוח, ומה אני יכולה לעשות כדי להפוך אותו ליותר נוח. פתאום אני רואה כל מיני דברים אחרת.

הייתי רוצה איזה סיום מרגש על זה שמה שהיה היה וזה, אבל אני חייבת לפני שאפספס את האוטובוס, להפסיק לנסות לנסח, ולצאת.

עוד משהו....

שימו לב עד כמה הדיכוי והכפיה הם חלק בלתי נראה מחיינו -

הבחירות של שתי בנותי להתרחק מהבית כדי לממש רצון או חלום שלהן זוכה לתגובות מזועזעות, לרחמים מצד אנשים טובים הרוצים בטובתן.
האם הכפיה המתמשכת על מאות ואלפי בני נוער שמתרחשת מדי יום ביומו - כפיה על הזמן שלהם, על עיסוקיהם, על הבחירות האלמנטריות בחייהם - האם גם זה זוכה לצקצוקי שפתיים ומעלה עצב נוגה?

ואף יותר מכך -
כפיה על ילידם חסרי אונים (זה קורה גם בגיל המופלג של שלושה חודשים) שמופרדים מאמם ונשלחים מדי יום מחוץ לבית בדיוק בשלב בו הם זקוקים לבית יותר מכל, על מנת שבגיל חמש עשרה הם לא יצטרכו לעזוב את הבית, אלא ימשיכו את מסכת הכפיה עליהם מתוך אינרציה האם גם אותם עוללים זוכים לרחמים?

לאורנה וצפריר
יש לכם אומץ גדול מאוד. מה שעשיתם בכך שחשפתם את חייכם הוא חלוציות של ממש.
כל ההורים שצפו בתכנית הזו ולא משנה איך הם מגדירים עצמם, נשארו לתהות בדרך זו או אחרת
לגבי החינוך שלהם, הקדשת זמן שלהם ולקיחת האחריות שלהם לילדיהם ולחינוך ילדיהם.
תודה.

הצופה לא יכול שלא לקלוט את זה,
ענת,
לצערי, מסתבר שהצופה קולט הכל דרך המשקפיים הפרטיים שלו. הוכחות לכך יש אפילו כאן, בדף התגובות הזה.
וכן, אשה ממכרי, שמכירה את משפחת שפרון מקרוב מהתקופה שגרו עדיין באזורנו, ראתה את השידור והתמלאה רחמים עליהם... אז כנראה שהמסר תלוי גם בצופה.

יפעת הר אבן,

על כל מה שכתבת.

הבחירות של שתי בנותי להתרחק מהבית כדי לממש רצון או חלום שלהן זוכה לתגובות מזועזעות
ולי זה דווקא נקרא אחרת לגמרי - שרק ילד שזכה לביטחון מוחלט בביתו ובמשפחתו יכול גם לעזוב בביטחון המוחלט שהבית והמשפחה תמיד יהיו שם. שהעצמאות הזו לא נובעת מרצון לברוח, אלא ההיפך, מרצון להתפתח על הבסיס שצמח בבית. בדיוק כמו תינוק שצמוד לאמא שלו בשנים הראשונות לחייו, ומפגין ביטחון ועצמאות כשהוא גדל לפעוט.

לצערי, מסתבר שהצופה קולט הכל דרך המשקפיים הפרטיים שלו
גם זה מאוד נכון בעיני אבל למה להצטער על כך?
מהסרט אפשר היה ללמוד משהו על משפ' שפרון, ואולי גם משהו על היוצרים.
מהדף הזה אפשר ללמוד קצת על בעלי המשקפיים, על הצופים.

לא פחות מרתק בעיני....

_בשמת, זה מדהים מה שאת כותבת על הסצינה של ההנקה...
אני ראיתי את זה לגמרי הפוך ממך_
גם אני. זה היה כל כך באופן טבעי.

וצפריר נראה כתמהוני שמנהל דו-שיח עם צמחים, מה לגבי החותמים והתמציות ? אין כל התייחסות על העבודה הנפלאה הזו.
ורונן, זה קלא אילן? הייתי בטוחה שקלא זה אדם מבוגר, מהחבורה של איתי שרון... (-:

מה שהכי מצא חן בעיני, זה שצליל לא שיתף פעולה. אדם חופשי, כאמור.

באחד מדפי התגובה לסרט (היו ארבעה כאלה) שאל מישהו מדוע לא הביאו מישהו שייצג את החינוך הביתי.
בקישור הזה אפשר לקרוא סקירה של ספרו של רוני אבירם "לנווט בסערה", ולהיווכח לאיזה צד הוא שייך.

