פרידה קשה

איך עוברים את התקופה הקשה לאחר שבני זוג מחליטים להפרד, אך עוד לא ממש נפרדים?
איזה מערבולת של תחושות...

מצד אחד יש פחדים, כעסים, ציפיות, לבטים... מצד שני יש את הרצון שהכל ישאר על מי מנוחות, דורכים על ביצים ומשתדלים לרצות (מה שכנראה גרם לחלק מן הבעיות מלחתחילה...).
יש הרבה החלטות כואבות שצריך לקבל ביחד, אך נמנעים מלדבר עליהם כי זה כואב.
דווקא אני, שבדרך כלל רגשנית, מוצאת את עצמי חושבת באופן לוגי וריאלי. והוא, הלוגי והריאלי שבינינו, נהיה מאד רגיש ומופנם. ואז יש לי תחושה שאני מכאיבה לו עוד יותר כל פעם שצריך לקבל החלטה.
אבל מה לעשות - צריך לקבל בחלטות!!!
אכן הפרידה היא קשה

יש לי תחושה שאני מכאיבה לו עוד יותר כל פעם שצריך לקבל החלטה.
זה מנגנון בריחה מצוין, כל כך לפחד להכאיב לו. גם אני מוצאת את עצמי מתעסקת בבעיות של אחרים, בכאב של אחרים במקום להתעסק באלו שלי.
איפה הכאב שלך? חוץ מהרחמים שלך עליו? נראה אותך יוצאת החוצה וצועקת בכל הכוח לשמיים כואב לי! אולי אז תרגישי יותר טוב. וגם הוא.

מבולבלת,
היות ואיני מכירך איני חשוד ברצון לפגוע בך או לדרוך לך על היבלות מתוך כוונה אישית. לכן, בהתייחס לאשר אעלה כאן אבקשך לזכור כי הדברים אינם אישיים - ביני ובינך - עם זאת, בחלקם לפחות יתכן בהחלט שתחושי כי הם נוגעים לך אישית. במידה ואכן הדברים יגעו לך בקצה איזה עצב, בקצות העצבים, הזכירי לעצמך כי כך הוא בשל היותך אנושית ובבכך הנך חלק ממשפחת האדם, וכי בשום מקרה אין כאן כוונה להכאיב או להעלות סבל למרות הניתוח המוצע כאן אשר גם אם הוא טעות מא' ועד ת', הנני מרהיב להעלותו ולו משום היותו וירטואלי, ולו משום שאם הדברים אינם מדוייקים לגבי המקרה הספיציפי הרי הם מקיפים יחסים רבים בין זוגות ומכאן חשיבותו. ארשה לעצמי גם להציע לך לתת לבן זוגך לקרוא את הכתוב כאן.

איך עוברים את התקופה הקשה לאחר שבני זוג מחליטים להפרד, אך עוד לא ממש נפרדים?

החלטה איננה סופית כל עוד לא קוימה. אני יכול להחליט שממחר אני נפרד מזוגתי, או מפסיק לעשן או "לוקח את עצמי בידיים". החלטה זו איננה שווה כקליפת השום כל עוד לא יושמה. החלטה היא יישום בראש ובראשונה. לפיכך עדיין לא החלטתם להפרד. הנכם שוקלים להפרד, הנכם בוחנים את הרעיון, הלכתם הכי רחוק שאפשר ושמתם את רעיון ההיפרדות על השולחן. כעת גם את וגם אתה (אני מעדיף לכתוב לבן זוגך בגוף ראשון) מתבוננים בהיפרדות כאפשרות ריאלית. לשניכם קשה.

איזה מערבולת של תחושות...
אנושי. מצביע על כך שההחלטה אינה סופית מכיוון שהחלטה סופית כבר היתה מתבצעת ואז, על פי רוב אין מערבולת של תחושות. יש תחושה ברורה: כאב או הקלה. זו וזו מיתרגמות לצער, שמחה, שחרור, סבל, פחד וכן הלאה.

מצד אחד יש פחדים, כעסים, ציפיות, לבטים... מצד שני יש את הרצון שהכל ישאר על מי מנוחות, דורכים על ביצים ומשתדלים לרצות (מה שכנראה גרם לחלק מן הבעיות מלכתחילה...).
הרצון לרצות לא בהכרח מוביל לבעיות. על פני הרצון לרצות את האחר נראה כי מלכתחילה ועד כה פיתחתם לכם דפוס אשר בו כל אחד מכם, גם את וגם אתה, אחראים על אושרו של השני. דפוס זה אשר הינו משותף לרבים - לקיחת אחריות על מה שאיננו יכול להיות באחריות האדם, הוא המנביט את זרעי האשמה. האשמה כלפי הזולת והאשמה עצמית.
כאשר הרצון לרצות גלוי ושקוף הוא הופך למחווה, ביטוי של אהבה. כאשר הרצון לרצות הוא על מנת להפיג רגשי אשם הריהו מעורר את כל נושא האשמה והאחריות, בשם האהבה.
על פני להפרד ולברוח מהתמודדות עם הנושא הזה המשותף לשניכם, במידה ולא ממאוחר מדי, מונחת לפניכם ההזדמנות הגדולה להפיק מהקשר הזה את אותו תיקון אישי של נושא זה. אין מתאים ממךְ לטפל, לאהוב ולהיות מי שיעזור לךָ להגיע לאיזון וללמוד את השעור הנדרש בעבורךָ. אין מתאים ממךָ לטפל, לאהוב ולהיות מי שיעזור לךְ להגיע לאיזון וללמוד את השעור הנדרש בעבורךְ.

יש הרבה החלטות כואבות שצריך לקבל ביחד, אך נמנעים מלדבר עליהם כי זה כואב.

על פני ההימנעות מתוך כאב, ניתן לראות בכך דחיה של קבלת החלטות. קניית עוד זמן על מנת שתוכלו להיות שלמים לחלוטין עם הדרך המתאימה לכם ביותר. שוב, ההחלטה להיפרד איננה שלמה, זה לא סוף פסוק. זהו מבחן ומאבק איתנים שלכם, בעיקר הנכם נאבקים בעצמכם, את בעצמך ואתה בעצמך, ובנוסף הנכם נאבקים האחד בשניה. ההליכה על ביצים הופכת את המאבק הזה לסמוי, לכאורה עם ההחלטה להפרד הגעתם לעדנה. עדנה זו מופגנת כלפי חוץ כשבפנים גועשים וסוערים המים.

דווקא אני, שבדרך כלל רגשנית, מוצאת את עצמי חושבת באופן לוגי וריאלי. והוא, הלוגי והריאלי שבינינו, נהיה מאד רגיש ומופנם. ואז יש לי תחושה שאני מכאיבה לו עוד יותר כל פעם שצריך לקבל החלטה.

היפוך תפקידים. כאשר אנו רוקדים את הריקוד הזוגי האישי שלנו, כל אחד מאתנו ממלא תפקיד בריקוד הזה. לעתים קרובות, גם בזמני מצוקה, אנו נוכחים לראות כי הבן/בת הזוג משקפ/ת בעבורנו באופן מדויק את מי שאנחנו. כאשר אחד/אחת מאתנו משנה את צעדי הריקוד ונכנס לנעלי השני/ה, באופן אוטומטי הצד השני נועל את הנעליים ההפוכות וממלא את התפקיד ההפוך על מנת לשמור על הריקוד המשותף.
והנה אתם גם כאשר החלטתם לנתק את הקשר הזוגי, ממשיכים לרקוד את אותו ריקוד בדיוק. אין זאת אלא שבאמת יש התאמה ביניכם.

אבל מה לעשות - צריך לקבל החלטות!!!

אם צריך לקבל החלטות אולי ניתן לקבל החלטה שדווקא לאחר ההחלטה על פרידה ניתן "לא לדפוק חשבון" יותר, לא לפחד, ולנסות לברר מה שרוצים לברר עד הסוף. מה הסיכון שבכך? הרי כבר החלטתם שאפשרות הפרידה קיימת.

אכן הפרידה היא קשה.
לא בהכרח. פרידה עשויה להיות קלה וזורמת. כאשר הפרידה היא קשה וכואבת יש לבדוק מהם הגורמים לכך. במידה וניתן לפתור את העניין מה טוב, במידה והעניין נראה שרירותי, גם אז ניתן להגיע לשלמות עם ההחלטה ואז היא איננה חייבת להיות קשה.

איך כדאי לסיים את הקשר?
בבירור עמוק ביניכם, בירור בו ה כ ל עולה ונדון - "על השולחן", ביישור ההדורים, בסליחה ומחילה, בהסבר פנים ובהודיה על התקופה והזמנים הטובים. בהסכמה.
ובמידה והתקשורת ביניכם לקויה מדי, יתכן שיש מקום לפנות לגורם שלישי אשר מתפקידו יהיה להביא את הפרידה הזו לפרידה ללא משקעים, אשמה, כאב וכעס.

חזקו ואמצו.

פלונית
אני יודעת. אני שנים מסתתרת מאחורי הקשיים של אחרים. אני מודה על כך שניתנה לי ההזדמנות כעט להתמודד עם הקשיים שלי ואני עובדת על עצמי. תודה על ההבנה.

צפריר שפרון
וואו! אני נפעמת מתשומת הלב וההשקעה שלך בדברים שכתבת. אכן נגעת בקצות העצבים, אך לא נפגעתי באופן אישי אלא שהעצמת אותי באופן אישי בפתיחות שלך.

ובכן, יש כמובן פרטים נוספים שמשלימים את התמונה, למרות שלא סותרים את כל מה שכתבת קודם.
נתחיל מזה שהרצון לפרידה בא מהצד שלי , ובן-זוגי לא מעוניין בפרידה. היינו ביעוץ זוגי אך הרגשנו שזה לא תורם לנו. הוא מוכן לעשות כל מה שניתן על מנת להציל את היחסים, ואצלי בלב - כבר אין לו מקום כבן זוג (כאבא של ביתי הוא ישאר שם אהוב לעולם). אני כבר לא מעוניינת להשקיע בקשר מאחר ואני לא מעוניינת בו. זה נשמע פשוט, אבל זה מלווה בהרבה מאד רגשות אשם, תחושות כשלון, תחושות אכזבה וסימני שאלה.
מבחינתי השאלה היא מתי להפרד ואיך, מבחינתו השאלה היא האם להפרד.
על שאלת ה"למה", אני עובדת עם הפסיכולוגית שלי ועם מתקשרת, ודווקא זה נותן לי פתח לראות דברים ולקבל דברים. (כל אחת מהכיוון שלה).

יש לנו ילדה בת 4, גורם חשוב (הגורם החשוב - הנה אני שוב מעמידה את צרכיו של אדם אחר לפני צרכי). זה לדעתי מה שגורם לנו למשוך את הפרידה הפיזית לאורך כל-כך הרבה זמן.
הרבה מאד קשיים אכן מתרכזים ביני לעצמי, בינו לבין עצמו ובינינו. אך המון קשיים סובבים סביב הילדה.
אני יודעת על פרידות "טובות" ומערכות יחסים של פרודים וגרושים שהם זורמים ונעימים, וזאת התפילה שלי לכולנו. אבל מהמקום של בן-זוגי, זה לא אפשרי בשלב זה. אני מנסה לקבל את זה בהבנה ובסבלנות, אבל כשמדובר בילדה, אני הופכת ללביאה! מנסה להגן עליה וחושבת על טובתה ללא פשרות. (למשל: הוא מעוניין לגור במרחק נסיעה של 40 דקות מאיתנו וזה נראה לי לא לעניין מבחינת הילדה).

צפריר, אתה צודק, כל עוד אנחנו גרים יחד, זה לא סופי. אבל אצלי בלב זה סופי. ניסיתי לשקם את הקשר למען הילדה, למען הפנטזיה, למען התקווה, אבל זה בא מהמקום לא נכון ויוצר קשיים נוספים.
וכן - קשה לי לראות אותו ככה סובל. וכן - הוא יקר לי ותמיד יהיה. וכן - אני מקווה שהוא יתחזק ושנוכל להשאר ביחסים טובים.
אבל נכון להרגע, הפרידה היא קשה...

40 דקות נסיעה זה נראה לך בעייתי ולהפרד לא? תמוה מאד בעיני. בין השורות עולה כעס גדול עליו, ולמרות המלים ה"נעימות" - נראה שאת כרגע יותר בעניין של לדרוס אותו מאשר בעניין של להפרד.

ממש לא!!!
כלומר אני ממש לא מעוניינת לדרוס אותו. הוא יקר לי באמת, וזה תהליך מאד קשה.
מה שאני כן מנסה זה לשמור על השפיות שלי תוך כדי התהליך ולהקשיב לעצמי.
אני לא אמרתי שלהפרד זה לא בעייתי. כל הדיון הזה נסוב סביב הבעייתיות של הפרידה, אבל 40 דקות נסיעה יוצרות בעיה נוספת איתה צריך להתמודד...
הכעס שלי הוא בזה שאפשר לסיים את הקשר בצורה יפה ונעימה והוא לא יכול כרגע. יש לו קשיים פנימיים גדולים עם עצמו ואני מנסה לתת לו להיות במקום שהוא צריך, אבל זה שובר את ה"פנטזיה" שלי בלסיים את הקשר יפה ועל זה הכעס.

מבולבלת,
אם כך, ודאי וודאי שראוי ללכת לייעוץ. ייעוץ שענינו איננו איך להישאר יחד אלא איך להיפרד.

כאן, ארשה לעצמי להרחיב בנושא שאת חוזרת עליו שוב ושוב. הנך מדברת על העמדת צרכי האחר לפני צרכייך. התבונני שם. בלא שיפוט או ביקורת.
ראי כיצד את מעמידה את צרכי האחר על פי תפישתך את צרכי האחר ובכך בפועל את משרתת את צרכייך. כלומר, אותו צורך של האחר אשר את מעמידה לפני הצורך שלך - הוא הפירוש שלך לצורך של האחר. פירוש זה הוא אותה אחריות עליה כתבתי, אותה אחריות שאנו לוקחים על רווחת האחר. אותה אחריות אשר מניבה את רגשי האשם.
אחריות זו שאנו מנכסים לעצמנו במסווה של ראיית טובת האחר היא אמצעי שליטה מתוחכם באחר "מתוך ראיית טובתו". בפועל, איננו יכולים לקחת אחריות על אושרו של הזולת, שכן איננו חיים את חייו.
כך, אין זה מתפקידך להתוות את דרך ההורות של אבי ילדתך. לא את אמונה על תפקודו כְּאָב. כך כאשר את נשואה לו ומקיימת זוגיות לתפארת וכך כאשר את בהליכי פרידה וניתוק. כאשר מתקיים קשר זוגי מעצים - המחייב את שני הצדדים לרצינות ומחוייבות - יש מקום להצביע האחד בפני השניה והאחת בפני השני על מה שנראה כטעות או כליקוי הניתן לשיפור. לא רק שיש מקום לכך, אלא ניתן לומר כי יש חובה לכך. כך צומחים ביחד ומגבשים שיתוף פעולה פורה ומהנה.
כאשר החלטת על היפרדות - איבדת באחת כל זכות לומר לבן זוגך כיצד עליו לנהוג. ארחיב: במהלך הקשר הזוגי יש מקום לאמירות והעלאת דרכים טובות יותר להורות טובה יותר. שוב, זוהי חובה של שני בני הזוג לברר ולשפר את הורותם. עם זאת, אמירה או ברור שכאלה עדיין אינם מניחים בפני אחד מהצדדים לקבוע לצד השני מהם הדרכים הנכונות להתנהגות. לעולם האדם בוחר את דרך התנהלותו. לעתים בחירה זו היא תוצאה של מניפולציה אשר האדם מפעיל כלפי חוץ או מניפולציה שהופעלה עליו.
המאבק המתקיים בין בני זוג מצביע על השאלה מי מקבל את המנדט על ההנהגה של חיי הזוג. מאבק זה אשר בדרך כלל מתנהל ברובו באופן סמוי, מתחת לפני השטח, מייצר דרכים מתוחכמות של שני הצדדים.

והנה הגעתם למקום בו עליכם להיפרד. להערכתי האישית חוסר העניין שלך בהמשך הקשר נובע בעיקר מכך שלכאורה קיבלת את השליטה המוחלטת בזוגיות הזו מבן זוגך. במילים אחרות, דווקא משום שהוא מוכן לעשות הכל על מנת שהקשר ישמר - את איבדת עניין. דמייני מצב בו בן זוגך מתעשת ומקבל את דין הפרידה, שערי בנפשך שהוא הופך קר ומחושב, נאמר שהוא מצליח ליישם את הפרידה הזו בתוך יומיים מבלי להתחשב בדעתך או ברצונותייך. חשבי על האפשרות שהוא מאבד עניין בך. ראי כיצד את מגיבה למצב עניינים זה.

זה מאוד עדין. אין זה קשור אלא למי שאת היא. ראי כיצד כאשר הוא מוכן לשים את צרכייך לפני צרכיו את מתנתקת, מבקשת אחר פרידה.
דעי כי דווקא הוא עשוי להיות מי שעשוי להתוות בעבורך את הדרך לקבל, פשוטו כמשמעו. שכן, דפוס זה בו אנו מעדיפים לתת מצביע על הקושי שלנו לקבל.
הרבה יותר קל לתת. אין הרגשה טובה מהרגשת הנתינה. אלא שלעתים קרובות אנו כופים את נתינתנו על האחר ובאופן עקיף אנו מקבלים את אשליית הכוח.

נחזור לעניין הפרידה. כפי שציינתי אין זה מתפקידך להתוות את ההורות של בן זוגך כאב וכהורה. מרגע שאתם נפרדים הוא עשוי להחליט להעלם לחלוטין מחייך ומחיי ילדתך - לתקופה של נאמר חודש חודשיים או אפילו עד להודעה חדשה. את עשויה לכעוס על כך ולכאוב, מה שבהחלט אנושי, אבל אין זה בסמכותך לכפות עליו התנהגות אחרת.
מרגע שהחלטת להיפרד - היפרדי. הניחי לו לחיות את חייו כשאת מקבלת את זכותו הטבעית לטפל בילדתו ולגדל אותה כראות עיניו. כאשר הוא ינהג שלא כדעתך - זכותך לומר את דעתך אבל יהיה עלייך לחרוק שיניים ולקבל שזוהי דרכו. זה מי שהוא. ואם הוא רוצה לגור במרחק שעתיים ממגורייך - זוהי זכותו המלאה.

אינך יכולה לגרש אותו מעלייך ולהמשיך לאחוז בו לצרכייך, גם אם צרכייך מוצגים כצורכי ילדתך. שהרי הקביעה כי לטובת ילדתך ראוי שאביה יגור בקרבת מקום משרתת את תפישתך שלך, ואפילו אם כל העולם יצביע בעד גישתך היא איננה רלוונטית כאשר אנו פונים למה שאביה של הילדה רוצה.

