נאמנה לעצמי

[נאמנה_לעצמי*]

דף בלוג

רוב הדפים בהם עסקתי עד היום עוסקים בהורות, באימהות.
כמעט כל דף שפתחתי עוסק בשאלות של ילדים, הריון, חינוך, איך לשלב אותם עם עבודה מחוץ לבית או איך להסתדר איתם כשעובדים בחוץ.
לאחרונה עברתי משבר די גדול. הוא הקרין על הכל: עבודה, בית, יחסים במשפחה.
חשבתי שנמאס לי לתמרן בין החוץ והבית ואי אפשר יותר, אולי אעזוב את העבודה, אולי אשלח את הילדים למשפחה אומנת (אני צוחקת וכואבת, באמת כאב לי עד כדי כך מה שהלך אצלי) ואז הלכתי לאישה אחת ששמה לי מראה מול הפרצוף:
זו לא העבודה, זה לא הבית, זו את, את עצמך הזנחת ועכשיו הגיע הזמן לחזור הביתה.

אני כבר כמה שנים באתר הזה קוראת ומשתאה. רואה נשים ממשיכות לחיות, מצליחות לתפקד, ממשיכות לתת מקום לעצמן, ללמוד, לתת לעצמן כדי שיוכלו לתת.
אולי זה רק רושם חיצוני ואולי יש עוד כמוני.
בכל מקרה מה שקרה לי הוא שנקרעתי בין הצורך לתת כאן ולתת כאן ונשארתי בלי שום דבר לעצמי, ריקה, אין אף אחד בבית. כמובן אחרי שהפכתי לאדמה חרבה ויבשה גם התפקוד שלי בבית ירד פלאים (מי אמר ילדים צמאים ליד מכוונת, למישהו קשוב שבאמת איכפת לו? לא הייתי נוכחת, כלומר נוכחת נפקדת. הילדים בהתאם) וגם כמעט איבדתי מקום עבודה כי גם שם התיפקוד שלי התדרדר, לא שלא הגעתי פיזית, פשוט לא הייתי קשובה ועירנית.

מסתבר שאי אפשר לתת בלי להתמלא, אם כל הזמן חיים בלחץ ומתח שנובע מנתינה לא נשאר מה לתת.
אני מניחה שיהיו כאן כאלה שיזהו אותי, אני אשמח אם לא יעשו לי כאן אאוטינג, עד כמה שזה קשה.

עכשיו אני מנסה למצוא את הדרך הביתה, למצוא את הזמן לעצמי, לעיסוקים שלי, ובעיקר למרחב האישי שלי. מנסה ללמוד לקחת.
יכולה לומר שהדפוס הזה של לאבד לגמרי את הגבולות ולא לדעת לקחת את הזמן שלי איפיין אותי במערכות יחסים נוספות בעבר: עבודה, בני זוג. אבל עם ילדים זה אולטימטיבי, הרי הם באמת באמת צריכים אותנו. ומה קורה עם כאלה שאין להם? שאמא מתאשפזת לחודש כשהם בני שנה? הם שורדים יופי, זה לא אידיאלי אבל זה מוכיח שאם אמא מתחרפנת אז אולי כדאי לאמא לקחת קצת זמן לעצמה.
הצלחתי קצת לקחת- פה טיפול, שם טיפול, פה קורס של 7 מפגשים, שם הרצאה. אבל תמיד קשה, תמיד בתחושה של מאבק, של איך אני מעיזה, של אם לקחתי הערב זמן אז מחר אני צריכה לפצות על הזמן שהיה בלעדיי.

הקטע הוא שבזמן האחרון היה כאן כל כך רע ששמתי לב שבעצם בכל פעם שאני חוזרת, לא מאד שמחים לקראתי ובכלל אולי היה יותר טוב בלעדיי.
נכון שגם קשה להם המעברים בין אנשים וכו', אבל גם היתה תחושה שהסתדרו יופי בלעדיי.

אז קודם כל החלטתי ללמוד משהו. עוד לא החלטתי מה.
החיפושים מתנהלים ככה:
בודקת אם זה קרוב לבית. בודקת באיזה ימים ושעות זה. מגלה שביום מסויים בבוקר, נניח. אי אפשר, יום שאני בעבודה. מבררת על לימודים אחרים, מגלה שבאותו יום בערב בערב. שיט, ביום הזה הילדים בלעדי עד ארבע וחצי ולמחרת הם בלעדי עד שש (יש ימים בשבוע בהם הם בגן עד אחת וגם אופציה מבחינתי להשאיר חלק מהימים בבית. בפעמיים שהפעלתי את האופציה בספטמבר היה קטסטרופה, מי בכלל רוצה להיות עם אמא כזו בבית). מתחילה לחשוב שאולי בגלל הלימודים אוותר על חלק מהעבודה ביום אחד ואחזור בשתיים ואלך ללימודים בחמש. בכלל לא בטוח שזה מה שאני רוצה ללמוד, אבל זה קרוב ונראה יחסית אפשרי, כל מה שזה דורש זה להרוויח טיפה פחות כסף כרגע, שגם ככה אם מישהו כאן יראה את התלוש שלי הוא יבכה או יצחק, תלוי בעד מי הוא.

מין חישובים עקומים כאלה שלא קשורים לכלום.
אני רואה את זה אבל לא מסוגלת אחרת, ככה אני מתנהלת מהיום שהפכתי לאמא, ואולי בעצם מתמיד.

יש צד שני, אני בהתבוננות ויודעת איזה לימודים אני לא רוצה, אני יודעת מה אני מחפשת שיהיה בלימודים האלה ומה יכול לבנות אותי מחדש. צריכה קבוצה שתכיל אותי ויש כאלה בסביבה. משום מה, כולן ביום הדפוק הזה. למה אף אחת לא ביום פנוי. לחילופין, יש אחת ביום פנוי שלי אבל היא לא מעניינת אותי. הנושא- הורות. אם יש נושא שאני לא רוצה להתעסק בו עכשיו זה בדיוק זה.

היתה לי נסיעה של יומיים (בוקר עד הערב למחרת) מהעבודה. סיפרתי על זה לחבר. סיפרתי איך כל הזמן היה רעש, ולחץ ותזוזה וכל שניה צריך לעשות משהו. הוא צחק תוך כדי שסיפרתי "בשבילך זה היה כמו ויפאסאנה". ככה הרגשתי, היתה לי שם אחריות, כולל אחריות על אנשים אבל עדיין הרגשתי כמו בנופש. יומיים אחר כך הבוס שלי שאל אם "התאוששתי מהנסיעה" כי גם הוא היה ובשבילו זה כנראה היה מאד עמוס, אני לעומת זה כשחזרתי שקלתי לעשות סיבובים עם האוטו באיזור כדי להגיע שעה-שעתיים מאוחר יותר, אחרי שעת ההשכבה.

אני אוהבת את הילדים והבית שלי, אוהבת את העבודה אבל יצאתי מדעתי, תיכף אשוב.
עכשיו אני במשימה, לאסוף את עצמי, לחזור להיות זו שמעריכים אותה בעבודה, לחזור להיות זו שנמצאת שם עבור הילדים שלה, לא רק בגוף הפיזי שהתרוקן מיושביו ולא בישבילם, בשבילי.
"הוא שכח הוא שכח, מאין בא ולאן הלך".
כשהייתי ילדה מאד אהבתי את השיר הזה ובכלל התקליט הזה, והספר. עכשיו אני עם מצפן ומפה מנסה לחזור הביתה, לאסוף את עצמי מחדש.

אני לא בטוחה שבלוג בנושא הזה כל כך טוב ונכון לי כי במקום לאסוף אני משתפכת, במקום לזכך מוצאת את עצמי מתפזרת. יוצאת החוצה במקום לאסוף פנימה.
מצד שני, עד שאמצא לי לימודים וקבוצה, אין ספק שתמיכה לא תזיק לי.

[חמו_מה*]

בהצלחה רבה !

[נאמנה_לעצמי*]

תודה.

ללכת לטיול קטן ברגל. רק כשהם אינם בבית. אם ארצה ללכת סתם ככה, כשכולם בסביבה, ישר יתחילו מחאות וסצינות.
מירכוז הילד ועוד איזה מירכוז. כולם אומרים לי "הרגלת אותם" וזה נכון, אבל בסך הכל רציתי להיות שם עבורם, ולהניק, לתת ביטחון, יותר ויותר נדמה לי שהשגתי ההיפך.
ולא, אני לא יוצאת נגד באופן.

