שאלות בענייני פעוטות
-
אנונימי
שאלות בענייני פעוטות
דף של שאלות מורכבות בנושאי פעוטות שהתחיל בשאלות שנשאלה בשמת א בדף הבית שלה במשך השנים.
שאלות בענייני פעוטות
היי בשמת,
אני מאוד מעריכה את דרך ההתייחסות שלך בענייני פעוטות והייתי מבקשת לשמוע את עצתך במקרה הבא:
הבת שלי (בת שנתיים וחמישה חודשים) מנהלת מולי מאבקי שליטה בכל דרך שניתן.
לדוגמא על לבישת בגדים: היא לא אוהבת להתלבש כלל! בקיץ אין לי עם זה שום בעיה ואכן רוב הזמן היא עירומה.
לעומת זאת, בחורף, אני לא מוכנה שהיא תסתובב עירומה (או בתחתונים בלבד) בחוץ.
(היא גם כל-כך רזה, שוקלת אולי 11 ק"ג, אין לה שכבת הגנה בכלל...
)
היום היא יצאה לגן בתחתונים וחולצה ונסעה על האופניים (אנחנו גרים בקיבוץ) ולא התלוננה שקר לה!
הבעיה שבגן המטפלות לא מוכנות להתמודד עם הצרחות שלה, כשמבקשים ממנה להתלבש, כשיש להן עוד ילדים לטפל.
כל המאבק התחיל כשכבר היינו בחוץ מוכנים לתזוזה. עד אז היא בכלל לא עשתה עניין מהבגדים.
(אגב, רוב אחה"צ היא מסתובבת בבית חצי עירומה/עירומה)
שוחחתי איתה על כך שבבית היא יכולה להיות עירומה אבל כשאנחנו יוצאות עליה להתלבש כי קר. (וגם אמרתי לה שלגן מגיעים לבושים)
מאבק נוסף: היא עושה פיפי וקקי בכוונה על הספה/כרית/כסא/ריצפה/שטיח/ספרים.
היא ממש יושבת ומסתכלת עליי כשהיא עושה, כאילו היא אומרת - אני קובעת ומחליטה איפה לעשות פיפי.
מרוב זה שהיא יושבת בתוך שלוליות של פיפי, יצאו לה המון פצעונים על הטוסיק.
היא יודעת ללכת לשירותים (עצמאית לגמרי! לבד היא שמה את הישבנון, מורידה בגדים וכו') ורוב הזמן היא גם עושה את זה שם.
אגב, בגן אין בכלל קטע כזה אצלה.בגלל זה חשבתי שזה משהו שהיא עושה רק מולי.
שמתי לב גם שהקטע עם הפיפי/קקי בא בגלים. יכולה להיות תקופה "יבשה" ופתאום כמה שבועות ברצף שהיא משתינה בכל הבית.
היא ילדה מקסימה, עצמאית, מדברת ומתקשרת כמו ילדה בת חמש,יש לה יכולות פיזיות מאוד טובות.
למה לדעתך זה קורה?
איך עליי להתנהג איתה בעניינים כאלו?
תודה!
אני מאוד מעריכה את דרך ההתייחסות שלך בענייני פעוטות והייתי מבקשת לשמוע את עצתך במקרה הבא:
הבת שלי (בת שנתיים וחמישה חודשים) מנהלת מולי מאבקי שליטה בכל דרך שניתן.
לדוגמא על לבישת בגדים: היא לא אוהבת להתלבש כלל! בקיץ אין לי עם זה שום בעיה ואכן רוב הזמן היא עירומה.
לעומת זאת, בחורף, אני לא מוכנה שהיא תסתובב עירומה (או בתחתונים בלבד) בחוץ.
(היא גם כל-כך רזה, שוקלת אולי 11 ק"ג, אין לה שכבת הגנה בכלל...
)היום היא יצאה לגן בתחתונים וחולצה ונסעה על האופניים (אנחנו גרים בקיבוץ) ולא התלוננה שקר לה!
הבעיה שבגן המטפלות לא מוכנות להתמודד עם הצרחות שלה, כשמבקשים ממנה להתלבש, כשיש להן עוד ילדים לטפל.
כל המאבק התחיל כשכבר היינו בחוץ מוכנים לתזוזה. עד אז היא בכלל לא עשתה עניין מהבגדים.
(אגב, רוב אחה"צ היא מסתובבת בבית חצי עירומה/עירומה)
שוחחתי איתה על כך שבבית היא יכולה להיות עירומה אבל כשאנחנו יוצאות עליה להתלבש כי קר. (וגם אמרתי לה שלגן מגיעים לבושים)
מאבק נוסף: היא עושה פיפי וקקי בכוונה על הספה/כרית/כסא/ריצפה/שטיח/ספרים.
היא ממש יושבת ומסתכלת עליי כשהיא עושה, כאילו היא אומרת - אני קובעת ומחליטה איפה לעשות פיפי.
מרוב זה שהיא יושבת בתוך שלוליות של פיפי, יצאו לה המון פצעונים על הטוסיק.
היא יודעת ללכת לשירותים (עצמאית לגמרי! לבד היא שמה את הישבנון, מורידה בגדים וכו') ורוב הזמן היא גם עושה את זה שם.
אגב, בגן אין בכלל קטע כזה אצלה.בגלל זה חשבתי שזה משהו שהיא עושה רק מולי.
שמתי לב גם שהקטע עם הפיפי/קקי בא בגלים. יכולה להיות תקופה "יבשה" ופתאום כמה שבועות ברצף שהיא משתינה בכל הבית.
היא ילדה מקסימה, עצמאית, מדברת ומתקשרת כמו ילדה בת חמש,יש לה יכולות פיזיות מאוד טובות.
למה לדעתך זה קורה?
איך עליי להתנהג איתה בעניינים כאלו?
תודה!
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
שוחחתי איתה על כך שבבית היא יכולה להיות עירומה אבל כשאנחנו יוצאות עליה להתלבש כי קר. (וגם אמרתי לה שלגן מגיעים לבושים)
אני תוהה: אם לא קר לה, למה חשוב שהיא תתלבש?
יכול להיות, שאם תפסיקו להתייחס לזה, גם בבית וגם בגן, ותאפשרו לה להסתובב איך שנעים לה, אז היא בעצמה תלבש בגדים כשבאמת יהיה לה קר?
זאת שאלה. אני לא יודעת את התשובה. אבל זו יכולה להיות ילדה עם רגישות מאוד גדולה בעור, והבגדים אולי מציקים לה. ומצד שני, אני מכירה ילדים שבאמת לא סובלים מקור. וזה כולל ילדים רזים כמו גפרורים, אבל בריאים. נראה לי, שאם מי שסובל מקור הם המבוגרים, אז מותר להם להתלבש, ולילדה - להניח. לשלוח בגדים בשבילה, ולהגיד לה שאם יהיה לה קר, אז היא מוזמנת ללבוש אותם. לגבי להתלבש בגן - להשאיר לגננת להחליט: או להגיד לה מה חוקי הגן ולצפות ממנה להתאים את עצמה כמו כל הילדים, או לעזוב אותה ללבוש מה שהיא רוצה גם בגן.
לגבי הפיפי בכל הבית: אני באמת לא יודעת. מרגישה שחסרים נתונים. קודם כל צריך מישהו שיכול להתבונן בתקשורת בינך לבינה, ולבדוק מה את משדרת שקשור לדינאמיקה הזאת. זה נראה כמו פעולת התנגדות ומאבק שמכוונת נגדך. אז איפה את יוצרת מאבק? כדאי לחשוב על זה, אבל רק אצלך יהיו תשובות.
יכול להיות שזה קשור לדברים שקורים בגן.
המטפלות לא מוכנות להתמודד עם הצרחות שלה, כשמבקשים ממנה להתלבש
למה היא צורחת? אומרים לה "תתלבשי בבקשה" והיא מתחילה לצרוח מזה? או שנוגעים בה ומנסים להכריח אותה?
בכל מקרה, אם הן לא מוכנות, שלא יתמודדו. א. זאת העבודה שלהן, להתמודד עם ילדים קטנים שצריך ללמד אותם את ההתנהגות בגן. מה זה השטות הזאת "לא מוכנות להתמודד"? מה, זה התפקיד שלך, ללמד אותה את חוקי הגן? ב. שלא יבקשו ממנה להתלבש. מה איכפת להן כל כך? אם זה קשה להן והן לא מנוסות, שיוותרו ויעזבו את הילדה בשקט. ג. אם כבר שאלת אותי, אז לצערי אני מוכרחה להגיד שאני בדעה שתינוקות בני שנתיים וחמישה חודשים זקוקים לאמא (או מבוגר קרוב ואוהב צמוד אחר), ומקומם ממש איננו בגן ילדים. זה כשלעצמו גורם שלילי בחיי תינוקות.
אני תוהה: אם לא קר לה, למה חשוב שהיא תתלבש?
יכול להיות, שאם תפסיקו להתייחס לזה, גם בבית וגם בגן, ותאפשרו לה להסתובב איך שנעים לה, אז היא בעצמה תלבש בגדים כשבאמת יהיה לה קר?
זאת שאלה. אני לא יודעת את התשובה. אבל זו יכולה להיות ילדה עם רגישות מאוד גדולה בעור, והבגדים אולי מציקים לה. ומצד שני, אני מכירה ילדים שבאמת לא סובלים מקור. וזה כולל ילדים רזים כמו גפרורים, אבל בריאים. נראה לי, שאם מי שסובל מקור הם המבוגרים, אז מותר להם להתלבש, ולילדה - להניח. לשלוח בגדים בשבילה, ולהגיד לה שאם יהיה לה קר, אז היא מוזמנת ללבוש אותם. לגבי להתלבש בגן - להשאיר לגננת להחליט: או להגיד לה מה חוקי הגן ולצפות ממנה להתאים את עצמה כמו כל הילדים, או לעזוב אותה ללבוש מה שהיא רוצה גם בגן.
לגבי הפיפי בכל הבית: אני באמת לא יודעת. מרגישה שחסרים נתונים. קודם כל צריך מישהו שיכול להתבונן בתקשורת בינך לבינה, ולבדוק מה את משדרת שקשור לדינאמיקה הזאת. זה נראה כמו פעולת התנגדות ומאבק שמכוונת נגדך. אז איפה את יוצרת מאבק? כדאי לחשוב על זה, אבל רק אצלך יהיו תשובות.
יכול להיות שזה קשור לדברים שקורים בגן.
המטפלות לא מוכנות להתמודד עם הצרחות שלה, כשמבקשים ממנה להתלבש
למה היא צורחת? אומרים לה "תתלבשי בבקשה" והיא מתחילה לצרוח מזה? או שנוגעים בה ומנסים להכריח אותה?
בכל מקרה, אם הן לא מוכנות, שלא יתמודדו. א. זאת העבודה שלהן, להתמודד עם ילדים קטנים שצריך ללמד אותם את ההתנהגות בגן. מה זה השטות הזאת "לא מוכנות להתמודד"? מה, זה התפקיד שלך, ללמד אותה את חוקי הגן? ב. שלא יבקשו ממנה להתלבש. מה איכפת להן כל כך? אם זה קשה להן והן לא מנוסות, שיוותרו ויעזבו את הילדה בשקט. ג. אם כבר שאלת אותי, אז לצערי אני מוכרחה להגיד שאני בדעה שתינוקות בני שנתיים וחמישה חודשים זקוקים לאמא (או מבוגר קרוב ואוהב צמוד אחר), ומקומם ממש איננו בגן ילדים. זה כשלעצמו גורם שלילי בחיי תינוקות.
שאלות בענייני פעוטות
ותאפשרו לה להסתובב איך שנעים לה.
בבית אנחנו מאפשרים לה אבל בגן אין אפשרות מאחר וכל הילדים מתחילים להתפשט (היא נחשבת למנהיגה בקרב הילדים והם מחקים אותה).
דבר היוצר באלגן למטפלות וזה לא מקובל עליהם.
להגיד לה מה חוקי הגן.
זה בהחלט מתאים.
מרגישה שחסרים נתונים.
אולי הדברים הבאים יוסיפו -
היא ילדה מאוד בוגרת יחסית לילדים בגילה. אנחנו נותנים לה הרבה חופש ועצמאות והיא מתנהלת בצורה מאוד עצמאית.
לדוגמא - בגיל שנתיים היא עלתה על האופניים של אח שלה ונסעה לבד לבית של הסבים, שנמצא במרחק 700 מטר וכל זה מבלי להגיד לנו.
היא זכרה לבד את הדרך!!
מגיל צעיר היא רגילה להסתובב בשכונה, ללכת לחברים גדולים ממנה, היא מאוד אוהבת חברה ומתחברת בקלות לילדים אחרים.
אולי כאן הבעיה? אולי יכול להיות שהיא לא רגילה שמחליטים עבורה ועבור הגוף שלה?
חברה, עו"ס, אמרה לי לגביי ההשתנה בבית שזה המקום בו היא שולטת ומחליטה על גופה ולכן לא מומלץ להאבק איתה אלא להראות לה
שהדבר לא גורר תגובה מאיתנו, אלא רק לא נעים לה ואז בעצם אין כאן מאבק.
מאז שהתחלנו להגיב ככה באמת היה שינוי גדול וכעת היא שוב חזרה לסורה....
למה היא צורחת?
מגיל מאוד צעיר כאשר היא לא רוצה משהו, היא צורחת וחזק! (מה שלא עוזר לה לקבל את מבוקשה יותר מהר, אני לא מגיבה לצעקות החזקות)
נוגעים בה ומנסים להכריח אותה
אני לא מנסה להכריח אותה, אף פעם. אני כן מנסה לדבר איתה ולהסביר לה.
היום בבוקר עיקר המאבק היה כשאבא שלה ניסה להרים לה את המכנסיים והיא להוריד, הוא מרים והיא מורידה.
תוך כדי ההרמה וההורדה היא מתפתלת, זורקת את עצמה, האופניים נפלו ברעש גדול וכל זה קרה בזמן לחוץ בו צריך לדאוג להגיע להסעת ביה"ס.
"לא מוכנות להתמודד"?
זה לא שהן לא מוכנות להתמודד אלא שאין להן זמן לדבר איתה רבע שעה ולעכב את הטיול בגלל זה.
וגם נראה לי שהן חושבות שמתפקיד ההורים להביא את הילדים לבושים לגן.
היא מאוד אוהבת את הגננת שלה ויש ביניהם קשר טוב ומכבד.
הגננת הביעה בעיקר פחד שהיא תחלה, תתקרר, תקבל דלקת ריאות (טפו..טפו..) וגם שזה בעיתי לצאת לחצר עם שמלה ארוכה-דקיקה ביום
גשום.
(חשבתי להציע לה ללבוש גרביונים עם השמלה, אולי יהיה לה פחות תחושה של "בגדים" ככה)
בבית אנחנו מאפשרים לה אבל בגן אין אפשרות מאחר וכל הילדים מתחילים להתפשט (היא נחשבת למנהיגה בקרב הילדים והם מחקים אותה).
דבר היוצר באלגן למטפלות וזה לא מקובל עליהם.
להגיד לה מה חוקי הגן.
זה בהחלט מתאים.
מרגישה שחסרים נתונים.
אולי הדברים הבאים יוסיפו -
היא ילדה מאוד בוגרת יחסית לילדים בגילה. אנחנו נותנים לה הרבה חופש ועצמאות והיא מתנהלת בצורה מאוד עצמאית.
לדוגמא - בגיל שנתיים היא עלתה על האופניים של אח שלה ונסעה לבד לבית של הסבים, שנמצא במרחק 700 מטר וכל זה מבלי להגיד לנו.
היא זכרה לבד את הדרך!!
מגיל צעיר היא רגילה להסתובב בשכונה, ללכת לחברים גדולים ממנה, היא מאוד אוהבת חברה ומתחברת בקלות לילדים אחרים.
אולי כאן הבעיה? אולי יכול להיות שהיא לא רגילה שמחליטים עבורה ועבור הגוף שלה?
חברה, עו"ס, אמרה לי לגביי ההשתנה בבית שזה המקום בו היא שולטת ומחליטה על גופה ולכן לא מומלץ להאבק איתה אלא להראות לה
שהדבר לא גורר תגובה מאיתנו, אלא רק לא נעים לה ואז בעצם אין כאן מאבק.
מאז שהתחלנו להגיב ככה באמת היה שינוי גדול וכעת היא שוב חזרה לסורה....
למה היא צורחת?
מגיל מאוד צעיר כאשר היא לא רוצה משהו, היא צורחת וחזק! (מה שלא עוזר לה לקבל את מבוקשה יותר מהר, אני לא מגיבה לצעקות החזקות)
נוגעים בה ומנסים להכריח אותה
אני לא מנסה להכריח אותה, אף פעם. אני כן מנסה לדבר איתה ולהסביר לה.
היום בבוקר עיקר המאבק היה כשאבא שלה ניסה להרים לה את המכנסיים והיא להוריד, הוא מרים והיא מורידה.
תוך כדי ההרמה וההורדה היא מתפתלת, זורקת את עצמה, האופניים נפלו ברעש גדול וכל זה קרה בזמן לחוץ בו צריך לדאוג להגיע להסעת ביה"ס.
"לא מוכנות להתמודד"?
זה לא שהן לא מוכנות להתמודד אלא שאין להן זמן לדבר איתה רבע שעה ולעכב את הטיול בגלל זה.
וגם נראה לי שהן חושבות שמתפקיד ההורים להביא את הילדים לבושים לגן.
היא מאוד אוהבת את הגננת שלה ויש ביניהם קשר טוב ומכבד.
הגננת הביעה בעיקר פחד שהיא תחלה, תתקרר, תקבל דלקת ריאות (טפו..טפו..) וגם שזה בעיתי לצאת לחצר עם שמלה ארוכה-דקיקה ביום
גשום.
(חשבתי להציע לה ללבוש גרביונים עם השמלה, אולי יהיה לה פחות תחושה של "בגדים" ככה)
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
בבית אנחנו מאפשרים לה אבל בגן אין אפשרות מאחר וכל הילדים מתחילים להתפשט (היא נחשבת למנהיגה בקרב הילדים והם מחקים אותה).
D-:
LOL
דמיינתי לעצמי את הסצינה והתפוצצתי מצחוק. כל הכבוד לה! D-:
אולי כאן הבעיה? אולי יכול להיות שהיא לא רגילה שמחליטים עבורה ועבור הגוף שלה?
כן, וזה כמובן ייתרון גדול. אבל בגיל הזה, קשה למבוגרים, כי היא עדיין זקוקה להנחייה והכוונה לגבי ההתנהגות הנאותה.
כנראה שצריך לחשוב, מה הניסוח שמעודד אותה לשתף פעולה. משהו כמו שילוב של הרבה כבוד, הרבה רצינות, השמעה בקול של ההעדפה שלה ("את אוהבת להיות בלי בגדים" או משהו כזה) יחד עם הבהרה מה מתאים ("אבל הכללים בגן הם שכולנו לבושים. אנחנו מכבדים את הפרטיות של הגוף שלנו ומתלבשים" משהו כזה. הכי קצר שאפשר, אולי "אבל לגן באים לבושים" ודי). אני זורקת רעיונות, בתקווה שיתנו לך השראה לחבר משהו משלך.
אני לא מנסה להכריח אותה, אף פעם. אני כן מנסה לדבר איתה ולהסביר לה.
א. אני שאלתי על המטפלות. האם הן מנסות "להכריח" או רק מבקשות יפה, בדיבור?
ב. גם בדיבור, כדאי כמה שפחות מלים. ראי הדוגמא שנתתי בפיסקה למעלה.
חשבתי להציע לה ללבוש גרביונים עם השמלה, אולי יהיה לה פחות תחושה של "בגדים" ככה
כן. זה נראה לי בכיוון. ואני מתכוונת: הרעיונות שעברו לי בראש הם להציע לה לבחור - או שמלה כזאת או מכנסיים כאלה. אם היא בוחרת, מבין מבחר מצומצם של אפשרויות מתאימות - אז היא קובעת, ומצד שני לא נותנים לה לבחירה את הבגדים שלא מתאימים יותר.
כשהילד שלי מבקש בגד שלא מתאים, אני אומרת בטון הכי רגוע וענייני וסגור שלי: "אה, זה בגד קיץ, כבר העליתי למעלה. עכשיו חורף, הנה בגדי החורף". איכשהו, כשההורה לגמרי סגור על משהו, הילד עוזב את העניין.
אז עוד רעיון שמשפחות רבות מבצעות הוא, שכל שנה עושים החלפת ארונות קיץ-חורף. ברגע שהתקרר, מיינו את כל הבגדים, העלינו למעלה (למדפים גבוהים) את בגדי הקיץ, והורדנו למטה את בגדי החורף. ככה, במדפים הנגישים נמצאים עכשיו רק הבגדים המתאימים לעונה. אין אפשרות לבחור חולצה עם שרוולים קצרים, כי היא לא שם.
אז השמלות הדקיקות יכולות לעלות למעלה, ולמטה יהיו רק השמלות היותר חורפיות. מהן היא תבחר.
בגילה, בחירה בין שני בגדים יכולה להיות מספיק גדולה ומבלבלת. אבל זה גם תלוי באופי הילד: שמתי לב, שהילד שלי אהב מגיל צעיר לבחור בין הרבה. פשוט דאגתי, שכל הבגדים שיעמדו לבחירה "יעמדו בתקן"...
תתייחסי לכל מה שכתבתי כאל רעיונות שנועדו לתת לך השראה, איך להיות יצירתית ולעבוד "איתה" כדי שהיא תשתף פעולה בכיף במקום להתנגד.
D-:
LOL
דמיינתי לעצמי את הסצינה והתפוצצתי מצחוק. כל הכבוד לה! D-:
אולי כאן הבעיה? אולי יכול להיות שהיא לא רגילה שמחליטים עבורה ועבור הגוף שלה?
כן, וזה כמובן ייתרון גדול. אבל בגיל הזה, קשה למבוגרים, כי היא עדיין זקוקה להנחייה והכוונה לגבי ההתנהגות הנאותה.
כנראה שצריך לחשוב, מה הניסוח שמעודד אותה לשתף פעולה. משהו כמו שילוב של הרבה כבוד, הרבה רצינות, השמעה בקול של ההעדפה שלה ("את אוהבת להיות בלי בגדים" או משהו כזה) יחד עם הבהרה מה מתאים ("אבל הכללים בגן הם שכולנו לבושים. אנחנו מכבדים את הפרטיות של הגוף שלנו ומתלבשים" משהו כזה. הכי קצר שאפשר, אולי "אבל לגן באים לבושים" ודי). אני זורקת רעיונות, בתקווה שיתנו לך השראה לחבר משהו משלך.
אני לא מנסה להכריח אותה, אף פעם. אני כן מנסה לדבר איתה ולהסביר לה.
א. אני שאלתי על המטפלות. האם הן מנסות "להכריח" או רק מבקשות יפה, בדיבור?
ב. גם בדיבור, כדאי כמה שפחות מלים. ראי הדוגמא שנתתי בפיסקה למעלה.
חשבתי להציע לה ללבוש גרביונים עם השמלה, אולי יהיה לה פחות תחושה של "בגדים" ככה
כן. זה נראה לי בכיוון. ואני מתכוונת: הרעיונות שעברו לי בראש הם להציע לה לבחור - או שמלה כזאת או מכנסיים כאלה. אם היא בוחרת, מבין מבחר מצומצם של אפשרויות מתאימות - אז היא קובעת, ומצד שני לא נותנים לה לבחירה את הבגדים שלא מתאימים יותר.
כשהילד שלי מבקש בגד שלא מתאים, אני אומרת בטון הכי רגוע וענייני וסגור שלי: "אה, זה בגד קיץ, כבר העליתי למעלה. עכשיו חורף, הנה בגדי החורף". איכשהו, כשההורה לגמרי סגור על משהו, הילד עוזב את העניין.
אז עוד רעיון שמשפחות רבות מבצעות הוא, שכל שנה עושים החלפת ארונות קיץ-חורף. ברגע שהתקרר, מיינו את כל הבגדים, העלינו למעלה (למדפים גבוהים) את בגדי הקיץ, והורדנו למטה את בגדי החורף. ככה, במדפים הנגישים נמצאים עכשיו רק הבגדים המתאימים לעונה. אין אפשרות לבחור חולצה עם שרוולים קצרים, כי היא לא שם.
אז השמלות הדקיקות יכולות לעלות למעלה, ולמטה יהיו רק השמלות היותר חורפיות. מהן היא תבחר.
בגילה, בחירה בין שני בגדים יכולה להיות מספיק גדולה ומבלבלת. אבל זה גם תלוי באופי הילד: שמתי לב, שהילד שלי אהב מגיל צעיר לבחור בין הרבה. פשוט דאגתי, שכל הבגדים שיעמדו לבחירה "יעמדו בתקן"...
תתייחסי לכל מה שכתבתי כאל רעיונות שנועדו לתת לך השראה, איך להיות יצירתית ולעבוד "איתה" כדי שהיא תשתף פעולה בכיף במקום להתנגד.
שאלות בענייני פעוטות
אני רוצה לספר לך שכבר יומיים שבהם הילדונות יוצאת לגן לבושה בחולצה ארוכה דקה ומכנסיים!
קודם כל "ניטרלתי" את שמלות הקיץ האחרונות שנותרו בארון והן הועברו אחר כבוד לשקיות לשנה הבאה.
שנית, אני מסבירה, בקצרה, שחוקי הגן הם להגיע לבושים.
שלישית, אני מנסה לאתר התחלה של מאבק וישר פועלת (דיבור קצר, עזרה עם הגרביים) על מנת שלא יתפתח יותר מדי תיסכול.
יש משהו שאני עדיין לא מבינה -
נסענו בבוקר, היא לבושה בחולצה ארוכה דקה ואפודת פליז (ורודה עם פרחים שהיא מאוד אוהבת ומוכנה ללבוש כל היום - כל השנה).
הרוח מקפיאה אותה,הידיים שלה קפואות, היא אומרת - "קר לי...קר לי..", אני בנעימות ולא בטון של פולניה (יעני, אמרתי לך!) שואלת אותה האם היא רוצה ללבוש חולצה חמה (אני לוקחת איתי קבוע עכשיו).
ומה היא עונה? לא!
אני לא מצליחה להבין למה היא מתעקשת.
קודם כל "ניטרלתי" את שמלות הקיץ האחרונות שנותרו בארון והן הועברו אחר כבוד לשקיות לשנה הבאה.
שנית, אני מסבירה, בקצרה, שחוקי הגן הם להגיע לבושים.
שלישית, אני מנסה לאתר התחלה של מאבק וישר פועלת (דיבור קצר, עזרה עם הגרביים) על מנת שלא יתפתח יותר מדי תיסכול.
יש משהו שאני עדיין לא מבינה -
נסענו בבוקר, היא לבושה בחולצה ארוכה דקה ואפודת פליז (ורודה עם פרחים שהיא מאוד אוהבת ומוכנה ללבוש כל היום - כל השנה).
הרוח מקפיאה אותה,הידיים שלה קפואות, היא אומרת - "קר לי...קר לי..", אני בנעימות ולא בטון של פולניה (יעני, אמרתי לך!) שואלת אותה האם היא רוצה ללבוש חולצה חמה (אני לוקחת איתי קבוע עכשיו).
ומה היא עונה? לא!
אני לא מצליחה להבין למה היא מתעקשת.
-
אילה_א*
- הודעות: 3574
- הצטרפות: 23 אוקטובר 2004, 18:09
- דף אישי: הדף האישי של אילה_א*
שאלות בענייני פעוטות
אולי הבגדים מציקים לה באיזו שהיא דרך
ראיתי שיש בקבוקים חמים בצורת חיות אולי לתת לה אחד כזה להחזיק ולהצמד אליו
זה פחות מציק מבגד ועדיין מחמם אני אוהבת לישון ערומה עם בקבוק חם (אם את בטוחה שהיא לא אומרת לא מתוך מאבק כוח )
ראיתי שיש בקבוקים חמים בצורת חיות אולי לתת לה אחד כזה להחזיק ולהצמד אליו
זה פחות מציק מבגד ועדיין מחמם אני אוהבת לישון ערומה עם בקבוק חם (אם את בטוחה שהיא לא אומרת לא מתוך מאבק כוח )
-
תבשיל_קדרה*
- הודעות: 8851
- הצטרפות: 10 נובמבר 2001, 08:15
- דף אישי: הדף האישי של תבשיל_קדרה*
שאלות בענייני פעוטות
אני לא מצליחה להבין למה היא מתעקשת.
אני מאלה שלבושים קר מדי.
יש מצב בו מרגישים שקר, אפילו אומרים "קר לי", או סתם מרגישים שהאוויר קר, אבל לא סובלים מזה. לא רועדים, לא קופאים, הגוף מבפנים כן חם.
תוסיפי לזה שיקולי סירבול, ועוד קצת "לא בא לי להפסיק פעילות באמצע" או "אני מתעצלת להתעסק עם זה" וקיבלת ילדה שאומרת "קר לי" וגם אומרת "אני לא רוצה סוודר".
משהו אחר - אל תשאלי אותה. תגידי לה כשיוצאים מהבית שיש לך בתיק סוודר בשבילה, וזהו. אם היא תרצה, היא תבקש.
בגלל שיש לכן היסטוריה של לריב על בגדים, גם כשאת שואלת בטון לא פולני בעליל, עלול להדלק אצלה משהו "חשדני".
אני מאלה שלבושים קר מדי.
יש מצב בו מרגישים שקר, אפילו אומרים "קר לי", או סתם מרגישים שהאוויר קר, אבל לא סובלים מזה. לא רועדים, לא קופאים, הגוף מבפנים כן חם.
תוסיפי לזה שיקולי סירבול, ועוד קצת "לא בא לי להפסיק פעילות באמצע" או "אני מתעצלת להתעסק עם זה" וקיבלת ילדה שאומרת "קר לי" וגם אומרת "אני לא רוצה סוודר".
משהו אחר - אל תשאלי אותה. תגידי לה כשיוצאים מהבית שיש לך בתיק סוודר בשבילה, וזהו. אם היא תרצה, היא תבקש.
בגלל שיש לכן היסטוריה של לריב על בגדים, גם כשאת שואלת בטון לא פולני בעליל, עלול להדלק אצלה משהו "חשדני".
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
כרגיל מסכימה עם תבשיל קדרה.
שאלות בענייני פעוטות
תבשיל, רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך... (בשמת השתלטתי לך על הדף )
כרגיל מסכימה עם תבשיל קדרה.
גם אני!
)כרגיל מסכימה עם תבשיל קדרה.
גם אני!
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
שאלות בענייני פעוטות
הי בשמת אשמח להתייעץ איתך בשאלה קטנה
בתי (שנתיים) מבקשת תמיד "ידיים" כאשר אנחנו נכנסים למקום כלשהו - בית של חברים (שמכירה או חדשים), מכולת ואפילו לבית של הסבים. אני תמיד נענית לבקשתה, לרב אחרי כמה רגעים משתחררת ויורדת ולפעמים לא. אני רואה שהיא מאוד נדרכת וחוששת מהמעבר (הכניסה למקום). כשאנחנו יוצאות מהבית אני תמיד אומרת לאן אנחנו הולכות ולשם מה. השאלה שלי היא באיזה מלל היית מלווה את הסיטואציה. אני נוהגת לומר - הגענו ל... (ותאור קצר למשל שהיא אמא של וכו') ואם כבר הייתה במקום אני מזכירה לה (מה עשינו וכו') האם היית מוסיפה משהו ?
בתי (שנתיים) מבקשת תמיד "ידיים" כאשר אנחנו נכנסים למקום כלשהו - בית של חברים (שמכירה או חדשים), מכולת ואפילו לבית של הסבים. אני תמיד נענית לבקשתה, לרב אחרי כמה רגעים משתחררת ויורדת ולפעמים לא. אני רואה שהיא מאוד נדרכת וחוששת מהמעבר (הכניסה למקום). כשאנחנו יוצאות מהבית אני תמיד אומרת לאן אנחנו הולכות ולשם מה. השאלה שלי היא באיזה מלל היית מלווה את הסיטואציה. אני נוהגת לומר - הגענו ל... (ותאור קצר למשל שהיא אמא של וכו') ואם כבר הייתה במקום אני מזכירה לה (מה עשינו וכו') האם היית מוסיפה משהו ?
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
בתי (שנתיים) מבקשת תמיד "ידיים" כאשר אנחנו נכנסים למקום כלשהו.
קודם כל, יופי! זה מעיד על ילדה בריאה נפשית, אהובה ובטוחה
מה שאת אומרת לה מצויין, לא צריך להכביר מלים.
אני חשה מהמלים שלך, שאת מנסה להקל עבורה על הסיטואציה, על ידי קישור לזיכרון מקודם, על ידי מתן רקע ותחושה נעימה לגבי החברים והקרובים. זה נשמע לי מצויין.
הדבר הכי חשוב הוא תמיד לכבד את הקצב שלה. ילד בריא בנפשו תמיד זקוק ל"זמן התחממות" כדי להרגיש בנוח בסיטואציה, וזה גם בסדר שהוא בכלל לא רוצה לרדת. כשהיא תבשיל בפנים, היא תרגיש בנוח ותרד. אם לא, אז לא. בכל מקרה, חשוב לה הבטחון של אמא, שמשמשת לה עוגן וחוף מבטחים.
יופי שיש לה אמא כמוך (-:
קודם כל, יופי! זה מעיד על ילדה בריאה נפשית, אהובה ובטוחה
מה שאת אומרת לה מצויין, לא צריך להכביר מלים.
אני חשה מהמלים שלך, שאת מנסה להקל עבורה על הסיטואציה, על ידי קישור לזיכרון מקודם, על ידי מתן רקע ותחושה נעימה לגבי החברים והקרובים. זה נשמע לי מצויין.
הדבר הכי חשוב הוא תמיד לכבד את הקצב שלה. ילד בריא בנפשו תמיד זקוק ל"זמן התחממות" כדי להרגיש בנוח בסיטואציה, וזה גם בסדר שהוא בכלל לא רוצה לרדת. כשהיא תבשיל בפנים, היא תרגיש בנוח ותרד. אם לא, אז לא. בכל מקרה, חשוב לה הבטחון של אמא, שמשמשת לה עוגן וחוף מבטחים.
יופי שיש לה אמא כמוך (-:
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
שאלות בענייני פעוטות
תודה (-:
-
אמא_פלונית*
- הודעות: 16
- הצטרפות: 16 אוקטובר 2004, 12:03
שאלות בענייני פעוטות
פישפיש בן 3 וחצי, כמעט שנתיים בלי חיתולים.
על עניין הקקי השתלט מידית - מבקש, עושה, אין בעיות.
פיפי - עד היום עושה במכנסיים.
בהתחלה זה היה מובן מאליו. פישפש, ניגבתי, החלפתי, אמרתי לו 'בפעם הבאה תעשה בשירותים'.
עם הזמן הוא לא למד לבקש לבד.
התגבשו אצלנו סדרים וטקסים, למשל - לפני השינה הולכים לצחצח שיניים ולעשות פיפי.
כשיוצאים מהבית, משקים את הגינה בדרך. וכו'.
תמיד ביוזמתנו, ובד"כ היה לפחות פספוס אחד ביום, כי בסתם זמן הוא פשוט לא רוצה ללכת לשירותים.
גם בגן, יש שעות קבועות שמחליפים חיתולים (פעמיים ביום) ואז גם קראו לו לשירותים, ואם צריך לקחו ביד והוא עשה בשירותים.
המצב הזה נראה לי ממש לא הגיוני, שלמעשה אין לו אחריות על הצרכים שלו. החלטתי לנסות לא להגיד בכלל. גם בגן משתפים פעולה בשמחה, ולא אומרים לו יותר ללכת.
אז עכשיו הוא לא עושה במשך שעות (נגיד, מהבוקר עד שתיים בצהריים), או מהצהריים עד הערב, וכשעושה זה תמיד במכנסיים.
הוא ילד מאד נבון, ואפשר לשוחח איתו על הרבה נושאים, אבל לגבי פיפי - הוא כאילו לא מבין שיש איזו סיבה לעשות משהו עם זה.
אני שואלת - בפעם הבאה תעשה בשירותים? והוא עונה לי לא. (אני מעריכה כמובן את הכנות, הישירות, והיכולת שלו לענות לי תשובה לחלוטין לא מרצה).
עכשיו הוא ישב לידי, ראיתי שהוא מחזיק את עצמו. שאלתי אם הוא רוצה לשירותים. אמר שלא, הלך לשחק, חזר אחרי שתי דקות רטוב שאחליף לו.
מה לעשות? לא להגיד? להגיד? לקחת את האחריות בחזרה אלי? להציע אבל לא להתעקש? לא להציע בכלל גם כשאני רואה שהוא צריך?
אוף
על עניין הקקי השתלט מידית - מבקש, עושה, אין בעיות.
פיפי - עד היום עושה במכנסיים.
בהתחלה זה היה מובן מאליו. פישפש, ניגבתי, החלפתי, אמרתי לו 'בפעם הבאה תעשה בשירותים'.
עם הזמן הוא לא למד לבקש לבד.
התגבשו אצלנו סדרים וטקסים, למשל - לפני השינה הולכים לצחצח שיניים ולעשות פיפי.
כשיוצאים מהבית, משקים את הגינה בדרך. וכו'.
תמיד ביוזמתנו, ובד"כ היה לפחות פספוס אחד ביום, כי בסתם זמן הוא פשוט לא רוצה ללכת לשירותים.
גם בגן, יש שעות קבועות שמחליפים חיתולים (פעמיים ביום) ואז גם קראו לו לשירותים, ואם צריך לקחו ביד והוא עשה בשירותים.
המצב הזה נראה לי ממש לא הגיוני, שלמעשה אין לו אחריות על הצרכים שלו. החלטתי לנסות לא להגיד בכלל. גם בגן משתפים פעולה בשמחה, ולא אומרים לו יותר ללכת.
אז עכשיו הוא לא עושה במשך שעות (נגיד, מהבוקר עד שתיים בצהריים), או מהצהריים עד הערב, וכשעושה זה תמיד במכנסיים.
הוא ילד מאד נבון, ואפשר לשוחח איתו על הרבה נושאים, אבל לגבי פיפי - הוא כאילו לא מבין שיש איזו סיבה לעשות משהו עם זה.
אני שואלת - בפעם הבאה תעשה בשירותים? והוא עונה לי לא. (אני מעריכה כמובן את הכנות, הישירות, והיכולת שלו לענות לי תשובה לחלוטין לא מרצה).
עכשיו הוא ישב לידי, ראיתי שהוא מחזיק את עצמו. שאלתי אם הוא רוצה לשירותים. אמר שלא, הלך לשחק, חזר אחרי שתי דקות רטוב שאחליף לו.
מה לעשות? לא להגיד? להגיד? לקחת את האחריות בחזרה אלי? להציע אבל לא להתעקש? לא להציע בכלל גם כשאני רואה שהוא צריך?
אוף
-
תפוח_אדמה*
- הודעות: 1235
- הצטרפות: 01 יולי 2008, 21:51
- דף אישי: הדף האישי של תפוח_אדמה*
שאלות בענייני פעוטות
סליחה שחוזרת לנושא הקודם, אבל מעניין אותי למה
ילד בריא בנפשו תמיד זקוק ל"זמן התחממות" כדי להרגיש בנוח בסיטואציה. ?
גם הבן שלי ככה וכמובן שאנחנו מחבקים אותו ככל הדרוש (וגם נהנים מההתרפקות) אבל יש התייחסות סביבתית כאילו זה לא תקין. (גם העלה בי פחדים קלים שמא הוא יהיה ביישן כמוני). בקיצור, אשמח להרחבה על הנושא.
ילד בריא בנפשו תמיד זקוק ל"זמן התחממות" כדי להרגיש בנוח בסיטואציה. ?
גם הבן שלי ככה וכמובן שאנחנו מחבקים אותו ככל הדרוש (וגם נהנים מההתרפקות) אבל יש התייחסות סביבתית כאילו זה לא תקין. (גם העלה בי פחדים קלים שמא הוא יהיה ביישן כמוני). בקיצור, אשמח להרחבה על הנושא.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
מה לעשות? לא להגיד? להגיד? לקחת את האחריות בחזרה אלי? להציע אבל לא להתעקש? לא להציע בכלל גם כשאני רואה שהוא צריך?
בן שלוש וחצי?
לעזוב לגמרי.
להפסיק בכלל להסתכל עליו (להמנע מלחשוב "הוא צריך?", "הוא צריך עכשיו, למה הוא לא הולך" וכאלה, עד כמה שמצליח לך (-: ), להחליף לו כשהוא מגיע עם מכנסיים רטובים.
כשתצליחי לקבל את זה לגמרי, הוא יחליט יום אחד לעשות בשירותים.
כרגע זו זירת מאבק, ולכן הוא ממשיך לעשות במכנסיים.
פשוט לקבל בלב שלם את העובדה שאין ברירה, צריכה להיות תקופת מעבר עם פספוסים, וזהו. היא תעבור. באמת!
בן שלוש וחצי?
לעזוב לגמרי.
להפסיק בכלל להסתכל עליו (להמנע מלחשוב "הוא צריך?", "הוא צריך עכשיו, למה הוא לא הולך" וכאלה, עד כמה שמצליח לך (-: ), להחליף לו כשהוא מגיע עם מכנסיים רטובים.
כשתצליחי לקבל את זה לגמרי, הוא יחליט יום אחד לעשות בשירותים.
כרגע זו זירת מאבק, ולכן הוא ממשיך לעשות במכנסיים.
פשוט לקבל בלב שלם את העובדה שאין ברירה, צריכה להיות תקופת מעבר עם פספוסים, וזהו. היא תעבור. באמת!
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
הערת עריכה: להעביר את השאלה של אמא פלונית והתשובה שלי לדף על גמילה. לחפש איזה דף.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
_סליחה שחוזרת לנושא הקודם, אבל מעניין אותי למה
ילד בריא בנפשו תמיד זקוק ל"זמן התחממות" כדי להרגיש בנוח בסיטואציה._
תפוח אדמה, זה פשוט המצב הטבעי אצל ילדים.
זה לא טבעי בכלל למין האנושי להרגיש תיכף ומייד נוח עם זרים!
את יכולה לקרוא תיאורים מעניינים בהקשר הזה בספר "עקרון הרצף" מאת ג'ין לידלוף.
השאלה היא דווקא למה
יש התייחסות סביבתית כאילו זה לא תקין.
והתשובה היא תרבותית.
חוסר כבוד לילד, חוסר כבוד לקצב שלו, הידחפות חסרת נימוס, חוסר טאקט, ועוד כמה תכונות ישראליות מלבבות P-:
שתדעי שלא בכל התרבויות זה ככה.
אני מציעה להמנע מה"סביבתיות" המרעילה הזאת, להשתדל לבקר רק אצל אנשים שמכבדים את הילד שלך, או לחילופין, כשאין ברירה, פשוט להגן עליו. לחבק, להחזיק עלייך, ולהגיד בנימוס ובחיוך אך בתקיפות ברורה, שאתם מבקשים לתת לו זמן "להתחמם". ממש להדוף התקפות. הילד צריך להרגיש מוגן.
ילד שהוריו כיבדו אותו ואת הקצב שלו, והגנו עליו מהתקפות של אחרים, יפתח ביטחון.
האם יהיה "ביישן"? אני לא יודעת. זה תלוי בהרבה גורמים. בין היתר בשאלה, כמה ביקורתיות הוא קולט, למשל. אם מישהו מההורים ביקורתי, זה מרכיב חשוב. לא הייתי דואגת לגבי זה בכלל. אי אפשר לשלוט במה שייצא מהילד, יכול להיות שהוא ייצא דומה לך (-: אפשר רק לשלוט בהתנהגות שלנו כלפי הילד, ועל זה לך.
ילד בריא בנפשו תמיד זקוק ל"זמן התחממות" כדי להרגיש בנוח בסיטואציה._
תפוח אדמה, זה פשוט המצב הטבעי אצל ילדים.
זה לא טבעי בכלל למין האנושי להרגיש תיכף ומייד נוח עם זרים!
