נוכחות עם הילדים

אנונימי

דיון שהתחיל בדף של אורנה שפרון

{ליאת Skippy (21.01.2007 18:16): }

אורנה,
אחרי שאת מסיימת את כל הדברים שחשוב לך שיהיו עשוייים בבית, כמו נקיון ואוכל וכלים וכביסות, נשאר לך זמן להיות עם הילדים?
או שהזמן הזה, בו את עושה את כל הדברים הקודמים, הוא עבורך ועבורם זמן בו את איתם?
אני מרגישה לעיתים קרובות מדי, שמרוב הלעשות את כל השאר, אני בעצם לא איתם.
הם רוצים - וגם אני, אבל זה משני בסדר העדיפויות שלי לרוב - שאקרא להם סיפור, שאשחק איתם משחק, שאראה איתם סרט.
וחוץ מזה - שאני מכירה כמה אנשים שלא ביקשו מהם מעולם לסדר לנקות להחזיר למקום לרחוץ כלים וכו' וגם בבגרותם ובהופכם לאבא, הם המשיכו לחיות בהרגשה שזה לא התפקיד שלהם, והם אכן לא עושים אותו.
ואני תוהה אם זה בגלל שהם לא ראו באמא, שהיא אישה, מודל לחיקוי? ואם זה המצב, אז איך אפשר למנוע אותו מהילדים שלי, ובכל זאת לאפשר להם להיות מי שהם ולא לבוא אליהם בדרישות ובקשות לעזרה עם עבודות הבית?

{אורנה שפרון (22.01.2007 14:01): }

ליאת,
שאני מכירה כמה אנשים שלא ביקשו מהם מעולם לסדר לנקות להחזיר למקום לרחוץ כלים וכו' וגם בבגרותם ובהופכם לאבא, הם המשיכו לחיות בהרגשה שזה לא התפקיד שלהם, והם אכן לא עושים אותו.
אני טענתי טענה הפוכה - שגם אם לא מכריחים אותם, הם לא בהכרח יגדלו להיות "לא לוקחים חלק" בעבודות הבית, וכנראה שאי אפשר להפוך את הטענה הזאת ולומר שגם היפוכה הוא הנכון - כלומר - שאם לא יכריחו אותם, בטוח שהם יקחו חלק.

העניין הוא אחר - לעניות דעתי:
העניין הוא להפסיק לעשות עכשיו בשביל להיות יכולים אחר-כך .
יש לזה משמעות גגדולה בעיני בגידול ילדים - כי כאשר אנחנו מזהים שאנחנו מבקשים מהם לעשות עכשיו משהו כדי שידעו לעשות אותו אחר-כך, אנחנו יכולים להניח לזה.
אני חושבת שהרבה מהקונפליקטים עם ילדים נובעים מדרך החשיבה הזאת. ואם אנחנו מודעים לכך אנחנו יכולים להמנע מחלק מהקונפליקטים.

בעניין של סידור הבית יש עוד עניין שלא קשור לכך - וזאת השאלה: של מי האחריות הזאת?
יש אנשים שחושבים שזו לא רק אחריותם, אלא גם הילדים צריכים לקחת בזה חלק - לא בשביל אחר-כך, אלא בשביל עכשיו.

אני, באופן, אישי, לא חושבת שילד יכול לקחת על עצמו אחריות כזאת. אני חושבת שאפשר לבקש עזרה כמובן, אבל יש לזכור שמשמעותה של בקשה היא גם היכולת לקבל סרוב, ובעניין הזה אני מרגישה שלמה עם הילדים שלי. הם גם לוקחים חלק ולפעמים לא.

לגבי הזמן - זהו באמת אחד מגורמי התסכול שלי. ובאמת תמיד היה לי חשוב להכניס את הזמן איתם לסדר העדיפויות.
יש כאן משהו שקצת שייך - כי אם היה לי הרבה עבודה בבית ואף אחד לא עזר לי בזה, היה נשאר להם פחות זמן איתי.
אבל לא מדובר בגילאים הצעירים. אז זאת היתה צריכה להיות התכוונות שלי.

גם כאן, כמו בכל מיני עניינים יש משהו שמאד מושפע מהמחשבות וההרגשות שלנו - הרבה פעמים הבעיה היא לא חוסר זמן, אלא חוסר פניוּת שלנו לילדים. כי לעשות את עבודות הבית אפשר גם כשאנחנו לא ממש נוכחים, אבל עם הילדים זה הרבה יותר קשה.

נראה לי שעל זה כדאי להתבונן.

{חוה ש (24.01.2007 08:41): }

לעשות את עבודות הבית אפשר גם כשאנחנו לא ממש נוכחים, אבל עם הילדים זה הרבה יותר קשה
אורנה -
את יכולה להרחיב על זה? כי אני מרגישה ש אחת הבעיות שלי היא עניין הנוכחות. גם אם אני נמצאת עם הילדים וגם אם לא קשה, לי להיות נוכחת. אני מתפזרת לכל מיני כיוונים ברגע שאני מחליטה שאני "צריכה" או שאני אפילו לא "צריכה" אלא באמת רוצה, רק לשבת עם הילדים, רק להיות איתם, ישר הראש שלי זורם לכל מיני דברים אחרים שתכננתי לעשות ומתי אני אעשה אותם... ואז אני מרגישה שבסופו של דבר גם לא הייתי נוכחת וגם לא נהנתי. זה מאוד מעייף.

{אורנה שפרון (27.01.2007 22:11): }

חוה,
העניין של הנוכחות הוא אחת השאלות הגדולות (בעיני).

מה שלמדתי בעניין זה -
באופן כללי אנחנו לא יודעים מה זה. ללמוד את זה זה קצת כמו ללמוד לרכב על אופניים. זו מיומנות נשכחת בעבור רובנו וממש צריך לתרגל אותה כדי לחזור להיות בזה.

משהו שגיליתי לאחרונה -
http://www.headless.org/
זוהי טכניקה ללמוד בדיוק את זה.
מודה שעשיתי רק חלק קטן ורק פעמים ספורות את הניסויים שהוא מדבר עליהם. אבל היו לזה תוצאות מעניינות ממש.

בעצם, אני לא ממש יודעת מה להגיד.
אם יש לך שאלה יותר ספציפית אשמח להמשיך את השיחה.

{חוה ש (27.01.2007 23:09): }

אם יש לך שאלה יותר ספציפית.
לא אין לי. יש כמה דברים ששמתי לב אליהם:

יותר קל לי להרגיש את היצירה מול משהו מוחשי (בישול, ניקיון, יצירה בחומרים) מאשר מול התנהלות ביני לבין אדם אחר גם אם הוא הילדים שלי שאז גלוי לי רק חלק מהתרחשות ( זו שלי - במידה ושמתי לב אליה). ההתרחשות הפנימית של הילד נסתרת מעיני וכתוצאה מכך קשה לי יותר להתחבר לסיטואציה ולהיות נוכחת בה באמת.
כשאני מחליטה שהרגע ראוי שאהיה נוכחת בו ומזכירה את זה לעצמי באופן מלאכותי לגמרי - זה עושה נפלאות לכל ההתרחשות. גם בתחושה שלי וגם בהדהוד שאני מקבלת מהילדים.
כשאני מצליחה לעשות את זה לאורך זמן - דברים משתפרים. לדוגמא הילדה שלי כמעט אף פעם לא מספרת לי על דברים שקורים בגן. ביום שאני מצליחה להיות נוכחת היא פתאום כן מספרת לי ביוזמתה בלי שאני בכלל אשאל.
יש חשיבות לדיוק של ההגדרות לדוגמא במקום לכתוב לך "נכנסתי לקישור שנתת אבל יש לי בעיה עם האנגלית" לכתוב: "נכנסתי לקישור שנתת אבל אני לא יודעת מספיק אנגלית". כשאני מדויקת יותר קל לי להיות נוכחת כי אני מפזרת חלק מהערפל שזרעתי קודם לכן.
עזר לי מאוד הדימוי של האופניים תודה
למה בעצם זו מיומנות נשכחת בעבור רובנו ? את מתכוונת שהיא היתה מתישהו אצלנו ואבדה או שבחברה שלנו היא לא קיימת וזו מיומנות עתיקה ששיכת לחברות מהעבר?

{תבשיל קדרה (28.01.2007 08:28): }

חוה ש,
אני רואה לאחרונה שעיסוק שלי במלאכת-יד מושך את הילדים אלי, ויוצר לנו זמן יחד. יש שיחה, אני לא לגמרי פנויה לילדים - אני מרוכזת במידה כלשהי (תלויה ברוטיניות) במה שאני עושה, אבל אני שם, ולא מפוזרת, ולא רוצה בעצם לקום לעשות משהו ששכחתי (ובהחלט סובל דיחוי, גם אם יש פעמים שזה סובל מרוב שדחיתי אותו).
עבודות בית, לאחרונה, פחות עושות את זה (בעבר - כן, מאוד). לא עצרתי לבדוק למה.

{רסיסים של אור (28.01.2007 16:31): }

הנושא הזה נראה לי מעניין ויודעת שמעסיק עוד כמה אמהות.

{זוהר (28.01.2007 19:08): }

למחרת
מילים: לאה גולדברג

הירוק היום ירוק מאוד .
והאפור היום אפור מאוד.
וקצת שחור ואין לובן בעיר .
והנסער היום נסער מאוד.
והעבר היום - עבר מאוד .
קצת עתיד, ואין הווה באוויר.

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח .
ומאוד לא פשוט לחכות.
הסערה נוגעת בריסים ,
ומשתבר כל רגע לרסיסים .
אך הירוק היום ירוק מאוד
באהבה

שעיסוק שלי במלאכת-יד מושך את הילדים אלי, ויוצר לנו זמן יחד
את זה אני לא יודעת לעשות.
אני תמיד נלחצת שהיא תפרק, תפזר, תקלקל, תפצע מהסכין, תשבור אותו, אני אצטרך לקום באמצע ולא אוכל לחזור...
אני עושה הפרדה בין הזמן שאנחנו עוסקות במלאכת יד ביחד לזמן שאני עובדת לבד.
אני עושה תכשיטים מפימו - כשיש לי מרחב של זמן פנוי וארוך אני פותחת את השולחן של הפימו - פורסת ניילון, מחברת את המכונת פסטה, מוציאה את הכלים והחומרים ועובדת - עכשיו מאז הלידה אין לי בכלל זמן כזה.
כשקטין בת שלוש ורבע מבקשת לעבוד בפימו אני מוציאה חלק מהדברים - ניילון על השולחן, מחברת מכונת פסטה ושאריות פימו ואז בעיקר היא עובדת ויוצרת ואני יושבת על ידה. אבל ששתינו נעבוד בו זמנית אני לא יודעת איך לעשות את זה. יש גם פער בין הזמן שהיא יושבת לזמן שאני. היא יכולה לשבת חצי שעה - שלושת רבעי שעה ואני בשביל להתחיל לעבוד צריכה לפחות שעה וחצי אחרת אני אצטרך להפסיק באמצע ולא ממש מוצלח לחומר - יכול להיות שיהיה קשה לחזור לעבוד איתו ואז חבל כי החומר יקר. בקיצור לא יודעת איך עושים את זה.
כשאנחנו מבשלות יחד או אופות זה יותר קל. אבל גם כאן, לפעמים היא צריכה אותי למשהו אחר באמצע הקצף של הביצים נניח ואני נלחצת כי לא יודעת האם להקריב את העוגה או שהיא תחכה ויהיה לה לו נוח או לא טוב או לא יודעת מה - משהו שלא קיבל מענה כמו שהיא רצתה.