צהריים יום שישי, הכל טוב ורגוע. אצבע אחת של אמא אחת מוחזקת היטב ביד של ילדונת שזה עתה גילינו שיש לה חרא על הנעל (החדשה כמובן). ברור שהילדה לא יכולה להיכנס לבית של סבתא שאליה הגענו זה הרגע. מצד שני, סבתא ודוד עומדים בחוץ, אנשים מוכרים, אהובים יקרים. אמא משחררת רגע את האצבע, רוצה רק לרגע, ממש לשניה, להיכנס שני מטר לתוך הבית להציץ במשהו שם שאמרו לה שקנו ובא לה להסתכל עליו. משחררת את האצבע ונכנסת רגע, רק רגע. ילדה בת שלוש וחצי פורצת בצרחות אימה כאילו היתה בת שנה ואמא נעלמה לה מטווח הראייה. היסטריה. עכשיו היא כבר רוצה להיכנס פנימה, עם הקקי על הנעל, עכשיו היא כבר לא מסכימה שום דבר.
אותו דבר מאחד מהם אם אמא מציעה את הרעיון ההזוי של לעשות טיול רגלי בלעדיהם (קצת אויר, קצת שקט, קצת לתת לרגליים לזוז), או אמא מציעה ללכת לגן משחקים ברגל ולא במכונית (ולא מוותרת) אותו דבר אם אמא רוצה ללכת לשירותים בבוקר ולא מבקשת רשות, או מודיעה או משהו(בתחום הזה התקדמנו לאחרונה ממבקשת רשות שאפשר לא להסכים למודיעה שזה אומר שאין ברירה, אבל אם לא אומרת כלום אז צורחים).
מנהלים יש לי בבית. בעבודה אני גם נעלמת כדי ללכת לאכול וקורה שמתקשרים אלי גם בהפסקה שלי כי הכל נורא דחוף , רק לא לאכול בנחת (כששאבתי חלב הייתי בכלל מתחבאת בזמנים ומקומות שהצריכו מיומנות תמרונים).

נמאס לי , נמאס לי.
לפעמים אני ממש רוצה לחזור לחיים שהיו לי לפני הילדים.
עכשיו החלטתי שאני מנהלת אותם. זה הולך ונעשה יותר ויותר קל ופתיר מיום ליום. אבל לאור המציאות שתיארתי, אני לא מכירה הרבה אנשים שלא היו מתפרקים, כשגרה.
החלטתי- המושכות אצלי, אני מנהלת את הבית, אני מנהלת את החיים.
קשה לי מאד מאז ומתמיד עם ניהול זמן.
זה לא עוזר כשיש לך ילדים שעד שהם זזים זה לוקח שעה כל פעם, ככה אי אפשר להספיק שום דבר. שעתיים אחרי שעשינו משהו אחר הם נזכרים שאמרתי שנלך לאנשהו, בינתיים זה נהיה לא רלוונטי, צרחות בכי וכעס.
רוב הזמן פשוט יותר קל לי בלי אחרים, כי קשה לי עם לנהל זמן מול אחרים, קשה לי עם להיות במרכז, בפוקוס כשאני עם אחרים.

בזמן האחרון אני מנסה לכתוב כל יום בסוף היום את הדברים הטובים של אותו יום. זו הרגשה טובה.
ראיתי שהרבה פעמים אני נוטה לכתוב דברים שקשורים לילדים, דברים שהיו איתם. זה בסדר, הם איתי הרבה וחלק מעולמי, אבל זה כאילו שהם תופסים לי את כל הפוקוס.
איך הם ילמדו לפתח נפרדות ולהיות עצמאיים אם אני לא עצמאית, לא נפרדת ולא משחררת?

והכל הצגות לכבודי, מזל שאני בוטחת ביכולתם להסתדר מעולה בלעדי עם סבים, גן וכדומה, זה לא מובן מאליו ולא תמיד היה ככה. למעשה היום אני יותר ויותר משוכנעת שהרבה יותר טוב להם בלעדי.

[פל_מונית*]

הקושי שלך, והכאב, והתסכול, ותחושת חוסר האונים (למשל מול הצורך להודיע שאת הולכת לשירותים או לחכות שהם יתארגנו שקצב של שבלול איטי במיוחד), הכל מוכר לי מאוד, ומובן מאוד. לא מכירה אותך ולא את נסיבות חייך, אבל אני מרגישה הזדהות גדולה, אם כי היום אני כבר במצב אחר.
תגידי, וסליחה מראש על החטטנות, יש אבא? הוא בסביבה? מתפקד? ועוד משהו - לפי התיאורים שלך, הם קטנים. זה אולי טיפשי לומר, אבל הם יגדלו. וזה ייראה אחרת. לא בעוד הרבה זמן.

[נאמנה_לעצמי*]

להגיד שהם קטנים זה קצת כמו להגיד למישהי שלוקחים אותה עכשיו לטיפול נמרץ ש"אולי בכל זאת את יכולה להניק? הוא קטן".
אני יכולה להיכנס לתיאורים של מה הלך כאן בבית בזמן האחרון כי זה מה שקורה כשאמא מתה (רגשית) ויהיו כאלה באתר שירוצו להגיד שצריך להוציא את הילדים מחזקתי. אני אסתפק בזה שבקיץ שעבר אני זוכרת לפחות סצינה אחת שהקטנה פצחה בה בחוץ, ליד אנשים, סצינה אופיינית לגיל שנתיים וקצת, ואני בהחלטיות לגמרי הודעתי לה שלא תקבל קרטיב עם הצרחות האלה (בסך הכל התחלתי משפט הסבר שהתחיל במילים "עוד מעט" לכן הגיעו הצרחות) ולקחתי הביתה בצורה חד משמעית. הקיץ האחרון הייתי עם הילדים ביומולדת אצל ילדה מהרחוב והיא התחילה לצווח ולהתנהג אלי לא יפה ועד שאימהות אחרות לא אמרו לי שאקח אותה משם (בסוף היא נרגעה וחזרנו) לא עשיתי את זה.
חוץ מזה גם הייתי בסיטואציה של סף פיטורים לאחרונה, שוב בשל חוסר התפקוד בבית הלך והחמיר והקרין על כל השאר.
קטנים? לא מעניין אותי, או על הזין שלי בעברית צחה, מרוב שהתנהגתי אליהם כאל קטנים דרכו עלי ונהייתי שטיחון אמבטיה.

זה לא רק לצאת מהבית וללמוד, זה גם מה מתאפשר איתם בבית, ביחד. אי אפשר כל החיים הפרדת כוחות.
קודם כל אני אגיד שעכשיו המצב בבית הרבה יותר נסבל כי כשהאישה ההיא שמה לי את המראה מול הפרצוף הבנתי מה שלא רציתי לראות קודם ולקח כמה ימים והתחלתי לאסוף את עצמי, להתחזק מולם ובתוכי. לא ברגע הראשון, בימים הראשונים התפרקתי, אבל משם אני מתחילה לאסוף את השברים וגם קצת נעזרת בכל מיני אמצעים. עכשיו כבר הרבה יותר שפוי כאן.

זוכרת נשים שכתבו כאן באתר על חינוך ביתי ועל זה שכל מה שההורה צריך להיות זה הוא עצמו. נניח אם יש לך משיכה טבעית ליצירה, תעשי עם הילדים יצירה, אם את מוסיקאית תוכלי להביא לילדים מוסיקה וכו'. מה שקרה אצלי זה שעוד לפני הלידה הראשונה ואולי עוד לפני ההריון, עברתי תהליך של התרחקות מעצמי.
פעם היו לי חיים, כל הזמן אני אומרת כמה טוב לי בלעדיהם וכמה החיים האלה מיותרים, כמה החיים האלה היו של אדם אחר בכלל ואני מקומי בבית כאמא. אבל האמא הזו היו לה פעם חיים, פעם היא בילתה, אהבה, צחקה, היה לה חוש הומור, היא למדה, ארזה שתי מזוודות ונסעה לקצה העולם לבד, האמא הזו הגשימה חלומות שאחרים רק מפנטזים עליהם, היו לה מאהבים ומחזרים, היו לה תחומי עניין והיא נחשבה לאישה די מעניינת שיש לה מה לתרום לעולם.
5-6 חברים שליוו אותי לאורך שנים על שנים. מתוכם 5 הכירו דרכי ונשארו בקשרים חבריים כאלה או אחרים, אנשים מיוחדים ונפלאים אחד אחד. פתאום שמתי לב לאחרונה שעם כולם ניתקתי קשר, למעט אחד שאיכשהו דווקא הקשר חוזר לאחרונה, הכל בטלפון כי אני כמובן בפריפריה כבר שנים. שתיים מתוך ה 6 האלה עברו בשנה-שנתיים האחרונות טיפולי פוריות קשים אכזריים ולא פוריים, שלא לומר כמעט ממיתים (למה אף אחד לא מדבר על הצדדים האלה של טיפולי הפוריות) אחת עם בן זוג אחת בלי. לא יכולתי להכיל את הסיפורים שלהן, לא יכולתי להיות בקשר, ולאחת מהן לפחות הגיעה הקשבה (לגבי השניה אני לא בטוחה, היה לי באמת קשה איתה, תמיד, לא במקרה היא לא היתה חברה של כל ה 5 האחרים בשום שלב).
איבדתי אותם כמעט לגמרי. אחד מהם דווקא ניסה בקיץ והגיע עם הבן לפריפריה לביקור ,אבל נדמה היה לי שפשוט התהום ביננו כהורים פעורה מדי. עכשיו אני מבינה שזה לא זה, שזה פשוט אין לי מה לתת יותר מהעולם הפנימי שלי לאנשים, אני חלולה לגמרי. אני משעממת.