את יכולה לקרוא תיאורים מעניינים בהקשר הזה בספר "עקרון הרצף" מאת ג'ין לידלוף.
השאלה היא דווקא למה
יש התייחסות סביבתית כאילו זה לא תקין.
והתשובה היא תרבותית.
חוסר כבוד לילד, חוסר כבוד לקצב שלו, הידחפות חסרת נימוס, חוסר טאקט, ועוד כמה תכונות ישראליות מלבבות P-:
שתדעי שלא בכל התרבויות זה ככה.
אני מציעה להמנע מה"סביבתיות" המרעילה הזאת, להשתדל לבקר רק אצל אנשים שמכבדים את הילד שלך, או לחילופין, כשאין ברירה, פשוט להגן עליו. לחבק, להחזיק עלייך, ולהגיד בנימוס ובחיוך אך בתקיפות ברורה, שאתם מבקשים לתת לו זמן "להתחמם". ממש להדוף התקפות. הילד צריך להרגיש מוגן.
ילד שהוריו כיבדו אותו ואת הקצב שלו, והגנו עליו מהתקפות של אחרים, יפתח ביטחון.
האם יהיה "ביישן"? אני לא יודעת. זה תלוי בהרבה גורמים. בין היתר בשאלה, כמה ביקורתיות הוא קולט, למשל. אם מישהו מההורים ביקורתי, זה מרכיב חשוב. לא הייתי דואגת לגבי זה בכלל. אי אפשר לשלוט במה שייצא מהילד, יכול להיות שהוא ייצא דומה לך (-: אפשר רק לשלוט בהתנהגות שלנו כלפי הילד, ועל זה
לך.-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
<הערת עריכה למחיקה: להעביר לדף ילד גמול חוזר להרטיב אחרי שאמא פלונית תראה>
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
השאלה של פלונית אמא של מוגלי הועברה לדף ההנקה וחזרה לעבודה.
-
אוד_ליה*
- הודעות: 930
- הצטרפות: 01 ספטמבר 2007, 19:58
- דף אישי: הדף האישי של אוד_ליה*
שאלות בענייני פעוטות
ולהגיד בנימוס ובחיוך אך בתקיפות ברורה, שאתם מבקשים לתת לו זמן "להתחמם".
בנוסף, שמתי לב שכשאני מכלילה, ז"א מדברת על הטיפול בילד שלי כמשהו שאני חושבת שכל ילד זקוק לו, ההורים מסביבי ישר נזעקים, כי אני שמה אותם במקום של "לא בסדר". כשאני דואגת להבהיר שזה משהו שהילד שלי זקוק לו, מסתכלים אחרת...
לדוגמה: הילדים שלי הולכים לגן לחצי יום (8 עד 12:30), ובתחילת השנה אני הייתי נשארת עם הגדול עד שהיה "משחרר" אותי, אפילו אם זה היה ב-11 בבוקר, וב-12 וחצי כבר הייתי צריכה לחזור.
הגננות ריחפו מעלי וזרקו ססמאות "את רק מקשה עליו את הפרידה", "הקושי הוא שלך", ושאר שנינויות...
<האמת שאני לא מאשימה אותן, זה מה שהן למדו וזה מה שרוב הסביבה חושבת. בכל מקרה- אם פעם הייתי עוד מאמינה לשטויות האלו, היום כשיש לי שניים אני רואה שהכל קישקוש- הקטן שהתחיל ללכת לגן קצת לפני גיל שנה וחצי- הסתגל בצ'יק, הולך בשמחה (ממש רץ לגן!), אוהב את הגן, גם רואים שהחברים אוהבים אותו (באים בבוקר לברך אותו ולתת לו צעצועים)- ואת שניהם נשאתי עלי, הנקתי עד אחרי גיל שנה (הקטן עוד ינק כשנכנס לגן, הגננת שלו לא האמינה, כמה שהוא עצמאי...), עם שניהם אני ישנה, משניהם אני נפרדת אותו הדבר בבוקר... >
אבל במקום לתקן אותן, לאמר להן שהן מדברות שטויות או אפילו להסביר בצורה יפה שילד שנשאר לבכות בגן מאבד את האמון הבסיסי שלו בהורה שלו, אמרתי "מה שאתן יודעות נכון לרוב הילדים, אבל תמיד יש יוצאי דופן... הילד שלי זקוק לי כאן, ואני מאמינה שהדרך הזו עם הילד הספציפי הזה תעבוד הכי טוב". אם הייתי מתווכחת איתן על מה שהן יודעות, הן לא היו נפתחות להקשיב לי בכלל... ולא נשכח שגם הן אימהות, שבטח משאירות ילדים בוכים (כמו רוב ההורים...), והולכות- כי ככה לימדו אותן שהכי טוב.
להגיד להן שהן פוגעות באמון של הילדים שלהן כאן זה להגיד להן שהן לא אמהות טובות, וזה מעורר התנגדויות קשות... לא באתי לחנך אותן, הן לא ביקשו את זה ולא פתוחות לזה... אבל מצד שני אם מישהי ראתה ונפתח לה משהו בחשיבה זה דעיף על ההרצאות...
הבכור שלי היה זקוק לי בבוקר בגן. למרות שאלו היו אותם ילדים משנה שעברה. הצורך שלו היה ברור לי. ועם הזמן גם הגננות ראו את זה (יותר הגננת הקבועה, היא קיבלה את הרעיון יותר מהר מהמחליפה, ואפילו הזמינה אותי להשתתף בפעילויות. הסייעות היו מקסימות, הכינו לי תה בבקרים... המחליפה עיקמה פרצוף, מולה הייתי צריכה להיות יותר אסרטיבית).
ואני כבר חשבתי שזה יהיה המצב... התחלתי להגיע איתו לגן בשעה מוקדמת יותר כדי שיהיה לי זמן לפרידה ממושכת ועדיין אספיק לחזור לעבוד בבית. חלף- עבר הזמן, הזמנים התקצרו, אך לא נעלמו.
ופתאום, ביום בהיר אחד (ממש בהפתעה)- אנחנו הולכים על השביל המשותף לגנים של הילדים- והילד (בן שלוש) אומר לי "אמא, היום אני הולך לגן לבד". נשארתי המומה על השביל והילד דילג לו להנאתו ונכנס לגן לבד... לקחתי את הקטן לגן וחזרתי לגן של הגדול, לראות שלא התחרט- והוא כבר היה בשלו, משחק ולא שם לב אלי בכלל...
בנוסף, שמתי לב שכשאני מכלילה, ז"א מדברת על הטיפול בילד שלי כמשהו שאני חושבת שכל ילד זקוק לו, ההורים מסביבי ישר נזעקים, כי אני שמה אותם במקום של "לא בסדר". כשאני דואגת להבהיר שזה משהו שהילד שלי זקוק לו, מסתכלים אחרת...
לדוגמה: הילדים שלי הולכים לגן לחצי יום (8 עד 12:30), ובתחילת השנה אני הייתי נשארת עם הגדול עד שהיה "משחרר" אותי, אפילו אם זה היה ב-11 בבוקר, וב-12 וחצי כבר הייתי צריכה לחזור.
הגננות ריחפו מעלי וזרקו ססמאות "את רק מקשה עליו את הפרידה", "הקושי הוא שלך", ושאר שנינויות...
<האמת שאני לא מאשימה אותן, זה מה שהן למדו וזה מה שרוב הסביבה חושבת. בכל מקרה- אם פעם הייתי עוד מאמינה לשטויות האלו, היום כשיש לי שניים אני רואה שהכל קישקוש- הקטן שהתחיל ללכת לגן קצת לפני גיל שנה וחצי- הסתגל בצ'יק, הולך בשמחה (ממש רץ לגן!), אוהב את הגן, גם רואים שהחברים אוהבים אותו (באים בבוקר לברך אותו ולתת לו צעצועים)- ואת שניהם נשאתי עלי, הנקתי עד אחרי גיל שנה (הקטן עוד ינק כשנכנס לגן, הגננת שלו לא האמינה, כמה שהוא עצמאי...), עם שניהם אני ישנה, משניהם אני נפרדת אותו הדבר בבוקר... >
אבל במקום לתקן אותן, לאמר להן שהן מדברות שטויות או אפילו להסביר בצורה יפה שילד שנשאר לבכות בגן מאבד את האמון הבסיסי שלו בהורה שלו, אמרתי "מה שאתן יודעות נכון לרוב הילדים, אבל תמיד יש יוצאי דופן... הילד שלי זקוק לי כאן, ואני מאמינה שהדרך הזו עם הילד הספציפי הזה תעבוד הכי טוב". אם הייתי מתווכחת איתן על מה שהן יודעות, הן לא היו נפתחות להקשיב לי בכלל... ולא נשכח שגם הן אימהות, שבטח משאירות ילדים בוכים (כמו רוב ההורים...), והולכות- כי ככה לימדו אותן שהכי טוב.
להגיד להן שהן פוגעות באמון של הילדים שלהן כאן זה להגיד להן שהן לא אמהות טובות, וזה מעורר התנגדויות קשות... לא באתי לחנך אותן, הן לא ביקשו את זה ולא פתוחות לזה... אבל מצד שני אם מישהי ראתה ונפתח לה משהו בחשיבה זה דעיף על ההרצאות...
הבכור שלי היה זקוק לי בבוקר בגן. למרות שאלו היו אותם ילדים משנה שעברה. הצורך שלו היה ברור לי. ועם הזמן גם הגננות ראו את זה (יותר הגננת הקבועה, היא קיבלה את הרעיון יותר מהר מהמחליפה, ואפילו הזמינה אותי להשתתף בפעילויות. הסייעות היו מקסימות, הכינו לי תה בבקרים... המחליפה עיקמה פרצוף, מולה הייתי צריכה להיות יותר אסרטיבית).
ואני כבר חשבתי שזה יהיה המצב... התחלתי להגיע איתו לגן בשעה מוקדמת יותר כדי שיהיה לי זמן לפרידה ממושכת ועדיין אספיק לחזור לעבוד בבית. חלף- עבר הזמן, הזמנים התקצרו, אך לא נעלמו.
ופתאום, ביום בהיר אחד (ממש בהפתעה)- אנחנו הולכים על השביל המשותף לגנים של הילדים- והילד (בן שלוש) אומר לי "אמא, היום אני הולך לגן לבד". נשארתי המומה על השביל והילד דילג לו להנאתו ונכנס לגן לבד... לקחתי את הקטן לגן וחזרתי לגן של הגדול, לראות שלא התחרט- והוא כבר היה בשלו, משחק ולא שם לב אלי בכלל...
-
אוד_ליה*
- הודעות: 930
- הצטרפות: 01 ספטמבר 2007, 19:58
- דף אישי: הדף האישי של אוד_ליה*
שאלות בענייני פעוטות
אגב, מאז כבר היו "נסיגות" (במרכאות כי אני לא מסתכלת עליהן ככאלו- אם היה קושי פשוט נשארתי איתו- אם יכולתי- כי הבנתי שהוא זקוק לי עכשיו, וזה יעבור- וזה באמת עובר...). אבל באופן כללי ההיפרדות בבוקר יותר קלה. וגם אם יש לי יום שאני ממהרת וחייבת לזוז בלי להישאר איתו בכלל- אני מסבירה לו באוטו והוא מבין- לדעתי זה בגלל ש-
א. הצרכים שלו מולאו עד כמה שניתן
ב. הוא מאמין לי שאם הייתי יכולה הייתי נשארת איתו, וכשאוכל להישאר- אשאר...
א. הצרכים שלו מולאו עד כמה שניתן
ב. הוא מאמין לי שאם הייתי יכולה הייתי נשארת איתו, וכשאוכל להישאר- אשאר...
שאלות בענייני פעוטות
שלום בשמת
אשמח אם תוכלי לייעץ לי.
ביתי בת שנה ו-11 חודשים, נמצאת איתי בבית. ברגע שמתיישבים לאכול, אני נכנסת ללחץ. בשלב מסויים (לקראת הסוף בדרך כלל) אם אני מסתובבת לשבריר של שנייה היא מעיפה את כל מה שיש בצלחת. ניסיתי לשבת לידה, אבל אני לא תמיד מצליחה לתפוס אותה בזמן וגם לא רוצה להיות שוטר. ניסיתי גם להרחיק אותה לאחר מעשה אבל גם זה לא עזר. אני מנסה להסביר לה בנועם אבל זה לא הולך, מה לעשות?
אשמח אם תוכלי לייעץ לי.
ביתי בת שנה ו-11 חודשים, נמצאת איתי בבית. ברגע שמתיישבים לאכול, אני נכנסת ללחץ. בשלב מסויים (לקראת הסוף בדרך כלל) אם אני מסתובבת לשבריר של שנייה היא מעיפה את כל מה שיש בצלחת. ניסיתי לשבת לידה, אבל אני לא תמיד מצליחה לתפוס אותה בזמן וגם לא רוצה להיות שוטר. ניסיתי גם להרחיק אותה לאחר מעשה אבל גם זה לא עזר. אני מנסה להסביר לה בנועם אבל זה לא הולך, מה לעשות?
-
תבשיל_קדרה*
- הודעות: 8851
- הצטרפות: 10 נובמבר 2001, 08:15
- דף אישי: הדף האישי של תבשיל_קדרה*
שאלות בענייני פעוטות
זה די רגיל.
אוכלים-אוכלים-אוכלים-אוכלים, וכששביעים מתחילים לחפש ענין. למשל - משחקים עם האוכל בצלחת. למשל - הופכים את הצלחת.
אני חושבת שאצלינו זה קורה בעיקר כשאני מעדיפה להתרכז בארוחה שלי ולא להתעסק בכלל באוכל של הפעוט (שזקוק למעט עזרה). אני בוחרת לאכול רצוף ולאנקות אח"כ במקום לאכול לא רצוף ולחסוך מעט עבודת נקיון.
מה לעשות?
קודם כל - לא להלחץ. מה הכי גרוע? צריך לנקות? גג חמש דקות עבודה בהן, על הדרך, קיבלת רצפה נקייה יותר ממה שהיתה לפני הארוחה.
אחר כך - להתבונן. תסתכלי על הילד בזמן האוכל, ותנסי למצוא את הדפוסים של התהליך שתיארת. כמה זמן לוקח לה עד שקצה האכילה מואט? מתי היא הופכת? האם יש הבדל בין סוגי אוכל שונים? בין ארוחות שונות ביום? הקהל? האם המצב שלך משפיע?
אחרי שתאספי מידע ותתיחסים לנופל-אז-מנקים באדישות יחסית, אפשר יהיה לטפל בנושא בצורה טכנית.
עוד כמה שאלות, אם את רוצה עוד חשיבה משותפת:
כסא אוכל עם מגש או השולחן הכללי? איזו צלחת? אוכלת בידיים או עם כפית? אוכלת לבד או מואכלת? תני כמה שיותר פרטים.
אגב,
אין דף מתאים אחר?
אני שטוחה שאת לא האמא הראשונה שכותבת באתר בנושא הזה.
אוכלים-אוכלים-אוכלים-אוכלים, וכששביעים מתחילים לחפש ענין. למשל - משחקים עם האוכל בצלחת. למשל - הופכים את הצלחת.
אני חושבת שאצלינו זה קורה בעיקר כשאני מעדיפה להתרכז בארוחה שלי ולא להתעסק בכלל באוכל של הפעוט (שזקוק למעט עזרה). אני בוחרת לאכול רצוף ולאנקות אח"כ במקום לאכול לא רצוף ולחסוך מעט עבודת נקיון.
מה לעשות?
קודם כל - לא להלחץ. מה הכי גרוע? צריך לנקות? גג חמש דקות עבודה בהן, על הדרך, קיבלת רצפה נקייה יותר ממה שהיתה לפני הארוחה.
אחר כך - להתבונן. תסתכלי על הילד בזמן האוכל, ותנסי למצוא את הדפוסים של התהליך שתיארת. כמה זמן לוקח לה עד שקצה האכילה מואט? מתי היא הופכת? האם יש הבדל בין סוגי אוכל שונים? בין ארוחות שונות ביום? הקהל? האם המצב שלך משפיע?
אחרי שתאספי מידע ותתיחסים לנופל-אז-מנקים באדישות יחסית, אפשר יהיה לטפל בנושא בצורה טכנית.
עוד כמה שאלות, אם את רוצה עוד חשיבה משותפת:
כסא אוכל עם מגש או השולחן הכללי? איזו צלחת? אוכלת בידיים או עם כפית? אוכלת לבד או מואכלת? תני כמה שיותר פרטים.
אגב,
אין דף מתאים אחר?
אני שטוחה שאת לא האמא הראשונה שכותבת באתר בנושא הזה.
שאלות בענייני פעוטות
תבשיל קדרה, תודה רבה על תשובתך.
העניין הוא שנמאס לי לנקות ואני לא חושבת שהיא עושה זאת כי שבעה ואיבדה עניין. לדעתי היא רוצה להראות/להוכיח משהו (לקראת גיל שנתיים?)
ניסיתי להתבונן אבל אין דפוסים קבועים - לפעמים כשהיא שבעה, לפעמים כשהיא לא ממש רעבה (עדיין יונקת) ולפעמים אני חושבת שאולי לא בא לה.
ברור שמצבי משפיע, מפני שהיא יודעת שזה מוציא אותי מאיזון.
אוכלת בכסא אוכל עם מגש, בצלחת רגילה, בידיים וכפית (איך שהיא רוצה), תמיד לבד.
לגבי הדף, יכול להיות שיש אבל רציתי לקבל את עצתה של בשמת.
העניין הוא שנמאס לי לנקות ואני לא חושבת שהיא עושה זאת כי שבעה ואיבדה עניין. לדעתי היא רוצה להראות/להוכיח משהו (לקראת גיל שנתיים?)
ניסיתי להתבונן אבל אין דפוסים קבועים - לפעמים כשהיא שבעה, לפעמים כשהיא לא ממש רעבה (עדיין יונקת) ולפעמים אני חושבת שאולי לא בא לה.
ברור שמצבי משפיע, מפני שהיא יודעת שזה מוציא אותי מאיזון.
אוכלת בכסא אוכל עם מגש, בצלחת רגילה, בידיים וכפית (איך שהיא רוצה), תמיד לבד.
לגבי הדף, יכול להיות שיש אבל רציתי לקבל את עצתה של בשמת.
-
דנה_ה*
- הודעות: 1160
- הצטרפות: 13 אפריל 2004, 22:21
- דף אישי: הדף האישי של דנה_ה*
שאלות בענייני פעוטות
שלום בשמת,
אם יש לך זמן לשאלתי - אשמח מאוד.
זה בסוגיית גמילה. בתי בת שנתיים וחמישה חודשים. בגיל שנה בדיוק הורדנו לה את החיתול למשך היום וצפינו ב תהליך הדרגתי ומקסים של התפתחות בנושא.
קקי - כבר מגיל שנה וחצי היא גמולה לחלוטין.
פיפי - כאן יש עליות ומורדות, ואני שואלת את עצמי אם זה טבעי שיהיו מורדות עד כדי כך. היו תקופות, כבר החל מגיל שנה ו - 10 חודשים בערך, שעשתה את רוב הפיפי בסיר. בהתחלה היינו שואלים אותה אם צריכה פיפי (נאמר בבוקר או כשקמה משינה או כשנראה שצריך).
בחודשים האחרונים היא כבר מודיעה שהיא צריכה פיפי ומורידה מכנסיים והולכת לסיר / ישבנון.
היתה עד לפני כחודש תקופה של חודש שהיתה גמולה לגמרי - הלכה ביוזמתה ועשתה את כל הפיפי בסיר בלי פספוסים. ביקשה לישון בלי חיתול וכמובן שהסכמנו וגם כאן היתה הצלחה (בערך פעם בשבוע פיפי במיטה).
ופתאום - מעין רגרסיה כזאת - עושה המון פיפי על הרצפה. בד"כ כשעסוקה במשהו אחר ופתאום מסתכלת למטה מופתעת ואומרת - "פיפי". היו ימים שכל ההשתנות היו כאלה.
עכשיו המצב בערך חצי חצי - לפעמים הולכת לשירותים מיוזמתה ולפעמים מפספסת . אני משתדלת לא להזכיר לה או לשאול אותה כי נראה לי שזו צריכה להיות האחריות שלה ושהיא תלמד את התחושה הפנימית של הצורך להתרוקן. אם יש פספוס אנחנו לא עושים מזה עניין - אומרים - עשית פיפי (או שהיא אומרת), ומנגבים (או שהיא מנגבת).
אגב, גם בלילות כמות ההרטבות גדלה מאוד ולפעמים זה היה כל יום ממש.
בקיצור, אני הודאגתי קצת פתאום, ושאלתי את עצמי אם רגרסיה שכזאת היא נורמלית או שאולי יש סיבה אחרת אפשרית. האם יש משהו שאני צריכה לעשות או דווקא לא לעשות?
תודה רבה
דנה
אם יש לך זמן לשאלתי - אשמח מאוד.
זה בסוגיית גמילה. בתי בת שנתיים וחמישה חודשים. בגיל שנה בדיוק הורדנו לה את החיתול למשך היום וצפינו ב תהליך הדרגתי ומקסים של התפתחות בנושא.
קקי - כבר מגיל שנה וחצי היא גמולה לחלוטין.
פיפי - כאן יש עליות ומורדות, ואני שואלת את עצמי אם זה טבעי שיהיו מורדות עד כדי כך. היו תקופות, כבר החל מגיל שנה ו - 10 חודשים בערך, שעשתה את רוב הפיפי בסיר. בהתחלה היינו שואלים אותה אם צריכה פיפי (נאמר בבוקר או כשקמה משינה או כשנראה שצריך).
בחודשים האחרונים היא כבר מודיעה שהיא צריכה פיפי ומורידה מכנסיים והולכת לסיר / ישבנון.
היתה עד לפני כחודש תקופה של חודש שהיתה גמולה לגמרי - הלכה ביוזמתה ועשתה את כל הפיפי בסיר בלי פספוסים. ביקשה לישון בלי חיתול וכמובן שהסכמנו וגם כאן היתה הצלחה (בערך פעם בשבוע פיפי במיטה).
ופתאום - מעין רגרסיה כזאת - עושה המון פיפי על הרצפה. בד"כ כשעסוקה במשהו אחר ופתאום מסתכלת למטה מופתעת ואומרת - "פיפי". היו ימים שכל ההשתנות היו כאלה.
עכשיו המצב בערך חצי חצי - לפעמים הולכת לשירותים מיוזמתה ולפעמים מפספסת . אני משתדלת לא להזכיר לה או לשאול אותה כי נראה לי שזו צריכה להיות האחריות שלה ושהיא תלמד את התחושה הפנימית של הצורך להתרוקן. אם יש פספוס אנחנו לא עושים מזה עניין - אומרים - עשית פיפי (או שהיא אומרת), ומנגבים (או שהיא מנגבת).
אגב, גם בלילות כמות ההרטבות גדלה מאוד ולפעמים זה היה כל יום ממש.
בקיצור, אני הודאגתי קצת פתאום, ושאלתי את עצמי אם רגרסיה שכזאת היא נורמלית או שאולי יש סיבה אחרת אפשרית. האם יש משהו שאני צריכה לעשות או דווקא לא לעשות?
תודה רבה
דנה
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
אז ככה:
התשובה הכי כנה שלי היא שקשה לדעת מה קורה.
האם חל איזה שינוי אצלכם? משהו חדש בחיים? משהו שאפשר למצוא בו קשר לכזאת רגרסיה? דברים כמו הריון, גן חדש, מיטה חדשה, לא יודעת מה.
אם אין, אז אני הייתי הולכת לכיוון של רפואה אלטרנטיבית כלשהי, לברר מה יצא מאיזון.
התחום של הצרכים בגיל הזה הוא תחום נייר הלקמוס.
את כל מה שקורה, את תראי קודם כל בצרכים. השפעת התזונה, גורמים נפשיים, אלרגיה - את הכל תראי קודם כל בצרכים. מרוב ההתעסקות בבלי חיתולים פיתחתי ממש כבוד לרפואה הטיבטית, המומחית באיבחון דרך ההפרשות שלנו.
הרבה פעמים, הרטבה היא סימפטום של חולשה, חוסר איזון במשהו, שאפשר להחזיר לאיזון בקלות יחסית.
איך זה נשמע לך?
התשובה הכי כנה שלי היא שקשה לדעת מה קורה.
האם חל איזה שינוי אצלכם? משהו חדש בחיים? משהו שאפשר למצוא בו קשר לכזאת רגרסיה? דברים כמו הריון, גן חדש, מיטה חדשה, לא יודעת מה.
אם אין, אז אני הייתי הולכת לכיוון של רפואה אלטרנטיבית כלשהי, לברר מה יצא מאיזון.
התחום של הצרכים בגיל הזה הוא תחום נייר הלקמוס.
את כל מה שקורה, את תראי קודם כל בצרכים. השפעת התזונה, גורמים נפשיים, אלרגיה - את הכל תראי קודם כל בצרכים. מרוב ההתעסקות בבלי חיתולים פיתחתי ממש כבוד לרפואה הטיבטית, המומחית באיבחון דרך ההפרשות שלנו.
הרבה פעמים, הרטבה היא סימפטום של חולשה, חוסר איזון במשהו, שאפשר להחזיר לאיזון בקלות יחסית.
איך זה נשמע לך?
-
דנה_ה*
- הודעות: 1160
- הצטרפות: 13 אפריל 2004, 22:21
- דף אישי: הדף האישי של דנה_ה*
שאלות בענייני פעוטות
נשמע לי טוב.
אני מנסה לחשוב אם חל איזה שינויי בחייה או בחיינו ולא עולה לי שום דבר, אבל אמשיך לחשוב. אולי דבר מאוד מאוד מינורי?
היה למשל שבוע שבו ממש היו המון פספסוסים ובשבוע הזה עבדתי יותר מהרגיל ואז ייחסתי את זה להיעדרותי.
מאז שכתבתי לך דווקא יש שיפור - בלילה כמעט ואין פיפי (פעם - פעמיים בשבועיים) ובמשך היום כמעט בכל הפעמים היא מבקשת והולכת לסיר. יש פספוס או שניים ביום והיו גם ימים בלי.
אם זה ימשיך ככה אז יופי ואם לא - נבדוק יותר לעומק. אולי גם אקח לה בדיקת שתן כללית מהסיר (יש לה היטוריה של דלקת בגיל 4 חודשים), למרות שהיא לא מתלוננת על כלום.
אני חושבת שאם נמקד את דאגותיי (ובאמת, שאלו יהיו הדאגות שלי...), אז אפשר לצמצם ל- 2 דברים:
בכל אופן תודה רבה על תשובתך. אנסה לשים לב לדברים שאמרת ואעדכן.
אני מנסה לחשוב אם חל איזה שינויי בחייה או בחיינו ולא עולה לי שום דבר, אבל אמשיך לחשוב. אולי דבר מאוד מאוד מינורי?
היה למשל שבוע שבו ממש היו המון פספסוסים ובשבוע הזה עבדתי יותר מהרגיל ואז ייחסתי את זה להיעדרותי.
מאז שכתבתי לך דווקא יש שיפור - בלילה כמעט ואין פיפי (פעם - פעמיים בשבועיים) ובמשך היום כמעט בכל הפעמים היא מבקשת והולכת לסיר. יש פספוס או שניים ביום והיו גם ימים בלי.
אם זה ימשיך ככה אז יופי ואם לא - נבדוק יותר לעומק. אולי גם אקח לה בדיקת שתן כללית מהסיר (יש לה היטוריה של דלקת בגיל 4 חודשים), למרות שהיא לא מתלוננת על כלום.
אני חושבת שאם נמקד את דאגותיי (ובאמת, שאלו יהיו הדאגות שלי...), אז אפשר לצמצם ל- 2 דברים:
- שאין איזו בעיה פיזית כמו דלקת בדרכי השתן למשל שגורמת לזה.
- שאני לא עשיתי משהו לא בסדר בתהליך הגמילה שגרם לרגרסיה.
בכל אופן תודה רבה על תשובתך. אנסה לשים לב לדברים שאמרת ואעדכן.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
היה למשל שבוע שבו ממש היו המון פספסוסים ובשבוע הזה עבדתי יותר מהרגיל ואז ייחסתי את זה להיעדרותי.
תראי איך זה מתחבר עם:
מאז שכתבתי לך דווקא יש שיפור
כתבת = הקדשת תשומת לב מרוכזת, האנרגיה שלך הלכה להזמנה מהיקום "לטפל בבעיית ההרטבה ולדאוג לבת שלי". וכרגיל, ההזמנה נקלטה (-:
אני נוטה בהחלט להסכים איתך, שיש קשר בין הפספוסים לתשומת הלב שלך אליה. אם כי זה בוודאי מורכב. ושוב, אני רואה רק דרך האינטרנט, ולדעתי אין תחליף לאיבחון מדוייק של מטפל שיודע להתבונן באדם (ולא קבלן סימפטומים).
תראי איך זה מתחבר עם:
מאז שכתבתי לך דווקא יש שיפור
כתבת = הקדשת תשומת לב מרוכזת, האנרגיה שלך הלכה להזמנה מהיקום "לטפל בבעיית ההרטבה ולדאוג לבת שלי". וכרגיל, ההזמנה נקלטה (-:
אני נוטה בהחלט להסכים איתך, שיש קשר בין הפספוסים לתשומת הלב שלך אליה. אם כי זה בוודאי מורכב. ושוב, אני רואה רק דרך האינטרנט, ולדעתי אין תחליף לאיבחון מדוייק של מטפל שיודע להתבונן באדם (ולא קבלן סימפטומים).
-
דנה_ה*
- הודעות: 1160
- הצטרפות: 13 אפריל 2004, 22:21
- דף אישי: הדף האישי של דנה_ה*
שאלות בענייני פעוטות
הי בשמת
שאלה לי בענייני גמילה..
בתי בת שנתיים וארבעה חודשים, לפני כחודש התחלנו בגמילה ותוך יומיים הפגינה שליטה מלאה בצרכים . בשבוע הראשון רצתה לעשות פיפי רק בעמידה בחוץ ולאחר מכן עברה לעשות בסיר. נכון להיום לא מעוניינת לעשות בשירותים.
לגבי הקקי הנושא קצת יותר מסובך... ביומיים הראשונים הייתה מאוד בסטרס מהעניין עד כדי התעוררות די היסטרית באמצע הלילה. כפתרון ביניים הצעתי לה לעשות בחיתול pull-ups (מתוך היכרותי עם ילדים שפיתחו עצירות נוראית העדפתי שלא להגיע לפינה הזו..). מאז ועד היום היא אינה מוכנה לנסות לעשות את הקקי בסיר. אציין כי יש לה שליטה מלאה בנושא וברגע שמרגישה שצריכה מבקשת את החיתול ומייד ניגשת לעשות. לפי מה שאני קולטת היא נמנעת מהסיר מאחר ורוצה לעשות את הקקי בעמידה..
סה"כ אני רואה את תהליך הגמילה כמאוד מוצלח שכן היא שולטת לגמרי בצרכים.
שאלתי היא איך לגרום למעבר הזה מעשיית הקקי בחיתול לסיר מאחר וכרגע לא נראה לי שהדבר יבוא מיוזמתה.
המון תודה מראש
שאלה לי בענייני גמילה..
בתי בת שנתיים וארבעה חודשים, לפני כחודש התחלנו בגמילה ותוך יומיים הפגינה שליטה מלאה בצרכים . בשבוע הראשון רצתה לעשות פיפי רק בעמידה בחוץ ולאחר מכן עברה לעשות בסיר. נכון להיום לא מעוניינת לעשות בשירותים.
לגבי הקקי הנושא קצת יותר מסובך... ביומיים הראשונים הייתה מאוד בסטרס מהעניין עד כדי התעוררות די היסטרית באמצע הלילה. כפתרון ביניים הצעתי לה לעשות בחיתול pull-ups (מתוך היכרותי עם ילדים שפיתחו עצירות נוראית העדפתי שלא להגיע לפינה הזו..). מאז ועד היום היא אינה מוכנה לנסות לעשות את הקקי בסיר. אציין כי יש לה שליטה מלאה בנושא וברגע שמרגישה שצריכה מבקשת את החיתול ומייד ניגשת לעשות. לפי מה שאני קולטת היא נמנעת מהסיר מאחר ורוצה לעשות את הקקי בעמידה..
סה"כ אני רואה את תהליך הגמילה כמאוד מוצלח שכן היא שולטת לגמרי בצרכים.
שאלתי היא איך לגרום למעבר הזה מעשיית הקקי בחיתול לסיר מאחר וכרגע לא נראה לי שהדבר יבוא מיוזמתה.
המון תודה מראש
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
הי פלונית
לדעתי עניתי הרבה פעמים על שאלות כאלה בדפים:
גמילה מקקי בחיתול
כשתינוק מפחד לעשות קקי
אז אני רק אסכם בקצרה:
ראשית גידלנו את הילדה בחיתולים, וכך לימדנו אותה לעשות את צרכיה על עצמה (גם אני גידלתי את הילדה בחיתולים). עכשיו, אחרי שכל חייה לימדו אותה משהו אחד - פתאום הוא מתברר כלא טוב, והיא צריכה ללמוד משהו חדש. אז הדבר הראשון שחשוב להבין הוא את הקושי של הילדה לעשות כזה שינוי, והדבר השני שחשוב להבין לדעתי הוא שכל המשך בחיתול ימשיך ויקבע את הדפוס הרע, ויעכב את הלימוד החדש.
כשנותנים חיתול או פול אפס לעשות קקי, המסר הברור לילדה הוא: באמת מפחיד לעשות קקי, זה משהו רע, טוב ובטוח לעשות בתוך בגד שמונח עלייך, קשה לעשות בסיר.
לכן לדעתי, עדיף לסלק כל חיתול מרגע שיש מגמת גמילה.
וכמו כן, לדעתי, חשוב לשדר את המסר הברור, קודם כל לעצמנו ובמקביל לילדה: זה שלב כזה וזה עובר.
אין צורך לפחד ממצב של עצירות קשה. זה נוצר כתוצאה משילוב הפחדים של הילד עם הפחדים של ההורים. אין שום דבר מפחיד בסילוק החיתול. צריך רק להיות מוכנים:
אבל בסוף זה ייצא. באמת בסוף זה ייצא. אין ברירה, ככה זה בגוף. יש גבול ליכולת של ילד לעצור קקי. צריך רק לשדר לילדה אהבה וביטחון, ולא לפחד ביחד איתה (לא חשוב שהפחדים אחרים, בכל מקרה, אם יש לה פחדים ולך פחדים, ביחד זה צירוף קטלני (-: ).
יש אמהות שמצאו פיתרון זמני לילדים שרוצים לעשות קקי בעמידה: ליד הסיר שמו עיתונים בערימה, ואמרו לילד שכרגע הוא יכול גם לעשות קקי על העיתונים. זה צעד ביניים שלא משלב חיתולים משום סוג ומוביל בהדרגה לסיר. אגב, עשיית צרכים בכריעה היא אחד הדברים הבריאים ביותר - האם יש סיכוי שהיא תסכים לעשות קקי כשמחזיקים אותה, כמו כשמחזיקים ילדות לפיפי בחיק הטבע?
לדעתי עניתי הרבה פעמים על שאלות כאלה בדפים:
גמילה מקקי בחיתול
כשתינוק מפחד לעשות קקי
אז אני רק אסכם בקצרה:
ראשית גידלנו את הילדה בחיתולים, וכך לימדנו אותה לעשות את צרכיה על עצמה (גם אני גידלתי את הילדה בחיתולים). עכשיו, אחרי שכל חייה לימדו אותה משהו אחד - פתאום הוא מתברר כלא טוב, והיא צריכה ללמוד משהו חדש. אז הדבר הראשון שחשוב להבין הוא את הקושי של הילדה לעשות כזה שינוי, והדבר השני שחשוב להבין לדעתי הוא שכל המשך בחיתול ימשיך ויקבע את הדפוס הרע, ויעכב את הלימוד החדש.
כשנותנים חיתול או פול אפס לעשות קקי, המסר הברור לילדה הוא: באמת מפחיד לעשות קקי, זה משהו רע, טוב ובטוח לעשות בתוך בגד שמונח עלייך, קשה לעשות בסיר.
לכן לדעתי, עדיף לסלק כל חיתול מרגע שיש מגמת גמילה.
וכמו כן, לדעתי, חשוב לשדר את המסר הברור, קודם כל לעצמנו ובמקביל לילדה: זה שלב כזה וזה עובר.
אין צורך לפחד ממצב של עצירות קשה. זה נוצר כתוצאה משילוב הפחדים של הילד עם הפחדים של ההורים. אין שום דבר מפחיד בסילוק החיתול. צריך רק להיות מוכנים:
- לגלות הרבה אהבה, אהדה, והבנה לקושי של הילדה ללמוד משהו כל כך הפוך מכל חייה עד כה, שדורש מודעות ותשומת לב וטכניקה שונה והכל. קשה לה. זה אומר: להבין - אבל לא לשדר שהמאמץ קשה ומפחיד ואין לה סיכוי וכך לקבע את החשש שלה משינוי.
- כדאי שהמסר לילדה יהיה: זה בסדר שלא תמיד מצליח לך, אבל בסוף תצליחי כמו אבא ואמא. כלומר, לדעת שצפויים פספוסים בין כמה ימים לכמה חודשים, וזה בסדר. בסדר. היא קטנה, היא תינוקת, היא צריכה ללמוד מודעות חדשה, לקבל שזה לא תמיד יצליח - לא לצפות להצלחה טוטאלית תיכף ומייד בכל התחומים ובכל השעות. זה ממש בסדר שלא הכל הולך חלק, זה ממש בסדר שלפעמים ייצא לה בתחתונים או על הרצפה.
אבל בסוף זה ייצא. באמת בסוף זה ייצא. אין ברירה, ככה זה בגוף. יש גבול ליכולת של ילד לעצור קקי. צריך רק לשדר לילדה אהבה וביטחון, ולא לפחד ביחד איתה (לא חשוב שהפחדים אחרים, בכל מקרה, אם יש לה פחדים ולך פחדים, ביחד זה צירוף קטלני (-: ).
יש אמהות שמצאו פיתרון זמני לילדים שרוצים לעשות קקי בעמידה: ליד הסיר שמו עיתונים בערימה, ואמרו לילד שכרגע הוא יכול גם לעשות קקי על העיתונים. זה צעד ביניים שלא משלב חיתולים משום סוג ומוביל בהדרגה לסיר. אגב, עשיית צרכים בכריעה היא אחד הדברים הבריאים ביותר - האם יש סיכוי שהיא תסכים לעשות קקי כשמחזיקים אותה, כמו כשמחזיקים ילדות לפיפי בחיק הטבע?
שאלות בענייני פעוטות
הי בשמת
ראשית תודה על המענה הזריז..
אני לא מרגישה שהקושי שלה הוא מהפחד שמא תפספס, אני מציעה לה גם חלופות לסיר למשל שתעשה בעמידה על הדשא בחוץ (ככה התחלנו עם הפיפי) והיא עצמאית לגמרי כך שיכולה לפתוח את הדלת וללכת לדשא כשהיא רוצה.
לדעתי יש קושי בפרידה מהקקי וזה מתבטא בכך שאחרי שעשתה קקי בחיתול היא מסרבת לנקות את הטוסיק ואומרת "לא סיימתי". למעשה אם אני לוקחת אותה פיזית ואומרת בואי ננקה עכשיו את הטוסיק לא נראה לי שהיא תבקש מיוזמתה. (ואני מחכה לפחות רבע שעה ובד"כ יותר). לאחר ההחלפה היא מבקשת תמיד לראות את הקקי וגם כאן אני צריכה להודיע לאחר כמה רגעים שסוגרים את השקית.
העניין הוא שהתגובה שלה לשינוי היא כ"כ היסטרית שאני לא ממש בטוחה מה היא הדרך הנכונה- האם לחכות שיבוא מיוזמתה או שמא להודיע לה שמהיום היא גדולה ולא עושה יותר קקי בחיתולים וכו'.
גם שאני בטוחה במאה אחוז שהיא מסוגלת להתמודדות הזו בשלב זה , הבכי ההיסטרי שלה מצליח די בקלות לערער את ההחלטה...
אשמח למשפטי מפתח שיעזרו לנו לצלוח את התהליך לכשנחליט לעבור אותו..
ושוב המון תודה
ראשית תודה על המענה הזריז..
אני לא מרגישה שהקושי שלה הוא מהפחד שמא תפספס, אני מציעה לה גם חלופות לסיר למשל שתעשה בעמידה על הדשא בחוץ (ככה התחלנו עם הפיפי) והיא עצמאית לגמרי כך שיכולה לפתוח את הדלת וללכת לדשא כשהיא רוצה.
לדעתי יש קושי בפרידה מהקקי וזה מתבטא בכך שאחרי שעשתה קקי בחיתול היא מסרבת לנקות את הטוסיק ואומרת "לא סיימתי". למעשה אם אני לוקחת אותה פיזית ואומרת בואי ננקה עכשיו את הטוסיק לא נראה לי שהיא תבקש מיוזמתה. (ואני מחכה לפחות רבע שעה ובד"כ יותר). לאחר ההחלפה היא מבקשת תמיד לראות את הקקי וגם כאן אני צריכה להודיע לאחר כמה רגעים שסוגרים את השקית.
העניין הוא שהתגובה שלה לשינוי היא כ"כ היסטרית שאני לא ממש בטוחה מה היא הדרך הנכונה- האם לחכות שיבוא מיוזמתה או שמא להודיע לה שמהיום היא גדולה ולא עושה יותר קקי בחיתולים וכו'.
גם שאני בטוחה במאה אחוז שהיא מסוגלת להתמודדות הזו בשלב זה , הבכי ההיסטרי שלה מצליח די בקלות לערער את ההחלטה...
אשמח למשפטי מפתח שיעזרו לנו לצלוח את התהליך לכשנחליט לעבור אותו..
ושוב המון תודה
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
שהקושי שלה הוא מהפחד שמא תפספס
גם אני לא אמרתי. זה קשור יותר לקושי שלך. אני בהחלט מסכימה שהקושי שלה קשור ליחס לקקי (לא הייתי אומרת "פרידה" כי אני ממש מתנגדת לתפיסות האלה של הפסיכולוגיה).
אני אומרת שהקושי שלך מעצים את הפחדים שלה. הכיוון שהייתי הולכת אליו הוא להרגע מול ההיסטריה שלה. להרגיע אותה. לגלות הבנה. אפשר בשלבים, כי לך יהיה קל יותר.
למשל, מייד אחרי שעשתה, לקחת לשטוף את התוסיק. כדבר המובן מאליו. אם היא מתנגדת, את מסבירה ברוגע שלא נשארים מרוחים בקקי. חבל בכלל לצפות לדבר כזה, או לחכות אי פעם או לשאול ילד אם לנקות לו את התוסיק ולאפשר "לא" כתשובה. יש דברים שהם לא אופציה, וברגע שמאפשרים אותם עכשיו נתקעת עם הצורך ללמד משהו שמלכתחילה היה צריך להיות מובן מאליו.
אז כיוון שהוספת גם את זה, הייתי מתחילה שם.
קודם להתחיל בניקוי מהיר.
שנית, הייתי מסלקת לגמרי את החיתול.
שתעשה במכנסיים (לכן התייחסתי לקושי שלך עם הפיספוסים).
עדיף שתעשה במכנסיים.
לא זורקים אותם, אבל מובן שצריך מייד לנקות ולהשרות ולכבס אותם ולוודא שלא נשאר כתם. לכן לא מתמהמהים. קקי מוכרחים לנקות מייד, מהתחתונים והמכנסיים.
אין יותר חיתול, אז אין טקס פרידה ארוך, המכנסיים חוזרים אליה, אין משהו שזורקים לפח, יש המון עבודת כביסה. תאמיני לי, זה כבר ייצור שינוי. גדול.
לדעתי, ניקוי + מכנסיים יאפשרו פתח לשינוי, בשביל שתיכן.
החיתול - מקבע את שתיכן בדפוסים לא נעימים.
זו דעתי, כמובן. מנסיוני והבנתי. את לא חייבת לקבל אותה (-: וחוץ מזה את האמא, ורק את קרובה לבתך ומכירה אותה, ורק את תדעי לעשות את ההתאמות המתאימות בקצב הנכון.
