איזה ספר אתם קוראים עכשיו

מאיר שלו גם אוהב את העברית, והאהבה הזאת מפעפעת לכל מה שהוא כותב, ומכניסה שם איזה עונג כזה.
פעם שמעתי אותו מספר איך ההורים שלו לימדו אותו ואת אחיו לקרוא בגיל ארבע בערך, כמו בחדר. ושהוא זוכר את זה כחוויה חיובית שפתחה לפניו עולמות חדשים.
תמיד אני נזכרת בזה כשאני קוראת על אנסקולינג.
(סליחה, זה לא קשור לדף)

בטהובן
מורד ורומנטיקן
כרך א
מאת רון וידברג.
של האוניברסיטה הפתוחה. קראתי עליו פעם ביקורת טובה והסתקרנתי, ואז ראיתי אותו במקרה בחנות וקניתי בגחמה - בטהובן מרתק בעיני - בלי לשים לב שזה כרך ראשון מבין כמה. עכשיו עברתי על הספרים שיש לי שעדיין לא קראתי ופתאום ראיתי אותו והחלטתי שהגיע הזמן.

ננסי דרו - סדרת ספרי מתח לילדים (קוראת מהספרים שהבת שלי לוקחת בספריה)
סתם כיף. לקרוא את זה כמו ילדה. ממש לא יצירת אומנות דגולה. ממש כיף.

את הורגת אותי
של אופיר עוז
מרענן...

החיוך האטרוסקי.
נפלא ביותר.

המשחק של אנדר נהדר. ההמשכים: קול המתים, קסנוסייד וילדי המחשבה. כולם מצויינים
ולדעתי הראשון אכן נהדר, אבל הסדרה הולכת ומידרדרת מהר כמו חולית, שהתחיל בתנופה והמשיך ב...תנופה מהירה למקום אחר. גרוע.
ובינתיים קראתי שלושה ספרים נפלאים!
סוף סוף קראתי את האחים לב ארי / אסטריד לינדגרן ספר ילדים כמו שהקוסם מארץ ים הוא ספר ילדים, ודומה לו באיכויותיו המעניינות.
עדיין לא עיכלתי אותו, יש בו רבדים רבים וחלקם מטרידים למדי.
השני הוא אלים אמריקאים / ניל גיימן, שעוסק בתמות שמעסיקות אותו תמיד (מה קורה לאלים כשמפסיקים להאמין בהם, למשל, או איך להכניס כמה שיותר ציטוטים והתייחסויות לכמה שיותר מיתולוגיות בספר אחד) וסוחף יותר מרוב הספרים שלו (אם כי כאן אין יותר מדי רבדים. פשוט ספר שכיף לקרוא).
את השלישי התחלתי ממש היום: גפרורים שרופים / יהושע בר יוסף
ולא הצלחתי להניח מהיד. הוא מצייר בשפה מעניינת וטעימה תמונות קצרות וריאליסטיות של חיי משפחה וחיי אנשים בודדים.

<אחרי חודשים שלא הצלחתי לקרוא כלום, פתאום כזה מבול! מי היה מאמין שיש לי תינוקת שמסרבת לישון?>

שליחה על ידי מי_מה* » 29 מאי 2009, 10:06

קראתי עכשיו במהירות שיא (בשבילי) של 4 ימים ותיכף התחלתי לקרוא עוד פעם את המדריך לאם הגרועה של קייט לונג.
אחלה ספר, קריא, קליל ומלא אהבה לנשים. אני אפילו אצטט (אל דאגה, אין כאן ספוילר):
"מה הסיפור הזה עם ילדים? הייתי נשכבת לפני חשמלית ברחוב בשביל שרלוט בלי לחשוב פעמיים, אבל רוב הזמן מתחשק לי לחבוט לה בראש במכשיר קהה. כל האמהות מרגישות ככה?"

רות ל. אוזקי/שנת הבשרים שלי
סוחף, התחלתי אתמול אחה"צ, סיימתי ב 04:15.. ועכשיו אני סחוטה וטרוטת עיניים ושוקלת להפסיק לאכול בשר לא אורגני (לא שזו הכוונה המוצהרת של הספר)
מי היה מאמין שב50 העמודים הראשונים שקלתי להניח אותו מידיי

שנת הבשרים שלי בהחלט מטלטל.... ובכלל כתוב נפלא, החצי יפנית הזאת שנוגעת בלבה של יפנית אומללה אי שם
דווקא עם הדמויות המוזרות והלא-שלמות שיש באמריקה...