מה דעתך לנסות פעם לעבוד (כלומר לעשות את שלך) יחד אתה?
עם התינוק זה בטח הרבה יותר קשה, אולי כשהוא לא בסביבה.
את יכולה לדבר אתה על "זה שלי ואת לא נוגעת, וזה שלך ואני לא נוגעת".
את יכולה לקחת (בשביל עצמך) מעט מאוד פימו, שאת מוכנה להקריב למען הניסוי.
את יכולה לבדוק מה המינימום שאת חייבת לעשות בסגירה כדי שאח"כ כן תוכלי לחזור אל החומר.

נורא נכון מה שאמרת - צריך ללמוד (מטעויות שלנו

) כדי לדעת איך עובדים כשיש פעוטות בסביבה.

טריק אחד שלמדתי מיונת -
להיות תמיד במצב בו אם את מפילה את העפרון כרגע, את יכולה בקלות למצוא את עצמך אח"כ.

יואו! אני נדהמת מהנושא של הדף הזה.... זה כ"כ מעסיק אותי בזמן האחרון, בדיוק מה שליאת כתבה... אני יכולה להיות איתם פיזית ימים שלמים ובסופו של יום להרגיש שלא הייתי בכלל... גרוע מזה, אני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליהם ממש בערב, כשהם ישנים ואני חושבת עליהם או קוראת משהו שקשור אליהם... זה נורא בעיניי... לא יודעת מה לעשות עם זה... זה פשוט כ"כ אבסורד שאני פיזית לגמרי איתם, לידם, באותו מרחב אבל מכל בחינה אחרת אני מהם והלאה...לא נוכחת לחלוטין, לא 'פוגשת' אותם... אני יכולה לספר ממש על חווית בדידות שלי שנוצרת כתוצאה מהחוסר נוכחות הזה... הם בעולם שלהם, בחיבור המופלא ביניהם ואני מהצד, אמנם עם הקטנה, אבל נבדלת לגמרי...
כשאנחנ ו בבית אז כמובן, הכלים והכביסה ןהסדר והנקיון והטלפונים סוחפים אותי לזרועותיהם ה'מנחמות'... הרי כל הזמן יש מה לעשות, זה לא נגמר לעולם, וגם כשאני מצליחה סופסוף להתיישב איתם על משהו, אני על קוצים וחושבת על מה שיש עוד לעשות ולהספיק ולסדר, אז שוב אני לא ממש איתם... וגם מגלה שלא מצליחה להרגע לתוך הזמן נטו איתם, וגם לא להנות, לא באמת...אז עבודות הבית הם גם איזושהי בריחה לפעמים, מהחויה הזאת של מפגש לא נוכח איתם... מן כדור שלג מבאס כזה...
בקיצור, אני מתייחסת לזה אצלי כאל בעיה מאד רצינית ששורשיה מאד עמוקים ואין לי מושג מאיפה להתחיל לטפל בזה...איך, לעזאזל, אני בוחרת בדרך הזאת של חינוך ביתי, של המצאות כ"כ אינטנסיבית עם הילדים שלי כשאני לא נהנית מהמפגש איתם???????????? כשאני לא נוכחת ??????????? איך זה קרה???
ואולי אני לא באמת בוחרת??? אלא סתם מפחדת משינוי... וזאת נורת האזהרה שהגיע זמן לשנות פה משהו, להתעורר...

וואו, נשפך לי לגמרי... מקווה שמכל הבליל הזה ברורה השאלה... והמצוקה...

אולי מידת הנוכחות (ה"כזו") שלנו עם הילדים אמורה להיות מוגבלת/מצומצמת?
אני מנסה לחשוב על היקואנה - נשים עובדות יחד, ילדים משחקים יחד, ילדים ניגשים לנשים שזמינות אליהם.

ואולי זה - לכאורה - חסר לנו כי מה שאנחנו חסרות היא זמינות של האמהות שלנו?

> מנסה כיוונים חדשים <

גם אצלי זה נושא שמעסיק אותי מאוד. אני מרגישה שזו באמת מיומנות נשכחת. נשכחת עד כדי כמה דורות אחורה. אני גדלתי בלי מבוגרים נוכחים איתי ואני מרגישה שאני בכלל לא יודעת איך לעשות את זה. כשאני מצליחה זה סוג של נס.
מה שעוזר לי הוא לצמצם בעניין עבודות הבית, לעשות רק דברים שאפשר לעזוב אותם אם צריך בלי נזק גדול, לנתק את הטלפון לפעמים (אני יכולה להשאב אל הטלפון בשמחה וזה ממש לא כמו לדבר עם עוד אמא לידי) ולמשוך לכיוון דברים שאני נהנית לעשות - שמתי לב שכשאני קוראת להם סיפורים אני ממש איתם וזה גם זמן מאוד כיף של היום פשוט כי אני נהנית מזה.
מה שעוד טוב בשבילי זה להיות איתם הרבה בבית. אחרי כמה ימים שאנחנו בבית, עולה לנו מעצמנו קשר מרגש עם נוכחות ועשייה משותפת. אם אנחנו יוצאים יותר מפעם פעמיים בשבוע, אחר כך מאוד קשה לנו למצוא את האיזון שלנו.

דף מצויין...
מה שלי עוזר להיות נוכחת זה פשוט מאוד...בימים שאנחנו בבית, אני עושה משהו "שלי" (כביסה,כלים,טלפון,יצירה,וכו..) ואחרי זה משהו איתה....ואז שוב אני חוזרת למשהו שלי וכשאני מסיימת אותו, אם אני רואה שלא כייף לה בלבד שלה, אני שוב עושה משהו איתה ואז נוצר מין איזון כזה שגם לי טוב עם זה וגם לה...תמיד נדמה לי שלמי שיש כמה ילדים בבית יותר קל כי אז הילדים מעסיקים את עצמם ליד ההורה והחיים נראים לי ככה הרבה יותר פשוטים...
(לי אישית אם אני מדברת איתה, מחבקת, מנשקת אין לי ממש צורך לעשות כל מיני דברים נוספים ביחד...).

משהו שפליי ליידי מציעה-
להשתמש בטיימר.
רבע שעה להיות עם הילדים, רבע שעה לעשות משהו בבית (כמובן, זה לא חייב להיות דווקא רבע שעה).
ככה, ברבע שעה עם הילדים- את איתם, בלי לדאוג ממטלות, בלי לענות לטלפון (גם אם הם עסוקים בשלהם אפשר לנצל את הזמן להתבוננות שקטה בהם, לנוכחות ). אמנם, זה לא פותר את הבעיה העמוקה יותר של חוסר הנוכחות, אבל זה נותן אפשרות להקדיש לעניין הנוכחות זמן מובחן.
כשהטיימר מצלצל אומרים לילדים (אם הם בשלהם אז לא צריך להגיד, כמובן)- עכשיו אני צריכה לעשות משהו- להציע לשתף, או שלא, אבל אני עושה את מה שאני צריכה.
זה מאוד מרגיע, עושה סדר ביום, וגם אם מלאכותי קצת- אני מוצאת שזה עוזר לי, ממקד, וגם עושה אותי יותר נוכחת.
(אני לא משתמשת בזה כל יום, אבל הימים שכן הם ימים יותר טובים

).

מה דעתך לנסות פעם לעבוד (כלומר לעשות את שלך) יחד אתה?
אני אנסה @}

מה שאני לומדת על עצמי מקריאה וכתיבה בדף הזה, הוא שבעצם לא משנה מה אני עושה תמיד יש קול פנימי שנוזף בי על כך:

כשאני עם הילדים הוא נוזף שאני לא מטפלת בבית
כשאני מטפלת בבית הוא נוזף שאני לא עם הילדים
כשאני עובדת בפימו הוא נוזף שזה משהו לא פרקטי: "במילא לא תצליחי למכור מזה שום דבר, את סתם נותנת את זה לחברות שלך למה לבזבז על זה זמן?"
כשאני נחה הוא נוזף שאני לא עושה משהו
כשאני נמצאת במחשב הוא נוזף שאני לא נחה: "אחר כך התינוק יתעורר ולא תוכלי לנוח, לא יהיה לך כוח"
כשאני מנקה את השיניים עם חוט הוא נוזף בי על פרפקציוניזם: "מי שמע על אישה אחרי לידה שמנקה כל יום את השיניים עם חוט?"
בימים הבודדים שאני לא מנקה הוא אומר: "יתקלקלו לך השיניים ולא יהיה לך כסף לתקן אותן, את מאוד מכוערת בלי שיניים"

וככה זה נמשך ונמשך כל היום, כל יום...
ועכשיו התינוק התעורר וזאת כבר קריאה חיצונית לגמרי...

להיות תמיד במצב בו אם את מפילה את העפרון כרגע, את יכולה בקלות למצוא את עצמך אח"כ.
הסברי פרטי והרחבי. אנא

חוה היקרה
לגמרי מזדהה עם מה שכתבת, ואני בטוחה שכל אם מתמודדת עם הקול הזה.
אני יכולה לספר לך שאני הצלחתי להשתיק אותו כמעט לגמרי,( את הקול המבקר, הנוזף, המשתק)שישב לי על הכתף, בעיקר לאחר לידת ביתי הבכורה. וזאת ע"י פינוי מקום לקולות אחרים שבאים ממקומות שמאפשרים ומכילים שבהם יש מקום גם לרצונות,לכעסים ולמאווים של האמא.
.הדרך שבו אני משתיקה אותו היא מלאכותית לגמרי: כשהוא מגיח עם הביקורת ההרסנית, אני אומרת לו ולעצמי (אפילו בקול) "תודה לך, שמעתי אותך זה לא תורם לי ועכשיו אתה יכול ללכת מכאן". ותתפלאי לשמוע שהוא הולך ופתאום בגוף מתפנה כל כך הרבה מקום שאפשר לנשום ופשוט להיות בהווה עם העשיה פרוזאית ככל שתהיה.

