עדינה ניפו

לא צריך ששני ההורים יבואו למשרד הפנים מספיק אחד מהם. צריך תמונת פספורט של התינוק, תעודת זהות שלך ושל האבא. ונראה לי שזהו.

באתי לראות אם את עוד צריכה עזרה בקשר לדרכון, וראיתי שכבר עזרו לך.
אבל אם כבר באתי אני רוצה לספר שהייתי בתערוכה באשדוד, ממש בשבוע האחרון שלה, ומאוד מאוד נהניתי. גם הילדים, אני חושב.
דש לכולם ולהתראות.

שאלה :
את חושבת על ללמוד להיות מטפלת פאולה?
אני למדתי אצל יולי וקורין....(-:

הסתכלתי עכשיו בבלוג של אמא שלך,
איזו אישה יפה, מלאת חיים ומיוחדת!
את בליבי

במידה וההורים לא גרושים, מספיק הורה אחד

עדינה יקרה,
אני שולחת לך חיבוקים גדולים

ומלווה אותך במחשבותיי.

_הסתכלתי עכשיו בבלוג של אמא שלך,
איזו אישה יפה, מלאת חיים ומיוחדת!_
אני מנסה לנחש מי את בתמונות , ?
_את בליבי ובמחשבותי...

הסתכלתי עכשיו בבלוג של אמא שלך,
מותר לשאול איזה בלוג?

אה, מצאתי. אני הולכת להסתכל בו...

אני תמיד הוצאתי לבד (יחד עם התינוק) את הדרכון כשבאתי לשרום אותם אחרי הלידה.
וגם לקחתי את הת"ז של האבא כדי להוציא לו ספח חדש:)

נכון ללפני שנה כדי להוציא דרכון לתינוק צריך את התינוק.
אם ההורים נשואים מספיק אחד מהם + שהטפסים יהיו חתומים מראש גם ע"י השני נדמה לי.
אבל עם תינוקות התינוק צריך להיות נוכח אחרת לא מוציאים [אולי תלוי בפקידה ככה היה כשאנחנו שאלנו וגם לפני כמה שנים כשהוצאנו לגדולה].

קראתי בבלוג של אמא שלך
וגם ראיתי את התמונות שלה. היא פשוט מהממת...
שולחת לך כוחות (שנראה שיש לך כבר האמת)
אל המסע הלא פשוט הזה.
@}

וגם חיבוק לאימך

( היכרתי אותה ,את יודעת )

I have NO ANSWERS TO ANYTHING. I only know everything is unfolding perfectly in this world NO EXCEPTIONS. That means this is perfect and i just cannot understand why. Should this result in my death it is perfect. Should this result in more suffering, it is perfect.

זה מה שאמא שלי כתבה בבלוג שלה רק לפני 8 ימים ואני נאחזת במילים האילו, משננת אותם לעצמי שוב ושוב כי כל הזמן עולה בי הקושי להבין למה ככה?
למה היא צריכה לסבול בצורה כזאת?
ואז גם החרדה לגבי עצמי מתעוררת?
מתי זה יקרה לי? איך אני אתמודד עם זה?...
ואז אני מזכירה לעצמי שהכל מתנהל בעולם הזה בצורה מדויקת בכל רגע ורגע וכל שעלי לעשות זה להחזיר את עצמי לרגע הזה, להתבונן בו ואני שואלת את עצמי "מה קורה ברגע הזה עבורך עדינה?" ואני רואה מיד שהכל בסדר.
ואז אוטומטית מתלווה לזה "אבל מה קורה עם אמא שלך?" ואז אני צריכה להגיד לעצמי שאני באמת לא יודעת את התשובה לזה ושבמובן מסויים זה לא ענייני.
ענייני כרגע הוא להיות כאן בשבילה, איתה, לדבר אליה, לחבק אותה, לאהוב אותה בעיקר ואת זה קשה לי מאד לעשות כשאני נמצאת בשיפוט ובפחד על המצב שלה.

אפשר לומר שעד היום חייתי בעולם נטול מוות על אף שאנשים שהכרתי כבר מתו סביבי אבל אף מוות לא הפגיש אותי עם המוות של עצמי כנראה (זה דבר כל כך אגואיסטי בעצם.) בצורה מוחשית כל כך.
אני מרגישה כאילו עד היום לא ידעתי או לא האמנתי שזה באמת יקרה לי או לאנשים שיקרים לי
ועכשיו הכל עומד ביחס לזה.
אתמול בלילה ישנתי במיטה עם דוד, היינו סמוכים זה לזה והוא חיבק אותי והרגשתי איך אני רוצה להתרחק מפני הפחד שעולה שגם אותו אאבד מתישהו.
אני מגלה שאני רב הזמן בורחת מלהרגיש את הכאב והפחד.
הקטע הוא שאני מבינה שבשביל להתמסר לטוב לאושר לשמחה... אני מוכרחה להתמסר או להיכנע גם לכאב, לפחד, לקושי, לכל מה שעולה.
אז אני מנסה להזכיר לעצמי בכל רגע שעולה הפחד הזה לא לרוץ מיד להפיג אותו באמצעים שונים אלא פשוט לתת לו להיות.
לנשום לתוכו.

אנחנו לא מכירות רק רציתי לומר לך שאני קוראת אותך באופן קבוע. את מרגשת אותי מאוד, הדברים שלך נוגעים לי במקומות עמוקים בלב.
אני שולחת לך כוח למסע שלך. וגם לאמך, שהעיניים שלה מלאות טוב וחום.
אהבה וחיבוק.

_הקטע הוא שאני מבינה שבשביל להתמסר לטוב לאושר לשמחה... אני מוכרחה להתמסר או להיכנע גם לכאב, לפחד, לקושי, לכל מה שעולה.
אז אני מנסה להזכיר לעצמי בכל רגע שעולה הפחד הזה לא לרוץ מיד להפיג אותו באמצעים שונים אלא פשוט לתת לו להיות.
לנשום לתוכו._
תודה על המילים האלה,הייתי צריכה לשמוע אותן עכשו

_אני קוראת אותך באופן קבוע. את מרגשת אותי מאוד, הדברים שלך נוגעים לי במקומות עמוקים בלב.
כוח למסע שלך. וגם לאמך, שהעיניים שלה מלאות טוב וחום._
זה כמו לידה רק להיפך, המוות, ואת ילדת מדהים....
הרבה אהבה, ממני.

לעדינה, בשביל להוציא דרכון לילד רק אחד מההורים צריך לבוא אבל הילד חייב להיות שם, תעודת זהות שלך,2 תמונות פספורט של הילד ו125 ש"ח אם זה דרכון ראשון.וליתר ביטחון תביאי איתך תעודת לידה של הילד. אני לא חושבת שצריך אבל לא רוצה להטעות אותך. אני עשיתי את זה בדיוק השבוע...

עדינה אהובה,

נכנסתי אתמול לכאן ומכאן לבלוג של אמא שלך וקראתי גם אני את המילים האלה ואחרות שהיא כתבה והסתכלתי עליה בתמונות - כל-כך אחרת ממה שאי פעם דמיינתי אותה, לא יודעת, דרך התמונות והמילים פגשתי אישה שנראית מאד עוצמתית !! אשה שנראה שהתמודדה כבר עם לא מעט בחייה ויכלה להתמודדויות ולחיים ולאור ההרגשה הזו, המילים האלה שלה שציטטת מקבלות מין משנה תוקף. זה מזכיר קצת את קוהלת, אחרי כל החיפושים והניסיונות שלו ושפע חוכמתו הוא מגיע למסקנות די דומות...