קוראת את מידלמארץ' עכשיו.
מתענגת.
זה קורה באנגליה, עם ניחוח ג'יין אוסטיני, חוטי התחרה נשזרים באיטיות באיטיות באיטיות, עם הומור אנדרסטייטמנטי אנגלי דקיק.
בעיקר בפקקים ובדקות גנובות. ודווקא צריך לספר הזה אורך נשימה וזמן קריאה לא מקוטע.
מקוה ליצור זאת, את הזמן הלא מקוטע.

קוראת את מידלמארץ' עכשיו.
קראתי לא מזמן וממש נהינתי ממנו. הוא באמת קצת מזכיר ג'יין אוסטין.

אש ידידותית

קראתי את יער נורווגי - ממש עצוב! כתוב יפה אבל מאוד התעצבתי. לא הצלחתי להחליט אם הסוף אופטימי או פסימי..

סיימתי את המנדולינה של קפטן קורלי (נראה לי שככה תרגמו, קראתי באנגלית).
ספר יפה, מצחיק וגם קשה ומדכא. מסוג הספרים שלא שוכחים.

בדיוק עכשיו מסיימת את קפקא על החוף (יש לי עוד כמה עמודים. ששש.. .אל תגלו את הסוף)וגם אני נתקפת עצב

^{(אני זו שסיימה למעלה את יער נורווגי)}
אולי טוב שבאופן היה בחופש?

אבל זה לא קשור, בסופי שבוע האחרונים אני קוראת ספר בסופשבוע. שבוע שעבר קראתי את שלושה סוסים לארי דה לוקה. אני מאוד מאוד אוהבת אותו.

נוכרייה. (OUTLANDER אני חושבת)
מרתק (עדיין לא תרגמו את ההמשכים... )-: )
ץ

המצפן הזהוב מקסים

המצפן הזהוב מקסים
נכון. סדרה מהפנטת.

גלנקיל - מותחן כבשים.
חמוד, מצחיק, קצת מותח, עם תובנות פה ושם.
אני מעתיקה קטע שמהווה תיאור מצויין למה שקורה לילד בבית ספר כשמנסים ללמד אותו דברים לא מעניינים. אחד הכבשים (מלמות) עזב את העדר מזמן ועכשיו חזר. הוא מנסה ללמד את הכבשים להתרכז בעזרת אימונים אינסופיים וזה מה שקורה לכבשים:
לא כל הכבשים למדו אותו יום אחר הצהריים את "אמנות הריכוז הדקה כנחיריים והמרקיעה לשמיים", כמו שכינה זאת מלמות, אבל כל הכבשים למדו משהו.
מוד למדה שהיא יכולה לישון באור יום בעיניים פקוחות, מופל למד שאפשר לפעמים להחזיק מעמד כל אחרי הצהריים בלי ללחך עשב, שרה למדה איך אפשר להבריח זבובים ברעידות ורטיטות של כל מיני שרירים ובלי לנענע את האוזניים, והיידי למדה להיות בשקט.

ערמה של ספרי "רומן-מסתורין" משנות ה60 וה70
יש בהם קלילות טיפשית ותמימות שחסרה לי ביום יום.

אשמח לשלוח בדואר ולהעביר אותם הלאה למעונינות/ים

"צעירה בלונדינית בחליפה תכולה המתינה באולם -ההמתנה. עדינה היתה וזכה-למראה, עינה כחולות ועגולות, שערה זהוב ועורה חכלילי. חוטמה הקטן, הסולד, כמו צויר בידי צייר של ספרי ילדים. היא היתה חמודה."

התום של שנות השישים, תחילתו של סיפור רצח, ועדין התחושה נעימה וחמודה, ולא רק בזכות העור החכלילי

עזאזל מותחן של בוריס אקונין.
חביב אבל לא משהו...
טיפטיפונת טיפטיפונת מזכיר את הכתיבה של בולגאקוב, בצל חיוור שלה.
למרות שכתבו עליו גדולות ונצורות, לא נכבשתי...

עפיפונים - רומן גארי...קצרה היריעה מלתאר את היצירה מחממת הלב והנוגעת הזו...מומלץ מאד .

גלנקיל - מותחן כבשים.
אהבתי אותו מאד!

סיימתי היום את persuasion של ג'יין אוסטין, בפעם ה--- לא יודעת... לפחות חמישית, פחות מוכר אבל מצויין, לא יודעת איך קוראים לו בעברית, והאם בככל תרגמו אותו.