הכעס שלי הוא בזה שאפשר לסיים את הקשר בצורה יפה ונעימה והוא לא יכול כרגע. יש לו קשיים פנימיים גדולים עם עצמו ואני מנסה לתת לו להיות במקום שהוא צריך, אבל זה שובר את ה"פנטזיה" שלי בלסיים את הקשר יפה ועל זה הכעס.

סיום הקשר בצורה יפה ונעימה איננו תלוי הקשיים הפנימיים שלו בלבד. האחריות על כך משותפת לשניכם. הכעס שלך כמדומני הוא על כך שיהיה עלייך לעמול ולהשקיע את כל כולך על מנת שסיום הקשר יהיה יפה ונעים. ההשקעה הנדרשת זהה להשקעה שנדרשת על מנת להמשיך את הקשר בצורה יפה ונעימה. אין קיצורי דרך.

עד כאן כבר העליתי נושאים רבים, חלקם מכאיבים, חלקם עשויים לעורר בחינה מחודשת שלך בהתייחס לעצמך.

לסיום דברי אלה: במידה ולא יעלה בירור אמיתי של כעסים, רגשות אשם, מוקדי המאבק ביניכם (מאבק אשר לא רק שלא יסתיים בהיפרדות - אלא רק יתעצם) וכן הלאה, את עשויה למצוא את עצמך עם בן זוג אחר, בדיוק באותו מקום בו את נמצאת עם בן זוגך הנוכחי. אותו דפוס. אותה התנהלות, אותו קושי שלך לקבל ממנו ואותו קושי שלו לתת לך.

תהליך ההיפרדות עשוי להיות הזדמנות גדולה. היפרדות שמותירה משקעי כעס ואשמה מובילה להינתקות מוחלטת. היפרדות נקייה מאפשרת יחסי כבוד והערכה הדדים.

אתמול ניסיתי במשך שעות לכתוב לך את מה שצפריר ניסח כל כך יפה ורק הסתבכתי והתעצבנתי בתוך המלים. לפעמים אני רוצה לצרוח בזמן שעדיף היה ללחוש, לשאול או להציע

צפריר שפרון
אני צריכה קצת זמן לעכל, לעבד (לנגב את הדמעות),לקחת את הכלי העבודה היקרים שאתה מעניק לי להמשך הדרך, ולהמשיך משם.
עוד אשוב.

נועה ברקת
כל אחד והדרך שלו... אני נותנת לך את החופש לצעוק, לשאל ולהציע.
תודה
@}

מבולבלת,
עוד בטרם את שבה ומתייחסת לדברים ארהיב ללכת עוד צעד אחד.
בהתבוננות על תולדות חייך, עוד בטרם היית עם אהובך הנוכחי, ומאז את איתו, תוכלי לראות כיצד הקושי הזה לקבל, קושי שהוא ניתן לומר אוניברסלי מבחינת הנפש האנושית - זהו השעור של בני האדם באשר הם - מלווה אותך באשר תלכי.

מה שנדרש ממך על מנת ללמוד קבלה ושחרור עשוי להסלל בתהליכי פרידה מבן זוגך או בתהליכי שיקום עם בן זוגך. אין כל וודאות איזו מאפשרויות אלו תהיה קשה יותר, יעילה יותר, מעצימה יותר. כרגע, לאחר שהפנית עורף לאפשרות השיקום, לאחר שהיעוץ הזוגי לא צלח (לתחושתי, כפי שקורה לעתים קרובות, מראש לא הנחתם שם סיכוי ממשי), נראה כי עלייך ללכת בדרך הפרידה.
אין הדברים מחוייבי המציאות, זה תלוי בך ובבן זוגך. לא מן הנמנע שאם תהפכי את החלטתך על פיה באופן אוטומטי בן זוגך יבחר באפשרות הפרידה, כבר כתבתי על חילופי צעדי הריקוד בין בני זוג.
עם זאת, ניתן להגיע אל אותה מדרגה של הסכמה לבירור אמיתי ואישי ביניכם ושל כל אחד מכם עם עצמו. בירור שיניב את הדרך המשותפת ואת שיתוף הפעולה שלכם ביחסי קרבה, אהבה, שיתוף, אינטימיות, קבלה ונתינה הדדיים. בירור זה עשוי להניח פרידה או חיזוק הקשר הזוגי.

בעתות אחרות, כאשר עלו מאבקים דרמטיים בחיי האישיים, עם אהובתי, עת גייסנו את אפשרות הפרידה כבת ברית, וכל אחד מאתנו בחן בלא מורא אפשרות זו, על יתרונותיה וחסרונותיה, רק לאחר שהחלטנו כי איננו נפרדים מחד, ומאידך איננו ממשיכים בריקוד הקיים היות והוא פוגע בשנינו, הרהבנו עוז להניח הכל על השולחן. את כאבינו, את מצוקותינו, את רצוננו. תהליך זה העלה על פני השטח דברים רבים שהיו מודחקים, במודע ובלא מודע, אלא שהידיעה כי אנו ביחד, וכי פסלנו את אפשרות הפרידה נתנה לנו את הכוח להגיע ליחסי אהבה וזוגיות מודעים.
עדיין אנו "מתקוטטים" פה ושם, אלא שחילוקי דעות או אפילו עלבונות ותחושות קשות אינם מאיימים יותר. זוהי משמעות המחוייבות העולה מתוך חיבה ואהבה, על פני המחוייבות העולה מתוך חובה אידיאולוגית ומוסרית.

בכל מקרה, אמליץ לך לרוץ ולרכוש את הספר - לבסוף מוצאים אהבה. ספר זה מניח תשתית ראויה לשיקום היחסים ביניכם. שיקום אשר עשוי להגמר בפרידה נעימה וקלה או במציאת הדרך להחזיר את האהבה לקשר זוגי מתמשך. בקשר הזוגי המתמשך טמונה הבטחה גדולה והזדמנות אדירה לכל אחד מכם.

בינתיים, מבעד לדמעות ולכאב, נסי לחפש אחר התודה. מלאי לבך בהודייה לעצמך על מי שאת, לבן זוגך על מי שהוא. לבתכם המשותפת על היותה ועל מי שהיא. בקשי אחר התודה.

צפריר,

הדברים שאתה כותב אלי ועלי מאד נכונים. (חברה שלי סיפרה לי שאתה גם מתקשר, אז אולי אתה מרגיש דברים מעבר למילה הדיגיטלית הכתובה). אני נרגשת מאד מהאכפתיות שלך ומהזמן שאתה מקדיש לי.
ובמסגרת ההודיה שאני ממלא בה את ליבי, אני רוצה מאד להודות גם לך. הנה יש לי הזדמנות להתאמן בלקבל.

ולעניינו של העניין...
הספר הנפלא של ד"ר הנדריקס מונח ליד מיטתי. דווקא שנינו קראנו אותו וגילינו דברים מעניינים לגבי עצמנו, אך לא יישמנו את זה על היחסים. כנראה מנגנון של הדחקה או השלכה או משהו כזה.
בנוגע לספר אני יכולה לספר באופן אירוני, שכל הזמן חשבתי "איזה יופי, את זה אני אוכל ליישם ביחסים הבאים שלי...".

כשאני חושבת על זה שאני הפניתי עורף לזוגיות, זה מעורר מחדש את רגשות האשם ונקיפות המצפון.
אך כשאני חושבת על ההזדמנות החדשה שיש לי לחיי, זה מרגש אותי (שילוב של אגואיזם ונאיביות - אני יודעת...)
כשאני חושבת על עוד שנתיים, חמש שנים או עשרים שנה יחד, זה נראה לי פשוט לא אפשרי.
מה שחיבר בינינו לפני 5 שנים, כבר לא קיים. ומה שקיים היום, לא יכול לחבר בינינו.
אני מתחילה כן להבין דברים בנוגע לעצמי.
אני מרגישה שאני בתחילתו של מסע אל תוך עצמי. אני מרגישה שזהו מסע שאני רוצה לעשות אותו לבד.
ייתכן ומתוך הלבד הזה, אני מאבדת את הסיכוי להתחבר מחדש ממקום חדש עם בן-זוגי, אך אני מקבלת הזדמנות ללמוד לקבל את עצמי.
היום אני יודעת: אני לא מקבלת את עצמי! אז איך אני יכולה לצפות שאדם אחר יקבל אותי?! ואם כבר מישהו כן מקבל אותי, כנראה שמשהו אצלו "דפוק" כי אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שהוא מקבל אותי כמו שאני?! ברור לי שבמצבי הנוכחי, כל קשר שיהיה לי יגיע למבוי סתום זהה.
אני מוכרחה לציין כי גם לו יש רגשי נחיתות לא מעטים ובמובנים מסוימים אני יודעת שישי לי בעיה לקבל חלקים ממנו, ואם יש לי בעיה לקבל חלקים ממנו, הרי שבמילים אחרות: אני לא מקבלת אותו כפי שהוא. נכון? זאת למרות שאני באמת חושבת שהוא אדם נפלא ומיוחד מאד.
חיי המין שלנו הגיעו למבוי סתום מזמן (נכון - טבעי במצב כזה, אך כיום נראה לי שזה לא ניתן לגישור בשום דרך). ומתח רב נוצר סביב העניין הזה, עד כדי כך שנושא יחסי המין (או יחסי האהבה האינטימית במילים אחרות) הפך להיות נושא לטיפול ודיון נפרד. וגם שם נפתחה קופת שרצים שכיום מאד קשה לי לראות שנגשר על המצב הזה.
ברור לי שהאינטימיות במגע היא פועל יוצא של אינטימיות רגשית, מנטלית. פועל יוצא של פתיחות וקבלה. מה שמחזיר אותי לעניין שאני לא מקבלת את עצמי כמו שאני ואת הצורך שלי במסע שלי. אך כפי שציינתי, נושא המין קיבל חיים משלו והפך לבעיה נפרדת כעט.
אני מאד התחברתי לדבריך בנוגע לשליטה ביחסים. אין ספק שהייתי בשליטה מלאה, לטוב ולרע. אך לזה אני צריכה להקדיש דף נפרד. כל מה שכתבת על העניין הזה אכן קיים וזה כמובן מתקשר הן לחוסר ההערכה שלי כלפי בן הזוג (אולי חוסר אמון ביכולות שלו) וגם חוסר בטחון עצמי. והנה שוב: הצורך במסע...

אכן מבעד לדמעות ולכאב יש בי הרבה הודייה. אני מודה אפילו על המצב הנוכחי שבכל מקרה מאפשר לי הזדמנות לעשות תיקון. אני מרגישה שבכל מקרה אני אצא מהסיפור הזה מחוזקת.
אני אמנם מאד מבולבלת ומהורהרת, אבל גם שומרת על אופטימיות ומזכירה לעצמי כל הזמן להסתכל על חצי הכוס המלאה. אני מצליחה לשאוב מתוך המחשבות החיוביות שלי הרבה אנרגיה להתמודד עם המצב הקיים (עד כדי רגשות אשם גם על זה...)
אני מודה לאל כל יום על כל מה שיש לי, וגם על מה שאין לי. אני באמת מודה לבן-זוגי על מי שהוא ועל מה שהוא. ולבת שלי, האוצר והאושר. יש לי הרבה הודייה בלב.
וגם לך - שוב תודה על שאתה עמדה עבורי

מבולבלת,
ראשית ברצוני לקבל את תודתך ולהודות לך על ההזדמנות למָשֶג (להפוך למושגי) את הגיגי.

כאן, אתייחס לכמה דברים שהעלית:
התבונני בספרו של הנדריקס במושג "פתחי יציאה".
ראי כיצד גם ההימנעות ממין וגם ההימנעות מהתמודדות עם בן זוגך מהווים "פתחי יציאה". כל השאר תירוצים על מנת לתמוך בפתחי היציאה.

אני מרגישה שאני בתחילתו של מסע אל תוך עצמי. אני מרגישה שזהו מסע שאני רוצה לעשות אותו לבד.

אז זהו בדיוק. בכל מקרה מסע כזה אל העולם הפנימי הוא מסע אישי ועד כמה שהדבר תמוה אינך יכולה לקחת לצורך מסע זה "מונית ספיישל" או לערוך אותו לבד. עניין זה איננו אפשרי מהסיבה הפשוטה שיש לך ילדה שתלווה אותך במסע הזה אם תרצי או לאו ומכאן גם יהיה בן זוגך חלק בלתי נפרד מהמסע הזה גם אם יהיה אלפי קילומטרים ממך. בנוסף לאלה, כל שיח ועץ, כל ציפור וחיה על פני האדמה בהכרח מהווים חלק מעולמך הפנימי, כולם שותפים איתך למסע, גם כל מי שקורא את דברייך כאן או משתייך לתמונת עולמך - הינו חלק מהמסע.
עם זאת, בירור והבהרת עולמך הפנימי מונחים אצל נפשך באופן בלבדי גם אם תבקשי ממישהו לעזור לך בכך. עניין זה הוא פנימי ואין מי שיוכל להיות שותף שם.
השילוב בין שתי פנים אלה - העולם החיצון אשר צולם ומצולם אל תוך עולמך הפנימי, והגירויים העולים משם, יחד עם עבודתך האישית הפנימית, הוא השילוב שמאפשר הן יציאה למסע זה והן הגעה ליעד אשר שמת לך למטרה.

אין מי שיכול להחליט בעבורך מה טוב לך ומה לא. החלטתך להיפרד מבן זוגך נמצאת כולה שלך ובאחריותך, אלא, שבמידה ואת מעונינת שלא לחזור אל אותו מקום בדיוק, על פי אותו תסריט בדיוק בעתיד (מחוייבות לבן זוג, התנכרות מינית, חוסר יכולת לקבל או יותר נכון חוסר איזון בין קבלה, נתינה, שליטה ושחרור) יהיה עלייך לגייס את כוחותייך וליישר את ההדורים עם בן זוגך הנוכחי בתוך תהליך הפרידה.
אחת האפשרויות לעשות את זה מוצעת בספר הזה של הנדריקס. כל אותם תובנות לגבי חיי זוגיות מודעים תופסות גם לחיי הזוגיות שימשיכו בינך ובין בן זוגך גם לאחר הפרידה הפיזית. נמצאת ילדתכם המשותפת כברית גורל ביניכם.

דווקא בירור שכזה עשוי לתת לך כלים יעילים מאין כמוהם בעת יציאתך למסע הזה עליו את מדברת. היפרדות ללא בירור שכזה תשמוט מידייך את כווני הבירור האמיתיים.

היות ואחד ממאפיינייך הוא אומץ וכוח, עזרי עוז והכנסי לבירור מעמיק דווקא עם בן זוגך.
מאידך, דחיית בירור יסודי ובסיסי זה (אשר יכול להתממש רק עם בן זוגך הנוכחי) אפשרית בהחלט. עניין של החלטה.

על פני התבוננות על חצי הכוס המלאה, התבונני על עצם קיום הכוס עצמה. הניחי טוב ורע, התבונני בעצם הקיום. עליו עולה ההודייה.

בנימה אישית:
דברי הכתובים אלייך אולי מושפעים מהתבוננות רחבה ויכולת מורחבת של ההכרה (תיקשור). עם זאת הדברים נכונים לרבים רבים. חוסר היכולת לקבל הוא הסיבה לכך שגורשנו מגן העדן. אלא שכל אחד והניואנסים האישיים שלו.

חזקי ואמצי.

ובכן, נראה שאת עושה את כל הדברים הנכונים, קוראת את הספרים הנכונים והמומלצים, מודה על מה שיש ועל מה שאין, יוצאת למסע של ההתפתחות ושל הקבלה העצמית - נראה שעל פניו הכל טוב, חוץ מזה שאיכשהו, גם בלי לתקשר, זה "מריח" כמו תחבושת על פצע שאותו את לא רוצה לראות ובו את בשום אופן לא רוצה לגעת.
זהו פצע בליבך, שבשביל לא לחוש בכאב שלו את מוכנה ומוכרחה להכאיב לעצמך, לבן זוגך ולילדתך. כשאנחנו פוגעים בעצמנו זה נורא, אבל כשאנחנו פוגעים בזולתנו במעשינו, ולא משנה מהי הסיבה וכמה היא טובה או כתובה בספרי העידן החדש, הרי אז, אנחנו הופכים לבעלי חוב גדול כלפיהם. לפעמים, באופן שלכאורה נראה אבסורדי, דווקא עזיבה של בן זוג, בוודאי בנסיבות שבהן את נמצאת, רק קושרת אותו יותר אלייך ואל גורלך. אני זוכרת את אמה של חברתי, שהתגרשה כבר לפני שלושים שנה, מתוך מרירות, כעס וחוסר אונים, הוא בנה לעצמו חיים, היא מסרבת לדבר עליו עד היום, מתייסרת באותם הרגשות, בלעדיו אבל איתו.
יכול להיות שהזוגיות בינכם היא טעות ושלא נועדתם להיות ביחד. אין לי מושג. בדרך כלל כשילדים מעורבים בכך, הנושא לפחות מבקש מחשבה נוספת.
אני יכולה לומר לך בנושא המין, שדווקא מה שנראה לך לא עביר ולא פתיר, הוא מאד פשוט. אני יכולה לשתף ואתך מניסיוני הזוגי שבכל חודש יש זמנים שהמין הוא הר שאי אפשר לעבור אותו בשום פנים ואופן ובכל חודש יש ימים שהוא פשוט בכל מקום. ובמשך 18 השנים שעברו (בסוף החודש) היו זמנים ארוכים כאלו וכאלו. מה שפותח וסוגר (מלבד הורמונים, ירח וכו'), הוא הלב. כשהלב סגור - זה תמיד כי הוא כואב כל כך, פצוע כל כך, שכמו שאמרתי קודם - הרצון והדחף הבסיסי הוא להעלם וללכת רחוק. ודרך אגב, אני חייבת לשתף, שממה שראיתי ושמעתי, יעוץ זוגי או אפילו פסיכולוגי, רק מאיץ תהליכים כאלו של פירוד. הייתי מנסה משהו אחר, אולי יעוץ זוגי פילוסופי, שווה לך לקרוא.

אין מי שיכול להחליט בעבורך מה טוב לך ומה לא. החלטתך להיפרד מבן זוגך נמצאת כולה שלך ובאחריותך

זה בדיוק הפחד שלי. לקחת אחריות על המשך הגורל של הבת שלי ושל בעלי (מאחר והוא מעוניין להמשיך בקשר).
לדעת שלעולם לבת שלי יהיו שני בתים, חצאי אחים, הורים פרודים וכל המשתמע מפרידה, ושזה באחריותי.

אלא, שבמידה ואת מעונינת שלא לחזור אל אותו מקום בדיוק, על פי אותו תסריט בדיוק בעתיד, יהיה עלייך לגייס את כוחותייך וליישר את ההדורים עם בן זוגך הנוכחי בתוך תהליך הפרידה.