הלוואי ונצליח לקחת לחיים שלנו, ליומיום על כל טרדותיו ורגעיו השבירים והשוברים את התובנות האלהוכמו שכר נכתב במקום אחר כאן (אני חושבת שאצל אשה שמחה) להתערסל בחיבוק של אלוהים ...

אוהבת אותך

.
את כנראה רחוקה מכאן עכשיו, אבל בטח האהבה ששולחים לך מפה מגיעה אלייך איכשהו.

תודה לכולכן.

את כנראה רחוקה מכאן עכשיו
עוד לא, אני טסה רק ביום חמישי בבקר.
הייתי רוצה כבר להיות שם.

אם יש דבר אחד שאני לומדת מהחוויה הזאת זה שאנחנו לא בשליטה על שום דבר בחיים האילו.
כמו שהרבנית פישר אומרת, אנחנו בובות על חוטים של אלוהים.
והידיעה הזאת מכה בי בכל עוצמתה עכשיו.
יש שהיא מעוררת אצלי התקוממות ואז חוסר אונים נוראי וזה מוביל לחרדה שאני משתגעת ומחשבות שהחיים האילו הם בסך הכל בדיחה גרועה של אלוהים...
ואני לכודה כאן בבדיחה האכזרית הזאת ואין מוצא...
או שההבנה הזאת גורמת לי להרפות ולקבל. המאבק בתוכי מסתיים ואני חשה שלווה.

I have NO ANSWERS TO ANYTHING
המילים האילו מהדהדות בי כל הזמן. אני רואה שאני רוצה להיאחז באיזו "אמת" או "הבנה" חדשה ואז כשאני מנסה לנסח אותה לעצמי או למישהו אחר היא מתמוססת לי בין האצבעות. הכל מתמוסס לי ככה לאחרונה, הכל חמקמק ומשנה צורה כל הזמן.
ימים שלמים אני מבלה בלהיכנע לרגע שוב ושוב ושוב ושוב... אני יכולה לומר שזאת העבודה שלי בימים אילו.

אקהארט טול אומר שבמציאות הזאת חייבים להיות גאות ושפל בשביל גדילה רוחנית (כך הוא קורא לזה).
לפעמים השפל יכול להימשך כמה שעות לפעמים, ימים, שנים... אבל הוא חיוני בשביל החיים.
בלעדיו לא יכולה להיתרחש גדילה וצמיחה.
כמו שחייבת להיות מוות וסוף לדברים בכדי לעשות מקום לחדש.

לפני כמה ימים חברה אמרה לי שלהיות קרובה בצורה כזאת למוות או ללידה זה להימצא במקום מאד פתוח ואז חשבתי שאני בעצם נמצאת במקום הזה כבר הרבה זמן. אולי כבר מתחילת ההריון של אחינעם.
כל ההריון הזה הרגשתי את החיבור החזק דרכה לאלוהים, למשהו מעבר למה שמובן וידוע לי על המציאות הזאת ואז אמא שלי הגיעה ישר ללידה כמובן ואיתה המחלה והאפשרות המתמדת שהיא תמות בקרוב (היא הרגישה מאד לא טוב בביקור הזה, היתה כל הזמן עייפה וחלשה מאד עם כאבי ראש קשים ואני דאגתי לה מאד).
לחוות את הלידה והמוות כל כך בסמיכות זה לזה זה דבר מוזר ומבלבל לפעמים אבל כל החיים הם בעצם הדבר הזה.
שבועיים לפני שהיא הגיעה לביקור האחרון היא עשתה MRI בגלל כאבי הראש והם לא ראו כלום, מסתבר שהם לא עשו בדיקה מספיק מקיפה.
אם הם היו רואים משהו אז, היא לא היתה מגיעה לביקור הזה בכלל. סביר להניח שהיו מנסים לנתח או לעשות טיפול בלייזר בשלב ההוא.
היא אמרה לי שהיא שמחה שהיא זכתה לביקור הזה לפחות (-:
גם אני.

זה מזכיר קצת את קוהלת, אחרי כל החיפושים והניסיונות שלו ושפע חוכמתו הוא מגיע למסקנות די דומות...
כן, אנחנו מדברים על קהלת לא מעט. עושה לי חשק לקרוא אותו. אולי היום.

אבל בטח האהבה ששולחים לך מפה מגיעה אלייך איכשהו.
לגמרי.

ואגב, גם מאד מרגש אותי שאתן קוראות בבלוג של אמא שלי, קצת פוגשות אותה דרך זה.
תודה.

אין לי מילים להביע את עצמי. כל כך הרבה עומק, אני קוראת אותך ונדהמת ממך, מהעוצמה שלך (גם בשביל להרגיש פחד נדרשת עוצמה וחיבור לעצמך).
מדהימה @}

לא הייתי כאן הרבה ורק עכשיו אני רואה מול מה את עומדת
אני מתבוננת משתאה ,מברכת אותך ומתפללת למענך,
את שעוברת מסע אל סוף מסע.
שה' יהיה אתכן בדרך הזאת
ושתצאי ממנה מלאה באמא,מלאה בעוצמות שלה,באהבה שלה.

עדינה,
עולה בי המחשבה שאולי אולי יכול לעזור ספר שנמצא ברשותי. אם את לא מכירה , או רוצה שאעביר לך אותו- אעשה זאת ברצון רב.
מתכוונת לספר המתים והחיים הטיבטי של סוגיאל רינפוצ'ה.
מדובר במדריך למשתמש בנושאי החיים והמוות. על גבו כתוב: מקור מופלא של השראה דתית המגיע מתוך הליבה הפנימית של המסורת הטיבטית.
אני מבינה מפה שאת נוסעת ממש בקרוב.
אם יש דרך זריזה ותרצי, אעביר לך אותו.
ובכל מקרה שתהיה נסיעה טובה . סעי לשלום וחזרי בשלום.
תהיי חזקה , את בטח יוצאת ללא פחות ממסע.

הקטע הוא שאני מבינה שבשביל להתמסר לטוב לאושר לשמחה... אני מוכרחה להתמסר או להיכנע גם לכאב, לפחד, לקושי, לכל מה שעולה.
זה כמו לידה רק להיפך - בדיוק המחשבה שעלתה לי.

_אם יש דבר אחד שאני לומדת מהחוויה הזאת זה שאנחנו לא בשליטה על שום דבר בחיים האילו.
כמו שהרבנית פישר אומרת, אנחנו בובות על חוטים של אלוהים.
והידיעה הזאת מכה בי בכל עוצמתה עכשיו._
מזדהה.

לפני כמה ימים חברה אמרה לי שלהיות קרובה בצורה כזאת למוות או ללידה זה להימצא במקום מאד פתוח
תודה על המשפט הזה.

לחוות את הלידה והמוות כל כך בסמיכות זה לזה זה דבר מוזר ומבלבל לפעמים אבל כל החיים הם בעצם הדבר הזה.
וגם על זה.

גם אני מתפללת למענך.
מברכת אותך שתהיי עם אלוהים בימים האלו שעומדים בפנייך, ושתרגישי את נוכחותו אתך, בחסד וברחמים, בצורה מוחשית וחיה.