ובלי קשר, את "כל בית צריך מרפסת" ממש לא אהבתי, למרות שהוא מאוד קריא, הגיבורה עיצבנה אותי יותר ויותר עם התקדמות הספר

גלנקיל מעולה!

הספר הראשון בזוג השלישי של "שבט דב המערות" (ציידי הממותות)- מרתק לקרוא את זה, ברמה האנתרופולוגית. גם שונה לגמרי ממה שקראתי כשהייתי טינאייג'רית בזמנו...
וגם את An Omnivore's Dillema של מייקל פולן. שווה!

persuation של ג'יין אוסטין, בפעם ה--- לא יודעת... לפחות חמישית
כן הוא תורגם, כי בפעם הראשונה (מבין כמה וכמה...) שקראתי אותו, זה היה בעברית. אני לא זוכרת איך קראו לו. מדי פעם אני חוזרת לאוסטן לצורכי רגיעה ונחמה, למשל בימים אלה ממש (לכן קפצתי...).
(בדקתי: "הטית הלב").

_גלנקיל - מותחן כבשים.
אהבתי אותו מאד!_ גם אני. וגם את persuation.

השבוע סיימתי לקרוא את ספר יום הדין של קוני וויליס, ספר משובח ביותר. וויליס נחשבת לסופרת של מדע בדיוני, והספר הזה מוגדר מדע בדיוני, ויש בו נסיעה בזמן (והוא מתרחש רק באמצע המאה הנוכחית - וראה אור בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת), אבל זה שולי לעלילה. לא יכולתי להניח אותו מידי עד שסיימתי.

סיימתי את הביתה של אסף ענברי. ספר חדש שהדמויות בו הן חברי הקיבוץ שבו אני גרה. את רובן אמנם לא הכרתי, אבל למדתי עוד על הקיבוץ.
הספר מקסים ומשעשע- במיוחד לקיבוצניקים בהווה ובעבר.

הביתה של אסף ענברי.
הו, הוא ברשימה שלי. קראתי את סדרת הכתבות המקסימה שהוא פרסם בנושא ב"הארץ" לפני כמה שנים. מרגש.

שליחה על ידי שני* » 17 יולי 2009, 17:39

ממש מתחילה את הסיפור שאינו נגמר. הגיע הזמן, חשבתי לעצמי..
מאד אוהבת את מיכאל אנדה- את מומו וג'ים ונהג הקטר.סופר ילדים מופלא. איכשהו היה לי קשה לגשת לספר הזה,אספר איך היה.

לשם שינוי ספר שמתאים גם לגברים (ואולי בעיקר?), אבל מתאים מאוד לאמהות שמכורות לאינטרנט ולא מספיקות אף פעם לקרוא שום דבר. קוראים לזה קליסטו, מאת טורסטן קרול, בהוצאת כתר. זו פארודיה על אמריקה והמלחמה בטרור וכל זה, וזה סיפור על בחור תמים וקצת אהבל שנתקע עם המכונית שלו באיזה חור, נכנס לבקש עזרה ומסתבך עד האוזניים. וזה מותח אש ואי אפשר להפסיק.
בתרגום מ-עו-לה של עידית שורר.

לאמהות מניקות באשר הן- "הסודות של אגם טמפלטון", "מחלת האבנים"ו"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים". 3 ספרים שהספקתי לקרוא אגב הנקה בלתי פוסקת של נוקי שחוגגת כרגע חודשיים להוסדה. ספרים מהסוג החביב עלי (אם כי שונים זה מזה בתכלית) מלאי שמחת חיים, אהבת אדם ויופי. התוספת המושלמת לחלב אם

שאהבה נפשי של גיל ראבן.
במקביל התחלתי את האפיפיורית יוהנה .

חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו - ספר מדהים ומטלטל כתוב בשפת רחוב מג'ויפת. מלא חום אנושי ותקווה לצד רוע אנושי וחוסר תוחלת.
ספר שאפשר לקרוא אותו בשלושה ימים אבל אחר כך חושבים עליו עוד חודש לפחות.

אני קוראת עכשיו שלושה ספרים במקביל - במיטה את כל כתבי ג'ין אוסטן (כמו שאני עושה אחת לכמה שנים); בסלון את דילמת השפע של מיקל פולאן על תעשית המזון - מרתק, ואצל החבר שלי את צייד בודד הוא הלב של קארסון מק'קלרס - מקסים.