בשיחה עם זה שאני כן בקשר טלפוני, איכשהו אותו אני גם רואה יותר, למרות שאני בחיים לא מגיעה למרכז והוא בחיים לא מגיע הנה, איכשהו פעם-פעמיים בשנה אנחנו מצליחים. הוא אמר לי: הפוקוס חייב לחזור אלייך. זה אותו חבר מהסיפור על הנסיעה לצרכי עבודה.

טבעי שיהיה לי יותר קשר עם אנשים שגרים בשכונה שלי, טבעי שיהיה לי יותר קשר עם אנשים שיש להם ילדים בגילאים של הילדים (עוד לא דיברנו על הבן, אבל בעצם, אני רוצה כמה שפחות לדבר עליהם, יותר עלי) או שגרים קרוב, זה ברור לגמרי. אבל איך קורה שאין לי יותר מה לתת לחברים הישנים שלי? שאין לי מה לומר להם, שכל עולמי התרבותי מתמצה בגני שעשועים ובאיזו שעה מכינים ארוחת ערב?
זה גם בסדר שזה הרוב. איך קורה שהילדים שלי לא יודעים כמעט שיש כזה דבר מוסיקה? איך קורה שאנחנו בבית לא רוקדים? מה קרה לכל ההפעלות שעשיתי אי פעם לילדים של אחרים, לצורה המצחיקה והמרתקת בה סיפרתי סיפורים ולא כאילו אני מתה משיעמום? איך קורה שהילדים שלי מאד אוהבים לעזור במטבח לסבים אבל כשאני מנסה לשתף אותם הם כמעט תמיד לא רוצים להשתתף?

הדבר הכי טוב שקרה לי בשבוע שעבר, אחרי שהתעוררתי והבנתי מה קורה לי בחיים בעצם, היה שסיפרתי סיפור לפני השינה ועשיתי קולות וסיפרתי בצורה מעניינת וחדשה, הוספתי אינטונציות.
זה לא שהחלטתי, זה ככה יוצא.
זה ההבדל בין אמא חיה לאמא מתה.

[נאמנה_לעצמי*]

מצטטת את אורנה שפרון
לעיתים יש בלבול בין מתן כבוד לילד והבנת הצרכים שלו לבין מתן שרביט ההובלה לילד שהיא מזיקה לו כמו אי התחשבות בצרכיו

פל מונית, תודה על התגובה ועל ההזדהות, אולי הייתי בוטה מדי בתגובה שלי. באמת שנדמה לי שיותר מדי פעמים התבלבלתי כמו שאורנה אמרה, והגעתי נמוך, לא רק כי לא הובלתי אלא בעיקר מפני ששכחתי אדם אחד, אישה אחת יקרה במשוואה הזו.

[ורד_לב*]

מקשיבה

[פל_מונית*]

אני מבינה וממשיכה לקרוא. וכשאמרתי שהם קטנים התכוונתי רק לומר שהם יגדלו. הקושי והעומס האיומים האלה יהיו פחות קשים. זה הכל. ואז אולי תתחילי להיזכר שוב מי את באמת (זה השלב שאני נמצאת בו עכשיו. הילדים טיפה גדלו, העומס טיפ טיפה ירד. ואני מנסה להיזכר מי אני ומי הייתי פעם). סליחה שנדחפתי. רק רציתי להסביר.

[אמא*]

וואי...זה נשמע כאילו אני כתבתי את זה. מזדהה מאד.
תמיד הרגשתי שאצלי הדבר שבו אני רוצה וצריכה להשתפר זה ללמוד לתת לעצמי קודם ומתוך זה-לתת החוצה. להתמלא ואז למלא אחרים.
לפני שנהייתי אמא הרגשתי את זה וכל פעם ניסיתי ללמוד והיו ירידות ועליות...זה התבטא ביחסים עם בעלי, עם המשפחה ובעיקר-בעבודה-נתתי עוד ועוד ולא חשבתי קודם כל על עצמי.
אחרי שנהייתי אמא-זה נהיה קטע עוד יותר משפיע וחשוב - לדאוג קודם כל לעצמי..וגם-יותר קשה, כי אני אמא ורוצה קודם בטובת ילדיי... היום אני יודעת שזו עבודה לא קלה. לפחות בשבילי. לפחות היום.
אבל זה כ"כ חשוב. למעני ולמען ילדיי. נכון שלפעמים עושים דברים שהם פשרה עבור הילדים. ולא אידיאלי אבל צריך להיות קודם כל קשובה לעצמי ואז הילדים כ"כ שמחים ורגועים. הם משקפים אותנו כמו מראה.
אני איתך.
גם אני מקווה להיות נאמנה לעצמי.

[נאמנה_לעצמי*]

כל כך הרבה שנים הייתי לבד, פשוט לבד, התנועה היתה אז כל כך הרבה יותר קלה.
אני יודעת שיש נשים שממעטות לנוע יכולות רק אם יש להן בן זוג או חברה איתן ואצלי זה תמיד היה הפוך ואם נשארתי מה שנראה לי כמו יותר מדי זמן במקום אחד אז הלכתי, ואם משהו לא נראה לי אז הלכתי.

ברור שכעת אני לא יכולה ללכת (וגם לא רוצה, רוב הזמן) אבל כן מנסה לאסוף.
יצא שבזמן האחרון בכמה הזדמנויות התבקשתי "לספר סיפור" עלתה סיטואציה כזו בקבוצה והתבקש. התחלתי להיזכר בסיפורים מהחיים שלי.
יותר ויותר אני קולטת שהסיפורים שלי קרו כולם לפני המון שנים. אין לי סיפורים מהחמש שנים האחרונות, נניח. אולי רק סיפורי לידה והנקה שלא מעניינים אף אחד מחוץ לבאופן, אולי רק סיפורים על הילדים שלי על איך הם לא נרדמו בלילה, איך הם מדברים מצחיק וכאלה דברים.
אני גם עובדת עם גברים סביבי, בעיקר. לשמחתי לחלקם יש ילדים בגילאים קרובים לשלי ככה שהם לא לגמרי מנוכרים לנושא ובכל זאת ולמרות זאת אני אגיד שבחוץ, בעולם שלי , זה לא מעניין אף אחד.

אני זוכרת שקראתי כאן באופן בלוג שמישהי כתבה על עצמה והיא כתבה איך היא נסעה בעולם, ודגמנה ואיך היא פגשה אנשים מפורסמים וכל מיני דברים כאלה. היו כאלה שחשבו שהיא הזויה וממציאה וזה היה כל כך דבילי בעייני, למרות שלא דגמנתי או הייתי מפורסמת, היו לי חיים כאלה. תמיד היו לי סיפורים מעניינים מהשבוע או החודש האחרון ופתאום אין שם כלום וזה ממית אותי.
בזמן האחרון טיפין טיפין ובלי להתכוון הסיפורים האלה מתחילים לצאת פה ושם ואני מרגישה כל כך זקנה, כל כך עייפה, כל כך כאילו זה קרה בגלגול אחר או למישהי אחרת בכלל.
יש לי כבר כמה שנים חברה אחת בישוב. הכרתי אותה פעם כשעשיתי כל מיני הפעלות לילדים והבת שלה היתה ונוצר קשר רופף. כמה שנים אחר כך נפגשנו שוב היא לקחה אותי טרמפ שהסתבר כטרמפ מצוין- אספה אותי מליד הבית וחשבתי שאסע איתה עד תחנת האוטובוס הקרובה, שתי דקות והסתבר שנסעה לכיוון שלי ונסענו יחד שעה וחצי. הייתי אז בהריון השני שלי והיא זרקה לי באמצע הדרך: "אז את חושבת ללדת בבית?" בלי שהזכרתי את הנושא ורק מתוך ההתעניינות והידע שגיליתי בתחום העיסוק שלה. היא פחות או יותר היתה איתי אחר כך חלק מהלידה. היא היתה בשבילי הרבה השראה בענייני הורות מסויימים ובאחרים בכלל לא.
בכל מקרה אנחנו מספיק קרובות בהמון מובנים, קרבה כזו שכהיא צריכה משהו או אני אז נבקש, כולל בקשות מופרכות כביכול.
מה שמצחיק זה שלפני איזה שבועיים הייתי אצלה במטבח, כרגיל בודקת במגירות ובמקרר מה יש לנשנש (גם הילדים שלכם נהיים רעבים בשניה שהם מגיעים לאחרים הביתה?) והיא שואלת אותי על מסגור תמונות ואני מסבירה לה שיש אחת יקרה שממסגרת ממש יפה ושעשיתי אצלה פעם תמונה, אולי זה יהיה לה קצת יקר אבל אצלי זה היה הכרח כי זו תמונה שנתן לי הצייר המפורסם מ' עם חתימה שלו והקדשה שאף אחד לא מבין בגלל הכתב המסולסל והשפה הזרה. אז היא שואלת איך זה קרה ואני מתחילה לספר לה איך הסתובבנו יחד בחו"ל ואיך ישבנו אצלו בסטודיו ואיך בדיוק הסתובבתי עם איזה חבר שלו ואז הוא היה צריך משהו לסטודיו שלו ובדיוק היה לי מיותר אז הם באו לדירה שלי ולקחו. אחר כך, אני מספרת לה, הוא רצה לתת לי את הרפרודוקציה אבל לא היה לו נעים, הוא הרגיש כאילו הוא דוחף בכוח או משהו, אולי אני לא רוצה ואני כמובן שרציתי רפרודוקציה שלו. והוא היה אז כבר מפורסם היא שואלת, ואני מאשרת, כן, ידעתי מי הוא.
אפשר לחשוב, אחר כך פגשתי אותו בתל אביב והוא בקושי התייחס אלי ובטח שהילדים שלי יותר חשובים מסיפורים כאלה אבל היא שמחה מהסיפור הזה. אני עומדת שם במטבח ואומרת לה שיש לי עוד הרבה סיפורים כאלה ואני קולטת שאיזה 4 שנים אנחנו חברות כולל לידה אחת. מכירות איזה 7-8 שנים בשקט ויש כאן צד שלם שלי שהיא בכלל לא מכירה, אפילו לא קצת.

