אזהרה - ארוך.
אנחנו משפחה בחינוך ביתי עם ילדים בגילאי כמעט 9 וכמעט 4, כך שיש לי כבר קצת ניסיון.
כרגע אנחנו חיים בבית של שני חדרים +
בחדר השינה כולנו ישנים, על שני מזרונים.
בחדר הגדול נמצאים: פינת העבודה עם המחשב, ספה וכורסאות, ארון הספרים הענקי, הטלביזיה והוידאו ומערכת הסטריאו, שולחן האוכל, מייבש הכביסה (-:, ובעצם גם הכניסה לבית.
הילדים משחקים בעיקר בחדר הגדול.
מבלגנים במהירות הבזק.
חשבתי שבבית שנבנה נעשה חדר אחד גדול לשני הילדים, אבל שניהם כבר הודיעו לי שהם רוצים חדר משלהם. הגדולה רוצה חדר שהיא יכולה "לסגור את הדלת שאף אחד לא ייכנס ואני אוכל לקרוא בשקט".
כמו כן אני מתכננת חדר משחקים גדול (ביום) שבערב/בלילה הופך לחדר הקולנוע הביתי בשביל בן זוגי (איש קולנוע ווידאו במקצועו ובתחביביו). שוב - מרחב גדול לילדים לשחק, לשם הם יוכלו להזמין חברים בלי להפריע, ובלילה בן זוגי יוכל לצפות שם בטלביזיה בלי להפריע לנו (כי אני לא מוכנה שהטלביזיה תהיה לא בחלל המגורים ולא בחדרי השינה).
אני מתכננת מרחב של מטבח-פינת אוכל-סלון (שהוא בעצם חדר מחייה, חדר מגורים), שבו אין בעיקרון טלביזיה, ובו יהיה שולחן אוכל גדול שיזמין את הילדים לשבת ולצייר או לכתוב לידינו כשאנחנו מבשלים או רוחצים כלים או או או.
ככה המטבח יקבל את מעמדו האמיתי - לב הבית, המקום לפטפוטים ולעיסוקים, וכל אחד יילך לחדרו כשהוא רוצה להתבודד (צורך מאוד נדיר בגילאי 1-5, אבל הולך ונעשה חשוב כבר בגילאי 7-8 ובוודאי הלאה).
אלה כמה מחשבות שלי.
אני מקווה שזה נותן רעיונות.
_מהכרותי איתנו, אני חוששת שזה עלול להפוך ממה שתיארת לחדר כלכך מבולגן שאף אחד לא מוצא בו את מקומו...
איך לסדר מרחב כזה שלא יתבלגן נורא תוך 10 דקות?_
חומרי היצירה מתקשים מאד לחזור חזרה מהשולחן אוכל לארון בחדר משחקים
בשני המקרים -
פליי ליידי . מכירה?
מתוך כל מה שהיא אומרת, אולי אני אציע כמה רעיונות:
- כמה פעמים ביום להכריז על "חמש דקות כיבוי שריפות!" וכולם אצים-רצים להספיק עד שהטיימר יצלצל לראות כמה מהר כל אחד יספיק להחזיר דברים למקום. זה משחק מאוד כיפי, אם מתייחסים אליו כך.
עוד רעיונות: שמים שיר בדיסק/בטייפ, וצריך לגמור לסדר את XXX עד סוף השיר...
או כל אחד בוחר מה הוא יסדר ורואים מי הספיק יותר וצוחקים (לא להפוך למשהו מאשים ומעיק).
כשמצלצל הטיימר, או כשנגמר השיר, או כשגומרים לספור עד חמישים או מאה (מה שמחליטים ויש עוד רעיונות) - די. עד הפעם הבאה.
- מסדרים כל משחק אחרי שגומרים לשחק בו ועוברים לבא.
- מסדרים את החדר מהר לפני שהולכים להתרחץ ולישון. כחלק מטקס "סיום היום" - ארוחת ערב, סדר, מקלחת, למיטה. או משהו כזה.
הדבר הקשה כאן הוא שאת, האמא, צריכה להיות האחראית לשמור על המסגרת הזאת.
זה קשה אם היום נוטה "לברוח" לנו, ויש לנו נטייה "להיסחף".
אמהות בחינוך ביתי שיש להן בעיה כזאת, זה משהו שנוטה להחריף כי הוא מזין את עצמו.
אנסה להסביר במונחים אנרגטיים. את לא חייבת להתחבר לרפואה סינית אבל החשיבה לדעתי מועילה:
המסגרת של הסדר והזרימה של היום היא משהו שקל לאנשים שיסוד ה"אדמה" מאוזן אצלם.
מי שיש לו חולשה ביסוד האדמה בגוף - זקוק מאוד לסדר ולקביעות מסוימים בחיים, אבל, וזה האבל הגדול, החולשה שלו גורמת לו לא להיות מסוגל לשמור עליהם.