צייד בודד הוא הלב - וווו. יש לי נוסטלגיה. אמא שלי תמיד דיברה על הספר הזה כספר חובה.
ואף פעם עוד לא קראתי....

אלטר זה לא יפה מה שאת עושה כאן. אנחנו בקושי גומרות ספר בשנתיים ואת קוראת לנו פה שלושה במקביל ובאה לספר לחבר'ה?!

ועכשיו אני בסיום של מושבות האבן - הספר החמישי בסדרת שבט דב המערות. תיאור של חברה פריהיסטורית מטריארכלית עם האמונה באלה האם והחגים המיוחדים לה, מפגשי הקיץ של שבטים שונים והחיים עם הטבע. אני חושבת שכבר המלצתי כאן על כל הסדרה.

שליחה על ידי מיכל* » 19 יולי 2009, 08:03

האבודים של דניאל מנדלסון.
ספר מרתק מאוד על משפחה (קרובים של הסופר) שאבדה בשואה.

גמני דוגלת בשיטת ה'ספר בכל פוקיישן'.
שיטה מנצחת בעיניי!
כי בכל חלק מהיום אני במקום אחר...לפעמים מניקה במיטה, לפעמים מוצאת עצמי מניקה או צריכה להיות בסלון/ מטבח וכמובן שיש את המחשב, כך שהספרים בהחלט פזורים ברחבי הבית.
ממליצה בחום, שיטה מעולה לאמהות בתנועה

אנחנו בקושי גומרות ספר בשנתיים ואת קוראת לנו פה שלושה במקביל ובאה לספר לחבר'ה?!
תשמעי, אני קוראת אובססיבית. אני קוראת כל הזמן: פרסומות דרכים, עיתונים, שלטים, כתובות על מכוניות, "אני דופן ההרמה הטובה בעולם מבית ש. וש. פכטר", הכל! לגבי לספר לחברה, ראשית אין לי הרבה מעללים אחרים להשויץ בהם, אז גם את זה תמנעי ממני? ושנית, קיומו של הדף הזה מהווה בקשה לחלוק. אני בכלל נחמדה.

אני נדחפת כאן לומר שגמני קוראת אובססיבית.
אני רגילה שאני הקוראת הכי מהירה בסביבה.
פעם הייתי במפגש נורא כיפי של נשים לקויות שמיעה, והיה לנו משהו לקרוא במפגש.
פתאם ראיתי שכולם גמרו לקרוא לפני וביחד איתי. משהו לא רגיל.
ואז נפל לי האסימון.
אנחנו חייבות לקרוא מהר מהר, זה הישרדותי אצלנו.
זו האינפורמציה שיש לנו על מה שקורה, נייר פה, מודעה שם, וזה מסדר לנו את העניינים שפספסנו.
<סליחה על ההידחפות פשוט נורא בא לי ולא התאפקתי>

הדרך של מקורמק מקרתני מעולה ומרתק

"אני דופן ההרמה הטובה בעולם מבית ש. וש. פכטר"
בדיוק.
גם אני.
ממש כך.
נכון שכשהייתן ילדות, הייתן דוחפות משהו לקרוא מתחת לנעליים, בזמן ששרכתן אותן?

(סיימתי את הלב הנבון של ג'ק קורנפילד, ומתחשק לי לקנות אותו במתנה לכל מי שאני מכירה)

אני דופן ההרמה הטובה בעולם מבית ש. וש. פכטר
פחח.
המרכב יוצר על ידי מריומה, מותק.
ש. וש. פכטר זה מה-זה פאסה!
<חושבות שאם הן קוראות ספרים הן לא עמות. פחחח.>

~<בכלל לא ידעתי שיש אנשים שלא קוראים את הדברים האלה.>
<מה? זה מוזר?>
<שוין, עוד אחד.>~

נכון שכשהייתן ילדות, הייתן דוחפות משהו לקרוא מתחת לנעליים, בזמן ששרכתן אותן?
חופשי.
וכל הספרים שהחזרתי לספריה עם דפים שנדבקים מרוטב עגבניות? הראש לכיוון הפסטה, העיניים הצידה.

כל יום.
או לשירותים?

או... לכל מקום בעצם.

בכלל לא ידעתי שיש אנשים שלא קוראים את הדברים האלה
יש ויש.