גם אני לא אמרתי. זה קשור יותר לקושי שלך. אני בהחלט מסכימה שהקושי שלה קשור ליחס לקקי (לא הייתי אומרת "פרידה" כי אני ממש מתנגדת לתפיסות האלה של הפסיכולוגיה).
אני אומרת שהקושי שלך מעצים את הפחדים שלה. הכיוון שהייתי הולכת אליו הוא להרגע מול ההיסטריה שלה. להרגיע אותה. לגלות הבנה. אפשר בשלבים, כי לך יהיה קל יותר.
למשל, מייד אחרי שעשתה, לקחת לשטוף את התוסיק. כדבר המובן מאליו. אם היא מתנגדת, את מסבירה ברוגע שלא נשארים מרוחים בקקי. חבל בכלל לצפות לדבר כזה, או לחכות אי פעם או לשאול ילד אם לנקות לו את התוסיק ולאפשר "לא" כתשובה. יש דברים שהם לא אופציה, וברגע שמאפשרים אותם עכשיו נתקעת עם הצורך ללמד משהו שמלכתחילה היה צריך להיות מובן מאליו.
אז כיוון שהוספת גם את זה, הייתי מתחילה שם.
קודם להתחיל בניקוי מהיר.
שנית, הייתי מסלקת לגמרי את החיתול.
שתעשה במכנסיים (לכן התייחסתי לקושי שלך עם הפיספוסים).
עדיף שתעשה במכנסיים.
לא זורקים אותם, אבל מובן שצריך מייד לנקות ולהשרות ולכבס אותם ולוודא שלא נשאר כתם. לכן לא מתמהמהים. קקי מוכרחים לנקות מייד, מהתחתונים והמכנסיים.
אין יותר חיתול, אז אין טקס פרידה ארוך, המכנסיים חוזרים אליה, אין משהו שזורקים לפח, יש המון עבודת כביסה. תאמיני לי, זה כבר ייצור שינוי. גדול.
לדעתי, ניקוי + מכנסיים יאפשרו פתח לשינוי, בשביל שתיכן.
החיתול - מקבע את שתיכן בדפוסים לא נעימים.
זו דעתי, כמובן. מנסיוני והבנתי. את לא חייבת לקבל אותה (-: וחוץ מזה את האמא, ורק את קרובה לבתך ומכירה אותה, ורק את תדעי לעשות את ההתאמות המתאימות בקצב הנכון.
שאלות בענייני פעוטות
שלום בשמת,
את לא מכירה אותי. התייעצתי איתך כמה פעמים בעבר וזה נתן לי הרבה השראה ומאוד עזר...
אני כותבת לך כי אני נמצאת במעגל שאני לא מצליחה לצאת ממנו ומחפשת מישהו שיוריד לי איזה אסימון ויעזור לי לראות משהו שכנראה אני לא רואה...
אני יודעת שאת מאוד עמוסה ואולי לא יהיה לך זמן להשיב לי...בכל זאת מנסה...
מדובר כמובן בבנותיי. אנחנו עם 2 בנות - בת שנתיים וחודשיים ובת 10 חודשים שאיתנו בבית, שתיהן.
הן שתי מקסימות כמובן וטוב לנו מאוד בבית וביחד, אלא שלאחרונה בתי הגדולה החלה לתקוף את התינוקת הקטנה.
בהתחלה זה התחיל כהצקות קטנות שכמובן שניסינו למנוע ולהסביר שהן אינן רצויות בהרבה אהבה ואמפטיה, ואז זה הגיע לאלימות ממש- לדפוק את הראש של הקטנה בריצפה, בחלון, לדחוף אותה מעמידה, למשוך בשיער וכו'...(היתה פעם שהיא ממש היתה עם סימן כחול ונפוח בפנים ממכה שלא הספקנו למנוע)
כמובן שגם כאן הצבנו גבולות באהבה ובניסיון שלא לצאת מגידרנו על כל עניין אך בהחלט גם לא להתעלם.
התינוקת הקטנה כבר במצב שאיך שהגדולה מתקרבת אליה היא בוכה וממש לא מעוניינת במגע שלה.
אני רואה שאין שום שיפור, כבר הרבה זמן, להיפך- זה רק הולך ומתגבר...
אנחנו אומרים "בעדינות" "אפשר לחבק/ ללטף" ואז היא מבקשת לגעת בעדינות זה מתחיל עדין ומיד נהפך שוב אלים.
זה נעשה כ"כ תדיר שזה ממש מעיק ומקשה על השהייה שלנו יחד שהיא מרובת שעות.
אני גם במצב שאני לא יכולה להיות במטבח והן בסלון כי זה יכול להיות כבר מאוחר מדי. זה עניין של שנייה.
גם כשאני משכיבה את שתיהן באותה מיטה היא שוכבת עליה, מושכת בשיערה ואני כבר ממש לא יודעת איך להגיב.
מצד אחד כל מי שרואה אותי אומר לי שאני לא מציבה לה גבולות מספיק ברורים ושאני צריכה להעניש אותה- כלומר לשים אותה בחדר לבד ולסגור את הדלת, לצעוק, או סנקציות אחרות...
כשאמא שלי באה לפה ונוכחת באירועים האלו היא ממש מדברת אל הגדולה בדחייה ובסלידה כמו "אני לא אבוא לשחק איתך" שזה מוציא אותי מדעתי ואני ישר מתחילה לצעוק על אמא שלי שאם היא תמשיך לדבר כך אני אבקש ממנה ללכת. (והיא כמובן אומרת "אני לא הייתי נותנת לזה לקרות...")
אני לא מצליחה להתחבר להענשה אבל מצד שני אני רואה שהתגובות שלי כנראה גם אינן נכונות כי ההתנהגות רק הולכת וגוברת.
אני לפעמים כן כועסת מאוד ומפרידה כוחות אבל לרוב פשוט משוחחת, כועסת ממקום שלא מאבד שליטה, מסבירה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב....מכוונת לעשייה אחרת וכו' וזה לא נראה שזה עוזר...
משהו בתגובה שלי (ושל בעלי שהיא יותר נסערת משלי ויותר תקיפה) כנראה דווקא מזין את המקום הזה שאולי מצליח "לקבל" משהו מכל זה.
אני חייבת לציין שעל אף שהפרש הגילאים מאוד מאוד קטן אני מרגישה שהגדולה מקבלת אותי לעצמה הרבה. אנחנו מבלות שעות על גבי שעות ביחד, בסיפורים ומוסיקה ושירים. רוקדות ומבשלות ואופות ושרות וגם סתם הוות ביחד...ויותר זמן אמא מזה אני לא יודעת איך אפשר להעניק...
נכון שגם הרבה מהזמן הוא עם שתיהן אבל יש לנו באמת כ"כ הרבה זמן...
אני מרגישה שאנחנו בסוג של מילכוד. משהו פה לא מצליח לצאת מהמעגל הזה של פעולה- תגובה- פעולה.
ובכלל זו תקופה שפתאום הרבה דברים אצלה נהיים אחרים- להתלבש - יכולה לסרב שעות ובסוף אני מלבישה אותה בכוח, לצחצח שיניים -כבר לא מוכנה חודש ואנחנו לא עושים בכוח...סוגייה נפרדת שגם איתה אנחנו ממש אובדי עצות...
ואני מרגישה שכל הדברים האלה הם באים ממקום שאני לא מצליחה לשים עליו את האצבע ולהתמודד נכון.
חייבת לציין שלצד כל זה יש ילדה מקסימה מוארת ומאושרת שרוב שעות היום מחבקת ומחובקת, אהובה ואוהבת, שרה ורוקדת, תקשורתית וחברותית, אוהבת אנשים וילדים ומתוקה ברמות......
ופתאום המקום הזה, שמדי פעם מגיח בלי שנדע מה לעשות...
אם יש לך איזה קצה חוט, איזה הבזק או אסימון להעניק לי/ לנו במתנה- נשמח מאוד מאוד...
האמת היא שכל מי שאני אתייעץ איתו/ דיברתי איתו רק אומר/ יגיד- לבודד, לגעור, להעניש, להושיב במקום אחר ואני מרגישה שזה סוג של דחייה וחוסר כבוד שעלול לגבול בהשפלה ואולי זה גם סוג של אלימות וזה לא נראה לי מקום מחנך באמת, מקום שמתייחס לבפנים, לשורש, אלא לפתור דרמת שליטה בדרמת שליטה, כוח בכוחניות, בקוסמטיקה חיצונית, בהשתקה...
אולי זה יביא את התוצאה הרצוייה אבל עם תג מחיר מאוד גבוה שמחזק את המקום שממנו הכל התחיל.
ומצד שני להמשיך ככה זה גם לא נכון, ואפילו לפעמים מסוכן. מדובר בדברים רציניים שפשוט היא חייבת להבין שלא עושים אותם בשום מצב! זה חייב לעבור ממש ברור! זו ממש אלימות !! וזה לא עובר-כל רגע הצקה, דחיפה, הרבצה, משיכה בשיער - אני מגיבה, היא צוחקת וחוזר חלילה...לא עובד...משהו פה לא עובד נכון....
קראתי את כל הדפים של יחסי אחים/ קינאה בין אחים ועוד... לצערי לא קיבלתי שם מענה.....
אשמח כ"כ לתגובתך. אני אחרי יום עמוס בהיתקלויות שכאלו ואני שוברת את הראש עם עצמי ומנסה למצוא דרך שאני אתחבר אליה, ומבולבלת מאוד....מאוד.....
בברכה ובתודה (-:
את לא מכירה אותי. התייעצתי איתך כמה פעמים בעבר וזה נתן לי הרבה השראה ומאוד עזר...
אני כותבת לך כי אני נמצאת במעגל שאני לא מצליחה לצאת ממנו ומחפשת מישהו שיוריד לי איזה אסימון ויעזור לי לראות משהו שכנראה אני לא רואה...
אני יודעת שאת מאוד עמוסה ואולי לא יהיה לך זמן להשיב לי...בכל זאת מנסה...
מדובר כמובן בבנותיי. אנחנו עם 2 בנות - בת שנתיים וחודשיים ובת 10 חודשים שאיתנו בבית, שתיהן.
הן שתי מקסימות כמובן וטוב לנו מאוד בבית וביחד, אלא שלאחרונה בתי הגדולה החלה לתקוף את התינוקת הקטנה.
בהתחלה זה התחיל כהצקות קטנות שכמובן שניסינו למנוע ולהסביר שהן אינן רצויות בהרבה אהבה ואמפטיה, ואז זה הגיע לאלימות ממש- לדפוק את הראש של הקטנה בריצפה, בחלון, לדחוף אותה מעמידה, למשוך בשיער וכו'...(היתה פעם שהיא ממש היתה עם סימן כחול ונפוח בפנים ממכה שלא הספקנו למנוע)
כמובן שגם כאן הצבנו גבולות באהבה ובניסיון שלא לצאת מגידרנו על כל עניין אך בהחלט גם לא להתעלם.
התינוקת הקטנה כבר במצב שאיך שהגדולה מתקרבת אליה היא בוכה וממש לא מעוניינת במגע שלה.
אני רואה שאין שום שיפור, כבר הרבה זמן, להיפך- זה רק הולך ומתגבר...
אנחנו אומרים "בעדינות" "אפשר לחבק/ ללטף" ואז היא מבקשת לגעת בעדינות זה מתחיל עדין ומיד נהפך שוב אלים.
זה נעשה כ"כ תדיר שזה ממש מעיק ומקשה על השהייה שלנו יחד שהיא מרובת שעות.
אני גם במצב שאני לא יכולה להיות במטבח והן בסלון כי זה יכול להיות כבר מאוחר מדי. זה עניין של שנייה.
גם כשאני משכיבה את שתיהן באותה מיטה היא שוכבת עליה, מושכת בשיערה ואני כבר ממש לא יודעת איך להגיב.
מצד אחד כל מי שרואה אותי אומר לי שאני לא מציבה לה גבולות מספיק ברורים ושאני צריכה להעניש אותה- כלומר לשים אותה בחדר לבד ולסגור את הדלת, לצעוק, או סנקציות אחרות...
כשאמא שלי באה לפה ונוכחת באירועים האלו היא ממש מדברת אל הגדולה בדחייה ובסלידה כמו "אני לא אבוא לשחק איתך" שזה מוציא אותי מדעתי ואני ישר מתחילה לצעוק על אמא שלי שאם היא תמשיך לדבר כך אני אבקש ממנה ללכת. (והיא כמובן אומרת "אני לא הייתי נותנת לזה לקרות...")
אני לא מצליחה להתחבר להענשה אבל מצד שני אני רואה שהתגובות שלי כנראה גם אינן נכונות כי ההתנהגות רק הולכת וגוברת.
אני לפעמים כן כועסת מאוד ומפרידה כוחות אבל לרוב פשוט משוחחת, כועסת ממקום שלא מאבד שליטה, מסבירה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב....מכוונת לעשייה אחרת וכו' וזה לא נראה שזה עוזר...
משהו בתגובה שלי (ושל בעלי שהיא יותר נסערת משלי ויותר תקיפה) כנראה דווקא מזין את המקום הזה שאולי מצליח "לקבל" משהו מכל זה.
אני חייבת לציין שעל אף שהפרש הגילאים מאוד מאוד קטן אני מרגישה שהגדולה מקבלת אותי לעצמה הרבה. אנחנו מבלות שעות על גבי שעות ביחד, בסיפורים ומוסיקה ושירים. רוקדות ומבשלות ואופות ושרות וגם סתם הוות ביחד...ויותר זמן אמא מזה אני לא יודעת איך אפשר להעניק...
נכון שגם הרבה מהזמן הוא עם שתיהן אבל יש לנו באמת כ"כ הרבה זמן...
אני מרגישה שאנחנו בסוג של מילכוד. משהו פה לא מצליח לצאת מהמעגל הזה של פעולה- תגובה- פעולה.
ובכלל זו תקופה שפתאום הרבה דברים אצלה נהיים אחרים- להתלבש - יכולה לסרב שעות ובסוף אני מלבישה אותה בכוח, לצחצח שיניים -כבר לא מוכנה חודש ואנחנו לא עושים בכוח...סוגייה נפרדת שגם איתה אנחנו ממש אובדי עצות...
ואני מרגישה שכל הדברים האלה הם באים ממקום שאני לא מצליחה לשים עליו את האצבע ולהתמודד נכון.
חייבת לציין שלצד כל זה יש ילדה מקסימה מוארת ומאושרת שרוב שעות היום מחבקת ומחובקת, אהובה ואוהבת, שרה ורוקדת, תקשורתית וחברותית, אוהבת אנשים וילדים ומתוקה ברמות......
ופתאום המקום הזה, שמדי פעם מגיח בלי שנדע מה לעשות...
אם יש לך איזה קצה חוט, איזה הבזק או אסימון להעניק לי/ לנו במתנה- נשמח מאוד מאוד...
האמת היא שכל מי שאני אתייעץ איתו/ דיברתי איתו רק אומר/ יגיד- לבודד, לגעור, להעניש, להושיב במקום אחר ואני מרגישה שזה סוג של דחייה וחוסר כבוד שעלול לגבול בהשפלה ואולי זה גם סוג של אלימות וזה לא נראה לי מקום מחנך באמת, מקום שמתייחס לבפנים, לשורש, אלא לפתור דרמת שליטה בדרמת שליטה, כוח בכוחניות, בקוסמטיקה חיצונית, בהשתקה...
אולי זה יביא את התוצאה הרצוייה אבל עם תג מחיר מאוד גבוה שמחזק את המקום שממנו הכל התחיל.
ומצד שני להמשיך ככה זה גם לא נכון, ואפילו לפעמים מסוכן. מדובר בדברים רציניים שפשוט היא חייבת להבין שלא עושים אותם בשום מצב! זה חייב לעבור ממש ברור! זו ממש אלימות !! וזה לא עובר-כל רגע הצקה, דחיפה, הרבצה, משיכה בשיער - אני מגיבה, היא צוחקת וחוזר חלילה...לא עובד...משהו פה לא עובד נכון....
קראתי את כל הדפים של יחסי אחים/ קינאה בין אחים ועוד... לצערי לא קיבלתי שם מענה.....
אשמח כ"כ לתגובתך. אני אחרי יום עמוס בהיתקלויות שכאלו ואני שוברת את הראש עם עצמי ומנסה למצוא דרך שאני אתחבר אליה, ומבולבלת מאוד....מאוד.....
בברכה ובתודה (-:
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
_מצד אחד כל מי שרואה אותי אומר לי שאני לא מציבה לה גבולות מספיק ברורים ושאני צריכה להעניש אותה - כלומר לשים אותה בחדר לבד ולסגור את הדלת, לצעוק, או סנקציות אחרות...
כשאמא שלי באה לפה ונוכחת באירועים האלו_
הדבר הראשון שאני מתרשמת ממנו הוא, שאת מוקפת ביותר מדי אנשים שלא טובים לך.
כמה את נאלצת לפגוש אותם?
האם זה על בסיס כמעט יומיומי? כמה פעמים בשבוע? כל האנשים חוץ ממך ומבעלך שאומרים לך את הדברים האלה?
כי אני רוצה על זה להגיב קודם כל ולהגיד לך שני דברים:
במיוחד, שזאת אמא שלך.
היא גידלה אותך.
גם את קיבלת יחס כזה? גם אלייך התייחסו בכוחנות ובתינוקיות כזאת? עשו עלייך מניפולציות רגשיות זולות כאלה? לא הבינו את הרגשות שלך בכלל, תקפו אותך כשהיית במצוקה?
פיכס.
תשמעי, זאת חוויה קשה בשבילך.
והתינוקת שלך סופגת את הכל. ומחזירה הכל. כמו מראה שמשקפת את השמש ומסנוורת.
_אני לפעמים כן כועסת מאוד ומפרידה כוחות אבל לרוב פשוט משוחחת, כועסת ממקום שלא מאבד שליטה, מסבירה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב....מכוונת לעשייה אחרת וכו' וזה לא נראה שזה עוזר...
משהו בתגובה שלי (ושל בעלי שהיא יותר נסערת משלי ויותר תקיפה)_
פה זו בעיה.
האמת, אני לא יכולה להגיד לך כי אני לא באמת יודעת מה את עושה, את מבינה? אני מרגישה שיש שם גוון שאתם משדרים, שעובד לא טוב. שאתם לא מתחברים למקום פנימי נקי וברור שסגור לגמרי על עצמו לגבי כמה דברים:
האמת היא שכל מי שאני אתייעץ איתו/ דיברתי איתו רק אומר/ יגיד- לבודד, לגעור, להעניש
אז אל תתייעצי ואל תדברי.
בכלל, אם מה שאת עושה, שמזמין אלייך את כל הקולות המזעזעים הכוחניים האלה, זה לדבר ולדבר ולדבר על זה - אז זה הדבר הראשון שאת צריכה להפסיק.
פשוט להפסיק לדבר על זה. נקודה.
לא לדבר על זה.
להתבונן בילדה. ולא לדבר על זה. בכלל. גם לא עם בעלך.
את יכולה לבוא לכאן ולכתוב על זה. בשקט. בפה סגור.
אל תדברי על זה.
למה אני נותנת את העצה הזאת?
חלק מהתשובה אני לא יכולה להסביר לך. זאת התחושה החזקה שיש לי, שחלק מהרעש והמצוקה שיש לך בחיים כתוצאה מההתנהגות הזאת, וחלק מההתנהגות של הילדה, קשור לדיבורים על זה. שלך או של אחרים.
אם מישהו אחר, לא את, מתחיל לדבר על זה - מייד תעצרי אותו. תגידי לו: "סליחה, אבל אנחנו לא יכולים כרגע לדבר על התינוקת שלי".
גם אם יתעקשו, את תהיי עם המנטרה: "מצטערת אבל אי אפשר כרגע. תעשה טובה נחליף נושא".
אבל בפנים, תרגישי סגורה על זה וזה ישודר לזולת: שאסור לדבר על זה עכשיו, נקודה.
כי הדיבורים הם חלק מהבעיה. הם יוצרים רעש, סטרס, מתח, ומלבים את האש.
ואת רוצה להרגיע.
את רוצה שקט ושלווה ואהבה.
אז - לא לדבר עם אף אחד על זה, המקסימום הוא לכתוב. כולל לעצמך דרך אגב. את יכולה לכתוב על דף או במחשב את הרגשות שלך, את מה שהיא עשתה, את חוסר האונים, כל דבר.
לכתוב כן. לדבר - לא.
ולא להרשות לאף אחד אחר לדבר על זה. בטח לא כשאחת הבנות שלך בסביבה, אבל גם בפרטיות. קשה לי להדגיש לך כמה זה חשוב בתור שלב ראשון, אבל זה חשוב.
(כל ההצעות שלי הן - מה לעשות עכשיו, כרגע. לא משהו נצחי, לא משהו שמכאן ואילך לתמיד, אלא מה לעשות כרגע עד שמרגישים שינוי).
גם עם התינוקת הגדולה שלך - מינימום דיבורים. כתבת שאת משוחחת איתה, מסבירה לה. העצה שלי: לא.
זה עוד רעש.
לא לשוחח ולא להסביר.
אם קורה שהיא מתקרבת לתינוקת הקטנה או חס וחלילה פוגעת בה או מתחילה לפגוע בה - באותו רגע שאת רואה, בלי אף מלה, לקחת את הקטנה עלייך. זהו. לא להגיד כלום. להפריד לא את הגדולה אלא את הקטנה.
ולמניעה, הייתי אומרת: תינוקת בת 10 חודשים? תארגני לעצמך מנשא גב, כמו יאמו או פשוט סדין ארוך (אפשר ללמוד איך לקשור על הגב כמו אתיופיות, ואם יש לך שכנות אתיופיות הן ישמחו ללמד אותך), ותתחילי להחזיק אותה עלייך במנשא כל היום. כן, כל היום. אם היא עלייך, ערה או ישנה, היא לא נגישה לפגיעה.
זה לא לכל החיים.
זה שלב, שבו את מונעת באופן אקטיבי מהתינוקת הגדולה לפגוע בקטנה. כי זה פשוט טכנית לא יהיה אפשרי.
גם אל תשכיבי אותן באותה מיטה אלא אם כן את ישנה איתן וביניהן. לבד - לא לשים אותן זו ליד זו. רק איתך, כשאת קשובה.
לסימן הקטן ביותר של נסיון פגיעה, את תיכף לוקחת את הקטנה על הגוף שלך וקמה משם והולכת לעשות משהו.
בלי מלים.
נגיד, הקראת סיפור, שתיהן נשענות עלייך בחיבוק, ופתאום הגדולה שולחת יד ומושכת חזק בשיער של הקטנה? על המקום את סוגרת את הספר, מרימה אלייך את הקטנה והולכת לעשות משהו בבית. בלי אף מלה. הולכת לתלות כביסה, להכין אוכל, לא משנה מה. אבל לא הולכת בהפגנתיות, ולא הולכת סתם, אלא קמה ומתפנה לעבודה אחרת בבית. תודה לאל (-; לנו האמהות יש תמיד עבודה בבית שלא נגמרת.
ולא לאיים, ולא להגיד "אם תמשכי לה שוב אני אפסיק להקריא לכן". אלה איומים ריקים.
אני אומרת, בלי להזהיר, בלי להבטיח, בלי לאיים.
לא לחכות רגע.
לא לחכות לפעם הבאה.
להגיב מייד, ועל הדבר הכי קטן.
כי כל פעם שאת "מחליקה" משהו קטן - בנית את הבסיס לדבר הגדול שיקרה אחר כך.
היא צריכה לדעת באופן ברור ומוחלט מה מקובל עלייך ומה לא מקובל עלייך. זה צריך להיות חד משמעי. זה כן - זה לא. אין איזור אפור.
ברגע שיש סימן קל שבקלים להתנהגות לא מתאימה - את קמה והולכת עם הקטנה לעשות משהו בבית.
אני שוב מדגישה: זה לא עונש. זה לא משהו נגד הגדולה. אבל כל זמן שהפעילות היתה נעימה לכולן, המשכת בה. לא נעים? את לא נשארת שם, יש לך עוד דברים לעשות.
ואם התינוקת הגדולה מצטערת ומבקשת שתחזרי, את אומרת בפשטות: "אולי אחר כך, עכשיו אני צריכה לבשל/לתלות כביסה/לטאטא/להזמין משלוח" (לא משנה מה, תמלאי את החסר).
אין מקום למשא ומתן. זה לא שוק הכרמל. כל דבר שלא נעים לך - את קמה עם הקטנה ומחליפה פעילות.
בהדרגה היא תבין לבד שאין פה שום פתח להתמקח איתך. היא תבין בצורה חד משמעית שאת משדרת לה, שאם לא נעים לך (אם היא פוגעת בקטנה היא פוגעת בך! לך לא נעים!) - את עוברת לפעילות הבאה. בלי מלים. בלי מלים. המסר מובע במעשים. והמעשים צריכים להיות מיידיים וברורים:
על כל פעולה - תגובה מיידית.
לא עונש.
לא כוחנות.
בשום אופן.
לא דחייה שלה.
אני רוצה להדגיש, שברגע שאת מכניסה מלים - תיכנס נזיפה כלשהי. ייכנס המסר "היית לא בסדר". ואת בשום פנים ואופן לא יכולה להרשות לעצמך להעביר לה את המסר הזה! המסר הזה הוא שיוצר את הפגיעה הבאה באחותה, כי היא מרגישה חרא, והיא לא יכולה להכיל את החרא, והיא חייבת להוציא את זה על אחותה הקטנה. אסור לך שהיא תרגיש חרא עם עצמה.
ברגע שיש מעשים, שקטים, שלווים, אבל ברורים וחד משמעיים - יש לה שקט בראש ובלב להבין לבד את המסקנות.
היא תסיק אותן, אל תדאגי. אני בטוחה שהיא תינוקת סופר אינטליגנטית. היא תסיק אותן מתוך כדאיות, כי יש שם המון שקט ומרחב ומקום לעצמה לקלוט ולבחור לעשות משהו חדש, אחר. היא תרגיש שהמעשה שלה לא היה מוצלח, אבל שהיא עצמה אהובה. היא תרצה לשמור אותך קרוב יותר זמן, ולאט לאט היא תבין איך להשיג את זה (לא לפגוע בקטנה כי אז את הופ קמה ומפסיקה את הכיף). המלים יפריעו לה. המעשים יפתחו לה מרחב להבין בעצמה. וכל דבר שהיא תבין בעצמה, ותבחר בעצמה - יעשה שינוי אמיתי.
וזה כולל התלבשות, אגב. שלא תתלבש. תצאי איתה החוצה עירומה. את הבגדים תקחי איתך. ניסיון אחד להלביש. אומרת לא? ישר את לוקחת את הבגדים ואומרת, טוב, הבגדים אצלי. תזכירי לי אחר כך כשתרצי שאעזור לך איתם. (מלים שנותנות לה סולם לרדת מהעץ). כמה זמן ייקח לה? שלושים שניות בחוץ לבקש את הבגדים?
בפעם השלישית אפשר להגיד לה: "את זוכרת שקר בחוץ? אולי עדיף להתלבש מראש בבית, כי את יודעת, זה לא נוח כל כך להתחיל להתלבש בחוץ. נעים יותר להתלבש בחדר שלנו". שוב, סולם לרדת מהעץ.
כשאת קמה מפעילות והולכת לעשות משהו אחר, כשהקטנה עלייך, את לא דוחה אותה. את לא מזמינה מיוזמתך, אבל לא עושה שום דבר שמשדר דחייה שלה.
אם היא רוצה להצטרף ולעזור לבשל/לתלות כביסה/whatever - אדרבא. שתבוא.
את תרגישי לפי התגובה שלה. אל תזמיני אותה (את פשוט קמה והולכת ומתחילה מייד לעשות משהו בבית. היא צריכה לראות את הקשר המיידי בין מה שהיא עשתה לבין הקימה שלך וממנה מיידית את המעבר שלך לפעולה אחרת. תמיד תדעי מראש מה הפעולה הבאה שתעשי כשתיגמר הפעילות הנוכחית). אל תזמיני אבל אל תדחי. אם היא שואלת, את אומרת "את יכולה לבוא לעזור לתלות אם את רוצה" או משהו כזה. את בודקת לפי התגובה שלה. אם היא בוכה, זה בסדר. את אומרת לעצמך בלב: "כן, טבעי לבכות כשמתוסכלים". את מחכה למלים שלה, לזה שהיא תבוא אלייך. ואז את מתקשרת איתה בפשטות, קצר קצר, בלי הסברים ושיחות.
היא יודעת הכל.
לכן המעשים שלך צריכים לדבר.
לא המלים.
לא לאפשר התנהגות מכוערת.
לכן את קמה והולכת ומחליפה פעילות.
אבל כן לאהוב את הילדה ולא לדחות אותה.
לכן: בלי דיבורים. בלי לדבר על מה שעשתה. בלי כעס. ואם היא רוצה, שתצטרף לפעילות הבאה. שאותה את עושה כשהקטנה עלייך ללא שום אפשרות לגעת בה נקודה.
את חייבת לעבור דרך שלב שבו אין לה כמעט בכלל אפשרות לגעת בקטנה. כדי שתיגמל מהזמינות של הפגיעה באחותה.
מכירה את "בפני עיוור לא תשים מכשול"?
זה העיקרון המנחה. זאת תינוקת קטנה. מה היכולת שלה לשלוט בעצמה? כמעט אפס... האם זה הוגן להעמיד אותה במבחן מיליון פעמים ביום ואז לשדר לה נזיפה שגורמת לה להרגיש רע עם עצמה, מה שמייצר את הפגיעה באחותה מחר? לא, זה לא הוגן.
זה מה שיש לי להציע בינתיים.
בכל מקרה תזכרי שאלה עצות שלי, ומי אני בכלל. זה מה שאני חושבת, ככה אני רואה את הדברים, שאלת אותי אז אמרתי לך את דעתי, אבל את האמא, את תקחי מה שמתאים לך ותזרקי את השאר.
בהצלחה!
כשאמא שלי באה לפה ונוכחת באירועים האלו_
הדבר הראשון שאני מתרשמת ממנו הוא, שאת מוקפת ביותר מדי אנשים שלא טובים לך.
כמה את נאלצת לפגוש אותם?
האם זה על בסיס כמעט יומיומי? כמה פעמים בשבוע? כל האנשים חוץ ממך ומבעלך שאומרים לך את הדברים האלה?
כי אני רוצה על זה להגיב קודם כל ולהגיד לך שני דברים:
- הקולות האלה של האחרים, נמצאים כבר בראש שלך. המחשבות האלה נחשבות אצלך מעצמן כשהתינוקת בת השנתיים וחודשיים שלך (תינוקת, תינוקת תינוקית לגמרי - זה מבלבל שהיא "הילדה הגדולה". היא תינוקת וצריך לזכור את זה כל הזמן) מתנהגת בצורה אלימה. והן משפיעות עליה. המחשבות האלה משפיעות עליה. משודרות אליה. היא מגיבה אליהן.
- אני ממליצה בחום רב להרחיק את כ-ל האנשים האלה מהחיים שלך כרגע (לא לנצח, רק כרגע). הם לא רק לא עוזרים לך, הם מחריבים לך. הם מלחיצים אותך, מכניסים אותך לסטרס, גורמים לך בעל כורחך לראות בתינוקת שלך מישהו אלים, משהו רע, משהו מסוכן, מנסים לדחוף אותך עוד ועוד לכוחנות, לאלימות, לתוקפנות בעצמך. כלפי מי???? כלפי תינוקת קטנה!
במיוחד, שזאת אמא שלך.
היא גידלה אותך.
גם את קיבלת יחס כזה? גם אלייך התייחסו בכוחנות ובתינוקיות כזאת? עשו עלייך מניפולציות רגשיות זולות כאלה? לא הבינו את הרגשות שלך בכלל, תקפו אותך כשהיית במצוקה?
פיכס.
תשמעי, זאת חוויה קשה בשבילך.
והתינוקת שלך סופגת את הכל. ומחזירה הכל. כמו מראה שמשקפת את השמש ומסנוורת.
_אני לפעמים כן כועסת מאוד ומפרידה כוחות אבל לרוב פשוט משוחחת, כועסת ממקום שלא מאבד שליטה, מסבירה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב....מכוונת לעשייה אחרת וכו' וזה לא נראה שזה עוזר...
משהו בתגובה שלי (ושל בעלי שהיא יותר נסערת משלי ויותר תקיפה)_
פה זו בעיה.
האמת, אני לא יכולה להגיד לך כי אני לא באמת יודעת מה את עושה, את מבינה? אני מרגישה שיש שם גוון שאתם משדרים, שעובד לא טוב. שאתם לא מתחברים למקום פנימי נקי וברור שסגור לגמרי על עצמו לגבי כמה דברים:
- היא תינוקת
- היא פועלת מתוך מצוקה שאתם לא מבינים
- היא עושה מעשים שלא מקובלים עליכם נקודה
האמת היא שכל מי שאני אתייעץ איתו/ דיברתי איתו רק אומר/ יגיד- לבודד, לגעור, להעניש
אז אל תתייעצי ואל תדברי.
בכלל, אם מה שאת עושה, שמזמין אלייך את כל הקולות המזעזעים הכוחניים האלה, זה לדבר ולדבר ולדבר על זה - אז זה הדבר הראשון שאת צריכה להפסיק.
פשוט להפסיק לדבר על זה. נקודה.
לא לדבר על זה.
להתבונן בילדה. ולא לדבר על זה. בכלל. גם לא עם בעלך.
את יכולה לבוא לכאן ולכתוב על זה. בשקט. בפה סגור.
אל תדברי על זה.
למה אני נותנת את העצה הזאת?
חלק מהתשובה אני לא יכולה להסביר לך. זאת התחושה החזקה שיש לי, שחלק מהרעש והמצוקה שיש לך בחיים כתוצאה מההתנהגות הזאת, וחלק מההתנהגות של הילדה, קשור לדיבורים על זה. שלך או של אחרים.
אם מישהו אחר, לא את, מתחיל לדבר על זה - מייד תעצרי אותו. תגידי לו: "סליחה, אבל אנחנו לא יכולים כרגע לדבר על התינוקת שלי".
גם אם יתעקשו, את תהיי עם המנטרה: "מצטערת אבל אי אפשר כרגע. תעשה טובה נחליף נושא".
אבל בפנים, תרגישי סגורה על זה וזה ישודר לזולת: שאסור לדבר על זה עכשיו, נקודה.
כי הדיבורים הם חלק מהבעיה. הם יוצרים רעש, סטרס, מתח, ומלבים את האש.
ואת רוצה להרגיע.
את רוצה שקט ושלווה ואהבה.
אז - לא לדבר עם אף אחד על זה, המקסימום הוא לכתוב. כולל לעצמך דרך אגב. את יכולה לכתוב על דף או במחשב את הרגשות שלך, את מה שהיא עשתה, את חוסר האונים, כל דבר.
לכתוב כן. לדבר - לא.
ולא להרשות לאף אחד אחר לדבר על זה. בטח לא כשאחת הבנות שלך בסביבה, אבל גם בפרטיות. קשה לי להדגיש לך כמה זה חשוב בתור שלב ראשון, אבל זה חשוב.
(כל ההצעות שלי הן - מה לעשות עכשיו, כרגע. לא משהו נצחי, לא משהו שמכאן ואילך לתמיד, אלא מה לעשות כרגע עד שמרגישים שינוי).
גם עם התינוקת הגדולה שלך - מינימום דיבורים. כתבת שאת משוחחת איתה, מסבירה לה. העצה שלי: לא.
זה עוד רעש.
לא לשוחח ולא להסביר.
אם קורה שהיא מתקרבת לתינוקת הקטנה או חס וחלילה פוגעת בה או מתחילה לפגוע בה - באותו רגע שאת רואה, בלי אף מלה, לקחת את הקטנה עלייך. זהו. לא להגיד כלום. להפריד לא את הגדולה אלא את הקטנה.
ולמניעה, הייתי אומרת: תינוקת בת 10 חודשים? תארגני לעצמך מנשא גב, כמו יאמו או פשוט סדין ארוך (אפשר ללמוד איך לקשור על הגב כמו אתיופיות, ואם יש לך שכנות אתיופיות הן ישמחו ללמד אותך), ותתחילי להחזיק אותה עלייך במנשא כל היום. כן, כל היום. אם היא עלייך, ערה או ישנה, היא לא נגישה לפגיעה.
זה לא לכל החיים.
זה שלב, שבו את מונעת באופן אקטיבי מהתינוקת הגדולה לפגוע בקטנה. כי זה פשוט טכנית לא יהיה אפשרי.
גם אל תשכיבי אותן באותה מיטה אלא אם כן את ישנה איתן וביניהן. לבד - לא לשים אותן זו ליד זו. רק איתך, כשאת קשובה.
לסימן הקטן ביותר של נסיון פגיעה, את תיכף לוקחת את הקטנה על הגוף שלך וקמה משם והולכת לעשות משהו.
בלי מלים.
נגיד, הקראת סיפור, שתיהן נשענות עלייך בחיבוק, ופתאום הגדולה שולחת יד ומושכת חזק בשיער של הקטנה? על המקום את סוגרת את הספר, מרימה אלייך את הקטנה והולכת לעשות משהו בבית. בלי אף מלה. הולכת לתלות כביסה, להכין אוכל, לא משנה מה. אבל לא הולכת בהפגנתיות, ולא הולכת סתם, אלא קמה ומתפנה לעבודה אחרת בבית. תודה לאל (-; לנו האמהות יש תמיד עבודה בבית שלא נגמרת.
ולא לאיים, ולא להגיד "אם תמשכי לה שוב אני אפסיק להקריא לכן". אלה איומים ריקים.
אני אומרת, בלי להזהיר, בלי להבטיח, בלי לאיים.
לא לחכות רגע.
לא לחכות לפעם הבאה.
להגיב מייד, ועל הדבר הכי קטן.
כי כל פעם שאת "מחליקה" משהו קטן - בנית את הבסיס לדבר הגדול שיקרה אחר כך.
היא צריכה לדעת באופן ברור ומוחלט מה מקובל עלייך ומה לא מקובל עלייך. זה צריך להיות חד משמעי. זה כן - זה לא. אין איזור אפור.
ברגע שיש סימן קל שבקלים להתנהגות לא מתאימה - את קמה והולכת עם הקטנה לעשות משהו בבית.
אני שוב מדגישה: זה לא עונש. זה לא משהו נגד הגדולה. אבל כל זמן שהפעילות היתה נעימה לכולן, המשכת בה. לא נעים? את לא נשארת שם, יש לך עוד דברים לעשות.
ואם התינוקת הגדולה מצטערת ומבקשת שתחזרי, את אומרת בפשטות: "אולי אחר כך, עכשיו אני צריכה לבשל/לתלות כביסה/לטאטא/להזמין משלוח" (לא משנה מה, תמלאי את החסר).
אין מקום למשא ומתן. זה לא שוק הכרמל. כל דבר שלא נעים לך - את קמה עם הקטנה ומחליפה פעילות.
בהדרגה היא תבין לבד שאין פה שום פתח להתמקח איתך. היא תבין בצורה חד משמעית שאת משדרת לה, שאם לא נעים לך (אם היא פוגעת בקטנה היא פוגעת בך! לך לא נעים!) - את עוברת לפעילות הבאה. בלי מלים. בלי מלים. המסר מובע במעשים. והמעשים צריכים להיות מיידיים וברורים:
על כל פעולה - תגובה מיידית.
לא עונש.
לא כוחנות.
בשום אופן.
לא דחייה שלה.
אני רוצה להדגיש, שברגע שאת מכניסה מלים - תיכנס נזיפה כלשהי. ייכנס המסר "היית לא בסדר". ואת בשום פנים ואופן לא יכולה להרשות לעצמך להעביר לה את המסר הזה! המסר הזה הוא שיוצר את הפגיעה הבאה באחותה, כי היא מרגישה חרא, והיא לא יכולה להכיל את החרא, והיא חייבת להוציא את זה על אחותה הקטנה. אסור לך שהיא תרגיש חרא עם עצמה.
ברגע שיש מעשים, שקטים, שלווים, אבל ברורים וחד משמעיים - יש לה שקט בראש ובלב להבין לבד את המסקנות.
היא תסיק אותן, אל תדאגי. אני בטוחה שהיא תינוקת סופר אינטליגנטית. היא תסיק אותן מתוך כדאיות, כי יש שם המון שקט ומרחב ומקום לעצמה לקלוט ולבחור לעשות משהו חדש, אחר. היא תרגיש שהמעשה שלה לא היה מוצלח, אבל שהיא עצמה אהובה. היא תרצה לשמור אותך קרוב יותר זמן, ולאט לאט היא תבין איך להשיג את זה (לא לפגוע בקטנה כי אז את הופ קמה ומפסיקה את הכיף). המלים יפריעו לה. המעשים יפתחו לה מרחב להבין בעצמה. וכל דבר שהיא תבין בעצמה, ותבחר בעצמה - יעשה שינוי אמיתי.
וזה כולל התלבשות, אגב. שלא תתלבש. תצאי איתה החוצה עירומה. את הבגדים תקחי איתך. ניסיון אחד להלביש. אומרת לא? ישר את לוקחת את הבגדים ואומרת, טוב, הבגדים אצלי. תזכירי לי אחר כך כשתרצי שאעזור לך איתם. (מלים שנותנות לה סולם לרדת מהעץ). כמה זמן ייקח לה? שלושים שניות בחוץ לבקש את הבגדים?
בפעם השלישית אפשר להגיד לה: "את זוכרת שקר בחוץ? אולי עדיף להתלבש מראש בבית, כי את יודעת, זה לא נוח כל כך להתחיל להתלבש בחוץ. נעים יותר להתלבש בחדר שלנו". שוב, סולם לרדת מהעץ.
כשאת קמה מפעילות והולכת לעשות משהו אחר, כשהקטנה עלייך, את לא דוחה אותה. את לא מזמינה מיוזמתך, אבל לא עושה שום דבר שמשדר דחייה שלה.
אם היא רוצה להצטרף ולעזור לבשל/לתלות כביסה/whatever - אדרבא. שתבוא.
את תרגישי לפי התגובה שלה. אל תזמיני אותה (את פשוט קמה והולכת ומתחילה מייד לעשות משהו בבית. היא צריכה לראות את הקשר המיידי בין מה שהיא עשתה לבין הקימה שלך וממנה מיידית את המעבר שלך לפעולה אחרת. תמיד תדעי מראש מה הפעולה הבאה שתעשי כשתיגמר הפעילות הנוכחית). אל תזמיני אבל אל תדחי. אם היא שואלת, את אומרת "את יכולה לבוא לעזור לתלות אם את רוצה" או משהו כזה. את בודקת לפי התגובה שלה. אם היא בוכה, זה בסדר. את אומרת לעצמך בלב: "כן, טבעי לבכות כשמתוסכלים". את מחכה למלים שלה, לזה שהיא תבוא אלייך. ואז את מתקשרת איתה בפשטות, קצר קצר, בלי הסברים ושיחות.
היא יודעת הכל.
לכן המעשים שלך צריכים לדבר.
לא המלים.
לא לאפשר התנהגות מכוערת.
לכן את קמה והולכת ומחליפה פעילות.
אבל כן לאהוב את הילדה ולא לדחות אותה.
לכן: בלי דיבורים. בלי לדבר על מה שעשתה. בלי כעס. ואם היא רוצה, שתצטרף לפעילות הבאה. שאותה את עושה כשהקטנה עלייך ללא שום אפשרות לגעת בה נקודה.
את חייבת לעבור דרך שלב שבו אין לה כמעט בכלל אפשרות לגעת בקטנה. כדי שתיגמל מהזמינות של הפגיעה באחותה.
מכירה את "בפני עיוור לא תשים מכשול"?
זה העיקרון המנחה. זאת תינוקת קטנה. מה היכולת שלה לשלוט בעצמה? כמעט אפס... האם זה הוגן להעמיד אותה במבחן מיליון פעמים ביום ואז לשדר לה נזיפה שגורמת לה להרגיש רע עם עצמה, מה שמייצר את הפגיעה באחותה מחר? לא, זה לא הוגן.