ואני בטוחה שכל אם מתמודדת עם הקול הזה.

רק בשביל להציל את הסטטיסטיקה - אני לא. זה נשמע לי מאוד משונה ותובעני לחיות ככה. יש כמובן מקרים שבהם אני מרגישה חרא עם עצמי ומבקרת את עצמי, אבל אלה נקודות פזורות ברצף, וגם אז אני מנסה להפיק מזה תועלת ולא סתם להרגיש אשמה. זה רחוק מלהיות פס הקול של החיים שלי.

בנוסף, אני לא מרגישה בעיה בנוכחות עם הילדים כשאנחנו נמצאים בבית ועושים דברים שונים, כמו לבשל, לנקות, לסדר, להתבטל וכו'. זה הכי נוכחות שיש בחוויה שלי - חיי בית אגביים, עם פריצות שידור לדברים כיפיים, משחקים, פינוקים או מצד שני שיחות טלפון אגואיסטיות לחלוטין ושיחות עם חברות כשברור שהילדים רק מפריעים. זה כל כך טבעי, שלא עלתה בי אף פעם מחשבה שזה בעייתי... (כמובן שיכול להיות שאני החריגה)

הרעיון של להפעיל טיימר נשמע לי ביזארי ברמות (וסליחה מפליי ליידי, יש לי המון מה ללמוד ממנה והבית יעיד על כך, אבל עד פה!)

הרעיון של להפעיל טיימר נשמע לי ביזארי ברמות

D-: כן, אני יכולה להבין איך זה נשמע ביזארי...

מזל! פחדתי שתיעלבי

אני אוהבת את הרעיון של הטיימר שקראתי עליו איפשהו בקטע של זמן מוקצב לסידור הבית (בקטע של - וואו! כמה אפשר להספיק ברבע שעה.. וכל פעם פינת בלגן אחרת), אבל בהקשר הזה זה נשמע לי כאמור ביזארי. (באופן אישי אני כנראה לא בנאדם שמתאים לטיימרים, חוץ מבאפייה)

הדף הזה נפתח ב ד י ו ק ! בזמן בשבילי.
מזדהה עם הרבה מהכתוב פה - במיוחד עכשיו כשהיא כבר בת 2 ואני בהריון ועייפה.
היא מעסיקה את עצמה המון וזה משמח אותי וגם גורם לי רגשות אשמה כי הילדה שלי מעסיקה את עצמה כי אני לא "איתה" .

חוה ש הבנתי מאוד על מה את מדברת הקולות האלו עדיין מהדהדים בראשי, אבל פחות.
נראה לי שאנסה את השיטה של מרב - אולי ישתפר עוד.

אני גאה שלמדתי לעשות איתה הרבה דברים = לוותר על פרפקציוניזם.
אני מכינה איתה אוכל - וזה הרבה יותר מלכלך, והיא טובלת את הידיים (המלוכלכות שלה) במים של התבשיל, ומפילה ומעכבת את העבודה ואני מודאגת שהיא תיפול מהכסא (לא הכל אפשר לעשות על הרצפה).
אנחנו מכניסות יחד למכונה כביסה.
ולפעמים מסדרות (לאט לאט) את הבית.
לפעמים אני קוראת כשהיא לידי - אז אני הכי מודעת ל"חוסר נוכחות שלי"

אני מנסה לחשוב על היקואנה - נשים עובדות יחד, ילדים משחקים יחד, ילדים ניגשים לנשים שזמינות אליהם.
מאוד התחברתי - פילוסופית לא נראה לי שאנחנו צריכות להיות נוכחות 100% מהזמן
אולי בגלל היישום של תפיסת הרצף בחברה המודרנית נוצר לנו הקושי הזה ?!
<מחשבה לא מבושלת עד הסוף>

קשה לי באינטימיות עם הילדה

(באופן אישי אני כנראה לא בנאדם שמתאים לטיימרים, חוץ מבאפייה)
אז זהו, שגם אני, בעקרון, ממש לא. אפילו לא באפייה

. זה מבחינתי כלי חדש מאוד שהשימוש בו עדיין ממש לא מובן מאליו.

אגב- זה יותר העקרון שעומד מאחורי העניין, של הקצבת זמן מובחן לכל דבר, מתוך תשומת לב, שמאפשרת יותר זרימה אמיתית, בניגוד ללכאורה זרימה (בלי הטיימר- גם אם רק כעקרון), שאצלי משמעה הוא, לעיתים קרובות, בלבול, חוסר מיקוד, מעבר מעשייה לעשייה בלי ששמתי לב בכלל, חוסר נוכחות.

מזדהה עם מה שכתבת
גמני.

ובמבי, הבעיה עם הקול הזה היא, שהרבה מאיתנו בכלל לא שומעות אותו. כלומר, הוא מדבר שם, אנחנו מרגישות רע, ואפילו לא שמנו לב שהוא דיבר לנו בראש.

אבל בהקשר הזה זה נשמע לי כאמור ביזארי
אז הואיל ואני מלמדת עכשיו חוגי בית בנושא, מובן שנאלצתי לחשוב על זה הרבה מאוד וגם להסביר. אז אני אנסה להסביר בדרך הכי קצרה שאני יכולה, ואם יצא לא מובן תשאלי שוב: הטיימר הוא כלי לפוקוס. כלומר, הוא מפקס אותנו. לא כל אחת זקוקה לכלי הזה (וכאלה שקולות ביקורתיים לא נוזפים בהן בתוך הראש שלהן, יש סיכוי טוב שאינן זקוקות לו (-; ), אבל אלה שזקוקות לו - מגלות שהוא כלי להרבה מאוד שימושים.
נכון, טיימר לאפיה.
טיימר לסיר (כי רק אתמול הצלחתי כמעט לשרוף את הבצל שאמור היה להיות מאודה קלות בחמאה רק מפני ש"קפצתי לרגע למחשב לטפל במשהו" ושכחתי לגמרי מהבישול כי שכחתי לשים טיימר).
טיימר לסידור הבית, כדי שאדע שזה ייקח רק רבע שעה, כדי שלא אסחף לעשות משהו אחר באמצע פתאום, כדי שלא אעשה יותר מרבע שעה.
טיימר לפעילות שדורשת פוקוס - כשעבדתי על ענייני חשבונות (לא של הבית), שמתי טיימר על 3 דקות. כל 3 דקות ציפצופים. ככה, זה שמר אותי בפוקוס על המשימה וגם אם נסחפתי פתאום לעשות משהו אחר, ישר חזרתי.
טיימר שיזכיר לנו לנוח - כן, לזכור להכניס את המנוחות לתוך רשימת המשימות! הפרפקציוניסטיות שמרגישות רגשי אשמה על המנוחה, צריכות את זה.
טיימר שיכניס רבע שעה סדר, רבע שעה עם הילדים, רבע שעה בישול, רבע שעה עם הילדים - מקצב, פוקוס, לא מתמרחים במשהו שאחר כך נראה כאילו "מה עשינו כל היום".
שוב, לא כל אחת זקוקה לזה.
זה לא כלי לכולם.
זה כלי למי שסובלת (דגש על "סובלת") מההיסחפות, מהבריחות, מחוסר האפשרות להיות בהווה כאן ועכשיו, מהמעבר מדבר לדבר ובסוף כלום לא גמור, מערפל בראש, מעייפות כרונית, מבלגן, מכל סוג של דחיינות וחוסר אירגון ורגשי אשמה.
אם את מבולגנת וחסרת כל אירגון אבל לא סובלת מזה - זה גם כן לא מתאים לך D-:
(את = כל מי שקוראת).

_אני מנסה לחשוב על היקואנה - נשים עובדות יחד, ילדים משחקים יחד, ילדים ניגשים לנשים שזמינות אליהם.
מאוד התחברתי - פילוסופית לא נראה לי שאנחנו צריכות להיות נוכחות 100% מהזמן_
כן. בטח.
ואז רק תסתכלו על איך שאנחנו חיות: כדי לעבוד ביחד עם תבשיל קדירה על קיפול כביסה יחד נסעתי כמה מאות קילומטרים...
לכמה מאיתנו יש פשוט דלת לחצר שבה אנחנו יוצאות לעבוד ולפגוש את כל שכנותינו שיושבות איתנו לעבוד? (לגהץ, לבשל, לרחוץ כלים, לתלות כביסה, הכל ביחד בחצר, עם כל הילדים).
פארק הירדן מתרחש רק פעם בשנה )-:

אה, רונית סלע הסבירה יותר קצר ויותר טוב (-:

תודה לכן נשים אהובות.
לא אלאה אתכן שגם אני מתעסקת וככה וזה.........
אני הולכת לקנות מחר טיימר!
תודה ונגמרו לי 15 הדקות אז ביי

נראה לי שגם מבחינתי הדף הזה נפתח בדיוק בזמן טוב.
תודה לליאת ואורנה ולמי שכתבה.

אני בתקופה לא ממש טובה. אני מרגישה יום אחרי יום שאני לא מתרוממת לרמות הרגילות שלי.

אני אולי סוגרת מעגלים ומשהו נגמר ועד שיתחיל משהו חדש זה לוקח זמן.
ואני קצת כמו זומבי.
כי אני בעצם בהתאבלות .לא על מישהו שמת , חלילה, אבל על כל מני דפוסים חשיבתיים והתנהגותיים .
כלומר ,אני בעצם טוחנת עינינים משפחתיים קשים .מנקה אבק ומשתעלת.

ואם זה לא מספיק , אז גם הקבוצונת חברים שנפגשנו איתה וזה היה עיקר השבוע שלנו , מתפרקת לגנים.

אז זה עינין שקשור לנסיבות, הירידה בהרגשת הנוכחות ,אולי.

מאוד אהבתי שתבשיל קדרה כתבה :
אולי זה - לכאורה - חסר לנו כי מה שאנחנו חסרות היא זמינות של האמהות שלנו?

ואמא בבית :
גם אצלי זה נושא שמעסיק אותי מאוד. אני מרגישה שזו באמת מיומנות נשכחת. נשכחת עד כדי כמה דורות אחורה. אני גדלתי בלי מבוגרים נוכחים איתי ואני מרגישה שאני בכלל לא יודעת איך לעשות את זה. כשאני מצליחה זה סוג של נס.