<בכלל לא ידעתי שיש אנשים שלא קוראים את הדברים האלה.>

אני כזו. ככה גדלתי עם אב ואם ואחים שקוראים ללא הפסקה כול אות ותג.
ואז הכרתי את בעלי, שלא הרשה לי לקרוא בזמן שאני אוכלת, טען שזה מנהג סוציומטי להפליא והפסקתי.
ואכן יש משהו בדבריו, היום כשאנו אצל הורי זה ממש מפריע לי שכולם קוראים כול הזמן- 4 אנשים שותים קפה של בוקר וקוראים ומדברים בו זמנית...

חחח אני לא הפסקתי למרות שזה סוציומטי. אם אני לא קוראת בזמן האוכל, לא מתעכל לי טוב.

הדרך של מקורמק מקרתני מעולה ומרתק
לגמרי לגמרי לגמרי

וויי, זכרונות מהילדות- ספר באוכל, בשרותים, הרחוב...
ועכשיו ההנקות שזה ה-תרוץ הכי טוב לקריאות ארוכות (אפילו שהיא יונקת קצר. שששששששש.......אל תגלו

)

אכן, צריך לשווק את שיטת ה"ספר לכל לוקיישן" D-:
למרות שאצלי הם גם פזורים, בד"כ האיש נשלח בערך 5 פעמים ביום להביא לי את הספר מהמיטה לסלון וחוזר חלילה.
אז מדי פעם אני מעיינת ב- eats, shoots and leaves (הוא נע בין חדר השינה לשירותים) , ספר חמוד על ניקוד.

הכוכב הראשי בימים אלו הוא ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם של הרוקי מורקמי , שאני חייבת להודות שהרבה זמן לא רציתי לקרוא את הספרים שלו מכיוון שהרבה קוראים-פלצנים שאני מכירה נשאו את שמו לשווא, וכנראה פיספסתי בגדול כי הוא כותב באופן שפשוט מושך אותך פנימה.

ושוכב בסלון משום מה - גילוי עריות של אנאיס נין , חלק מיומנה הלא מצונזר על מערכות היחסים המתוסבכות שלה. משעמם מוות. נראה לי שקניתי את הספר רק כי הזכירו אותו בבנות גילמור פעם...

בכלל לא ידעתי שיש אנשים שלא קוראים את הדברים האלה
אני מכירה מישהי שבזמן הלימודים שלה היא לא הבינה איך כולם יודעים את הציונים של הבחינות עד שהיא קלטה מתישהו שהציונים מתפרסמים על לוח המודעות. היא פשוט היתה עוברת לידו ולא מעלה על דעתה לקרוא את המודעות.

אנחנו הבנו שזו אכן אהבת אמת כשגילינו ששנינו קוראים אפילו את המכרזים בעיתון (המסמכים הרלוונטיים יוצגו בין התאריכים X וY במשרד מהנדס העיר וכו')
יש גם יופי של מחסנים להשכרה באזור התעשייה גבעת שאול בזמן האחרון (-:

מצטרפת להמלצה על האבודים
הוא פשוט כותב מקסים. אבל דילגתי על כמה עדויות של ניצולי אקציות (בכל זאת מניקה פה תינוקת רכה, והספר מספיק עצוב וקשה גם בלעדיהן)

eats, shoots and leaves
חמוד!!!
יש גם יופי של מחסנים להשכרה באזור התעשייה גבעת שאול בזמן האחרון

ואתמול קיבלתי במתנה מהחבר שלי את אי סדר מוסרי של מרגרט אטווד האהובה עלי, ובקרוב צריך להגיע בדואר דוקטרינת ההלם של נעמי קליין, ואז אמצא את עצמי קוראת חמישה ספרים במקביל. אני חוששת שאין לי מספיק לוקיישנים.

אנונימי

לקראת הסוף של "קרא לי אמא" מאת יעל אופיר.
יעל מתארת איך בטיפולה, ילד אוטיסט הופך להיות ילד רגיל.
תיאור מפורט עם מידע בנושאי התפתחות שלא כולם בהכרח יודעים.
מאד מעניין. גם למי שאין לה ילד אוטיסט.

אפשר לפתוח דיון ב"אנקת גבהים"? מה זה הדבר הזה? למה אפילו מרגרט אטווד כותבת שזאת יצירת מופת?
(גמרתי לפני שבוע את התרגום העדכני והדי-גרוע שקניתי בשבוע הספר).