למה הכוונה? להעלות את כל המחשבות, הטענות, הביקורת, השאלות, הפחדים, משקעי העבר וכו' שלנו ולהתחיל ללבן אותם?
אנחנו דווקא התחלנו לעשות את זה (מאז שהפסקנו ללכת ליעוץ...). יש שיחות טובות ויש שיחות מאד קשות (שגם זה טוב). אנחנו לומדים את המחסומים זה של זו ופותחים את משקעי העבר באופן הדרגתי.
אני לא יכולה להגיד שזה גורם לי לרצות להיות ביחד, אבל הדינמיקה בינינו טובה יותר. אנחנו מקשיבים זה לזה. אנחנו משתדלים לשמור על אוירה טובה.
אבל אני מודה שזה מבלבל מהבחינה הזו שלמרות שאנחנו מאווררים דברים, ונראה שכביכול יש פתח לדו-שיח מסוג חדש, אני עדיין רוצה להפרד. אז איפה טעיתי?

היפרדות ללא בירור שכזה תשמוט מידייך את כווני הבירור האמיתיים.

שוב, אני לא בטוחה כיצד לעשות זאת. איך אני אדע שאני בכיוון הנכון במסע?
איך אני אדע שגם המסע שלי אינו רק כמו תחבושת על פצע שאותו את לא רוצה לראות ובו את בשום אופן לא רוצה לגעת?

היות ואחד ממאפיינייך הוא אומץ וכוח, עזרי עוז והכנסי לבירור מעמיק דווקא עם בן זוגך

איך יוצאים למסע עם מישהו שבחרת לא להמשיך איתו? זה לא יוצר קונפליקט? התקשורת משתפרת, ההבנה מעמיקה, הקירבה מתעצמת אבל בכל זאת זה לא בשבילי? אם זה מריח כמו דג ושוחה כמו דג ונושם כמו דג, האם ייתכן שזה לא דג?!?!

התבונני על עצם קיום הכוס עצמה

אני חושבת שאני מסתכלת. אני באמת מאמינה שאני מסתכלת. האם משתמע מדברי שלא? האם אני עם תחבושת על העיניים ולא על הפצע? קשה לי לאמר שכן. אני מרגישה מאד מודעת למה שקורה סביבי.
אני חיה את הסיפור הזה כבר שנתיים באופן גלוי ומסתבר שזה היה קיים עוד זמן רב קודם לכן מתחת לשטיח.
(לייעוץ התחלנו ללכת לפני כמעט שנה והיינו אצל שני יועצים שונים).

כשאנחנו פוגעים בעצמנו זה נורא, אבל כשאנחנו פוגעים בזולתנו במעשינו,הרי אז, אנחנו הופכים לבעלי חוב גדול כלפיהם
עד עכשיו נשארתי בכדי לא לפגוע בהם. אני לא בטוחה שהשגתי את המטרה, אבל זאת הייתה הכוונה. ברור לי עכשיו שזה היה מהסיבות הלא נכונות (פחד, חוסר מחוייבות, אי לקיחת אחריות, ייפות נפש, ומס שפתיים). אבל אז לא ראיתי את זה כך. אני גם מאמינה שאם כך היה, כך היה צריך להיות. אולי הבת שלנו הרוויחה שהיא גדלה עם שני הוריה למשך 4 שנים ולא שנתיים או שלוש... אני מניחה שאם היינו נפרדים קודם, שלא הייתי במקום של תיקון אלא במקום של בריחה.
ואז בוודאות הייתי מוצאת את עצמי חוזרת אל אותו מקום בדיוק, על פי אותו תסריט בדיוק בעתיד.

לפעמים, באופן שלכאורה נראה אבסורדי, דווקא עזיבה של בן זוג, בוודאי בנסיבות שבהן את נמצאת, רק קושרת אותו יותר אלייך ואל גורלך.

ברור לי שאנו קשורים יחד לכל החיים. וזה בסדר גמור. יצרנו משהו נפלא ביחד שיקשר בינינו תמיד. (באחד מהשיחות אמרתי לו שבסופו של דבר נעמוד שוב יחד תחת החופה בחתונה של הילדה...בע"ה). זה מה שמניע אותי לסיים את הקשר באופן חברי ונעים.
אני מבינה עכשיו ש"באופן חברי ונעים" בא להשקיט את המצפון שלי, אך לא יעצים אף אחד מאיתנו, אלא ההפך הוא הנכון. זה יעמיק את התסכול ויחליש אותנו.
אני פשוט לא מכירה דרך אחרת. אני פוחדת לפתוח תיבות פנדורה וקופות שרצים.
אולי בגלל זה במשך 6 שנים רבנו בממוצע פעם בשנה...

יכול להיות שהזוגיות בינכם היא טעות ושלא נועדתם להיות ביחד. אין לי מושג

שאלת השאלות!!

הנושא לפחות מבקש מחשבה נוספת.

אם לא הייתה ילדה, לא הייתי כותבת כאן. כבר מזמן היינו נפרדים. בשבילה אני מוכנה לעשות הכל בנסיון להשאר ביחד, אבל אני לא חושבת שזה נכון להשאר ביחד בגללה, אם זה לא מתאים. זה מה שקרה להורים של בעלי...

אני יכולה לומר לך בנושא המין, שדווקא מה שנראה לך לא עביר ולא פתיר, הוא מאד פשוט

קצת מביך, אבל כבר שנתיים שלא ניתן לעבור את ההר, בלי קשר לירח או לשום דבר. אז תביני אם אני לא רואה כמה זה "פשוט". אני מבינה שמה שפותח וסודר זה הלב. וכאן נשאלת השאלה...

ושוב מודה

מבולבלת,
בשום פנים ואופן לא אוכל להמליץ לך להשאר בשביל הילדה. זו אולי הטעות הגדולה מכולן.
לעניין הבירור עם בן הזוג הנוכחי. בירור זה עשוי להניח לך את האפשרות לצמוח מהבחינה האישית. נראה כי בירור זה מתרחש במודע על ידי שניכם וזה טוב. יש להעמיק את הבירור ולפתוח תבות פנדורה. מה יש לך להפסיד? את הערכתו? את אהבתו? את רצונו להשאר אתך? הרי כל זה כבר נסגר מבחינתך.
פתחית תבת פנדורה מפחידה לא משום שהיא מתרחשת בפני הזולת, אלא מפני שהיא מחייבת אותך לעמוד בפני עצמך. כאן ארחיב:
הבה וניקח מקרה או מקרים של בגידה מינית. נאמר שבמקרה המומשל נמצא הגבר מקיים יחסי מין עם מישהי אחרת מבת זוגו. נאמר אפילו שהוא מספר על כך לחבריו הטובים ביותר ואפילו "גאה" בכך. אין לא כל בעיה לכאורה והוא איננו מתבייש במעשיו, אלא שלבת הזוג שלו הוא לא מספר על הקשר המיני הזה. אם נשאל אותו מדוע איננו פתוח אתה קרוב לוודאי שהוא יאמר כי הוא פוחד לאבד אותה, או פוחד מתגובתה.
בפועל, הסבה הסמויה והעיקרית לחוסר האפשרות שלו להיות גלוי עם בת זוגו הוא בשל היותו יכול לחיות עם השקר כלפי כל העולם וגם לכאורה עם עצמו, אלא שברגע שיספר על כך לבת זוגו יהיה עליו להודות כי הוא בוגד באמונה של בת הזוג, נואף, ומכאן יהיה עליו גם לחשוף את תחושותיו האמיתיות לגבי הסבות שגרמו לו ללכת לרעות בשדות זרים. פתיחת תבת הפנדורה תהיה אם כך קשה כל כך מכיוון שבעצם פתיחת התבה בפני בת זוגו יהיה עליו להתמודד עם האמת בעצמו. כל עוד העולם היה שותף לסודו ואף נתן לו גיבוי למעשיו, הרי שיכול היה להחביא את האמת בתוך תבת הפנדורה, מול זוגתו איננו יכול לברוח מעצמו ומהאמת העירומה.

משל זה או דוגמא זו מצביעים על פחדים עמוקים שיש לנו להפוך את עצמנו לשקופים בפני בן/בת הזוג בשל הפחד להפוך שקופים בפני עצמנו.

לעניין המין, זה באמת הרבה יותצר פשוט ממה שזה נתפש כעת, מחוות וקרבה הדדיים עשויים להחזיר את השביל המוביל אל מעבר להר. אינני יודע האם שניכם התנזרתם ממין לגמרי או רק אחד מהשניה או להפך, אבל מכאן עשוי לבוא פתח למקומות עליהם אפילו לא חלמתם. חוסר היכולת להעניק זה לזו את הקרבה המתבקשת המייצרת בהכרח חיי מין מספקים לשני הצדדים הבריחה אתכם ל"פתח היציאה" הזה - הימנעות ממין. ברור מאליו שמסביב לנושא זה מתחולל מאבק, מתקיימים כעסים, קונפליקטים ומרירות.
אז, לא שחייבים להכנס למיטה מחר בבוקר, אבל, נסי לראות בבן זוגך אדם מיני, מצאי את הרוך והחסד ומעבר לכך, נסי להניח לו לפתות אותך, להעניק לך - זה לא בהכרח יוביל אתכם למיטה ללילה סוער בו האדמה תרעד, אבל בכל מקרה הרי זה נעים להיות נחשקת ונאהבת על פני מאכזבת ומאוכזבת תדיר. שוב, מה יש לך להפסיד? במקרה הגרוע מכל תגיעו למיטה וזה לא יהיה איזו חוויה שתשאר חקוקה לנצח כמין מספק וטוב.

ראי, על מנת להתקרב או אפילו להיפרד מבן זוגך ראוי לעבוד על פי הנדריקס. ביחד, עם בן זוגך, התחילו לעבוד על פי הספר. ניתן לכוון את כל מה שהנדריקס מציע גם לכוון של פרידה. ניתן לחסום פתחי יציאה, ניתן להגיע לתמונה משותפת, ניתן לקיים מחוות הדדיות, ניתן לומר מהן הציפיות ההדדיות. כל זה לא מוביל בהכרח להמשך הקשר האינטימי והחיים בצוותא, ניתן גם להפוך להיות ידידים החיים בנפרד ושותפים לגידול הילדה המשותפת, בנעימות ובהסכמה הדדית.

_יכול להיות שהזוגיות בינכם היא טעות ושלא נועדתם להיות ביחד. אין לי מושג

שאלת השאלות!!_

אין כאן כל שאלה, הרי נועדתם להיות ביחד, יצרתם את ילדתכם. קראי שוב את הנדריקס וראי מדוע בחרת את בן הזוג הזה. עם זאת, יתכן שהגיע הזמן להיפרד. זמנית או באופן קבוע. ההזדמנות מונחת ביחסים ארוכי טווח אבל לא תמיד אנו יודעים או מעוניינים לקחת את ההזדמנות.

שערי בנפשך שכלל לא היתה אפשרות להיפרד, נישואים קתוליים או משהו כזה. לאחר שתהפכי ברעיון זה, תוכלי לברך על האפשרות שלך להחליט להפרד.
ועוד עניין אחד, הפרידה הזו איננה באחריותך גם אם לכאורה את היא זו שמתעקשת על הפרידה. כל מה שקורה בין בני זוג הוא מאה אחוז אחריות על כל אחד מבני הזוג.

צפריר שבוע טוב,

יש להעמיק את הבירור ולפתוח תבות פנדורה. מה יש לך להפסיד?

אני מרגישה שאני עלולה להפסיד את ההזדמנות לפרידה חברית ונעימה. וזאת דווקא משום שאני יודעת שיש לנו עוד את כל החיים שלנו לעבור זה לצד זה באיזה שהוא אופן.
יחד עם זאת, אני מקבלת את דבריך בנוגע לנקיון היסודי שיש לעשות על מנת שזה יקרה.

קשה לי לעבוד לפי הנדריקס לכיוון של פרידה, אבל אני אנסה, כי אני מניחה שזה יכול לעשות טוב לשנינו לעבור שוב על הספר.

אבל, נסי לראות בבן זוגך אדם מיני, מצאי את הרוך והחסד ומעבר לכך, נסי להניח לו לפתות אותך, להעניק לך

אנחנו אכן מתחבקים כל בוקר וכל ערב וגם נונתים נשיקה (עד לא מזמן בפה ועשיו בלחי)
אבל...
נראה לי שאין ברירה אלא לפתוח גם כאן תיבות פנדורה...
יחסי המין בינינו לא היו מספקים מלחתחילה (לא באיכות ולא בכמות). אולם העדפנו להתעלם מן הבעיה משום שהיה לנו טוב ביחד בחברות שיצרנו. מילאנו חללים זה של זה. ענינו על הצרכים הנקודתיים זה של זה. במשך זמן רב יחסי החברות שלנו והקשר בינינו חיפו על המחסור בחיי המין (כך היה נדמה לי אז. היום ברור לי שגם יחסי החברות שלנו היו הונאה של עצמנו בדרך זו או אחרת), אולם כשהתחילו הבעיות האחרות, גם מעט יחסי המין שהיה נפסק.
אז נוצר תסכול כפול. בהתחלה נושא יחסי המין היו העניין המרכזי בבעיות. כמובן שכיום ברור לנו שזה סימפטום, או חלק קטן מהפאזל הגדול של מערכת היחסים שלנו.

שוב, מה יש לך להפסיד? במקרה הגרוע מכל תגיעו למיטה וזה לא יהיה איזו חוויה שתשאר חקוקה לנצח כמין מספק וטוב.

את זה אנו מכירים כבר, ונסיונות כושלים נוספים רק עלולים לגרום לתחושות לא נעימות. חוסר סיפוק, חוסר יכולת לספק, תסכול וכו'.
(אני מוכרחה לציין: אין לאף אחד מאיתנו בעיה פיסיולוגית... שנינו מאד נהננו ממין בעבר.)

אני יודעת שאני לא מסוגלת להפתח אליו באופן מיני ואינטימי בשלב זה (ואני מדברת על כל סוגי המגע: עיסויים, ליטופים, מחוות, הגם שאין בהם מיניות סקסית בהגדרה...).
אך ייתכן ואם נפתח באופן לא מיני, נתחיל לפתוח תיבות פנדורה, נעבוד לפי הנדריקס - אפילו בכיוון של פרידה, אולי זה יבוא. ואולי לא. אבל אז נהיה כבר במקום אחר.

ברור לנו שהמצב הגיע למקום שהוא הגיע באחריות שנינו, אך כעט הוא לא מעוניין להפרד. הוא מעוניין להשאר יחד. ולכן אני חשה כי הפרידה היא באחריותי.

מאחר ואני חשה כך, אני מוכנה להיות זאת שגם יוזמת את תהליך "פתיחת תיבות הפנדורה".
כי מה יש לי להפסיד?

תודה מקרב לב.

(הוסר - הסבר בהמשך הדף)

מבולבלת,
ראשית ברצוני לברך את התהליך עצמו, אותו תהליך אשר הנכם קופצים אל מימיו.

אני מרגישה שאני עלולה להפסיד את ההזדמנות לפרידה חברית ונעימה. וזאת דווקא משום שאני יודעת שיש לנו עוד את כל החיים שלנו לעבור זה לצד זה באיזה שהוא אופן.

העמדת פנים, חוסר שקיפות, הסתרה והימנעות מבירור איננה יכולה אלא להעלות אשליה כאילו הפרידה היא נעימה וחברית. בכלל, הרבה פעמים אנו מוותרים על משהו "לטובת האחר", כשבפנים אותו ויתור מזין את מחוזות הכעס. וככל שאנו מוותרים יותר על מהותנו וזהותנו כך אנו מוכנים לוותר פחות על הכעס. זה מתעצם ומונח שם כמו איזו פצצה גרעינית.

לכן, אם ברצונך בפרידה אמיצה וחברית טוב את עושה בכך שאת נצבת אל מול העניין ולא מוותרת. שוב, מה באמת יש לך להפסיד?

_יחסי המין בינינו לא היו מספקים מלחתחילה (לא באיכות ולא בכמות). אולם העדפנו להתעלם מן הבעיה משום שהיה לנו טוב ביחד בחברות שיצרנו. מילאנו חללים זה של זה. ענינו על הצרכים הנקודתיים זה של זה. במשך זמן רב יחסי החברות שלנו והקשר בינינו חיפו על המחסור בחיי המין (כך היה נדמה לי אז. היום ברור לי שגם יחסי החברות שלנו היו הונאה של עצמנו בדרך זו או אחרת), אולם כשהתחילו הבעיות האחרות, גם מעט יחסי המין שהיה נפסק.
אז נוצר תסכול כפול. בהתחלה נושא יחסי המין היו העניין המרכזי בבעיות. כמובן שכיום ברור לנו שזה סימפטום, או חלק קטן מהפאזל הגדול של מערכת היחסים שלנו._

על פני להכות על חטא, להעצים שיפוט וביקורת לתולדות חייכם המשותפים ולצבוע את העבר בצבעים כהים, ניתן להתבונן בעובדות ללא כל שיפוט וביקורת. התבוננות שכזו אשר מעלה בהכרח ביקורת שיפוט ותגובה נדרשת לאימון חוזר ונשנה. אז, בכל פעם שאת מתבוננת אל מאורעות העבר ואת מגיבה בשיפוט, יש להניח את התגובה והשיפוט בצד ולהתבונן שנית.
תרגול שכזה מלמד חמלה. הסכמה. קבלה.
לאחר שלמדנו התבוננות כזו אנו יכולים להתחיל לראות את הפן החיובי של העבר, להתבונן מתוך מגמה של שינוי הגישה. אז, על פני הקביעה כי יחסי החברות או המין היו הונאה עצמית, ניתן לראות כיצד הנחתם האחד לשניה והאחת לשני את אותה בלימה ומנוחה אישיים. תקופה בה לא יכולתם אלא לזייף את עצמכם למען השקט הנפשי שלכם.
מכאן, ניתן לברך את התקופה הזו ואת מי שאת היית בתקופה זו, וכן לברך את בן זוגך על היותו שם, מדוייק לחלוטין לצרכייך.

כעת, עולה תקופה חדשה. תקופה בה הגיע הזמן לברר עניין. דווקא אותה תקופה בה הוספתם לתבת פנדורה שלכם, זו המשותפת למי שאתם כזוג, וזו הפרטית של כל אחד מכם עוד ועוד סודות ומראות אפלים, נמצאת משרתת את התקופה הזו הנוכחית, תקופה בה בעצם לשניכם אין יותר מה להפסיד.

שוב, תבורכו.

דחילו ורחימו,
תודה. אין כאן מקום לחשוש וגם לא היית בוטה מידי. גיליתי שזה חלק מהיופי של האתר.

ראשית, גם אני רוצה להגיב בעניין ה-40 דקות.