ככה אני מרגישה . וזה עולה ברגשות האשם המטופשים שמנסרים בראש כל דקה .
אולי הרעיון הכי טוב זה לחכות עד יעבור זעם , לעבור את התקופה הנאחסית הזו , לצאת , לשוב ולרכב על הסוס, ואז אני אדע שאני מה שאני ואיך שאני זה הכי טוב שיש.(בחלום הכי טוב בלילה, חה חה )

_

עבודות הבית :
מתלבטת בעינין הזה קשות !
כבר ניסיתי דברים.
לצעוק כמו שכל אחת יודעת :" תרים את זה!" - זה לא עובד , לא אצלנו , ביזבוז זמן ואנרגיה, סתם אנרגיה רעה.

גישת הקונפליקט ,למשל, ניסיתי איזה פעם לעמוד על כך שיפנה את האופנים למקומם. הוא בכה וצרח ומאוד הייתי קשובה ואוהדת , וגם בסוף הגענו למסקנה שהוא צריך טיפה עזרה כדי לעשות את זה ולכן יש לבקש את העזרה.
זה היה מאוד לימודי עבור שנינו .
אבל תכל'ס : מעייף!

לנקות בעצמי ,לאסוף ולסדר תוך כדי , או בסוף היום.
תכל'ס: מה אני רוצה להיות ?! עוזרת בית ..
אבל מצד שני נאה דורש נאה מקיים.ואני יודעת היטב שאני ובן זוגי יכולים להגיע למצב דיר חזירים בלי שום בעיה.

שמעתי מישהי ,שאם היא רוצה היא תזדהה פה , וזה נתן לי אישור למה שחשבתי . היא סיפרה על אבא שלה שסידר איתן ,ילדותיו, את הבית ביום קבוע בשבוע.והיה לו זמן וסבלנות וזה נעשה באוירה טובה .היום אצל האישה הזו הבית נעים ונקי,לפחות לפי מה שהיא אומרת.(וזה מבחינתי אחלה)
ולעומת זאת , אני , שצעקו עלי שאלך לנקות והתאכזבו מכך שלא ניקיתי ,שוכבת לי על הספה ומעדיפה לקרוא עוד קצת , להתחמק כמו שתמיד עשיתי.

אז אני משתפרת , אני מציבה לעצמי משימות ברות קיום(ולא לעשות את כל הבית ביום אחד ).למשל : רק לאסוף את הסביבונים של הילדה .
אבל המשימה בשבילי היא :

לעשות עבודות בית עם הילדים בשלווה עילאית ובמצב רוח טוב , להיות סובלנית וחיכנית ויעילה בטווח הארוך , אפילו על חשבון הטווח הקצר.

לעשות דברים באוירה כזו טוען אותי ואותנו ואת הבית בכלל באנרגיות חיוביות ואז איכשהוא נוצר זמן לטפל במה שלא ניתן לעשות ביחד וגם לקרוא ,ולעשות את מה שעושה טוב לעצמי.

_להיות תמיד במצב בו אם את מפילה את העפרון כרגע, את יכולה בקלות למצוא את עצמך אח"כ.
הסברי פרטי והרחבי. אנא_
אתחיל מלתרגם את "מפילה את העיפרון".
בהנחה של עבודה עם נייר ועפרון, "מפילה את העפרון" זה מפסיקה את העבודה פתאום, בלי שום זמן להכונן לזה.

כשאנחנו בתוך עבודה, ורוצים להפסיק אותה, אנחנו "מקפלים" את הדברים בזהירות, באופן בו נוכל להמשיך אח"כ. בכל תחום זה קיפול אחר - לשים מוצרי מזון שעלולים להתקלקל במקרר, סימניה בספר, תיעוד בתוכנה, פתק שמפרט את המשימות למחר, לולאה כדי שהסריגה לא תיפרם וכו' וכו'

אבא שלי תמיד נזף בי "לא יכול להיות שאת עושה הפסקה כל 10 דקות! 10 שקות זה הזמן שלוקח להכנס לעבודה, מתי את מספיקה לעשות משהו?"
אכן - גם להכנס לעבודה לוקח זמן: להזכר איפה עצרנו, לשלוף כלים, חומרים, לפתוח את הספר, להתרכז, לתפוס את חוט המחשבה שנקטע..

החוכמה (כשעובדים במקטעים קצרים) היא לעבוד באופן כזה, שבכל רגע נתן ניתן יהיה לעשות קיפול מהיר, ושהקיפול יהיה כזה, שגם הכניסה לעבודה תהיה מהירה וחלקה.

מה שעוד לא אמרתי לאבא שלי, הוא שההנחה שלו סבירה, אבל לא נכון שהמסקנה היחידה שלא כדאי לעבוד פחות מחצי שעה-שעה רצוף. יש לבעיה עוד פתרון: ניתן גם לשפר את זמן הכניסה לעבודה.

יונת בזמנו סיפרה שהיא למדה את זה מ/עם הילדים.
אני למדתי את זה במשך החיים, פשוט כי משך-הריכוז שלי קצר באופן זוועתי, וכי אני עצלנית, אז אני ממציאה לי קיצורי דרך.
(ורק לא מזמן הבנתי שיש לי "ייתרון אבולוציוני" בתנאי המחייה החדשים שלי, כאמא)

עניתי? מה היתה השאלה?

מור וקינמון
מזדהה עם כל מילה

בשמת
אני רצה לקנות טיימר!!!

שמעתי מישהי ,שאם היא רוצה היא תזדהה פה , וזה נתן לי אישור למה שחשבתי . היא סיפרה על אבא שלה שסידר איתן ,ילדותיו, את הבית ביום קבוע בשבוע.והיה לו זמן וסבלנות וזה נעשה באוירה טובה .היום אצל האישה הזו הבית נעים ונקי,לפחות לפי מה שהיא אומרת.(
מה, יש עוד מישהי כזאת חוץ ממני, או שזו היתה אני שסיפרתי לך? D-:

_בשמת
אני רצה לקנות טיימר!!!_
D-:

עדינה, את הכי קרובה למי שיכולה לצאת לחצר לעבוד ביחד עם השכנות (-:

(דרך אגב, אני אוהבת לפזר פרחים כי תמיד כשאני רואה את הפרח, זה עושה לי נעים בלב. תגידו, גם לכן?)

דף נהדר @}
(אולי אפשר לשפר את השם? אולי להיות כאן ועכשיו עם הילדים ? ("נוכחות" היא מילה רשמית מדי בהקשר הזה לטעמי).

החוכמה (כשעובדים במקטעים קצרים) היא לעבוד באופן כזה, שבכל רגע נתן ניתן יהיה לעשות קיפול מהיר, ושהקיפול יהיה כזה, שגם הכניסה לעבודה תהיה מהירה וחלקה.
אכן עיקרון מעשי...
לערבב רק מצרכים "יבשים" של העוגה, לפתור את כל הבעיות הנראות לעין של הילד

ורק אז להוסיף נוזלים (למקרה שתהיה הפסקה לפני שמכניסים את השאר וצריכים מהר-מהר להכניס לתנור).
לחתוך ירקות לרצועות ולשמור בקופסא (לקראת הטיגון אח"כ).
בשטיפת כלים - לסבן כל כלי ולשטוף לחוד, כך שאם נפסיק לפחות חצי מהכלים נקיים, ולא יהיה מצב של שיש מלא כלים מסובנים שלא נשטפו.
בשיחת טלפון - לומר מראש בנימוס "הילד רעב ועייף ומשתולל כאן, כך שאולי נצטרך להפסיק לדבר עוד מעט", כך שהצד השני יהיה מודע לעובדה שיש כאן "זמן שאול" ולא ייעלב כשהשפופרת כמעט תיטרק לו בפנים

אולי אפשר לשפר את השם? אולי להיות כאן ועכשיו עם הילדים? ? ("נוכחות" היא מילה רשמית מדי בהקשר הזה לטעמי)
בבקשה לא לשנות את השם. המילה נוכחות נבחרה בכוונה רבה.

בבקשה לא לשנות את השם
טוב... (ודאי לא הייתי משנה בלי הסכמה).

נוכחות.

חושבת המון על המילה הזאת לאחרונה ומגלה את הכוחות שהנוכחות יכולה לתת, את העוצמות האדירות שיש בה ואת הרווחים שבה. אבל כמובן, גם את הקושי העצום להתנתק מהכל ולטבוע בתוכה עד מעל ומעבר.

אני אישית, כבר המון זמן רוצה להצליח להיות כאן ועכשיו. להפסיק להתפזר קדימה ואחורה על עבר ועתיד, להצליח להנות מ"כוחו של הרגע הזה" ובמקביל, עסוקה רבות בסוגיית השהייה יחד עם הילדים ומה טוב לי ומה לא טוב לי וכו'.
והנה, פתאם השבוע, בשל נסיבות מזג האויר ועוד נסיבות אחרות, מצאתי את עצמי צוללת עמוק עמוק לתוך שהייה רצופה ומאד נוכחת.

הנוכחות אצלנו מתחילה הרבה פעמים רק לקראת ארוחת הבוקר (סביב עשר בבוקר) - הילדים ואני יושבים לנו עם טוסטים וחמאה ואחד מכרכי סדרת "מנהרת הזמן"של גלילה רון פדר ביד. הסיפור לוקח הרבה פעמים להסברים שלי על כל מיני דברים, שאלות שלהם ומשם החוויה המשותפת נפתחת לה.

עם הקטנצ'יק יש הרבה הזדמנות לנוכחות כשאני יורדת לשטיח ונמצאת שם לידו זמינה אבל לא תמיד אקטיבית.

בכלל גיליתי שיכול להיות משהו נורא נעים בנוכחות פאסיבית, שקטה ועוצמתית. במפגש אישי שכזה בגובה העיניים עם הילד שלך, שפתאם מספר לך את כל מה שהיה אתמול בפרפר נחמד, ומנסה לחקות את הדמויות ולהצחיק אותך שוב ושוב ושוב...

לי מרגיש שקשה לי להיות נוכחת כי יש הרבה רעש רקע שמפריע לי:
מצד אחד כל ה"צריכים" שקשורים במטלות הבית וכו'.
מצד אחר, מין קול כזה שאומר: "זה מה שאת עושה כל היום ? משחקת פנדלים עם שוער נטראלי או רמי אותיות או מקריאה ספרים ? את באמת נהנית מלהיות ככה עם ילדים ולא לצאת קצת מהבית..."
ובין לבין עוד הרבה קולות שמקשים על האמונה והתעוזה לצלול לנוכחות הזאת.