מומלץ מהשבועות האחרונים: "חצי אח". ספר סקנדינבי (כבר החזרתי אז אין לי פרטים יותר מדויקים), עבה וגורם לשקוע בו. עשיתי בשבילו הפסקה די ארוכה מ"רובים, חיידקים ופלדה".
מומלץ מאוד אף שטרם גמרתי אותו: "רובים, חיידקים ופלדה" (תודה ל במבי ק, שגרמה לי לקרוא אותו, וגם, סופסוף, את "ישמעאל", בדף המצוין שלה שבטח יש כאן מי שיכולה לאתר אותו).
ועכשיו מככב בהפסקה מהספר הנ"ל (כן, "רובים, חיידקים ופלדה", וכן, הוא מומלץ וקריא אף שאני קוראת אותו בהפסקות): "קרוב להפליא ורועש להחריד". מאת החצי השני של ניקול קראוס (לא סובלת אותם: גם יפים, גם כותבים מעולה, גם ניו-יורקים וגם זוג יונים).

חוץ מזה אני קוראת ספרי ילדים-ונוער יסודית למדי, ועכשיו שיש לי מנוי בספרייה אני מצליחה לקרוא גם את אלה שקשה להשיג, אז היבול של השבועות האחרונים - "מדיקן" ו"מדיקן והספוגית מיוניבקן", שני מופלאים של א' לינדגרן; "קיץ מסוכן בעמק המומינים", ט' ינסן; ו"נעלי בלט" המאכזב של נ' סטריטפילד.

ובשירותים, כשאני נתקעת בלי הספר העיקרי שאני קוראת באותו זמן, מחכה לי בנאמנות כבר כמה חודשים "טאנטרה, ההבנה העילאית" של בהאוואן שרי רג'ניש (הוא אושו?).

אפשר לפתוח דיון ב"אנקת גבהים"?
ספר נוירוטי ומוזר, המניעים של הדמויות לא ברורים.

אנונימי

לי בשירותים מחכה "בין היורים לילדים" של חיים גינות. פרופסור? ד"ר? חיים גינות.
זה שהיה המורה של פייבר ומייזליש.
רוב הספר - מעולה.
אבל מה, מדי פעם, יש נושאים שהוא דעתן לגביהם, ושדעתו שונה משעתי, כך שהוא מעורר בי בין גיחוך, להתנגדות לכעס.
כמו בנושא לינה משפחתית

אנקת גבהים קראתי בגיל התיכון.
יותר מדי מזמן מכדי שאזכור משהו, רק שאהבתי. קראתי ללא הפסקות פחות או יותר.
מאידך, רק בשנים האחרונותלמדתי שאם מתחילים לקרוא ספר והוא לא מעניין אותי, מותר לי לעזוב אותו באמצע.
עבורי _אצלנו בפולניה...) זה ממש נס

והו, כמה שאני אוהבת את לינדגרן ואת ינסון - בטח כבר כתבתי את זה כמה פעמים.

"קרוב להפליא ורועש להחריד". מאת החצי השני של ניקול קראוס (לא סובלת אותם: גם יפים, גם כותבים מעולה, גם ניו-יורקים וגם זוג יונים).
בדיוק! ושמת לב לדמיון המדהים בסגנון הכתיבה שלהם? (קיצור תולדות האהבה ומה שאת קוראת)

_לי בשירותים מחכה "בין הורים לילדים" של חיים גינות. פרופסור? ד"ר? חיים גינות.
זה שהיה המורה של פייבר ומייזליש.
רוב הספר - מעולה._
לפני חודשיים הייתי במפגש אצל קרובי משפחה ונכנסתי להיניק בחדר שהזמן קפא בו לפני 20 שנה בערך. בין כל מיני ספרים ארכאים מצאתי את בין הורים לבני עשרה של אותו חיים גינות. קראתי קצת ונורא רציתי לבקש אותו בהשאלה. לא יודעת למה לא היה לי אומץ. קיצורו של דבר: הוא הרבה יותר טוב מהעיבוד הפייברמייזלישי.

התחלתי לקרוא את המוות חשוב לחיים של אליזבת קובלר-רוס. בהתחלה יש תובנות חשובות על הקשר עם אנשים הנוטים למות, והגישה הישירה ונטולת הטראגיות שלה מאד מרעננת. אבל ההמשך עוסק באינטנסיביות בחיים שלאחר המוות, מלאכים, חוויות מיסטיות וחוץ-גופיות ועוד. אין ספק שקל יותר לפתח גישה קלילה למוות, כשמאמינים שהמתים הולכים לעולם שכולו טוב, שם יתאחדו עם כל יקיריהם שמתו לפניהם.
חשבתי שזה טקסט קלאסי, אפילו אקדמי, כך שנשארתי בפה פעור.