אני חייבת להגיד שבהתחלה, לא הבנתי על מה את מדברת. איזה 40 דקות?! שכחתי מזה לגמרי.
הן משום שנראה לי שעבר המון זמן מאז והן משום שקיבלתי המון תובנות מאז. (תודה לכותבים)
נכון - נסיעה של 40 דקות זה באמת שולי ובאמת לא לעניין. אבל זה העניין: שאנו נתפסים לדברים הקטנים והשוליים משום שעם זה נוח וקל הלתעסק. קשה הרבה יותר להתעסק עם הדברים המהותיים, הכואבים באמת.

ברור לי שהקושי הגדול שלי להפרד נובע מכל הקשור בילדה. נכון שיש לפרידה השלכות גם לגבי ולגבי בן זוגי, אך ההשלכות לגביה הן הגורליות ביותר (לשני הכיוונים).
אלמלא הבת שלי, לא הייתי כותבת כאן.

בכל פעם שאת מתבוננת אל מאורעות העבר ואת מגיבה בשיפוט, יש להניח את התגובה והשיפוט בצד ולהתבונן שנית. תרגול שכזה מלמד חמלה. הסכמה. קבלה.

אכן. אני מסתכלת על העבר הן בביקורת, על מנת ללמוד, והן בחמלה ובאהבה שניתנה לי ההזדמנות ללמוד ושניתנה לי ההזדמנות בכלל לחוות את מה שחוויתי. כי זה החיים. זה מה שעושה אותי אני.
נכון ש "ניתן לברך את התקופה הזו ואת מי שאת היית בתקופה זו, וכן לברך את בן זוגך על היותו שם, מדוייק לחלוטין לצרכייך." ואני אכן עושה את זה. השאלה אם בעבור זה צריך להשאר יחד למרות שהצרכים השתנו.
אני מנחשת את התשובה: הצרכים תמיד משתנים, של שני בני הזוג. אני מניחה גם כי כל ילד מפר את האיזון הקיים כך או אחרת ושהחיים הם שינוי אחד ארוך ומתמשך.
אבל...
אני מסתכלת על בן זוגי וחושבת לעצמי שאני מבינה מדוע התאהבתי בו. אני יודעת כמה הוא היה חשוב עבורי ויחד עם זאת, משהו מזה כבר לא קיים.
היום אני יודעת (ושוב הזדמנות להודות לכותבים כאן), שניתן לחדש את זה.
אני מודה שכעת הבדיקה שלי היא האם אני רוצה לחדש את זה.
הילדה, הילדה - זה עיקר הדאגות שלי. לא משום שאני מסתתרת מאחוריה כתירוץ, אלא כי היא זאת שתפגע מן הפרידה באופן הקשה ביותר, ולתווך הארוך ביותר.
אני מוכרחה לציין שבשיחות עם חברות שהוריהם גרושים, עולה לא פעם השאלה: למה הם לא עשו זאת קודם?! הרי לא היה להם טוב ביחד - אז למה לוותר על הזדמנות למשהו אחר?

נכון - אם לא טוב, כדאי לעשות את כל הנדרש על מנת לחדש את היחסים, לשקם ולהתחדש בתוך הזוגיות.

מתי אני אדע שעשיתי הכל?
עברתי דרך כל-כך ארוכה ונראה לי שאם אמשיך לבדוק ולבדוק, אני גם לא אהיה מסופקת (לא רק מן ההיבט המיני), אבל אני גם אוותר על ההזדמנות למצוא את האושר שלי.
מה גם שלילדה קשה מאד במצב הנוכחי, אבל זה כבר נושא ליום אחר.

אני מרגישה שאני מתחזקת...

מבולבלת,
אם לא היתה ילדה קרוב לודאי שכלל לא היה עולה על דעתך להפרד. נניח מצב בו לא הייתם הורים, איך תוכלי לדעת האם אותן תובנות או אותם צרכים שהשתנו היו משתנים כך שאכן היית רוצה בפרידה? אינני טוען כי כך היה אלא שאי אפשר לדעת. לכן התירוץ או ההשענות מאחורי אם... אז... איננה רלוונטית.

הילדה היא לא זו שתצא נזוקה מפרידה. נקודה.
אני נחרץ בקביעתי משום שהנך מודעת לאשר עובר על הילדה ומסתמנת כוונה ברורה שלך לא להניח משקעים בינך ובין בן זוגך. במידה ושניכם תקבלו את הפרידה ותחיו איתה בשלום לא תנזק הילדה אלא תסכים גם היא לעובדת היותכם פרודים. כל עוד הנכם סוחבים משקעים האחד כנגד השניה ולהפך, בהכרח תניחו משא זה על הילדה, בהו עיקר הנזק. הדרך לבהירות היא אותה שקיפות מתבקשת ביחסים ביניכם. זו מחייבת התבוננות משותפת על העבר תוך נסיון שלא לשפוט ולא להעביר בקורת (ולו גם בתירוץ האפשרות לשפר את ההווה והעתיד) אלא לבחון הת תחושותיכם לאורך תולדות חייכם המשותפים. בחינה שכזו, בה כל אחד מכם מדבר אך ורק על תחושותיו האישיות מבלי להשליך על הצד השני כל אחריות לתחושות אלה, יניחו בפניכם את העובדות ללא אשמה. שכן לעולם איננו יכולים להיות אחראיים על תחושות הזולת. אינני יכול להיות זה שאחראי על מצב הרוח המזופת שיש לזוגתי ולהיפך. מתפקידי להקשיב לתחושותיה ולנסות לנהוג כפי שהיא מבקשת בזמנים קשים אבל אינני יכול להיות אשם בכך, כך גם לגבי אחריות הזולת על תחושותי האישיות. זה נכון לגבי העבר ולגבי ההווה.
_אני מסתכלת על בן זוגי וחושבת לעצמי שאני מבינה מדוע התאהבתי בו. אני יודעת כמה הוא היה חשוב עבורי ויחד עם זאת, משהו מזה כבר לא קיים.
היום אני יודעת (ושוב הזדמנות להודות לכותבים כאן), שניתן לחדש את זה._

נרחיב על תחושת ההתאהבות. הכנסי לדף לוג אשה מאוהבת, קראי שם כיצד כל ההתאהבות סובבת סביב המאוהב, אני אני אני.... המעבר בין ההתאהבות לאהבה רחבה הכוללת את הקבלה והנתינה לעתים נתפש כאבדן. בפועל, נמצאת האהבה כוללת את התפעמות ההתאהבות לעתים אבל איננה מתמקדת רק בפן זה. כמו ביחסי מין, לעתים האדמה רועדת ולעתים המין הוא סתם נעים, מענג, משביע ומספק.
אם את מחפשת אחר התאהבות חדשה הרי שזו תימוג אף היא ואז מה? יעלה חיפוש לעוד ריגוש?

נראה כי על פני בריחה הנך מבקשת אחר הבירור. הגיע הזמן לכך, לאזור אומץ ולצאת למסע הזה עם בן זוגך. אין מי שיודע כיצד יסתיים המסע הזה, אבל אחד הכלים היעילים במצבים אלה הוא גיוס רעיון המוות כבן ברית. שכן, העלאת אפשרות המוות מבררת לנו את רגשותינו האמיתיים, למשל, דמייני כי בן זוגך עבר ממאורע קשה וכעת הוא מפרפר בין חיים למות, ראי אילו רגשות עולים בך. עכשיו, מיד כשאת קוראת את הדברים. שם טמונה אמת. אמנם הדמיון המודרך והמדויק ביותר אינו משתווה למציאות אבל עדיין, זהו תרגיל טוב. גיוס המוות כבן ברית מוכר לך היטב, אותה החלטה על פרידה גם היא סוג של מוות והנה את גייסת אותה על מנת להודיע לעצמך, לבן זוגך ולעולם כולו כי את במצוקה.
מתוקף ההחלטה לשתף את העולם בהחלטתך הנך נמצאת כבר במקום אחר לחלוטין. מקום בו על פני הקביעה כי ללא הילדה לא היית כותבת כאן, עשויה להיות תודה גדולה לעצם קיום הילדה, בעתיד, עת תמצאי את עצמך מאושרת ומסופקת דווקא עם אביה. שוב, זוהי רק אפשרות קיימת, אפשרות שלפי מיטב הבנתי את דברייך את אינך פוסלת לחלוטין.

מתי אני אדע שעשיתי הכל?

את תדעי. בתוכך את תדעי, כאשר לא תחושי כל רגשות אשם או אחריות, כאשר תחיי בשלום עם עצמך ועם החלטותייך. כל עוד מרחף לו פרפר הספקות לגבי מה עלייך לעשות ומה לא, עדיין לא עשית דיך.

או שפשוט תדעי.

שיט!!!
כתבתי המון והכל נמחק לי (כי תוך כדי נכנסתי ללוג של אשה מאוהבת ואולי סגרתי את זה בטעות) ועכשיו אני לא יכולה לשחזר את הכל.
גם משום שאין לי זמן וגם משום שהשקעתי כלכך הרבה מחשבה וחשיבה בזה שלא אוכל כעט לשחזר את זה.

טוב, אני אחזור לזה מחר.

ערב טוב.

מצאתי היום במקרה מחברת שירים שלי מלפני עידן. כמדומני ב- 1976.
משום מה, כשקראתי את השיר הזה נזכרתי בדף הזה.

*
לפני כן כשהיינו בחוף
היתה גיאות וחופש הבחירה
פתאום נכלא. חשבתי אצל
המליחות המרירה:
הכאבים הרי לשנינו,
הכאבים שלא,
וכל אשר סביב ובתוכם כלוא..

צפריר,

השיר מקסים! תודה.

אני אנסה לשחזר חלק מהדברים שכתבתי ונמחק לי, למרות שאני לא זוכרת בדיוק, אבל זה לא מדע (וגם לא עוגה) וזה לא צריך להיות במדויק. חוץ מזה שבמהלך סוף השבוע חלו שינויים (לרעה דווקא), אך זה בהמשך.

נניח מצב בו לא הייתם הורים, איך תוכלי לדעת האם אותן תובנות או אותם צרכים שהשתנו היו משתנים כך שאכן היית רוצה בפרידה?

אני מניחה שזה כן היה מגיע לזה, מאחר והתסכול המיני היה גובר על הקשר, אבל זה ממש לא רלוונטי.

כמו ביחסי מין, לעתים האדמה רועדת ולעתים המין הוא סתם נעים, מענג, משביע ומספק.

אבל אני רוצה שהאדמה תרעד! אני לא נימפומנית חסרת תקנה, אבל כן! אני רוצה ריגושים ורעידות אדמה מידי פעם. אני רוצה "לצאת מן הגבולות" מידי פעם. אני רוצה חידושים מידי פעם. (ברור לי ששני הצדדים יכולים ליזום באותה מידה, רק שבינינו האפשרות לא קיימת בכלל). אני חושבת שסקס זה בהחלט חלק מחיי זוגיות כמו גם אינימיות, אך למה עלי לוותר על האחד לטובת השני?
מאד קשה לחיות בתוך פנטזיה שלא מתממשת כל כך הרבה זמן. זה יוצר תסכול נוראי.

אם את מחפשת אחר התאהבות חדשה הרי שזו תימוג אף היא ואז מה? יעלה חיפוש לעוד ריגוש?

אני מבינה את זה. אבל כאן נכנס עניין המסע שלי. ברור לי כי אם אכנס לקשר חדש, אפילו אם המן יהיה חלומי, מבלי לעבור את המסע הפנימי והברור הזוגי, אין לי סיכוי לקשר בריא עם אף אחד.

גיוס רעיון המוות כבן ברית.

תודה - זה לא עובד אצלי. גם ככה יש לי חרדת מוות... אבל אני לא יכולה לתאר לעצמי מאבדת את בן-זוגי באותה מידה שאני לא יכולה לתאר לעצמי אותי מאבדת את חברתי הטובה, או חס וחלילה כל מכר יקר אחר שלי. ברור שאני אהיה עצובה וכואבת. אבל זה נראה לי לא קשור לתחושות שיש לי עכשיו (פיספסתי משהו?).
אבל, אני מבינה את האנלוגיה. אני יכולה לתאר לעצמי את בעלי נוסע לחו"ל בתפקיד למשך 4 שנים, או ללא הגבלת זמן, ואני יוכלה לראות את עצמי מסתדרת בלעדיו. ממשיכה את חיי.

עשויה להיות תודה גדולה לעצם קיום הילדה, בעתיד, עת תמצאי את עצמך מאושרת ומסופקת דווקא עם אביה

בכל מקרה יש תודה גדולה על עצם קיום הילדה. היא אושר גדול שאין כמוה!
אולם משיחות בינינו, נראה כי אנו בכל זאת הולכים לכיוון הפרידה.
בעלי מאד פגוע, מאד כואב, מאד עצבני ולא כל כך משתף פעולה עם הדרך שאני רציתי ללכת, דהיינו לבחון מחדש את היחסים ולו על מנת להפרד באופן שייטיב עם שלושתנו.
הוא טוען שלאחר שנפרד, הוא לא רוצה להתחייב למקום מגורים (מקובל עלי) ולא רוצה שניהיה חברים, אלא רק שנתאם כל מ שצריך באופן טכני סביב הילדה.
אמרתי לו שזה פיפוס לדעתי ושחבל שהוא יאבד את הקשר עם הילדה ושהיא לעולם תשאר הילדה שלו, ושאנו צריכים להיות תמיד לטובתה ושלדעתי עצם זה ששנינו נהיה ביחסים טובים גם זה לטובתה.
אבל הוא טוען שמאחר ואני ניפצתי לו את החלום ואני לוקחת לו את הילדה, זה כבר לא משנה איפה הוא יהיה ובאיזה אופן אנו נפגש.
ולא שהוא חלילה רוצה לפגוע בה או בי (אולי קצת בי) אבל הוא כועס שכך התגלגלו החיים שלו.
הוא היה בטוח שאני והילדה זה חלום שמתגשם ופתאום החלום מתמפץ לו לרסיסים והוא שבור מזה.

מהמקום הזה, אני בהחלט מאמצת את רעיון החמלה וההבנה, אולם קשה לי להתחבר ולראות את ההזדמנות.
דווקא כשאנו מדברים על מקורות הקרעים במערכת היחסים, אני משתכנעת שאנחנו לא מתאימים להיות יחד.
הוא זה מה שהוא והוא שלם ומושלם כמו שהוא, אבל לא בשבילי.
מה שמחזיר לי את תחושות רגשי האשם כלפי הבת שלי וגם כלפיו. כאילו שאני הונאתי אותו באופן כלשוא.

ובכן, ימים קשים עוברים על כוחותינו.
ימים של חיים.

ועוד דבר,
בעלי בהחלט לוקח אחריות על החלק שלו במערכת היחסים, אבל הוא טוען שזה נעשה על מנת שהיחסים יצליחו ועכשיו קשה לו כפליים משום שלא מספיק שהוא השקיע ונתן מעצמו ונפתח בפני ונחשף בפני, אלא שכעט הכל מתנפץ לו בפנים. הוא מרגיש שהוא העניק לי את כל מה שהיה לו ועכשיו הוא מרוקן.
נכון שזו הבחירה שלו, אבל איך אני אמורה להתמודד עם האמירות האלה?
זה גורם לי לרצות להשאר איתו מתוך זה ש"לא נעים לי" או להרגיש שאני רעה שאני רוצה להפרד.
ברור לי שאני לא אשמה בתחושות שלו. ברור לי שהתחושות שלו הן ליגיטימיות.
אך בבואי לשוחח איתו על הדברים שמציקים וכואבים לו, הוא טוען שלא איתי הוא רוצה לשוחח על הדברים. שהוא לא מרגיש נוח לשוחח על זה איתי ושלא אני אוכל לעזור לו, מאחר ואני זו שממנה הוא פגוע.

עד כאן להיום

למה את צריכה לדבר איתו על מה שמציק לו וכואב לו? אני פשוט לא מבינה אותך. אם את נפרדת, אז את נפרדת. גם אני לא הייתי רוצה להחשף בפני מי שפגע בי. זה פשוט לא הגיוני.
עברו כמעט שבועיים מאז שפתחת את הדף הזה, את עדיין תקועה באותו המקום, חיה בבית עם בן זוגך, חושבת על פרידה ומתייסרת ב"לא נעים לי"....מעניין אותי למה את מחכה? למה את לא עוזבת לניסיון? למה הוא לא עוזב לבינתיים? רק לראות איך זה מרגיש? למה אתם לא בתהליך כלשהו של יעוץ? אפילו יעוץ לפרידה? ואם הוא לא רוצה, למה את לא הולכת לבד?

נועה, ממי, למה את כזאת קשוחה עם מבולבלת?
תני לשן המתנדנדת לנשור לבד.
אסכולת לבסוף מוצאים אהבה מצדדת בדיאלוג וחשיפה הדדית גם אם בסוף נפרדים, לא? העיקר לשבור את הקרח המזויין.
זה שיש ילדים מעלה את רמת המורכבות. זה לא כמו פעם, כשיחסים היו מסתיימים במחי החלטה חפוזה. פרקטית.
ההתייסרות ב"לא נעים לי" פנים רבות לה: זו הפטרונית, זו שרוצה שיהיה נעים, זו שקר לה בפנים ופוחדת מהקור בחוץ, ובטח עוד כמה.

אה, אולי בשביל לזרז אותה. לשדר לה היידה ברה. (איך מנקדים?)

מבולבלת,
זה לא ילך כמו שאת רוצה. הקשיבי לבעלך, הניחי מחוות מינימליות בעבורו - גם אם אתם הולכים להפרד.
תחושת הכשלון משותפת לשניכם.

אתם נמצאים בתוך מקום בו אין כל סיכוי שתצאו מהריקוד המשותף הזה ללא הדרכה או גורם שלישי. הבעיה היא שכאשר תיגשו לגורם השלישי - יועץ או מישהו אחר, מראש הנכם ממלכדים את האפשרות להשאר ביחד ומחייבים אי הצלחה.
הכשלון אם כך הוא המכנה המשותף שמנחה אתכם. אז, היכשלו, עד שתבינו שניכם שאין כאן אחד או אחת שצודק/ת יותר או פחות. אז, תוכלו לחזור גם לרעידות האדמה שביחסי המין או לחילופין תוכלו להפרד.

בינתיים, אתם ממשיכים לדקור אחד את השניה ולהפך, לבכם שותת דם אבל אינכם מוכנים להתייצב אל מול המוות, מות הכשלון המשותף, מות היחסים. מכאן אינכם יכולים לראות חיים משותפים.

הזכירי לעצמך מידי פעם שאת חיה וקיימת. זה עוזר.

מבולבלת ,
נראה לי שאת תכף יכולה לשנות שם ל ממוקדת.

נועה,
יש לך ילדים?

למה את צריכה לדבר איתו על מה שמציק לו וכואב לו?
כי אכפת לי ממנו. כי חלקתי את חיי איתו במשך 6 שנים. כי יש לנו ילדה משותפת. כי עוד כל החיים לפנינו.