זה מה שיש לי להציע בינתיים.
בכל מקרה תזכרי שאלה עצות שלי, ומי אני בכלל. זה מה שאני חושבת, ככה אני רואה את הדברים, שאלת אותי אז אמרתי לך את דעתי, אבל את האמא, את תקחי מה שמתאים לך ותזרקי את השאר.
בהצלחה!
-
עוברת_אורח*
- הודעות: 1746
- הצטרפות: 15 פברואר 2003, 19:04
- דף אישי: הדף האישי של עוברת_אורח*
שאלות בענייני פעוטות
בשמת, אהבתי מאד את ההסתכלות על הסיטואציה דרך משקפי ״בפני עיוור לא תשים מכשול״. מעורר השראה, ואני בטוחה שאני יכולה ליישם את זה להמון סיטואציות של ״נפילה״ של הילדים ואפילו שלי.
מצד שני יש לי שאלה, אם יש לך זמן וכח תגידי לי מה את חושבת. הרבה פעמים עולה באתר ההמלצה להתרחק מאנשים שמחלישים אותנו, כשלרוב מדובר באנשים קרובים (הורים, אחים, חברים). אני לגמרי מבינה את החשיבה שבבסיס ההמלצה הזו, והרצון לעשות שקט בראש בתקופות קשות. מצד שני זה נראה לי הכי מנוגד לחיי שבט או קהילה, שבהם הקבוצה היא חלק בלתי נפרד מהחיים, ואינה נתונה לבחירה. אם אנחנו חושבים על עקרון הרצף, על האופן שבו חיו חברות אנושיות מאז ומעולם, הרי שתמיד היה מדובר בקבוצה, לרוב עם קרבת משפחה, שאדם נולד וגדל לתוכה ולא בחר בה. את מבינה מה מפריע לי, או שהצלחתי להסתבך בניסוח?
מצד שני יש לי שאלה, אם יש לך זמן וכח תגידי לי מה את חושבת. הרבה פעמים עולה באתר ההמלצה להתרחק מאנשים שמחלישים אותנו, כשלרוב מדובר באנשים קרובים (הורים, אחים, חברים). אני לגמרי מבינה את החשיבה שבבסיס ההמלצה הזו, והרצון לעשות שקט בראש בתקופות קשות. מצד שני זה נראה לי הכי מנוגד לחיי שבט או קהילה, שבהם הקבוצה היא חלק בלתי נפרד מהחיים, ואינה נתונה לבחירה. אם אנחנו חושבים על עקרון הרצף, על האופן שבו חיו חברות אנושיות מאז ומעולם, הרי שתמיד היה מדובר בקבוצה, לרוב עם קרבת משפחה, שאדם נולד וגדל לתוכה ולא בחר בה. את מבינה מה מפריע לי, או שהצלחתי להסתבך בניסוח?
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
מצד שני זה נראה לי הכי מנוגד לחיי שבט או קהילה, שבהם הקבוצה היא חלק בלתי נפרד מהחיים, ואינה נתונה לבחירה
אנחנו לא חיים בשבט או בקהילה.
ואחד הביטויים המובהקים לזה שאנחנו לא חיים בשבט או בקהילה, היא בדיוק בעובדה שהאנשים האלה מחלישים אותנו.
תקראי שוב את עקרון הרצף.
תראי איך האנשים שם מחזקים זה את זה. למשל הסיפור על ההוא שחזר לחיות עם היקואנה וחמש שנים לא עבד, רק אז עשה גן ירק משלו. למשל אלה שלא הסכימו לשכנע אדם לעבור ניתוח כשהוא לא רצה (או מה זה היה), אפילו אם המחיר היה שהוא ימות. לא להתערב לו. לא ללחוץ עליו. תקראי איך מגדלים את הילדים, באיזו אהבה ובאיזה קשב. תקראי את הסיפור על ההוא שבנה לול והכניס את הילד שלו והילד צרח אז הוא פשוט הוציא אותו והרס את מה שבנה כי הבין שזה לא מתאים לילד. נראה לך שהשכנים שלו באו להגיד לו "הי, תכריח את הילד! אז מה אם הוא בוכה!" P-:
את מבינה את ההבדל?
תסדרי לך את השבט שלך.
תקיפי את עצמך באנשים שמתייחסים אלייך באהבה, ברכות, בכבוד.
אבל אם את ברגע זה בחייך מוקפת באנשים שמחלישים אותך - זה משפיע עלייך ככה, שאת לא יכולה להתייחס לעצמך באהבה, ברוך ובכבוד, ואת לא יכולה להתייחס לילדים שלך באהבה, ברוך ובכבוד. כי ההחלשה מבחוץ פוגעת בך ושוברת בדיוק את המקום הזה.
אין דבר יותר מחליש מזה, שאנשים שקרובים אלייך ואמורים לאהוב אותך, שאת מצפה מהם לאהבה, לרוך ולכבוד - מתייחסים אלייך בחוסר אהבה ובחוסר כבוד.
אנחנו לא חיים בשבט או בקהילה.
ואחד הביטויים המובהקים לזה שאנחנו לא חיים בשבט או בקהילה, היא בדיוק בעובדה שהאנשים האלה מחלישים אותנו.
תקראי שוב את עקרון הרצף.
תראי איך האנשים שם מחזקים זה את זה. למשל הסיפור על ההוא שחזר לחיות עם היקואנה וחמש שנים לא עבד, רק אז עשה גן ירק משלו. למשל אלה שלא הסכימו לשכנע אדם לעבור ניתוח כשהוא לא רצה (או מה זה היה), אפילו אם המחיר היה שהוא ימות. לא להתערב לו. לא ללחוץ עליו. תקראי איך מגדלים את הילדים, באיזו אהבה ובאיזה קשב. תקראי את הסיפור על ההוא שבנה לול והכניס את הילד שלו והילד צרח אז הוא פשוט הוציא אותו והרס את מה שבנה כי הבין שזה לא מתאים לילד. נראה לך שהשכנים שלו באו להגיד לו "הי, תכריח את הילד! אז מה אם הוא בוכה!" P-:
את מבינה את ההבדל?
תסדרי לך את השבט שלך.
תקיפי את עצמך באנשים שמתייחסים אלייך באהבה, ברכות, בכבוד.
אבל אם את ברגע זה בחייך מוקפת באנשים שמחלישים אותך - זה משפיע עלייך ככה, שאת לא יכולה להתייחס לעצמך באהבה, ברוך ובכבוד, ואת לא יכולה להתייחס לילדים שלך באהבה, ברוך ובכבוד. כי ההחלשה מבחוץ פוגעת בך ושוברת בדיוק את המקום הזה.
אין דבר יותר מחליש מזה, שאנשים שקרובים אלייך ואמורים לאהוב אותך, שאת מצפה מהם לאהבה, לרוך ולכבוד - מתייחסים אלייך בחוסר אהבה ובחוסר כבוד.
-
עוברת_אורח*
- הודעות: 1746
- הצטרפות: 15 פברואר 2003, 19:04
- דף אישי: הדף האישי של עוברת_אורח*
שאלות בענייני פעוטות
זהו, שיש לי בעיה כשאומרים תסדרי לך את השבט שלך.
רגע, לפני זה:
תביני, אין לי ויכוח עם הסיפא של דברייך. כמובן שאנשים קרובים יכולים להחליש אותך ולהקשות עליך. אני יודעת. מה זה יודעת, חוויתי וחווה על בשרי. מי לא?
אבל התיאור בעקרון הרצף לא נשמע לי אמין, או לפחות לא נשמע לי משקף את רוב החברות האנושיות ורוב השבטים (במובן הרחב של המלה) שקיימים בעולם הזה. ואם "שבט" או "משפחה" יכולים להיות רק אנשים שרואים אתך עין בעין בכל דבר, שהם תמיד מכילים ומחבקים ותומכים, אז אולי אין כמעט אף פעם כזה דבר. אני באמת ובכנות לא מאמינה שהתיאור בעקרון הרצף משקף את רוב החברות האנושיות במאות אלפי השנים האחרונות.
ואז בא העניין של ליצור לעצמך את השבט שלך. וכאן אני סקפטית. כי מי שיוצר שבט יכול גם לפרק שבט, במיוחד אם זה על בסיס השקפות עולם. היום שתינו יוצרות לנו שבט כי אנחנו מאמינות בכבוד לילד, ומחר אנחנו מפרקות אותו כי אני טבעונאית ואת פליאו-פריימל (-:
אבל משפחה זה לא ככה. משפחה לא בוחרים, וזה בעצם הכח שלה, כי אי אפשר לפרק אותה כי פתאום לא מסכימים על משהו.
בעצם אני לא מתווכחת אתך, אלא מנסה לחשוב מה הרעה הקטנה יותר - להישאר עם אנשים שמחלישים אותך או להישאר בלעדיהם.
רגע, לפני זה:
תביני, אין לי ויכוח עם הסיפא של דברייך. כמובן שאנשים קרובים יכולים להחליש אותך ולהקשות עליך. אני יודעת. מה זה יודעת, חוויתי וחווה על בשרי. מי לא?
אבל התיאור בעקרון הרצף לא נשמע לי אמין, או לפחות לא נשמע לי משקף את רוב החברות האנושיות ורוב השבטים (במובן הרחב של המלה) שקיימים בעולם הזה. ואם "שבט" או "משפחה" יכולים להיות רק אנשים שרואים אתך עין בעין בכל דבר, שהם תמיד מכילים ומחבקים ותומכים, אז אולי אין כמעט אף פעם כזה דבר. אני באמת ובכנות לא מאמינה שהתיאור בעקרון הרצף משקף את רוב החברות האנושיות במאות אלפי השנים האחרונות.
ואז בא העניין של ליצור לעצמך את השבט שלך. וכאן אני סקפטית. כי מי שיוצר שבט יכול גם לפרק שבט, במיוחד אם זה על בסיס השקפות עולם. היום שתינו יוצרות לנו שבט כי אנחנו מאמינות בכבוד לילד, ומחר אנחנו מפרקות אותו כי אני טבעונאית ואת פליאו-פריימל (-:
אבל משפחה זה לא ככה. משפחה לא בוחרים, וזה בעצם הכח שלה, כי אי אפשר לפרק אותה כי פתאום לא מסכימים על משהו.
בעצם אני לא מתווכחת אתך, אלא מנסה לחשוב מה הרעה הקטנה יותר - להישאר עם אנשים שמחלישים אותך או להישאר בלעדיהם.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
אבל התיאור בעקרון הרצף לא נשמע לי אמין, או לפחות לא נשמע לי משקף את רוב החברות האנושיות ורוב השבטים
המממ. לאו דווקא.
הוא משקף חלקים גדולים מהטקסטים האנתרופולוגיים שקראתי.
אבל לגמרי לא את השבט שלנו. היהודים. אנחנו כבר אלפי שנים שבט אכזר למדי.
את יודעת מה?
אני לא ניתקתי קשרים משפחתיים.
מה אני כן עושה?
אני מחזקת את הקשרים המכילים, האוהבים והתומכים. פתאום אני כל שני וחמישי בגליל העליון P-:
להישאר עם אנשים שמחלישים אותך או להישאר בלעדיהם
המממ.
חשבתי על זה קצת.
יש עוד דבר שאני עושה (ועוד הרבה אנשים עושים), אולי לא הזכרתי אותו כי זה הקורס למתקדמים (-: (אל תתבאסי, אבל נכנסת לבאופן, מה את רוצה? זה גוב אריות פה, סתם עברת בסביבה ופתאום את משנה את כל החיים, האישיות, הדיעות, מה יהיה?)
אז ככה. איך אני אנסח את זה. יאללה. איך שיוצא.
הקטע הוא להתחזק.
כאשר את מתנקה מאמונות שלא משרתות אותך, מפחדים שלא שומרים עלייך, מהגנות ישנות שכבר רק מפריעות לך בחיים ונועדו לעזור לך לשרוד כשהיית קטנה, כאשר את יוצאת מתוך הגולם והופכת להיות הפרפר שאת באמת, שתמיד היית רק שלא ידעת, את המקורית, ממש כמו שאת, רק הכי טוב שאת יכולה עם החוכמה של היום -
אז את חזקה.
אנשים מחלישים כבר לא יכולים להחליש אותך.
כי הכפתורים שהם רגילים ללחוץ עליהם כבר לא פועלים. החוטים נותקו. הם לא מוליכים לתגובות האוטומטיות הישנות.
התרחקות מאנשים מחלישים היא משהו שעושים כדי לעבור בשקט את שלב ההתחזקות. כל אחד לוקח את השלב הזה עד לאן שהוא רוצה ויכול.
אני מקסימליסטית. אני הולכת עד הסוף. המטרה שלי היא להיות בשמת האמיתית ואני כבר ממש ממש שם. יש רק עוד קצת.
אבל לא כל אחד מתאים לו ללכת עד הסוף. מספיק להתרחק במידה שתאפשר לך לנשום. ואז ללמוד ללמוד ללמוד.
בתקשורת מקרבת יש טכניקות, בקואצ'ינג, בכל מיני מקומות, צורות ושיטות יש דרכים ליצור חייץ בינך לבין האנשים שמחלישים אותך.
ללמוד להרגיש חזק ולהישאר במקום שמודע לחלוטין לכך ש: את היא את, והם זה הם.
את חושבת ככה - והם חושבים אחרת. וזה בסדר! את בסדר, הם בסדר. את פה - הם שם. זה בסדר! מה שהם חושבים, מתאים להם. את - אחרת. את חושבת אחרת. ומותר לך! זכותך!
לא להתערבב.
לנשום עמוק ולא להתערבב. ולא להיגרר. ולזכור כל הזמן: את אדם נפרד, אוטונומי, וזכותך להיות מי שאת, לחשוב את המחשבות שלך, לחיות את החיים שלך, ואפילו, שומו שמיים, אפילו לטעות את הטעויות שלך! שלך ולא של מישהו אחר! זכותך. את מי שאת!
כשאת מתחזקת ומתחילה לאהוב את עצמך, את יכולה לחיות עם עצמך, את לא תלויה כל כך באישור של אחרים.
ואהבת לרעך כמוך.
זו כל התורה כולה על רגל אחת.
והיא מתחילה בזה שאת אוהבת את עצמך, וזה מאפשר לך לאהוב את הזולת, לקבל את עצמך, לקבל את הזולת, לא להיחלש.
ואז אפשר לחזור לחיק השבט. כשאת יודעת מי את ואוהבת את עצמך מספיק כדי לא להתערער מאף אחד
המממ. לאו דווקא.
הוא משקף חלקים גדולים מהטקסטים האנתרופולוגיים שקראתי.
אבל לגמרי לא את השבט שלנו. היהודים. אנחנו כבר אלפי שנים שבט אכזר למדי.
את יודעת מה?
אני לא ניתקתי קשרים משפחתיים.
מה אני כן עושה?
אני מחזקת את הקשרים המכילים, האוהבים והתומכים. פתאום אני כל שני וחמישי בגליל העליון P-:
להישאר עם אנשים שמחלישים אותך או להישאר בלעדיהם
המממ.
חשבתי על זה קצת.
יש עוד דבר שאני עושה (ועוד הרבה אנשים עושים), אולי לא הזכרתי אותו כי זה הקורס למתקדמים (-: (אל תתבאסי, אבל נכנסת לבאופן, מה את רוצה? זה גוב אריות פה, סתם עברת בסביבה ופתאום את משנה את כל החיים, האישיות, הדיעות, מה יהיה?)
אז ככה. איך אני אנסח את זה. יאללה. איך שיוצא.
הקטע הוא להתחזק.
כאשר את מתנקה מאמונות שלא משרתות אותך, מפחדים שלא שומרים עלייך, מהגנות ישנות שכבר רק מפריעות לך בחיים ונועדו לעזור לך לשרוד כשהיית קטנה, כאשר את יוצאת מתוך הגולם והופכת להיות הפרפר שאת באמת, שתמיד היית רק שלא ידעת, את המקורית, ממש כמו שאת, רק הכי טוב שאת יכולה עם החוכמה של היום -
אז את חזקה.
אנשים מחלישים כבר לא יכולים להחליש אותך.
כי הכפתורים שהם רגילים ללחוץ עליהם כבר לא פועלים. החוטים נותקו. הם לא מוליכים לתגובות האוטומטיות הישנות.
התרחקות מאנשים מחלישים היא משהו שעושים כדי לעבור בשקט את שלב ההתחזקות. כל אחד לוקח את השלב הזה עד לאן שהוא רוצה ויכול.
אני מקסימליסטית. אני הולכת עד הסוף. המטרה שלי היא להיות בשמת האמיתית ואני כבר ממש ממש שם. יש רק עוד קצת.
אבל לא כל אחד מתאים לו ללכת עד הסוף. מספיק להתרחק במידה שתאפשר לך לנשום. ואז ללמוד ללמוד ללמוד.
בתקשורת מקרבת יש טכניקות, בקואצ'ינג, בכל מיני מקומות, צורות ושיטות יש דרכים ליצור חייץ בינך לבין האנשים שמחלישים אותך.
ללמוד להרגיש חזק ולהישאר במקום שמודע לחלוטין לכך ש: את היא את, והם זה הם.
את חושבת ככה - והם חושבים אחרת. וזה בסדר! את בסדר, הם בסדר. את פה - הם שם. זה בסדר! מה שהם חושבים, מתאים להם. את - אחרת. את חושבת אחרת. ומותר לך! זכותך!
לא להתערבב.
לנשום עמוק ולא להתערבב. ולא להיגרר. ולזכור כל הזמן: את אדם נפרד, אוטונומי, וזכותך להיות מי שאת, לחשוב את המחשבות שלך, לחיות את החיים שלך, ואפילו, שומו שמיים, אפילו לטעות את הטעויות שלך! שלך ולא של מישהו אחר! זכותך. את מי שאת!
כשאת מתחזקת ומתחילה לאהוב את עצמך, את יכולה לחיות עם עצמך, את לא תלויה כל כך באישור של אחרים.
ואהבת לרעך כמוך.
זו כל התורה כולה על רגל אחת.
והיא מתחילה בזה שאת אוהבת את עצמך, וזה מאפשר לך לאהוב את הזולת, לקבל את עצמך, לקבל את הזולת, לא להיחלש.
ואז אפשר לחזור לחיק השבט. כשאת יודעת מי את ואוהבת את עצמך מספיק כדי לא להתערער מאף אחד
שאלות בענייני פעוטות
בשמת,
תודה על תשובתך המדהימה!!!
קראתי אותה ביום ה' בלילה אך מאז ועד עתה לא הייתי מול המחשב...
דבר ראשון הופתעתי מכמה שהיא מושקעת, ומכ-ל הלב ודבר שני הדברים שכתבת הם כ"כ מדוייקים וחזקים בשבילי.
_במיוחד, שזאת אמא שלך.
היא גידלה אותך.
גם את קיבלת יחס כזה? גם אלייך התייחסו בכוחנות ובתינוקיות כזאת? עשו עלייך מניפולציות רגשיות זולות כאלה? לא הבינו את הרגשות שלך בכלל, תקפו אותך כשהיית במצוקה?_
כן )-:
הדברים שכתבת על אמא שלי כ"כ מדוייקים. ההתמודדות הזאת שלי היא ארוכת שנים ומאז שנהייתי אמא בעצמי הכעסים והקושי רק גברו ועמקו...
_בלי מלים. בלי מלים. המסר מובע במעשים. והמעשים צריכים להיות מיידיים וברורים:
על כל פעולה - תגובה מיידית.
לא עונש.
לא כוחנות.
בשום אופן.
לא דחייה שלה._
באמת נתת לי אסימון במתנה. בלי מילים!!!
המילים נאמרו כ"כ הרבה והן רק ליבו את האש, יצרו הרבה רעש, כמו שאת אומרת, ולא השיגו שום דבר פנימי ואמיתי.
וההצעה הספציפית למעשים במקרה הזה, מרגישה לי ממש נכונה.
לא חשבתי בכלל על הכיוון הזה...
איזה מזל שיש אנשים שמאירים לך דברים שלא ראית לבד!
זה לא עונש. זה לא משהו נגד הגדולה. אבל כל זמן שהפעילות היתה נעימה לכולן, המשכת בה. לא נעים? את לא נשארת שם, יש לך עוד דברים לעשות.
זה מאוד עזר לי לעשות סדר בראש ולהבחין בין מה שהוא עונש (שבשום שלב לא הייתי במקום הזה) לבין תגובה או יותר נכון תוצאה טבעית של המעשה.
כל הזמן הרגשתי שאין מצב שאני אגיב על מעשה אלים שבא ממצוקה כלשהיא בדחייה או בתגובה כוחנית שרק תגביר את המצוקה, ההתעלמות מהמעשה היא גרועה באותה מידה, והמילים, כאמור, לא עזרו. הכלי שנתת לי הוא חזק ונכון ואני מרגישה שאני יכולה להשתמש בו בעוד הרבה מצבים....
גם העקרון של לקחת את הקטנה ולא את הגדולה הוא משמעותי,
והעיקרון "בפני עיוור לא תשים מכשול"- באמת דרך מדהימה ופותחת את הלב להתבונן בה על הסיטואצייה.
האמת שמיום ה' בלילה שקראתי את המייל ועד עכשיו מיד שינינו, אני ובעלי (ששיתפתי אותו והוא מאוד הסכים עם הכל)
את התגובות שלנו. בלי מילים בכלל. קמתי כמה פעמים לדבר הכי קטן (שבעבר מדברים קטנים הייתי מתעלמת)
והלכתי לעשות משהו (בדר"כ לבשל p-: )
ושמתי לב שאחרי 3 פעמים שעשיתי את זה הגדולה הסתכלה עלי במבט חזק שמבין הכל והלכה אחרי לכל מקום.
זה הרגיש לי מאוד נכון. (למרות שאחרי כמה פעמים שזה חזר על עצמו הרגשתי גם קצת סוג של דחייה. אני קמה באמצע משהו שעשינו יחד, לוקחת את אחותה, מפנה את הגב והולכת למקום אחר.)
התאספו לנו כמה שאלות אחרי ההתנסות החדשה-
על דבר כזה אני לא חושבת שאני צריכה להגיב בצורה כזאת כי זה בא ממקום טוב ואני כן רוצה שתיווצר בינהן קירבה, גם פיזית, מצד שני זה לא נעים לתינוקת. אז כאן אני חייבת להשתמש במילים. לא? או שפשוט לקחת אותה עלי ולהישאר?
אני כן רוצה לתת לה להרגיש שהחיבוק שלה נעים ורצויי...
אם אני רואה ולא מגיבה זה לא מרגיש לי נכון...
גם אל תשכיבי אותן באותה מיטה אלא אם כן את ישנה איתן וביניהן. לבד - לא לשים אותן זו ליד זו. רק איתך, כשאת קשובה.
כשאני משכיבה אותן זה הרבה פעמים ביחד- הקטנה עם הציצי הפה ולגדולה מחזיקה את היד ואז לפעמים מתחילות כאפות, משיכה בשערות ואני לא יכולה לקום וללכת למקום אחר כי אנחנו באמצע השכבה...
וזה העניין האחרון שרציתי לכתוב עליו- אני לא משכיבה אותן באותה מיטה לבד. הקטנה ישנה איתנו (עם הציצי בפה רוב הלילה)
והגדולה- זה עניין שאני בטוחה שאת תחשבי שהוא איום ונורא...
היא ישנה איתנו במיטה עד גיל שנה וחודשיים, ואז חודשיים לפני שהייתי צריכה ללדת העברנו אותה למיטה משלה, בחדר משלה.
המחשבה היתה שטכנית זה יהיה מורכב ששתיהן יישנו איתנו ורצינו שיעבור מספיק זמן ושזה לא יהיה ממש סמוך ללידה.
בכל אופן המעבר היה ממש קשה בשבילי וממש פשוט בשבילה. היא נרדמה בטבעיות, בלי התנגדות ואהבה את המיטה שלה.
מאז ועד היום היא ישנה במיטה שלה ונרדמת תוך כדי שהיא מחזיקה לי או לבעלי את היד. (לפעמים זה לוקח שעה) זה משהו שהיא ממש צריכה ומבחינתנו זה סבבה.
מאז עברה שנה. היו תקופות שהיא ישנה ברוגע ובשלווה. נרדמה בשלווה וקמה בשלווה והיה נראה שבאמת מאוד טוב לה במקום שלה.
אלא שבזמן האחרון היא התחילה להתעורר הרבה בלילות, לפעמים בבכי, ולצעוק אבא או אמא.
במקביל אני הרגשתי כל הזמן הזה שיש משהו לא נכון וקשה לי עם זה שהיא ישנה לבד ושלושתינו ביחד. זה העיק עלי.
הלחפנו לה את מיטת התינוק בגיל שנתיים למיטה רגילה שהיא נפתחת לעוד מיטה ומה שקרה שנוצר מצב שאני מניקה כל הלילה אז כל פעם שהיא היתה מתעוררת מי שהיה זמין לבוא אליה זה בעלי ומן הסתם הוא היה ממשיך לישון שם כבר את כל הלילה.
וכך בחודשים האחרונים נוצרה מן חלוקה כזאת שאני ישנה עם הקטנה במיטה שלנו והיא עם אבא שלה במיטה שלה בחדר השני.
גרוע מאוד לדעתך?
אני התלבטתי והתלבטתי ובסוף החלטתי : די!
יש בזה משהו מעוות ולא נכון.
ויחד עם בעלי החלטנו שהיא צריכה לישון עם כולנו ביחד. (עכשיו אנחנו צריכים להתגבר על האתגר הטכני)
בינתיים מאוד צפוף לנו ארבעתנו במיטה, אבל כיף!
אני חייבת להגיד שבינתיים היא עדיין מבקשת ללכת לחדר כשאנחנו מתחילים להשכיב במיטה ואנחנו אומרים לה "היום ישנים פה עם אמא ואבא" היתה פעם שהיא אפילו בכתה שהיא רוצה לחדר.
לא הייתי רוצה לקחת לה את החווייה של לישון בחדר שלה , במיטה שלה, כי היא באמת אוהבת אותה, אלא לתת לה עוד אופצייה, לאפשר לה לחוות את החווייה הזאת שהיא הכרחית, עשירה ואני מרגישה שהיא זקוקה לה.
האם את חושבת שאם זה גם זה וגם זה- זה יכול לבלבל?
ואו....כתבתי וכתבתי בלי לעצור, ויצאה לי מגילת אסתר......
אני אבין אם את עמוסה מדי כדי להגיב גם לזה...
בכל מקרה רציתי להתייחס לדברים שכתבת.
ביקשתי ממך קצה חוט או הבזק והענקת לי (ולנו) הרבה הרבה יותר.
אני מודה לך מהלב.
ההתייחסות, תשומת הלב וההשקעה עבור מישהו שאינך מכירה - מעוררים בי השראה!
תודה תודה תודה @}
תודה על תשובתך המדהימה!!!
קראתי אותה ביום ה' בלילה אך מאז ועד עתה לא הייתי מול המחשב...
דבר ראשון הופתעתי מכמה שהיא מושקעת, ומכ-ל הלב ודבר שני הדברים שכתבת הם כ"כ מדוייקים וחזקים בשבילי.
_במיוחד, שזאת אמא שלך.
היא גידלה אותך.
גם את קיבלת יחס כזה? גם אלייך התייחסו בכוחנות ובתינוקיות כזאת? עשו עלייך מניפולציות רגשיות זולות כאלה? לא הבינו את הרגשות שלך בכלל, תקפו אותך כשהיית במצוקה?_
כן )-:
הדברים שכתבת על אמא שלי כ"כ מדוייקים. ההתמודדות הזאת שלי היא ארוכת שנים ומאז שנהייתי אמא בעצמי הכעסים והקושי רק גברו ועמקו...
_בלי מלים. בלי מלים. המסר מובע במעשים. והמעשים צריכים להיות מיידיים וברורים:
על כל פעולה - תגובה מיידית.
לא עונש.
לא כוחנות.
בשום אופן.
לא דחייה שלה._
באמת נתת לי אסימון במתנה. בלי מילים!!!
המילים נאמרו כ"כ הרבה והן רק ליבו את האש, יצרו הרבה רעש, כמו שאת אומרת, ולא השיגו שום דבר פנימי ואמיתי.
וההצעה הספציפית למעשים במקרה הזה, מרגישה לי ממש נכונה.
לא חשבתי בכלל על הכיוון הזה...
איזה מזל שיש אנשים שמאירים לך דברים שלא ראית לבד!
זה לא עונש. זה לא משהו נגד הגדולה. אבל כל זמן שהפעילות היתה נעימה לכולן, המשכת בה. לא נעים? את לא נשארת שם, יש לך עוד דברים לעשות.
זה מאוד עזר לי לעשות סדר בראש ולהבחין בין מה שהוא עונש (שבשום שלב לא הייתי במקום הזה) לבין תגובה או יותר נכון תוצאה טבעית של המעשה.
כל הזמן הרגשתי שאין מצב שאני אגיב על מעשה אלים שבא ממצוקה כלשהיא בדחייה או בתגובה כוחנית שרק תגביר את המצוקה, ההתעלמות מהמעשה היא גרועה באותה מידה, והמילים, כאמור, לא עזרו. הכלי שנתת לי הוא חזק ונכון ואני מרגישה שאני יכולה להשתמש בו בעוד הרבה מצבים....
גם העקרון של לקחת את הקטנה ולא את הגדולה הוא משמעותי,
והעיקרון "בפני עיוור לא תשים מכשול"- באמת דרך מדהימה ופותחת את הלב להתבונן בה על הסיטואצייה.
האמת שמיום ה' בלילה שקראתי את המייל ועד עכשיו מיד שינינו, אני ובעלי (ששיתפתי אותו והוא מאוד הסכים עם הכל)
את התגובות שלנו. בלי מילים בכלל. קמתי כמה פעמים לדבר הכי קטן (שבעבר מדברים קטנים הייתי מתעלמת)
והלכתי לעשות משהו (בדר"כ לבשל p-: )
ושמתי לב שאחרי 3 פעמים שעשיתי את זה הגדולה הסתכלה עלי במבט חזק שמבין הכל והלכה אחרי לכל מקום.
זה הרגיש לי מאוד נכון. (למרות שאחרי כמה פעמים שזה חזר על עצמו הרגשתי גם קצת סוג של דחייה. אני קמה באמצע משהו שעשינו יחד, לוקחת את אחותה, מפנה את הגב והולכת למקום אחר.)
התאספו לנו כמה שאלות אחרי ההתנסות החדשה-
- כמה זמן הפעילות שהתחלתי לעשות צריכה להימשך? כלומר- תוך כמה זמן אני יכולה לחזור למה שעשינו?
- הרבה פעמים הגדולה מחבקת את הקטנה או נשענת עליה ומתחכחת בה ממקום של אהבה וחיבה.
על דבר כזה אני לא חושבת שאני צריכה להגיב בצורה כזאת כי זה בא ממקום טוב ואני כן רוצה שתיווצר בינהן קירבה, גם פיזית, מצד שני זה לא נעים לתינוקת. אז כאן אני חייבת להשתמש במילים. לא? או שפשוט לקחת אותה עלי ולהישאר?
אני כן רוצה לתת לה להרגיש שהחיבוק שלה נעים ורצויי...
- עוד דבר- כשהגדולה באה וחוטפת לקטנה מהיד צעצוע או משהו והיא ישר בוכה- עלי להתערב? מילולית? איך אפשר אחרת?
אם אני רואה ולא מגיבה זה לא מרגיש לי נכון...
גם אל תשכיבי אותן באותה מיטה אלא אם כן את ישנה איתן וביניהן. לבד - לא לשים אותן זו ליד זו. רק איתך, כשאת קשובה.
כשאני משכיבה אותן זה הרבה פעמים ביחד- הקטנה עם הציצי הפה ולגדולה מחזיקה את היד ואז לפעמים מתחילות כאפות, משיכה בשערות ואני לא יכולה לקום וללכת למקום אחר כי אנחנו באמצע השכבה...
וזה העניין האחרון שרציתי לכתוב עליו- אני לא משכיבה אותן באותה מיטה לבד. הקטנה ישנה איתנו (עם הציצי בפה רוב הלילה
)והגדולה- זה עניין שאני בטוחה שאת תחשבי שהוא איום ונורא...
היא ישנה איתנו במיטה עד גיל שנה וחודשיים, ואז חודשיים לפני שהייתי צריכה ללדת העברנו אותה למיטה משלה, בחדר משלה.
המחשבה היתה שטכנית זה יהיה מורכב ששתיהן יישנו איתנו ורצינו שיעבור מספיק זמן ושזה לא יהיה ממש סמוך ללידה.
בכל אופן המעבר היה ממש קשה בשבילי וממש פשוט בשבילה. היא נרדמה בטבעיות, בלי התנגדות ואהבה את המיטה שלה.
מאז ועד היום היא ישנה במיטה שלה ונרדמת תוך כדי שהיא מחזיקה לי או לבעלי את היד. (לפעמים זה לוקח שעה) זה משהו שהיא ממש צריכה ומבחינתנו זה סבבה.
מאז עברה שנה. היו תקופות שהיא ישנה ברוגע ובשלווה. נרדמה בשלווה וקמה בשלווה והיה נראה שבאמת מאוד טוב לה במקום שלה.
אלא שבזמן האחרון היא התחילה להתעורר הרבה בלילות, לפעמים בבכי, ולצעוק אבא או אמא.
במקביל אני הרגשתי כל הזמן הזה שיש משהו לא נכון וקשה לי עם זה שהיא ישנה לבד ושלושתינו ביחד. זה העיק עלי.
הלחפנו לה את מיטת התינוק בגיל שנתיים למיטה רגילה שהיא נפתחת לעוד מיטה ומה שקרה שנוצר מצב שאני מניקה כל הלילה אז כל פעם שהיא היתה מתעוררת מי שהיה זמין לבוא אליה זה בעלי ומן הסתם הוא היה ממשיך לישון שם כבר את כל הלילה.
וכך בחודשים האחרונים נוצרה מן חלוקה כזאת שאני ישנה עם הקטנה במיטה שלנו והיא עם אבא שלה במיטה שלה בחדר השני.
גרוע מאוד לדעתך?
אני התלבטתי והתלבטתי ובסוף החלטתי : די!
יש בזה משהו מעוות ולא נכון.
ויחד עם בעלי החלטנו שהיא צריכה לישון עם כולנו ביחד. (עכשיו אנחנו צריכים להתגבר על האתגר הטכני)
בינתיים מאוד צפוף לנו ארבעתנו במיטה, אבל כיף!
אני חייבת להגיד שבינתיים היא עדיין מבקשת ללכת לחדר כשאנחנו מתחילים להשכיב במיטה ואנחנו אומרים לה "היום ישנים פה עם אמא ואבא" היתה פעם שהיא אפילו בכתה שהיא רוצה לחדר.
לא הייתי רוצה לקחת לה את החווייה של לישון בחדר שלה , במיטה שלה, כי היא באמת אוהבת אותה, אלא לתת לה עוד אופצייה, לאפשר לה לחוות את החווייה הזאת שהיא הכרחית, עשירה ואני מרגישה שהיא זקוקה לה.
האם את חושבת שאם זה גם זה וגם זה- זה יכול לבלבל?
ואו....כתבתי וכתבתי בלי לעצור, ויצאה לי מגילת אסתר......
אני אבין אם את עמוסה מדי כדי להגיב גם לזה...
בכל מקרה רציתי להתייחס לדברים שכתבת.
ביקשתי ממך קצה חוט או הבזק והענקת לי (ולנו) הרבה הרבה יותר.
אני מודה לך מהלב.
ההתייחסות, תשומת הלב וההשקעה עבור מישהו שאינך מכירה - מעוררים בי השראה!
תודה תודה תודה @}
שאלות בענייני פעוטות
ההתייחסות, תשומת הלב וההשקעה עבור מישהו שאינך מכירה - מעוררים בי השראה!
שאלות בענייני פעוטות
ההתייחסות, תשומת הלב וההשקעה עבור מישהו שאינך מכירה - מעוררים בי השראה!
זאת בשמת!!
זאת בשמת!!
-
כינור_לשירייך*
- הודעות: 607
- הצטרפות: 10 יוני 2008, 09:08
שאלות בענייני פעוטות
אוי, אני לא יכולה להתאפק (-:
_בתקשורת מקרבת יש טכניקות, בקואצ'ינג, בכל מיני מקומות, צורות ושיטות יש דרכים ליצור חייץ בינך לבין האנשים שמחלישים אותך.
ללמוד להרגיש חזק ולהישאר במקום שמודע לחלוטין לכך ש: את היא את, והם זה הם.
את חושבת ככה - והם חושבים אחרת. וזה בסדר! את בסדר, הם בסדר. את פה - הם שם. זה בסדר! מה שהם חושבים, מתאים להם. את - אחרת. את חושבת אחרת. ומותר לך! זכותך!
לא להתערבב._
קצת אחרי שקראתי את המילים האלה כאן בדף, קראתי קטעים מהחיבור מבחר הפנינים (משהו מלפני אלף שנה, כנראה של אבן-גבירול), ופתאום קפץ מול עיניי:
ואמר שאדם אחד בא בא לפני חכם אחד ואמר לו אני רואה בני אדם שהם מזיקים ונפשי יעצתני שלא אתערב עמהם אמר לו לא תעשה כי לא תוכל לעמוד בלעדיהם וגם הם אינם יכולים לעמוד בלעדיך כי הם צריכים לך ואתה צריך להם אך הֱיֵה ביניהם חֵרֵשׁ שומע עִוֵּר רואה אִלֵּם מדבר:
הייתי חייבת לחזור ולשתף.
_בתקשורת מקרבת יש טכניקות, בקואצ'ינג, בכל מיני מקומות, צורות ושיטות יש דרכים ליצור חייץ בינך לבין האנשים שמחלישים אותך.
ללמוד להרגיש חזק ולהישאר במקום שמודע לחלוטין לכך ש: את היא את, והם זה הם.
את חושבת ככה - והם חושבים אחרת. וזה בסדר! את בסדר, הם בסדר. את פה - הם שם. זה בסדר! מה שהם חושבים, מתאים להם. את - אחרת. את חושבת אחרת. ומותר לך! זכותך!
לא להתערבב._
קצת אחרי שקראתי את המילים האלה כאן בדף, קראתי קטעים מהחיבור מבחר הפנינים (משהו מלפני אלף שנה, כנראה של אבן-גבירול), ופתאום קפץ מול עיניי:
ואמר שאדם אחד בא בא לפני חכם אחד ואמר לו אני רואה בני אדם שהם מזיקים ונפשי יעצתני שלא אתערב עמהם אמר לו לא תעשה כי לא תוכל לעמוד בלעדיהם וגם הם אינם יכולים לעמוד בלעדיך כי הם צריכים לך ואתה צריך להם אך הֱיֵה ביניהם חֵרֵשׁ שומע עִוֵּר רואה אִלֵּם מדבר:
הייתי חייבת לחזור ולשתף.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
ההתייחסות, תשומת הלב וההשקעה עבור מישהו שאינך מכירה - מעוררים בי השראה!
מתוקות אתן [-:
ניק ניים (קטעים איתך, יש גם מישהי בניק דומה באתר, ניקי ניים D-: ), אני ממש שמחה שמה שכתבתי עוזר לך.
_ושמתי לב שאחרי 3 פעמים שעשיתי את זה הגדולה הסתכלה עלי במבט חזק שמבין הכל והלכה אחרי לכל מקום.
זה הרגיש לי מאוד נכון. (למרות שאחרי כמה פעמים שזה חזר על עצמו הרגשתי גם קצת סוג של דחייה. אני קמה באמצע משהו שעשינו יחד, לוקחת את אחותה, מפנה את הגב והולכת למקום אחר.)_
מאוד חכמה התינוקת שלך (-:
נכון, את צודקת, יש בזה טיפונת מן הדחייה. אבל הטיפונת הזאת במקום, כי מה שגרם לה זו האלימות של הגדולה. זה בסדר שהטיפונת הזאת, שהיא מדוייקת, תישאר שם ותגרום לה להסיק את המסקנות.
כמה זמן הפעילות שהתחלתי לעשות צריכה להימשך? כלומר - תוך כמה זמן אני יכולה לחזור למה שעשינו?
המממ. קודם כל, את לא הולכת לשחק. את הולכת נגיד לבשל - אז זה לוקח את הזמן שלו. אולי אחרי שאת מבשלת גם אוכלים את מה שבישלת? וכן הלאה. בכל מקרה, ההצעה שלי היא לא לחזור מייד לאותה פעילות. אחרת יש קשר מאוד ישיר ומיידי של "שכר ועונש", שממנו את רוצה להמנע. המסר שאת רוצה להעביר הוא נקי, ובלי רמז לתנאים, ככה שאין מקום למיקוח:
המסר הוא - כשלא נעים אני מפסיקה.
המסר איננו: "כל פעם נחזור לפעילות וניתן לך עוד צ'אנס".
כי הגדולה שלך תקלוט מהר שזה העניין ותתחיל להיות מכוונת על המטרה להחזיר אותך כמה שיותר מהר לפעילות שהופסקה, כי זה ייתן לה איזה סוג של חשבון "לפי אורך העונש ככה חומרת המעשה". זה לא מה שאת רוצה. כי זה לא עונש. את בכלל לא חייבת לחזור לאותה פעילות באותו יום, או שתחזרי אחרי מספר לא קבוע של משימות שאת צריכה להשלים. בלי קשר אליה, רק למשימות שלך. שלא יהיה שם שום דבר מותנה. האמת, כדאי להשתדל לעבור לכל מיני משימות בבית, כי אם תמיד כשאת מפסיקה את הפעילות את הולכת לבשל, מהר מאוד יהיה שם קשר שלילי לבישול... P-:
ברור שהמקום הזה טעון בעוד רגשות וברור גם שבגיל הזה עוד אין ממש עדינות ושליטה מלאה בעוצמה של התנועות אז יוצא שהחיבוקים האלה לא תמיד נעימים לקטנה ולפעמים הגבול ביניהם לבין משהו אלים הוא דק מאוד
האמת, זה הגבול גם במציאות: כלומר, הגדולה בהחלט משלבת פה גם חיבה וגם אלימות... ומעבר לזה גם לא לגמרי שולטת.
במצבים האלה אני תמיד התעלמתי מהאספקט האלים אבל הייתי בעירנות, וברגע שהתינוק שלי נגע במישהו אחר וראיתי שהמגע הופך להיות לא נעים, תיכף הדרכתי אותו:
למשל, שמתי את היד שלי על היד שלו בעדינות והנחיתי "טובה, טובה" או "בעדינות", "רגע, בוא נראה אם זה נעים לו", או "זה לא נעים לו, אז נתרחק" - הכל תוך כדי צמידות אליו והנחייה של היד שלו, הגוף שלו. אם צריך, אז לעצור אותו פיזית בעדינות: "זה לא נעים לתינוק, אתה רואה? הוא מפחד, הוא לא רוצה שייגעו בו עכשיו" ולתינוק אמרתי "סליחה! לא התכוונו להבהיל אותך" או משהו דומה (אני אמרתי את בקשת הסליחה, כי לא ציפיתי שהתינוק שלי יגיד, אבל היה לי ברור שהוא מפנים ולומד).
אז את יכולה להגיד לקטנה: "סליחה! הגדולה אוהבת אותך וחיבקה אותך אבל יצא לה קצת חזק אז נבהלת. הכל בסדר עכשיו", משהו כזה. שגם הגדולה תשמע. את מדברת לקטנה, אבל המסר הוא לשתיהן. לגדולה המסר הוא, היו לך כוונות טובות, אני מכירה בכוונות הטובות שלך, הביצוע לא יצא לך משהו, אבל את תשתפרי. בינתיים לקטנה לא היה נעים, אז הצטערנו וביקשנו סליחה.
עוד דבר - כשהגדולה באה וחוטפת לקטנה מהיד צעצוע או משהו והיא ישר בוכה - עלי להתערב? מילולית? איך אפשר אחרת?
אז ראשית, הצעתי למנוע את זה כרגע פשוט בשיטה שהקטנה בכלל עלייך.