קנייה מרגשת של שבוע הספר שעדיין מחכה על המדף: בית לנפש

נטשתי את ואז הגענו לסוף המשמים עד מוות של ג'ושוע פריס, על חיי משרד בחברת פרסום.
סיימתי את עיקול בנהר היפהפה, כמו כל הספרים שיצא לי לקרוא של נאיפול - הפעם ספר על אפריקה. בעיני מדכא למדי, אבל האמת היא שרוב מה שקראתי על אפריקה מדכא אותי, מצטיירת לי תמיד כיבשת אכזרית וחסרת רחמים.
ושבתי אל מובי דיק בתרגום הישן. טרם הפלגנו.

ספר מבריק !
קצת לרענן את תחום ההורות ולפתוח את המחשבה המקובעת.
מחשבות על צילום
מעולה

_מאידך, רק בשנים האחרונותלמדתי שאם מתחילים לקרוא ספר והוא לא מעניין אותי, מותר לי לעזוב אותו באמצע.
עבורי אצלנו בפולניה...) זה ממש נס
באיזה ספר זה שהוא קורא את הסופים של הספרים שאמא שלו לא מסיימת? אה.. בביתו במדבר..

אני קוראת עכשיו את איזון עדין ספר עב כרס, על כמה דמויות עניות מרודות בהודו. די מדכא, אבל מעניין. מזכיר כמה החיים שלי בעצם טובים.
ובאותו עניין, לגבי מי שכתבה פה לעיל שלא נהנתה מ המנדולינה של קפטן קורלי, אני לא בטוחה שצריך להינות מכל ספר, כלומר, לפעמים מה שמפיקים הוא משהו אחר, נניח, מבט אחר על החיים שלנו או תובנה או הבנה.

אני קוראת ספרי ילדים-ונוער יסודית למדי,
גם אני! ואני ממליצה מאוד מאוד על שני ספרים בספרית מרגנית: גלגל על הגג של מיינדרט דה יונג ו ילדת הגבעות של אלואיז מקגרו. חוץ מזה גם על רסמוס והנודד של אותה לינדגרן האלמותית. (טוב, יש לי עוד רשימה אז אולי אני פשוט אכתוב לך בדף בית)
אני לא בטוחה שצריך להינות מכל ספר, כלומר, לפעמים מה שמפיקים הוא משהו אחר, נניח, מבט אחר על החיים שלנו או תובנה או הבנה.
נכון אבל אצלי הנאה מספר היא בדיוק אותו מבט אחר על החיים ולאו דווקא תחושת שמחה או בידור. ספר שלא נהניתי ממנו הוא ספר שלא התחברתי אליו, הוא לא העשיר אותי.

"מדיקן" ו"מדיקן והספוגית מיוניבקן", שני מופלאים של א' לינדגרן; "קיץ מסוכן בעמק המומינים", ט' ינסן_ נהדרים ובכלל _הו, כמה שאני אוהבת את לינדגרן ואת ינסון מי יתן ואתגלגל להיות טרול נחמד ביערות סקנדינביה (גם בת שודדים שמחה וששון יהיה בסדר, כל עוד יהיה מי שישיר לי את שיר הזאב לפני השינה)

ספר נוירוטי ומוזר, המניעים של הדמויות לא ברורים.
לגמרי. וזה לא עניין של תרגום- קראתי בשפת המקור. ספר הזוי

באיזה ספר זה שהוא קורא את הסופים של הספרים שאמא שלו לא מסיימת? אה.. בביתו במדבר..
ישר הזכיר לי את א. קסטנר (אהובי משכבר) שכותב שלקפוץ קדימה ולקרוא את הסוף של הספר זה כמו ילד שמוצא ופותח בסתר את מתנות החג. כשהחג מגיע הוא לא מופתע, והוריו מרגישים בזאת ומתאכזבים, וכל חדוות הגילוי וההנאה שבנתינה נהרסות... אנלוגיה גאונית.

איזון עדין הא אחד הספרים הטובים שקראתי מימי. איזה סיפור! איזו עלילה! איזה דמויות! איזה כישרון!
רק מה, לא לבעלי לב חלש. זה נכון.

קראתי שוב אחרי המון שנים את אפריקה אפריקה של תמר גולן, וליד זה את זכרונות מאבי של אובמה.
והרגשתי איך הזמן עבר, וכמה מורכב ורב מימדי כל השחור-לבן הזה.
וכמה הכל קשור זה בזה.