[נאמנה_לעצמי*]

פתאום, לא יודעת מאיפה, איש אחד שהוא גם חבר חדש (לא זוגי) רוצה להעלות אותי על במה. נתן לי לעשות משהו ואמר שאני מעולה, מצויינת, עולה על כל דימיון.
שנים לא עשיתי שום דבר כזה ואני בכלל מפחדת מקהל ומה פתאום. הוא גם יודע את כל העניין עם הילדים, השעות מחוץ לבית, הקשיים הרגשיים, הוא די יודע על הכל או הרוב ואמר שבכל זאת היה רוצה להסתכן איתי, ניסה לבדוק קטע קטן עם מספר מועמדות ואני מכניסה את כולן בכיס הקטן.
אני כל כך לא יודעת, כל כך לא בטוחה בעצמי מבחינת מאיפה אני אשאב כוחות וזמן להיות בחזרות ולתת מעצמי לאחרים.
מצד שני, אני עוד עלולה לחוות תחיית המתים.

[נאמנה_לעצמי*]

אמא , תודה שכתבת.
התגובות שלכן מעודדות אותי.

מה שאני מבינה זה שלא צריך לחפש רחוק, או בחוץ לארץ את ההתמלאות. גם קרוב יכול להיות טוב.
מצד שני, בגלל שמחפשת קרוב הרבה פעמים מסתפקת בטיול קטן בשכונה, חצי שעה.
אם במקרה עוד לא הבנתן, החמצן שלי , הדלק שלי, זה אנשים.
בטיול קטן בשכונה יש דברים טובים אבל אין את זה. עומק ביחסים.
נכון שאני פוגשת המון הורים עם ילדים קטנים. אפשר גם להשמיץ אותי ולהגיד שאני לא ממש הולכת עם הילדים לבתים שלא בא לי על ההורים, כי אם אני כבר צריכה להיות איתם איפשהו אז שגם אני אהנה מהחברה.

יחד עם זאת נדמה לי שלא מספיק אני נמצאת בחברה המתאימה לי שתספק לי את החמצן הדרוש. סיפרתי לחבר הטלפוני שהלכתי כאן לכמה קורסים אבל היה לי קשה שהיו שם רק נשים פנסיונריות שהיו בנקודה אחרת בחיים ולא היה לי מספיק במשותף איתן, על אף שהקורסים היו ברמה טובה. הוא אמר שבכלל בתור אחת שהתרגלה ללימודים מסוג א', כלומר ת"א וחו"ל, קצת קשה לדרוש מעצמי ללמוד בפריפריה עם מורים שהם אולי לא מספר אחת. כאן דווקא נחלצתי להגן על זה שיש כאן אנשים טובים מאד ברמה טובה מאד רק שלפעמים קשה לי עם קהל הנרשמים, סבתות שאין להם את הדרייב הזה שיש לי, למרות שהן נשים מקסימות וחכמות.

תגידו, לא עדיף שבמקום שאני אתקשקש כאן אני אכתוב את הספר הבא שלי או לפחות לפחות מינימום אשטוף כלים, אקפל כביסה, אטאטא את הבית?

[נאמנה_לעצמי*]

היום היה יום קצת מצחיק.
אם לא הייתי פוחדת להיחשף- היו לי כמה דברים מעניינים היום בעבודה, אני לא אספר כדי שלא תדעו מי אני אבל אני כן יכולה לספר שחלק מהיום היה מביך עד חוסר נוחות, אבל לא בצורה לא טובה או מעיבה, אפילו להיפך, וחלק מהיום היה מצחיק.

אני חושבת שמה שקרה זה שמאז שאני אמא החלטתי שאני צריכה להיות איזה משהו מסויים, לייצג איזו דמות: דמות אימהית שהיא גם אמא משקיעה אבל גם דוגמא אישית מאד מסויימת. כל מעשה שעשיתי התחלתי לבחון בשמונה עיניים ומלבד התמכרות לאינטרנט אפשר לומר שכל דבר שעשיתי היה להגיד לעצמי "מתאים לא מתאים" לא מתוך שיקול דעת אמיתי ונכון אלא מתוך איזו תמונה שיש לי בראש על איך אמא צריכה להתנהג ומה ראוי ולא ראוי ליד הילדים.
זה לא שאף פעם לא חרגתי, ברור גם שמרוב שזה עשה אותי עצבנית להתנהג ככה זה הפך אותי בכמה מקרים גם לאמא שמוציאה קיטור על הילדים, מדברת אליהם לא יפה וכו'.
היום היה לי יום טוב.
חזרתי ממש מאוחר מהעבודה ובגלל שעון החורף אינעל דינו יוצא שביום הזה אני מגיעה בחושך והבן שאל אותי : "אמא למה עבדת עד הלילה" למרות שהגעתי באותה שעה בדיוק כמו לפני שבועיים ביום הזה והם חיכו לי בחוץ בחושך, מזל שהם בילו טוב עם הסבים.
אחר כך היה להם קשה, הקטנה התחילה לבכות, הגדול התחיל להרביץ ולמשוך זמן לפני שינה למרות שהיה מאד עייף.
מאד הבנתי אותם. הפואנטה היא שלמרות שהייתי רצוצה, בגלל שהיה לי יום טוב היתה לי פי מיליון סבלנות אליהם, הייתי נדיבה והשתדלתי להיות נעימה ואפילו ברגעים הקשים שלפעמים יש לי אפס סבלנות אליהם, הייתי יחסית מכילה. אבל כדי להכיל אני באמת צריכה להתמלא, צריכה שיהיה לי קצת צחוק, קצת כיף, קצת הנאה. בעבודה שלי עם אנשים אני עסוקה בעיקר בנתינה, וגם שם נגמר לי המקום להכיל כמו שציינתי.
ימים כמו היום מלאים אותי.

[דף*]

קוראת אותך

[נאמנה_לעצמי*]

לא במקרה היה לי יום טוב אתמול.
הצלחתי בשעה מוקדמת יחסית להביא את הילדים לגן (אח, שעון החורף יצא מבורך הפעם, התעוררו מוקדם) ובמקרה גם לא היה לאף אחד שום קושי להיפרד ומצאתי את עצמי מהר מאד פנויה. קלטתי שיש לי עוד זמן עד שאני צריכה לנסוע לעבודה אז עשיתי אחורה פנה, עיקוף ארוך ו- חזרתי הביתה לשעה וקצת!
הבית נראה כמו אחרי מלחמה בשבועות האחרונים. עבדתי לפי פליי לידי עם טיימר. חצי שעה סידרתי(טוב, לא בדיוק פליי ליידי), העמדתי מכונת כביסה שתליתי בערב, הנעמתי במעט את המרחב שבו אני חיה.
אחר כך עם טיימר לעוד חצי שעה עשיתי לעצמי כיף, השמעתי מוסיקה, שרתי איתה וקצת השתגעתי לי כאן בבית.
אחר כך יכולתי גם בעבודה לתת מעצמי ולהשתגע ולהצחיק אפילו.

יש לי פעמים כאלה שאני מביאה את הילדים לגן ונשאר זמן אז או שאני מקדימה לעבודה או שאני עושה קניות אם צריך או איזה סידור אבל הרבה פעמים זה פשוט בזבוז זמן.
התחלתי אתמול לחשוב על רעיונות של מה לעשות עם הזמן הזה, אולי חלק מהפעמים באמת אגנוב שעה הביתה אבל לפעמים זה לא מספיק זמן.
אחד הדברים שחשבתי זה שאני יכולה לנצל את הזמן הזה להליכה של 30-40 דקות באיזור הגן אם לא יורד גשם ומספיק מוקדם. אמנם לא נעים להגיע לעבודה מזיעה אחרי הליכה, אבל מרוב שלא נעים לי כל מיני דברים שכחתי איך לעשות לעצמי טוב.
אין לי מחשב נישא אחרת אולי הייתי יושבת בבית קפה או גינה ציבורית ועובדת על משהו. אני מניחה גם שיהיו בקרים שתהיה לי עבודה, ניירת ש"לוקחים הביתה" מה שכן חלק ניכר מהניירת הזו שאני אמורה לעשות מחוץ לשעות העבודה מגיעה אלי בימים אלה ישירות לאימייל, ככה ששוב יהיה קשה לנצל את השעה הזו לצרכי עבודה דווקא. אולי יותר לתכנון קדימה של דברים בעבודה, אבל נראה לי יותר נכון שאם יש לי חצי שעה כזו אני אנצל אותה לצרכי אז אם יש לקוראות כאן רעיון אני אשמח.