עדינה,
מעתיקה לך כמה מילים מסיפרו של דיפאק צ'ופרה,
שהזכירו לי מאד את מה שכתבת,
לי המילים האלה עוזרות מאד ברגעים קשים:

כל תקופת חיים תחומה בין שני אירועים מסתוריים. רק אחד מהם, הלידה, נחשב נס. אם אתם דתיים, הלידה מביאה נשמה חדשה אל העולם מביתה אצל אלוהים. אם אינכם דתיים, הנס הוא תא מופרה יחיד ברחם האֵם שיכול להתחלק ולהתחלק שוב, חמישים פעמים תמימות, כדי ליצור אדם חדש ומושלם. בועה של חלבון ומים יודעת איכשהו כיצד לעצב את עצמה לעיניים, לידיים, לעור ומוח.

תהליך הטרנספורמציה בן תשעת החודשים מאיץ עוד ועוד, כך שבסופו נוצרים מיליון תאי מוח חדשים בכל רגע. כשהרך הנולד מגיח מן הרחם, כמו חללית המשוגרת מספינת האם, כל מערכת שצריכה לתפקד באופן עצמאי - לב, ריאות, מוח, מערכת העיכול - מבינה לפתע שזה הרגע המדויק, ולא רגע אחד לאחר מכן. האיברים מתנתקים מן התלות המוחלטת באם, ובדייקנות מדהימה הם מתחילים לפעול כאילו מאז ומתמיד היו עצמאיים. תוך שבריר שנייה, החיים בוחרים לחיות.

המוות, שהוא האירוע המסתורי הבא, שמתרחש בדרך כלל עשרות שנים לאחר מכן, שונה מאוד. הוא מביא לסיום את כל הדברים שהלידה כה נאבקה להשיג. פעימת לב קלושה חוצה קו בלתי נראה והופכת לדממה. מפוח הריאות, שביצע תנועות שאיבה כשבע מאות מיליון פעמים, מסרב לשאוב אפילו פעם אחת נוספת. מאה מיליארד נוירונים מפסיקים לפעול; טריליון מיליארד תאים ברחבי הגוף מקבלים את הידיעה שמשימתם הושלמה.

ובכל זאת, סיום פתאומי זה הוא מסתורין בדיוק כמו הלידה, משום שברגע סיום החיים, תשעים ותשעה אחוזים מהתאים שלנו עדיין מסוגלים לתפקד, וכל שלושת מיליארדי הקודונים - האותיות הייחודיות בספר הדנ"א האנושי - נשארים שלמים.
...
יהיה אשר יהיה הדבר המתרחש בעת המוות, אני מאמין שהוא ראוי להיקרא נס. הנס, למרבה האירוניה, הוא שאיננו מתים. הפסקת פעילות הגוף היא אשליה, וכמו קוסם שמסיר וילון בחטף,

הנשמה חושפת את מה שנמצא מעבר. מיסטיקנים הבינו כבר מזמן את חדוות הרגע הזה. כפי שמנסח זאת המשורר הפרסי הגדול רוּמִי: "המוות הוא החתונה שלנו עם הנצח." אבל לא רק מיסטיקנים ראו דרך אשליית המוות. לודוויג ויטגנשטיין, הפילוסוף הנכבד בן המאה העשרים, כתב: "לחיים בהווה אין מוות. המוות אינו אירוע בחיים. הוא אינו עובדה בעולם".

אני מאמין שהמוות מחולל את הניסים הבאים:
הוא מחליף את הזמן בהיעדר זמן.
הוא מותח את גבולות המרחב עד לאינסוף.
הוא חושף את מקור החיים.
הוא מביא עימו דרך חדשה של ידיעה, שנמצאת מעבר להשגתם של חמשת החושים.
הוא חושף את האינטליגנציה שמעבר, המארגנת ומתחזקת את הבריאה (לעת עתה לא נשתמש במילה "אלוהים", משום שבתרבויות רבות אל יחיד אינו חלק מן המוות או החיים שאחרי המוות).

במילים אחרות, המוות הוא מילוי ייעודנו כאן על פני האדמה. כל תרבות מציעה אמונה עמוקה המעידה על כך, אבל זו שלנו תובעת הוכחה לפי אמת מידה גבוהה יותר. אני סבור שההוכחה קיימת, אבל היא אינה יכולה להיות פיזית, משום שהמוות, מעצם הגדרתו, מביא את החיים הפיזיים לסיומם. כדי לראות הוכחה זו, אנחנו חייבים להרחיב את גבולות התודעה כדי שנכיר את עצמנו טוב יותר.

אם אתם מכירים את עצמכם כמישהו שמעבר לזמן ולמרחב, הזהות שלכם תתרחב ותכלול את המוות. אנו, בני האדם, ממשיכים לבקש סיפוק גבוה יותר מפני שאנחנו חשים שהמסתורין שלנו עצמנו נמצא שם, ולא כאן, ברובד המגבלות הפיזיות.

אם אתם מכירים את עצמכם כמישהו שמעבר לזמן ולמרחב, הזהות שלכם תתרחב ותכלול את המוות. אנו, בני האדם, ממשיכים לבקש סיפוק גבוה יותר מפני שאנחנו חשים שהמסתורין שלנו עצמנו נמצא שם, ולא כאן, ברובד המגבלות הפיזיות.
כן, אני מזדהה מאד עם המשפט הזה.
תודה יול יול, זה קטע מקסים.
נחמד שכתבת לי אותו עכשיו, אני לפני יומיים חיפשתי ספר שלו שהיה לי פעם ואין לי מושג איפה הוא ומאד רציתי לקרוא.

אני חושבת שאני מתקרבת יותר ויותר לחוות את המתנה שבזמן הזה.
לעמוד כל כך חזק מול הפחד או יותר נכון האימה מהמוות זאת חוויה קשה וחזקה אבל עם כל יום שעובר אני חושבת שאני מתחילה לקבל את זה כחלק בלתי נפרד מהחיים (את המוות).
אני מתחילה להרגיש מסוגלת ברגעים שונים להכיל את היופי והחשיבות הבלתי ניתנים לתיאור במילים שבמוות. ואני מדברת על המוות של כל דבר כי בזמן הזה אני מודעת בכל רגע ורגע לסוף/ למוות של כל דבר, כל רגע, כל מצב, כל חוויה, כל אדם, כל פרח, כל רגש, כל מחשבה...
בבלוג של אשה שמחה כתבתי שברגעים שאני לא חשה את החרדה, בהתחלה אני מרגישה אושר ושיחרור אבל אז אחרי כמה זמן אני מתחילה להרגיש מן געגוע מוזר למקום הזה, תחושה מאד משונה, אני לא בטוחה שגעגוע זאת המילה המתאימה אבל אני מתחילה להכניס את עצמי חזרה לחרדה כמעט באופן מודע. אני שמה לב איך אני מתחילה להבעיר את האש מתחת לפחד דרך המחשבות שלי כי משהו אומר לי שעוד לא סיימתי את העבודה שלי שם.
אני עוד חייבת לפגוש את השדים האילו. חשבתי עד עכשיו שזאת מזוכיסטיות אבל אני מתחילה לראות את הדברים באור אחר.
אני הפסקתי כמעט לגמרי (כמעט) להיאבק בפחד שלי בימים האחרונים.
נושמת לתוכו בעיקר (כי זה קשה, מאד קשה לתת לו את המקום, כל מה שאני רוצה זה לברוח ממנו, אבל אח... איזו הקלה כשאני מצליחה לנשום לתוכו (-:)

אתמול בלילה דיברתי עם חברה שנמצאת שם עם אמא שלי ומלווה אותה ועושה לה טיפולים בימים האחרונים ואחותי אומרת שאמא שלי נראת הרבה יותר טוב מאז.
היא עושה לה טיפולי psych-k ,עוד שיטת muscle testing...
וכמו שטניה (החברה) אמרה לי אתמול בטלפון (ותקראו את זה במבטא אירי חזק בבקשה) "Untill your mum is dead she's fuckin alive and I will do everything I fuckin know humanly possible to see her vibrant with life. If she is meant to pass now then let it be but all the while she is here and alive we will work tru (through) every issue that lies there, lift every rock and look at it all..."
והיא צעקה על אחי שישב שם בצד והתפלל "קום על הרגליים, תפתח את החלון, שים מוזיקה... אמא שלך חייה"
מה אני אגיד לכם, היא ניערה אותי טוב טוב.