עברו כמעט שבועיים מאז שפתחת את הדף הזה, את עדיין תקועה באותו המקום.

נכון. אבל בהתייחס לכך שעברו שנתיים או אפילו כמעט שלוש שנים מאז שחשנו שמשהו לא בסדר. ושנה מאז שאנו מטפלים בזה, שבועיים זה כלום זמן.
זה לא החלטה אם לנסוע לחו"ל או לא. זו החלטה מאד גורלית עבור שלושתנו שאנו לא רוצים לקבל בקלות ראש.

למה את מחכה? למה את לא עוזבת לניסיון? למה הוא לא עוזב לבינתיים?
אנחנו מנסים למכור את הבית. בנתיים ללא הצלחה, ועד אז אין לנו כסף לשלם גם את המשכנתא וגם שכירות.
מזה בעצם התחיל הדף (אם תתגלגלו חזרה לרישום הראשון). האפשרות ללון אצל ההורים של כל אחד מאיתנו לא אפשרית בשלב זה.
אם לא נצליח למכור תוך חודש נוסף, נחפש פתרון אחר. (רעיונות?)

חוץ מזה שאני אומרת שאם יש לך אבן, תעשה מרק אבן...
למה אתם לא בתהליך כלשהו של יעוץ?

היינו ביעוץ יחד מעל חצי שנה. לפני כחודשיים הפסקנו וכעט כל אחד הולך בנפרד ליועץ אישי. זה דווקא עוזר לנו.

תני לשן המתנדנדת לנשור לבד.
אהבתי את זה!!! לחיים באופן כללי. מותר לאמץ?!

ברונית,
ענית לנועה עבורי. תודה.

אז, היכשלו, עד שתבינו שניכם שאין כאן אחד או אחת שצודק/ת יותר או פחות. אז, תוכלו לחזור גם לרעידות האדמה שביחסי המין או לחילופין תוכלו להפרד.

אם הוא לא מוכן בדרך שלי, וזה לגיטימי ומובן, איך אפשר לעשות את זה בדרך שלו? כאשר אין לו דרך בעצם, אלא רק מצבור של רגשות ואכזבות?
באמת כואב לי לראות אותו כך. כל כך הייתי רוצה להושיט לו יד, אבל כל עוד זה יד לפרידה - הוא לא מעוניין. ויד לחיים משותפים - אין לי כרגע.

אני משתדלת להיות ממוקדת, אבל כל פעם מגיע גל חדש וזורק אותי חזרה למעמקי הים.
בכל אופן - אני לומדת לשחות!!!

בדף ציפיות בזוגיות יש עוד כמה דברים שכתב צפריר שפרון (20.12.2001 00:31):
_על מנת לריב צריכים שניים.
על מנת לתקן מספיק אחד/אחת.
זה הפוך ממה שחושבים._

_הסוד הוא במחוות קטנות של חיבה.
הסוד השני הוא: בכל פעם שעולה כעס על בן/בת הזוג לנסות לצמצם את עצמך (עצמך את ועצמך אתה) על פני לדרוש מהצד השני שהוא יצמצם את עצמו / עצמה.
הסוד השלישי, לנסות להיות שקופ/ה, לתמרן את עצמך (שוב את ואתה) למקום נקי מתמרונים. עד כמה שניתן. בקיצור לא להסתיר דבר.

ואהבה, אהבה כל הזמן...._

מבולבלת,
אם הוא לא מוכן בדרך שלי, וזה לגיטימי ומובן, איך אפשר לעשות את זה בדרך שלו? כאשר אין לו דרך בעצם, אלא רק מצבור של רגשות ואכזבות?

זהו, שבכל מקרה זו הדרך שלכם. נסו לראות מה משותף לשניכם בדרך הזו. שוב עולה המאבק העתיק באופן גלוי, מגלה את שורש כל המאבקים בין בני זוג (אם לא שורש כל המאבקים בעולם כולו) - מי מוביל? מי שולט? מי קובע את הדרך?
ראי, את אינך יכולה לראות את הדרך שלו, כל מה שאת רואה זה את התסכול והאכזבה שלו. יתכן בהחלט שאין לו דרך ברורה דיה, יתכן שהוא עדיין לא ממוקד ויודע באיזו דרך הוא רוצה ללכת. אבל, הניחי לכל ההגדרות האלה. הרי את הגדרת כי דרכך מובילה לפרידה, הגדרה זו איננה עומדת בפני עצמה אלא היא תוצאה של החלטה שעדיין איננה סופית (כך אני חש). על פני להתחפר בעמדה אשר עצם ההתחפרות בה מצביעה על כך שהיא איננה שלמה, נסי לראות מהם התנאים והנסיבות שהיית רוצה על מנת שתוכלי לרדת מהעץ.

באמת כואב לי לראות אותו כך. כל כך הייתי רוצה להושיט לו יד, אבל כל עוד זה יד לפרידה - הוא לא מעוניין. ויד לחיים משותפים - אין לי כרגע.

נסי להושיט לו יד בלא מטרה. לא לחיים משותפים ולא לפרידה. יד אוהבת.

כאן, נראה לי כי דרך התכתבות שכזו לא אוכל להמשיך לעזור, ולאחר מחשבה הריני להציע לך: היות ואורנה ואני עוסקים בכך, בייעוץ זוגי - לחיים משותפים או לפרידה. אוכל רק להציע לך לבוא עם בן זוגך אלינו, לנערן שבבקעת הירדן לפגישה בלתי מחייבת ולנסות לראות שמא נוכל לתת לכם את ההכוונה המתאימה.

האמת, שאני שמחה שברונית היקרה התנצלה, גם בשמי, על חוסר הסבלנות שלי. אני באמת חסרת סבלנות לפעמים...
אבל חשבתי על זה קצת ואני מרגישה שיש בזה יותר ואולי זה נוגע גם להצעה של צפריר, להפסיק את הדיון שמוצה בעצם די בהתחלה (ואלי בגלל זה התסכול או התחושה שצריך לעבור לשלב חדש)
אני לא מכירה את צפריר בכלל, אבל ממה שהוא כתב לך בדף הזה, הייתי טסה אליו לפגישה ומביאה איתי את בן זוגי.
וכן, יש לי ילדים.

אני מסכימה שהדף מיצה את עצמו עד כאן.
עבודה רבה עוד לפני, ואני לוקחת איתי את כל מה שנכתב כאן ככלי עבודה להמשך.
תודה שהייתם עמדה עבורי ועבור חיי.

אני מודה מקרב לב לכל אלה שפתחו בפני את הלב , במיוחד לצפריר!!!

צפריר,
אני מודה לך על כל הזמן והמחשבה שהקדשת לי.
אתה לא מכיר אותי ובכל זאת מצאת לנכון להתייחס אלי ואל הבעיה שלי באופן האישי ביותר.
היית עמדה עבורי ללא תנאים וללא תמורה.
דבריך ריגשו אותי והעלו אצלי הרבה מחשבות על זוגיות בפרט ועל החיים בכלל.

אני בהחלט אציע לבן זוגי להגיע אליכם לייעוץ. מי יודע - אולי הוא יסכים...

ברכות חמות

מבולבלת,
זכרי את האהבה בכל אשר תלכי. אותו כוח מפעים מלא חסד.
אותו כוח אשר מניח לנו את החיים. זכרי כי את חיה - קיימת.

על פני לוותר על מי שאת היא, ניתן לחוש הזדהות מבלי לוותר, ניתן לעשות מחוות אשר אינן גורעות ממך דבר.

מבעד לחרכי הכעס והתסכול, ניתן לראות אהבה גדולה שהיתה וקיימת ולעולם תהא.

אהבי את אבי בתך. בלא שום תנאי.

לפני כן, אהבי את עצמך.

נועה,
תודה.

שלום מבולבלת,
הייתי רוצה להסיר בשלב זה את אשר כתבתי, אם אין לך התנגדות.
בברכה,
דו"ר

}"מבולבלת" שלום, מחקתי את דברי מכאן מסבות אישיות שלי, אך לפחות בינתיים שמרתי אותם אצלי. (אני מבקרת באתר לפעמים אם תרצי להיות בקשר). כל טוב, דו"ר

דו"ר

תודה על דבריך ועל שהיית חלק מהדף המאיר הזה.
ההתכתבות כאן הייתה מאד משמעותית עבורי.
אין לי הרבה חדש לעדכן בעניין היחסים, אך באופן אישי זה תרם לי המון.

אני מאחלת לך כל טוב בהמשך שלך והרבה אושר ואהבה.

חזרתי.
ויש לי תשובה לשאלה הראשונה שנשאלה על ידי בתחילת הדף.
איך עוברים את התקופה הקשה לאחר שבני זוג מחליטים להפרד, אך עוד לא ממש נפרדים?

אתחיל מהסוף ולאט-לאט אנסה להבהיר מה עבר עלי ועלינו מאז יולי 2003.
הסוף הוא: בן זוגי ואני נפרדים (אני עדיין מתקשה לומר מתגרשים...).
אך עכשיו כפי שאמרתי, יש לי תשובה לשאלה:
פשוט - כאשר שלמים עם זה, אפשר לחיות עם זה!

זה קצת מצחיק, אבל אחרי תהפוכות רבות, אנחנו שוב (שוב - ולא עדיין) במקום של החלטה להפרד, אך עדיין גרים יחד.
זה משום שאני מחפשת דירה לעבור אליה עם בתנו, והוא בנתיים בחר להשאר בבית הנוכחי.
אך הפעם, החיים בתקופה זו עוברים עלינו בנועם. בן זוגי בא איתי מידי פעם לראות דירות להשכרה, אנחנו מצליחים לקבל החלטות ביחד ללא העלבויות, ללא כעסים, ועם הרבה כבוד הדדי.

לאחר שהפסקתי לכתוב בדף, ניסיתי לתרגל את התובנות, העצות, הרעיונות שקיבלתי בדף.
נתתי גם לבן זוגי לקרוא את התכתובת.
מאחר והבנתי שהנוכחות שלי בבית אז הייתה מתוך חוסר החלטה ולא מתוך שום החלטה, אימצתי את הרעיון של צפריר ללכת לייעוץ, שוב.
הפעם הלכנו למטפל בירושלים. לאחר 3 פגישות הרגשתי שאנחנו טוחנים מים וממשיכים להסתובב ללא יעד וללא מטרה.

בנתיים, פיטרו אותי מעבודתי עקב קיצוצים.
חודש לאחר מכן, אבי נפטר.
חודש לאחר מכן אמא שלי התאשפזה למשך 10 ימים.

וכך, מצאתי את עצמי באבל, מובטלת ובבית שלא טוב לי בו.
האם ייתכן והיה לי שיעור ללמוד בחיים???

מאחר ואני מאמינה שאין מקריות בחיים ושאכן בכל קושי מסתתר שיעור, ובכך הוא הופך להזדמנות - בחרתי מחדש בחיים שלי כהזדמנות.

לאחר שהתאוששתי קצת ממותו של אבי והאישפוז של אימי, והחיים חזרו קצת למסלולם, כאשר אני עדיין מובטלת,
החלטתי שמאחר ואני לא יכולה לצאת מן הבית (עקב האבטלה), בחרתי לעשות את כל המאמץ על מנת להשאר בבית, דהיינו, בחרתי לנסות ולהציל את הזוגיות שלנו פעם נוספת.

מאחר ונואשתי מהטיפול הקונבנציונלי, החלטנו להרים את הכפפה של צפריר וללכת ליעוץ אצל צפריר ואורנה.

זו הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שעשינו בשנתיים האלה, ושם הדברים החלו לזוז.
העובדה כי בחרנו להפרד, אינה מעידה על חוסר הצלחה של היעוץ, אלא האופן בו אנו נפרדים עכשיו, המטען האישי של כל אחד מאיתנו וההתייחסות לפרידה מצד כל אחד מאיתנו, הן הצלחות אדירות של הפגישות עם אורנה וצפריר.
מכל פגישה יצאנו מחוזקים ועם חומר רב למחשבה ולשיחה.
הנסיעה הארוכה עד לנערן שהייתה בתחילת התהליך ארוכה מאד, הפכה להיות עבורנו הזדמנות לזמן איכות ולעיתים קרובות אף שילבנו ארוחה או בית קפה בדרך חזרה.
יחד עם החותמים של צפריר, השיחות והטיפולים, הצלחנו לגעת בדברים חשובים, אם כי כואבים, ולהגיע לרמת הדברות ממקום אחר משהיה קודם.
יחד בחרנו להמשיך את הפגישות עם צפריר ואורנה, וביקשנו מהם ללוות אותנו גם בתהליך הפרידה.

במהלך כל התקופה הקשה הזו, קיבלתי כלכך הרבה תובנות, הזדמנויות, אפשרויות להתמודדות ועל אף הקושי (או בזכות הקושי) אני מודה על כל מה שהיה.
אני מרגישה שצמחתי, התבגרתי ואני בתחילתו של משהו חדש בחיים.
יש לי עכשיו הזדמנות ליישם הרבה מהדברים שצפריר כתב בדף ואת הנושאים עליהם דיברנו במפגשים בנערן, והם מלווים אותי בתהליך הפרידה ובחיים בכלל.

אני מבינה היום שאני לא יכולה להיות אחראית לאושרו של בן זוגי, וגם לא לאושרה של הבת שלנו, אלא רק לאושר שלי.
מה שכן, ברגע שאני לוקחת אחריות על האושר שלי, אני מקרינה מהאושר הזה לסביבה וכמובן גם לבת שלי, שמרוויחה מכך, לעומת היותי אמא מתוסכלת ועצובה.
אני מבינה שעל מנת לאפשר לבן זוגי לגדול, עלי לוותר על השליטה בו ובחייו, ובכך שלושתנו נרוויח.

אני מבינה עוד הרבה דברים בהקשרים רבים, אך נראה לי כי כתבתי מספיק להיום.

המשך הכתיבה בדף הזה הוא חלק מתובנה אחרת שלי, בה יש לסגור מעגלים בחיים באופן כללי וכמובן לסגור מעגלים ישנים בטרם ייפתחו חדשים.

כמובן שאני מודה מכל הלב למתקשרת המקסימה שלי שידעה מתי נכון לי ויותר חשוב - מתי לא נכון לי לקבל מסרים.
ונתנה לי כלים חלופיים והרבה כוח פנימי.

אז הנה אני כאן, אבל אחרת.

תודה

מרגש נורא, פעלת בצורה מעוררת ערצה, בתקופה כל כך קשה, כל הכבוד לך.

את נשמעת כבר לא כל כך מבולבלת. בהצלחה!

תודה שהשלמת את המעגל, וסיפרת לנו!

תודה לכן.
אני מתרגשת וחוששת כאחד. וכבר לא מבולבלת (איך משנים את השם בכותרת?)
ברור לי שתקופה לא קלה מחכה לי בהמשך הדרך. אבל זה החיים: עליות וירידות.
לפחות עכשיו אני מרגישה שיש בי את הכוחות ואת האמונה שאני יכולה לעשות שיהיה טוב, לי ולמשפחתי .
אני מקווה גם שבן זוגי ואני נשכיל תמיד לשמור על קשר טוב ברמה זו או אחרת, מאחר וגם שאנו נפרדים זה מזה,
אנו לא נפרדים מילדתנו המשותפת. ולעולם נהיה משפחה - רק משפחה מופרדת.
אחד הקשיים שלי הם שבסביבה שלי, אין לי כמעט משפחות גרושות. וחברי אשר כן עברו תהליך כזה, כולם היום כבר נשואים בשנית, כך שאני מרגישה קצת בודדה במובן הזה.
אך גם כאן אני מניחה שאמצא ברגע שאתחיל לחפש... (כמו שמתחילים לראות הרבה רכבים מהסוג שקנית רק לאחר שכבר קנית אותו...)

אשמח תמיד לקבל תמיכה

מאד מרגש! לגבי להכיר גרושים: חברתי התגרשה ואז רק התגלה לה שעובדים איתה כמה גרושים שכלל לא סיפרו על מצבם המשפחתי קודם לכן! אחד מהם הוא הבוס שלה. אולי שווה להציץ גם בפורומים בתחום. נשמע שעברת תהליך נפלא.

תודה עתליה.
אני מאמינה שכאשר הצורך יגיע - גם המענה יגיע.
אני אכן עברתי ועדיין עוברת תהליך מעניין. קשה, אבל טוב.
אני מודה שיחד עם כל החששות והדאגות, יש גם תחושה של חיים.
תחושה שאני בחיים, אחרי הרבה זמן שהייתי כבויה.

זו אני ששיניתי את השם לכבר לא מבולבלת
איזה כייף!!!

מחר אנו עוברות לדירה החדשה ששכרתי, הבת שלי ואני.
מצאתי דירה מאד חמודה, 3 חדרים עם מרפסת בישוב בו אנו גרים. בן-זוגי נשאר בנתיים בבית הנוכחי.
אני קצת מתרגשת וקצת פוחדת. קצת שמחה וקצת עצובה. קצת רווח לי וקצת יש מתח.
כמו בחיים. אני בחיים!
הבת שלי מאד מתרגשת. היא סיפרה לכל החברים שהיא עוברת דירה. היא סופרת את הימים עד המעבר
ונהנית לקנות דברים חדשים לדירה החדשה. היא לא מדברת על עצם הפרידה של אבא ואמא.
עם כל הקושי, היו לנו חוויות מאד טובות.
הייתי מוקפת אהבה ותמיכה בכל התקופה האחרונה.
קיבלתי כל כך הרבה דברים מכל החברים שלי (ריהוט, ציוד, חיבוקים).
הקטע הקשה ביותר היה היום הראשון של האריזה.
עד שחברה לא באה והחלה להכניס דברים לארגזים, לא יכולתי לעשות את זה.
בכיתי כל היום. חזרו לי כל ההתלבטויות של השנה האחרונה מחדש.
בן זוגי וחברים העבירו את הריהוט. זה היה מאד לא פשוט עבורו וגם עבורי. הוא היה ממש שבור ואני בכיתי (סוף-סוף).

אך הנה, מחר זה יום המעבר. לילה ראשון בלי בעל... מוזר לי...

מצב הרוח השתפר, האופטימיות חזרה, הפנים לעתיד ואל הלא נודע.
אני מאחלת לנו שנמצא את האושר הפנימי.