מה שהיה משמח אותי זה לנצל איזה בוקר אחד כזה בשבועים-שלושה לפגישה עם חברה בבית קפה או מחוצה לו בפארק אבל אין לי כל כך עם מי, נראה לי שבכל זאת אני אנסה ליצור את זה איכשהו, בצורה זו או אחרת. אם כי- מי תרצה להיפגש בשמונה וחצי בבוקר? שעה שאנשים סבירים פותחים עין ימין בקושי, שלא לדבר על בתי הקפה שלא פותחים לפני 9 או 10 ושאני לא בטוחה שאני כל כך רוצה לשבת בהם, כי זו עוד הוצאה של כסף ולשתות משהו פחות טעים ממה שיש לי בבית.

הנה עוד פעם אני נכנסת ללופ הזה.
הולכת לכוון טיימר. המוסיקה כבר מזמן ברקע ועכשיו אני הולכת להפוך את הבית שלי לארמון שאני המלכה בו, כמה שאספיק בחצי שעה. אחר כך אעשה משהו למעני, עוד לא ברור לי מה.

[בן_עמי*]

[נאמנה_לעצמי*]

בזמן האחרון שמתי לב שיש אנשים שאחרי שהם באים אלי הביתה בפעם הראשונה אני חושבת פעמיים אם אני רוצה שיבואו פעם נוספת.
מה שאני אומרת לא תקף לגבי חברים ותיקים ולגבי אנשים שיש ביננו הבנה מוסכמת על אופי הביקור.
בזמן האחרון קרה לי פעמיים שאנשים באים אלי עם ילדים אחרי הצהריים, בפעם הראשונה שהם באים אלי הביתה ואני מניחה שהם באים ככה לשעתיים-שלוש מקסימום ופתאום אני מגלה שהביקור מתארך לתוך ארוחת ערב שלא התכוננתי אליה, לתוך בלגן במטבח שיקח לי 3 ימים לאסוף והכי גרוע- ישבש את שעות השינה של הילדים שלי ואת שעות השפיות שלי. הערב במקרה גם תכננתי לעבוד עם האימיילים וכשהערב נגמר והתפניתי למחשב היה כל כך מאוחר והייתי כל כך עצבנית שכבר לא הייתי מסוגלת.

אני די קנאית לסדר הזה ולזמן הזה. קרה לי פעמיים שפשוט גיליתי שהם הביאו איתם מברשת שיניים, צחצחו, הלבישו את הילדים בפיג'מות ותכננו לנסוע ככה שהילדים כבר ירדמו באוטו.
איפה אני בכל זה?
אני לא עושה את זה עם הילדים שלי, מלבד חגים ואירועים מיוחדים או חברים מסויימים שזה מה שמסוכם ביננו מראש , אבל בפעם הראשונה שאני באה למישהו שגר רבע שעה נסיעה ממני? דחיל ראבאק.
אני יודעת שיש אנשים ששעות השינה של הילדים שלהם לא ממש עקרוניות להם.
אותי זה מטריף כי זה זמן שלי לבד עם עצמי שנגזל כאן וגם כי אצלי הילדים לא נרדמים בקלות, זה לא שבשניה שהדלת נסגרת הילדים נרדמים, זה בדרך כלל יקח לפחות עוד שעה של טקס במקרה הטוב ואני כבר עצבנית מערב עמוס אורחים ככה שאני לא נשארת עם הרבה סבלנות לילדים.
לא קרה לי שאשאר לארוחה בלי שיזמינו אותי ויציעו שנישאר, כשאני מראה כוונות ללכת ומתחילה לאסוף.
אנשים מרגישים אצלי נוח ונעים וזה כיף, אני אוהבת אורחים אבל לדעתי אנשים כאלה לא רק שלא חושבים עלי ועל הילדים שלי, אלא גם חצי מתעללים בילדים שלהם. אני לפחות ראיתי בפעמים שזה קרה ילדים שמתים מתים לישון וכבר לא יודעים מה קורה איתם והורים שעוד מציעים להם עוד סיפור ונשארים עוד קצת ועוד מעט כי- לא יודעת למה בעצם.

אבל הפואנטה כאן זו אני. גם אם זה אנשים שנעימים לי ומוצאים חן בעייני קשה לי אחר כך להיות סבלנית לילדים שלי. גם לא איכפת לי אם אנשים הולכים רבע שעה אחרי הארוחה אבל הם נשארים ונשארים ונשארים.
זה דורש ממני אנרגיות שאין לי.
אז מה? לסכם מראש עם מבקרים חדשים לכמה זמן הם באים?

[נאמנה_לעצמי*]

והכי גרוע- יש לי חברים חדשים שאני מאד אוהבת שאני מתמרנת את הפגישות איתם ככה שיצא שלא נהיה אצלי יותר מדי זמן, ככה שלא ייפלו עלי. בפעם האחרונה שאני איכשהו בלי להתכוון נפלתי עליהם בשעת לילה מאוחרת בשל איזו תקלה בתוניות, יצא שגם הבאתי איתי סיר לארוחת ערב שהספיק לכולם, כמובן שלא היה להם שום דבר לשים על השולחן חוץ ממעט אוכל שהם הכינו לפעוט הבית והספיק רק לו בלבד.

אם כבר מדברים על החברים האלה אז אני אספר שאני מקבלת טלפונים גוזלי אנרגיה מכיוונם. המון פעמים שחשבתי שהם מתקשרים לקבוע או לשאול משהו גיליתי שיש איזה רצון בצד השני לקטר לי, לספר לי, להתבחבש. התחלתי לסנן שיחות רק למתי שמתאים לי כי גם אם יש פואנטה לשיחה היא מגיעה אחרי חצי שעה. בדרך כלל אני עונה לאנשים, גם אם אני בעבודה למעט רגעים שזה לא מתאים, אבל כשקלטתי שהצד השני לא שומע איפה אני בכלל משום בחינה התחלתי לא לענות בזמנים מסויימים ומקסימום לחזור אחר כך.
אלה אנשים מקסימים שאני באמת מאד רוצה להיות חברה שלהם ממיליון סיבות אבל בעיקר כי אני פשוט רוצה. מצד שני, נדמה לי שאני אתחיל עם להגיד שאני מבקשת שיחות טלפון כשרוצים לשאול אותי משהו ולגשת לעניין. ואז, אם יש לי זמן אז תפאדאל.
בכל מקרה איתם זה יותר קל, הם גם גרים יותר רחוק ככה שאני פחות מתרעמת על עניין ההישארות לשעות, אם כי הביקור הראשון אצלי זה היה קצת מוגזם, הכרנו ממש מעט זמן.
השניים- זה הולך להיות קשר קבוע. קשר שנוצר דרך הילדים ואין יותר מדי דרכים להתחמק ממנו אבל נדמה לי שהייתי מעדיפה כרגע לצנן התלהבות.
זה שיש לאנשים תפיסות הורות שונות זה סבבה, אבל זה לא צריך להשתלט לי על הסבלנות לילדים שלי ולבוא על חשבונם.

הרבה אנשים רוצים איתנו קשר, כנראה.
אני מוצאת את עצמי נסחפת ולא תמיד פועלת לטובתי וטובת ילדיי בהקשר הזה. קשה.

אגב חוסר התחשבות בילדים- הילדים גם ככה בגן עד הצהריים. זה בסדר להיפגש עם ילדים נוספים אחר הצהריים, אבל לא מגיע להם קצת זמן אינטימיות במשפחה או סתם זמן רגוע לעצמם? לא שהילדים שלי מעוניינים בשקט או בזמן רגוע, אבל אני בהחלט מעוניינת בזה עבורם.

[נאמנה_לעצמי*]

וזה שניקיתי ושטפתי את הבית היום- פארש, הספיק לא רק להתבלגן אלא גם להתלכלך.
ואני באמת לא חולת ניקיון.
טוב, לפחות יש לנו את יום כיפור ומקווה שיהיה לנו הרבה שקט.

[אורית*]

אולי לנסות לומר - יואו, אני חייבת להשכיב אותם, הם כבר הפוכים לגמרי (הילדים)...., או משהו בסגנון. בעיקר לזכור שאת מחוייבת קודם לעצמך, לילדים שלך, לשלווה שלכם, לסדר היום ששומר עליכם....
(ברור לי שקל לומר)... אני איתך.