היא גם דיברה איתי על סליחה. אמרה שזה הדבר הראשון לעבוד עליו, גם בשביל אמא שלי וגם עבורינו הילדים שלה.
אמרתי לה שאני לא מסוגלת בכלל להרגיש שיש לי כעס על אמא שלי עכשיו, ניסיתי לעשות עבודה על זה עם עצמי אבל לא מסוגלת להרגיש שום דבר מלבד חמלה. ואז היא אמרה לי "דמייני שאמא שלך קורעת ברך לפנייך ומבקשת שתסלחי לה, מה עולה?" ומיד ידעתי על מה הייתי סולחת לה, התחברתי מיידית לרגעים הכואבים ששמורים בתוכי היטב.

קוראת אותך.

מדהימה החברה הזו של אימך.
יש לכן כ"כ הרבה מזל (מוזר להשתמש במילה מזל בסיטואציה כזו...) שיש לכן את ההזדמנות להפרד ככה. ולעבור תהליך כ"כ עמוק ומשמעותי.

יש לכן כ"כ הרבה מזל (מוזר להשתמש במילה מזל בסיטואציה כזו...)
אני מתחילה לראות על מה יש לי להודות לאמא שלי בסיטואציה הזאת. מה שהרגיש לי כמו קללה מתחיל להתבהר כברכה. האור מתחיל לבצבץ מבין החושך.
אני לא יודעת איך ארגיש כשאהיה שם, להיות שם פיזית איתה. אני בטוחה שכל מיני דברים יעלו שאני עוד לא יכולה לצפות...

אני אחת מקוראותייך המזדמנות והסמויות,
נגעת בליבי יותר מפעם אחת,
כתיבתך מדוייקת ועמוקה וכול כך אמיתית ומעוררת השראה בכנותה ובכלל,
לא יודעת לתמלל את תחושותיי,
רוצה בשבילך את הטוב שאת רוצה עבור עצמך @}

שולחת לך אהבה, בסוף כל החלקים של הפאזל מסתדרים @}

לא יודעת לתמלל את תחושותיי
תמללת היטב, תודה.

שולחת לך אהבה, בסוף כל החלקים של הפאזל מסתדרים
בהחלט.

קודם אלישע (בן 4) הביא לי ספר קשיח עם תמונות של חיות לספר לו לפני השינה.
"איך קוראים לספר?" הוא שאל
"חיות ועוד" אמרתי
"מה, זה על חיות ועודים? אמא, איך קוראים לאנשים האילו? עודים?"

כשהייתי ביום ראשון אצל המטפלת שלי בפאולה עשינו עבודה פיזית והרגשתי איך הכל מתנקז לי בבטן, יש לי גוש גדול בבטן כבר כמה זמן.
שמתי ידיים על הבטן, עצמתי עיניים וחיכיתי לראות מה עולה.
אחרי כמה זמן התחלתי לחשוב על הגירושים של ההורים שלי.
זה נושא שאף פעם לא הטריד אותי באופן מודע.
כשאמא שלי סיפרה לי שהיא רוצה לעזוב את אבא שלי (כשהייתי בת 13) אני זוכרת ששמחתי עבורה, ידעתי שהיא לא היתה מאושרת איתו שנים וחשבתי שזה הדבר הנכון לעשות.
אבל תוך כדי העבודה של הפאולה גיליתי שיש בי עצב וכעס סביב הנושא.
האמת היא שלא התעכבתי על זה יותר מידי, זה מאד הפתיע אותי והיה לי מוזר.

היום אחרי השיחה שהיתה לי אתמול בלילה עם החברה שמטפלת באמא שלי החלטתי לעשות קצת את "העבודה" של ביירון קייטי ביחס לאמא שלי.
אני כל הזמן עושה את "העבודה" ביומיום שלי אבל אף פעם לא התיישבתי באופן מסודר לכתוב על דף את כל מה שעולה ולהתעכב ולפרט...
אז ישבתי לעשות את העבודה על מקרה ספציפי שלגביו אני סוחבת איתי כעס על אמא שלי מגיל 24.
ומה עלה מתוך העבודה? שוב הגעתי למרבה הפתעתי לגירושים של ההורים שלי .
תוך כדי הכתיבה על אותו מקרה (מגיל 24) מצאתי שאני כועסת על אמא שלי שהיא "כשלה" ביחסים שלה עם אבא שלי, שהיא לא התמודדה מולו, שהיא ממשיכה להאשים גברים בסבל שלה...
מיד ראיתי את ההיפוך (למי שלא מכירה את העבודה של ביירון קייטי, לוקחים משפט והופכים אותו ובודקים אם יש בו אמת גם כן).
אני כשלתי ביחסים שלי עם אבא שלי, לא התמודדתי מולו אף פעם. אני בורחת מזה כבר שנים!!!!!!!!!!!!!!

תודה @}
מחכה כאן כשתחזרי (משם, ולעצמך...

) כדי לחזור ולבקר.

אם זה בסדר לך שאני שואלת, איך הילדים מגיבים בכל הסיפור הזה? (אם לא תרגישי חופשי למחוק)

עדינה,
אני קוראת אותך בשקט ובהרבה אהבה.

נרקיס.

חושבת עליך...@}

התקשרתי הבקר לאחד האחים שלי שנמצאים עם אמא שלי והוא אומר שהיא מרגישה הרבה יותר טוב.
הוא אומר שהיא אפילו פתחה לעצמה את האפשרות שאולי she will outlive this וגם אם לא היא לפחות תחיה במלואה כל עוד היא פה.
הוא סיפר שיש לה יותר אנרגיה, מצב רוחה התרומם והחיוּת חזרה אליה.
כל כך משמח אותי (-: !!
מדהים לגלות כל רגע מחדש איך אנחנו חיים את המחשבות שלנו כמו שביירון קייטי אומרת.
מחשבה אחת בודדה יכולה לשלוח אותנו אל הגהינום ומחשבה אחת בודדה יכולה להכניס אותנו לגן עדן ולא משנה מה הנסיבות מסביב.

איזו רכבת הרים, איזה זמן זה...
אני מרגישה שאני במסע כל כך מהיר, כל רגע זה משהו אחר.
כמו בנהר שזורם בקצב מסחרר ויש בו לפעמים גם מערבולות שזורקות אותי לכל הכיוונים, מושכות אותי למטה, משפריצות אותי החוצה ואז לפתע אני מגיעה למקום שהזרימה רגועה או אפילו עומדת במקום עד שמשהו מגיע ודוחף אותי שוב קדימה ואני ממשיכה בזרימה... מי יודע לאן היא תוביל אותי מכאן? מי יודע מה עוד אפגוש בדרך?
אני מתפללת שתהיה לי האמונה להאמין שהכל זה אלוהים והכל לטובה.
הייתי רוצה לפגוש את הכל במידת סקרנות והרבה הודיה.
המציאות עד עכשיו הראתה לי שברגעים הכי קשים אני לא מצליחה לעשות את זה כל כך טוב עדיין אבל זה מה שיש כרגע ואני יכולה להתחיל בלהודות גם על זה.
כשאני מסתכלת אחורה אני רואה תמיד שכל דבר בחיים שלי היה רק לטובתי גם כשלא הצלחתי לראות את זה ברור בזמן אמת.
אני זוכרת שאחרי הלידה האחרונה ביקשתי מעצמי לזכור שההריון והלידה הזאת היו הוכחה ברורה עבורי שיש אלוהים ושהכל מתנהל באופן מדויק.