אני מדפדפת בדף ולא מאמינה איזו דרך עברתי!
אני מתחילה חיים חדשים מחר. יש לי תחושה קצת של יום הולדת.
ברור לי שאני מתחילה תקופה לא פשוטה בחיי, אבל אני חייה את הכאן והעכשיו, ולא עסוקה יותר מידי בפחדים שלי.
למדתי לא לתת לפחדים שלי לקרקע אותי, אלא ללכת איתם ולא נגדם.
העתיד הוא בעתיד והכל פתוח

אני חייבת לציין כמה שבן זוגי היה פשוט נפלא בכל תקופת המעבר.
אני מאד מעריכה את הגדולה שלו בעזרה, בהובלות, בייעוץ, בתמיכה ובהתעלות על כל הקשיים הרגשיים העצומים שלו.
הוא מאד כואב ומאד עצוב ובכל זאת נסע וסחב והתארגן בהתאם ללוח הזמנים שלי.
כמובן ששיתפתי אותו לא פעם בהערכה שלי, אבל הוא מאד מאד בתוך העצב שלו.
אני מכבדת גם את זה ונותנת לו את הזמן שלו.

חברה של אמא שלי פעם אמרה לי שהחוכמה היא לא לדעת עם מי להתחתן, אלא ממי להתגרש...
עכשיו אני מבינה למה הכוונה.
אני רק מאחלת שנוכל תמיד לשמור על רמה של תקשורת והתחשבות כמו שיש לנו עכשיו.
ברור לי כי זה ידרוש עבודה בדיוק כפי שהחיים בזוג דורשים עבודה ותחזוקה,
אך אם זה יישמר את הקיים (או ישפר אותו) זה יהיה נהדר.

בהצלחה לשניכם!

שליחה על ידי .מי* » 24 מרץ 2004, 04:39

אני מתפעלת מן היכולת שלכם להפרד יפה
ומצטרפת לאיחולי ההצלחה בהמשך הדרך המתפצלת

עברנו לדירה החדשה.
כלכך נעים לי שם. כייף לי לחזור הביתה וטוב לי להיות שם עם ילדתי, או בלי ילדתי, עם חברים שלי או שלה...
היא מהר מאד קלטה את ההסדר והיא זוכרת מי לוקח אותה ומתי.
השאלות כמובן לא אחרו לבוא "אמא, למה שאבא לא יבוא לגור איתנו בדירה?"
אבל לצד זה, גם הסתכלות ריאלית ובוגרת "אמא, אני שמחה שהיום אני הולכת לבית של אבא, כי אז אני לא אתגעגע אליו". אמרתי לה שזה נכון ויהיה לה כייף ושככה זה כשאוהבים מישהו ולא רואים אותו, אז מתגעגעים.
ואז היא אמרה, "אבל אז כשאני אהיה אצל אבא, אני אתגעגע אליך". אמרתי לה שגם אני אתגעגע ושאני כל הזמן אוהבת ושאפשר תמיד לדבר בטלפון ונפגש שוב בעוד יומיים.
כשהגענו לגן בבוקר, היא אמרה לי "אמא לכי, אני רוצה לשחק" אז חיבקתי אותה ואמרתי לה להתראות ושנתראה ביום... והיא חשבה רגע ואמרה "יום רביעי, ועכשיו לכי, נועה מחכה לי!"

מה שמדהים בעיני עצמי הוא שזה לא עושה לי רע לשמוע אותה אומרת את הדברים האלה. לא קשה לי לדבר איתה על הגעגוע, הפרידות החלוקה.
אני קשובה לה ומבינה אותה, מועדדת אותה לדבר ולבכות אם היא מרגישה צורך ומחבקת המון. אבל בתוכי, אני ממש בסדר עם זה. מקבלת את זה כחלק מהתהליך ולא נקרעת, לא מתפרקת, לא בוכה.
אולי זה עוד יגיע, אולי יהיו ימים יותר קשים (בוודאי שיהיו), אבל המעבר עבר חלק והשבוע הראשון עבר באופן נעים מאד.

שליחה על ידי תמר* » 12 יוני 2004, 13:06

שלום לכולם, אחרי דפדוף וקריאה ראשונים, ויש לציין מהנים מאוד, של חלקים באתר... מצרפת את הסיפור שלי...
עברתי תהליך גירושין מאד דומה לפני יותר משנה וחצי. בעצם אפשר לומר שהפרידה הפיזית היתה אז והתהליך ממשיך עד היום. אני אמא ל-3 ילדים מקסימים, בקשר הורי מאוד משתף עם אבא שלהם, עם הרבה הערכה והתחשבות.
ממרום הפרספקטיבה של כמעט שנתיים, אני יכולה להגיד על עצמי הרבה דברים ובעיקר שניים:

הגירושין שלנו יכולים בקלות להקרא "גירושין לדוגמא", אני מרגישה שלמות עם ההחלטה שלי, ובזכותה עברתי תהליך בנייה עצמית והתפתחות שכנראה לא הייתי עוברת.
למרות כל אלה, גירושין זה דבר קשה וכואב גם אחרי זמן. יש התמודדויות חדשות כל הזמן ואני ממשיכה ושואלת את עצמי הרבה שאלות. ההתחלקות בילדים קשה לי מאוד (חוסר רצף במשך השבוע) וכנראה תמשיך להיות קשה (למרות שאבא שלהם מטפל בהם במסירות ואהבה ואני סומכת עליו לחלוטין). גם הגילוי של החלקים שלי בכשלון לא קלים (כי הרי כבר אין את מי להאשים). וגם הפנטזיה להשאר בקשר חברי קרוב עם הגרוש, שאני מבינה שלא יכולה להתקיים (בעיקר כי הוא לא מסוגל). ועד המון התמודדויות קלות כגדולות שמלוות את החיים שלאחר הפרידה.

בקיצור, מחיר הגירושין הוא גבוה מאוד, הרבה יותר ממה שמשערים בתחילה וצריך לעשות חשיבה מאוד משמעותית ולמצות את כל הנסיונות לשיקום, לפני שלוקחים החלטה כזאת.
אם זאת, מגיע לכל אדם להיות מאושר, לחיות חיים מלאים, להיות הוא עצמו, ואם זה ממש לא מתאפשר בתוך קשר זוגי, מותר להמשיך ולחפש ורק להיות מודע למחירים....
בהצלחה בדרך החדשה.

תמר, תודה על השיתוף ועל החייאת הדף.

אני מסכימה עם כל מילה!
גם אנחנו מנסים לשמור על יחסי חברות. נפגשים מידי פעם לכוס קפה, מדברים כמעט כל יום בטלפון, ובכל זאת - זה לא זה. אני לא יכולה להתקשר אליו כשאני בודדה או כואב לי, אני צריכה להזהר כשמדובר בעינייני כספים, אני ממעיטה לספר גם את הכייף שאני עושה וגם את הקושי שאני חווה ונזהרת שלא לשאול שאלות פולשנית מידי, למרות שמאד מעניין אותי.
יחד עם זה, היחסים הטובים שלנו מאפשרים לילדה נוחות וחופש להיות עם שנינו ביחד ועם כל אחד לחוד, וזה עבורנו הדבר החשוב ביותר.

אין ספק שזה יותר קשה ממה שאפשר לתאר מתוך יחסים לא מוצלחים.
אני לא פחות מבולבלת היום ממה שהייתי לפני שנה. עדיין מנסה לחשוב אם אין משהו שיכול בכל זאת לאפשר לנו להיות יחד - אך תמיד מגיעה לאותו מבוי סתום.
וזה עצוב! איך שלא מסתכלים על זה, זה קשה לפרק תא משפחתי.
תמר, אני קוראת את הקושי שלך להתחלק על שלושה ילדים וחושבת לעצמי: "לפחות יש לה 3 ילדים... לי יש אחת ומי יודע אם ומתי יהיו לי עוד. לפחות יש להם זה את זה. זה אמנם תא משפחתי מופרד אבל בכל זאת תא!"
ויחד עם זאת, אני שלמה עם מה שיש לי ומודה על מה שיש לי והילדה הזאת היא אור בחיי וכולי תקווה שיהיו עוד.

אני יודעת שהדרך עוד ארוכה, שצפויים לי עוד קשיים שאני לא מתארת לי בכלל, אבל זאת הבחירה שלי עכשיו ואני שלמה איתה עכשיו. לכן אני אעשה את הכל שיהיה לנו, לכולנו, טוב בכאן ובעכשיו.

תהיי ברוכה

שליחה על ידי תמר* » 20 יוני 2004, 13:30

אני מסכימה איתך ש-3 ילדים הם תא ויש להם אחד את השני (בעיקר השניים הגדולים שגם קרובים בגיל) ואין לי ספק שהביחד שלהם מאוד עזר להם, ועדיין עוזר, להתגבר על המשברים בדרך.
הצד השני הוא שמאוד קשה עם 3 ילדים לבנות משהו חדש (חתיכת "חבילה" להכנס איתה לקשר), שזה גם סוג של מחיר וגם אני מאוד הייתי רוצה עוד ילדים.... אז כמו תמיד, לכל דבר יתרונות וחסרונות.
אני לא יודעת בת כמה את, אבל בטוחה שאם תרצי - יהיו.... בסופו של דבר המון בחיים קשור להחלטה שלנו (ברור שלא הכל). ושוב בהצלחה והמשך שלמות עם מה שיש.

עוברת תקופה קצת מבולבלת (למרות שאני כבר לא מבולבלת). אבל הפעם אני יכולה לראות שאני זה לא הבילבול.
כלומר יש את הכאן ועכשיו והכל כפי שהוא צריך להיות, ויש את הציפיה, התקווה, העתיד וכו' והצד האחד לא משתלט על השני.
זה נעים יותר.
אני מרגישה מחוזקת.
שיחה טובה עם בן-הזוג אתמול פתח אפשרות לשיחה ברמה אחרת והשאיר גם סימני שאלה שאין לי שום כוונה לענות עליהם עכשיו.
חיה וקיימת - כאן ועכשיו
והחיים יפים היום

בזמן האחרון מתגעגעת.
מחפשת סיבות להתקשר, להפגש.
מרגישה מפגרת!
אולי חזרתי להיות מבולבלת?!

ניסיתי לחשוב למה אני מתגעגעת?
לשקט הרועם? ללילות הרבים והארוכים לבד? לקבלת החלטות לבד? לאחזקת הבית לבד?
הרי את כל זה יש לי גם עכשיו, שאני לבד באמת (לפחות עכשיו יש לזה הצדקה...).
אז למה אני מתגעגעת?
לשותף? לחבר? לבן-זוג?
האם אני מתגעגעת לשותפות ולחברות איתו או לשותפות ולחברות בכלל?
ולמה אני לא רוצה להכיר בחורים חדשים אם אני מתגעגעת ל"בכלל"?

ואולי אני מתגעגעת לפנטזיה? אותה פנטזיה שהייתה לי כשהתחתנו וילדתי? ואולי היא תתפוצץ לי שוב בפנים (האם אני יכולה לסמוך על עצמי שלא אפוצץ אותה לעצמי?).

האם אמי מתגעגעת מתוך פחד? האם מתוך געגעוע?

האם הבכי של הילדה בלילה מעורר אצלי נקיפות מצפון שאני משקיעה זנן ואנרגיה על מנת לצמצם אותם?

האם השיחות הנחמדות והמפגשים הנעימים שלנו מרמזים על פוטנציאל לביחד או על החלטה נכונה של לחוד?

ולא - אני לא מצטערת שעברתי דירה. אני מאד שמחה ויודעת שזה היה הדבר הנכון עבור שנינו, אבל עכשיו... מה עכשיו?

צריך להמשיך לעבוד - על עצמי.

הנבירה צריכה להיות פנימה, לא החוצה. אחראית ולא תלותית. צמחיה ולא התקפלות.

אני בוחרת לחיים שלי: שלווה.
אני עוד לא בשלה להתמסרות... מקווה שזה יגיע

נפגשנו אתמול בערב. סתם לדבר (מצאנו תירוץ טוב...).
הוא השכיב את הילדה ובאתי לשתות קפה.
מוזר, אבל זה הרגיש לי נכון.
חברה שלי אמרה: "תזהרי! אל תפלי למקום הזה של חברות. זה סתם יבלבל אותך ואת הילדה. הגבולות צריכים להיות ברורים! צריך קשר ענייני!"
ואני הקשבתי לה וחשבתי שאולי ברמת ההגיון היא צודקת. אולי בכלל היא צודקת. אולי...
אבל בתוכי, זה הרגיש לי נכון.
פתאום אני מוצאת את עצמי שואלת את עצמי אם זה לא מוקדם מידי לחשוב על חזרה?
אולי צריך לסיים שנה של פרידה, או לפחות חצי שנה. לא לרוץ חזרה מתוך דחף.
אבל אני לא רצה.
אני שותה איתו קפה. מדברים, משתפים, שואלים, צוחקים.
אני לא כועסת עליו. איזה כייף לי! כייף לשבת איתו ולא לכעוס עליו. כייף לי לשבת איתו ושהוא לא כועס עלי...
לא דיברנו על לחזור, אבל זה ברור ששנינו מגלגלים את הרעיון בראש.
כן דיברנו על המשך הפגישות עם אורנה וצפריר. לאיזו מטרה? אני לא יודעת. אבל לשנינו זה מרגיש נכון.
(לפני כשבועיים הוא אמר שאין לו מספיק כסף למזונות שנקבעו ואם לא תהיה ברירה, אולי נאלץ לחזור לגור יחד וללמוד לחיות אחד עם השני.
אמרתי לו אז שאני מעדיפה לגור עם אמא שלי, מאשר לחזור מתוך שיקול כלכלי ולחיות ללא אהבה. אתמול השיחה כבר הייתה אחרת.)

החיים מעניינים. לא חשבתי שכעבור 3 חודשים של פרידה, אכתוב דברים כאלה.
מרגיש לי טוב.

יופי לשמוע! שיהיה לשניכם רק טוב.

- מה שלא יהיה.

תודה לכן.
אני מרגישה כמו בנדנדה. עליות וירידות.
משתדלת שלא לחזור למקום של המבולבלת, אלא לחיות את הכאן ועכשיו.
הבחירה שלי עכשיו היא לחיות בנפרד וזה מה שנכון לי עכשיו.
העתיד לא ידוע וגם לא משנה כרגע.
לכל השאלות אין תשובות כרגע.
מזכירה לעצמי: כאן ועכשיו - הוויה.

מבולבלת חמודה
כמה את צודקת
עברתי משהו קשה כזה לא מזמן
דברי אלי
[email protected]

מבולבלת שלנו,
תודה על השיתוף הכן.
עזר לי מאוד לקרוא והערכתי אותך על הכנות והאומץ.
אני מאמינה בך, בכוחות שלך ובדרך שלך, מה שלא תהייה!
המצב שלי דומה
אבל גם שונה כי יש צלע שלישית בזוגיות שלנו.
מישהו שהתאהבתי בו קשות
ורק אז הבנתי כמה יכול להיות בקשר זוגי.
אני בדרך החוצה מהנישואין, עם המון לבטים וחששות.
עם גינוי סביבתי על הדרך, על הבגידה, על התרמית
אבל עם בן זוג חדש ותומך, כנראה שלא הייתי מגיעה לשינוי בלעדיו ובלי מה שגיליתי איתו על עצמי, מה שהוא גילה בי.
בעלי הוא מקסים ואוהב ברמות שמקשות על הודאות שהכול נגמר איתו ועל גיוס האומץ להפרד.
הפסיכולוגית שלי רואה בזה תלותיות אבל אני מעריכה אותו וחושבת שהוא נאמן לרגשות שלו.

מאחלת טוב לך "כבר לא מבולבלת" ולכולנו

קראתי במשך יומיים את הכתוב כאן.כל הכבוד על האומץ.היה לי מאד מרגש,מעשיר ותורם.מעריך את כל הכותבים!
זה עזר לי גם קצת להבין את הסחרחרה שעברה אשתי עד ההחלטה הסופית לגרש אותי.
קשה מאד להיפרד מאשה שאוהבים נורא,גאים בה,ואפילו מעריצים וסוגדים לה - הן פיזית והן לאינטלקט ולרגש.
קשה מאד להיפרד - מרגיש כרגע כבלתי אפשרי- ולפרק משפחה אוהבת ומאושרת,כאשר מרגישים שהבעיות היו בהחלט ברות תיקון.
קשה מאד להיות זה שעוזב,למרות שאני הנבגד ולא הבוגד,כי זאת טובת הילדים.
ואין כל נחמה!!!

אבל הדיון המרשים הזה מאד עזר ותרם לי להגיע לתובנות חדשות.

שוב תודה לכולם,

כולכם מרשימים ומדהימים!!!!!

ואם כבר הדף עלה שוב אז מבולבלת - מה קורה אצלך?

איך אפשר לשתף דברים כואבים עם צפריר?

כל כך הרבה עבר עלי בחודשיים האחרונים!
נכנסתי לקרוא את מה שנכתב בדף בכדי לראות את הכל מזוית ראייה אחרת, ושמחתי לראות שהיו כאן ביקורים.

אז קודם כל להערה הצינית של פלוני אלמונית: בכייף גדול ובפתיחות גדולה! כך אפשר לשתף עם צפריר.

לזוג במצב דומה ולברונית,

לפני כחודשיים בן הזוג הזכיר לי שעברה שנה וכי טרם סגרנו את כל הנושאים הטכניים (חוזים, הסכמים, רבנות וכו').
האמת - אף אחד מאיתנו לא מיהר לעשות זאת. אני לא יודעת למה. המשכנו לחיות בנפרד אך לא בפירוד!
הוא הציע שמאחר ועברה שנה, הגיע הזמן לסגור עניינים, אך מאחר ועדיין לא סגרנו שום דבר באופן רישמי, ומאחר ואף אחד מאיתנו לא נמצא עם מישהו אחר, אולי כדאי לנסות שוב לפני שמפרקים את החבילה.

רק המשפט הזה הכניס אותי לסחרור נוראי. זה החזיר אותי ללבטים, לחששות, למחשבות שהיו לי שנה קודם לכן.
הרגשתי שסוף-סוף הגעתי לשלווה (מדומה כמובן), והנה בא מהפך חדש.

בתשעת החודשים האחרונים אני בקורס מאד חזק של יוגה ומודעות, ובמקביל, בן הזוג עשה מספר קורסים אחרים במודעות, ובאופן מאד "מוזר" התחלנו לדבר את אותה השפה, התחלנו שנינו לראות את החיים שלנו כבריאה של עצמנו, כיצירה של כל אחד מאיתנו.
כל אחד מאיתנו למד לקחת אחריות על עצמו ועל חייו ואת כל הדברים שצפריר כתב כאן לפני שנתיים, פתאום יכלתי להבין ולהתחבר ולהרגיש!