[אורית*]

מה שכתבת כ"כ הזכיר לי חברים שלנו.... לא כ"כ נעים לומר, אבל כמעט תמיד כשאנחנו באים אליהם(והם יודעים מראש, ויודעים שנאכל יחד), כמעט תמיד האוכל לא מספיק או שהוא ממש "בול", שברור שהיו אוכלים עוד אם רק היה... עוד רעיון ( אולי פחות רלוונטי עם שעיון החורף) - להציע להיפגש במקום אחר, גן שעשועים, פארק או דשא גדול... ואז כל אחד הולך כשמתאים לו. בטח את מכירה ת'טריקים האלה. שיהיה יום כיפור טוב ושקט.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

קוראת אותך

[דף*]

אם אלו חברים אז אני הייתי אומרת בצורה גלויה ועדינה שחשוב לך ולילדים שלךלשמור על סדר היום וטקס ההשכבה והוא מתחיל בשעה X אז הם מוזמנים להישאר עד אז. נראה לי פייר לומר להם וזה גם יעזור לשמור על החברות לאורך זמן, במידה ואת מעוניינת, בגלל שתהיי פחות מתוסכלת שהם לא מבינים את זה לבד.
בקשר לשיחות הארוכות (קיטורים, פיטפוטים) אני בדרך כלל כשעסוקה עונה רק לבעלי או/ו להורים שלי ולכל השאר נותנת להשאיר הודעה במשיבון. סביר להניח שאם הם רוצים משהו פרקטי אז ישאירו הודעה ואם רוצים סתם לפטפט אז או שיאמרו או שלא ישאירו הודעה ואז אני חוזרת כשמתאים לי.
מצד שני חייבת לומר שיש משהו בגישה התכליתית הזו (שגם אני לוקה בה) שהוא מעט חסר סבלנות כלפי אחרים וגם משדר לחץ מסוים, כאילו כל הזמן צריך להיות יעילים ואין זמן סתם להתרגע בשיחה עם חברה. אולי זה מתאים לי ולא לך. תחשבי על זה.
והמרגיעון אומר- גישתך לעולם, היא הביטוי המדויק לגישתך אל עצמך. חומר למחשבה.

[נאמנה_לעצמי*]

אם אלו חברים אז אני הייתי אומרת בצורה גלויה ועדינה שחשוב לך ולילדים שלךלשמור על סדר היום
זהו, שמה שנראה לי מוגזם זו העובדה שאלה אנשים שמגיעים אלי הביתה בפעם הראשונה. לפעם הבאה אני אחשוב איך לפתור את זה, כנראה להגיד מראש.

חייבת לומר שיש משהו בגישה התכליתית הזו (שגם אני לוקה בה) שהוא מעט חסר סבלנות כלפי אחרים וגם משדר לחץ מסוים, כאילו כל הזמן צריך להיות יעילים ואין זמן סתם להתרגע בשיחה עם חברה
זה נכון מאד.
עם זאת: כל השיחות שהם מתקשרים אלי הן בשעות היום, שעות עם הילדים וכו'. אם וכאשר הם מתקשרים בערב כשהילדים ישנים אני דווקא מאד שמחה לשוחח ארוכות. שנית, אלה אנשים שאני רואה לא כל כך מעט והרבה פעמים התחושה היא ש: "נעביר איתה זמן בנהיגה, או בפקק" ולא באמת צורך של שיחה, אלא כדי לסתום איזה חור. כאמור כשמתפנים לדבר איתי בערב כשאני פנויה, אני מאד שמחה בדרך כלל, אלא אם כן יש איזה משהו שאני חייבת להספיק בדחיפות מה שלא קורה כי בערב אני גמורה וגם אם הכיור מלא כלים הוא יחכה גם יומיים מבחינתי.

תודה על התגובות
ובאיחור קל- שתהיה לכולם שנה טובה.

[נאמנה_לעצמי*]

מה שהבנתי זה שבעוד הם באים אלי אני שמה את החיים על הולד ולא זזה יותר עד שהם ילכו.
הם לעומת זה ממשיכים בחיים שלהם ולא משנה אם זה אצלי או אצלם או בכל מקום אחר.

אני לעומת זה, אם יש אנשים לא עושה כלום עד שהם הולכים. תכל'ס אני יכולה בשעה מסויימת להחליט שמכינה ארוחת ערב ופשוט להכין כמות לפי מי שנמצא.
העניין הוא שאחד הדברים שקשים לי הוא הספונטניות. זה משהו שקשה לי בהורות ולא בהכרח קשה לי בכלל בחיים, היה קודם אבל מאז שאני אמא זה התעצם עשרת מונים.
היום בצהריים אמא שלי שאלה אם אני יכולה להכין משהו מסויים לארוחת ערב אצלם. העניין הוא שכדי להכין אני צריכה שיהיה לי אורז מלא ואני צריכה לנסוע לבית טבע כדי לקנות במיוחד וכו' וכו'. הכל פחות ספונטני כשלא גרים במרכז עיר סואנת. וגם, נהייתי כזו- כבדה, עייפה, לא ממש טובה בשליפות מהמותן.

ביום כיפור עזרו לי הרבה. העסיקו את הילדים, שיחקו איתם. גם בני המשפחה שהיינו אצלם וגם בחצר של בית הכנסת, פעם ראשונה מזה שנים שהצלחתי להתפלל נעילה כמעט שלמה כמעט בלי הפרעות.

היום, לעומת זה, הלכתי לסרט, ליומית.
בדרך כלל אם אני הולכת לסרטים זה לבד, שזה הרבה פחות כיף. יצא שהיתה לי חברה נעימה, היה מי שיהיה עם הילדים. הלכתי עם אחי ואישתו שבכלל התכוונו ללכת שניהם והצעתי את עצמי בתור מצטרפת כששמעתי שהם הולכים. נדמה לי שמאז שאני מזמינה דברים אני מקבלת הזדמנויות ליצור לי חיים משלי על מגש של כסף.

הצד השני של זה הוא מה קורה כשאני נמצאת עם הילדים, עם האנשים, עם האורחים. שם אני לא לוקחת את המרחב שלי, שם אני שוכחת לנשום, שוכחת להמשיך בשביל שלי, בשבילי.
לפחות, מה שקורה עכשיו הוא שאני שמה לב לזה ולוקחת לי קצת יותר זמן לעצמי כדי לא לרעוד מעצבים ולהתפרץ מכעס נוראי כל שניה ורבע, לפחות אני מנסה למלא את הכד שלי במים חיים וזכים כדי שלא אהיה אדמה חרבה לגמרי.
בכל מקרה היום ואתמול התפרצתי על אנשים בלי פרופורציות בכלל. באיזשהו שלב הבנתי שזה PMS ובכל זאת זה לא שווה את זה, גם הילדים לא צריכים לסבול בגלל שהאורחים השתקעו בלי כוונות ללכת והאורחים לא אשמים שנתתי להם הרגשה שהכל בסדר ושהם יכולים להישאר יומיים.

נכון, יש לי הרבה צורך במרחב, בזמן שלי, בלחוד. מצד שני אני מתחילה לראות איך גם כשאני יחד אולי אפשר ללמוד להיות יותר בשלום עם מה שיש. אחרת אני יכולה לוותר על יחסים עם העולם, לשלוח את הילדים לפנימיה יוקרתית באנגליה (זו של הנסיך מווילס) ולהימנע מאינטימיות לשארית חיי, אממה- לא בטוח שאני רוצה.

[נאמנה_לעצמי*]

ערכתי טיפה את הפוסט הקודם משתי סיבות.
האחת, שאני קצת פאראנואידית ולא רוצה שאנשים יזהו את עצמם בטעות אצלי בבלוג ולעולם אין לדעת מי קורא כאן.
השניה היא שראיתי שעסקתי בהשוואות ביני לבינם ואם הם הזמינו אז למה אני לא יכולה להיות ספונטנית ולהזמין ואם אני מרשה לעצמי להענות להזמנה איך אני מרשה לעצמי להרגיש כמו שאני מרגישה בהקשר של אירוח.
בחיים אני עסוקה הרבה בהשוואות, ביני לבין העולם, בין הילדים. האמת היא שזה בכלל לא רלוונטי, הם יכולים להזמין אותי לשבועיים בפעם הראשונה שהם רואים אותי ואני יכולה להיות מסוגלת להזמין לשעתיים בלבד או בכלל לא כי זה המקום שבו אני נמצאת עכשיו. לפעמים אני מנסה לנחם אותי בפעמים בחיים שהייתי מאד נדיבה או מאד ספונטנית עם אנשים אחרים, אבל מה שהיה אז היה אז ועכשיו אני לא מסוגלת לזה. לא תמיד יש לי ממה לתת, אני בהחלט חיה על רזרוות מכל בחינה אפשרית. אפרופו רזרוות, עוד לא בדקתי מה המצב שלי בבורסה, מדחיקה.

יש משהו שלא קשור בכלל לילדים והוא שאחרי שהייתי סופר מארחת ללא גבולות עברתי תקופה של כמה שנים שבקושי יכולתי להכניס אנשים הביתה. אז ברור שבאו להגיד מזל טוב אחרי הלידות, אבל בגדול לא יכולתי להזמין וגם כשכבר הזמנתי זה היה כל כך לא מזמין שלא באו.
עכשיו זה קצת אחרת והבנתי שאי אפשר ככה עם הילדים, צריך שיבואו אלינו חברים מדי פעם, וזה אפילו מקל עלי כי אחרת אנחנו צריכים להיות אלה שהולכים או נוסעים וזה יותר מעייף. גם הבנתי שאני רוצה יבואו אז לקח זמן והתחילו לבוא.
איכשהו אני מגלה שעדיין מאד קשה לי עם זה, מורכב לי. כיף לי שבאים אבל יש לי צורך מאד גדול שיכבדו את הגבולות שלי ושלא יישארו יותר מדי אלא אם כן הענין סוכם מראש.
קצת קשה לי להסביר על מה ולמה זה היה, זה ארוך ארוך ולא לגמרי בטוח שאני מבינה בעצמי עד הסוף אבל ככה זה.
וכן, יש לי חברים שבאים ויש אנשים שבאים ויש כאן אנשים באתר שירימו גבה אם יגידו להם שזו אני אבל זה נמצא שם ברקע, הקושי הזה שלי. הצורך בשקט, הצורך בפרטיות, הצורך בתכנון ובלא לאבד שליטה על מה שקורה.