ושנית - אותה התערבות כמו קודם. הקטנה בוכה? לוקחים אותה עלייך והולכים משם. אפשר גם, תוך כדי שאת אוספת את הקטנה אלייך והולכת לעשות משהו בחדר אחר, לאסוף גם עוד צעצוע שיעניין את הקטנה. גם את הקטנה לא צריך להרגיל שתתקבע על צעצוע. ואז כל העניין בחטיפה יילך וידעך. כי לא החפץ הוא החשוב - האלימות היא החשובה. וברגע שיש אלימות, את לוקחת את הקטנה והולכת לעשות משהו.
הסיבה שאת חייבת להתערב היא כי יש אלימות והכוחות לא שווים. אי אפשר להפקיר את הקטנה להיות קורבן, ואי אפשר להפקיר את הגדולה שתתרגל להיות ביריון.
לא צריך להסביר כלום, כי הגדולה שלך כל כך חכמה, היא יודעת בדיוק מה לא בסדר...
רק מעשים. בלי מלים.
וההצעה שלי כוללת גם לא להתייחס בכלל לצעצוע, כי זה מבלבל. זה מעביר את הדגש ממעשה האלימות (חטיפה מהיד, שגם הבהילה את התינוקת) לענייני חפצים ורכושנות, ואז שלושתכן מאבדות את הפוקוס...
אגב מלים: לקטנה כן אפשר להגיד משהו שמבטא את הרגשות שלה. את מחבקת אותה ואומרת "נבהלת, כן" או "כאב לך" או משהו כזה. קצר אבל שמתאר את הרגש.
(הערה לשלב אחר: כאשר תגיעי בשעה טובה לשלב שאין יותר אלימות, אולי הגדולה תרצה לקחת צעצוע שהקטנה משחקת בו. או ההיפך. כלומר תהיה לך התרעה לפני במקום אחרי. זו ההזדמנות שלך ללמד "תורות". את אומרת בנחת, שעוד מעט היא תגמור לשחק בצעצוע ואז יהיה תורה של השנייה. את תראי שמהר מאוד, זאת שמשחקת בצעצוע תעביר לשנייה מיוזמתה. למעשה את יכולה כבר עכשיו להתחיל להנהיג תורות מיוזמתך, למשל כשהולכים לגן שעשועים ואת מנדנדת את האחת, אחרי זמן מאוד קצר את עוברת לשניה ואומרת במפורש "עכשיו תור הגדולה", "עכשיו תור הקטנה". כיוון ששתיהן כל כך תינוקות, תעשי את התורות מאוד קצרים, שלא יספיקו אפילו להרגיש מוזנחות. אפשר גם לספור. למשל עד חמש. ככה גם מקבלים תחושה של זמן, ושהזמן שווה לשתיהן. מרגע שאת מתחילה להחדיר את מושג ה"תורות" את נותנת להן כלי יעיל לווסת את המשחק שלהן בעצמן)
כשאני משכיבה אותן זה הרבה פעמים ביחד - הקטנה עם הציצי הפה ולגדולה מחזיקה את היד ואז לפעמים מתחילות כאפות, משיכה בשערות ואני לא יכולה לקום וללכת למקום אחר כי אנחנו באמצע השכבה...
הא. כל כך מוכר... אבל זה בדיוק מה שאני גיליתי: לא משנה שזה אמצע ההשכבה. עדיין את צריכה לקום עם הקטנה וללכת למקום אחר. הרי זה לא ממש מרדים אותה, שהגדולה מכאיבה לה... אבל פה יש יותר אפשרויות:
אבל ההצעה שלי היא שאבא יהיה שותף בהרדמה ויהיה ממונה לדאוג לגדולה ולמנוע ממנה כל אלימות. מהר מאוד היא תתרגל שזו לא אופציה כי כאמור, עוצרים בהפרה הכי הכי קטנה.
גרוע מאוד לדעתך?_
(-: תקשיבי, אני לא המשטרה (-: כל משפחה והסידור שעובד בשבילה. העיקר שכולם מרוצים. מה שאת מתארת זה תהליך נפוץ, שבו ניסיתם כל מיני סוגים של סידורים, עד שהגעתם לסידור שאתם יותר מרוצים ממנו. ורק אתם קובעים מה הסידור שטוב לכם.
אם את לא שלמה עם עצמך, ולא מרוצה ממשהו, זה לא רע להתייעץ ולקבל עוד זויות ראייה.
אבל את לא חייבת לאף אחד דין וחשבון! בטח לא לי... P-:
הֱיֵה ביניהם חֵרֵשׁ שומע עִוֵּר רואה אִלֵּם מדבר
ענק! לא הכרתי את זה (-:
מתוקות אתן [-:
ניק ניים (קטעים איתך, יש גם מישהי בניק דומה באתר, ניקי ניים D-: ), אני ממש שמחה שמה שכתבתי עוזר לך.
_ושמתי לב שאחרי 3 פעמים שעשיתי את זה הגדולה הסתכלה עלי במבט חזק שמבין הכל והלכה אחרי לכל מקום.
זה הרגיש לי מאוד נכון. (למרות שאחרי כמה פעמים שזה חזר על עצמו הרגשתי גם קצת סוג של דחייה. אני קמה באמצע משהו שעשינו יחד, לוקחת את אחותה, מפנה את הגב והולכת למקום אחר.)_
מאוד חכמה התינוקת שלך (-:
נכון, את צודקת, יש בזה טיפונת מן הדחייה. אבל הטיפונת הזאת במקום, כי מה שגרם לה זו האלימות של הגדולה. זה בסדר שהטיפונת הזאת, שהיא מדוייקת, תישאר שם ותגרום לה להסיק את המסקנות.
כמה זמן הפעילות שהתחלתי לעשות צריכה להימשך? כלומר - תוך כמה זמן אני יכולה לחזור למה שעשינו?
המממ. קודם כל, את לא הולכת לשחק. את הולכת נגיד לבשל - אז זה לוקח את הזמן שלו. אולי אחרי שאת מבשלת גם אוכלים את מה שבישלת? וכן הלאה. בכל מקרה, ההצעה שלי היא לא לחזור מייד לאותה פעילות. אחרת יש קשר מאוד ישיר ומיידי של "שכר ועונש", שממנו את רוצה להמנע. המסר שאת רוצה להעביר הוא נקי, ובלי רמז לתנאים, ככה שאין מקום למיקוח:
המסר הוא - כשלא נעים אני מפסיקה.
המסר איננו: "כל פעם נחזור לפעילות וניתן לך עוד צ'אנס".
כי הגדולה שלך תקלוט מהר שזה העניין ותתחיל להיות מכוונת על המטרה להחזיר אותך כמה שיותר מהר לפעילות שהופסקה, כי זה ייתן לה איזה סוג של חשבון "לפי אורך העונש ככה חומרת המעשה". זה לא מה שאת רוצה. כי זה לא עונש. את בכלל לא חייבת לחזור לאותה פעילות באותו יום, או שתחזרי אחרי מספר לא קבוע של משימות שאת צריכה להשלים. בלי קשר אליה, רק למשימות שלך. שלא יהיה שם שום דבר מותנה. האמת, כדאי להשתדל לעבור לכל מיני משימות בבית, כי אם תמיד כשאת מפסיקה את הפעילות את הולכת לבשל, מהר מאוד יהיה שם קשר שלילי לבישול... P-:
ברור שהמקום הזה טעון בעוד רגשות וברור גם שבגיל הזה עוד אין ממש עדינות ושליטה מלאה בעוצמה של התנועות אז יוצא שהחיבוקים האלה לא תמיד נעימים לקטנה ולפעמים הגבול ביניהם לבין משהו אלים הוא דק מאוד
האמת, זה הגבול גם במציאות: כלומר, הגדולה בהחלט משלבת פה גם חיבה וגם אלימות... ומעבר לזה גם לא לגמרי שולטת.
במצבים האלה אני תמיד התעלמתי מהאספקט האלים אבל הייתי בעירנות, וברגע שהתינוק שלי נגע במישהו אחר וראיתי שהמגע הופך להיות לא נעים, תיכף הדרכתי אותו:
למשל, שמתי את היד שלי על היד שלו בעדינות והנחיתי "טובה, טובה" או "בעדינות", "רגע, בוא נראה אם זה נעים לו", או "זה לא נעים לו, אז נתרחק" - הכל תוך כדי צמידות אליו והנחייה של היד שלו, הגוף שלו. אם צריך, אז לעצור אותו פיזית בעדינות: "זה לא נעים לתינוק, אתה רואה? הוא מפחד, הוא לא רוצה שייגעו בו עכשיו" ולתינוק אמרתי "סליחה! לא התכוונו להבהיל אותך" או משהו דומה (אני אמרתי את בקשת הסליחה, כי לא ציפיתי שהתינוק שלי יגיד, אבל היה לי ברור שהוא מפנים ולומד).
אז את יכולה להגיד לקטנה: "סליחה! הגדולה אוהבת אותך וחיבקה אותך אבל יצא לה קצת חזק אז נבהלת. הכל בסדר עכשיו", משהו כזה. שגם הגדולה תשמע. את מדברת לקטנה, אבל המסר הוא לשתיהן. לגדולה המסר הוא, היו לך כוונות טובות, אני מכירה בכוונות הטובות שלך, הביצוע לא יצא לך משהו, אבל את תשתפרי. בינתיים לקטנה לא היה נעים, אז הצטערנו וביקשנו סליחה.
עוד דבר - כשהגדולה באה וחוטפת לקטנה מהיד צעצוע או משהו והיא ישר בוכה - עלי להתערב? מילולית? איך אפשר אחרת?
אז ראשית, הצעתי למנוע את זה כרגע פשוט בשיטה שהקטנה בכלל עלייך.
ושנית - אותה התערבות כמו קודם. הקטנה בוכה? לוקחים אותה עלייך והולכים משם. אפשר גם, תוך כדי שאת אוספת את הקטנה אלייך והולכת לעשות משהו בחדר אחר, לאסוף גם עוד צעצוע שיעניין את הקטנה. גם את הקטנה לא צריך להרגיל שתתקבע על צעצוע. ואז כל העניין בחטיפה יילך וידעך. כי לא החפץ הוא החשוב - האלימות היא החשובה. וברגע שיש אלימות, את לוקחת את הקטנה והולכת לעשות משהו.
הסיבה שאת חייבת להתערב היא כי יש אלימות והכוחות לא שווים. אי אפשר להפקיר את הקטנה להיות קורבן, ואי אפשר להפקיר את הגדולה שתתרגל להיות ביריון.
לא צריך להסביר כלום, כי הגדולה שלך כל כך חכמה, היא יודעת בדיוק מה לא בסדר...
רק מעשים. בלי מלים.
וההצעה שלי כוללת גם לא להתייחס בכלל לצעצוע, כי זה מבלבל. זה מעביר את הדגש ממעשה האלימות (חטיפה מהיד, שגם הבהילה את התינוקת) לענייני חפצים ורכושנות, ואז שלושתכן מאבדות את הפוקוס...
אגב מלים: לקטנה כן אפשר להגיד משהו שמבטא את הרגשות שלה. את מחבקת אותה ואומרת "נבהלת, כן" או "כאב לך" או משהו כזה. קצר אבל שמתאר את הרגש.
(הערה לשלב אחר: כאשר תגיעי בשעה טובה לשלב שאין יותר אלימות, אולי הגדולה תרצה לקחת צעצוע שהקטנה משחקת בו. או ההיפך. כלומר תהיה לך התרעה לפני במקום אחרי. זו ההזדמנות שלך ללמד "תורות". את אומרת בנחת, שעוד מעט היא תגמור לשחק בצעצוע ואז יהיה תורה של השנייה. את תראי שמהר מאוד, זאת שמשחקת בצעצוע תעביר לשנייה מיוזמתה. למעשה את יכולה כבר עכשיו להתחיל להנהיג תורות מיוזמתך, למשל כשהולכים לגן שעשועים ואת מנדנדת את האחת, אחרי זמן מאוד קצר את עוברת לשניה ואומרת במפורש "עכשיו תור הגדולה", "עכשיו תור הקטנה". כיוון ששתיהן כל כך תינוקות, תעשי את התורות מאוד קצרים, שלא יספיקו אפילו להרגיש מוזנחות. אפשר גם לספור. למשל עד חמש. ככה גם מקבלים תחושה של זמן, ושהזמן שווה לשתיהן. מרגע שאת מתחילה להחדיר את מושג ה"תורות" את נותנת להן כלי יעיל לווסת את המשחק שלהן בעצמן)
כשאני משכיבה אותן זה הרבה פעמים ביחד - הקטנה עם הציצי הפה ולגדולה מחזיקה את היד ואז לפעמים מתחילות כאפות, משיכה בשערות ואני לא יכולה לקום וללכת למקום אחר כי אנחנו באמצע השכבה...
הא. כל כך מוכר... אבל זה בדיוק מה שאני גיליתי: לא משנה שזה אמצע ההשכבה. עדיין את צריכה לקום עם הקטנה וללכת למקום אחר. הרי זה לא ממש מרדים אותה, שהגדולה מכאיבה לה... אבל פה יש יותר אפשרויות:
- אם את לבד בבית עם שתיהן בהשכבה, אז אין לך ברירה בעצם. את קמה מהמיטה ועוברת עם הקטנה למקום אחר להניק אותה.
- אם את לא לבד בבית, אז הכי טוב לעשות את ההשכבה בארבעה. כן כן. כולכם נכנסים ביחד למיטה, כשאבא צמוד לגדולה. כשאת מיניקה, גם הוא מלטף את הגדולה ועם עין אחת פקוחה. ברגע שעולה בדעתה לעשות משהו לא נעים, הוא פשוט מעביר אותה לצד השני שלו. שלא תהיה בינו לבינך, אלא רק לידו. שיחבק, שילטף, כל מה שעושים בזמן ההרדמה.
אבל ההצעה שלי היא שאבא יהיה שותף בהרדמה ויהיה ממונה לדאוג לגדולה ולמנוע ממנה כל אלימות. מהר מאוד היא תתרגל שזו לא אופציה כי כאמור, עוצרים בהפרה הכי הכי קטנה.
- אפשרות שלישית היא, שכאשר היא נעשית אלימה היא בעצם רוצה לומר שהיא רוצה למיטה שלה. אגב, המיטה שלה נכנסת איתכם בחדר? אולי היא תשמח להיות במיטה שלה שממש קרובה או אפילו צמודה למיטה שלכם? אולי בפעם הבאה שהיא תתחיל להציק לקטנה בשעת ההשכבה, את תקומי מייד עם הקטנה היונקת, ופשוט תשאלי אותה: "את מנסה לומר לי שאת מתגעגעת למיטה שלך?" נראה מה היא תגיד. אם כן, אז אולי הפיתרון הוא שהיא תעבור לחדר שלה. או שהיא תבקש במלים "עכשיו למיטה שלי" ולא תצטרך לפגוע באחותה. לא בטוח בכלל שזה מה שהיא אומרת, זו פשוט אחת האפשרויות...
גרוע מאוד לדעתך?_
(-: תקשיבי, אני לא המשטרה (-: כל משפחה והסידור שעובד בשבילה. העיקר שכולם מרוצים. מה שאת מתארת זה תהליך נפוץ, שבו ניסיתם כל מיני סוגים של סידורים, עד שהגעתם לסידור שאתם יותר מרוצים ממנו. ורק אתם קובעים מה הסידור שטוב לכם.
אם את לא שלמה עם עצמך, ולא מרוצה ממשהו, זה לא רע להתייעץ ולקבל עוד זויות ראייה.
אבל את לא חייבת לאף אחד דין וחשבון! בטח לא לי... P-:
הֱיֵה ביניהם חֵרֵשׁ שומע עִוֵּר רואה אִלֵּם מדבר
ענק! לא הכרתי את זה (-:
שאלות בענייני פעוטות
בשמת,
שוב תודה רבה על התשובה, שכרגיל שוב מדייקת אותי ואת הסיטואצייה יותר ויותר...
_בכל מקרה, ההצעה שלי היא לא לחזור מייד לאותה פעילות. אחרת יש קשר מאוד ישיר ומיידי של "שכר ועונש", שממנו את רוצה להמנע. המסר שאת רוצה להעביר הוא נקי, ובלי רמז לתנאים, ככה שאין מקום למיקוח:
המסר הוא - כשלא נעים אני מפסיקה.
המסר איננו: "כל פעם נחזור לפעילות וניתן לך עוד צ'אנס"._
הדיוק הזה כ"כ חשוב!!! והגבול בין להיות נקי לבין ליצור התניות הוא כ"כ דק, וביומיום נבחן 1000 פעמים בשנייה...
אני מרגישה שכמה ומה שלא אעשה מתוך מודעות והקשבה פנימית וחיצונית- תמיד יהיו פיספוסים....
מעייף לפעמים s-:
הסיבה שאת חייבת להתערב היא כי יש אלימות והכוחות לא שווים. אי אפשר להפקיר את הקטנה להיות קורבן, ואי אפשר להפקיר את הגדולה שתתרגל להיות ביריון.
משפט כ"כ חזק! חשבתי על זה הרבה עוד לפני שכתבת. איך קל לתת לילד תפקיד כבר בגיל הזה, ואיך בלי לשים לב הוא יכול לגדול לתוכו ולמלא אותו בנאמנות כל חייו, בלי להבין שמה שמניע אותו הוא לבוש שמישהו הלביש לו בגלל חוסר האונים שלו (של המבוגר)
ההצעה שלי כוללת גם לא להתייחס בכלל לצעצוע, כי זה מבלבל. זה מעביר את הדגש ממעשה האלימות (חטיפה מהיד, שגם הבהילה את התינוקת) לענייני חפצים ורכושנות, ואז שלושתכן מאבדות את הפוקוס...
גם זה מיקוד מאוד חשוב שבכלל לא עבר לי בראש. אם כי אני חייבת להודות שלא על כל לקיחה קטנה מהיד אני קמה והולכת עם הקטנה. יש מקרים שזה מרגיש לי שאני לא צריכה לקום וללכת בגללם. טעות?
לגדולה המסר הוא, היו לך כוונות טובות, אני מכירה בכוונות הטובות שלך, הביצוע לא יצא לך משהו, אבל את תשתפרי. בינתיים לקטנה לא היה נעים, אז הצטערנו וביקשנו סליחה.
מקסים וכ"כ נכון...וממש שימושי....
אז תודה על כל הדיוקים והמיקודים. זה כ"כ עוזר!
ועכשיו אני מגיעה למשהו שקרה היום והשאיר אותי בשוק...
הנחמה היחידה שלי היתה שאולי תעזרי לי להבין איך לפעול כאן.
אני הולכת עם הגדולה למפגשי הורים וילדים. (לפעמים אני והיא, לפעמים בעלי והיא, בלי הקטנה) ותמיד היא היתה כ"כ חברותית, ילדת אהבה שאם מישהו דחף אותה או עשה לה משהו לא נעים היא היתה צוחקת כי היא לא הבינה מה המשמעות של זה בכלל...
וראי פלא- מיום ה' אני מיישמת את הדברים שכתבת לי ואני בהחלט יכולה לראות שעוצמת התוקפנות בבית פחתה.
יש עדיין צ'אפחות או נסיונות אבל כאילו משהו בפנים יותר רגוע, פחות מלובה, פחות מתעסק בזה ומבלה פחות זמן באנרגייה הזאת
של האלימות....
ואילו היום פעם ראשונה מזה אי פעם שפתאום היא הלכה ודחפה ילדים. סתם כך ,בלי שום סיבה מקדימה.
קטנים ממנה, גדולים ממנה, שהיא מכירה, שהיא לא מכירה, לא חשוב...
כאילו היא פורקת את האנרגיה הזאת שם, או בודקת אותי שם (למרות שהיא עשתה את זה גם כשהיא לא ראתה שאני רואה)
או לא יודעת מה...
אני כמעט בכיתי )-: באמת.
נכנסתי לסוג של שוק....
תמיד שאני רואה ילדים מרביצים אני אומרת לעצמי- מה חסר להם שהם מתנהגים ככה?
שופטת את ההורים שלהם וכו'.....
ופתאום הילדה שלי, שגדלה איתנו בחיבוק אחד גדול מהבוקר עד הערב, ובהשתדלות והקשבה ככל יכולתנו, הולכת ודוחפת סתם ככה ילדים?
בכל מקרה אני הייתי בשוק ולא ידעתי איך להגיב כי על-פי מה שאת כתבת לי למילים אין מקום,אבל בסיטואצייה כזאת, מה עוד אפשר לעשות?
אין לי קטנה לקום וללכת איתה, לא אקום ואלך לבד, לא אקח אותה ואבודד אותה אז מה שנשאר הוא כן להגיד- "אנחנו לא דוחפים,
לא מדברים בידיים, אלא עם הפה, זה לא היה לא נעים, בואי נבקש סליחה בלה בלה בלה"
ובעודי אומרת את זה, שוב ושוב, הרגשתי שזה לא עובד, כי היא יודעת את הכל, זה סתם חוזר על עצמו, כמו תקליט מזמזם
שאף אחד לא באמת מקשיב לו. וגם לפני שהיא עושה את זה היא כבר אומרת בעצמה "לא להרביץ לx...ודוחפת"
אז מה עושים במקרים האלו?
אני חייבת לציין שהרבה מהילדים במפגשים האלו לאחרונה במן תקופה כזאת של התקוטטות, דחיפות, חטיפות וכו' והאימהות
שראו את ההלם שלי אמרו לי שהם כולם בתקופה כזאת והן (האימהות) מדברות הרבה בינהן על התגובות הנדרשות מהן בסיטואצייה.
בדר"כ הן אומרות את המילים הללו שוב ושוב, ברוגע ולא בכעס.
אני לא מרגישה שזה זה....
הרגשתי קצת טיפשית ללכת אחריה ולדקלם את המילים האלו שוב ושוב כל פעם שנוצרה סיטואצייה כזאת.
וגם אני מרגישה שכ"כ הרבה פעמים נדרש ממני לתווך...
איך ילדים מסתדרים לבד בגני ילדים?
למשל היא באה ומתיישבת על ילד וזה לא נעים לו והוא דוחף אותה וכך שוב ושוב, ואני עומדת שם ומדברת אליהם, עוצרת עם היד שלי את שני הכיוונים כל פעם מחדש...
מרגיש כמו להיות צינור שמכבה שריפה ולא יותר....
אני מרגישה שהיא עכשיו לומדת את חוקי החיברות של העולם ואני חייבת לתווך לה אותם גם במילים, אבל זה לא עובד...
אני מצטערת שאני שופכת עליך את כל מה שעובר עלינו בעניין הזה.
חשבתי כבר לכתוב לך מייל תודה ולסכם את העניין ואז הגיע כל הקטע הזה היום עם הילדים והשאיר אותי פעורת פה...
ולסיום סיומת -במהלך המסע הזה שנקרא "החיים" ובתוכו המסע הזה שנקרא "הורות" אני מרגישה שכל הזמן מזמינים אותי לגדול ולגדול...
מאז שאני זוכרת את עצמי אני מתעסקת בסוגיות חינוך, זה מרתק אותי ומפעים אותי ומעורר אותי לחיים ועכשיו כשאני גם אמא- זה רק עושה את כל אלה יותר ויותר.
אני מוצאת שאני ממש צריכה קבוצה או איזו מסגרת שעוסקת בנושאים האלו בהקשבה ובצורה שתואמת את השקפתי וכמובן יכולה להפרות אותה, להאיר ולפתוח לצד הדרך....
האם את מעבירה את משנתך במסגרת כלשהי? סדנאות וכו'?
אם לא, האם את מכירה או יכולה להמליץ על משהו בנושא?
זהו....מבטיחה!
תודה רבה על כל ההתכתבות הארוכה והעמוקה הזאת
שוב תודה רבה על התשובה, שכרגיל שוב מדייקת אותי ואת הסיטואצייה יותר ויותר...
_בכל מקרה, ההצעה שלי היא לא לחזור מייד לאותה פעילות. אחרת יש קשר מאוד ישיר ומיידי של "שכר ועונש", שממנו את רוצה להמנע. המסר שאת רוצה להעביר הוא נקי, ובלי רמז לתנאים, ככה שאין מקום למיקוח:
המסר הוא - כשלא נעים אני מפסיקה.
המסר איננו: "כל פעם נחזור לפעילות וניתן לך עוד צ'אנס"._
הדיוק הזה כ"כ חשוב!!! והגבול בין להיות נקי לבין ליצור התניות הוא כ"כ דק, וביומיום נבחן 1000 פעמים בשנייה...
אני מרגישה שכמה ומה שלא אעשה מתוך מודעות והקשבה פנימית וחיצונית- תמיד יהיו פיספוסים....
מעייף לפעמים s-:
הסיבה שאת חייבת להתערב היא כי יש אלימות והכוחות לא שווים. אי אפשר להפקיר את הקטנה להיות קורבן, ואי אפשר להפקיר את הגדולה שתתרגל להיות ביריון.
משפט כ"כ חזק! חשבתי על זה הרבה עוד לפני שכתבת. איך קל לתת לילד תפקיד כבר בגיל הזה, ואיך בלי לשים לב הוא יכול לגדול לתוכו ולמלא אותו בנאמנות כל חייו, בלי להבין שמה שמניע אותו הוא לבוש שמישהו הלביש לו בגלל חוסר האונים שלו (של המבוגר)
ההצעה שלי כוללת גם לא להתייחס בכלל לצעצוע, כי זה מבלבל. זה מעביר את הדגש ממעשה האלימות (חטיפה מהיד, שגם הבהילה את התינוקת) לענייני חפצים ורכושנות, ואז שלושתכן מאבדות את הפוקוס...
גם זה מיקוד מאוד חשוב שבכלל לא עבר לי בראש. אם כי אני חייבת להודות שלא על כל לקיחה קטנה מהיד אני קמה והולכת עם הקטנה. יש מקרים שזה מרגיש לי שאני לא צריכה לקום וללכת בגללם. טעות?
לגדולה המסר הוא, היו לך כוונות טובות, אני מכירה בכוונות הטובות שלך, הביצוע לא יצא לך משהו, אבל את תשתפרי. בינתיים לקטנה לא היה נעים, אז הצטערנו וביקשנו סליחה.
מקסים וכ"כ נכון...וממש שימושי....
אז תודה על כל הדיוקים והמיקודים. זה כ"כ עוזר!
ועכשיו אני מגיעה למשהו שקרה היום והשאיר אותי בשוק...
הנחמה היחידה שלי היתה שאולי תעזרי לי להבין איך לפעול כאן.
אני הולכת עם הגדולה למפגשי הורים וילדים. (לפעמים אני והיא, לפעמים בעלי והיא, בלי הקטנה) ותמיד היא היתה כ"כ חברותית, ילדת אהבה שאם מישהו דחף אותה או עשה לה משהו לא נעים היא היתה צוחקת כי היא לא הבינה מה המשמעות של זה בכלל...
וראי פלא- מיום ה' אני מיישמת את הדברים שכתבת לי ואני בהחלט יכולה לראות שעוצמת התוקפנות בבית פחתה.
יש עדיין צ'אפחות או נסיונות אבל כאילו משהו בפנים יותר רגוע, פחות מלובה, פחות מתעסק בזה ומבלה פחות זמן באנרגייה הזאת
של האלימות....
ואילו היום פעם ראשונה מזה אי פעם שפתאום היא הלכה ודחפה ילדים. סתם כך ,בלי שום סיבה מקדימה.
קטנים ממנה, גדולים ממנה, שהיא מכירה, שהיא לא מכירה, לא חשוב...
כאילו היא פורקת את האנרגיה הזאת שם, או בודקת אותי שם (למרות שהיא עשתה את זה גם כשהיא לא ראתה שאני רואה)
או לא יודעת מה...
אני כמעט בכיתי )-: באמת.
נכנסתי לסוג של שוק....
תמיד שאני רואה ילדים מרביצים אני אומרת לעצמי- מה חסר להם שהם מתנהגים ככה?
שופטת את ההורים שלהם וכו'.....
ופתאום הילדה שלי, שגדלה איתנו בחיבוק אחד גדול מהבוקר עד הערב, ובהשתדלות והקשבה ככל יכולתנו, הולכת ודוחפת סתם ככה ילדים?
בכל מקרה אני הייתי בשוק ולא ידעתי איך להגיב כי על-פי מה שאת כתבת לי למילים אין מקום,אבל בסיטואצייה כזאת, מה עוד אפשר לעשות?
אין לי קטנה לקום וללכת איתה, לא אקום ואלך לבד, לא אקח אותה ואבודד אותה אז מה שנשאר הוא כן להגיד- "אנחנו לא דוחפים,
לא מדברים בידיים, אלא עם הפה, זה לא היה לא נעים, בואי נבקש סליחה בלה בלה בלה"
ובעודי אומרת את זה, שוב ושוב, הרגשתי שזה לא עובד, כי היא יודעת את הכל, זה סתם חוזר על עצמו, כמו תקליט מזמזם
שאף אחד לא באמת מקשיב לו. וגם לפני שהיא עושה את זה היא כבר אומרת בעצמה "לא להרביץ לx...ודוחפת"
אז מה עושים במקרים האלו?
אני חייבת לציין שהרבה מהילדים במפגשים האלו לאחרונה במן תקופה כזאת של התקוטטות, דחיפות, חטיפות וכו' והאימהות
שראו את ההלם שלי אמרו לי שהם כולם בתקופה כזאת והן (האימהות) מדברות הרבה בינהן על התגובות הנדרשות מהן בסיטואצייה.
בדר"כ הן אומרות את המילים הללו שוב ושוב, ברוגע ולא בכעס.
אני לא מרגישה שזה זה....
הרגשתי קצת טיפשית ללכת אחריה ולדקלם את המילים האלו שוב ושוב כל פעם שנוצרה סיטואצייה כזאת.
וגם אני מרגישה שכ"כ הרבה פעמים נדרש ממני לתווך...
איך ילדים מסתדרים לבד בגני ילדים?
למשל היא באה ומתיישבת על ילד וזה לא נעים לו והוא דוחף אותה וכך שוב ושוב, ואני עומדת שם ומדברת אליהם, עוצרת עם היד שלי את שני הכיוונים כל פעם מחדש...
מרגיש כמו להיות צינור שמכבה שריפה ולא יותר....
אני מרגישה שהיא עכשיו לומדת את חוקי החיברות של העולם ואני חייבת לתווך לה אותם גם במילים, אבל זה לא עובד...
אני מצטערת שאני שופכת עליך את כל מה שעובר עלינו בעניין הזה.
חשבתי כבר לכתוב לך מייל תודה ולסכם את העניין ואז הגיע כל הקטע הזה היום עם הילדים והשאיר אותי פעורת פה...
ולסיום סיומת
-במהלך המסע הזה שנקרא "החיים" ובתוכו המסע הזה שנקרא "הורות" אני מרגישה שכל הזמן מזמינים אותי לגדול ולגדול...מאז שאני זוכרת את עצמי אני מתעסקת בסוגיות חינוך, זה מרתק אותי ומפעים אותי ומעורר אותי לחיים ועכשיו כשאני גם אמא- זה רק עושה את כל אלה יותר ויותר.
אני מוצאת שאני ממש צריכה קבוצה או איזו מסגרת שעוסקת בנושאים האלו בהקשבה ובצורה שתואמת את השקפתי וכמובן יכולה להפרות אותה, להאיר ולפתוח לצד הדרך....
האם את מעבירה את משנתך במסגרת כלשהי? סדנאות וכו'?
אם לא, האם את מכירה או יכולה להמליץ על משהו בנושא?
זהו....מבטיחה!
תודה רבה על כל ההתכתבות הארוכה והעמוקה הזאת
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
גם זה מיקוד מאוד חשוב שבכלל לא עבר לי בראש. אם כי אני חייבת להודות שלא על כל לקיחה קטנה מהיד אני קמה והולכת עם הקטנה. יש מקרים שזה מרגיש לי שאני לא צריכה לקום וללכת בגללם. טעות?
אני אגיד כמה דברים קטנים, את תפעלי לפי איך שמרגיש לך בשטח, טוב?
- בעיקרון כדאי להגיב מייד על קלה כחמורה. שוב, אם היא מרגישה שאת מעלימה עין מההפרה הכי קטנה, היא תסלים. לכן להגיב מייד על כל בדל אלימות. תנסי להרגיש בגוף שלך, אם זה הרגיש לך "חטיפה", אם הקטנה הגיבה לא טוב, אפילו נבהלה רק טיפ טיפה, אם ברור לך בגוף שהגדולה "חטפה". אם הגוף שלך מרגיש שהיתה הפרה - תגיבי מייד.
- בכל זאת איוך: אם זה ממש ממש קטן, את יכולה לשים מייד יד על היד של הגדולה ולהגיד לה בעדינות: "לבקש, קודם לבקש" - ואז להגיד את המלים לקטנה: "קטנה, אפשר לקבל את הקוביה?" ככה, כאילו את מנחה אותה. את יכולה להמשיך את משחק התפקידים ולהגיד לה, "הנה, תחזירי את הקוביה לקטנה ועכשיו תבקשי" - ממש, לשחק את הכל מההתחלה. "קטנה, אפשר לקבל את הקוביה?" ואז את מנחה אותה "ועכשיו מחכים לראות אם הקטנה תתן לך את הקוביה", ואז את פונה לקטנה ושואלת אותה, ואם היא נותנת את הקוביה את אומרת לה "תודה רבה, קטנה. גדולה, הקטנה נתנה לך את הקוביה" (את אומרת לקטנה "תודה". את נותנת דוגמא אבל לא מצפה מהגדולה לבצע. היא תלמד בזמנה החופשי). אפשר גם לשחק את משחק התפקידים הזה עם בובות, בלי קשר, דווקא לפני שהיא חוטפת, וגם עם שתיהן. מכל אחת מהן תבקשי לקבל את הצעצוע שהן מחזיקות ותשחקי את משחק התפקידים הזה. תכניסי אותו לרפרטואר.
ואת מרגיעה אותה שפשוט מחכים אבל שלא תדאג, היא לא תחכה הרבה.
שימי לב: שתיהן שומעות אותך. זה מסר לשתיהן.
ככה תתמקדי לא בנזיפות בדיעבד, אלא בהכנסת תסריט לראש של שתיהן מראש.
ותבני חוויות חיוביות, איך מבקשים ומקבלים צעצוע, במקום לחזק את הפוקוס על המקום של החטיפה.
_אני כמעט בכיתי באמת.
נכנסתי לסוג של שוק....
תמיד שאני רואה ילדים מרביצים אני אומרת לעצמי - מה חסר להם שהם מתנהגים ככה?
שופטת את ההורים שלהם וכו'....._
אוי חמודה
סימן שזה היה צריך לקרות כדי שלא תשפטי הורים אחרים (-:באמת. זה שלב כזה. הרבה ילדים עוברים אותו. יש לזה מיליון סיבות. בטח ילדים בכורים שנולד להם אח קטן ומעצבן P-: זה קלאסי. באמת. לא קשור להורים. זו לא אשמתך.
ולא חשובה הסיבה.
חשוב רק שאחרי שתצאי מההלם, תטפלי בזה. אל תדאגי, את תטפלי בזה וזה יעבור מהר.
אני שוב מזכירה לך שהיא תינוקת ממש קטנה (שנתיים וחודשיים! פיצית!). זה לא מוח מתכנן של מבוגר. זו תינוקת שמגיבה כאן ועכשיו ולא צריך להתעסק יותר מדי במה שהוביל אותה.
כן שווה להתעסק ב"מה את עושה בפעם הבאה".
בכל מקרה אני הייתי בשוק ולא ידעתי איך להגיב כי על-פי מה שאת כתבת לי למילים אין מקום,אבל בסיטואצייה כזאת, מה עוד אפשר לעשות?
להרים אותה וללכת משם. זה הכל.
"אופס, זה לא היה נעים לילד/ה".
ואם ברור לך שהיא יודעת את זה, אז בלי מלים בכלל. להרים אותה ולקחת משם.
זה לא "לבודד" ולא לקפח ולא כלום. קמים והולכים משם. אין שום צורך להישאר בסיטואציה. יכול להיות שהיא כבר היתה עייפה, שהיתה יותר מדי מהומה מבחינתה, השד יודע מה. אבל את מלמדת אותה שאם לא נעים אז מפסיקים את הפעילות, נכון? אז הנה.
לא ברור לי מה זה
אין לי קטנה לקום וללכת איתה
היית בלי הקטנה?
אז עוד יותר קל.
פשוט לקחת את הגדולה וללכת משם. ביי ביי.
_אז מה שנשאר הוא כן להגיד - "אנחנו לא דוחפים,
לא מדברים בידיים, אלא עם הפה, זה לא היה לא נעים, בואי נבקש סליחה בלה בלה בלה"
ובעודי אומרת את זה, שוב ושוב, הרגשתי שזה לא עובד, כי היא יודעת את הכל_
ברור שזה לא עובד. היא חכמה. אל תגידי מלים מיותרות. את הופכת בזה את המלים של אמא לזמזום שמתעלמים ממנו. כמו האמהות האלה שאומרות עשר פעמים והילד בכלל לא מקשיב להן.
שוב אני חוזרת: רק מעשים. בלי מלים.
ועוד דבר: אני בחיים לא אומרת "בואי נבקש סליחה". זה בטח שלא. זה משפיל אותה ומביך אותה. את לא יכולה להכריח ילד לבקש סליחה או להגיד תודה או כל דבר כזה. זה כמו כלב מאולף. זה נורא כשההורים כופים על הילד והילד מציית. אני אישית לא מסוגלת לצפות בסצינות האלה. מתכווץ לי הלב.
מה כן?
יש ילד שצריך לבקש ממנו סליחה? את מבקשת סליחה.
זה התפקיד שלך כמבוגרת.
את עושה את מה שצריך לעשות. הילדה תצפה בך בשקט מהצד ותלמד. בלי השפלה. בלי כפייה. את תגידי לילדה שבתך דחפה "אוי, חמודה, סליחה, אנחנו ממש מצטערים". או משהו כזה, שיוצא לך מהלב. וכל מלה אמת. את מבקשת סליחה, את ממש מצטערת.
ולבת שלך - אף מלה.
היא תלמד מצויין מלצפות בך. מהדוגמא האישית שלך. וכמו בסוגיית האלימות בבית: כמה שתהיה פחות אווירת נזיפות לידה, וכמה שפשוט תעשי בשקט את מה שצריך, ככה היא תפנים יותר מהר ויותר בקלות, בלי כאבים.
ההשפלה, כואבת.
הביקורת, כואבת.
הנזיפות, כואבות.
מה שכואב תמיד יגרום לאלימות הבאה. תמיד.
ומה שמרכך - ימנע. יבנה לה עוצמה פנימית ואמונה שהיא טובה ואהובה ויכולה להתנהג בצורה חברתית ונעימה.
איך ילדים מסתדרים לבד בגני ילדים?
מי אמר שהם מסתדרים? איך נראית לך החברה הישראלית? \-:
למשל היא באה ומתיישבת על ילד וזה לא נעים לו והוא דוחף אותה וכך שוב ושוב, ואני עומדת שם ומדברת אליהם, עוצרת עם היד שלי את שני הכיוונים כל פעם מחדש...
פעם אחת את עוצרת.
ואז הולכים משם.
מפסיקים את הפעילות. במקרה הזה - את המפגש.
התחילה אלימות? נגמר המפגש. כי ברור שאין שום טעם במפגש שבו את כל הזמן עסוקה בלחסום אותה... P-: סימן שלא טוב לה, היא לא משחקת בכיף, לא נעים לאף אחד. אות וסימן שהמפגש נגמר.
ובאופן כללי עדיף למצוא מפגשים שאין בהם כמעט ילדים בגילה, אם אפשר. שתשחק עם ילדות גדולות בכמה שנים, שייהנו לשחק עם המתוקה הקטנה והיא לא תעלה בדעתה להיות אלימה כלפיהן.
האם את מעבירה את משנתך במסגרת כלשהי? סדנאות וכו'?
הממממ.... יש כאלה שלוחצים עלי לעשות את זה (-: אבל לא.
אם לא, האם את מכירה או יכולה להמליץ על משהו בנושא?
ממש אין לי מושג.
תראי,
זהו....מבטיחה!
כל זמן שיש לי חשק וכוח לענות אני עונה. את זה אני מבטיחה (-:
אם ייגמר לי הסוס, אני אגיד שאין לי כוח ואפנה אותך לכל הדפים שבהם כתבתי המון על הסוגיות האלה (-:
בעיקרון, אני לא מתחברת כל כך ל"סדנאות" והרצאות על הנושאים האלה, כי הן יהיו תמיד כלליות ועקרוניות ואם זה ליותר מאדם אחד אז את מדברת אל כל מיני אנשים שכל אחד בא עם הזוית שלו והמצוקה שלו והבעיה שלו, ולא יוצאים מזה עם כלום. זו דעתי.
כלומר, יושבים ומקשיבים ונדמה כאילו למדנו המון ונאמרו דברים חכמים.
אבל בסוף לוקחים הביתה הרבה פחות מאשר אם את באה לבד, את כמו שאת, ומקבלת תשובה שתפורה לך.
אם זה לא מדייק לך, אם זה לא קולע לך, יהיה לך קשה ליישם.
אולי פה מלה של אזהרה:
אני יודעת כבר שבדף שלי קוראים הרבה בשתיקה (-: הם מתחבטים בדילמות דומות, וקוראים ולוקחים לעצמם תובנות וטיפים. זה יופי. כל עוד זוכרים שאני באמת כותבת ספציפית למי ששואל. לא כל אחד יקבל בכל רגע את אותה עצה.
זה לא תמיד one size fits all
זה לפעמים תפירה עלית לפי מידה.
לאחת אני אגיד לא לדבר.
לשנייה אני אתן מלים.
אני מרגישה את הבנאדם דרך המלים שלו, ואני מנסה לתת את מה שאני מקווה שהכי יעזור באותו רגע. ולפעמים את מה שאני חושבת שאפשר לעכל באותו רגע. לפעמים אני טועה ומפילה על אנשים דברים (-: ואז לא התאמתי מספיק את הדברים לאדם עצמו, במקום המדוייק שהוא נמצא בו באותו רגע (-:
תקוותי היא לדייק יותר ויותר, לטעות פחות.
למה?
כי זה סוג של זרימת אנרגיה.
אני כמו צינור שמזרים אנרגיה של אופטימיות ואהבה.
ואז האנרגיה הזאת זורמת דרכי ומשמחת גם אותי, במיוחד אם היא זורמת הלאה ומשנה את פני הדברים לטובה בצד השני.
(יש לך שתי ילדות קטנות. מה יכול להיות יותר שמחה ואהבה ואופטימיות מזה?
)שאלות בענייני פעוטות
(יש לך שתי ילדות קטנות. מה יכול להיות יותר שמחה ואהבה ואופטימיות מזה? )
המשפט הזה נורא מרגש. בייחוד בימים קשים אחרי לילות ללא שינה. תודה בשמת, על כל מה שאת נותנת.
המשפט הזה נורא מרגש. בייחוד בימים קשים אחרי לילות ללא שינה. תודה בשמת, על כל מה שאת נותנת.
שאלות בענייני פעוטות
וואו בשמת, איזומ סבלנות ופניות יש לך כדי לענות. גם אני מחכימה עם הדרך. תודה @}
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
שאלות בענייני פעוטות
וואו בשמת, איזו סבלנות ופניות יש לך כדי לענות. גם אני מחכימה עם הדרך. תודה
בדיוק מה שרציתי לומר. וגם לומר שאלו פנינים שחייבים למצוא דף מתאים עבורן כדי שיישמרו.
בדיוק מה שרציתי לומר. וגם לומר שאלו פנינים שחייבים למצוא דף מתאים עבורן כדי שיישמרו.
-
מיצי_החתולה*
- הודעות: 2041
- הצטרפות: 21 פברואר 2005, 22:27
- דף אישי: הדף האישי של מיצי_החתולה*
שאלות בענייני פעוטות
תודה בשמת, על כל מה שאת נותנת. מדהימה!
שאלות בענייני פעוטות
בשמת,
תודה על תשובתך המהירה וכרגיל המאירה...
אלו באמת פנינים שצריך לשמור בדף ובלב....