לאחר חודשיים נוספים של התלבטויות, סיחרור, מחלות, בילבול ועוד מיני מטעמים, החלטתי לקחת את ההצעה שלו, ולראות לאן נגיע עם זה.
אמרתי לעצמי שאת החלק הכי קשה בפרידה כבר עשיתי, אז עכשיו ממש אין לי מה להפסיד!
היינו בשתי פגישות אצל מטפלת זוגית אלטרנטיבית (שיטה אנטרופוסופית של ביוגרפיה טיפולית) ופתאום, כל האנרגיה השתנתה!
[לא חזרנו לאורנה וצפריר משום שבן הזוג הרגיש שנכון לו להתחיל טיפול חדש ממקום חדש, למרות ההערכה העצומה לאורנה וצפריר, ואני כיבדתי את זה]

יחד עם הייעוץ שלה והייעוץ של המנחה שלי בקורס, התחלתי לראות את האחריות שלי בקשר הזה, את המקומות החשוכים שבי שלא רציתי לגעת בהם או לחשוף אותם. התחלתי לראות בו את הטוב, את החיובי, את החלקים שלו שאני לא אוהבת או מקבלת בי, את החלק שלי בתוך הזוגיות, את האפשרות לאיחוד החושך והאור, את הפוטנציאל האדיר שיש בזוגיות הזו - אם רק אתן לזה הזדמנות, ואוותר על האגו והצדקנות שלי.

הבנתי גם ברובד האסטראלי יותר (מי שמתחבר ומי שלא) שאת השיעורים עם בן הזוג הזה אני גוררת איתי לא מהחיים הנוכחיים, ואם אני לא אפתור אותם איתו עכשיו, אני אמשוך אותם איתו גם לגלגולים באים - עד שהם יגיעו לפתרון. ויותר מזה - את השיעורים שאני לא מסיימת איתו בעולם הזה, אני אצטרך לסיים עם מישהו אחר בעולם הזה.
הבנתי שרק נדמה לי שעם מישהו אחר זה יהיה אחרת, כי כל הקשר הינו יצירה שלי, וכל עוד לא נעשית עבודה שלי מול בן הזוג - כל אותם דברים יעלו מחדש עם בן זוג חדש. בצורה שונה, בנושא אחר, בתקופה אחרת - אבל קרוב לוודאי יעלה.

גם אני הייתי מאוהבת באחר. היום אני יכולה לכתוב את זה כי סיפרתי לו ושנינו עברנו עם זה תהליך.
היום אני מבינה עד כמה זו הייתה אשליה! אשליה של רטט ברובד נמוך מאד. סופה של כל אשליה להתפוגג, וההתפקחות כלכך כואבת!
לא שאני מזלזלת בתחושות, הרי הייתי שם בעצמי, אבל היום אני רואה עד כמה הבגידה בבן הזוג, היא בגידה בעצמנו. כי זו בריחה מהמציאות שאנחנו יצרנו, במקום להתמודד עם השיעורים שלנו שאנחנו בחרנו.
אנחנו שוכחים שאנחנו בחרנו בבן הזוג הזה משום שהוא בן הזוג הנכון ביותר עבורנו. ובמקום שנתקענו איתו, נתקע בבוא הזמן גם עם אחר, משום שהתקיעות היא בעצם שלנו ובתוכנו! שהשיעור שלנו הולך איתנו. האיכסה שלנו נשאר שלנו. הציפיות והאשליות הן שלנו והאחריות לאושר שלנו נשארת בידינו.

היום, אני מבינה את מה שצפריר כתב. היום אני מתחברת לכל מילה ממקום של קבלה, חמלה, אהבה.
זה לקח לי שנתיים!!!
כנראה השנתיים הכי משמעותיים בחיי!

ורק עוד משהו לזוג במצב דומה:

אם עוד לא התגרשתם, אני ממש אבל ממש ממליצה לכם לבחון מחדש את האפשרות להשאר יחד.
תעזבו את הסביבה ואת מה חושבים אחרים! תתכנסו פנימה, לתוך עצמכם ותעשו שם עבודה.
לצלע השלישית יש תפקיד במחזה - אבל הוא רק תפקיד, הוא אשליה. הוא בא לגרום לזעזוע, לתזוזה, לתחילת עבודה, להציף את הבעיה.

אני לא האמנתי לפני שנה, שנתיים או חודשיים שאני אשב כאן ואכתוב זאת, אבל הנה אני...

ממליצה לכם ללכת לייעוץ - מה שנכון לכם, מה שמתאים לכם (פרט להמלצה חמה על אורנה וצפריר אני יכולה להמליץ על עוד אפשרויות לא קונבנציונליות, כי לדעתי התיאוריות הקונבנציונליות כבר לא מתאימות למה שמתרחש כיום בקיום שלנו).
אבל בכך שאתם מוותרים על החלק השני שלכם, אתם מוותרים על חלק מעצמכם.

באהבה

כבר לא מבולבלת יקרה, תודה תודה תודה! על שפתחת בנושא באומץ כה רב, שהמשכת לשתף ולהתייחס ולהתחלק ותודה גדולה גם לכל המגיבים, התומכים והיועצים. עזרתם גם לי.
בהצלחה לך ולכל מי שבדרך אל עצמו.

אני גם מצד אחד להיפרד כי אני חיה עם בעל שההתנהגות שלו לא גורמת לי לעריך אותו נתחיל בזה שאני
מאד ביקורתתי ואוהבת אנשים בעלי מודעות עצמית שלבעלי בכלל אין , אני במשך 15 שנה לא הרגשתי מחוברת אליו
ברווקותי גרתי עם שותפים שהרגשתי יותר מחוברת אליהם מאשר אליו , אני לא פעם רוצה לקום ולהתגרש וכולם אומרים

לי שאני יצטער כי בסהכ' הוא חיובי אוהב את הילדים , אני לא מכינה אוכל הוא אוכל מה שיש
ובעיני כולם הוא אדם מאד חיובי - נכון גם בעיני אבל אני מרגישה כל כך ריקנות איתו חסר רומנטיקה לחלוטין ואני מאד
רגישה שזה מאד חסר לי , מרגישה מאד מתוסכלת לא כייף לי ללכת איתו , הכי טוב לראות אותו לשעה ביום
השאלה מה לעשות - כולם אומרים לי תעשי טבלה של דברים שאת אוהבת אצלו ודברים שלו

ואני חושבת כמו שהוא אומר את כנראה צריכה בעל אחר שיתן לך שני סטירות על מנת לעריך מה שיש לך
לכן אני פוחדת לעשות צעד גם בגלל שהילדים עדיין צעירים , ואולי הוא באמת צודק
מה לעשות -
תודה אשמח לתגובות

נעמה -ב יקרה
אני לא יודעת אם זה עדיין אקטואלי ואם את עדיין נכנסת לדף מדי פעם, אך אענה בכל זאת בתקווה שזה יגיע למקום הנכון.
אני רחוקה מלהיות מומחית, אבל נראה לי שיש לך עבודה לעשות קודם כל עם עצמך, לפני שאת מנסה לטפל בזוגיות.
כל מה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו, אנחנו נוטים להשליך על בן הזוג שלנו, וכל מה שאנחנו פוחדים ממנו - אנחנו נוטים לזרוק על בן הזוג שלנו.
וכל מה שאנחנו לא אוהבים, אנחנו יוצרים אצל בן זוגנו.
על מנת ליצור קשר של כבוד הדדי, הבנה, שיתוף וכו' צריך לקחת אחריות, להסתכל במראה, להגדיר מה אנחנו רוצים ולתת לאחר לראות מה הוא רוצה.
אז ניתן ליצור משהו משותף שמתאים לשני הצדדים.
אני מציעה לך לבחור אפשרות לטיפול פרטני (לאו דווקא פסיכולוג. אני יכולה להמליץ לך על מספר אפשרויות אלטרנטיביות) וגם לנסות ייעוץ זוגי.
אבל הכי חשוב זה שתתחילי לראות שאת אחראית למה שקורה לך בחייך, את היוצרת של סיפור חייך וכמו שאת לא יכולה לקחת אחריות על חייו של אחר, על האושר שלו, על הצרכים שלו... כך הוא לא אחראי לדאוג לך שאת תהיה מאושרת, מסופקת, וכו'. זאת האחריות שלך כלפי עצמך!
אם כל אחד יקח אחריות לעצמו ותוך כדי זה תצמאו את המרחבים המשותפים, תוכלו למצוא את הדרך ליצור קשר שטוב לשניכם.
דרושה כאן השקעה משני הצדדים. בלי האשמות. בלי ביקורת. רק נכונות לקחת אחריות וליצור משהו אחר.
מאד קשה לעשות זאת לבד ומאד מומלץ למצוא עזרה שמתאימה לך/לכם.
לילדים יהיה טוב כאשר לכם יהיה טוב. גם הם לא אחראים לאושר שלך!
ולגבי אנשים אחרים וחברים שאומרים לך מה נכון לך - הם לא חיים את חייך. וגם הם לא אחראים לחייך. רק את!!! קחי אחריות - את שווה את זה!

מקווה שעזרתי קצת, אם לא לך - אז למי שקרא...

באהבה

שלום לכם!!! פעם ראשונה ניכנסת לאתר ,תודה לכל הכותבים , ואני מקווה שיהיו תגובות, והצעות למקרה שלי.
אנחנו בגיל ה-30 נישואים 9 שנים ללא ילדים-בטיפולי פוריות ממושכים,וציפיה בילתי פוסקת, כרגע יש 10 עוברים מוקפאים -לפני כ-6 חודשים , הרגשתי שינוי,פיתאום התחלתי לקנא לבעלי , היתה לי תחושה מוזרה שלא היתה קודם לכן, פיתאום התחלתי לבלוש אחריו , להיסתכל לו בפלאפון , לברר לחקור ( אולי בעקבות הטיפולים ההורמונלים,ואולי מעבר לזה ) אבל עד כה לא גילתי שום סימן או ממש זכר לאחרת.
ניתן לציין שאישי הוא אדם רציני - עובד כעצמאי כ-6 שנים בעבודה טובענית,עסק שלא כ'כ הולך,ועבודה מסביב לשעון.לעומתי שאני תלותית , לא עובדת ,כל היום בבית בין 4 קירות.
בזמן שאני בלשתי , הוא התחיל לזלזל , ואני חקרתי יותר ,כל פעם מחדש חשתי שאני הלכת לאבד אותו,היקשתי עליו , הוא היה מסתכל באתרים למבוגרים,ואני הייתי חושדת יותר ( הוא לא היה אובססיבי עד כדי כך לפני כן), מילים קשות זילזול , בילבול , וחוסר ידיעה , ברוב הזמן הוא ניסה להיתחשב ולהבין שאולי זה מצב שנובע מהטיפול ההורמונלי , אבל ביקש שלא אכניס אותו לבילבול שלי.
כעבור כמה חודשים קשים ולא מובנים ,הוא היתנהג בצורה קשה אף יותר מהקודמת פיתאום לא בא לו לתת לי דין וחשבון , פיתאום הוא מבולבל , יש לו לחץ , ימים שהוא שוכב בספה ואפילו העבודה לא היתה מול עניו , דאגתי לו , כולם מסביב אמרו שהוא בדיכאון או במשבר מסויים , הוא התחיל לשתות , ממש אבל ממש מוזר,
לפני כחודש קיבלתי מסר מחבר שלו שהוא חושב שניפרד , שאין לו למה לצפות ל-10 שנים נוספות, שהוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות וכ'ו , דיברנו על כך , אבל הוא לא אמר לי ממש שהוא רוצה שניפרד ,וכשבאתי לעזוב אמר שהוא אוהב , ושאני לא ישאיר אותו עם " החרא" הזה ( הבנתי שמדובר בקושי נפשי , ובבילבול)
לאחר ימים ספורים הוא היתנהג אליי אישית בצורה אפטית , אפילו שלום לא אמר כאילו ברוגז מוחלט , ותמיד חזר על המילים "אני רוצה שקט " , לפני כמה ימים היתה שוב שיחה אבל הפעם דיברנו על כך שנסיים החודש את השכירות וכל אחד ילך להוריו,(אני עד כה הייתי תלותית , וחשבתי לראות איך אני מצליחה להשכיר דירה לבד - כניראה שזה מה שאני יעשה )
מאז אישי לא אמר לבעל הבית שאנו מפסיקים את שכירות הדירה , הוא לא הגיע להחלטה לגבי הריהוט ....
ניראה שהוא החליט " להפסיק לעשן( להיפרד) אבל לא בדיוק ניגמל ( נישאר במצב סטטי, אולי כי נוח שיש "פילפינית אילמת בבית )אני מרגישה נורא אני לא יודעת אם יהיה נכון לעזוב , כי אני בעד לשקם , ללכת ליעוץ , לדבר ובקיצור להיתמודד , הדרך שלו לעומת זו היא להיפרד אבל הוא לא ממש עושה זאת , כאילו הוא מחכה שאני יעשה את הצעד הראשון. מה עושים ?????
האם כדאי לעזוב את הבית - למרות רצוני לשקם , למרות שניראה שהוא רוצה שאני יעזוב?
מה על העוברים ??? אולי כדאי בכל זאת להמשיך את הטיפול ???
איך אפשר לשכנע בנאדם שלא מאמין ביעוץ\טיפול ללכת ???
כיום אני משקמת את עצמי (המעט שאני יכולה לעשות ) חזרתי לעבודה שאהבתי , אני יוצאת יותר ,לא שואלת שאלות,ומתכננת לצאת מהבית להשכיר דירה ולהיסתדר לבד, בתקווה שיבין שהוא חלק ממני,וירצה לחזור.
האם זה נכון לעשות כך ???
עד היום חייתי בחממה ,אך עם הרבה היתפשריות מצידי ( בגלל עבודתו הטובענית ) פיתאום אני מגלה שהבעיות היתווספו ונעשו גדולות עלינו - אני מקווה שזה ניתן לפיתרון עדיין .

לא ברור שלום!
גם לי זה לא ברור, למרות כל מה שכתבת.
לא הייתי במצבך ולכן אני לא ממש יכולה לתת פתרון.
אני בטוחה שאין פתרונות קסם! צריך תמיד (כמו בכל דבר) לדבר לדבר לדבר... לדבר.... לדבר....
יתכן שזה בלבול, חשבון נפש מאכזב, אולי דכאון.

_כיום אני משקמת את עצמי (המעט שאני יכולה לעשות ) חזרתי לעבודה שאהבתי , אני יוצאת יותר ,לא שואלת שאלות,ומתכננת לצאת מהבית להשכיר דירה ולהיסתדר לבד, בתקווה שיבין שהוא חלק ממני,וירצה לחזור.
האם זה נכון לעשות כך ???_
ומה אם יבין בדיוק להיפך? מה אם יבין שאיחר את הרכבת ואין טעם לחזור?
אני, באופן אישי נוהגת אחרת, גם אצלנו יש תקופות שכל אחד מאתנו זקוק לפרטיות ולהיות עם עצמו ואנחנו עושים
זאת באותו בית עם הרבה אהבה וכבוד ומרחב. אבל אנחנו מבינים את זה ולא נותנים לעצמנו להתנתק לגמרי,
כשאני רואה שאנחנו לא מספיק מדברים אני מאירה (בכוונה ב- א'), אני מדברת, אני מקשרת, אני מחזרת.
הוא עושה זאת גם כן, בדרכים שלו.
אולי, אצלנו המצב שונה, כי יש בית וילדים ומשפחה ואי אפשר בגלל דכדוך לתת לזה להיגמר, יש כאן מחוייבות, הילדים צריכים לאכול, הבית צריך להיות במצב סביר.
אולי כשאין ילדים המחוייבות היא שונה ולא חייבים כל הזמן "לקחת את עצמנו בידיים" ואולי זה גם לא נורא להמשיך הלאה... למשהו טוב יותר......

לדבר... לדבר... לדבר.....ואם זה קשה אז אולי לערב גורם שלישי (שמקובל על שניכם) שיכול לעזור בהידברות.

כבר שבוע המצב סטטי ,אני מקבלת מסרים סותרים וממש לא מובן לי , אני מרגישה שאני לא מכירה את בן האדם שאיתו אני חיה , חיים באותו הבית אין בנינו שום שיח או מגע, פיתאום בבוקר אחד הוא מחליט לתת לי נשיקה קלה בלחי , ומצליח לבלבל אותי יותר, הוא אמר שהוא יגיד לבעל הבית שאנחנו מסיימים את השכירת , אבל לא עשה כלום!!!
מה שמוזר לי , שאני כבר לא כואבת , אני אפטית כמעט לחלוטין , אני מוכנה לכל אפשרות , אם זו פרידה ארוכה ,אז אני ממשיכה את חיי וניראה אם הוא ישתלב בתוכם יותר מאוחר , ואם ירצה בכך אז טוב , ואם לא אז אני ממשיכה בחיי,עיקלתי את המצב , והבנתי שהוא לא ממש רוצה להיות איתי כרגע , כניראה שאהבה שלו אליי איננה עוד , אני ממש מאוכזבת מהחיים האלה , איך זה היתנפץ לי ככה בפנים???? אבל אני ממשיכה לחיות, הפעם את החיים שלי.

אין לי מילים,
רק רוצה שתדעי שאני כאן....
לפעמים כשמשהו נגמר מגיע משהו טוב יותר אחר כך.....
אל תהיי מאוכזבת,
לפעמים אין ברירה, מישהו שם למעלה לפעמים נותן לנו אתגר, עוד משהו שצריך לעבור כדי להגיע למשהו טוב יותר...
הכל מלמעלה....
מצטערת, תהיי חזקה!

לרוני בלוני היי !!!
תודה יקירתי, כ'כ חשוב שיש מישהו שמגיב ,תודה תודה תודה....
אני ממש לא יודעת מה לעשות -לכן עד כה לא עשיתי !!!
הוא לקח רימון הוציא את הניצרה ,זרק,ספר עד שלוש, אבל הרימון לא היתפוצץ , אני מרגישה שהרימון כל רגע עלול להיתפוצץ, אני רוצה לדעת למה???? והוא לא מספק לי תשובות, הוא אומר"שלא בא לו לדבר עם אף אחד" הוא עם פרצוף חמוץ , כולם אומרים לי מסביב ... וגם אני רואה זאת.(בעבודה ניראה שהוא נאלץ להיסתדר, ועם השותף הוא חזר לתקשר, כי השותף הציב לו עובדה)
הוא לא רוצה תמיכה, הוא לא רוצה לדבר, אולי כי הוא באיזה משבר ואולי זה בגלל שאני כבר לא חלק מחיו ....
לעזוב ??? להישאר??? שהוא יעזוב ,למרות שהיראה שהוא לא בטוח שזה מה שהוא רוצה.
הצעתי שניתגרש , ניראה היה שזה מתקדם, הבאתי דף כתבתי תעודת זהות ואת שמי , וששאלתי את תעודת הזהות שלו,הוא לא "ידע" לעומת זאת-פרידה במטרת חופש שלי ושלו -שלא הוגדרה כלל ( מה מותר ומה אסור בתקופה זו)ניראה לי שבכך הוא חפץ , אבל הכל השערות ... אני פשוט משתגעת ...
מנסה לחיות את חיי , החורף קצת נגדי, קשה לצאת בגשם(במיוחד בלי רכב) אבל שטויות הכל יעבור...
אני מצטערת שהכתוב מבולבל מעט , אני בתוקפה מבולבלת .... שוב תודה.... בתקווה שיהיה ברור!!!

