אני גם רואה שהסיפור הזה דורש ממך ומכולכם שינוי ענקי .
זה לא פשוט להכריז :'תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת'-שזה מה שאנחנו פה עשינו ובאופן אישי, אני יכולה לומר לך שזה אישיו ששב וצף,אבל כפי שכתבת, זה לא נובע מנוחות,אלא מתחושה אישית של יעוד,ואם אתם לא מדברים במונחים הללו, אז לא מספיק חזק כדי שזה יצדיק את השינויים והטלטלה.
יכול להיות שהכיוון נכון בשבילכם ושלאט לאט תתחילו להתקדם בכיוון של לעזוב את המשרות התובעניות ולהיות יותר ביחד.
יכול להיות שהאפשרות של השארות במסגרות שהילדים כבר מכירים ורגילים ,אלא שמדי פעם אמא או אבא לוקחים אותם ב1200 להיות בבית בכיף.לא צריך להיות חולה בשביל להרגיש את הבית,את ההורים ,את האחים,את הזמן החופשי והקצב של העשיה בחיים-זה גם משהו.
מאוד מציעה לך לנצל את הזמן שלפני הלידה לקחת 'שמירת הריון',להשאר איתם בבית קצת יותר מאוחר, במקום 0800 להתיצב בגן.זה גם חשוב אחרי הלידה ,לאפשר להם להתחבר אל האח/ות החדשה ,ואז זה כמובן דורש התארגנות עם עוד מבוגר שיכול לספק את הצרכים שלהם,כדי שהאנרגיות שלך ישמרו.
- ישנה איזו גננת שאני מכירה,כי היא שכנה שלי, שמתיחסת אל הגעה באיחור ,אפילו לפעוטון כאל יחס מזלזל בצוות -תודיעי להם מראש ותדאגי לשדר יחס מכבד כלפיהן, בכל מקרה.
) , בחירה מועטה לגבי פעילויות (בגן פרטי אמנם בד"כ לא מאלצים להשתתף בפעילות אבל אי אפשר להתנהל לגמרי לפי הקצב של הילד).