תודה לכולכן על כל האהבה והמילים הטובות
אני טסה לאמא שלי בתחושה טובה וחזקה ואני מתרגשת לראות אותה.

_התקשרתי הבקר לאחד האחים שלי שנמצאים עם אמא שלי והוא אומר שהיא מרגישה הרבה יותר טוב.
הוא אומר שהיא אפילו פתחה לעצמה את האפשרות שאולי she will outlive this וגם אם לא היא לפחות תחיה במלואה כל עוד היא פה.
הוא סיפר שיש לה יותר אנרגיה, מצב רוחה התרומם והחיוּת חזרה אליה._
איזה יופי!!!
לכי תדעי, אולי לעבודה שעשית יש קשר לזה.

מחשבה אחת בודדה יכולה לשלוח אותנו אל הגהינום ומחשבה אחת בודדה יכולה להכניס אותנו לגן עדן ולא משנה מה הנסיבות מסביב.
אכן, נכון ומדהים.

זה מה שיש כרגע ואני יכולה להתחיל בלהודות גם על זה.
זה עושה המון. אני בטח לא צריכה לספר לך.

נסיעה טובה מאוד.

נסיעה טובה

התרגשתי מאוד ממה שכתבת, על החברה של אמך ועל השיחה עם אח שלך, ועל כל מה שעובר עלייך עם זה.
את בטח כבר עמוק בתוך הסידורים והארגונים, אבל אם את קוראת אז מאחלת עוד פעם אחרונה שיהיה מסע טוב (או ליתר דיוק- הוא בטוח יהיה טוב, מאחלת לך שתוכלי לראות את זה).

טוב, הצצה אחרונה...
הוא בטוח יהיה טוב, מאחלת לך שתוכלי לראות את זה
אמן אמן!

תודה לכולכן

עדינה אהובה,
ראיתי שכתבת למתחדשת.

מה שלומך?

אני חושבת עליך הרבה.

אני חושבת עליך הרבה
גם אני חושבת עליך הרבה.

מה שלומי? האמת היא שקשה לי לכתוב במילים מה עובר עלי, עלינו כאן.
זה משתנה משעה לשעה.
זה הכל... זה מפחיד, זה כואב, זה עצוב.
לפעמים אני רוצה לזעוק לשמים, די די די, כמה אפשר, הלוואי שזה יגמר כבר.
ולפעמים זה שליו ושקט ואפשר להרגיש שהכל על מקומו עומד.

אנחנו כאן בבית אחד מאד קטן כרגע ארבע אחיות ושישה ילדים ואמא שלי. ובמשך היום מגיעים גם שלושת הדודים שלי וסבא שלי ואח שלי ובת זוגו והבת שלה אז הבית מלא.
מיוחד מאד להיות ביחד ככה כל האחיות, כבר שנים לא היינו יחד ככה.
אנחנו מדברות בלי הפסקה, צוחקות ובוכות ומטפלות באמא שלי.
אנחנו עושים את ההוספיס בבית. זאת אומרת שאמא שלי נמצאת כאן עם כל התרופות בבית ואנחנו מטפלים בה.
פעם בשבוע מגיעים הרופאים ומגיעה עובדת סוציאלית בכדי לדבר איתה ואיתנו לפי הצורך.
אז בלילה כשקשה לה לנשום או היא מקיאה כולנו מתעוררות, ניגשות, מלטפות, עושות לה רייקי ומסג'...
אבל לא ברור כמה היא רוצה אותנו כאן וזה קשה.
היא לא מדברת איתנו הרבה.
לפני כמה ימים באה החברה של המשפחה לעשות עבודה איתה ב pshy-k .
היא עבדה בסוף איתי ועם אמא שלי יחד.
ואמא שלי פתאום נפתחה ודיברה ואמרה בהתחלה שהיא מרגישה אשמה על איך שהיא התקשתה להראות לי אהבה כל חיי מרב תחושה חלולה וקשה שהיתה לה כלפי עצמה והיא בכתה ואני בכיתי.
,ואחר כך היא המשיכה לספר שהיא גם כועסת עלי ופגועה ממני. היא הרגישה שאפילו בביקור האחרון שלה בארצ בלידה של אחינעם אני דחיתי אותה, דחיתי את הידע שלה כאמא, וסבתא והומאופטית...
אצלינו זה דבר גדול כשמישהו מביע כעס. עשינו עבוד מאד מאד עמוקה יחד.
ראיתי דרך העבודה הזאת הרבה מאד דברים ויום למחרת אמא שלי אפילו התעוררה בבקר, קמה לבד, התקלחה והיתה במצב רוח יחסית מרומם.
בפעם הראשונה מאז שהגענו היא הרימה את ראשה, הסתכלה עלינו ודיברה, אפילו חייכה.
ואז לקראת הערב התכנסה שוב לתוך הכונכייה שלה ומאז שוב מתקשרת איתנו באופן מינמלי.
את הכל אני מבינה אבל זה קשה.
היא כועסת על המצב שלה והיא עדיין מרגישה שהיא עשתה משהו לא בסדר שהביא אותה לכאן. זה עצוב לי.

אני מרגישה מבורכת שדוד שלי כאן. האח הגדול שלי אמא שלי עבד כאח במחלקה של ילדים גוססים וכליצן רפואי במשך המון שנים. הוא עבד עם אליזבת קובלר-רוס וליווה אינספור אנשים בדרך הזאת ואנחנו הילדים של אמא שלי זוכים בפעם הראשונה לחוות אותו בתפקיד הזה. הוא מלווה כל אחד מאיתנו ברך ואהבה והוא קשוב ונוכח גם עבורינו וגם עבור אמא שלי.
הוא משרה תחושת ביטחון על כולנו.

יש עוד המון המון דברים להגיד על הזמן הזה אפילו שעברו רק 4 ימים מאז שהגענו.
אני מבינה שזה המסע של החיים שלי, של אמא שלי, של כל המשפחה שלי (אמא שלי תמיד כיכבה בכל ארוע!).
עד כאן בנתיים.

מרגש מאוד. נשמע קשה ויחד גם קסום.

ממש אין מילים להגיב למה שאת מתארת, כל כך עוצמתי ומלא ברגשות.
העבודה שתארת שאותה אישה עשתה איתך ועם אמא שלך נשמעת כמו הזדמנות כל כך נדירה, מתנה שהיא קיבלה וגם את. בטח זה מאד מציף וקשה להכלה, אבל כמה זה חשוב שהדברים נאמרו.
אני חושבת על כל הדיאלוגים האין סופיים שאני מנהלת עם אימי בראש, בלי יכולת להוציא החוצה אפילו את קצה קצהו.
כמה חשוב לשמוע מאימך את הרצון שלה לתת לך אהבה ולהביע אותה. אני חושבת על כמה דברים שאמרת לי עליה, וחושבת שאולי יש בזה הקלה, לשמוע שהדברים שהרגשת הם לגיטימיים, אמיתיים. ושגם היא היתה רוצה שהם יהיו אחרת.
ואולי באותו רגע של שיתוף הם באמת היו.