עדינה, את הכי קרובה למי שיכולה לצאת לחצר לעבוד ביחד עם השכנות

בשמת את כל כך צודקת ועם זאת כל זמן שאני בכל זאת מבלה לבדי עם הילדים שלי מלווה במאבק פנימי שלי להיות נוכחת איתם.
אני רוצה לברוח לעשות מליון דברים אחרים חוץ מלהיות איתם בנוכחות מלאה.
זה דבר שעצוב לי עליו והייתי רוצה להבין יותר לעומק ולחוות מזה שיחרור.

אני רואה את שכנתי מימין לדוגמה (שאת מכירה!) שמבלה לפעמים יותר שעות ממני עם הילדים שלי ולא במקרה לדעתי,
שהיא מסוגלת להיות הרבה יותר נוכחת עם הילדים שלה (וגם עם הילדים האחרים בשכונה).
אני לוקחת את זה כהשראה ומנסה להבין איפה המעצור הגדול שלי.
משתדלת (לא בהצלחה רבה לרב עד שאני נעשית מודעת...) להשאיר את רגשי האשמה בצד ואת ההשוואתיות בכדי לבחון את המצב מנקודת ראות יותר נקיה
ולהיות מסוגלת ללמוד משהו ולגדול מזה במקום להישאר בתחושת התיסכול והכישלון.

בהחלט חושבת שהטיימר יכול להיות כלי אפקטיבי.
הגבלת הזמן הזה שבתוכו אני משוחררת לגמרי משאר עינייני היום שלי, המחשבות, עבודות הבית...
יש לזה התחלה וסוף...
מחר אנסה את זה!

בשמת - אחרי שקראתי את תיאור הטיימרים שלך, הבנתי סופית שאני ממש לא הטיפוס לטיימר. התעייפתי רק מלקרוא. בנוסף, אחד היתרונות שלי הוא יכולת לעבור מדבר לדבר, לעשות דברים בצורה סבירה +, וגם במקביל. יש לזה גם חסרונות -כי אני קצת חאפרית. ואם אני גולשת לעשות משהו לעומק וביסודיות - מה טוב. זה מצב די חריג אצלי.

הבנתי סופית שאני ממש לא הטיפוס לטיימר
חמודה. אני הבנתי ישר בהתחלה. בגלל זה כתבתי את כל ההסבר: שתביני עד כמה זה מיועד לטיפוסים אחרים ממך...

אני רוצה לברוח לעשות מליון דברים אחרים חוץ מלהיות איתם בנוכחות מלאה.
אני חושבת שזה בא מהילדות.
תנסי לברר מי אמא שלך, במובן של חוויות ילדות ומצוקות. איך היתה הילדות שלה. כמה היו זמינים ונוכחים לה.

אני רצה לקנות טיימר!!!
רק עניין טכני - יש טיימר ברוב הטלפונים הניידים ובתנורי אפייה.

בנוכחות פאסיבית, שקטה ועוצמתית.
אני מרגישה שנוכחות היא בדרך כלל שקטה. כשאני מדברת - בהכרח אני גם נוכחת כי צריכה לחשוב על מה שאני אומרת ואיזה מילים אני מוזגת לתוך הסיטואציה. השאלה היא איך אני יכולה להיות נוכחת גם בשקט? בלי לעשות כלום? איך אני לא מתפזרת מהסיטואציה כשמה שנכון כרגע זה שקט ופאסיביות שלי? כשאני כן מצליחה לעשות את זה התוצאות מדהימות. אבל הרבה פעמים פשוט לא מצליחה וגם אז התוצאות מהדהימות כי הילדים מרגישים את זה וקוראים אותי לסדר בדרכים שלא נעימות לי בכלל.

תגידו, גם לכן?
בעיני הוא אף נעים יותר מהחיבוק.

^{<|יש| סוף סוף מצאתי איך לתרום לדיון>}

הרעיון של להפעיל טיימר נשמע לי ביזארי ברמות
הרעיון של טיימר נשמע הזוי, אבל אם מתבוננים מעבר לפתרון הקונקרטי, אל הרעיון והמהות הטמונים בו, מדובר על היכולת לצלול לגמרי לתוך מה שאת עושה כעת, בלי לחשוב על ה"אחר-כך". זו דרך אפקטיבית למדי לנוכחות. נוכחות עם הילדים, נוכחות עם הכביסה, ונוכחות באמבטיה. אנחנו פשוט כל כך רגילות למולטי-טסקינג, ואפילו משבחות עצמנו על היכולת לעשות חמישה דברים יחד, שאנחנו שוכחות את הקסם שבריכוז.
תסתכלו על הילדים. הם עושים חמישה דברים ביחד? אצלי לפחות, הם מתרכזים בכל פעם במשהו אחד.
אולי במקום טיימר, אפשר להחליט עם עצמנו, שכעת אנחנו עם הילדים. או עם הבישול. ולהתרכז בזה לגמרי. הרי המטלות האחרות יחכו בין אם נחשוב עליהן ובין אם לא. הקצבת זמן יכולה להועיל כשיש מטלות שרוצים לעמוד בהן. לא צריך טיימר, רק מודעות לסדרי העדיפויות ולהחלטות שהתקבלו.

לא צריך טיימר
הא הא. זה נכון, למי שיכולה.
אני שוב מזכירה, שזה לא נכון, למי שה"מודעות" בורחת לה. בלי שליטה. בלי רצון. פשוט, אופס, נסחפתי...
הטיימר, עם הציפצוף שלו, ממקד. לא נותן לברוח. ואם ברחנו (ותאמיני לי, ברחנו!) - אנחנו חוזרות מהר.
חוץ מזה שמי שקשה לה להיות נוכחת - לא יכולה להתמיד לאורך זמן. אז רבע שעה - חמש דקות - עשר דקות : אפשר. הולך. ותיכף יצפצף השעון ויהיה סוף למה שעושים עכשיו.
אני מוצאת שבשביל פוקוס, לעתים קרובות אני צריכה לשים על חמש דקות. רבע שעה יכול להיות יותר מדי בשבילי, כבר נסחפתי...

כן בשמת , זאת את .
(אני פשוט זוכרת טוב סיפורים)

למה בעצם זו מיומנות נשכחת בעבור רובנו ? את מתכוונת שהיא היתה מתישהו אצלנו ואבדה או שבחברה שלנו היא לא קיימת וזו מיומנות עתיקה ששיכת לחברות מהעבר?

זאת לא מיומנות עתיקה, זאת ברירת המחדל שכולנו נולדנו איתה, ככה ילדים חיים, כך הם לומדים, כך הם מתפתחים. במהלך התבגרותנו המיומנות הזאת נשכחה אצל כולנו.

אם מסתכלים על "המכניקה" של הנוכחות, הרי שמה שיש עכשיו הוא מה שאנחנו תופסים בחושים שלנו. מה אנחנו רואים, מה אנחנו שומעים, מה אנחנו מריחים, מה אנחנו חשים. כשאנחנו ממוקדים באלה, אנחנו נוכחים כאן ועכשיו, וזה לא משנה אם זה עם הילדים או מול חבל הכביסה. כך אנחנו יכולים לשחרר קולות לא נחוצים, שיפוט, ביקורת, תכנון...
ובעצם להגיד "לשחרר" - זה לא מדויק, כי אלה משתחררים מאליהם, משום שתשומת הלב שלנו מופנית למה שקורה עכשיו.

המלה התבוננות עולה הרבה פעמים בהקשר של נוכחות והיא אכן קשורה לחוש - חוש הראיה. אבל לעיתים בגלל הדומיננטיות של החוש הזה אנחנו לא מספיק שמים לב לחושים אחרים. אז כשמתחילים להתבלבל עדיף לפעמים להתמקד בחושים האחרים.

וכשאנחנו מצליחים להשאר בחוויה החושית שלנו העולם פתאום נהיה חי ושרוי בקסם.

דוגמא מצויינת לחיבור לחושים אפשר למצוא בכתביו של ס. יזהר - לא חייבים לקרוא יצירה שלמה, אפשר גם רק כמה עמודים כדי להרגיש את הפלא שמתרחש כשקשובים לחושים.

יכול להיות שפיספסתי פה משהו, אבל עניין הטיימר נראה לי חיצוני לחלוטין.... איך צפצוף של שעון יכול לגרום לי להיות באמת ובתמים עם ילדיי??? להנות, לחוות, לצלול לעולם שלהם??? על זה אני מדברת... למרבה הזוועה אני מגלה שיש לי קושי עצום בלהזדהות עם העולם שלהם בלרדת לגובה בו הם רואים את הדברים, בלהשתטות איתם, בלשחק, להשתולל, לאבד שליטה, להמרח.... אני לא שם, for god sake... והצלצול של הטיימר לא יביא אותי לשם... זה משהו עמוק ומצער כ"כ...
כמו שעדינה כתבה
אני רוצה לברוח לעשות מליון דברים אחרים חוץ מלהיות איתם בנוכחות מלאה..
השורש של הדבר שכתוב פה הוא הרבה יותר עמוק מלשכוח לרגע מעבודות הבית...לפעמים עבודות הבית הן המפלט...:-\

לפני כמה ימים בהתכוונות מלאה ואדירה ממש הצלחתי בעניין הזה... הייתי איתם, באמת, בנוכחות, בהקשבה, בסבלנות... היה יום נחמד,אבל בסופו הרגשתי מרוקנת לחלוטין, לא מסוגלת יותר להכיל , חייבת לצאת להתאוורר....
כנראה שהמצברים שלי צריכים הטענה דחופה... אתה לא יכול לתת מה שאין לך...

לפני כמה ימים בהתכוונות מלאה ואדירה ממש הצלחתי בעניין הזה... הייתי איתם, באמת, בנוכחות, בהקשבה, בסבלנות... היה יום נחמד,אבל בסופו הרגשתי מרוקנת לחלוטין, לא מסוגלת יותר להכיל , חייבת לצאת להתאוורר....

מור וקינמון
אני חושבת שכאן בדיוק טמון כוחו של הטיימר.
לפעמים החופש האמיתי מתגלה בתוך הגבולות הברורים.
לא מדובר על להיות פנויה במשך ימים שלמים בשביל אנשים אחרים ולרוקן את עצמך...
אלא על הגדרה מסויימת של זמן, אפילו 15 ד' (לא זמן מבוטל אגב בעיני) שבתוכן את יודעת שאת יכולה לשים את כל השאר בצד ולהתפנות לילדים שלך
ואת יודעת שבעוד רבע שעה את חוזרת להתפנות לשאר הבלגן שמסתובב בראש שלך (בראש שלי כאמור) ולכן מתאפשר זמן שקט .
ככה אני חווה את זה לפחות.