[נאמנה_לעצמי*]

חלק מחוסר התפקוד שלי נובע לא רק מזה שהילדים קטנים וזקוקים לטיפול ותשומת לב, שזה כמובן, אלא מהיחסים שלי איתם.
אני מסתכלת אחורה על חלק מהמשפחה שלי, בעיקר צד אחד, ואני רואה אחורה דורות שככה. אני רואה אחיינים על ריטלין וכאלה שעוד לא אבל יהיו, בני דודים כאלה שהיו על סמים ונשרו מבית ספר (לא שבית ספר זה כזה גליק גדול בעייני, ובכל זאת בהקשר הזה אני מדברת על אנשים שהלכו לאיבוד, מכירה גם כאלה אפילו במשפחה שזה היה להם מעולה לעזוב) ואני מסתכלת על הילדים שלי.
אני מנסה לתפקד, להמשיך בחיי. יש ילדים במשפחה שלי שעברו בין אבא לאמא, בין סבא לסבתא בין סבתא מצד אחד לסבתא מצד שניככה שלא ידעו איפה הם מתעוררים בבוקר. נשבעתי שאצלי זה לא יהיה ככה ונאחזתי בשיניים כדי לתת להם יציבות. לא שהם לא נשארים לפעמים אצל סבים, אבל הם יודעים בצורה מאד ברורה איפה הבית ומי נמצא שם בשבילם. חשבתי שזה יעזור לי מולם אבל אני נופלת לאותם בורות.
לפני שבועיים בערך אחרי שהתחיל המשבר הזה או אולי רגע לפני שהתחלתי לנשום בחזרה התפרקתי לפני מישהי כמעט זרה וסיפרתי לה על מה שהולך אצלי בבית והיא אמרה שאי אפשר לתפקד ככה, שעוד כמה שנים הילדים יטביעו אותי באמבטיה או משהו.
דרך אגב זה השתפר מאז, לא אולטימטיבי אבל אנחנו בדרך.

העניין הוא שהרבה מהזמן אני מאשימה את הגנים המשפחתיים בהתנהגות שלהם כלפי אבל ככל שאני מנסה להיות כנה עם עצמי אני מבינה שנכון, יש להם גם טמפרמנט ואופי משלהם אבל יש משהו בדרך ההתנהלות שלי מולם מתכתחילה שהביאה אותי למקומות האלה. משהו באי בהירות, בויתורים "כי הם קטנים" בחיבוק נחמה גם כשבא לי לחנוק ילד שממש לא מגיע לו חיבוק נחמה כי הוא התנהג מגעיל והוא צריך לדעת את זה, בזה שאני לא כנה איתם הרבה פעמים וגם מעדיפה להעביר דברים הלאה מאשר לפצוח במה שאני יודעת שיהיה סצינה ארוכה שבה היחידה שתצא מותשת תהיה אני.
דווקא קראתי ספרים והלכתי לסדנאות הורים וגם שאבתי הרבה ידע מאתרים באינטרנט כולל האתר המבורך הזה.
העניין הוא, כמו שאמרתי, ששכתי את עצמי.
מי אני, לאן אני הולכת, מה אני רוצה, לאן אני מכוונת.
לקחתי חופש מפגישות הבוקר. היתה אמורה להיות לי פגישה ארוכה אבל רחוקה ואני מותשת מותשת, לא רק מבוקר קשה עם ילים צורחים אלא גם ממחזור חזק שקורא לי לנוח.
אני חושבת שאנצל את הבוקר לטלפונים בנושא לימודים.
ממחר הגנים שלהם סגורים איזה שבוע וחצי, שוב לא תהיה לי דקה לעצמי.
אני חושבת, אם יהיה ממש קשה, אני אקרא לבייביסיטר, לא שיכולה להרשות לעצמי, אבל מצד שני גם לא יכולה שלא.


לפני כמה ימים קבענו עם הורים של ילד נוסף שיבואו אלינו היום. זה ילד שלא היה אצלנו כבר שנה, פשוט לא יצא, ומאד ביקש לבוא. כשהיה את הסיפור הקודם עם הילדים שלבשו אצלנו פיג'מה צחקתי שעם אלה זה לא יקרה. לו רק בגלל שאחד ההורים אירופאי עם נימוסים אחרים קצת. אתמול בערב טלפון. רוצים להזיז את הביקור ליום שאנחנו לא נהיה כאן, אמרתי כמובן שאי אפשר. אמרו שמכיון שיוצא שמגיעים כל כך מאוחר, אולי זה בסדר שגם יאכלו אצלנו ארוחת ערב, משהו קטן, רק לחם וגבינות או משהו כזה...
הצחיק אותי לגמרי. קודם כל השעה מזמינה את זה, ההורה שמביא אותו עובד עד מאוחר ולכן יגיעו מאוחר יחסית. שנית אנחנו גרים בפריפריה ואלינו זו תמיד נסיעה קצת יותר מאשר לאחרים, ישוב מרוחק יחסית. אבל שמתי לב שזה הצחיק אותי הפעם כי זה התרחש בצורה שהיה לי הרבה יותר קל לעכל את זה. לא שהיה לי קל להגיד להם "כן" כבר סיפרתי כמה קשה לי להכניס אנשים הביתה ובכלל זה אוכל, אבל כל הגישה היתה לי יותר קלה לעיכול.
הרבה פעמים אני חושבת שהייתי צריכה להיוולד במקום אחר, אירופה.
גם לא אוהבת שמזמינים את הילדים שלי פתאום לאכול בלי שמתוכנן, הגנים היקים עברו אלי בתורשה וקשה לי לזוז מהתכנון.
החיים לעומת זה, זה מה שקורה בזמן שמתכננים תכנונים. אולי הגיע הזמן שאני אתרגל שנולדתי כאן ולא במקום אחר.
הרבה רעש אצלי בראש.
מנסה להיות קצת פחות אימפולסיבית, בעיקר עם הילדים, לתת להם יותר מרחב מחיה. לקחת לעצמי מרחב מחיה.
אתמול אגב, הם היו עסוקים כל היום, לא ראיתי אותם ולא שמעתי מהם, כמעט (אי אפשר בלי איזה סצינה יומית לרפואה). זה לא קורה הרבה , אבל זה קורה.

[בן_עמי*]

בס"ד

אני יכולה להיכנס לתיאורים של מה הלך כאן בבית בזמן האחרון כי זה מה שקורה כשאמא מתה (רגשית) ויהיו כאלה באתר שירוצו להגיד שצריך להוציא את הילדים מחזקתי.
טוב, את יודעת שלא רק החברה מהאתר קוראים את באופן..
קוראים אותו גם קבסים, עוסי"ם, ושאר חברים.

"הוא שכח הוא שכח, מאין בא ולאן הלך".

אני כבר כמה שנים באתר הזה קוראת ומשתאה. רואה נשים ממשיכות לחיות, מצליחות לתפקד, ממשיכות לתת מקום לעצמן, ללמוד, לתת לעצמן כדי שיוכלו לתת
כן, אבל יש המון דפים, (כניסה מ"מפתח נושאים) שמדברים על העומס, הקשיים, הנפילות, וגם מי שבמצב של לילמוד,
להשקיע בעצמן וכו , היו לפעמים גם הן בתקופות שונות אחרת.
אולי זה רק רושם חיצוני ואולי יש עוד כמוני על פי מ"ס הדפים בנושא יש, ולא מאט..
שעתיים אחרי שעשינו משהו אחר הם נזכרים שאמרתי שנלך לאנשהו, בינתיים זה נהיה לא רלוונטי, צרחות בכי וכעס.
אני למדתי לא להבתיח מקסימום להגיד שאים הם יתארגנו מהר, אולי נספיק להגיע ל...
זה לא עוזר כשיש לך ילדים שעד שהם זזים זה לוקח שעה כל פעם, ככה אי אפשר להספיק שום דבר
אבל אים לוקחים בחשבון מראש - שלארגן אותם יקח 3 שעות:-P , אז גם תספיקי, ועוד תישאר לך שעה אחת ספייר..
_מה שהבנתי זה שבעוד הם באים אלי אני שמה את החיים על הולד ולא זזה יותר עד שהם ילכו.
הם לעומת זה ממשיכים בחיים שלהם ולא משנה אם זה אצלי או אצלם או בכל מקום אחר.
אני לעומת זה, אם יש אנשים לא עושה כלום עד שהם הולכים._
טוב,אז מה הפלא שהם לא הולכים? רוצה שילכו?
תפעילי מכונת כביסה, תשתפי כלים, תתחילי לעשות את כל עבודות הבית, ואים זה לא עוזר- תבקשי מהם לעזור..
או שתגידי שאים הן כבר כאן, אז בטח לא איכפת להם להישאר חצי שעה עים הילדים שלך גם, כי את הולכת קצת לטייל לבד,כדי להתרענן....
לפני שבועיים בערך אחרי שהתחיל המשבר הזה או אולי רגע לפני שהתחלתי לנשום בחזרה התפרקתי לפני מישהי כמעט זרה וסיפרתי לה על מה שהולך אצלי בבית והיא אמרה שאי אפשר לתפקד ככה, שעוד כמה שנים הילדים יטביעו אותי באמבטיה או משהו.
זהו, עכשיו יש לך תירוץ טוב להוסיף לקורסים גם קורס בשחיה..