כמה מרגש נשמע אחיך, איזה זמן מיוחד זה עבורכם,
הזדמנות נדירה לתת אחד לשני ולקבל.

אני מחזקת אותך, הלוואי שיכולתי לתת לך משהו מוחשי יותר.
אוהבת אותך מאד,
מחכה לכל מילה שאת משתפת.

ממש אין מילים להגיב למה שאת מתארת, כל כך עוצמתי ומלא ברגשות.
תודה לך שאת מספרת מה קורה אצלך. אני דואגת לך וחושבת עלייך אפילו שאנחנו מכירות רק מעט.
ואני רוצה גם להודות לך על המורה שלך ששלחת אלי. אחרי שיעור אחד אני כבר יודעת שזה יהיה... שיעור חשוב בחיים שלי (אם רק אצליח להתמיד). אז תודה על המתנה הזאת ממך @}.

גם אני מודה לך שאת מעדכנת, חושבת עליך הרבה.

גם אני פה בקוראות, בדומעות.

כפי שכבר נכתב פה מעלי -
אם מסתכלים על החצי המלא: איזה מזל שאתם כבר בוגרים כשהיא במצב כזה..
איזה יופי שהכל נעשה בכזו צורה מכובדת , איזה יופי שאתם יכולים לאמר ולהסתכל בעיניים-
אני מכירה בחיי כמה וכמה אנשים שלא הספיקו להיפרד ונשארו לאורך שנים ארוכות עם גוש בחזה שלא יצא החוצה..

מקווה ומאחלת לכולכם ובעיקר לאמך שיהיו כמה שפחות כאבים - כן, גם דרכם אנחנו צריכים לעבור אבל אם אפשר לבקש שזה יהיה כמה שפחות, אז אני מבקשת -

גם אני כאן... קוראת ומתרגשת ומודה על השיתוף שלך ועל הפלא הזה שלמרות שאת כל-כך רחוקה אפשר להישאר מעודכנים ולהרגיש טיפה קרוב. אין לי מילים למול המסע המופלא הזה רק קוראת ומלאת פליאה

חשבתי עליך היום, ותהיתי אם יהיה לך איך לכתוב בעברית. ותיארתי לי איך תכתבי באנגלית... והאם בכלל? שמחה מאוד שאת יכולה לשתף משם.

אין לי מילים למול המסע המופלא הזה רק קוראת ומלאת פליאה

תודה

אין לי מילים למול המסע המופלא הזה רק קוראת ומלאת פליאה

_אין לי מילים למול המסע המופלא הזה רק קוראת ומלאת פליאה
(())_

_אין לי מילים למול המסע המופלא הזה רק קוראת ומלאת פליאה
(())_

מחכה לכל מילה שאת משתפת.
תודה.
אני כל הזמן מגיעה הנה למחשב ומהססת לכתוב. קשה להסביר למה.
אני מרגישה כאילו אני מנציחה משהו וכרגע הכל מרגיש לי כל כך בר חלוף שאני לא מוצאת את הטעם.
כל פעם שאני יושבת לכתוב אני מרגישה שאני משקרת.

אני מכירה בחיי כמה וכמה אנשים שלא הספיקו להיפרד ונשארו לאורך שנים ארוכות עם גוש בחזה שלא יצא החוצה..
כן. רק שאני מגלה שזאת עבודה שלא תגמר לעולם, תמיד יהיה עוד ועוד להגיד, להבין, ,לעבור יחד. אז אני מורידה ציפיות.

טוב, הדודים שלי הגיעו והם טסים היום, הם יחזרו יותר לקראת הסוף אז אני הולכת להיפרד מהם. אמשיך יותר מאוחר.
טוב לי להרגיש שאתן כולכן כאן מקשיבות.
תודה

חיבוק חזק חזק חזק חזק חזק.

(())(())(())(())(())(())

באמת שאין לי מילים.
אין דבר שעולה בתוכי שלאחריו לא עולה ההיפך שלו.
אבל היום היה לי רגע נחמד.
הייתי במקלחת ולפתע התבהר לי שהכל זה משחק, החיים שלי הם משחק ואני יכולה לשחק אותם בכיף.
יצאתי מהמקלחת במצב רוח מרומם עם יותר אנרגיה והתחלתי לצחוק.
נכנסתי לחדר של אמא שלי עם חיוך גדול והיא חייכה אלי חזרה (אירוע נדיר) והיה אור ושמחה בחדר אחרי כמה ימים קודרים.

אני בכלל לא מרגישה כמו האחות הגדולה של כולם, התפקיד הזה לגמרי לא שלי בימים אילו, זה נשר ממני כלא היה.
אני פשוט משתדלת בעיקר לקבל את עצמי עם הכל, עם הפחדים והעצב והקושי, לאהוב את כל מה שעולה בתוכי ולתת מקום לכל אחד מאיתנו (אנחנו 7 אחים במשפחה) להיות בדיוק מה ומי שהוא.

אחותי רבקה (זאת שבאה אחרַי, הבית שלה והיא מטפלת באמא שלי במסירות כבר חודשים), שאלתי אותה אתמול אם לא קשה לה לראות את הכליון, את מה שקורה לאמא שלי והיא אמרה לי בפשטות
I dont know Adina, all I see when I look at Ema is how beautiful she is.
אז אני לומדת ממנה הרבה.
אף פעם לא הערכתי אותה ממש והנה אני עומדת מולה בשבוע האחרון בפליאה גמורה.
רואה אותה בעיניים חדשות עם אהבה חדשה.
יש הרבה להודות עליו.

זה מה שיש לי כרגע לחלוק.

הי עדינה , כתבתי לך בדף שפתחת ועד שסיימתי להקליד מצאתי שהחלטת למחוק את הדף.
אז תמחקי מה שכתבתי אחרי שתקראי.
חזקי ואמצי

את במחשבותיי ובליבי

נשמע שיש לך משפחה מדהימה.
כמה טוב שיש לך ממי לקבל השראה בזמן הזה.

חיבוק חזק חזק חזק חזק חזק.

גם אני ,

....

אם העכברוש הגיע מחנות חיות, קודם לנשום עמוק, כנראה שאין לו מחלות או נטיות תוקפניות, רק רצון למצוא בית חם, מזון, ולבנות לו קן.
סביר גם להניח שמדובר בחולדה ולא בעכברוש, וכנראה שהוא עבר תהליך הרבעה ממוקד לאופי נוח ותנועה איטית, שיקשה עליו לשרוד בחוץ.

איך תופסים אותו? שלוש אפשרויות כלליות, רואים היכן הוא מסתובב ומכינים לו מלכודת ידנית, משהו בסגנון קופסא גדולה עם אוכל בתוכה ומכסה שמונח על מקל שאליו קשור חוט, כשהוא נכנס לקופסה מושכים בחוט והמכסה נופל, התוצאה חולדה בקופסה, שיטה יעילה אם יש לכם סבלנות להמתין לו, פעלתי בה בעבר כדי ללכוד עכברים.

שיטה שניה, מלכודת חולדות מוסרית שתוכלו לחפש בחנויות, אני מכירה מלכודות מרשת, אבל בטוח שבארה"ב יש סוגים נוספים, אולי אם תפנו לאחת מאגודות זכויות בעלי החיים בסביבתכם תוכלו לקבל יעוץ לגבי המלכודות המוסריות שיש בסביבתכם.