השורש של הדבר שכתוב פה הוא הרבה יותר עמוק מלשכוח לרגע מעבודות הבית...לפעמים עבודות הבית הן המפלט...
מדובר כאן על כלי (הטיימר), לא על פיתרון אמנם
אבל אני סבורה שדרך כלים כגון אילו אפשר לרגע לחוות משהו אחר (כמו רגע שקט של נוכחות מלאה עם ילדינו) והרגע הזה יכול להוביל אותנו למקומות חדשים.

אני מגלה שיש לי קושי עצום בלהזדהות עם העולם שלהם בלרדת לגובה בו הם רואים את הדברים, בלהשתטות איתם, בלשחק, להשתולל, לאבד שליטה, להמרח....
האם נוכחות עם הילדים פירושה כל אלה? (שואלת. לא בטוחה).
האם כדי להיות איתם באמת חייבים להזדהות איתם (כנראה שכן)?
האם כדי להיות איתם באמת חייבים לעשות מה שהם עושים (לדעתי לא)?

דברים שהבנתי לאחרונה:

נוכחות - חשובה גם בפועל וגם במישור המחשבתי
נפרדות - כמו הנוכחות. ההבדל הוא שהנפרדות היא תהליך חניכה של ילד הנפרד מאמא שלו בתהליך יצירת נפרדות.
העדרות - ההפך נוכחות
חיבור - ההפך מנפרדות. חיבור חשוב בשלבים מסוימים ומפריע במאוחרים יותר.
לבד - היכולת להיות לבד נובעת נתוני הנוכחות ומהשלמה טובה של תהליך הנפרדות.
הכלה - כלי למימוש בתהליך הנפרדות. כאשר יש נפרדות יש גם אפשרות להכיל את האחר כי הוא לא חלק ממני.
עצמי - כדי לבנות עצמי חזק יש צורך בחיבור שהולך ונפרד. חיבור כזה בצורתו הטובה יכול לבוא רק מתוך הוויה של נוכחות.
ניתוק - כאשר אין נפרדות טובה נוצר ניתוק מעצמי.
פחד - במקום שאין יכולת להיות לבד נוצרים פחדים

אני ואמא שלי, אני והבת שלי (קטין)
אמא שלי לא עשתה מולי תהליך של נפרדות. כל קושי שלי הוא מאה אחוז גם שלה, עד היום והיא צריכה להפסיק אותו, לטפל בו כמה שיותר מהר. היא לא מכילה את הכאב שלי. כתוצאה מכך גם אני לא מכילה טוב כאב. אני בורחת אל הפחד. הפחד הוא לעשות שריר מול הכאב.
מצד שני היא נעדרה משלבים חשובים בחיי בהם הייתי זקוקה לנוכחות שלה כמו גם לחיבור אליה. נעדרה פיזית (לינה משותפת) ונעדרה מחשבתית. התוצאה הנוספת היא ניתוק מעצמי. הניתוק נוצר בכל מיקרה. השאלה רק איפה חותכים בין האנשים או בתוכם.
אני מפחדת להיות לבד כי אין לי את עצמי. כי לא למדתי להיות נפרדת. הנוכחות תומכת בתהליך הנפרדות.
קטין ייודעת שהיא נפרדת ממני כמו שאני יודעת שאני נפרדת מאמא שלי ואמא שלי לא יודעת את זה. עכשיו השאלה האם מפנימה את הנפרדות שלי מקטין או שאני מנציחה את הדפוס של אמא שלי שלא יודע.
כשאני נפרדת מקטין הרבה יותר קל לי להכיל אותה כי זה לא שלי. כשאני מכילה את קטין אני נותנת לה כלים להכיל את עצמה.
לדוגמא שאלת החופש: למדתי שהחופש שאני מבקשת בשביל קטין הוא למעשה החופש שאני מבקשת בשבילי, לא בהכרח ש היא רוצה/צריכה/מבקשת לעצמה סוג כזה של חופש. אבל ראיתי שבגלל שאין לי את האפשרות לתת לקטין את החופש כמו שהייתי רוצה, אני לא נותנת לה חופש בכלל. אני כל הזמן לא מרשה, לא מסכימה, אין לי כוח, מזהירה, כועסת, גוערת. כשאני מחליטה לחזור לדפוסים שאייפנו את הקשר שלי עם קטין לפני שהיא הלכה לגנון, כשהיינו יחד כל היום, כשאני מסכימה לחלקיות, לייצר חופש בזמן שאנחנו כן ביחד מתקבלות תוצאות מדהימות.

קרוטונית מהמרק,
אהבתי את השאלות שלך .
תודה שאת מחדדת את השאלה.

ממה שאורנה כותבת , אפשר להבין שנוכחות היא משהו חסר פעולה. פאסיבי , סנסורי.השימוש בחושים הוא לא לעשות את מה שהם עושים.אלא רק להבחין בזה.
לזו הכוונה ?

יש לנו מין הרגל מגונה שכזה לחלק את העולם לשחור ולבן - או אור, או חושך.
ואנחנו הרי יודעים שבין הלילה. והיום יש מיליוני רגעים של אור וחושך ביחד. אז מה הם? או או חושך?

ולמה כלך השאלות הללו -
כי פסיבי ואקטיבי, הם גם חלוקה שרירותית.
זה נכון שהתמקדות בחושים - ראשיתה הבחנה. אבל אם משהים את הרגע הזה מגלים שמתוכו מתחילה תנועה. התנועה כאילו קורית מעצמה. אנחנו לא מכוונים אותה, לא "בוחרים" אותה, אין לנו מושג לאן היא תוביל, אבל היא קורית.
אז מה זה? זאת פסיביות או אקטיביות? או אולי גם וגם.....

יו, חוה, איזו התבוננות! אני מורידה את הכובע.

לא יודעת !
לא יודעת אם להיות בנוכחות זה אקטיביות או פאסיביות .
מה שבטוח , שכדי להיות עם הילדים , לא צריך להיות באנרגיה של עשיה . זה מה שאני חושבת שחשוב לי להדגיש , לפחות להזכר בזה מדי פעם בעצמי.
כי אני באה ממשפחה שבה לעשות /לעבוד = להתקיים.
אז אם ממשיכים את הקו הזה , יוצא שאם לא עשינו משהו ביחד , לא ברור אם היה בכלל ביחד, אם לא לימדנו משהו , לא ידעו שום דבר וכו' וכו'

הרעיון המהפכני (מבחינתי), שאפשר להתישב בשיא השקט ליד הילדים , לא לעשות שום דבר , לא לבוא עם תוכנית וחומרים ומשחקים , מביאה לי שלווה , או תקווה שיש לי סיכוי להעביר את היום גם אם אין לי את כל הנ"ל.

אילה,
הרעיון המהפכני (מבחינתי), שאפשר להתישב בשיא השקט ליד הילדים , לא לעשות שום דבר , לא לבוא עם תוכנית וחומרים ומשחקים

מסכימה לגמרי.

ורוצה להוסיף -
יש גם סוג אחר של נוכחות - שבה אנחנו עסוקים בשלנו באופן נוכח, ואז, בדרך פלא, ילדינו עסוקים בשלהם.

תודה על הדף המעניין.

אני מנצל את הזמנים שבהם ממילא עושים דברים שלא מאפשרים לעשות משהו נוסף, כדי להיות נוכח עם הילדים. למשל: בארוחות, בטיול עם הכלבה, בנסיעות באוטו. אלה הזדמנויות מצויינות בשבילי, ולכן אני משתדל שהדברים האלה ייעשו יחד. לא אצל כולם יש לארוחה משותפת של כל המשפחה חשיבות גדולה. אצלי כן, בדיוק מהסיבה הזו. אני תמיד שמח כשאחד הילדים מתלווה אלי לטיול עם הכלבה, זה זמן נהדר של נוכחות משותפת. לפני השינה זה גם זמן כזה (אלא אם אבא ואמא מתכננים זמן הורים אחרי שהילדים יירדמו ואז לפעמים מחכים שהם יירדמו כבר...). אבל כשהדברים האלה קורים - אני משתדל להאריך אותם. אז הארוחה תהיה יותר ארוכה, וגם הטיול עם הכלבה. הרי במילא חייבים לאכול וחייבים לטייל עם הכלבה, אז יאללה, נעשה את זה כבר כמה דקות יותר ארוך - מה זה כבר משנה?

ועוד דבר חשוב: לנשום! (תזכירו לי את זה גם, בבקשה).

<משתמש בטיימר לבישול אחרת האוכל עלול להישרף. את הילדים אני לא מבשל, אז אני לא שם טיימר>

הרעיון המהפכני (מבחינתי ), שאפשר להתישב בשיא השקט ליד הילדים , לא לעשות שום דבר , לא לבוא עם תוכנית וחומרים ומשחקים
מסכימה, אבל לא תמיד אפשרי.

כבר הרבה חודשים אני עסוקה בענייני ומי שמשתובב עם הבנות זה אבא בעיקר.
הגדולה חוזרת בצהריים מביה"ס ומתחברת למחשב שלה ואין עם מי לדבר - מאז שהקטנה נולדה היא נעלמה לתוך עולמה כי מן הסתם לא הייתי נוכחת איתה כמו שהיתה רגילה.
אז אני בעיקר מנדנדת לה כל כמה זמן מה היא רוצה לאכול, איך היה בביה"ס וכאלה.

אני מאוד משתדלת להסתכל להן בעיניים כשהן סוף סוף מתייחסות אלי או כשסוף סוף יש לי זמן להקשיב להן.

הקטנה בכלל התייאשה ממני, מהגן היא ממשיכה לצהרונית ומהצהרונית היא הולכת לחברים עד הערב והיא עוד לא בת 4. כשהיא כן בבית היא בדר"כ מחוברת לאיזו קלטת ותפקידי לצפות בה רוקדת או מגלמת את הדמות הראשית בהצגה - ואני לא ממש מתלהבת מהתפקיד הזה. העניין הוא שאני משתדלת לשמור איתה על ריחוק מסויים שלא תנדנד לציצי - הציצי עומד בינינו כאיום מתמיד בשבילי ואני מאוד שמחה שהיא עסוקה בענייניה ולא פנוייה לציץ.
בדר"כ היא מחליטה עלי מה לעשות - שנעשה פלסטלינה, שנצייר בגואש, אז אני יושבת איתה כמה זמן אבל היא כבר הבינה שאי-אפשר לבנות עלי שעת פעילות ארוכה - וזה ממש מעניין כי פעם הייתי בדיוק הפוך, כשהגדולה היתה קטנה זמני הוקדש לה ולפעילויותיה באדיקות. עכשיו נגמרה לי הסבלנות לגמרי!
מה שטוב שיש אבא שאיתו הן יכולות להשתולל ולהעסיק ולהחליט עליו

אני כן מקפידה על מגע גופני, הרבה חיבוקים ונישוקים - משתדלת לא בצורה מעיקה מדי

וכשהן פונות אלי אני מקשיבה, שומרת על קשר עין ומגיבה.