מסתבר שכמו שכתבת לי גם אחרים מחכימים מהם על הדרך
בעניין תשובתך (המפתיעה) של לקחת אותה וללכת אם יש מעשה אלימות- דחיפה וכו'.... יש לי כמה שאלות שאשמח לבאר:
אני מנסה לדמיין את הסיטואצייה שהיא דוחפת ילד (אגב זה לא קרה מאז) ואז אני מרימה אותה על הידיים ואומרת "הולכים"- זה נראה לי דרמה מטורפת.
סביר שהיא תבכה, או תתנגד שאני מרימה אותה ולקחת יד ביד ולומר "הולכים" אז היא תגיד- "לא רוצה ללכת הביתה" ומה אומר לה?
אם הכוונה היא לא לזמזם מילים משומשות אז איזה הסבר אתן לה?
והאם את לא חושבת שזה עלול להיראות ולהרגיש כמו עונש. גם בלי מילים.?
התנהגת ככה וככה אז הולכים. ללכת הביתה זה לא עונש אבל בהקשר הזה וברצף הזה, כשזה קוטע חווייה שהיא ביסודה אהובה עליה
ונעשה ממקום כזה פתאומי, למרות רצונה להישאר, זה יכול להיחוות כעונש. לא?
האם אני אמורה בכל מקרה להמשיך תוך שהיא בוכה וללכת?
וגם- אני מרגישה שיש בזה תחושה של דחייה. איך אני יודעת שזה לא נחווה אצלה כמו- "אני לוקחת אותך מפה כי אני רואה שאת לא ראוייה להישאר פה"?
דבר נוסף שבעייתי לי פה הוא שמרבית הילדים מתקשרים בינהם לפעמים ע"י דחיפות והתקוטטויות (דבר שבהחלט דורש טיפול) והיא רואה את זה ולומדת וגם מחקה ואז פתאום התגובה למעשים האלה אצלה היא
שונה מהתגובה לשאר הילדים?
כלומר- רק כשהיא עושה את זה לוקחים אותה משם....וכל השאר נשארים.
האם עלי לעשות זאת אחרי פעם אחת שמשהו כזה קורה?
או רק אם אני רואה שזה חוזר על עצמו וכמו שאמרת היא כבר לא נהנית ולא משחקת בכיף ואני עסוקה בלחסום אותה כל הזמן?
כי יש בעייתיות באמת בלא להגיב על הפעם הראשונה. זה יוצר מסר כפול ומבלבל.
מצד שני להגיב על דחיפה ראשונה בללכת הביתה מיד זה יכול להיות קצת קיצוני. לא?
אולי בתור התחלה אני יכולה לקחת אותה ופשוט ללכת למקום אחר בתוך המפגש?
(לרוב הילדים משחקים במשחק חופשי) אז פשוט לקחת אותה לסיטואצייה אחרת. כלומר קצת כמו בבית- להפסיק את הפעילות הנוכחית כי היא לא נעימה,
אבל את הרגע הספציפי הזה, לא את הכל......
כי זה יכול להרגיש קצת כמו "במקום להתמודד עם הקשיים אני מתעלמת מהם ובורחת הביתה...." (אני בכוונה מקצינה)
מצד שני אז עלול להיווצר העניין הזה שהארת את תשומת לבי להימנע ממנו של "אני נותנת לך עוד הזדמנות" ושל התניות...
אויי....כמה מבלבל.....כמה סוגיות.....
ושאלה אחרונה שעלתה בי- איך אני מגיבה אם מישהו דוחף אותה? (או עושה כל מעשה אלימות אחר)
אני לא רק קמה והולכת, נכון?
אני כן מרגישה צורך לומר לו במקומה שזה לא היה לה נעים ולפעמים אני אומרת לה "את יכולה להגיד לו- זה לא נעים לי, תפסיק"
אשמח להבהרה של הנקודות האלה:-)
בכל מקרה, למדתי מההתכתבות הזאת כ"כ הרבה.
יש בה צרורות של משפטים חזקים, מדוייקים ומרגשים בעצומתם הרגשית שאני צריכה לקחת איתי לכל מקום,
ואין לי דרך להביע את ההערכה והתודה שלי אליך. (L)
הנה דוגמא לצרור שכזה:-) :
_ההשפלה, כואבת.
הביקורת, כואבת.
הנזיפות, כואבות.
מה שכואב תמיד יגרום לאלימות הבאה. תמיד.
ומה שמרכך - ימנע. יבנה לה עוצמה פנימית ואמונה שהיא טובה ואהובה ויכולה להתנהג בצורה חברתית ונעימה._
מדהים כמה שזה נוגע בפנים...
_אני כמו צינור שמזרים אנרגיה של אופטימיות ואהבה.
ואז האנרגיה הזאת זורמת דרכי ומשמחת גם אותי, במיוחד אם היא זורמת הלאה ומשנה את פני הדברים לטובה בצד השני._
אני מאחלת לך שכל האהבה, האופטימיות, השמחה, הדיוק הפנימי, העוצמה, החמלה, העדינות,החוכמה וההתבוננות הרגישה שאת מזרימה יימלא את ליבך בשפע של אור אינסוף....
תודה לך @}
תודה על תשובתך המהירה וכרגיל המאירה...
אלו באמת פנינים שצריך לשמור בדף ובלב....
מסתבר שכמו שכתבת לי גם אחרים מחכימים מהם על הדרך
בעניין תשובתך (המפתיעה) של לקחת אותה וללכת אם יש מעשה אלימות- דחיפה וכו'.... יש לי כמה שאלות שאשמח לבאר:
אני מנסה לדמיין את הסיטואצייה שהיא דוחפת ילד (אגב זה לא קרה מאז) ואז אני מרימה אותה על הידיים ואומרת "הולכים"- זה נראה לי דרמה מטורפת.
סביר שהיא תבכה, או תתנגד שאני מרימה אותה ולקחת יד ביד ולומר "הולכים" אז היא תגיד- "לא רוצה ללכת הביתה" ומה אומר לה?
אם הכוונה היא לא לזמזם מילים משומשות אז איזה הסבר אתן לה?
והאם את לא חושבת שזה עלול להיראות ולהרגיש כמו עונש. גם בלי מילים.?
התנהגת ככה וככה אז הולכים. ללכת הביתה זה לא עונש אבל בהקשר הזה וברצף הזה, כשזה קוטע חווייה שהיא ביסודה אהובה עליה
ונעשה ממקום כזה פתאומי, למרות רצונה להישאר, זה יכול להיחוות כעונש. לא?
האם אני אמורה בכל מקרה להמשיך תוך שהיא בוכה וללכת?
וגם- אני מרגישה שיש בזה תחושה של דחייה. איך אני יודעת שזה לא נחווה אצלה כמו- "אני לוקחת אותך מפה כי אני רואה שאת לא ראוייה להישאר פה"?
דבר נוסף שבעייתי לי פה הוא שמרבית הילדים מתקשרים בינהם לפעמים ע"י דחיפות והתקוטטויות (דבר שבהחלט דורש טיפול) והיא רואה את זה ולומדת וגם מחקה ואז פתאום התגובה למעשים האלה אצלה היא
שונה מהתגובה לשאר הילדים?
כלומר- רק כשהיא עושה את זה לוקחים אותה משם....וכל השאר נשארים.
האם עלי לעשות זאת אחרי פעם אחת שמשהו כזה קורה?
או רק אם אני רואה שזה חוזר על עצמו וכמו שאמרת היא כבר לא נהנית ולא משחקת בכיף ואני עסוקה בלחסום אותה כל הזמן?
כי יש בעייתיות באמת בלא להגיב על הפעם הראשונה. זה יוצר מסר כפול ומבלבל.
מצד שני להגיב על דחיפה ראשונה בללכת הביתה מיד זה יכול להיות קצת קיצוני. לא?
אולי בתור התחלה אני יכולה לקחת אותה ופשוט ללכת למקום אחר בתוך המפגש?
(לרוב הילדים משחקים במשחק חופשי) אז פשוט לקחת אותה לסיטואצייה אחרת. כלומר קצת כמו בבית- להפסיק את הפעילות הנוכחית כי היא לא נעימה,
אבל את הרגע הספציפי הזה, לא את הכל......
כי זה יכול להרגיש קצת כמו "במקום להתמודד עם הקשיים אני מתעלמת מהם ובורחת הביתה...." (אני בכוונה מקצינה)
מצד שני אז עלול להיווצר העניין הזה שהארת את תשומת לבי להימנע ממנו של "אני נותנת לך עוד הזדמנות" ושל התניות...
אויי....כמה מבלבל.....כמה סוגיות.....
ושאלה אחרונה שעלתה בי- איך אני מגיבה אם מישהו דוחף אותה? (או עושה כל מעשה אלימות אחר)
אני לא רק קמה והולכת, נכון?
אני כן מרגישה צורך לומר לו במקומה שזה לא היה לה נעים ולפעמים אני אומרת לה "את יכולה להגיד לו- זה לא נעים לי, תפסיק"
אשמח להבהרה של הנקודות האלה:-)
בכל מקרה, למדתי מההתכתבות הזאת כ"כ הרבה.
יש בה צרורות של משפטים חזקים, מדוייקים ומרגשים בעצומתם הרגשית שאני צריכה לקחת איתי לכל מקום,
ואין לי דרך להביע את ההערכה והתודה שלי אליך. (L)
הנה דוגמא לצרור שכזה:-) :
_ההשפלה, כואבת.
הביקורת, כואבת.
הנזיפות, כואבות.
מה שכואב תמיד יגרום לאלימות הבאה. תמיד.
ומה שמרכך - ימנע. יבנה לה עוצמה פנימית ואמונה שהיא טובה ואהובה ויכולה להתנהג בצורה חברתית ונעימה._
מדהים כמה שזה נוגע בפנים...
_אני כמו צינור שמזרים אנרגיה של אופטימיות ואהבה.
ואז האנרגיה הזאת זורמת דרכי ומשמחת גם אותי, במיוחד אם היא זורמת הלאה ומשנה את פני הדברים לטובה בצד השני._
אני מאחלת לך שכל האהבה, האופטימיות, השמחה, הדיוק הפנימי, העוצמה, החמלה, העדינות,החוכמה וההתבוננות הרגישה שאת מזרימה יימלא את ליבך בשפע של אור אינסוף....
תודה לך @}
-
עולם_חדש_מופלא*
- הודעות: 833
- הצטרפות: 18 יולי 2010, 13:26
- דף אישי: הדף האישי של עולם_חדש_מופלא*
שאלות בענייני פעוטות
למדתי כ"כ המון מההתכתבות הזו.
תודה לכולכן!
תודה לכולכן!
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
ולקחת יד ביד ולומר "הולכים"
לא חייבת לומר אף מלה.
_האם עלי לעשות זאת אחרי פעם אחת שמשהו כזה קורה?
או רק אם אני רואה שזה חוזר על עצמו וכמו שאמרת היא כבר לא נהנית ולא משחקת בכיף ואני עסוקה בלחסום אותה כל הזמן?_
זאת את שצריכה להחליט. את האמא (-:
יש הבדל בין מפגש לבין סיטואציה עם אחותה. עם אחותה זה דפוס חוזר, החזרה כבר מובנית בבעייה.
במפגש - יכול להיות שתנסה פעם אחת, את מייד עוצרת, מדריכה להתנהג בעדינות, יכול להיות שלא יחזור על עצמו.
זה התפקיד שלך כאמא להיות קשובה לה ולסיטואציה.
את תחליטי לפי מה שאת מרגישה שקורה. תאמיני לי, ככל שתְתַרגלי - כך תרגישי בגוף שלך מה נכון לעשות. במפגש, אני נוטה יותר לכיוון, שברגע שאת רואה שזה לא חד פעמי אלא שזה כבר "סדרתי", אז פשוט להתקפל וללכת. נכון, צריך להקפיד שזה לא יהיה באווירה של כעס אלא בנינוחות. המסר שאת משדרת הוא "לא כיף יותר, הלכנו". לא "היית לא בסדר אז הולכים". זה השדר העדין והחמקמק הזה ש"אם לא נעים אז מפסיקים את הפעילות". עניין של תירגול.
לוקח גם לנו האמהות זמן ותירגול לנקות מהתגובות שלנו את כל הטונים של הביקורת והאשמה וההאשמה וה"לא בסדר" והאכזבה והתיסכול וכל היתר... כמה שיוצא לך יותר נקי, ככה יהיה פחות צורך לעשות את זה.
למשל:
אני מנסה לדמיין את הסיטואצייה שהיא דוחפת ילד (אגב זה לא קרה מאז)
מה דעתך שאולי זה לא "אגב" אלא בדיוק מפני שאת מצליחה להדריך אותה והיא מבינה מה את אומרת לה בלי מלים?
_אולי בתור התחלה אני יכולה לקחת אותה ופשוט ללכת למקום אחר בתוך המפגש?
(לרוב הילדים משחקים במשחק חופשי) אז פשוט לקחת אותה לסיטואצייה אחרת. כלומר קצת כמו בבית - להפסיק את הפעילות הנוכחית כי היא לא נעימה,_
רעיון מצויין!
_ושאלה אחרונה שעלתה בי - איך אני מגיבה אם מישהו דוחף אותה? (או עושה כל מעשה אלימות אחר)
אני לא רק קמה והולכת, נכון?
אני כן מרגישה צורך לומר לו במקומה שזה לא היה לה נעים ולפעמים אני אומרת לה "את יכולה להגיד לו - זה לא נעים לי, תפסיק"_
אז כמובן, עוד לפני שאת מגינה על ילדים אחרים מפני בתך, את מגינה על בתך מפני ילדים אחרים (-:
בדיוק כמו שאת עושה, עוצרת ומדריכה בעדינות.
גם לדעתי הדרך שעובדת היא להגיד לילד השני שזה לא היה לה נעים, ולהדריך בנעימות את בתך מה היא יכולה לעשות. אם זה קורה בשנית, מתרחקים ועוברים לשחק במקום אחר - אנחנו אף פעם לא יודעים מה עובר על הילד השני (בזה ההורים שלו אמורים לטפל), אבל אין שום סיבה להישאר במקום שלא נעים. בדיוק אותו עיקרון. אם יש ילד שדחף פעם אחת והדרכת ואז הם משחקים יפה, הכל נפתר (למפגש הנוכחי, כמובן). אם הוא עושה שוב משהו אלים, אז אין שום סיבה להישאר שם אפילו עוד רגע. "מה דעתך לנסות את הכדורים עכשיו? בואי"
בכלל זה שיעור חשוב בחיים, במיוחד לבנות, ללמוד להסתלק ממקום שבו מתייחסים אלי לא יפה.
(אילו היו לכולנו אמהות כמו זאת של אמא נמרה, לא הייתי צריכה להסביר את זה כי זה היה מוטבע בנו S-: במקום זה מוטבע ברובנו הלך רוח כנוע).
ותודה לכולכן על התודות [-:
לא חייבת לומר אף מלה.
_האם עלי לעשות זאת אחרי פעם אחת שמשהו כזה קורה?
או רק אם אני רואה שזה חוזר על עצמו וכמו שאמרת היא כבר לא נהנית ולא משחקת בכיף ואני עסוקה בלחסום אותה כל הזמן?_
זאת את שצריכה להחליט. את האמא (-:
יש הבדל בין מפגש לבין סיטואציה עם אחותה. עם אחותה זה דפוס חוזר, החזרה כבר מובנית בבעייה.
במפגש - יכול להיות שתנסה פעם אחת, את מייד עוצרת, מדריכה להתנהג בעדינות, יכול להיות שלא יחזור על עצמו.
זה התפקיד שלך כאמא להיות קשובה לה ולסיטואציה.
את תחליטי לפי מה שאת מרגישה שקורה. תאמיני לי, ככל שתְתַרגלי - כך תרגישי בגוף שלך מה נכון לעשות. במפגש, אני נוטה יותר לכיוון, שברגע שאת רואה שזה לא חד פעמי אלא שזה כבר "סדרתי", אז פשוט להתקפל וללכת. נכון, צריך להקפיד שזה לא יהיה באווירה של כעס אלא בנינוחות. המסר שאת משדרת הוא "לא כיף יותר, הלכנו". לא "היית לא בסדר אז הולכים". זה השדר העדין והחמקמק הזה ש"אם לא נעים אז מפסיקים את הפעילות". עניין של תירגול.
לוקח גם לנו האמהות זמן ותירגול לנקות מהתגובות שלנו את כל הטונים של הביקורת והאשמה וההאשמה וה"לא בסדר" והאכזבה והתיסכול וכל היתר... כמה שיוצא לך יותר נקי, ככה יהיה פחות צורך לעשות את זה.
למשל:
אני מנסה לדמיין את הסיטואצייה שהיא דוחפת ילד (אגב זה לא קרה מאז)
מה דעתך שאולי זה לא "אגב" אלא בדיוק מפני שאת מצליחה להדריך אותה והיא מבינה מה את אומרת לה בלי מלים?
_אולי בתור התחלה אני יכולה לקחת אותה ופשוט ללכת למקום אחר בתוך המפגש?
(לרוב הילדים משחקים במשחק חופשי) אז פשוט לקחת אותה לסיטואצייה אחרת. כלומר קצת כמו בבית - להפסיק את הפעילות הנוכחית כי היא לא נעימה,_
רעיון מצויין!
_ושאלה אחרונה שעלתה בי - איך אני מגיבה אם מישהו דוחף אותה? (או עושה כל מעשה אלימות אחר)
אני לא רק קמה והולכת, נכון?
אני כן מרגישה צורך לומר לו במקומה שזה לא היה לה נעים ולפעמים אני אומרת לה "את יכולה להגיד לו - זה לא נעים לי, תפסיק"_
אז כמובן, עוד לפני שאת מגינה על ילדים אחרים מפני בתך, את מגינה על בתך מפני ילדים אחרים (-:
בדיוק כמו שאת עושה, עוצרת ומדריכה בעדינות.
גם לדעתי הדרך שעובדת היא להגיד לילד השני שזה לא היה לה נעים, ולהדריך בנעימות את בתך מה היא יכולה לעשות. אם זה קורה בשנית, מתרחקים ועוברים לשחק במקום אחר - אנחנו אף פעם לא יודעים מה עובר על הילד השני (בזה ההורים שלו אמורים לטפל), אבל אין שום סיבה להישאר במקום שלא נעים. בדיוק אותו עיקרון. אם יש ילד שדחף פעם אחת והדרכת ואז הם משחקים יפה, הכל נפתר (למפגש הנוכחי, כמובן). אם הוא עושה שוב משהו אלים, אז אין שום סיבה להישאר שם אפילו עוד רגע. "מה דעתך לנסות את הכדורים עכשיו? בואי"
בכלל זה שיעור חשוב בחיים, במיוחד לבנות, ללמוד להסתלק ממקום שבו מתייחסים אלי לא יפה.
(אילו היו לכולנו אמהות כמו זאת של אמא נמרה, לא הייתי צריכה להסביר את זה כי זה היה מוטבע בנו S-: במקום זה מוטבע ברובנו הלך רוח כנוע).
ותודה לכולכן על התודות [-:
שאלות בענייני פעוטות
בשמת,
תודה רבה!!!
הכלים שהענקת לי (ולנו) הם מתנה גדולה וחשובה לחיים.
מקווה לתרגל אותם ממקום נקי, רגוע, מחובר, אמפטי, שמח ואוהב...
חשבתי היום- התחלתי להתכתב איתך לפני שבוע וחשבתי לעצמי איך הלך הרוח השתנה פה בבית בשבוע הזה.
עד אז היינו בדרמה סביב העניין הזה, מסתובבים במעגלים סביב עצמנו,מרגישים שמשהו לא נכון, וכמו שכתבת-
אתם חסרי אונים מולה. וכל מה שאתם עושים משדר את זה: חוסר אונים. אתם אובדי עצות. מנסים את זה, מנסים את ההוא, אבל בעיקר מתייאשים ומתוסכלים. את התיסכול וחוסר האונים צריך להחליף במשהו אחר. בשקט פנימי שפשוט לא מאפשר לה לפגוע.
אני מרגישה שצעדנו כברת דרך משמעותית ובהחלט החלפנו את התסכול וחוסר האונים ואני מוסיפה- את הבלבול הגדול שהיינו בו, בשקט ובהבנות פנימיות וחזקות, (והדרך כמובן תמיד נמשכת...)
זה עזר לי לעשות סדר בראש ובלב וילדים מגיבים כ"כ מהר לתיקון שאנחנו עושים! איזה מזל
כמו כל יצירה שבאה מתוך אמת חזקה והשפעותיה הן רבות - העקרונות שנתת לי הם הרבה יותר מהרגע הזה או הסיטואצייה הזאת...
תודה
@}
ולניקי ניים- באמת שלא התכוונתי לגנוב לך את השם!
התחלתי כ"שפת אם" ואז נאמר לי פה שכבר יש כזאת ושאחליף.
ב-2 בלילה שאלתי את בעלי אם יש לו רעיון לניק ניים והוא אמר- "לא" ושנייה אחרי זה- "ניק ניים"!
לא ידעתי שגם את זה כבר יש...
בכל מקרה, בשמת אמרה לי אחרי שיש ניקי ניים וכבר השארתי אותו להתכתבות הנוכחית.
לפעם הבאה שאכתוב משהו באתר- אחשוב על משהו אחר
תודה רבה!!!
הכלים שהענקת לי (ולנו) הם מתנה גדולה וחשובה לחיים.
מקווה לתרגל אותם ממקום נקי, רגוע, מחובר, אמפטי, שמח ואוהב...
חשבתי היום- התחלתי להתכתב איתך לפני שבוע וחשבתי לעצמי איך הלך הרוח השתנה פה בבית בשבוע הזה.
עד אז היינו בדרמה סביב העניין הזה, מסתובבים במעגלים סביב עצמנו,מרגישים שמשהו לא נכון, וכמו שכתבת-
אתם חסרי אונים מולה. וכל מה שאתם עושים משדר את זה: חוסר אונים. אתם אובדי עצות. מנסים את זה, מנסים את ההוא, אבל בעיקר מתייאשים ומתוסכלים. את התיסכול וחוסר האונים צריך להחליף במשהו אחר. בשקט פנימי שפשוט לא מאפשר לה לפגוע.
אני מרגישה שצעדנו כברת דרך משמעותית ובהחלט החלפנו את התסכול וחוסר האונים ואני מוסיפה- את הבלבול הגדול שהיינו בו, בשקט ובהבנות פנימיות וחזקות, (והדרך כמובן תמיד נמשכת...)
זה עזר לי לעשות סדר בראש ובלב וילדים מגיבים כ"כ מהר לתיקון שאנחנו עושים! איזה מזל
כמו כל יצירה שבאה מתוך אמת חזקה והשפעותיה הן רבות - העקרונות שנתת לי הם הרבה יותר מהרגע הזה או הסיטואצייה הזאת...
תודה
@}
ולניקי ניים- באמת שלא התכוונתי לגנוב לך את השם!
התחלתי כ"שפת אם" ואז נאמר לי פה שכבר יש כזאת ושאחליף.
ב-2 בלילה שאלתי את בעלי אם יש לו רעיון לניק ניים והוא אמר- "לא" ושנייה אחרי זה- "ניק ניים"!
לא ידעתי שגם את זה כבר יש...
בכל מקרה, בשמת אמרה לי אחרי שיש ניקי ניים וכבר השארתי אותו להתכתבות הנוכחית.
לפעם הבאה שאכתוב משהו באתר- אחשוב על משהו אחר
שאלות בענייני פעוטות
ניק ניים{{}}, בשמת וכל שאר המגיבות: ערכתי לכאן את הדיון מהדף של בשמת, כדי שיישמר ויועיל גם הלאה. תוך כדי כך גם שיניתי כמה דברים - האחדתי את הניק של ניק מההודעה הראשונה, ולכן גם מחקתי הערות בקשר אליו, מחקתי חלק מהודעה של בשמת שהייתה תגובה למישהי אחרת בדיון אחר בדף הבית ואולי עוד איזה דבר קטן או שניים. אני מקווה שהתוצאה לרוחכן. אם לא - מוזמנות לתקן מה שצריך.
שאלות בענייני פעוטות
הי ללו,
רק עכשיו ראיתי...(גם את הדף הזה וגם שרצית שאאשר בדף של בשמת, לא ביקרתי פה מאז...)
כמובן שזה בסדר גמור (-:
הדיון הזה באמת ראויי להישמר, למדתי בו המון ואשמח שהוא יועיל לעוד אנשים...
תודה ושבוע טוב
רק עכשיו ראיתי...(גם את הדף הזה וגם שרצית שאאשר בדף של בשמת, לא ביקרתי פה מאז...)
כמובן שזה בסדר גמור (-:
הדיון הזה באמת ראויי להישמר, למדתי בו המון ואשמח שהוא יועיל לעוד אנשים...
תודה ושבוע טוב
-
פרח_נבט_החיטה*
- הודעות: 16
- הצטרפות: 19 פברואר 2010, 12:04
- דף אישי: הדף האישי של פרח_נבט_החיטה*
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
-
אמא_של_אורי*
- הודעות: 133
- הצטרפות: 13 אוקטובר 2004, 21:16
- דף אישי: הדף האישי של אמא_של_אורי*
שאלות בענייני פעוטות
בשמת שלום,
הבת שלי בת שנתיים עשרה חודשים.
היא ילדה מאוד טובה עדינה ושמחה.
יש לנו התלבטות בנוגע למספר נושאים:
הבת שלי בת שנתיים עשרה חודשים.
היא ילדה מאוד טובה עדינה ושמחה.
יש לנו התלבטות בנוגע למספר נושאים:
- לא יודעת להירדם לבד. בעלי חושב שהיא צריכה להירדם לבד ובחדר שלה. האם זה רצוי ואיך עושים את זה?
- אוכלת רק שטויות ולא בארוחות מסודרות. אחרי שגומרים ארוחת ערב היא רוצה ביסקוויט ועוד אחד וציריוס... וככה עד שהיא נרדמת. בארוחות לא אוכלת כמעט כלום.
- נכנסה בתחילת השנה לגן (לפני כן עם מטפלת). עדיין בוכה בבוקר שלא רוצה ללכת. בעלי לוקח אותה לשם ופשוט עוזב אותה. מה לעשות?
- נמצאת בגן עם עוד 27 ילדים . היא בין 5 הקטנים. היתר עד גיל 5. האם זה לא קשה מידי? לפעמים מכריחים אותה להיות בלי מוצץ. הגן מאוד קטן פיזית . האם משנה? האם כדאי להשאיר עוד שנה באותו גן- כי אז תהיה הכי גדולה- האם יתרום לביטחון שלה? .
- שמתי לב בגינה שכשילד (אפילו קטן) לוקח לה משהו- היא מייד מתחילה לבכות. מאוד מאוד עדינה עם תינוקות.
- לא רוצה להיתקלח ולחפוף ראש. להכריח? איך?
- בעלי יורד עליה שהיא ילדה קטנה בגלל שהיא עם מוצץ וסמיכי (מאז שהתחילה גן רוצה שמיכי). כשהיא נלחצת ממשהו הוא מבקשת מוצץ ואז מיד נרגעת.
- רוצה להיפטר מהחיטול אבל עדיין לא יודעת לעשות בשירותים. מה את ממליצה?
-
אמא_של_אורי*
- הודעות: 133
- הצטרפות: 13 אוקטובר 2004, 21:16
- דף אישי: הדף האישי של אמא_של_אורי*
שאלות בענייני פעוטות
בשמת שלום,
אני קוראת המון באתר הזה. ואני באמת צריכה הכוונה לגבי ההורות שלי. אני מאוד מאמינה בדרך שלך אבל רוצה לדעת עוד. אם אין לך אפשרות לענות לי אשמח אם תוכלי להמליץ לי על בעל מקצוע שאת סומכת אליו שיוכל לתת לי תשובות בנוגע לגידול ילדים.
תודה רבה,
אמא של אורי
אני קוראת המון באתר הזה. ואני באמת צריכה הכוונה לגבי ההורות שלי. אני מאוד מאמינה בדרך שלך אבל רוצה לדעת עוד. אם אין לך אפשרות לענות לי אשמח אם תוכלי להמליץ לי על בעל מקצוע שאת סומכת אליו שיוכל לתת לי תשובות בנוגע לגידול ילדים.
תודה רבה,
אמא של אורי
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
אמא של אורי, האם את אמא של אורי המקורית? (תקליקי על הדף, זה קישור לדף הבית) נדמה לי שלא, אז בבקשה החליפי את הניק למשהו שלא קיים באתר, בסדר?
לגבי השאלות שלך:
אני קוראת כאן בעיקר הבדלי גישה תהומיים בינך לבין בעלך.
לפני כל דבר אחר, אני רוצה לשמוע ממך מה הגישה שלך לכל אחת מהשאלות האלה.
איך את מדמיינת את התמונה האידיאלית בחיים שאת היית רוצה לכם ולילדתכם הקטנה?
שנתיים ועשרה חודשים - זאת תינוקת קטנה.
איך את מרגישה שהיא אמורה להירדם?
מה את רוצה שהיא תאכל? מה לדעתך יהיה לה טוב?
האם זו את שרצית שהיא תלך לגן? האם זו את שרצית שבעלך ייקח אותה לגן? איך את מדמיינת את הפרידה ממנה בגן?
את שואלת אם לא קשה לה מדי, אם זה הגן המתאים, את מוטרדת מזה שמכריחים אותה בגן - מי בחר עבורה את הגן הזה? מדוע נבחר עבורה הגן הזה? האם את מרגישה שהגן הזה הוא המקום המתאים לילדה שלך כרגע?
מה את מרגישה שצריך לקרות כשילד לוקח לה משהו מהיד?
האם לתחושתך (תנסי פשוט להרגיש, בתוך הלב) זה דבר נעים שילד כלשהו חוטף לתינוקת קטנה וחביבה שלא עושה רעה לאף אחד, משהו מהיד?
האם לדעתך זה נעים?
האם לדעתך זו פעולה רצויה שכל ילד צריך לעשות? (לחטוף מילדים אחרים)
האם לתחושתך זה תופס את בתך בהפתעה? האם זו הפתעה נעימה ונחמדה?
האם היית רוצה שבתך תחטוף מאחרים?
האם זו התנהגות שאת חושבת שצריך לעודד בחברתנו?
מה את מרגישה לגבי מקלחת וחפיפה? איך את מבינה את ההתנגדות שלה? האם היא לא אוהבת מים? האם יש משהו בחפיפה ובמקלחת שמציק לה? האם יש לה רגישות חושית? האם יש סבון במקלחת ובחפיפה והיא סובלת מהם? (מכירה את התפיסות באתר הזה לגבי סבון?)
את כותבת "בעלי יורד עליה". האמירה הזאת גרמה לי זעזוע. מדובר בתינוקת קטנה, לא בחבר מבוגר לעבודה שאפשר לעשות "צחוקים". איך את מרגישה כאשר הוא עושה את זה? מה לדעתך היחס הראוי לצרכים התינוקיים של התינוקת שלכם?
איך את היית רוצה לעזור לבתך להיגמל מהחיתול? האם היו לך רעיונות כלשהם? האם שמעת עצות מאחרים? אם כן, מה אהבת בהן ומה לא אהבת?
תארי לי איך היית רוצה שהבת שלך תגדל.
לגבי השאלות שלך:
אני קוראת כאן בעיקר הבדלי גישה תהומיים בינך לבין בעלך.
לפני כל דבר אחר, אני רוצה לשמוע ממך מה הגישה שלך לכל אחת מהשאלות האלה.
איך את מדמיינת את התמונה האידיאלית בחיים שאת היית רוצה לכם ולילדתכם הקטנה?
שנתיים ועשרה חודשים - זאת תינוקת קטנה.
איך את מרגישה שהיא אמורה להירדם?
מה את רוצה שהיא תאכל? מה לדעתך יהיה לה טוב?
האם זו את שרצית שהיא תלך לגן? האם זו את שרצית שבעלך ייקח אותה לגן? איך את מדמיינת את הפרידה ממנה בגן?
את שואלת אם לא קשה לה מדי, אם זה הגן המתאים, את מוטרדת מזה שמכריחים אותה בגן - מי בחר עבורה את הגן הזה? מדוע נבחר עבורה הגן הזה? האם את מרגישה שהגן הזה הוא המקום המתאים לילדה שלך כרגע?
מה את מרגישה שצריך לקרות כשילד לוקח לה משהו מהיד?
האם לתחושתך (תנסי פשוט להרגיש, בתוך הלב) זה דבר נעים שילד כלשהו חוטף לתינוקת קטנה וחביבה שלא עושה רעה לאף אחד, משהו מהיד?
האם לדעתך זה נעים?
האם לדעתך זו פעולה רצויה שכל ילד צריך לעשות? (לחטוף מילדים אחרים)
האם לתחושתך זה תופס את בתך בהפתעה? האם זו הפתעה נעימה ונחמדה?
האם היית רוצה שבתך תחטוף מאחרים?
האם זו התנהגות שאת חושבת שצריך לעודד בחברתנו?
מה את מרגישה לגבי מקלחת וחפיפה? איך את מבינה את ההתנגדות שלה? האם היא לא אוהבת מים? האם יש משהו בחפיפה ובמקלחת שמציק לה? האם יש לה רגישות חושית? האם יש סבון במקלחת ובחפיפה והיא סובלת מהם? (מכירה את התפיסות באתר הזה לגבי סבון?)
את כותבת "בעלי יורד עליה". האמירה הזאת גרמה לי זעזוע. מדובר בתינוקת קטנה, לא בחבר מבוגר לעבודה שאפשר לעשות "צחוקים". איך את מרגישה כאשר הוא עושה את זה? מה לדעתך היחס הראוי לצרכים התינוקיים של התינוקת שלכם?
איך את היית רוצה לעזור לבתך להיגמל מהחיתול? האם היו לך רעיונות כלשהם? האם שמעת עצות מאחרים? אם כן, מה אהבת בהן ומה לא אהבת?
תארי לי איך היית רוצה שהבת שלך תגדל.
-
ר_ו_ת_ה*
- הודעות: 512
- הצטרפות: 18 יוני 2008, 00:35
- דף אישי: הדף האישי של ר_ו_ת_ה*
שאלות בענייני פעוטות
מסכימה עם כל נקודות ההתבוננות החשובות שבשמת העלתה.
במקרה של פער כזה בגישות, ובלבול אצלך, הרבה פעמים עוזר ייעוץ בעולם האמיתי, לשניכם. משהו בסגנון הדרכת הורים ( למרות שאני אישית קוראת לזה פגישת הורים, כי הדרכת הורים מרגיש לי קצת פטרוני). לפעמים עוזר לשמוע מאיש/אשת מקצוע קצת יותר על הצרכים הרגשיים של תינוקת בת 2.10, ואז זה כבר לא בגדר שטויות מוזרות, או שיגעון של אחד מבני הזוג, ועם קצת יותר מידע והבנה אפשר לבחון שוב את ההחלטות והגישה ההורית.
אני יכולה לספר שאני עובדת בין השאר עם הורים, ותמיד מפתיע אותי לראות איזה הקלה יש כשמקבלים "אישור מאשת מקצוע" לכל מיני בחירות לא מיינסטרימיות כמו מיטה משפחתית או הנקה ארוכה וכו', שמעלים אותן בחצי התנצלות וציפייה לנזיפות... כמובן שזה לא גורף, ותלוי מאד בזוג ובדינמיקה וכו'.
מאד חשוב שתתני לעצמך דין וחשבון על השאלות שבשמת העלתה ותלכי גם עם הבטן שלך ולא רק עם מה שאת מרגישה מבעלך ו/ או הסביבה.
במקרה של פער כזה בגישות, ובלבול אצלך, הרבה פעמים עוזר ייעוץ בעולם האמיתי, לשניכם. משהו בסגנון הדרכת הורים ( למרות שאני אישית קוראת לזה פגישת הורים, כי הדרכת הורים מרגיש לי קצת פטרוני). לפעמים עוזר לשמוע מאיש/אשת מקצוע קצת יותר על הצרכים הרגשיים של תינוקת בת 2.10, ואז זה כבר לא בגדר שטויות מוזרות, או שיגעון של אחד מבני הזוג, ועם קצת יותר מידע והבנה אפשר לבחון שוב את ההחלטות והגישה ההורית.
אני יכולה לספר שאני עובדת בין השאר עם הורים, ותמיד מפתיע אותי לראות איזה הקלה יש כשמקבלים "אישור מאשת מקצוע" לכל מיני בחירות לא מיינסטרימיות כמו מיטה משפחתית או הנקה ארוכה וכו', שמעלים אותן בחצי התנצלות וציפייה לנזיפות... כמובן שזה לא גורף, ותלוי מאד בזוג ובדינמיקה וכו'.
מאד חשוב שתתני לעצמך דין וחשבון על השאלות שבשמת העלתה ותלכי גם עם הבטן שלך ולא רק עם מה שאת מרגישה מבעלך ו/ או הסביבה.
-
אמא_של_אריאל*
- הודעות: 29
- הצטרפות: 31 אוקטובר 2011, 13:15
- דף אישי: הדף האישי של אמא_של_אריאל*
שאלות בענייני פעוטות
בשמת שלום
הבן שלי בן שבעה חודשיים, אני איתו בבית וזה יהיה כך עד שהמצב הכלכלי יגיד אחרת, כאשר אני מנסה להשאיר את אריאל לבד עם אבא שלו הוא מתחיל לבכות בכי מטורף וככה יוצא שאין לי אפשרותלעשות משהו לבד( ללכת ללימודים בערב), דבר נוסף אריאל לא ישן לבד במיטה שלו, איך שבוא נרדם ומעבירים אותו למיטה הוא מתחיל לבכות וככה זה כל הלילה בגלל זה החלטנו להעביר אותו למיטה שלו וכל עוד הוא מרגיש אותי, הוא ישן טוב הבעיה שיש לי היא שהוא מתעורר המון פעמים בבכי כשהוא קם בבוקר בלי שום סיבה, הוא פשוט מתחיל לבכות ולא נרגע עד שהוא פותח את העיניים זה מוזר ואני לא מבינה למה זה קורה זה ואני מנסה לעזור לו, להרגיע אותו לדבר איתו.
את אולי יודעת למה זה קורה או מה אני עוד יכולה לעשות כדי לעזור לו לקום עם חיוך ולא עם דמעות?
הבן שלי בן שבעה חודשיים, אני איתו בבית וזה יהיה כך עד שהמצב הכלכלי יגיד אחרת, כאשר אני מנסה להשאיר את אריאל לבד עם אבא שלו הוא מתחיל לבכות בכי מטורף וככה יוצא שאין לי אפשרותלעשות משהו לבד( ללכת ללימודים בערב), דבר נוסף אריאל לא ישן לבד במיטה שלו, איך שבוא נרדם ומעבירים אותו למיטה הוא מתחיל לבכות וככה זה כל הלילה בגלל זה החלטנו להעביר אותו למיטה שלו וכל עוד הוא מרגיש אותי, הוא ישן טוב הבעיה שיש לי היא שהוא מתעורר המון פעמים בבכי כשהוא קם בבוקר בלי שום סיבה, הוא פשוט מתחיל לבכות ולא נרגע עד שהוא פותח את העיניים זה מוזר ואני לא מבינה למה זה קורה זה ואני מנסה לעזור לו, להרגיע אותו לדבר איתו.
את אולי יודעת למה זה קורה או מה אני עוד יכולה לעשות כדי לעזור לו לקום עם חיוך ולא עם דמעות?
-
מרינה_מאוהבת_בים*
- הודעות: 255
- הצטרפות: 19 מרץ 2010, 16:31
- דף אישי: הדף האישי של מרינה_מאוהבת_בים*
שאלות בענייני פעוטות
...גם אני התכוונתי ללכת לישון מזמן מזמן ...
דף מדייק מבחינתי.
תודה
דף מדייק מבחינתי.
תודה
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
אני בדרך לישון אז קצר נורא:
אריאל לא ישן לבד במיטה שלו.
הוא בן שבעה חודשים... זאת אומרת שהוא תינוק נורמלי, טבעי ותקין.
החריג והיוצא מן הכלל הוא תינוק שנרדם לו לבד במיטה שלו. יש כאלה נדירים שנולדו עם טמפרמנט כזה...
הטבעי והנורמלי לרוב התינוקות הוא להירדם תוך כדי מגע גוף-אל-גוף, מגע גופני צמוד, רצוי עם אמא, שאל הריח שלה, הגוף שלה, החלב שלה, פעימות הלב שלה - התינוק רגיל מהרחם, ומבחינתו אמא היא בסך הכל חלק מהגוף שלו. הוא מבחינתו איבר בגוף שלך, עדיין לא למד שאת אדם נפרד ממנו.
לא רק זה, אלא שבעה חודשים זה הגיל של השלב הראשון של "חרדת הנטישה". תגגלי "חרדת נטישה" - גם נכתב על זה המון פה באתר. אולי תעשי חיפוש על המלה "נטישה" בכל הדפים באתר על תינוקות, שינה וכדומה, ותראי מה כתוב.
למה הוא מתעורר בבכי? אף אחד לא יודע. אולי חלום רע? אולי גל של חרדה? אולי כאב בקיעת שיניים?
מה שיותר חשוב הוא איך מגיבים לבכי שלו. והתגובה הטבעית היא לנחם אותו. פשוט לנחם. ללטף, להרגיע, לחבק, לנשק, וכמובן להניק.
כאשר אני מנסה להשאיר את אריאל לבד עם אבא שלו הוא מתחיל לבכות בכי מטורף
האם אחרי מה שכתבתי יותר מובן לך מדוע הוא בוכה?
ההצעה שלי היא, שאת לא תשאירי את אריאל אף פעם. תעשו ההיפך: אבא יחשוב על פעילות כיפית, ישים את אריאל במנשא או ייקח על הידיים בריקוד ובשירה, יקפיץ אותו, ייהנה איתו, ינופף לאמא ביי ביי והם יירדו להם במדרגות (גם בערב) לעשות טיול הרדמה נעים באוויר הצח (זה בריא לתינוקות ועוזר להם לישון היטב). אפשר לקפוץ ולרוץ ולדלג כדי להוציא אנרגיה ולגרום לו הנאה עד שיתעייף מאוד ויירדם באושר על אבא כשהוא מרגיש את פעימות הלב של אבא.
את הולכת רק אחרי שהם יוצאים.
ככה את לעולם לא עוזבת אותו.
הוא לא ננטש.
הוא בסך הכל יוצא לבלות בכיף עם אבא, וכשיתעורר לינוק או במיטה - את כבר תהיי שם. לא נעלמת לשום מקום.
אריאל לא ישן לבד במיטה שלו.
הוא בן שבעה חודשים... זאת אומרת שהוא תינוק נורמלי, טבעי ותקין.
החריג והיוצא מן הכלל הוא תינוק שנרדם לו לבד במיטה שלו. יש כאלה נדירים שנולדו עם טמפרמנט כזה...
הטבעי והנורמלי לרוב התינוקות הוא להירדם תוך כדי מגע גוף-אל-גוף, מגע גופני צמוד, רצוי עם אמא, שאל הריח שלה, הגוף שלה, החלב שלה, פעימות הלב שלה - התינוק רגיל מהרחם, ומבחינתו אמא היא בסך הכל חלק מהגוף שלו. הוא מבחינתו איבר בגוף שלך, עדיין לא למד שאת אדם נפרד ממנו.
לא רק זה, אלא שבעה חודשים זה הגיל של השלב הראשון של "חרדת הנטישה". תגגלי "חרדת נטישה" - גם נכתב על זה המון פה באתר. אולי תעשי חיפוש על המלה "נטישה" בכל הדפים באתר על תינוקות, שינה וכדומה, ותראי מה כתוב.
למה הוא מתעורר בבכי? אף אחד לא יודע. אולי חלום רע? אולי גל של חרדה? אולי כאב בקיעת שיניים?
מה שיותר חשוב הוא איך מגיבים לבכי שלו. והתגובה הטבעית היא לנחם אותו. פשוט לנחם. ללטף, להרגיע, לחבק, לנשק, וכמובן להניק.
כאשר אני מנסה להשאיר את אריאל לבד עם אבא שלו הוא מתחיל לבכות בכי מטורף
האם אחרי מה שכתבתי יותר מובן לך מדוע הוא בוכה?