עכשיו, מרוב חולשה אותו אדם לא מצליח לדאוג לסדר המינימלי שהוא זקוק לו כדי להיות מאוזן.
חוסר הסדר (אם זה בלגן ואם זה שעות ארוחה לא מסודרות או שעות שינה מאוד לא קבועות או אחרי שאת כבר מזמן מתה לישון) מחליש עוד יותר.
מרוב עוד יותר חולשה, עוד יותר לא מצליחים לדאוג לסדר המינימלי (לכל אחד סף אחר ל"מה זה מינימלי").
זה מחליש וגורם אי סדר בראש, ותחושה מתמדת של ערפל ועייפות.
מה עוזר?
לגייס עזרה לתזכורות -
למשל, טלפון מבן הזוג התומך בכל יום בשעות קבועות.
או למשל, מזכר בנייד שמצפצף לך בשעות קבועות להזכיר.
או למשל, פליי ליידי שמה דבקיות במקומות אסטרטגיים עם תזכורות.
אפשר גם שיגרה קבועה כמו - תמיד אחרי ארוחת הבוקר, תמיד לפני ארוחת הצהריים, תמיד לפני או אחרי ארוחת הערב.
עוד עוזר -
שלכל דבר יש מקום,
ויש מקום לכל דבר.
אצלי יש דירה פיצפונת, ולכן אני זורקת/נותנת המון דברים פשוט מפני ש"אין מקום".
לפני יום ההולדת של הילדים אמרתי להם שאם רוצים מתנות חדשות צריך להוציא מהבית משחקים וצעצועים שהם לא אוהבים (תרמנו), כי פשוט אין מקום.
חייבים לזרוק על בסיס שבועי, ולהחזיק רק את המינימום ההכרחי.
לא לצבור כלום בשום תחום (כלי מטבח, כלי אוכל, כלי מיטה, מגבות, צעצועים וכו').
לסלק מהבית מה ששבור, ומה שלא משתמשים בו או לא אוהבים אותו בכלל.
לארגן בצורה נוחה מקום.
לדוגמא, אם חומרי היצירה יש להם קופסא משלהם, שלתוכה אפשר לשים אותם מייד כשגומרים לשחק בהם, והיא קרובה לאיזור שבו באמת משחקים בהם, אז הם יכולים לחזור בקלות. צ'יק צ'ק והכל מפונה.
אם לכל הכדורים קופסא, או לכל המכוניות, או כל הבובות במדף שלהן, קל להחזיר הכל למקום.
אנחנו למשל שומרים את הקופסאות של צעצועי Playmobil (וגם אחרים), וכל פעם משחקים במשחק של החזרה: אחד מחזיק את הקופסא הבאה בתור וקורא "אני צריך ערימת חציר, אני צריך סוס עם אוכף כחול" והאחרים מאתרים אותם מהר ומביאים לו וככה מחזירים קופסא-קופסא את הכל למקום, יודעים בדיוק מה נעלם וצריך לחפש, והכל חוזר לקופסאות שחוזרות מסודרות לארון.
אם הופכים את זה להרגל מגיל צעיר - שוב, מאמץ שלנו, אבל מועיל לנו גם בעצם זה שאנחנו עושות את זה ומרגישות טוב עם עצמנו ועם הבית, וגם בעצם זה שהילדים משתתפים במשחק וגם להם נעים יותר - אז מהר מאוד הילדים נכנסים לזה וכשהם יגדלו הם יהיו אחראים לזה בעצמם.
עוד דבר שאני ואחרות שמנו אליו לב:
כשהכל מבולגן הם מאבדים את החשק לשחק, ונעשים עצבניים ויללניים.
כשהכל מסודר, נורא מתחשק להם להוציא את הצעצועים שלהם כל יום מחדש.
בסידור, אני גם עושה כל מיני משחקי מיון, וגם זה מכניס כיף והילדים לומדים ליהנות מסידור.
הרבה פעמים אני מסדרת, והם משחקים לידי בצעצועים שנעשו פתאום מעניינים. ככה אנחנו בעצם יחד, בנעימות.
אני מרגישה הבדל גדול בין התקופות שאני שומרת, לבין התקופות שהכל נסחף ומתבלגן ואני ממש נעשית עלובה ומדוכדכת (נגיד, אם אני חולה ואף אחד לא שמר...).
שמתי לב, שכיוון שאני מצליחה לשמור על הבית הרבה יותר לאחרונה, בעלי התחיל לשמור ולעזור לסדר גם הוא אם אני חולה או בדיוק צריכה לעבוד או משהו. כלומר, גם הוא נכנס לעניין של השמירה על הסדר בסוף היום.
), שני הורים, חינוך ביתי, סלון-מטבח-שולחן אוכל, חדר שינה, חדר משחקים-מחשב-עבודה.
):
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
תודה ואמן. 