תודה אורנה ,
לא הבנתי את :
יש גם סוג אחר של נוכחות - שבה אנחנו עסוקים בשלנו באופן נוכח, ואז, בדרך פלא, ילדינו עסוקים בשלהם.

אולי יש לך דוגמא ?איך זה מתנהל ?

אצלי למשל , עם הערמות כלים הבלתי נגמרות , עמדתי ושטפתי , והילדה , אפשר להגיד שהיא ממש אישה קטנה בת שנה וחצי , משתוקקת לשטוף כלים. נו טוב , אמא עושה את זה כבר הרבה זמן , בטח שזה משהו טוב.
אז העלתי אותה על כיסא , נתתי לה כמה כלים לא שבירים וסקוצבריט, אפילו מילאתי כוסות במים .
אבל זה לא היה מספיק.
התחושה שלי שזה לא מספיק לה וזה עושה לי שמות , מביא אותי לקצה הסבלנות די מהר, וכשאני שם שום נוכחות ושלווה ועשיה לא ממש קורות.
אני רואה שהיא מצביעה על הברז מים , היא מנג'סת , ואני מסבירה :"לא , אנחנו לא נבזבז מים".

זה קטע של גבולות , ועם זה אני צריכה להתמודד בלו הכי .
כלומר , אם היא דורשת שאציב לה גבול , או שהיא דורשת שאאפשר לה משהו שבלי לחשוב עליו מספיק סתם אסרתי עליה , ברור שאני צריכה לעצור את רצף הפעולות שלי ולהיות במקום הזה.
וההתיחסות לגבול ,העינין שעלה , יקטע את הgood time שהיה לנו, לא נחזור להמשיך את מה שעשינו .ומה שמפריע לי הוא שאני נשאבת לטיפול בה ,לא שזה אסון גדול , זה הדבר הכי טוב לטפל בילדה שלי .
אבל מעינין אותי אם יש לחש קסמים שמאפשר לי להמשיך ולהיות נוכחת וגם לשטוף סוף כל סוף את הכלים.

ועוד דבר קטן , לחגית ,
קראתי את מה שכתבת , נראה לי ,שלמרות החיוכים שהדבקת , די קשה לך עם המצב . כמובן שאני עלולה לא לפרש אותך כראוי , אם כך תתעלמי /תערכי. לדעתי, גם את מעלה את אותה בעיה של נוכחות עם הילדים תוך כדי שמירה על גבולות .
כאילו מצטייר אצלך שלהיות עם הילד זה אומר שההורה צריך להיות 200% עם הילד, ועדיף גם שיהיה כמו מרי פופינס וסופרמן ורוקפלר.
ובמפגש עם המציאות , הילדים יודעים יפה מאוד לטפס עלינו.
ובגלל שאני (ואני יודעת שיש עוד כמה פה באתר )מהווה אמא ולא רק בסוף שבוע , צריך איכשהו לנהל את החיים .לא לתת להם לקרקס אותנו.
וגם איכשהוא להיות איתם, לא להרגיש שהתיאשו מאיתנו .הרי מה יש לנו בעולם הזה אם לא אותם?!

עד כמה שאני זוכרת, בגיל שנה וחצי קשה להם עם משכי זמן ארוכים של רחיצת כלים או פעילות אחרת דומה שהיא גבוהה ולא שקופה.

פתרונות שאמהות אחרות השתמשו בהם:

לסרג בין פעולות. למשל, אני שמה טיימר, רוחצת כלים חמש דקות, אחרי זה ממיינת כביסה חמש דקות, אחרי זה משהו אחר חמש דקות. כל הזמן יש אקשן, אבל לא אותו אקשן, ולכן לא נמאס להם כל כך מהר, והם יכולים להשתתף מעט זמן עד שנמאס להם - שאז כבר עברת לפעילות אחרת.
להעביר מקסימום פעולות לרצפה.

למשל, רחצתי כלים תוך שימוש בגיגיות. שמתי בגיגית אחת את כל הכלים וישבנו על הרצפה (בלי שטיח בסביבה, כן?) וסיבנו אותם והעברנו לגיגית השנייה. אחר כך, בראשונה שהתרוקנה מילאתי מים ושיחקנו בלשטוף כלים בגיגית עם המים (שוב העברנו מהשניה לראשונה). לסיום אחר כך שטפתי בכיור (כי הרי נשאר סבון) אבל בזריזות, וממילא הקטן או הקטנה כבר התעייפו מהמשחק והלכו לעשות משהו אחר - כל עוד אמא שם על הרצפה ממשיכה, או קופצת הלוך ושוב ומעבירה כלים דרך הכיור, זה עובד. אין ברז בהישג יד, והגיחות שלי לברז היו קצרות.
או, למשל, קילפתי ירקות על הרצפה. ישבתי על הרצפה, קולפנים לידי, ואפשר היה להצטרף או לא להצטרף לקילוף. בכל אופן, כשהעבודה נעשית על הרצפה הילד רואה בדיוק מה את עושה, זה בגובה נוח, ועצם הזמינות והגישה הקלה אלייך איכשהו גורמים לילד להרגיש בטוח וללכת להתעסק בענייניו בזמן שאת בשלך.

לעשות פעולות באופן בלתי יעיל, לפעמים עם הילד עלייך ולפעמים לא. למשל, כל מה שקשור בכביסה מזמין את זה: מורידה בגד, שמה את האטבים בקופסא (הרבה פעמים, השארתי את הקופסא על הרצפה וקלעתי אליה את האטבים. זה מזמין את הקטן התורן לשחק באטבים... או להחזיר עבורך לקופסא), הולכת עד הארון שלו, שמה, חוזרת לחבל, מורידה בגד... מלבד הכושר שקיבלתי בהליכה, זה יוצר רושם של תנועה ופעילות שילד יכול לראות וגם להבין. כך גם אינספור טיולים להעביר ערימת בגדים לתוך מכונת הכביסה. גם כל מה שקשור בסידור חדרים: טיול נפרד להחזיר זוג נעליים למקום, עוד טיול נפרד להעביר נייר לשקית למיחזור ניירות, עוד טיול נפרד להעביר עיפרון לכוס העפרונות, וכן הלאה.

התחושה שלי שזה לא מספיק לה וזה עושה לי שמות
יכול להיות שמה שמפריע פה הוא רגשי האשמה שלך.
אם אני מרגישה שאני לא בסדר, והייתי אמורה להיות עכשיו
כמו מרי פופינס וסופרמן ורוקפלר
ישר הילד מרגיש את זה, ומתחיל "לעשות עניינים". לעומת זאת, אם ה"לא" שלי בא ממקום נקי ובלי מטען מיותר, הילד פשוט יורד מזה.
האתגר הגדול הוא להגיע ל"לא" הפשוט והנקי.

תוך כדי שמירה על גבולות
לי אישית יש בעיה נורא גדולה עם הביטוי הזה. אני לא "שומרת על גבולות", ויש לי תחושה עמומה, שאם אלה היו המלים שהיו מהדהדות לי בראש, היה לי הרבה יותר קשה. כי "לשמור על גבולות" זה כאילו לשים גבול לילד. אז הפוקוס עובר למגרש ה"לחנך את הילד" או "לעצור את הילד".
קשה לי קצת להסביר את זה (וחוץ מזה יונת שרון עושה את זה יותר טוב, אולי גם אורנה תתנדב?), אבל כשאני אומרת "לא" אז הפוקוס שלי הוא עלי ועל מה שמתאים לי או לא מתאים לי. ובלי שום רגשי אשמה אני אומרת חד משמעית שלא מתאים לי כך-וכך, נקודה.
ואם הילד מתווכח, אני אקשיב, ולפעמים הוא ישכנע אותי שהתנאים שלי יכולים להישמר. ואז אני אגיד לו, בסדר, שיכנעת אותי.
ה"לא" שלי הוא לא תורה מסיני, ואני לא אלוהים. אפשר לשקול שנית, ולסדר אחרת כך שכולם ייצאו מרוצים.

נהניתי מאד לקרוא
מעניין אותי עד כמה אתן מצפות מהילדים לקחת חלק ממטלות הבית(ולמה אורנה התכוונה בגילאים קטנים? באילו גילאים?)
בגדול אני מניחה (עבורי) שמטלות שאני ממלאת בחדווה, גם הילדים ממלאים בחדווה. כך הם למדו לקפל כביסה , לבשל אבל לא אוהבים להחזיר כביסה למקום או להחזיר למקום.
מה שקשה בהורות שכל פעם שאני רוצה לבוא בטענות למישהו אין לי לחפור אלא בעצמי......

אבל מעינין אותי אם יש לחש קסמים שמאפשר לי להמשיך ולהיות נוכחת וגם לשטוף סוף כל סוף את הכלים.
חינוך ללא כפייה.

תודה על הרעיונות,
גם הרעיונות של איך לעשות פעולות בבית וגם על העינין הרגשי.
שזה העיקר,התהליך אצלי.

ישבתי עכשיו עם הילדים בחוץ, הם רצו וטיפסו על איזה ערימה של חול.
מצד אחד נהניתי לראות אותם נהנים ככה ובוא זמנית הרגשתי את עצמי נרדמת.
לא רציתי להיות שם, רציתי להיות בבית ולעשות משהו אחר, ניסיתי למצוא לעצמי משהו שיעניין אותי, שיעורר אותי אבל לא הצלחתי ואז עברה בראשי מחשבה "מה אם לא הייתי צריכה לעשות משהו שאני לא רוצה לעשות אף פעם ?
מה אם לעולם בכל רגע ורגע הייתי יכולה לעשות תמיד רק מה שבא לי לעשות?"
ואז החלטתי שחוזרים הביתה אפילו שהילדים כל כך נהנו שם בחוץ.
וזה מה שעשיתי.

יש רגעים שאין לי בחירה בעניין כמו למשל שהקטן מתעורר באמצע הלילה ואני צריכה לקום איתו... אבל כשהבחירה בידי...?

רב הזמן, לעשות דברים עם הילדים שלי לאורך זמן משעמם אותי, אלא אם כן זה משהו שהוא שלי ומעניין אותי במיוחד, אבל לשחק איתם ממש במשחקים שלהם לא מלהיב אותי בדרך כלל ומהר מאד משתלטת עלי העייפות הזאת.