ההצעה שלי היא, שאת לא תשאירי את אריאל אף פעם. תעשו ההיפך: אבא יחשוב על פעילות כיפית, ישים את אריאל במנשא או ייקח על הידיים בריקוד ובשירה, יקפיץ אותו, ייהנה איתו, ינופף לאמא ביי ביי והם יירדו להם במדרגות (גם בערב) לעשות טיול הרדמה נעים באוויר הצח (זה בריא לתינוקות ועוזר להם לישון היטב). אפשר לקפוץ ולרוץ ולדלג כדי להוציא אנרגיה ולגרום לו הנאה עד שיתעייף מאוד ויירדם באושר על אבא כשהוא מרגיש את פעימות הלב של אבא.
את הולכת רק אחרי שהם יוצאים.
ככה את לעולם לא עוזבת אותו.
הוא לא ננטש.
הוא בסך הכל יוצא לבלות בכיף עם אבא, וכשיתעורר לינוק או במיטה - את כבר תהיי שם. לא נעלמת לשום מקום.
-
אמא_של_אריאל*
- הודעות: 29
- הצטרפות: 31 אוקטובר 2011, 13:15
- דף אישי: הדף האישי של אמא_של_אריאל*
שאלות בענייני פעוטות
תודה רבה, אנחנו ננסה את מה שכתבת ונקווה שזה יעזור לנו, כל התעוררות שלו מלווה בחיבוקים ונשיקות כד שהוא פותח עיניים ונרגע, נקווה שבסוף זה יעבור לו והוא יתעורר עם חיוך שמח ומאושר.
תודה על העצות
תודה על העצות
שאלות בענייני פעוטות
שלום בשמת,
אני לא יודעת אם זו התנהגות / מצב ששמעת עליו - לי זה חדש, ומדאיג. הבן שלי, בן 3 וכמה חודשים בשבוע האחרון בערך מתחיל לאכול ואז יורק את האוכל ומסתובב שעות (!) עם פה פתוח עם הלשון בחוץ ולא אוכל או שותה. לקחנו אותו לרופא, חשבנו שאולי יש לו איזו תגובה אלרגית או נפיחות, אבל הרופא אמר שזה לא משהו פיזי, זה פסיכולוגי / התנהגותי, וללכת לקנות לו גלידה. אז באותו יום (לפני כמה ימים) הוא אכל את הגלידה והיה בסדר לשאר היום, אבל אתמול והיום זה שוב קורה לו - מהבוקר, הוא לא אוכל או שותה וגם לא יונק (הוא עדיין יונק), והוא כבר נראה לי חצי מעולף. יצאנו לקנות גלידה, הוא אכל אותה, שתה קצת מים, וחזר למצב הקודם שלו, וגם לא מדבר. עכשיו הוא חצי רדום, עדיין עם פה פתוח ולשון חצי בחוץ (גם בלילה כשהוא ישן הוא מוציא אותה) - בקיצור - אנחנו מאוד דואגים, ולא יודעים מה לעשות ואם להתייחס אליו כאילו שהוא בסדר או לא - האם ההתייחסות מעצימה את הבעיה או חוסר ההתייחסות? זה נהיה גרוע מיום ליום. אגב מעולם לא היו לנו בעיות או מריבות איתו סביב נושא האוכל.
אפילו אם יש לך רעיון למי כדאי לפנות נשמח לשמוע.
תודה רבה,
אביגיל
אני לא יודעת אם זו התנהגות / מצב ששמעת עליו - לי זה חדש, ומדאיג. הבן שלי, בן 3 וכמה חודשים בשבוע האחרון בערך מתחיל לאכול ואז יורק את האוכל ומסתובב שעות (!) עם פה פתוח עם הלשון בחוץ ולא אוכל או שותה. לקחנו אותו לרופא, חשבנו שאולי יש לו איזו תגובה אלרגית או נפיחות, אבל הרופא אמר שזה לא משהו פיזי, זה פסיכולוגי / התנהגותי, וללכת לקנות לו גלידה. אז באותו יום (לפני כמה ימים) הוא אכל את הגלידה והיה בסדר לשאר היום, אבל אתמול והיום זה שוב קורה לו - מהבוקר, הוא לא אוכל או שותה וגם לא יונק (הוא עדיין יונק), והוא כבר נראה לי חצי מעולף. יצאנו לקנות גלידה, הוא אכל אותה, שתה קצת מים, וחזר למצב הקודם שלו, וגם לא מדבר. עכשיו הוא חצי רדום, עדיין עם פה פתוח ולשון חצי בחוץ (גם בלילה כשהוא ישן הוא מוציא אותה) - בקיצור - אנחנו מאוד דואגים, ולא יודעים מה לעשות ואם להתייחס אליו כאילו שהוא בסדר או לא - האם ההתייחסות מעצימה את הבעיה או חוסר ההתייחסות? זה נהיה גרוע מיום ליום. אגב מעולם לא היו לנו בעיות או מריבות איתו סביב נושא האוכל.
אפילו אם יש לך רעיון למי כדאי לפנות נשמח לשמוע.
תודה רבה,
אביגיל
-
רוני.של.4*
- הודעות: 457
- הצטרפות: 04 יולי 2010, 10:13
שאלות בענייני פעוטות
אביגיל - אמנם אינני בשמת, אבל התיאור שלך לא נשמע טוב. אני לא מכירה את הילד או את התנהגותו במצב רגיל, וכמובן שלא ראיתי במו עיני במה מדובר, אך רק מהתיאור שלך הייתי הולכת להמשך בירור ולא הייתי מקבלת את הסבר הרופא. זו לא נשמעת כמו התנהגות טיפוסית, זה נשמע בעייתי, והייתי מחפשת רופא אחר או מישהו אחר שאת סומכת עליו שאפשר להתייעץ איתו.
-
עדי_א*
- הודעות: 654
- הצטרפות: 18 אוקטובר 2001, 23:06
- דף אישי: הדף האישי של עדי_א*
שאלות בענייני פעוטות
אני גם לא בשמת.
אבל הייתי הולכת לרופא אחר.
עכשיו.
אבל הייתי הולכת לרופא אחר.
עכשיו.
שאלות בענייני פעוטות
אני מעדכנת שהוא ישן כמה שעות (פשוט התמוטט...), אבל כשהוא התעורר הוא רצה לינוק ואז גם אכל ושתה, והיה נראה בסדר, ואמר שהוא בסדר, ב"ה. אני מקוה שזהו ושזה לא יחזור מחר.
תודה על התגובות - אם זה יקרה שוב באמת נקח אותו לעוד רופא - או אולי לטרם
תודה על התגובות - אם זה יקרה שוב באמת נקח אותו לעוד רופא - או אולי לטרם
שאלות בענייני פעוטות
אולי תשאלי אצל עננים בקפה אותה שאלה, יכול להיות שהיא תוכל לעזור
שאלות בענייני פעוטות
שלום בשמת,
הגעתי אל הדף שלך ממש במקרה...דרך פורום בתפוז ואהבתי מאד את הכתיבה שלך את החשיבה ובעיקר את היחס המדהים שאת נותנת לשאלות
אני אמא לשתי בנות. הגדולה בת 3.5 והקטנה בת שנה ו 3 חודשים. הבת גדולה נמצאת בגן והקטנה אצל מטפלת. אני חוזרת בסביבות 4 ואנחנו ביחד עושות כל מיני דברים לעיתי בבית ולעיתים בחוץ בגינה וכו'
אני מאד מאד נהנת איתן, אוהבת להיות איתן ומצרה על כך שאני לא נמצאת איתן יותר זמן.....(נגיד לעבוד חצי משרה). במהלך השנים הללו אני שמה לב איך כך יום אני לומדת עליהן ועלי דברים חדשים, ובעיקר מגלה כמה דברים שחשבתי פעם על גידול ילדים כלל לא רלוונטים. שיניתי המון דברים במהלך שנות ההורות שלי בחשיבה ובמעשים מאמא שבעיקר עבדה לפי "הוראות הפעלה" ספרים ויועצים, לאמא שמבינה שכדאי שאתחיל להקשיב לעצמי ולתחושות הבטן שלי. אני מתייעצת ושמועת על הרבה גישות ולבסוף מאמצת מה שנכון לבנותיי ולי כי אני מבינה שאין כלל אחד, אין ילד דומה לאחר ואין אמא שדומה לאמא אחרת....
ביתי הגדולה קיבלה את אחותה הקטנה והיה ברור שקשה לה עם זה, אך עם זאת אני חייבת לציין שזה היה נראה בגדר הסביר.....לא היתה לה התנבגות יוצאת דופן....אבל כן אפשר היה לראות שלא קל לה עם התוספת החדשה. עם הזמן הגענו למצב שבו נראה היה שהיא מבינה את הסדר החדש בבית ומרגישה נוח וטוב איתו. לארחונה ואני ממניחה שזה התחיל מהרגע שהקטנה התחילה להיות יותר פעילה, מתקשרת, מדברת, מנסה ללכת ולגעת ולקחת לה צעצועים, המצב נהיה יותר קשה.
המצב הוא כזה שהקטנה רוצה לעשות כל מה שהגדולה עושה בדיוק, לשחק בדיוק באותם צעצועים, והגדולה מבחינתה מרגישה שכל הזמן היא באה להפריע לה ואני שומעת בלי הפסקה את המשפט "אמא תקחי אותה מפה היא מפריעה לי לשחק"
קשה לי להעביר אחר הצהריים שלמים בלהרחיק את הקטנה, מה גם שאני לא חושבת שזה מה שצריך לקרות.....
איך מתמודדים, איך מפשרים ומתווכים בינהן במצבים כאלו?
באותה מידה גם הגדולה יכולה מדי כמה דקות לבוא ולהציק לקטנה, ההצקות הן לא ברמה של מכות אבל היא באה לחבק, ומחבקת חזק מדי עם תפיחות על הפנים שעוד שניה יכולות להפוף להיות מכה לא נעימה....בשלב הראשון הקטנה לא מקטרת אבל הרבה פעמים מגיע הבכי כי פשוט לא נעים לה. הגדולה יכולה לקחת את היד של הקטנה ולנסות לנשק אותה אבל תוך כדי היא מושכת לה את היד ממש ממש חזק ואף יכולה להגיע לנשיכה עדינה....זה כאילו היא יודעת שהיא על התפר ושהיא עוד שניה יכולה לעבור את הגבול אז היא עושה זאת ממש בעדינות.....ואני מוצאת את עצמי במצב של להעיר כל כמה זמן. לפעמים הגדולה אומרת לי אבל אני רק מנשקת אותה ולפעמים היא לא וענה ופשוט ממשיכה. והיא כמובן חוטפת לה צעצוים לא מעט
נושא נוסף שהייתי שמחה לשמוע את דעתך זה התקפי הבכי, זעם, וכעס שהגדולה חווה כאשר היא לא מקבלת משהו שהיא רוצה. היא נכנסת באופן כמעט מיידי למצב של בכי וצעקות....היא צורחת ובועטת לכל כיוון, מנסה להרביץ ואף מקללת (אמא את מטומטמת)
בעבר כשזה היה קורה ניסיתי לתמלל עבורה את הרגשות ולהסביר שמותר לכעוס אבל לא להרביץ וראיתי שזה לא עוזר ואף מחריף את הצעקות. ניסיתי חיבוק דוב שנגמר שבצרחות של תעזבי אותי זה לא נעים לי.
קראתי מה שכתבת למעלה לגבי מיעוט מילים ובעיקר מעשים ואני ממש מתחבת לזה ואף חושבת שזה מה שגורם לה להרגע הרבה יותר מהר. השאלה היא מה אני יכולה לעשות. האם פשוט כשהיא לא מקבלת משהו ומתחילה לצרוח להגיד לה שלא צורחים ולהתרחק? כשהיא מנסה להרביץ אני תופסת לה את היידים ואומרת לה שאם היא לא יכולה לשמור עליהם אז אני אשמור.....אם אני לא תופסת לה את הידיים היא ממשיכה להרביץ כל עוד היא יכולה.....מה עושים במקרה הזה?
מה לגבי הקללות? איך אני במעשים יכולה להסביר לה שזה לא מקובל עלי? כרגע אני רק אומרת לה שאני לא מרשה לדבר ככה.
התחושה שלי היא מאד חסרת אונים בכרגע שזה מתחיל....אני מיואשת ברגע שאני מתחילה לראות אותה צורחת ככה...המחשבה היא של מתי זה יגמר? למה היא לא מבינה שלא צורחים מקללים ומרביצים?
אני משתלדת מאד למשור על איפוק ולדבר יחסית בצורה רגועה כי כאשר אני מתחילה לצעוק שום דבר טוב לא יוצא מזה והיא רק מתחילה לצרוח יותר חזק ולבכות יותר חזק....אבל גם לי קשה להשאר רגועה נוכח המצב
אני אצצין שכאשר היא נרגעת היא בד"כ מגיעה אלי והיא נראית ככ שבורה וככ עייפה מכל המצב ומבקשת חיבוק ואני כמובן מיד מחבקת אותה ואומרת לה שגם כשאני כועסת אני מאד אוהבת אותה אבל אני עדיין לא מסכימה לצעוק ולקלל ולהרביץ.....הבעיה היא שכל זה לא מונע ממנה להתהנג בדיוק באותה צורה בפעם הבאה שהיא לא מקבלת משהו.
אשמח לכל תובנה שלה
תודה רבה וסליחה על האורך
הגעתי אל הדף שלך ממש במקרה...דרך פורום בתפוז ואהבתי מאד את הכתיבה שלך את החשיבה ובעיקר את היחס המדהים שאת נותנת לשאלות
אני אמא לשתי בנות. הגדולה בת 3.5 והקטנה בת שנה ו 3 חודשים. הבת גדולה נמצאת בגן והקטנה אצל מטפלת. אני חוזרת בסביבות 4 ואנחנו ביחד עושות כל מיני דברים לעיתי בבית ולעיתים בחוץ בגינה וכו'
אני מאד מאד נהנת איתן, אוהבת להיות איתן ומצרה על כך שאני לא נמצאת איתן יותר זמן.....(נגיד לעבוד חצי משרה). במהלך השנים הללו אני שמה לב איך כך יום אני לומדת עליהן ועלי דברים חדשים, ובעיקר מגלה כמה דברים שחשבתי פעם על גידול ילדים כלל לא רלוונטים. שיניתי המון דברים במהלך שנות ההורות שלי בחשיבה ובמעשים מאמא שבעיקר עבדה לפי "הוראות הפעלה" ספרים ויועצים, לאמא שמבינה שכדאי שאתחיל להקשיב לעצמי ולתחושות הבטן שלי. אני מתייעצת ושמועת על הרבה גישות ולבסוף מאמצת מה שנכון לבנותיי ולי כי אני מבינה שאין כלל אחד, אין ילד דומה לאחר ואין אמא שדומה לאמא אחרת....
ביתי הגדולה קיבלה את אחותה הקטנה והיה ברור שקשה לה עם זה, אך עם זאת אני חייבת לציין שזה היה נראה בגדר הסביר.....לא היתה לה התנבגות יוצאת דופן....אבל כן אפשר היה לראות שלא קל לה עם התוספת החדשה. עם הזמן הגענו למצב שבו נראה היה שהיא מבינה את הסדר החדש בבית ומרגישה נוח וטוב איתו. לארחונה ואני ממניחה שזה התחיל מהרגע שהקטנה התחילה להיות יותר פעילה, מתקשרת, מדברת, מנסה ללכת ולגעת ולקחת לה צעצועים, המצב נהיה יותר קשה.
המצב הוא כזה שהקטנה רוצה לעשות כל מה שהגדולה עושה בדיוק, לשחק בדיוק באותם צעצועים, והגדולה מבחינתה מרגישה שכל הזמן היא באה להפריע לה ואני שומעת בלי הפסקה את המשפט "אמא תקחי אותה מפה היא מפריעה לי לשחק"
קשה לי להעביר אחר הצהריים שלמים בלהרחיק את הקטנה, מה גם שאני לא חושבת שזה מה שצריך לקרות.....
איך מתמודדים, איך מפשרים ומתווכים בינהן במצבים כאלו?
באותה מידה גם הגדולה יכולה מדי כמה דקות לבוא ולהציק לקטנה, ההצקות הן לא ברמה של מכות אבל היא באה לחבק, ומחבקת חזק מדי עם תפיחות על הפנים שעוד שניה יכולות להפוף להיות מכה לא נעימה....בשלב הראשון הקטנה לא מקטרת אבל הרבה פעמים מגיע הבכי כי פשוט לא נעים לה. הגדולה יכולה לקחת את היד של הקטנה ולנסות לנשק אותה אבל תוך כדי היא מושכת לה את היד ממש ממש חזק ואף יכולה להגיע לנשיכה עדינה....זה כאילו היא יודעת שהיא על התפר ושהיא עוד שניה יכולה לעבור את הגבול אז היא עושה זאת ממש בעדינות.....ואני מוצאת את עצמי במצב של להעיר כל כמה זמן. לפעמים הגדולה אומרת לי אבל אני רק מנשקת אותה ולפעמים היא לא וענה ופשוט ממשיכה. והיא כמובן חוטפת לה צעצוים לא מעט
נושא נוסף שהייתי שמחה לשמוע את דעתך זה התקפי הבכי, זעם, וכעס שהגדולה חווה כאשר היא לא מקבלת משהו שהיא רוצה. היא נכנסת באופן כמעט מיידי למצב של בכי וצעקות....היא צורחת ובועטת לכל כיוון, מנסה להרביץ ואף מקללת (אמא את מטומטמת)
בעבר כשזה היה קורה ניסיתי לתמלל עבורה את הרגשות ולהסביר שמותר לכעוס אבל לא להרביץ וראיתי שזה לא עוזר ואף מחריף את הצעקות. ניסיתי חיבוק דוב שנגמר שבצרחות של תעזבי אותי זה לא נעים לי.
קראתי מה שכתבת למעלה לגבי מיעוט מילים ובעיקר מעשים ואני ממש מתחבת לזה ואף חושבת שזה מה שגורם לה להרגע הרבה יותר מהר. השאלה היא מה אני יכולה לעשות. האם פשוט כשהיא לא מקבלת משהו ומתחילה לצרוח להגיד לה שלא צורחים ולהתרחק? כשהיא מנסה להרביץ אני תופסת לה את היידים ואומרת לה שאם היא לא יכולה לשמור עליהם אז אני אשמור.....אם אני לא תופסת לה את הידיים היא ממשיכה להרביץ כל עוד היא יכולה.....מה עושים במקרה הזה?
מה לגבי הקללות? איך אני במעשים יכולה להסביר לה שזה לא מקובל עלי? כרגע אני רק אומרת לה שאני לא מרשה לדבר ככה.
התחושה שלי היא מאד חסרת אונים בכרגע שזה מתחיל....אני מיואשת ברגע שאני מתחילה לראות אותה צורחת ככה...המחשבה היא של מתי זה יגמר? למה היא לא מבינה שלא צורחים מקללים ומרביצים?
אני משתלדת מאד למשור על איפוק ולדבר יחסית בצורה רגועה כי כאשר אני מתחילה לצעוק שום דבר טוב לא יוצא מזה והיא רק מתחילה לצרוח יותר חזק ולבכות יותר חזק....אבל גם לי קשה להשאר רגועה נוכח המצב
אני אצצין שכאשר היא נרגעת היא בד"כ מגיעה אלי והיא נראית ככ שבורה וככ עייפה מכל המצב ומבקשת חיבוק ואני כמובן מיד מחבקת אותה ואומרת לה שגם כשאני כועסת אני מאד אוהבת אותה אבל אני עדיין לא מסכימה לצעוק ולקלל ולהרביץ.....הבעיה היא שכל זה לא מונע ממנה להתהנג בדיוק באותה צורה בפעם הבאה שהיא לא מקבלת משהו.
אשמח לכל תובנה שלה
תודה רבה וסליחה על האורך
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
נורא מאוחר, ואני כבר עייפה ומרגישה כאילו אין לי בכלל רעיונות
אז אני אכתוב רק כמה רעיונות מפוזרים, בסדר?
_המצב הוא כזה שהקטנה רוצה לעשות כל מה שהגדולה עושה בדיוק, לשחק בדיוק באותם צעצועים, והגדולה מבחינתה מרגישה שכל הזמן היא באה להפריע לה ואני שומעת בלי הפסקה את המשפט "אמא תקחי אותה מפה היא מפריעה לי לשחק"
קשה לי להעביר אחר הצהריים שלמים בלהרחיק את הקטנה, מה גם שאני לא חושבת שזה מה שצריך לקרות.....
איך מתמודדים, איך מפשרים ומתווכים בינהן במצבים כאלו?_
כמה רעיונות:
זה אחד הדברים שיוצרים את הכעס וההתפרצויות. אנחנו עושים משהו במקום אחד - ומקבלים את התגובה במקום אחר...
אז:
ככל שתרבי במגע גם לגדולה - כך תפחת האלימות.
ככל שתעודדי ותתמכי בעדינות יחד עם כיוון והדרכה מאוד מאוד עדינים, תמיד עם המלה "כן" או משהו דומה - כך תגדל האהבה.
היא נכנסת באופן כמעט מיידי למצב של בכי וצעקות
תראי, היא בסך הכל תינוקת בעצמה. 3.5 - תינוקת גמורה. היא רק נראית גדולה כי יש לה אחות קטנה... אז ראשית, קשה לה להכיל מצבי תיסכול אז ברור שהיא מגיעה לקיצוניות. ושנית, היא צריכה תמיכה, ויסות והדרכה.
הצעד הראשון הוא להפסיק לפחד מזה.
היא מרגישה את חוסר האונים שלך ונבהלת מזה וזה מגביר את הבכי והצרחות.
אז תגידי לעצמך בלב: התינוקת שלי, ממש קשה לה ש... (היא לא יכולה לקבל את מה שהיא ביקשה, למשל). אוי כמה קשה להתמודד עם תיסכול.
ואז, כשהתחושה הזאת בטון שלך, פשוט תסתכלי ותפרשי ידיים בתור רמז: "את רוצה חיבוק?"
בלי מלים.
רק תחשבי בלב: תינוקת שלי. קשה לך להתמודד עם התיסכול.
רק תרגישי את החמלה. זה קשה. בטח. ברור. אבל את גם סומכת עליה שהיא תלמד. הרי לא אמרת "לא" סתם. יש סיבה למה היא לא יכולה לקבל מה שהיא רוצה, וגמרנו.
ותציעי בלי מלים - ניחומים.
מרכיב חשוב, בלי מלים. ומרכיב חשוב, להציע חיבוק.
ואם הבכי פתאומי, צרחני נורא, יש עוד אפשרות שאמהות ניסו: להרגיש את הכאב שלהן מול הבכי. קשה לך? שימי ידיים על האוזניים כי כואב לך באוזן. תתעצבי גם את ותבכי כי כואב לך הלב כשקשה לה.תתחברי לתגובות הרגשיות שלך ותבטאי אותן בפשטות. לא נגדה ולא כמניפולציה, פשוט תתחברי ותראי מה קורה.
המחשבה היא של מתי זה יגמר? למה היא לא מבינה שלא צורחים מקללים ומרביצים?
המממ. למה היא לא מבינה? כי היא תינוקת... וגם הולכת לגן ושם היא רואה דוגמא להתנהגות הזאת וזה לא פשוט לבטל בערב את מה שהיא לומדת בבוקר.
המממ. מתי זה ייגמר? אה, בגיל 12? (-:
אני בטח מגזימה, אבל נו, 3.5. תינוקת. עם הרבה סבלנות, אהבה ותשומת לב לעצמך ולרגשות של עצמך, זה יעבור יותר מהר. אינשאללה.
אז אני אכתוב רק כמה רעיונות מפוזרים, בסדר?
_המצב הוא כזה שהקטנה רוצה לעשות כל מה שהגדולה עושה בדיוק, לשחק בדיוק באותם צעצועים, והגדולה מבחינתה מרגישה שכל הזמן היא באה להפריע לה ואני שומעת בלי הפסקה את המשפט "אמא תקחי אותה מפה היא מפריעה לי לשחק"
קשה לי להעביר אחר הצהריים שלמים בלהרחיק את הקטנה, מה גם שאני לא חושבת שזה מה שצריך לקרות.....
איך מתמודדים, איך מפשרים ומתווכים בינהן במצבים כאלו?_
כמה רעיונות:
- לא להשאיר את הגדולה לבדה במצב הלא נעים הזה.
- ללוות את הקטנה ולעזור לה לעשות מה שהגדולה עושה, אבל לכוון אותה בעדינות לעשות משהו שמשתתף ופחות מפריע. למשל, אם הגדולה משחקת בצעצוע והקטנה רוצה גם? לעשות הכללה על שם הצעצוע ולתת לה דומה. לדוגמא: "הגדולה משחקת במכונית! גם את רוצה מכונית? הנה מכונית!" כי אולי היא רוצה דווקא את המכונית האדומה הקטנה אבל את מכוונת אותה ל"מכונית" באופן כללי. בובה? צריך עוד בובה. קוביה? הנה קוביה. לעבור מהספציפי לכללי.
- לא להרחיק אלא להשקיע בשתיהן במציאת שיתוף פעולה, מכנה משותף ועוד. למצוא את המקומות במשחק של הגדולה שאפשר לתת בהם תפקיד לקטנה והיא תשמח בו. היא מתנסה במשחק דרך חיקוי, אבל אפשר להראות לה שיש עוד דרכים להשתתף במשחק. צריך ללמד אותה כי הן לא גדלות בשבט שבו הן זוכות לצפות בילדים בגילאים שונים סביבן ולקחת דוגמא, אלא שהן רק שתיהן והדוגמאות של הגדולה מהגן שונות וגם לא בהכרח נעימות.
- כל הזמן להגיד לגדולה "נכון, עכשיו שהיא קטנה זה יכול להפריע אבל היא כרגע לומדת איך לשחק איתך ועוד מעט היא כבר תהיה מספיק גדולה ואז תהיה לך החברה למשחק הכי טובה". לעודד את הגדולה. להראות לה את היתרונות שיש באחות קטנה. להראות לה גם שיש הערצה כלפיה: להסביר לה שהאחות הקטנה אוהבת אותה, חושבת שכל דבר שהיא עושה הוא הכי חכם והכי מעניין בעולם, ולכן רוצה לחקות אותה. להראות לה את כל הצדדים החיוביים של התנהגות אחותה, ולעודד מבט חיובי על זה. שתפרש את זה במובנים של אהבה, הערכה, מתן דוגמא, שתעזור לך לכוון את הקטנה להשתתף במשחק בדרכים שטובות לשתיהן.
זה אחד הדברים שיוצרים את הכעס וההתפרצויות. אנחנו עושים משהו במקום אחד - ומקבלים את התגובה במקום אחר...
אז:
- המון חיבוקים ופינוקים לגדולה ככל האפשר. גם להגיד לקטנה "עכשיו חיבוק לגדולה", "עכשיו הפסקת חיבוקים" וכו'. גם לחבק את שתיהן (-:
- לא להעיר אלא לכוון ולהדריך. אם היא טופחת לאחותה הקטנה על הפנים - לעזור לה בעדינות וברכות להעביר את היד בעדינות על הפנים של אחותה ולהגיד "טובה, טובה" וכו'. אין ברירה, צריך ממש להיות שם. צריך נוכחות מלאה שלך עם הדרכה. כשהמגע קצת חזק, לכוון אותה. בלי ביקורת, בלי כעס מצדך, רק להגיד בחיוך מעודד "כן, איזה יופי" ולכוון בעדינות מירבית למגע עדין יותר.
ככל שתרבי במגע גם לגדולה - כך תפחת האלימות.
ככל שתעודדי ותתמכי בעדינות יחד עם כיוון והדרכה מאוד מאוד עדינים, תמיד עם המלה "כן" או משהו דומה - כך תגדל האהבה.
היא נכנסת באופן כמעט מיידי למצב של בכי וצעקות
תראי, היא בסך הכל תינוקת בעצמה. 3.5 - תינוקת גמורה. היא רק נראית גדולה כי יש לה אחות קטנה... אז ראשית, קשה לה להכיל מצבי תיסכול אז ברור שהיא מגיעה לקיצוניות. ושנית, היא צריכה תמיכה, ויסות והדרכה.
הצעד הראשון הוא להפסיק לפחד מזה.
היא מרגישה את חוסר האונים שלך ונבהלת מזה וזה מגביר את הבכי והצרחות.
אז תגידי לעצמך בלב: התינוקת שלי, ממש קשה לה ש... (היא לא יכולה לקבל את מה שהיא ביקשה, למשל). אוי כמה קשה להתמודד עם תיסכול.
ואז, כשהתחושה הזאת בטון שלך, פשוט תסתכלי ותפרשי ידיים בתור רמז: "את רוצה חיבוק?"
בלי מלים.
רק תחשבי בלב: תינוקת שלי. קשה לך להתמודד עם התיסכול.
רק תרגישי את החמלה. זה קשה. בטח. ברור. אבל את גם סומכת עליה שהיא תלמד. הרי לא אמרת "לא" סתם. יש סיבה למה היא לא יכולה לקבל מה שהיא רוצה, וגמרנו.
ותציעי בלי מלים - ניחומים.
מרכיב חשוב, בלי מלים. ומרכיב חשוב, להציע חיבוק.
ואם הבכי פתאומי, צרחני נורא, יש עוד אפשרות שאמהות ניסו: להרגיש את הכאב שלהן מול הבכי. קשה לך? שימי ידיים על האוזניים כי כואב לך באוזן. תתעצבי גם את ותבכי כי כואב לך הלב כשקשה לה.תתחברי לתגובות הרגשיות שלך ותבטאי אותן בפשטות. לא נגדה ולא כמניפולציה, פשוט תתחברי ותראי מה קורה.
המחשבה היא של מתי זה יגמר? למה היא לא מבינה שלא צורחים מקללים ומרביצים?
המממ. למה היא לא מבינה? כי היא תינוקת... וגם הולכת לגן ושם היא רואה דוגמא להתנהגות הזאת וזה לא פשוט לבטל בערב את מה שהיא לומדת בבוקר.
המממ. מתי זה ייגמר? אה, בגיל 12? (-:
אני בטח מגזימה, אבל נו, 3.5. תינוקת. עם הרבה סבלנות, אהבה ותשומת לב לעצמך ולרגשות של עצמך, זה יעבור יותר מהר. אינשאללה.
-
עוברת_אורח*
- הודעות: 1746
- הצטרפות: 15 פברואר 2003, 19:04
- דף אישי: הדף האישי של עוברת_אורח*
שאלות בענייני פעוטות
תודה רבה על התשובה והרעיונות...וכל זה בזמן עייפות ב 12 בלילה....אני מאד מאד מעריכה את זה
כשקראתי במעלה הדף שכתבת איך לסייע ולתווך בנושא של תורות בין אחים....זה היה נראה לי רעיון מצוין ואכן יישמתי אתמול. הן היו במקלחת והיתה שם כפית מפלסטיק שהקטנה לקחה ואז הגדולה רצתה גם....ואמרתי לה" הנה הקטנה עוד מעט תסיים ותביא לך" ואז אמרתי לקטנה בואי ניתן לגדולה לשחק גם וכשהיא תסיים את תקבלי שוב ובאמת כך היה....הגדולה כבר מיוזמתה העבירה והבינה את משמעות תור בתור ואף אמרה לקטנה עכשיו תורי ותכך אתן לך עד שאחרי 3 דקות נמאס להן בכלל מהכפית. זה היה מדהים!!! מעט תיווך ממני והן הסתדרו נהדר וכמובן שאמרתי להן כמה כיף לראות שהן משחקות ככ יפה ביחד.
אני מספרת את זה קודם כל בשביל לומר תודה ושנית כי העניין של תיווך במהלך השמן שבו הן משחקות בכל משחק שהוא מסתבר כהכרחי.....אני לתומי חשבתי שאם אשאיר את שתיהן על השטיח עם כמה משחקים זה יעבוד לבד והן לבד תסתדרנה....אבל אנסה ליישם את הרעיונות שכתבת לי.
לגבי הטפיחות החזקות....זה בדיוק מה שאני עושה עם הקטנה....הרבה פעמים היא רוצה ללטף והיא נותנת מכה ממש ממש חזקה אז אני לוקחת את היד שלה ומראה לה ככה עושים טובה והיא עוברת לליטופים עדינים....כנראה שחשבתי שהגדולה כבר גדולה מספיק....היא הרי מבינה את ההבדל בין ליטוף למכה או לתפיחה...ויודעת טוב מאד ללטף כשהיא רוצה ולהיות פחות עדינה כשהיא לא רוצה....
בכל זאת אנסה לכוון יותר
לגבי הצרחות בעבר גם ניסיתי את הצעת החיבוק (כמו שניסיתי את חיבוק הדב והתמלול) וזה לא ממש עזר בתחילת הסיטואציה. את החיבוק היא מבקשת רק אחרי שהיא כבר נרגעת. כשהיא בעיצומו של התיסכול אני לא בטוחה שהצעה לחיבוק תעבוד מכיוון שהיא רוצה משהו מסוים ולא מקבלת אותו ומפה נובע התסכול שלה....היא כאילו לא רואה בעיניים באותו רגע וכל מה שאני אציע לא יהיה טוב אלא אם כן אתן לה את מה שהיא רצתה.....
ואיך באותה סיטואציה מתמודדים עם הקללות? האם אני אמורה לעבור על זה כך על סדר היום? אני לא רוצה שהיא תקלל....אבל בניגוד למכות שם אני יכולה להתרחק או להרחיק פיזית, קללות אני לא יכולה להפסיק.....מה אפשר לעשות?
תודה רבה ושוב אני כותבת שממש כיף לקרוא אותך ואת התשובות הכל כך מפורטות שלך
כשקראתי במעלה הדף שכתבת איך לסייע ולתווך בנושא של תורות בין אחים....זה היה נראה לי רעיון מצוין ואכן יישמתי אתמול. הן היו במקלחת והיתה שם כפית מפלסטיק שהקטנה לקחה ואז הגדולה רצתה גם....ואמרתי לה" הנה הקטנה עוד מעט תסיים ותביא לך" ואז אמרתי לקטנה בואי ניתן לגדולה לשחק גם וכשהיא תסיים את תקבלי שוב ובאמת כך היה....הגדולה כבר מיוזמתה העבירה והבינה את משמעות תור בתור ואף אמרה לקטנה עכשיו תורי ותכך אתן לך עד שאחרי 3 דקות נמאס להן בכלל מהכפית. זה היה מדהים!!! מעט תיווך ממני והן הסתדרו נהדר וכמובן שאמרתי להן כמה כיף לראות שהן משחקות ככ יפה ביחד.
אני מספרת את זה קודם כל בשביל לומר תודה ושנית כי העניין של תיווך במהלך השמן שבו הן משחקות בכל משחק שהוא מסתבר כהכרחי.....אני לתומי חשבתי שאם אשאיר את שתיהן על השטיח עם כמה משחקים זה יעבוד לבד והן לבד תסתדרנה....אבל אנסה ליישם את הרעיונות שכתבת לי.
לגבי הטפיחות החזקות....זה בדיוק מה שאני עושה עם הקטנה....הרבה פעמים היא רוצה ללטף והיא נותנת מכה ממש ממש חזקה אז אני לוקחת את היד שלה ומראה לה ככה עושים טובה והיא עוברת לליטופים עדינים....כנראה שחשבתי שהגדולה כבר גדולה מספיק....היא הרי מבינה את ההבדל בין ליטוף למכה או לתפיחה...ויודעת טוב מאד ללטף כשהיא רוצה ולהיות פחות עדינה כשהיא לא רוצה....
בכל זאת אנסה לכוון יותר
לגבי הצרחות בעבר גם ניסיתי את הצעת החיבוק (כמו שניסיתי את חיבוק הדב והתמלול) וזה לא ממש עזר בתחילת הסיטואציה. את החיבוק היא מבקשת רק אחרי שהיא כבר נרגעת. כשהיא בעיצומו של התיסכול אני לא בטוחה שהצעה לחיבוק תעבוד מכיוון שהיא רוצה משהו מסוים ולא מקבלת אותו ומפה נובע התסכול שלה....היא כאילו לא רואה בעיניים באותו רגע וכל מה שאני אציע לא יהיה טוב אלא אם כן אתן לה את מה שהיא רצתה.....
ואיך באותה סיטואציה מתמודדים עם הקללות? האם אני אמורה לעבור על זה כך על סדר היום? אני לא רוצה שהיא תקלל....אבל בניגוד למכות שם אני יכולה להתרחק או להרחיק פיזית, קללות אני לא יכולה להפסיק.....מה אפשר לעשות?
תודה רבה ושוב אני כותבת שממש כיף לקרוא אותך ואת התשובות הכל כך מפורטות שלך
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
קודם כל איזה יופי לקרוא על הכפית! ממש חייכתי כאן מול המחשב (-:
כנראה שחשבתי שהגדולה כבר גדולה מספיק....היא הרי מבינה את ההבדל בין ליטוף למכה או לטפיחה...ויודעת טוב מאד ללטף כשהיא רוצה ולהיות פחות עדינה כשהיא לא רוצה....
כמובן. האמת שמרוב עייפות קיצרתי ולא הסברתי: ברור לי לגמרי שהגדולה יודעת את ההבדל, וברור לי לגמרי שהגדולה מבטאת כאן כעס כלפי הקטנה בצורה חתרנית (כביכול במסווה של ליטוף אבל הרי את "עולה" עליה...). מה שאני כאמא שואלת את עצמי במצבים כאלה הוא:
איך אפשר להפסיק את ההתנהגות בלי ביקורת? בלי נזיפה? בלי הערה? בלי לעשות לגדולה רע על הלב?
זה כאילו זרם מים שוטף במקום הלא מתאים ואת לא יכולה לקחת לוח ולחסום כי אז הכל ישפריץ לך לגובה ואז ירטיב את כל הבית. אבל הוא עובר במקום הלא מתאים! אז מה עושים?
בתור דרך להתמודד מכוונים בעדינות הצידה.
כאשר את מכוונת גם את הגדולה בעדינות למגע עדין יותר, את שולחת לה מסר: "את בסדר, מה שאת עושה טוב, אני רק עוזרת לך טיפונת לדייק כדי שיהיה נעים יותר לקטנה".
זה לא משפיל אותה ולא מעליב אותה. וזה חשוב, כי אם היא מרגישה מושפלת, ואם היא מרגישה רעה וכאילו "נתפסה", זה לא מכחיד את ההתנהגות אלא להיפך, מלבה עוד יותר כעס כלפי הקטנה.
לכן, הסיבה לכוון גם את הגדולה היא לא מפני שהיא לא באמת יודעת, אלא כדי לתת גם לה חוויה של הדרכה הורית עדינה נטולת כעס וביקורת.
וזה לא ממש עזר בתחילת הסיטואציה. את החיבוק היא מבקשת רק אחרי שהיא כבר נרגעת
ראשית, זה הגיוני.
ככה זה בדרך כלל עובד...
אבל שוב בגלל הקיצור לא הסברתי מספיק את הרציונל מאחורי זה: יש פה כמה דברים. מה יוצר את הצרחות והתיסכול?
לגבי קללות, אני מציעה להגיד בשקט ובפשטות: אצלנו לא מדברים ככה. או: לא נעים לי לשמוע מלים כל כך מכוערות.
יש עוד דרכי התמודדות: למשל, תחשבי מה את מרגישה בגוף כשאת שומעת מלים כאלה מהילדה. אל תגיבי אלא תתרכזי בלהקשיב לרגשות שלך מול הקללות. תתרכזי פנימה.
הגוף שלך ישדר את מה שאת מרגישה, יחד עם זה שאת לא "זורקת חזרה" משהו אליה. היא תקלוט את השינוי.
בהצלחה!
כנראה שחשבתי שהגדולה כבר גדולה מספיק....היא הרי מבינה את ההבדל בין ליטוף למכה או לטפיחה...ויודעת טוב מאד ללטף כשהיא רוצה ולהיות פחות עדינה כשהיא לא רוצה....
כמובן. האמת שמרוב עייפות קיצרתי ולא הסברתי: ברור לי לגמרי שהגדולה יודעת את ההבדל, וברור לי לגמרי שהגדולה מבטאת כאן כעס כלפי הקטנה בצורה חתרנית (כביכול במסווה של ליטוף אבל הרי את "עולה" עליה...). מה שאני כאמא שואלת את עצמי במצבים כאלה הוא:
איך אפשר להפסיק את ההתנהגות בלי ביקורת? בלי נזיפה? בלי הערה? בלי לעשות לגדולה רע על הלב?
זה כאילו זרם מים שוטף במקום הלא מתאים ואת לא יכולה לקחת לוח ולחסום כי אז הכל ישפריץ לך לגובה ואז ירטיב את כל הבית. אבל הוא עובר במקום הלא מתאים! אז מה עושים?
בתור דרך להתמודד מכוונים בעדינות הצידה.
כאשר את מכוונת גם את הגדולה בעדינות למגע עדין יותר, את שולחת לה מסר: "את בסדר, מה שאת עושה טוב, אני רק עוזרת לך טיפונת לדייק כדי שיהיה נעים יותר לקטנה".
זה לא משפיל אותה ולא מעליב אותה. וזה חשוב, כי אם היא מרגישה מושפלת, ואם היא מרגישה רעה וכאילו "נתפסה", זה לא מכחיד את ההתנהגות אלא להיפך, מלבה עוד יותר כעס כלפי הקטנה.
לכן, הסיבה לכוון גם את הגדולה היא לא מפני שהיא לא באמת יודעת, אלא כדי לתת גם לה חוויה של הדרכה הורית עדינה נטולת כעס וביקורת.
וזה לא ממש עזר בתחילת הסיטואציה. את החיבוק היא מבקשת רק אחרי שהיא כבר נרגעת
ראשית, זה הגיוני.
ככה זה בדרך כלל עובד...
אבל שוב בגלל הקיצור לא הסברתי מספיק את הרציונל מאחורי זה: יש פה כמה דברים. מה יוצר את הצרחות והתיסכול?
- לא קיבלה מה שביקשה וקשה לה. אבל זה יכול לעבור בשניה ועובדה שזה לא עובר.
- הרגשות שיש לך לגבי התגובה הקשה שלה - משפיעים עליה. אז הצעתי לך דרכים לשנות את המחשבות שלך, שישנו את הרגשות שלך, שיגרמו לזה שתשודר לילדה אנרגיה אחרת ממך וזה ישפיע עליה. אנרגיה של ביטחון הורי, אנרגיה של חמלה, אנרגיה של יציבות ואמונה בכוחה להתגבר - במקום תחושות של חוסר אונים ומצוקה. כי חשוב לדעת, שהתינוקות והילדים הם כמו בעלי חיים: קולטים את שפת הגוף פי אלף יותר מאשר את המלים. המלים לא חשובות. רק הרגשות שלך משודרים כמו ברמקול...
- הצעת החיבוק - שוב, לא במלים! היא עוד דרך להפגין ביטחון, יציבות ואהבה. זה בסדר גמור שלוקח לה זמן להיות מסוגלת לקבל את החיבוק. אבל כל הזמן הזה היא יודעת שאת עומדת כצור איתן ומכילה אותה. את כאילו אומרת "אני יודעת שתיכף תתגברי והנה אמא מציעה ניחומים. זה בסדר. אני כאן. יכול לקחת לך כמה דקות, אין בעיה, אני פה בשבילך". היא תבוא לקבל את החיבוק כשהיא תהיה מסוגלת - אבל את מוכיחה לה שאת שם ועוזרת לה בעצם ההצעה השקטה, בעצם נוכחותך, בעצם זה שאת לא מפחדת מהתגובות שלה.
לגבי קללות, אני מציעה להגיד בשקט ובפשטות: אצלנו לא מדברים ככה. או: לא נעים לי לשמוע מלים כל כך מכוערות.
יש עוד דרכי התמודדות: למשל, תחשבי מה את מרגישה בגוף כשאת שומעת מלים כאלה מהילדה. אל תגיבי אלא תתרכזי בלהקשיב לרגשות שלך מול הקללות. תתרכזי פנימה.
הגוף שלך ישדר את מה שאת מרגישה, יחד עם זה שאת לא "זורקת חזרה" משהו אליה. היא תקלוט את השינוי.