איזון עדין הא אחד הספרים הטובים שקראתי מימי. איזה סיפור! איזו עלילה! איזה דמויות! איזה כישרון!
נכון
אני חושבת שאפילו המלצתי עליו בדף אילה א כותבת לילדים

אני סיימתי לקרוא שוב את סדרת מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה של דוגלאס אדמס, אחרי הרבה שנים.
בנתיים ההסבר שלו ליקום הכי נראה לי.

לא הכל ממש מעכשיו אבל בכמה חודשים האחרונים:
החיים הסודיים של הדבורים של מונק סו קיד וגם כסא בת הים של אותה סופרת. הראשון (הסרט רץ עכשיו בקולנוע) נחמד - מציג את בעית אפלית השחורים במאה שעברה באמריקה, אבל נחמד וקליל. כמעט היה לי קליל מידי. קצת כמו ספר לבני הנעורים. השני - מיותר היה לי.
צילה של הרוח - אהבתי למרות ההתחלה הכבדה.
חמדת של טוני מוריסון - מרתק אבל קשה.
חומצה גופריתנית של אמלי נותומב - גאוני. נקרא בשלוק אחד.
וגם - עוד שני ספרים מעולים שלה ששכחתי את שמם S-:
עכשיו הולכת להתחיל את חיי פיי, את האי של סופיה ואת בתה של יונקת הדבש אחד אחד.פרטים בהמשך .

אוי, האי של סופיה מזעזע בעיניי

האי של סופיה אני התרגשתי ממנו,יש בו מעט רגשנות נשית,כמו שלפעמים אני אוהבת...

חיי פיי מקסים.

ממליצה בחום על "עוברת אורח בדממה"-ספר מסע של אשה צרפתייה שנוסעת לסין ללמוד קליגרפיה מהמורים האמיתיים
מרתק מרגש - אני מניקה וחרוכת מוח שכמותי-נאחזתי בספר ובלעתי אותו-אולי דדוקא בגלל שהוא מוציא מהיומיום המייגע
הוצאת אסיה

חיי פיי מקסים.
ואת טוני מוריסון אני אוהבת מאד, אבל אין ספק שקשה.

_איזון עדין הא אחד הספרים הטובים שקראתי מימי. איזה סיפור! איזו עלילה! איזה דמויות! איזה כישרון!
נכון
אני חושבת שאפילו המלצתי עליו בדף אילה א כותבת לילדים_

אני מקווה שלא המלצת לילדים לקרוא אותו S-:

אני קורא את האוטוביורוקרטיה של אחיאסף הצילוני, "איך הנהגתי את אגף המשכורות בעירית גדרה לפרודוקטיביות פוזיטיבית"

(ותוויות של מוצרי קוסמטיקה בסופר)

ואני סיימתי אתמול את הרומן ההיסטורי-פוליטי "מי אמר אני ולא קיבל?" של הללויה וושינגטון, צאצא לעבדים ומרצה בתנ"ך המקוצר של ידיעות הוצאה לאור

(ותו לא)
(וכל יום אני קורא את מה שכתבתי אתמול ביומן. אני מציץ לי. ניתן לומר שאני סובל מאוטו-מציצנות. או נהנה, בעצם)

Freakonomics
Iron John

טוב, סיימתי את איזון עדין ואני לא ממליצה לקרוא אותו. הוא כתוב טוב והכל, אבל זה פשוט מזוויע ומדכא מדי.

אתמול מצאתי את עצמי בוכה - בדמעות והכל - מול צייד בודד הוא הלב{{}}. החבר שלי אמר שאם ככה, הוא לא יתן לי לקרוא את הדרך של קורמאק מקארתי{{}}. אז כנראה שגם איזון עדין לא בשבילי.

(הוא: מיק?
אני, בדמעות: באבר.)

גם אני מצאתי את עצמי בוכה - בדמעות והכל - מול צייד בודד הוא הלב
וגם קראתי את הדרך של קורמאק מקארתי זה ספר מדהים, מצמרר ומדכא כאחד. לא לבעלי לב חלש.

אה, וגם
ממליצה בחום על "עוברת אורח בדממה"-ספר מסע של אשה צרפתייה שנוסעת לסין ללמוד קליגרפיה מהמורים האמיתיים
ספר נהדר, נהדר. לא יכולתי לעזוב אותו.

מונו לוגית{{}}, באבר?..