מנסה לחיות את חיי , החורף קצת נגדי, קשה לצאת בגשם(במיוחד בלי רכב) אבל שטויות הכל יעבור...
ברור שאני כאן, מה שלומך? את כרגע עובדת? יש לך תחביבים? עיסוק?
בקריאה נוספת, כן זו באמת תקופה לא קלה לכם, נראה לי ששנים את באיזושהי ציפייה שהכל יהיה בסדר כמו שכתוב בספר.
אולי הוא באמת במשבר מהכל יחד וזה קורה, חבל רק שהוא לא משתף אף אחד כי לפעמים לדעת שיש מישהו שאכפת לו ממך - זה נותן כוח להתחיל מחדש, לקום על הרגליים, סיבה להמשיך....
אולי תנסי דרך השותף לדלות פרטים נוספים (אני יודעת שגברים לא טובים בזה).
מצטערת, הייתי מזמינה אותך לקפה אם היינו גרות בסמוך. יהיה טוב! הכל רק לטובה!

לא ברור יקרה,
מאחר ויש לי פינה חמה לדף הזה, אני מדי פעם חוזרת אליו...
אני כלכך מבינה אותך וכלכך מבינה את הסערה שאת נמצאת תוכה.
העניין הוא שכאשר נמצאים בתוך הסערה, בתוך הטורנדו, לא רואים את כל התמונה. קשה לחשוב בברור.
נראה לי שהוא מחכה שאת תפעלי ואת מחכה שהוא יפעל.
אם את רואה שהוא לא מדבר עם בעל הבית, את יכולה לשוחח איתו בעצמך...
העניין הוא ששניכם מבולבלים ולכן שניכם "תקועים" ולא מצליחים לעשות מעשה כלשהו (בין אם ללכת ליעוץ או לצאת מהבית).
בחוץ לטורנדו נראה לי שתקופת צינון במרחק פיזי יכולה לעזור לכם. לפעמים דברים שרואים משם לא רואים מכאן וההיפך.
ייתכן שהלחץ ירד כאשר תתנתקו קצת ותוכלו לראות דברים מפרספקטיבה אחרת.
כל הכבוד לך שחזרת לעבוד ושאת מחזקת את עצמך.
מחזקת את ידייך

יום בהיר יותר...
היום שמעתי מוסיקה עצובה על פרידותו ואהבה, בעלי היה בסלון ושמע גם וניכנס לדיכדוך , בזמן הזה ששכב בסלון נורא רציתי לגשת ולדבר איתו אבל חששתי מדחייה ,הוא הרי מדבר כל הזמן על זה שהוא רוצה שקט ...
כשבא לצאת לעבודה ראיתי את עניו אדומות , הוא שטף את פניו , ניגשתי אליו , וביקשתי חיבוק, הוא נתן לי חיבוק חזק , חיבוק עם הרבה כאב ,ואז הוא אמר שנתן הרבה אפשריות ( שאלך להוריי , או שנסיים את השכירות ונעשה פסק זמן) ואני לא קיבלתי את הדרך , הוא ביקש שאני אלך לבעל הבית ואבקש לסיים את השכירות , עשיתי זאת ,חודש הבא אנחנו מפנים את הבית , ובנתיים אני מחפשת דירה ותוהה מה הסיכוי שיהיה לזה המשך? האם בזה זה יסתיים?.
אני כולי תקווה שמכאן נעלה ונצליח לגשר על פערים ...ימים יגידו... לפחות עכשיו אני יודעת היכן אני נימצאת... רוצה להיות אופטימית , ומאחלת הצלחה לכולם .
נ.ב- מבולבלת מקווה שהעניינים היסתדרו לך ..ותודה

... במקביל אני חושבת - אני יודעת בדיוק מה אני רוצה , אני רוצה לדעת שהאדם שאיתי אוהב אותי ללא תנאי , מוכן לזוגיות , להעניק , לדעת שאנחנו חשובים זה לזה , ומכבדים זה את זה , ושהוא קודם היתחתן איתי ורק אחר כך פתח עסק , אז אני תמיד יהיה ראשונה בסדרי העדפויות שלו, נכון שהוא ברוב הזמן ניסה , אבל כניראה לא מספיק , וכניראה לא מהלב ... אז אני לא בטוחה שהוא מספיק טוב בשבילי ,מסירות ודאגה -מאוד חשובים אבל זה היה יותר מידי כניראה , יותר מידי מעמסה ....
כ'כ עצוב על הזיכרונות , הדברים שהיו לנו יחד , אבנה לי זיכרונות חדשים אבל תמיד אתגעגע לישנים... למקרה שאין סיכוי שיחד ניצור זיכרונות נוספים...

היום אני מרגישה אשמה -אולי אם הייתי פחות תלותית , ויותר קשובה , הדברים היו ניראים אחרת...
מצד שני קשה להיות קשובים לאדם שבקושי מתקשר איתך ...
מצד אחד גם אני העלתי את רעיון הפרידה ,בפני חברות שלי עוד לפני שהוא הציע, ופעם או פעמיים של כעס גם בפניו.
עכשיו הוא במן מצב של ריקנות טוטאלית ,כאילו שכח את הכל , ודווקא עכשיו צפים לי הזכרונות הטובים שלנו יחד , אני זורמת עם החלטתו אבל לא רוצה בפרידה , אילו רק היה מוכן לנסות לשקם !!!

אולי תציעי לו ללכת למסעדה יחד או לקולנוע??
<להפריח שוב את השממה>

נישמע לי שאין סיכוי, אני ינסה אבל איך זה הולך עם זה שאני ב-1 לחודש עוזבת את הבית ??? זו לא סטירה ?אני כ'כ חוששת מדחייה.... אבל אין לי מה להפסיד.

תודה פלוני אלמונית! אני מקווה לא להיתאכזב.

ניסיתי , כמו שחשבתי הוא לא הסכים , אמר לא וזהו , הצעתי שנצא לאכול משהו -התשובה היתה לא , אז אולי לשתות ??? שאלתי תשובתו- " לא בא לי "

לא ברור,

ברור לחלוטין ששניכם אינכם רוצים להיפרד. כאן עולה המאבק "מי ישבר ראשון?".

היות שאין לכם ילד משותף, הרי שהשותפות ביניכם איננה במדרגת שותפות גורל. יתכן שכאן טמונה הבעיה. שלא השכלתם ליצור מכנה משותף מעבר לתלות ההדדית. את תלויה בו והוא תלוי בתלות הזו שלך בו.

לכן, אם תבחרו לברוח מההתמודדות הזו שאיננה אלא היעדר חסד והתגברות הדין, מה שמתאים הן לך והן לו - ולו על מנת שלא יפתחו ויתפחו נושאים או תיבות פנדורה של כל אחד מכם.

בחירה זו לגיטימית.

אם תחליטו שהקשר ביניכם חשוב או משמעותי מבחינת ברית האהבה הזוגית. בהחלט ניתן לגשר על הרגש הזה של כעס ומרירות, לייצר תקשורת אחרת ולמצוא את הנתיב המשותף לשניכם בתקופת חיים זו.

דווקא מהמקום בו אתם נמצאים, בו כבר אין לכם מה להפסיד, פתיחת הלב וגילוי ההרגשה האישית אשר מתארת רק את ההרגשה האישית מבלי להטיל אחריות על הזולת אפשרי בהחלט.

אפשר ונכון לפנות לצד שלישי, בבחינת הדרכה זוגית.

הסכמה על מהלך כזה תאזן את ההסכמה הקיימת ביניכם כביכול - להיפרד. הסכמה זו אינה מלאה, לא מצידך ולא מצידו.

בירור זה, הוא הבירור המתבקש על ידי שניכם.
שוב, אם תבחרו בבריחה - לגיטמי בהחלט.

מבחינתך, התבונני היכן אינך מוכנה לקבל. ממנו, מהחיים, מעצמך. זה המפתח בעבורך.

<שלם>

צפריר,
לקח לי שנתיים להבין, אבל באמת להבין ולהפנים, את מה שכתבת! (מתיחלת הדף ועד סופו).
אני חוזרת לזה שבתוך עין הסערה מאד קשה לראות את זה ולהבין את זה.

אני לא מעודדת פרידה, אלא לקחת צעד אחורה כדי לנשום. לפעמים הניתוק הפיזי עוזר לקבל פרספקטיבה.
נכון שלנו יש ילדה שבוודאי מהווה גורם מאחד, אבל אני חושבת שהפרידה הפיזית עשתה לנו רק טוב.
אני מסכימה עם מה שכתבת, אבל לא בטוחה שהייתי יכולה להגיע לזה ללא הניתוק והתהליך האישי שעברתי ושהוא עבר בנפרד.

לא ברור,
יחד עם זאת, אני ממש מסכימה עם צפריר שכדאי לפנות לגורם שלישי שיעזור לכם. גם אם תחליטו להפרד.
הייעוץ הזוגי יוכל לעזור לכם לראות "מה היה לנו שם?".
זה עוזר לברר עבור שניכם יחד וכל אחד לחוד ואם זה לא יעזור לכם זה עם זו, לפחות זה יעזור לכם לקשר הבא.
משום שכל מה שחווית עם בן זוגך הנוכחי, יעלה שוב עם כל בני הזוג הבאים שיהיו לך (וכנ"ל גם לגביו), שהרי בן הזוג שלנו משמש עבורנו מראה. הוא משקף לנו את מי שאנחנו. וכשאנחנו רואים משהו בו שאנחנו לא אוהבים, אנחנו חושבים שזה הוא, אבל זה בעצם צד שאנחנו לא אוהבים באני.

אני רוצה לדעת שהאדם שאיתי אוהב אותי ללא תנאי , מוכן לזוגיות , להעניק , לדעת שאנחנו חשובים זה לזה , ומכבדים זה את זה , ושהוא קודם היתחתן איתי ורק אחר כך פתח עסק , אז אני תמיד יהיה ראשונה בסדרי העדפויות שלו

אלה הן האשמות שאת תוכלי לקחת חזרה אל עצמך ולבחון אותם. האם את מוכנה לזוגיות? יודעת להעניק ללא תנאי? מכבדת ותומכת בו ובעסק שלו? האם הוא זה ששם אותך בעדיפות שניה? או האם את מתייחסת אל עצמך כעדיפות שניה?

מצד אחד גם אני העלתי את רעיון הפרידה ,בפני חברות שלי עוד לפני שהוא הציע, ופעם או פעמיים של כעס גם בפניו

דרושים שניים לטנגו... ברור ששני הצדדים חשים את אותן תחושות.

לכן באותה מידה, ניתן ליצור תחושות הדדיות שהן חיוביות - בעזרת גורם שלישי.

מאחר וצפריר מנוע או צנוע מלהציע ייעוץ איתו ועם אורנה, הרשי לי לייעץ לכם לפנות אליהם.
זו סוג של מתנה לחיים.

בהמון אהבה

שלום צפריר יקר,(ברגע שראיתי תגובה מימך , הרגשתי שזכיתי במליון דולר!!! תודה תודה ושוב תודה.)

ברור לחלוטין ששניכם אינכם רוצים להיפרד. כאן עולה המאבק "מי ישבר ראשון?".
לי ברור שאני לא רוצה להיפרד , אני דיברתי איתו על יעוץ , הוא "לא מאמין בזה" , הוא לא מראה שום סימן שבו הוא מנסה , היו בהתחלה סימנים בהם פיתאום ראיתי שהוא מנסה להיתקרב ( נשיקה בלחי או מילה שהציתה את התקווה מחדש) ברגעים אלו הרגשתי מבולבלת, לכן ביקשתי ממנו להפסיק לבלבל אותי , כי באותה נשימה קיבלתי מסרים מחבריו שאמרו שהוא אמר להם שהוא רוצה להיפרד , ושהוא מבולבל ... ואיתם גם דיבר על גירושים ועל כך שהוא לא רוצה לפגוע בי , ויעשה זאת בהדרגתיות.
לי הוא לא ממש מסוגל להגיד את הדברים האלה , אנחנו טעינו שעירבנו הרבה "חברים" שתפרו לנו חליפות שלא מתאימות לנו, והוא כניראה כ'כ מבולבל שלקח כל מה שניכרה בדרכו , ואת אותם מילים ורעיונות שחבריו "המסורים" ניתן לציין!!! סיפרו לי בבוקר , הוא אמר לי בערב , וזה ממש מרגיז .( אין לך דעות משל עצמך?)

היות שאין לכם ילד משותף, הרי שהשותפות ביניכם איננה במדרגת שותפות גורל. יתכן שכאן טמונה הבעיה. שלא השכלתם ליצור מכנה משותף מעבר לתלות ההדדית. את תלויה בו והוא תלוי בתלות הזו שלך בו.
נכון ,ניסנו תקופה ארוכה , ועברנו טיפולי הפריה , ולא הלך ,אבל עכשיו יש 10 עוברים מוקפאים , ויש סיכוי שאחד מהם יהיה המכנה המשותף ... וכואב לי לחשוב , שדווקא עכשיו הוא אומר : שאין לו למה לצפות לעוד 10 שנים כאלה ..."
(וכמובן הוא לא אומר לי זאת ישירות , "חבריו" מספרים לי .)

אני מאוד רוצה שנטפל בבעיה , וניתגבר עליה -יחד , אבל הוא לא מוכן אפילו לנסות... וזה מוציא אותי מהדעת , כי ההרגשה שלי היא שלא איכפת לו , שהוא מרוקן .
קיבלתי כמה החלטות שקשורות בי - 1 . אני בטיפול אצל פסיכולוגית, אני רוצה להבין למה אני מוכנה להישאר במקום כ'כ לא נוח ,למה אני לא מגיעה להחלטה בעצמי, ונותנת לו להחליט בשביל שנינו .

אני התחלתי לעבוד כמו שציינתי בדפים קודמים , בעבודה שמאוד אהבתי לעסוק בה ,ואישי אהב להגיד לי כמה זה לא מתאים לגילי ...
אני רוצה להבהיר לו , שאנו צריכים לבצע שיחה בוגרת ואמיתית בינינו , בלי מסכות , ועם כנות מלאה.
הכי חשוב !!! לנתק את הסובבים מהסיפור , ולשמוע רק ממנו .

אני מודעת לכך שאני לא מושלמת , וגם אני תרמתי לבילבול, אבל לפחות אני עוד פועלת ברגש , והוא כמעט נטול רגשות.
אני מקבלת בהמון תודה ואהבה את הבירור שאני צריכה לעשות , ומקווה
שכאשר הוא לא יהיה איתי הוא יבין שהוא רוצה לחזור ולהישתלב בחיי ...תודה לך צפריר
נ.ב- אני יכולה להגיע לטיפול או שיחות אצלכם לבד??? היכן אוכל לקבל פרטים???

כבר- לא-מבולבלת?,
את כ'כ צודקת , אנחנו שנינו עכשיו נימצאים במן סערת רגשות, וכעסים שמציפים אותנו, וקשה לקבל החלטות.
לכן אני כ'כ דואגת , שאני לא ידעתי מה לעשות- אז לא עשיתי !!!
אבל הוא נוקט בעמדה שונה , לי הוא אומר:" שהוא מרגיש שהוא לא מספיק טוב בשבילי"- לחבריו הוא אומר שהוא רוצה להיפרד , ואין טעם לעוד 10 שנים כאלה ,וביום יום הוא נותן לי להרגיש אויר, ומצפה שאני אפתור את הבעיות, ושאני אסגור חורים-צריכים להודיע לבעל הבית - הוא לא רוצה לדבר איתו -אז תדברי איתו את!!!, הוא כבר אמר לי שימכור את הריהוט , קל להבין מה הצעד הבא.... ולי קשה מצד אחד לקבל זאת בלי ניסיון להיתמודד, ומצד שני -להישאר במצב סטטי , בו אין תיקשורת כלל.(ולחוש שלא רוצים בך)
אני רוצה לדעת שהאדם שאיתי אוהב אותי ללא תנאי , מוכן לזוגיות , להעניק , לדעת שאנחנו חשובים זה לזה , ומכבדים זה את זה , ושהוא קודם היתחתן איתי ורק אחר כך פתח עסק , אז אני תמיד יהיה ראשונה בסדרי העדפויות שלו
זה היה ערב שבו חשתי כעס על כך שאנחנו לא נלחמים , שאנחנו לא ממש עושים צעד לתיקון המצב,ואז הבנתי על כמה ויתרתי בתקופה הזו (על בילויים משותפים , על טיפולי הפריה שבהם לא היה נוכח ,כי יש עבודה), עד כמה אני כבר לא קיימת , עד כמה ביטלתי את עצמי , ואני ממש לא חושבת שאחרי השקעה כזו -אני רוצה לוותר על הכל בכזאת קלות.
מאידך אני חשה שלא ממש תרמתי מבחינה כלכלית , לכך שהמצב יהיה יותר נוח, היה לי נוח , לשבת בבית ולדאוג שיהיה אוכל , ובית מסודר ,אבל לא נילחמתי כמוהו ...

דרושים שניים לטנגו... ברור ששני הצדדים חשים את אותן תחושות.
כן,אני מרגישה שגם אני עייפתי , אבל עדיין לפני פרידה , אני חושבת על טיפול זוגי - והוא לא.
אני כ'כ רוצה לדבר איתו ולא מצליחה , אני מרגישה שהוא נימנע מלהיות בנוכחותי כדי לא לתת את הדין,או לפתח שיחה
אין ספק שעד כה לא היתמודדנו עם בעיות (למרות שהיו) כניראה שהעדפנו להיתעלם מהם.
אני מאוד רוצה להגיע איתו לצפריר , אך הוא שולל זאת בתוקף.
יותר מפרידה או גרושים , עצוב לי שאנחנו לא מסוגלים לראות מה הבעיות ,ולבדוק כפי שאמרת"מה היה שם "?
ולנסות לפתור זאת ... מקווה שדברים יהיו ברורים יותר, בנתיים אורזת ,יש לי עוד כמה ימים עד למעבר לדירה שבה אוכיח לעצמי , שאני יכולה לבד ,ללא תלות, אמצא את התשובות שלי ..אני מקווה שיש עוד סיכוי...
תודה לך יקירתי ..שבוע מחוייך

כתבתי לעצמי - והוא כניראה ניתקל בזה:
כואבת את כאבך
לא מבינה את כעסך
רוצה לעזור לך- ולא מצליחה
רוצה שננצח-נפתח כל מחסום
נגיע יחד לפיסגה-נגשים את החלום
בא איתי אל תרים ידיים- בא איתי יותר קל בשניים
בא איתי אסור לאבד זמן על עצבות..
בא נחייך יחד ניהיה מאושרים
בא נתחיל לחיות את החיים
לא מבינה מה הקושי -מה גורם לפנייך ליפול
האם מילותייך ריקות???
האם יש למה לצפות???