בהצלחה!
שאלות בענייני פעוטות
שלום בשמת
הגדול שלי מרביץ מידי פעם לאחותו הקטנה. הוא בן שנתיים ו8 חודשים, היא בת 8 חודשים
לא מזמן מישהי הפנתה אותי אל הדף הזה, והיו לי דמעות בעיניים כשקראתי את מה שכתבת לניק ניים. אומנם יש שוני בין המקרים, אבל התמקדתי במשותף. העצות שלך פגעו בול, ועשו לי המון שקט - שזו הדרך שבה אני רוצה להתמודד עם המכות, ושאם אתמיד אז זה יעבוד.
בינתיים היו לי שתי הזדמנויות ליישם את העצות שלך, וזה עבד. אני אפילו לא בטוחה מה עבד - האופן שבו מילאתי אחר הוראותייך (לקחתי את הקטנה ללא מילים והלכנו לעשות משהו אחר) או שאולי הוא פשוט הרגיש את השקט והביטחון שמילאו אותי, את העדר חוסר האונים.
ופתאום ימים שקטים עוברים עלינו. ברור לי שזה לא הסוף. אבל הפעם אני קצת יותר מוכנה.
יש דבר אחר נוסף שמטריד אותי מאוד, והוא קצת סוטה מליין השאלות/תשובות הרגילות שהתרשמתי שיש כאן. אני אוהבת את נקודת המבט שלך, את התשובות שלך ואת האבחנות שלך. לכן מקווה שתכווני אותי או תאירי לי בכל זאת.
אז ככה
התקבלתי לכנס יוקרתי וחשוב, והם אפילו נתנו לי מלגה למימון ההשתתפות
היו בעבר, לפני היות הקטנה, נסיעות עבודה, הן שלי והן של בן זוגי. בפעמים בהם זה קרה (פעמיים ליתר דיוק) בחרנו לטוס כמשפחה. לא חשבתי מספיק לעומק כשהגשתי את עצמי לכנס הזה. גם לא חשבתי שאתקבל וחשבתי פשוט להעביר את טפסי הבקשה הלאה למקום הבא.
הייתי אמא צעירה קצת יותר, הקטנה הייתה קטנה עוד יותר, וחשבתי שאם אתקבל פשוט נסע כולנו
אבל זה לא כל כך פשוט. זה רחוק מידי, ויקר מידי, ועל הגדול כבר צריך לשלם מחיר של חצי כרטיס. גם מצבנו הכלכלי השתנה בינתיים. בקיצור זה לא בא בחשבון.
לגדול אני לא דואגת. הוא ישמח לבלות שבוע אצל סבא וסבתא, והם ישמחו בו מאוד.
אבל מה עם הקטנה? לנסוע רק עם הקטנה, או עם בן הזוג והקטנה לא ממש כדאי, כי לגרור אותה במטוס 17 שעות, לעבור ג'ט לג, כאשר אני אהיה כל היום עסוקה והיא תהיה עם בעלי - עדיף כבר שתהיה בארץ עם בעלי. ממילא לא נשאר עוד זמן מעבר לכנס, כי הרי נמהר לארץ לגדול שלנו.
נותרה ההתלבטות האם לנסוע לבד או לא, למינימום הזמן האפשרי - שבוע.
הסיבות בעד:
הגדול שלי מרביץ מידי פעם לאחותו הקטנה. הוא בן שנתיים ו8 חודשים, היא בת 8 חודשים
לא מזמן מישהי הפנתה אותי אל הדף הזה, והיו לי דמעות בעיניים כשקראתי את מה שכתבת לניק ניים. אומנם יש שוני בין המקרים, אבל התמקדתי במשותף. העצות שלך פגעו בול, ועשו לי המון שקט - שזו הדרך שבה אני רוצה להתמודד עם המכות, ושאם אתמיד אז זה יעבוד.
בינתיים היו לי שתי הזדמנויות ליישם את העצות שלך, וזה עבד. אני אפילו לא בטוחה מה עבד - האופן שבו מילאתי אחר הוראותייך (לקחתי את הקטנה ללא מילים והלכנו לעשות משהו אחר) או שאולי הוא פשוט הרגיש את השקט והביטחון שמילאו אותי, את העדר חוסר האונים.
ופתאום ימים שקטים עוברים עלינו. ברור לי שזה לא הסוף. אבל הפעם אני קצת יותר מוכנה.
יש דבר אחר נוסף שמטריד אותי מאוד, והוא קצת סוטה מליין השאלות/תשובות הרגילות שהתרשמתי שיש כאן. אני אוהבת את נקודת המבט שלך, את התשובות שלך ואת האבחנות שלך. לכן מקווה שתכווני אותי או תאירי לי בכל זאת.
אז ככה
התקבלתי לכנס יוקרתי וחשוב, והם אפילו נתנו לי מלגה למימון ההשתתפות
היו בעבר, לפני היות הקטנה, נסיעות עבודה, הן שלי והן של בן זוגי. בפעמים בהם זה קרה (פעמיים ליתר דיוק) בחרנו לטוס כמשפחה. לא חשבתי מספיק לעומק כשהגשתי את עצמי לכנס הזה. גם לא חשבתי שאתקבל וחשבתי פשוט להעביר את טפסי הבקשה הלאה למקום הבא.
הייתי אמא צעירה קצת יותר, הקטנה הייתה קטנה עוד יותר, וחשבתי שאם אתקבל פשוט נסע כולנו
אבל זה לא כל כך פשוט. זה רחוק מידי, ויקר מידי, ועל הגדול כבר צריך לשלם מחיר של חצי כרטיס. גם מצבנו הכלכלי השתנה בינתיים. בקיצור זה לא בא בחשבון.
לגדול אני לא דואגת. הוא ישמח לבלות שבוע אצל סבא וסבתא, והם ישמחו בו מאוד.
אבל מה עם הקטנה? לנסוע רק עם הקטנה, או עם בן הזוג והקטנה לא ממש כדאי, כי לגרור אותה במטוס 17 שעות, לעבור ג'ט לג, כאשר אני אהיה כל היום עסוקה והיא תהיה עם בעלי - עדיף כבר שתהיה בארץ עם בעלי. ממילא לא נשאר עוד זמן מעבר לכנס, כי הרי נמהר לארץ לגדול שלנו.
נותרה ההתלבטות האם לנסוע לבד או לא, למינימום הזמן האפשרי - שבוע.
הסיבות בעד:
- זה יכול מאוד לקדם אותי מקצועית. אני צריכה את זה. אין לי עוד הזדמנויות כאלו
- לא נעים להגיד, אבל מתחשק לי הרפתקאה כזו. אחרי כמעט 3 שנים של הורות טוטאלית, בא לי לתת לעצמי את הכנס הזה, שהרווחתי ביושר. נמאס לי לוותר. וויתרתי כבר על כל כך הרבה בתחום הקריירה. הייתה הזדמנות אחת, כשהגדול היה גן חצי שנה. אני לרגע לא שקלתי את זה. היה לי ברור שאני מוותרת. אני לא רוצה להמשיך כך, אני רוצה במקצת מהחיים שלי בחזרה. כן, זה מוקדם. כן, יהיו לי עוד שנים והילדים יגדלו. אבל אני לא מבקשת הרבה. רק קצת. רק את הכנס הזה.
- אני אוהבת הרפתקאות. אוהבת נסיעות, אוהבת לחוות מקומות חדשים, גם אם זה לזמן קצר, רק נגיעה. זה מחייה אותי, מרענן אותי, מרגיע אותי, נותן לי המון כוחות וממלא לי את המצברים. זה אחד מטעמי החיים מבחינתי. (גם בארץ אנחנו נוסעים הרבה יחד, בהרכב משפחתי. זה תורם לנו המון לדעתי)
- הקטנה. הקטנה. הקטנה. תהיה בת 10 חודשים ביום הנסיעה המתוכנן. היא מאוד קשורה אליי, ולמרות שיש מטפלת בחצי משרה, ויש אבא, ויש סבתא פעילה, אין מבחינתה שום דבר שישווה לי. רק אני מסוגלת לפשפש אותה למשל. או להרדים אותה בלילה. היא מאוד קשורה אליי. מאוד. יותר ממה שהגדול היה, שגם היה מן הסתם תינוק שקשור אליי וינק עד גיל שנה ו3 חודשים.
- ההנקה. איך אסתדר עם שדיים גדושות? איך תסתדר היא? היא לוקחת בקבוק בכיף, והאמת שהיא לא קשורה במיוחד לציצי (נרדמת ללא הנקה למשל). יהיה לי חבל אם זה יהיה סופה של ההנקה. ומצד שני - האם זו סיבה מספיק טובה לא לנסוע?
- התמיכה. בעלי השאיר את ההחלטה בידי, תוך ציון העובדה שהוא במקומי היה בוחר לא לנסוע.. אך ציין שיתמוך במה שאחליט. זו לא ממש תמיכה מלאה, בדרך כלל ובתחומים אחרים הוא מגבה אותי הרבה יותר. נראה לי שהוא פשוט מאוד חושש עם ההתמודדות. היו פעמים בודדות בהם נשאר עם שני ילדים לבד, וגם זה היה רק לשעה-שעתיים. היה לו קשה.
- הקושי בו אני מעמידה אחרים. המטפלת וכן הסבתא תומכות מאוד. המטפלת מוכנה לפנות את השבוע שלה ולעבוד במשרה מלאה במקום החלקית בה היא מועסקת כרגע. הסבתא מוכנה להתייצב יום ויום, וגם לישון אצלנו אם צריך. ואני עדיין מפחדת שגם בשילוב הזה של סבתא-מטפלת-אבא הם לא ישתלטו על העניינים. ומה יהיה עם בעלי והסבתא יעלו אחד לשניה על העצבים? או אם סתם יהיה להם קשה? האם נכון לבקש מהם בכלל לעבוד כל כך קשה? האם זה מצדיק את זה? הרי לא מדובר בניתוח חירום..
- באותו האופן, ברור לי שגם לגדול שלי יהיה קשה. זה לא פייר גם כלפיו. מה גם שכולם יתמקדו בקטנה, שלבטח תדרוש מהם המון.
- הכסף. יכול להיות שבסופו של דבר הכנס לא יתרום לי למרות הציפיות, וכולם יתאמצו כל כך לחינם. וגם נוציא כל כך הרבה כסף לחינם (הכנס במימון מלא, אבל צריך לשלם למטפלת על שבוע במשרה מלאה)
- החיים וכל השאר. שבוע אחרי שאחזור אנחנו עוברים לבית משלנו. הרבה עבודה. לבטח שהתאריך יתקרב אצטרך את השבוע הזה, שיבוזבז כביכול או לא כביכול על נסיעה לחו"ל. ויהיו עוד דברים. אני תמיד כל כך עמוסה ועסוקה, מנסה ללהט בין קריירה לילדים, השבוע הזה יעלה לי ביוקר בתחומים אחרים. אולי זה המקום להדגיש שאני עושה בינתיים את הבלתי אפשרי - כל יום אחר הצהריים אני לוקחת את הגדול מהגן. כלומר אף פעם לא עובדת אחרי 4. עם הקטנה אני נמצאת כל יום מהשעה 1, ובימי חמישי במשך כל היום.אני עובדת שהקטנה ישנה צהריים. אני עובדת בערבים, בלילות, בסופי שבוע שכולם ישנים.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
אוי נפרטיטי3 חמודה אני ממש מבינה אותך! והאמת, אותו דבר קרה גם לי כשהיו לי או תינוקת או תינוק יונק בגיל צעיר מדי...
אבל זו באמת ממש בעיה קשה לשאול אותי שאלה כזאת. כי במקרה הספציפי הזה, יש לי דעה מאוד נחרצת. אני מוכנה להגיד אותה, אבל היא עדיין תשאיר אותך בדילמה כי בכל זאת זו את שתצטרכי להחליט.
אלה החיים שלך.
רק את, אך ורק את יכולה להחליט את ההחלטה הזאת.
אז אני אגיד את דעתי הנחרצת, אחרי שהזהרתי אותך מראש, בסדר?
דעתי הנחרצת היא שלא עוזבים תינוקת בת 10 חודשים. זה גיל שיא של חרדת הנטישה, פרידה בגיל הזה לשבוע גורמת לטראומה שלא עוברת, גם אם אי אפשר לדעת מראש עד כמה ואיך היא תשפיע בהמשך החיים. יתר על כן, גם ה"גדול" נמצא עדיין בגיל של חרדת הנטישה הגדולה (עד סביבות גיל 3), גם הוא עדיין בגיל שאיננו מבין מושגי זמן. ברור שאפשר טכנית לטפל בו וזה נראה כאילו הוא לא תלוי בך כמו התינוקת, אבל זו אשלייה.
לכן אני רואה רק שתי אפשרויות:
מה שלא תחליטי, העיקר שתהיי שלמה עם עצמך.
בהצלחה בכל מקרה!
אני ממש מבינה אותך! והאמת, אותו דבר קרה גם לי כשהיו לי או תינוקת או תינוק יונק בגיל צעיר מדי...אבל זו באמת ממש בעיה קשה לשאול אותי שאלה כזאת. כי במקרה הספציפי הזה, יש לי דעה מאוד נחרצת. אני מוכנה להגיד אותה, אבל היא עדיין תשאיר אותך בדילמה כי בכל זאת זו את שתצטרכי להחליט.
אלה החיים שלך.
רק את, אך ורק את יכולה להחליט את ההחלטה הזאת.
אז אני אגיד את דעתי הנחרצת, אחרי שהזהרתי אותך מראש, בסדר?
דעתי הנחרצת היא שלא עוזבים תינוקת בת 10 חודשים. זה גיל שיא של חרדת הנטישה, פרידה בגיל הזה לשבוע גורמת לטראומה שלא עוברת, גם אם אי אפשר לדעת מראש עד כמה ואיך היא תשפיע בהמשך החיים. יתר על כן, גם ה"גדול" נמצא עדיין בגיל של חרדת הנטישה הגדולה (עד סביבות גיל 3), גם הוא עדיין בגיל שאיננו מבין מושגי זמן. ברור שאפשר טכנית לטפל בו וזה נראה כאילו הוא לא תלוי בך כמו התינוקת, אבל זו אשלייה.
לכן אני רואה רק שתי אפשרויות:
- אם הכנס ממש חשוב לך - אז שווה להשקיע את הכסף ולנסוע עם הילדים ועם עזרה. אפשר ללוות ולהחזיר בתשלומים. כסף הוא בסך הכל כסף. כסף בא וכסף הולך - אבל החיים, ובמיוחד השנים הראשונות הרגישות של ילדינו הקטנים, הם חד פעמיים וחסרי תחליף.
- לוותר. להסביר את הסיבה. אם נועדת להגיע לכנס הזה - אז תקבלי מילגה גם בפעם הבאה, כשהילדים לא יהיו כל כך קטנים. ואם לא, אז יהיו הזדמנויות אחרות. כרגע - המחיר גבוה מדי, והוא לא כספי.
מה שלא תחליטי, העיקר שתהיי שלמה עם עצמך.
בהצלחה בכל מקרה!
שאלות בענייני פעוטות
תודה בשמת!
לא ציפיתי חלילה שתחליטי במקומי..
עד כה התייעצתי עם אנשים בעולם האמיתי.. כולם מייעצים לי דווקא לנסוע. ואת יודעת מה מוזר? מי שהכי תומכות בי הן דווקא החברות עם הילדים. במיוחד אלו שיש להם 2 ילדים. במיוחד אלו עם ילדים בגילאים של שלי. הן הכי נחרצות בעד הנסיעה.
לא מכירה את עניין המחקרים. אני מודעת לזה שאם אסע לא יהיה להם קל, אבל טראומות לאורך שנים? איך בכלל חקרו דבר כזה?? כשאחותי הקטנה הייתה בת שנה הוריי נסעו לחודש. לדעתי (המשוחדת..) היא יצאה מאוד מוצלחת.. עזבתי את הגדול רק פעם אחת, לקראת סוף ההריון עם הקטנה. הוא נשאר לסוף שבוע של פינוקים עם אבא בבית של סבתא. כשחזרתי הוא לא דיבר איתי חצי שעה. בשבוע שלאחר מכן וידא שאני לא נעלמת. ואז עבר לו. לתחושתי הוא לא נפגע, ולי מאוד תרם להיות מרוכזת סוף שבוע אחד בעצמי (לדעתי יש לזה קשר ישיר לכך שילדתי שבוע אחר כך, לידה טובה ומהירה)
אם יש לך מחקרים בשלוף שאת יכולה להפנות אותי אליהם אשמח לקרוא כדי ללמוד עוד על הנושא, כי משתמע ממה שאת אומרת שלא מומלץ לעזוב אותם בכלל עד גיל 3 או משהו כזה.
זה נשמע כאילו אני דוחה את מה שאמרת, אבל ההיפך הוא הנכון. כנראה שאני לא אסע, למרות שאני מאוד רוצה.
לא ציפיתי חלילה שתחליטי במקומי..
עד כה התייעצתי עם אנשים בעולם האמיתי.. כולם מייעצים לי דווקא לנסוע. ואת יודעת מה מוזר? מי שהכי תומכות בי הן דווקא החברות עם הילדים. במיוחד אלו שיש להם 2 ילדים. במיוחד אלו עם ילדים בגילאים של שלי. הן הכי נחרצות בעד הנסיעה.
לא מכירה את עניין המחקרים. אני מודעת לזה שאם אסע לא יהיה להם קל, אבל טראומות לאורך שנים? איך בכלל חקרו דבר כזה?? כשאחותי הקטנה הייתה בת שנה הוריי נסעו לחודש. לדעתי (המשוחדת..) היא יצאה מאוד מוצלחת.. עזבתי את הגדול רק פעם אחת, לקראת סוף ההריון עם הקטנה. הוא נשאר לסוף שבוע של פינוקים עם אבא בבית של סבתא. כשחזרתי הוא לא דיבר איתי חצי שעה. בשבוע שלאחר מכן וידא שאני לא נעלמת. ואז עבר לו. לתחושתי הוא לא נפגע, ולי מאוד תרם להיות מרוכזת סוף שבוע אחד בעצמי (לדעתי יש לזה קשר ישיר לכך שילדתי שבוע אחר כך, לידה טובה ומהירה)
אם יש לך מחקרים בשלוף שאת יכולה להפנות אותי אליהם אשמח לקרוא כדי ללמוד עוד על הנושא, כי משתמע ממה שאת אומרת שלא מומלץ לעזוב אותם בכלל עד גיל 3 או משהו כזה.
זה נשמע כאילו אני דוחה את מה שאמרת, אבל ההיפך הוא הנכון. כנראה שאני לא אסע, למרות שאני מאוד רוצה.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
איך בכלל חקרו דבר כזה??
יש הרבה מחקר. בכרכים עבי הכרס של Attachment and Loss של ג'ון בולבי למשל יש פירוט של עשרות מחקרים בנושא.
מאז נעשו עוד הרבה מחקרים בנושא.
אני בכלל לא מטילה ספק בכך שתומכות בך חברות עם ילדים. זו הנורמה בחברתנו, ורוב האנשים כלל אינם מסוגלים להבחין בנזק שנגרם לתינוקות. להיפך, הם עושים כמיטב יכולתם להתעלם, להתכחש ולהדחיק. כמו כן, עידוד שלך לנסוע מאפשר להם גם לתת לעצמם רישיון ליצור פרידות מהילדים.
לעומת זאת, באתר הזה תמצאי שדווקא רווחת הגישה האחרת. זאת שאיננה הנורמה בחברה. אחד המאפיינים של הגישה הזאת הוא, שכרגע היא גישת המיעוט...
יש הרבה מחקר. בכרכים עבי הכרס של Attachment and Loss של ג'ון בולבי למשל יש פירוט של עשרות מחקרים בנושא.
מאז נעשו עוד הרבה מחקרים בנושא.
אני בכלל לא מטילה ספק בכך שתומכות בך חברות עם ילדים. זו הנורמה בחברתנו, ורוב האנשים כלל אינם מסוגלים להבחין בנזק שנגרם לתינוקות. להיפך, הם עושים כמיטב יכולתם להתעלם, להתכחש ולהדחיק. כמו כן, עידוד שלך לנסוע מאפשר להם גם לתת לעצמם רישיון ליצור פרידות מהילדים.
לעומת זאת, באתר הזה תמצאי שדווקא רווחת הגישה האחרת. זאת שאיננה הנורמה בחברה. אחד המאפיינים של הגישה הזאת הוא, שכרגע היא גישת המיעוט...
-
סוף_מעגל*
- הודעות: 642
- הצטרפות: 14 יולי 2002, 18:09
- דף אישי: הדף האישי של סוף_מעגל*
שאלות בענייני פעוטות
בתור אמא וגם משתתפת בכנסים אני מאוד מתחברת לתגובה הראשונית של בשמת שהיא מה שלא תחליטי, העיקר שתהיי שלמה עם עצמך.
אני יכולה לספר על כמה התחבטויות דומות שהיו לי, בחלקן נהגתי כך (נסעתי), בחלקן נהגתי אחרת (נשארתי).
אבל נראה לי שסיפורים של נשים אחרות (קרובות או זרות) לחיזוק כזה או אחר זה לא העניין.
על בסיס אותו הגיון, גם מחקרים מדעיים אפשר למצוא לשני הכיוונים, שמשכנעים את המשוכנעים...
(כרגע קראתי שוב את הדף בנושא פליק לילד שהחל ממאמר "מדעי" בזכות הכאות חינוכיות או משהו כזה)
פשוט תפעלי לפי צו ליבך.
אני מאוד מתחברת לתגובה הראשונית של בשמת שהיא מה שלא תחליטי, העיקר שתהיי שלמה עם עצמך.אני יכולה לספר על כמה התחבטויות דומות שהיו לי, בחלקן נהגתי כך (נסעתי), בחלקן נהגתי אחרת (נשארתי).
אבל נראה לי שסיפורים של נשים אחרות (קרובות או זרות) לחיזוק כזה או אחר זה לא העניין.
על בסיס אותו הגיון, גם מחקרים מדעיים אפשר למצוא לשני הכיוונים, שמשכנעים את המשוכנעים...
(כרגע קראתי שוב את הדף בנושא פליק לילד שהחל ממאמר "מדעי" בזכות הכאות חינוכיות או משהו כזה)
פשוט תפעלי לפי צו ליבך.
-
אין_ייאוש*
- הודעות: 355
- הצטרפות: 23 נובמבר 2008, 09:29
- דף אישי: הדף האישי של אין_ייאוש*
שאלות בענייני פעוטות
יש איזה קטע לזכור את העצות בזמן אמת
הוי, בדיוק חשבתי לעצמי, שהיה הכי טוב אילו יכולתי להשיג לעצמי בשמת-לחשנית קטנה שתשב לי על הכתף דרך קבע...
העצות שלך כל-כך הגיוניות, אבל כשאני נמצאת בלב לבן של הסיטואציות, בדרך כלל אני לא יכולה "לעשות פוס" ולשלוף את דרך ההתמודדות הנכונה. אוף!
בינתיים מתרגלת ומתרגלת. מקווה שאני משתפרת לאטי...
ורציתי לשאול עד איזה גיל את מגדירה "תינוק"?
הוי, בדיוק חשבתי לעצמי, שהיה הכי טוב אילו יכולתי להשיג לעצמי בשמת-לחשנית קטנה שתשב לי על הכתף דרך קבע...
העצות שלך כל-כך הגיוניות, אבל כשאני נמצאת בלב לבן של הסיטואציות, בדרך כלל אני לא יכולה "לעשות פוס" ולשלוף את דרך ההתמודדות הנכונה. אוף!
בינתיים מתרגלת ומתרגלת. מקווה שאני משתפרת לאטי...
ורציתי לשאול עד איזה גיל את מגדירה "תינוק"?
-
תגובה_מומלצת_לבכי*
- הודעות: 1
- הצטרפות: 03 יוני 2012, 01:51
שאלות בענייני פעוטות
שלום בשמת,
אני אימא לראשון בן שנה וחצי. כדרך הטבע הוא הולך ומגלה שרצונותיו שלו לא תמיד תואמים את המציאות, ומגיב בבכי.
לכאורה שאלה טריוויאלית, אבל אולי יש לך המלצה - כיצד נכון להגיב: להסיח דעתו ממושא נפשו? לתת לו לבכות עד שירגע לבד ? לנסות להרגיע ולנחם? אני רוצה לגבש גישה עקרונית ולהתכונן לבאים בתור אינשאללה.
תודה
שבוע טוב.
אני אימא לראשון בן שנה וחצי. כדרך הטבע הוא הולך ומגלה שרצונותיו שלו לא תמיד תואמים את המציאות, ומגיב בבכי.
לכאורה שאלה טריוויאלית, אבל אולי יש לך המלצה - כיצד נכון להגיב: להסיח דעתו ממושא נפשו? לתת לו לבכות עד שירגע לבד ? לנסות להרגיע ולנחם? אני רוצה לגבש גישה עקרונית ולהתכונן לבאים בתור אינשאללה.
תודה
שבוע טוב.
שאלות בענייני פעוטות
הי בשמת
קראתי את תגובתך השניה ורק רציתי להגיד תודה רבה!!! בהחלט אנסה ליישם
שיהיה שבוע נפלא
קראתי את תגובתך השניה ורק רציתי להגיד תודה רבה!!! בהחלט אנסה ליישם
שיהיה שבוע נפלא
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
כיצד נכון להגיב
המממ. בתור שאלה כללית תשובת הבטן שלי היא: אין "נכון" - זו שאלה של הערכים שלך, הרצונות שלך וכו' וכו'. במה את מאמינה?
אבל אם את שואלת אותי, אז הגישה שלי אומרת - לעשות מה שצריך כדי לעזור לו לגדול כשהוא חווה אהבה וביטחון ומאמין ביכולתו להתמודד עם כל דבר.
לכן, התשובה מאוד מורכבת והיא דורשת בעיקר שני מרכיבים:
אז אנסה להציג את המורכבות על רגל אחת (כי אין לי זמן כרגע):
להסיח דעתו ממושא נפשו?
לפעמים זה באמת משהו שאנחנו האמהות עושות. מתי נכון לעשות את זה ומתי לא? זה כל כך תלוי בסיטואציה, במצב הרוח, בשאלה מהו מושא נפשו, בהערכה שלך לגבי מידת התיסכול, בלחץ הזמן וכו' וכו' וכו'. אי אפשר באמת לתת מתכון מדוייק. לכן אני רק אומרת, לפעמים אחת התגובות הנכונות כוללת גם הסחת דעת, אבל באופן כללי לא במקום אלא נוסף על הדרכים האחרות. או, אם הדרכים האחרות לא פעלו.
לתת לו לבכות עד שירגע לבד ?
אם הכוונה להתעלם מהבכי שלו, להתעלם ממנו, לא להתייחס אליו, ולתת לו הרגשה שאת אדישה וקרה כלפי רגשותיו - זה לא משהו שאני מציעה.
אם הכוונה להיות מסוגלת להכיל גם את הרגשות הקשים שלו (בכי, תיסכול, מצוקה, כעס) בלי להילחץ, בלי להרגיש מייד אשמה, בלי להיכנס למצוקה בעצמך, אלא להישאר מבינה ואוהבת שמכירה באופן רגשי עמוק בעובדה שמותר לבכות כשמתוסכלים, שזו תגובה טבעית, להיות מסוגלת להישאר יציבה ומאמינה ביכולת שלו להתמודד - אז זה אספקט שאני בעד לפתח ולחזק.
לנסות להרגיע ולנחם?
זה תמיד. אבל בגדול יש לי פה כלל אצבע, במיוחד כשמדובר בבן: בלי מלים!
כמה שפחות דיבורים.
כאשר הוא בוכה - פשוט לפרוש ידיים לחיבוק ולהישאר במצב שאת מזמינה אותו לקבל חיבוק חם של אמא עד שהוא בא אלייך (כמובן אם הוא כבר עלייך, במנשא למשל, אז אפשר גם לעטוף אותו בידיים). עדיף לא לקחת אותו אלא להזמין אותו בתנועת הגוף שלך ולחכות שהוא יבוא לקבל את החיבוק מיוזמתו. לתת לו להיות זה שפעיל, שבזמנו החופשי מגיע להתנחם.
וכל עוד הוא בוכה - לא לומר מלה. רק לחבק.
הרבה פעמים זה מספיק לגמרי. יש בכי מר, אוי אוי אוי, כל צער העולם! מגיעים עד אמא, מקבלים חיבוק (אמא מחבקת ושולחת אהבה וחום דרך המגע ולא אומרת אף מלה), ופתאום קסם: נרגעים והופ קמים לדבר הבא. עבר!
אם את רואה שהצער גדול ונרגע מאוד לאט וכולי - שוב, קשב קשב קשב - אז יש מקום להכניס מלים שמחברות אותו לרגשות שלו. למשל: "מאוד הצטערת שהבלון שלך התפוצץ". לא להגדיל את הצער, רק לציין בקצרה. אחרי שהוא מביע תגובה כלשהי על דברייך (במיוחד בגיל שהוא כבר ידבר), אפשר גם להגיד איזו מלה על העובדה שבלונים כמעט תמיד מתפוצצים, ולקרוא את "מעשה בחמישה בלונים" למשל.
או "נפלת וקיבלת מכה וכאב לך, כן" - שוב, מאוד ענייני אבל מבין אותו. נותן לו מלים כמו צער, כאב, כעס, תיסכול וכו', שמאפשרות לו לקבל את הרגשות שלו ולתת להם שם. אבל בלי להגדיל.
באופן כללי יותר חשוב מה שאת מרגישה בפנים, מעבר להבעת האהבה.
חשוב שתרגישי שלא חרב העולם - אבל תביני שבשבילו כן. בחייו הקצרים אין פרופורציה לחוויות, וכל תיסכול או צער או כאב הם "הכי גדולים בחיים" וקשה לו להכיל אותם בגופו הקטנטן.
חשוב שאת תהיי יציבה, מאמינה בכוחו, בוטחת, ותדעי בלבך שיהיה בסדר.
כמובן אין סיבה להוסיף לו תיסכולים חסרי סיבה, אבל החיים נותנים לנו כל יום המון תיסכולים בלתי נמנעים...
השילוב של אהבה וחמלה עם בטחון בכוחו להתמודד ועם מתן תגובה בפרופורציה ייתן לו ביטחון והוא בעצמו ילמד להתמודד היטב עם מה שבא.
פרופורציה פירושה - לא להגיב פחות מדי (שזה נותן הרגשה שהוא לבד בעולם ואף אחד לא אוהב אותו ולא איכפת לו), ולא להגיב יותר מדי (שזה נותן הרגשה שקשה משהו איום ונורא ושהוא חסר אונים וחסר ישע ולעולם לא יצליח להתמודד בכוחות עצמו).
לגבי אהבה, תחשבי גם איך היית מגיבה אילו זה היה קורה לחברה הטובה שלך:
אילו היתה נופלת ונחבלת ובוכה, היית עומדת שם כמו גולם ונותנת לה לבכות עד שתירגע לבד? בטוח שלא... היית משתתפת בכאב שלה ומנחמת אותה.
אילו החבר שלה היה עוזב אותה והיא היתה כולה בוכיה ומדוכאת, היית מסיחה את דעתה? אולי מתישהו בהמשך היית מציעה שתצאו לים או תעשו משהו נחמד אחר כדי שלא תשקע בדיכאון, אבל ברור שבתור התחלה היית עושה כמיטב יכולתך להרגיע ולנחם, נכון?
זה אומר שזו התגובה האנושית הטבעית לאדם אהוב, וכל התנגדות לתגובה האנושית האוהבת והטבעית אינה אלא מניפולציה שנולדה בחברה שלנו כדרך לאלף תינוקות וילדים לספוג יחס אכזרי, או חוסר יחס, מתוך גישות מעוותות של החברה המערבית.
המממ. בתור שאלה כללית תשובת הבטן שלי היא: אין "נכון" - זו שאלה של הערכים שלך, הרצונות שלך וכו' וכו'. במה את מאמינה?
אבל אם את שואלת אותי, אז הגישה שלי אומרת - לעשות מה שצריך כדי לעזור לו לגדול כשהוא חווה אהבה וביטחון ומאמין ביכולתו להתמודד עם כל דבר.
לכן, התשובה מאוד מורכבת והיא דורשת בעיקר שני מרכיבים:
- אהבה (-:
- קשב אליו, יכולת להתאים את עצמך למה שנחוץ לו ברגע זה, ברגישות אך בבטחון
אז אנסה להציג את המורכבות על רגל אחת (כי אין לי זמן כרגע):
להסיח דעתו ממושא נפשו?
לפעמים זה באמת משהו שאנחנו האמהות עושות. מתי נכון לעשות את זה ומתי לא? זה כל כך תלוי בסיטואציה, במצב הרוח, בשאלה מהו מושא נפשו, בהערכה שלך לגבי מידת התיסכול, בלחץ הזמן וכו' וכו' וכו'. אי אפשר באמת לתת מתכון מדוייק. לכן אני רק אומרת, לפעמים אחת התגובות הנכונות כוללת גם הסחת דעת, אבל באופן כללי לא במקום אלא נוסף על הדרכים האחרות. או, אם הדרכים האחרות לא פעלו.
לתת לו לבכות עד שירגע לבד ?
אם הכוונה להתעלם מהבכי שלו, להתעלם ממנו, לא להתייחס אליו, ולתת לו הרגשה שאת אדישה וקרה כלפי רגשותיו - זה לא משהו שאני מציעה.
אם הכוונה להיות מסוגלת להכיל גם את הרגשות הקשים שלו (בכי, תיסכול, מצוקה, כעס) בלי להילחץ, בלי להרגיש מייד אשמה, בלי להיכנס למצוקה בעצמך, אלא להישאר מבינה ואוהבת שמכירה באופן רגשי עמוק בעובדה שמותר לבכות כשמתוסכלים, שזו תגובה טבעית, להיות מסוגלת להישאר יציבה ומאמינה ביכולת שלו להתמודד - אז זה אספקט שאני בעד לפתח ולחזק.
לנסות להרגיע ולנחם?
זה תמיד. אבל בגדול יש לי פה כלל אצבע, במיוחד כשמדובר בבן: בלי מלים!
כמה שפחות דיבורים.
כאשר הוא בוכה - פשוט לפרוש ידיים לחיבוק ולהישאר במצב שאת מזמינה אותו לקבל חיבוק חם של אמא עד שהוא בא אלייך (כמובן אם הוא כבר עלייך, במנשא למשל, אז אפשר גם לעטוף אותו בידיים). עדיף לא לקחת אותו אלא להזמין אותו בתנועת הגוף שלך ולחכות שהוא יבוא לקבל את החיבוק מיוזמתו. לתת לו להיות זה שפעיל, שבזמנו החופשי מגיע להתנחם.
וכל עוד הוא בוכה - לא לומר מלה. רק לחבק.
הרבה פעמים זה מספיק לגמרי. יש בכי מר, אוי אוי אוי, כל צער העולם! מגיעים עד אמא, מקבלים חיבוק (אמא מחבקת ושולחת אהבה וחום דרך המגע ולא אומרת אף מלה), ופתאום קסם: נרגעים והופ קמים לדבר הבא. עבר!
אם את רואה שהצער גדול ונרגע מאוד לאט וכולי - שוב, קשב קשב קשב - אז יש מקום להכניס מלים שמחברות אותו לרגשות שלו. למשל: "מאוד הצטערת שהבלון שלך התפוצץ". לא להגדיל את הצער, רק לציין בקצרה. אחרי שהוא מביע תגובה כלשהי על דברייך (במיוחד בגיל שהוא כבר ידבר), אפשר גם להגיד איזו מלה על העובדה שבלונים כמעט תמיד מתפוצצים, ולקרוא את "מעשה בחמישה בלונים" למשל.
או "נפלת וקיבלת מכה וכאב לך, כן" - שוב, מאוד ענייני אבל מבין אותו. נותן לו מלים כמו צער, כאב, כעס, תיסכול וכו', שמאפשרות לו לקבל את הרגשות שלו ולתת להם שם. אבל בלי להגדיל.
באופן כללי יותר חשוב מה שאת מרגישה בפנים, מעבר להבעת האהבה.
חשוב שתרגישי שלא חרב העולם - אבל תביני שבשבילו כן. בחייו הקצרים אין פרופורציה לחוויות, וכל תיסכול או צער או כאב הם "הכי גדולים בחיים" וקשה לו להכיל אותם בגופו הקטנטן.
חשוב שאת תהיי יציבה, מאמינה בכוחו, בוטחת, ותדעי בלבך שיהיה בסדר.
כמובן אין סיבה להוסיף לו תיסכולים חסרי סיבה, אבל החיים נותנים לנו כל יום המון תיסכולים בלתי נמנעים...
השילוב של אהבה וחמלה עם בטחון בכוחו להתמודד ועם מתן תגובה בפרופורציה ייתן לו ביטחון והוא בעצמו ילמד להתמודד היטב עם מה שבא.
פרופורציה פירושה - לא להגיב פחות מדי (שזה נותן הרגשה שהוא לבד בעולם ואף אחד לא אוהב אותו ולא איכפת לו), ולא להגיב יותר מדי (שזה נותן הרגשה שקשה משהו איום ונורא ושהוא חסר אונים וחסר ישע ולעולם לא יצליח להתמודד בכוחות עצמו).
לגבי אהבה, תחשבי גם איך היית מגיבה אילו זה היה קורה לחברה הטובה שלך:
אילו היתה נופלת ונחבלת ובוכה, היית עומדת שם כמו גולם ונותנת לה לבכות עד שתירגע לבד? בטוח שלא... היית משתתפת בכאב שלה ומנחמת אותה.
אילו החבר שלה היה עוזב אותה והיא היתה כולה בוכיה ומדוכאת, היית מסיחה את דעתה? אולי מתישהו בהמשך היית מציעה שתצאו לים או תעשו משהו נחמד אחר כדי שלא תשקע בדיכאון, אבל ברור שבתור התחלה היית עושה כמיטב יכולתך להרגיע ולנחם, נכון?
זה אומר שזו התגובה האנושית הטבעית לאדם אהוב, וכל התנגדות לתגובה האנושית האוהבת והטבעית אינה אלא מניפולציה שנולדה בחברה שלנו כדרך לאלף תינוקות וילדים לספוג יחס אכזרי, או חוסר יחס, מתוך גישות מעוותות של החברה המערבית.
-
יעלפו_מהמושב*
- הודעות: 1247
- הצטרפות: 02 נובמבר 2007, 10:21
- דף אישי: הדף האישי של יעלפו_מהמושב*
שאלות בענייני פעוטות
אני יודעת ש נא לא לכתוב בו.
אבל אם את קופצת לכאן ויש לך רגע (או לאחרות) אשמח לסיוע
הגדול בן שנתיים ורבע הקטן פעלתן מאוד בן כמעט שמונה חודשים (כבר עומד ועושה שלל פעלולים אחרים, אני מציינת את זה כדי שתביני את האינטראקציה בינהם- אחד גדול, מיושב ומחושב השני קטן, פעלתן וקליל).
יש כל מיני מצבים באינטראקציה בינהם שגורמים לי לתהות- נניח, משחקים בסביבונים, הגדול לוקח לעצמו את כל הסביבונים ושומר אותם טוב טוב רק לעצמו. לקטן לא אכפת, הוא יכול באותה מידה לשחק בכל שטות אחרת שיש על השטיח, ויש, זה לא שהוא נותר חסר צעצועים. מצד אחד, אני נוטה לא להתערב, אם כולם בסדר, מה אכפת לי? מצד שני, הגדול יכול להפנים את הרעיון שהוא יכול לקחת לעצמו הכל כל הזמן? או שברגע שלקטן יהיה אכפת הוא יאלץ להפנים מציאות אחרת? אני לא כל כך רוצה שזה יבוא ממני, אבל אולי יש צורך בתיווך?
מצב אחר, שהתרחש הבוקר, הוא קצת יותר מסוכן, הקטן נעמד על השולחן בסלון כדי להגיע (אני אפילו לא זוכרת למה, אבל היה שם משהו, נניח אולי אפילו אותו סביבון מהסיפור הקודם). זה לא מצא חן בעיני הגדול והוא הוריד אותו מהשולחן (לקח יד אחת של הקטן, הוריד מהשולחן, הקטן התנדנד, לקח יד שניה של הקטן, הוריד מהשולחן ובום טראח, קטן נפל). בהתחלה, באינסטינקט, התעצבתי ואמרתי לגדול- תבקש סליחה מהקטן! אבל הגדול (ענק, שנתיים ורבע, כאמור) התחיל לבכות, והקטן בכה מהנפילה וקלטתי שאני עושה את הדבר הכי לא קשור ומועיל. אז הרפתי מהגדול, לקחתי את הקטן לחלון, הראתי לו דברים עד שנרגע. בנתיים הגדול הרפה גם הוא, והלכנו יחד לעשות משהו. אבל איך אני מבהירה לגדול שזו לא סיטואציה לגיטימית מבחינתי?
תודה!
אבל אם את קופצת לכאן ויש לך רגע (או לאחרות) אשמח לסיוע
הגדול בן שנתיים ורבע הקטן פעלתן מאוד בן כמעט שמונה חודשים (כבר עומד ועושה שלל פעלולים אחרים, אני מציינת את זה כדי שתביני את האינטראקציה בינהם- אחד גדול, מיושב ומחושב השני קטן, פעלתן וקליל).
יש כל מיני מצבים באינטראקציה בינהם שגורמים לי לתהות- נניח, משחקים בסביבונים, הגדול לוקח לעצמו את כל הסביבונים ושומר אותם טוב טוב רק לעצמו. לקטן לא אכפת, הוא יכול באותה מידה לשחק בכל שטות אחרת שיש על השטיח, ויש, זה לא שהוא נותר חסר צעצועים. מצד אחד, אני נוטה לא להתערב, אם כולם בסדר, מה אכפת לי? מצד שני, הגדול יכול להפנים את הרעיון שהוא יכול לקחת לעצמו הכל כל הזמן? או שברגע שלקטן יהיה אכפת הוא יאלץ להפנים מציאות אחרת? אני לא כל כך רוצה שזה יבוא ממני, אבל אולי יש צורך בתיווך?
מצב אחר, שהתרחש הבוקר, הוא קצת יותר מסוכן, הקטן נעמד על השולחן בסלון כדי להגיע (אני אפילו לא זוכרת למה, אבל היה שם משהו, נניח אולי אפילו אותו סביבון מהסיפור הקודם). זה לא מצא חן בעיני הגדול והוא הוריד אותו מהשולחן (לקח יד אחת של הקטן, הוריד מהשולחן, הקטן התנדנד, לקח יד שניה של הקטן, הוריד מהשולחן ובום טראח, קטן נפל). בהתחלה, באינסטינקט, התעצבתי ואמרתי לגדול- תבקש סליחה מהקטן! אבל הגדול (ענק, שנתיים ורבע, כאמור) התחיל לבכות, והקטן בכה מהנפילה וקלטתי שאני עושה את הדבר הכי לא קשור ומועיל. אז הרפתי מהגדול, לקחתי את הקטן לחלון, הראתי לו דברים עד שנרגע. בנתיים הגדול הרפה גם הוא, והלכנו יחד לעשות משהו. אבל איך אני מבהירה לגדול שזו לא סיטואציה לגיטימית מבחינתי?
תודה!
-
יעלפו_מהמושב*
- הודעות: 1247
- הצטרפות: 02 נובמבר 2007, 10:21
- דף אישי: הדף האישי של יעלפו_מהמושב*
שאלות בענייני פעוטות
הרגע קלטתי שביקשת שוב לא לכתוב פה. אני קשה. אם יש לך רעיון לאן להעביר- אני אודה לך...
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
שאלות בענייני פעוטות
גמדים קטנים, עורכות יקרות, אפשר לשנות את שם הדף ל - שאלות בענייני פעוטות ?
ואז נערוך את הפתיח וגמרנו.
)if you can't beat them, join them)
ואז נערוך את הפתיח וגמרנו.
)if you can't beat them, join them)
-
יעלפו_מהמושב*
- הודעות: 1247
- הצטרפות: 02 נובמבר 2007, 10:21
- דף אישי: הדף האישי של יעלפו_מהמושב*