פשוט חושבת על הדברים.
אולי אני לא צריכה ממש לעשות איתם דברים, אלא להיות יותר נוכחת עבורם.
ובטוח אוכל להיות יותר נוכחת אם לא אחשוב שאני "צריכה" להיות מה שאני לא.

מנקודת מבט שלי החיים מתנהלים בנעימות כשאנו מקדמים אותם כמשחק חוויתי, הסיבה שאנחנו כל כך שונאים את החינוך הקונבנציונאלי כי הוא נראה לנו לא חוויתי
לימודים זה חוויה, לכן אנחנו משחקים...וגם עבודות הבית הם חוויה
אם נחשוב על זה כך, הילדים יחשבו על זה בעצמם, וירצו מעצמם לעזור ולהשתתף (כמו שכבר נאמר בתחילת הדף)

המילה משעמם היא משונה בעיני... כשבני הגדול אומר "משעמם לי" הוא מתכוון לכך שהוא רוצה לשחק עם ילדים ולא יכול כי הם למשל בגן
כלומר שיעמום זה הרצון להיות במקום אחר...מהכאן והעכשיו
שהוא ההפך מחוויה מהעכשיו
ואולי מהנוכחות

אולי הפתרון הוא בלהזכיר לעצמנו שגם אנחנו קצת משחקים עכשיו...איתם

...ואם עבודות הבית לא יכולות לחכות....והמשחק שלהם בחול די נמאס
אז פשוט מעבירים בזרימה את הילדים הביתה
תוך כדי משחק איתם
וכך אפשר גם להיות "נוכחים עבורם", וגם להיות נוכחים "כי אנחנו מאוד רוצים בחברתם"

וגם.... אין כזה דבר "זמן מבוזבז"
כמו בטבע...גם האדם שונא וקום, רייק.....וכך גם הילדים שלנו
כל שניה מנוצלת להתפתחות, לצמיחה, ללמידה
אם אנחנו עוצרים להם את המשחק....כי "משעמם לנו"...כי "הטיימר מאותת לנו"
אנחנו פוגמים ברצף הלמידה
....לפעמים זה חיוני, ולפעמים זה לא
חשוב לחשוב אייך למלא את "הרייק" הזה, שנוצר תוך כדי עצירת המשחק

נשמע לי נפלא לנמנם קצת בזמן שהם משחקים בחול.. תירוץ נהדר לנוח לרגע ולא להצטרך לעשות את כל מה שצריכים לעשות.
אני אוהבת שהן מוציאות אותי מהמירוץ הבלתי נגמר אחרי עבודות הבית ופתאום יש לי הזדמנות לשבת בשמש וקצת לעשות כלום, וקצת להתבונן בהן ואולי להגניב איזו שיחה שמזמן לא הספקתי עם אחת מהן ואולי סתם לשקוע לי בהרהורים.
לפעמים אם אני לא מזהה את הצורך שלהן שאהיה נוכחת קצת במלואי, אז ממילא הן ימצאו דרך קיצונית יותר להשיג את תשומת הלב הזאת וממילא לא יתנו לי לעשות מה שאני צריכה/רוצה, אז עדיף כבר לשחרר.
ואחרי הזמן הזה בדרך כלל עוזבים אותי במנוחה בקלות יתרה ולזמן רב יותר.

נשמע לי נפלא לנמנם קצת בזמן שהם משחקים בחול...

רציתי לעשות את זה אבל הכל היה מסביב קוצים!

לפעמים אם אני לא מזהה את הצורך שלהן שאהיה נוכחת קצת במלואי...

העניין הוא שהם כמעט אף פעם לא דורשים את הנוכחות המלאה שלי, הם לרב משחקים להם אחד עם השני או עם עצמם .
במקרה ההוא הם לא ביקשו ממני שום דבר חוץ מלהיות שם איתם כי זה היה קצת מרוחק מהבית אבל אני לא הצלחתי להוציא את עצמי מהרצון העז להיות בבית ולעשות משהו אחר.
וככל שניסיתי יותר כך התעייפתי יותר.
ניסיתי למצוא דרך להיות מעוניינת מהרגע.
פשוט "להיות" קצת.
אבל לא הצלחתי שלא להרגיש אומללה באותו הזמן.
ולבסוף, כעבור כחצי שעה בחוץ (הם היו יכולים להישאר שם שעות אני מניחה) החזרתי אותם הביתה.
הם לא התנגדו במיוחד אז זה לא היה כרוך במאבק אבל עדיין חשתי רגשות אשם על זה שאני מנתקת אותם מהמשחק שהם נהנו ממנו כל כך בחוץ.

עכשיו אני רוצה להמשיך הלאה רגע ולספר שאתמול הייתי צריכה לנסוע עם הבן הגדול שלי לבדיקות בתל השומר והחלטתי לקחת את כולם (שלושת הבנים שלי) וכבר לעשות לנו יום כיף בחוץ.
היה לנו יום נפלא!!!!!!!
לקחתי את כל היום, יצאנו על הבוקר, עשינו את הבדיקות מוקדם ואז נשאר לנו יום שלם ללא שום יעד מוגדר, לא היינו צריכים להגיע לשום מקום בשום זמן והכי חשוב, לא היינו קרובים לבית, למטבח, לכביסה, למחשב.........
הייתי איתם .
הלכנו לאכול יחד, הלכנו לפארק הלאומי......
עצרנו בכל מקום שהם רצו, התעקבנו בכל דבר שהם רצו...
לא היה שום "נו כבר..." "יאללה..." "קדימה למהר..."
היה לי כל כך כיף איתם, רצתי, שיחקתי, התגלגלתי איתם, התבוננתי בהם...

בשביל זה אני צריכה להיות ממש מחוץ לבית במרחק נסיעה.
לא תמיד, לפעמים אני סתם מטיילת איתם פה במושב או הולכת למגרש משחקים וזה כיף גם לי ואני נינוחה אבל זאת לא נינוחות כמו שאני מרגישה רחוק מהבית ומטלות הבית.
שלא לדבר על להיות בתוך הבית.
כאן אני כמעט תמיד עסוקה במשהו.
והאמת היא שברגע שאני מנסה לשנות את זה, או לעבוד על זה או להילחם בזה הקושי שלי להפנות להם זמן רק מתגבר ורגשי האשמה מתגברים.
אז בעקבות היום שהיה לי אתמול חשבתי לעצמי שאולי אתחיל לעשות איתם יותר טיולים פה בשדות למשל עם האוטו למקומות יפים (ויש כאן בשפע!!!).
טיולים רק אני והם כי כשאני נמצאת עם עוד אמא אני תמיד רוצה לדבר איתה והפנייה שלהם אלי הופכת ל"הפרעה" במידה מסויימת ומתחיל שוב ה "רק רגע...עוד שנייה... תן לי לסיים......." כמו בבית.
אז לבד.
אסע איתם לבדי.

אני אל רוצה להילחם או לסבול.
אני רוצה להנות מכל העולמות ולמצוא דרכים יצירתיות להנות מהחיים שלי, מהילדים שלי.

תודה. מעורר השראה @}

תודה. מעורר השראה.

בשביל זה אני צריכה להיות ממש מחוץ לבית במרחק נסיעה.
וואו...בדיוק בדיוק מה שקורה אצלי...
בחוץ אני מרגישה שאני ממש נוכחת איתם והרבה יותר קל לי מאשר בבית.
אצלנו זה ממש קל כי יש תחבורה ציבורית (רכבות) מאד נוחה ולמרות שאנחנו גרים באיזור יחסית שקט זה עדיין טוקיו ויש בלי סוף מקומות יפים לנסוע אליהם (בלי להכנס למרכז העיר-מזה אני משתדלת להמנע), המון פארקים.
אני נוסעת עם הילדים בערך יום כן יום לא...אני אוהבת להיות בחוץ וכמו שכתבת גם אני נהנת מהרגשת החופש שיש לי מחוץ לבית (כנראה שהפרפקציוניסטיות
צריכות להתרחק מהבית. גם אני בבית תמיד מרגישה שיש "רק עוד משהו לעשות"...)
מה שכן, זה דורש התארגנות של אוכל לדרך , אוכל לצהריים ואוכל לערב כשחוזרים...אז לפעמים ההתארגנות הזו מכניסה אותי ללחץ...p-: ואז אני צריכה להזכר שבעצם היציאה היא בשביל כייף...
גם בחוץ הרבה יותר קל לי להתמודד עם הרעש של הילד...
תודה על מה שכתבת@}

_אני מרגישה לעיתים קרובות מדי, שמרוב הלעשות את כל השאר, אני בעצם לא איתם.
הם רוצים - וגם אני, אבל זה משני בסדר העדיפויות שלי לרוב - שאקרא להם סיפור, שאשחק איתם משחק, שאראה איתם סרט._

האם הנוכחות הזאת שאת מתארת למעלה היא בעצם התמקדות בילד ?
אני שואלת באמת כי גם אני עכשיו מאוד מתלבטת בעניין הזה.
האם לא עדיף להיות עסוקה ולתת לילד לבוא אליך כשהו מתעניין ואז לשתף אותו במה שאת עושה?

אני כנראה בצד השני של הסקאלה... אני מרגישה שאני לא יודעת להיות עסוקה מספיק כשאני עם הילדים. אני יודעת להיות איתם, להיות נוכחת, לספר סיפורים, לשחק איתם משחקים וכו'. לפעמים מגניבה פה ושם עבודת בית אבל לרוב יש לנו שעות של ביחד ושעות של "לבד" כשאני עושה את כל עבודות הבית והם נחים או בחוץ.
אבל אני מרגישה יותר ויותר שכשהם לידי ואיתי אני לא יודעת להיות עסוקה בדברים שלי וזה חסר לי כי אני מוצאת את עצמי מציעה להם - בואו נשחק בזה... או בזה... ובעצם מרגישה התמקדות בהם שלא מועילה להם ולי כלכך...

האם נוכחות = התמקדות בילד?

לדעתי אין כאן תאוריות...אין נכון או לא...
את כאמא יכולה להרגיש בעצמך אם את נוכחת או ממרכזת...
כשנוכחים באמת (וזה לא חשוב מה עושים) מרגישים את זה בגוף...מרגישים שלווה....
רואים על הילדים...
זה פשוט נראה ומרגיש אחרת (אפילו אם עושים אותו הדבר.)
מקווה שאני מובנת@}

טליה -
כשאני נוכחת אני לא מרגישה את זה תוך כדי, כי אני נוכחת - אני בתוך מה שאני. אני מרגישה את זה רק בהסתכלות אחרי כן או אם מצליחה "להתפצל" לרגע ולהסתכל מלמעלה על הרגע. אבל מסכימה איתך בהחלט על תחושת השלווה! @}

כנל