הייתי בטוחה שקלא זה אדם מבוגר, מהחבורה של איתי שרון...
לא. הוא מהחבורה של ה מיני קהילה , והיא חבורה מאד רב-גילית.

ורונן, זה קלא אילן? הייתי בטוחה שקלא זה אדם מבוגר, מהחבורה של איתי שרון...

תודה על המחמאה!

> איתי מרגיש כמו אבק של כוכבים <

"בגן החובה אנחנו מגייסים את הילדים לצבא, שיהיו ציתניים ויסכימו להרוג ולהיהרג".

נדמה לי שאני אמרתי את זה קודם

<קטנוני>

למרות שהסרט היה מעט נוגה, הוא יצא מקסים !!!!!
וכמו שמשהו לפני כבר כתב, גם אני הוצפתי ברגשות הערכה ואהבה כלפי משפחת שפרון, וכל כך התרגשתי, ואורנה, מרחיבה את לבי ואת תבונתי כל פעם שאני מקשיבה לדבריה. (או קוראת אותם)
היה איזה משפט בסרט שאורנה אמרה (לא זוכרת במדויק) שילדים זקוקים לגדול במקום שקט, כדי שיוכלו להקשיב לרצונות שלהם. ואז חשבתי שגם למקום הפיזי יש חשיבות, כלשהי.
לדעתי הסרט הזה עשה ויעשה שרות מצויין, כבר יצא לי לשמוע תגובות אוהדות כלפיו גם מאנשים שאין להם שום קשר לחינוך הביתי, משפ' שפרון מעוררת השראה, ואני מאמינה שעוזרת להרבה אנשים "לצאת לחופשי".

>מי זה רוני אבירם הזה? ואיפה הוא כותב?<
>הפסיכולוג היה אנמי למדי וקולו נעלם, אני לא זוכרת דבר מדבריו, מלבד שהוא אמר שהוא תוצר של בית הספר<
>תגובות של: כן ראו ציצ, או לא, כן ראו קולה וכו', קטנוניות ומיותרות (בעיני)<

_ורונן, זה קלא אילן?הייתי בטוחה שקלא זה אדם מבוגר, מהחבורה של איתי שרון...
תודה על המחמאה!
> איתי מרגיש כמו אבק של כוכבים <_

תודה על המחמאה!

>קלא מרגיש כמו זהב של שוטים<
<תרתי משמע>
>אין באמור לעיל כל שיפוטיות לגבי שטיה, זה רק ביטוי<
<שטי כוס מים>

אני רוצה להודות לבני משפחת שפרון שהצטלמו לסרט. לי הוא עשה שירות חשוב.
אני ראיתי בסרט חופש בחירה, הקשבה עמוקה, אחריות מלאה, שמחת חיים, אהבה. כל אלה חלקים שאני מנסה לטפח בחיי, ובמובן זה הסרט, או נכון יותר לומר, משפחת שפרון, העניקו לי השראה.
שמחתי שהבמאית שאלה שאלות "קנטרניות", כי אלה השאלות שבוודאי היו שואלים הוריי, למשל, אילו ראו את הסרט, ונהניתי עוד יותר מהתשובות של אורנה וצפריר. ההנאה שמרגישים כשמישהו אומר בדיוק את מה שאתה חושב.
ולגבי הביקורת שיכולה להיות למישהו על הבחירות שלהם, אורנה ענתה על זה כל כך יפה בסרט. הם לא טוענים למושלמות, ולא טוענים שאין מחיר לבחירותיהם, ולא טוענים שילדיהם מקבלים הכול, אלא רק מציגים דרך קצת אחרת. אהבתי את השלמות שעלתה מדברייך, אורנה. באמת מעורר השראה.
אני חושבת שהסרט לא פונה רק לקהילה המצומצמת של "באופן" או החינוך הביתי, אלא יכול להזיז משהו ולפתוח אפשרויות מחשבה אצל אנשים רבים, שמחפשים חירות גדולה יותר בחייהם.
ואהבתי את שם הסרט, "אנשים חופשיים", אני חושבת שהוא מעביר משהו אמיתי ואוהד מאוד.

'בוגרי' החנוך הביתי פטורים משירות בצה"ל?
<שואלת בלי קשר לסרט ולחיים הפרטיים של ילדיכם, אלא בעקבות בגן החובה אנחנו מגייסים את הילדים לצבא >