שיטה שלישית, לא תופסים אותו, מזמינים מערכת הרחקה אלקטרונית ומקווים שהוא יעזוב לבד.

שיטה רביעית ושוברת מוסכמות, לנסות לגלות איך הוא בתור חיית מחמד, אולי הוא נחמד משחשבתם? אני יודעת שהחולדות שחיו איתי היו מקסימים, ידידותיים ומסקרנים, ומאוד אהבו להשתתף במשחקי קופסה.

בהצלחה
אלה

@}

אני מרגישה שהגענו לאיזה מקום של יציבות, לפחות זמנית בנתיים.
אני מבינה כרגע שאחד הקשיים הגדולים זה למצוא את התרופות הנכונות ולהגיע לאיזון כלשהו.
ואמא שלי מאד מאד רגישה לכל תרופה, תמיד היא היתה, כך שחלק מהסימטומים הקשים שהופיעו בימים האחרונים היו תגובות לסם החדש שמנסים איתה.
אבל הבקר היא התעוררה רגועה וצלולה יותר וזה מרגיש הרבה יותר טוב.
לוקח גם לנו זמן למצוא את היציבות והשפיות בתוך המצב הלא מוכר והחדש הזה.
לוקח זמן להתרגל למציאות של חיים ומוות כל כך סמוכים זה לזה.
אני מניחה שזאת המציאות שלנו תמיד רק שאנחנו רגילים להסתיר את המוות.
אני מכירה את זה מהחיים עם כל בעלי החיים שלנו. מחזור החיים והמוות הוא הרבה יותר אינטנסיבי.
בשנה האחרונה מתו אצלינו הרבה בעלי חיים וזה תמיד תמיד היה לי קשה.
הפרידה מהם לא היתה לי קשה, אני לא נקשרת לחיות במיוחד אבל המפגש עם המוות הוא קשה, מערער את על המערכת.
וכאן עכשיו עם אמא שלי זה כמו להיות בתוך תעלת לידה ממש ממש ארוכה.
הצירים נמשכים ונמשכים ולא רואים את הלידה באופק.
לפעמים הצירים קרובים ואינטנסיביים ונראה שאוטוטו זה מגיע ואז פתאום יש רגיעה, מנוחה ופתאום לא ברור מתי זה יגיע ויש אפילו תהייה האם היא תגיע בכלל.
אני רוצה להעיז להגיד שדרך הזמן הזה, מתוך התהליך הזה אני הולכת ומאבדת את פחד המוות שלי. כך לפחות אני מרגישה כרגע.

היום מגיעים כמה קרובי משפחה להיות עם אמא שלי ואנחנו, הילדים שלה נצא כולנו לאיזה פארק יחד כדי שנוכל לדבר על הכל, להיות יחד מחוץ לבית הזה, להתאוורר ולאוורר יותר בחופשיות את הרגשות שלנו.
,
אני קוראת קצת מהספר החדש של ברנדון בייס בימים האחרונים (כתוב הרבה הרבה יותר טוב מ"המסע" (-:) וזה עוזר לי מאד לקבל את כל מה שעולה בתוכי בזרועות פתוחות ואני מגלה כמו שהיא כותבת בספר איך כשאני מרפה אל תוך הרגש, נושמת לתוכו נפתח לפני שער אל עצמי, אל השלווה אל החסד של אלוהים.

עדינה אהובה, תודה על השיתוף בתעלת הלידה הדהימה שאת ומשפחתך עוברים מחבקת אותך חיבוק גדול גדול

עדינה אהובה, תודה על השיתוף בתעלת הלידה הדהימה שאת ומשפחתך עוברים מחבקת אותך חיבוק גדול גדול

ונשימה טובה בחוץ
טוב להתאוורר (-:

רק רציתי להגיד שאני כאן (עד עכשיו לא מצאתי מילים). קוראת אותך (וגם את אמא שלך), ונפעמת מהדרך שלכן.
מאחלת לך עוד כוח ונכונות למסע הזה.

הי עדינה מותק, אני קוראת אותך ושולחת לך חיבוק חם ואוהב

תודה, עדינה, על השיתוף. אני קוראת אותך בהתרגשות ולומדת הרבה.

רק רציתי לומר שאני קוראת אותך. אין לי ממש מילים.

בדיוק כתבתי למתחדשת וכותבת גם לך, כי מרגישה את זה לגבי שתיכן בימים אלו- שהחיבוקים המצויירים האלו קצת מתסכלים אותי, אבל זה גם משהו.

תודה שאת משתפת, אני לומדת ממך המון.

עדינה אהובה, שמעתי השבוע שיעור מרתק (באינטרנט) וחשבתי עלייך, על אמא שלך ובכלל... לא יודעת אם יש לך בכלל זמן לשבת ולשמוע, בכל מקרה מצרפת קישור וחיבוק:

http://www.levhadvarim.com/index.php?option=[po]com content[/po]&view=article&id=1141:2009-11-05-23-33-57&catid=29:2009-05-17-09-23-46

תודה, עדינה, על מה שכתבת לי.
יש לנו אינספור שאלות שאין לאף אחד תשובות עליהן, במיוחד לא לרופאים ומסקרן אותי לשמוע איך אחרים עברו את זה, גם לגבי האדם החולה וגם לגבי המשפחה.
אני רחוקה ממקום שבו אוכל להציע איזשהן תשובות. יכולה לספר איך זה היה עם אבי, אבל תהליך הפרידה שלנו ממנו (תהליך הפרידה שלו מהחיים) היה מאד שונה, ואני לא יודעת אם תוכלי ללמוד ממנו משהו. אבא שלי מת בבית-חולים ולא בבית, בעיצומו של מה שנראה כעוד שלב במאבק במחלה (ידענו שהוא עומד למות, אבל כולנו חשבנו שיש לו עוד כמה חודשים). עוד הבדל מהותי הוא שאבא שלי כמעט ולא שיתף אותנו בתחושותיו בעניין מותו המתקרב. בעניין זה הוא היה מאופק עד כדי כך שאחרי מותו, אמא שלי קראה ביומן שלו כדי לנסות להבין באיזו מידה הוא אמנם הבין שהוא עומד למות, ומה הוא הרגיש בנוגע לכך. (היא ביקשה גם ממני לקרוא ביומן וזו הייתה חוויה חזקה מאד. אולי אכתוב על כך פעם). והבדל רביעי הוא שלטוב ולרע, הייתי עסוקה מאד בדאגה לאמא שלי. עיקר החרדה הגלויה הייתה שלה, והתמיכה בה הסיטה קצת את הפוקוס שלי מעצמי.

הוא מת לפני אחד-עשר שבועות, והוא נוכח מאד בהיעדרו. עדיין אין יום שבו אני לא חושבת עליו. מדי כמה ימים אני מתעוררת ומבינה שחלמתי עליו (בעיקר חלומות שבהם הוא פשוט נמצא, ושנינו שוהים יחד בבית בלי לדבר הרבה). אין לי ספק שאני חווה אבל במלוא עוצמתו, ניסיון של הנפש לעכל משהו בלתי נתפס. יחד עם זאת, עבורי התקופה הקשה ביותר הייתה תקופת הדעיכה האחרונה שלו, עם הציפייה מורטת העצבים למוות הבלתי נמנע. אולי יש משהו מנחם בהבנה שהתקופה שאת נמצאת בה עכשיו היא התקופה הקשה ביותר, ולא התקופה שאחרי המוות.

אני לא יודעת מה לייעץ, כאמור, אבל יש לי הרגשה שאתם עושים נכון. שיש איזו ידיעה פנימית (שלך, של אמך, של יתר האחים והמטפלים) שמנחה אתכם נכון בדרך הזו. כמה דברים שעולים בדעתי בכל זאת: (1) אני נזכרת עכשיו בעצה טובה שקיבלתי, לאפשר לאבא שלי "לחיות עד לרגע מותו, לא למות בעודו בחיים". נשמע מהתיאור שאמא שלך מישירה את מבטה אל המוות, מודעת לגמרי למותה המתקרב וכתוצאה מכך סובלת מחרדה קשה. אני לא יודעת אם זה אפשרי בשלב זה, אבל אולי אפשר להכניס תכנים אחרים לשיחות, שיסיטו את תשומת הלב למקומות אחרים? למשל, להעלות זכרונות טובים מהעבר, לשתף אותה בדברים משמעותיים מתוך החיים שלך ושל ילדיך באופן שיזכיר לה שיש לה המשכיות בעולם (אולי אפילו לאפשר לה לתת לך עצות מניסיונה). לטפל בכל מיני דברים שחשובים לה (אולי לעזור בהעלאת תכנים שחשובים לה לאתר שלה?). (2) עוד בעניין החרדה, אולי כדאי בכל זאת להיעזר בטיפול תרופתי שישכך אותה קצת? לא משהו מסמם ומקהה חושים, אלא להיפך, תרופה שתמנע את ההצפה בחרדה ותאפשר לזמן היקר הזה לעבור בצורה נסבלת ועשירה יותר במשמעויות. (3) אליזבת קובלר רוס אומרת שקודם כל צריך לדאוג שהאדם הנוטה למות לא יסבול מכאבים, ואחר כך צריך לדאוג שתהיה לו דרך לתקשר (אם יש צורך, אז בעזרת "לוח תקשורת" למשל). אני מבינה שבינתיים אין בעיה של תקשורת עם אמך, אבל כדאי להחזיק את האפשרות הזו במודעות.

חושבת עליך.

הי עדינה. אני פה בשקט, קוראת ומתרגשת ממך ומהמשפחה שלך.
אני כל הזמן נזכרת בימי המחלה של אבא שלי ואיך התנגן לי כל הזמן המשפט "עולם כמנהגו נוהג" ואיך פתאום השתנתה לי התפישה של חיים מול מוות כשני הפכים ופתאום הבנתי איך המוות או הידיעה הוודאית שסופנו יגיע, בכך שהם מקציבים לנו את החיים, הם גם מאפשרים לנו את המשמעות והערך שלהם.

וכאן עכשיו עם אמא שלי זה כמו להיות בתוך תעלת לידה ממש ממש ארוכה.
הדימוי הזה מאוד מדויק למה שהרגשתי אז עם אבא שלי. קראתי מה ש נוסעת סמויה כתבה ואני חושבת שכמו אבא שלה, גם אבא שלי, לא שתף אותנו בפחד המוות שלו וגם לא בידיעה שהוא הולך למות. בעצם הוא שחק מין משחק מולנו שבו הוא עדיין תכנן לטוס לטיול בארה"ב ולעשות כל מיני דברים. אף אחד מאיתנו לא באמת היה יכול לאמר לו שהוא כבר לא יטוס ולא יקום מהמטה. בסוף הוא נפטר בהפתעה כשהיינו בטוחים שיש עוד זמן ובאותו יום ישבנו והוא ספר לנו בדיחות ושאל את הילדים שאלות.
במובן הזה, אמא שלך מעוררת בי התפעלות והתרגשות באומץ שלה ובמתנה הגדולה שהיא נותנת לכם, מתנת הכנות, המבט לאמת והנסיון לחיות את האמת ולא לזייף. אני לא יודעת אם אני מצליחה לכתוב כמה זה מרגש אותי.
שולחת לך הרבה אהבה וכוח, טלי

גם אני קוראת (כמובן).

העניין הוא שאמא שלי כרגע תקועה כהגדרתה בתוך loop של חרדה והיא לא מצליחה לצאת מזה.
היא כמעט לא מדברת איתנו בכלל, כל הזמן אותו מבט קפוא כלפי מטה ורק מידי פעם אומרת "It cant get any harder than this can it? "
ואנחנו בחוסר אונים יושבים לידה ואין לנו תשובות.
היא אומרת שהיא לא יודעת ממה החרדה, כל פעם ממשהו אחר.
פעם זה קושי לנשום, פעם היא אמרה שהיא חרדה לגבי התשלום על האוטו שלה וכהסברתי לה שכל זה כבר סודר היא אמרה "אז סתם אני יושבת כאן כבר שעות ודואגת מזה?!"
אבל החרדה מציפה אותה וזה כל מה שהיא חווה כל הזמן.
ניסיתי לברר איתה איזה רגשות יש מתחת לחרדה אבל היא אטומה לגמרי, כמו קיר בילתי חדיר.
לפני כמה ימים היא אמרה לי שהיא יודעת שהיא לא מראה לנו שום אהבה וזה גורם לה להרגיש שמשהו לא בסדר איתה אבל היא פשוט לא מרגישה כלום.
אחותי שאלה אותה אם יש בה רצון להרגיש והיא אמרה שלא.
והיא לא רוצה לדבר על שום דבר, במיוחד לא על זכרונות ועבר ואני דווקא יכולה להבין את זה אבל קשה לשבת כאן יום אחרי יום בתחושת חוסר אונים.
לראות מישהו יקר לך סובל כל כך ולא להיות מסוגלת לעזור.
כל היום אני עושה את העבודה של ביירון קייטי.
הראש שלי אומר "אמא שלי לא צריכה לעבור את מה שהיא עוברת" ואני עושה את ההיפוך "אמא שלי צריכה לעבור בדיוק את מה שהיא עוברת".
לפעמים אני רוצה לברוח מהזמן הזה, שיגמר כבר, לפעמים אני רוצה לצרוח אבל אין לי איפה אז אני מדמיינת שאני עומדת בתוך שדה באמצע שום מקום ואני משחררת שם צעקה לשמים.
אני נכנסת לחדר של אמא שלי ויושבת איתה ונושמת איתה ומודה לאלוהים על כל רגע על מה שיש, על חוסר היכולת שלי להבין שום דבר, על הריקנות, על השתיקה, על הרגעים שהיא ישנה ונראית שלווה.
אני נשארת גם כשאני רוצה לברוח כי לברוח כואב יותר ומעצים את החרדה והבילבול.
כשאני יושבת איתה לפחות אני נמצאת במציאות אפילו שגם אז אני מודעת לזה שזאת המציאות כפי שאני מתרגמת אותה לעצמי ושום דבר הוא לא אוביקטיבי.

היא אמרה לי גם באחד הימים שהיא יודעת שאין דרך נכונה או לא נכונה לעשות את הדבר הזה.
נכון.
וכמה שזה נשמע לא הגיוני ברמה מסויימת נראה לי שאנחנו עדיין היינו רוצים לקבל את הכח לעבור את הדבר הזה מאמא שלי ומכיוון שאנחנו לא מקבלים ממנה שום אישור כזה זה מצריך מכל אחד מאיתנו להיכנס פנימה אל תוך עצמו ולחפש את המקום והדרך שלו.

היום מגיעה מישהיא לעשות את ה"מסע" איתה, נראה איך זה יהיה.