[נאמנה_לעצמי*]

קוראים אותו גם קבסים, עוסי"ם, ושאר חברים.
אז זהו שהעו"סים לפחות לא חושבים ש נר בטוסיק זה התעללות (ולא שאני בעד נרות בטוסיק, אבל זה זילות של המונח התעללות).
ולא שאני בעד כפיה וכן אני בעד כבוד לילדים, אבל לא קב"סים המציאו את חינוך ללא גבולות
ושוב, אני מכבדת מאד את אנשי באופן, רק שלי זה לא מתאים ולקח לי זמן לגלות את זה שאפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים ומה שעובד אצל אחרים לא בהכרח עובד אצלי . ובקשר לקב"סים, נהפוך הוא, אני דווקא שולחת לגן וכמה שיותר גם עושים אצלי מקלחת כל ערב ויש ארוחות די מסודרות.
אני יודעת לשחות מצויין, כשפעם החזיקו לי בכוח את הראש מתחת למים, בבריכה בעומק של 30 ס"מ שבני 3 עומדים בה בקלות (ולא הייתי ילדה קטנה), זה לא עזר לי.

[נאמנה_לעצמי*]

הערב היה אצלנו הילד הזה והיה מאד נחמד.
כשהם עמדו ללכת הוא בכה בכי קשה וכואב, היה לו קשה להיפרד.
הרבה זמן הוא לא התראה עם הבן שלי כי שניהם התחילו גן חדש, גן אחר ועכשיו הוא מבין שזו פרידה שלא עד מחר בבוקר. להם ולי היה נחמד.
ברור שבן עמי צודקת שאני צריכה לשטוף כלים וכו' גם כשאנשים נמצאים כאן, אבל המקסימום שאני עושה זה להכין אוכל לילדים או אם זה בשעות ביניים אז לחתוך להם פירות ודברים מסוג זה. זה גם סביר לגמרי לשטוף כלים אחרי ארוחת ערב, אבל היו הרגשתי קצת חלשה כל היום ככה שלעמוד ליד הכיור היה גדול עלי בערב.

בכל מקרה התקשרתי קצת לבדוק על לימודים.
בינתיים שום דבר לא זז בעולם אבל דיברתי ועשיתי עם זה משהו כולל להגיד למי שמעביר קורס ערב שהייתי שמחה אם יהיה קורס כזה בבוקר. האמת היא שזה לא מדוייק כי לא כל הבקרים פנויים לי, אני אשת קריירה אחרי הכל, עם זאת יש לי איזה בוקר וחצי פנוי כרגע.
מחר נכין קישוטים לסוכה, הבטחנו להורים שלי להביא משהו לאכול בערב ואולי נספיק גם לערוך קצת קניות. הסתבר לי באיחור שהשוק סגור מחר (למה? כי ערב חג. נכון הגיוני?) אז נלך לאיזה קונגלומט (יעני תאגיד ענק) ונוציא בו את התלושים שקיבלנו לראש השנה. 'צטערת, נגמר הכסף לאורגני.

[נאמנה_לעצמי*]

אחרי שהצצתי בדף החדש על פאנג שואי באתר, הסתבר לי מה שהיה ברור מזמן, שיש לפחות תמונה אחת שאני חייבת להוציא מהבית.
התמונה הזו שסיפרתי עליה למעלה, עם ההקדשה מהצייר המפורסם. תלויה לי באמצע הסלון ויש אגדה שמספרת שהוא צייר אותה בעקבות טרגדיה מסויימת שקרתה במשפחה שלו. בזמנו כשנתן לי את הרפרודוקציה סיפר לי שהמקור תלוי אצלו בסלון (אף פעם לא יצא לי להיות אצלו בבית, רק בסטודיו. פעם הזמין אליו הביתה אבל לא הסתייע). הציור לא שמח, יש בו משהו אפלולי וקודר.
מצד הפאנג שואי ברור שצריך להוציא אותה. מצד שני: צייר מפורסם, הקדשה אישית, מסגרת יקרה שמייפה את התמונה עוד יותר, כאילו מתכתבת עם התמונה. איך מוציאים כזה דבר מהבית?
ובכלל: ציורים לא אופטימיים צריכים להיות רק במוזיאון?
וסרטים שיש להם סוף עצוב? ומה עם לקרוא ספרים טובים אבל מבאסים כמו "רודף העפיפונים"? גם לזה הפאנג שואי מתייחס?
אז בעצם אני אמורה להקיף את עצמי כל היום באופטימיות כדי שהחיים שלי יעבדו?

אני מתחברת לרעיונות של פאנג שואי, אבל מכירה אנשים שהכל אצלם מבולגן בבית והחיים שלהם עובדים לא רע בכלל ואחרים שהבית שלהם נעים ומסודר והחיים שלהם אללה יוסתור ולהקתו.

[נאמנה_לעצמי*]

כמה קשה לכוון שוב את הפוקוס אל עצמי וכמה קשה להפסיק כל הזמן עם לראות את הדברים רק דרך הילדים.
בחול המועד ניסע קצת, נהיה מחוץ לבית אצל קרובים, לי תהיה חברת מבוגרים ולהם תהיה חברת ילדים נוספים.

[נאמנה_לעצמי*]

יש ימים שאני שואלת את עצמי אם אני ראויה להיות אמא.
יש ימים שאני שואלת את נפשי למות, או לפחות שמישהו יקח אותם מפה ורצוי לתמיד.
אני מנסה לשקם את הסמכות ההורית שלי מולם אבל זה לא פשוט.
נדמה לי שהיום עשיתי באיזה אופן את ההיפך: הטלתי עוד עול על הכתפיים הצעירות שלהם.
אני נוהגת בילדותיות אבל פשוט כבר לא יכולה אחרת.
ערב חג.
הם מתנהגים למופת בחגים אצל המשפחה שלי, הם מתנהגים למופת בגן באחוזים גבוהים מהזמן (ברור שיש קטעים פה ושם, אבל לא דברים חריגים). רק בבית הם מוציאים הכל עלי. יש דברים שהם ענין של אופי , שהם עושים גם מול גננות, סבים, דודים וכו', אבל גם הדברים הפחות נעימים יותר קלים שם. לאחרים במשפחה גם הרבה יותר קל לוותר מאשר לעמוד מולם, כי הם לא ישלמו את המחיר.
אני. אני משלמת את המחיר.
ערב חג והרגשתי לא טוב היום.
כל הסצינות קורות בערבי חגים ובכלל בימים של התרגשות אבל לי כבר אין טיפת יכולת להכיל את זה, הדלי מלא עד אפס מקום. לא אשמתי שאין גן היום , אל תוציאו את זה עלי. כל יציאה מהשגרה מטמטמת להם את השכל אבל אני כבר לא יכולה עם זה אפילו קצת.
בבוקר היתה סצינה אחת. העניין הוא עם הבת שאם אני עומדת מולה, אז מקטע קטנטן זה הופך לסצינה של שעה. לא מוכנה לשמוע לא, לא מוכנה שאני אגיד לה משהו, כל היום מנסה לנהל אותי.
דווקא בגלל שעכשיו אני כבר לא מוכנה יותר שלא לעמוד מולה, יש הרבה יותר בלגן בבית. הבן מתגייס אליה ומתחיל גם, בית משוגעים.
אחרי הצהריים הבן היה אצל השכנים, שכבתי מעט ניסיתי לנוח והיא באה והתחילה לנג'ס שאקום וכשלא עשיתי את זה נתנה לי מכה בפרצוף. לא חזקה אבל מעצבנת. התחילה סצינה לא נגמרת שבמהלכה אמרתי שלא אבוא איתם לערב חג לסוכה אצל הסבים. נכון, להעמיס עליהם, נכון אני המבוגרת אבל לא יכולתי יותר. האמת? נמאס לי שהכל נפלא עם אנשים והם כאלה פוצי מוצי. בעיקר הבת, הוא דווקא עושה פאדיחות לפעמים בארוחות רבות משתתפות אבל איכשהו זה עדיף בעיני על מה שהיא עושה שזה מלאך בחוץ שטן בבית. התחילה סאגה של התחננות שאבוא איתם. אחרי הבטחות שהיא לא מרביצה לי יותר ושיהיה נעים לא רק במסיבות אלא גם בבית, הלכנו. הבאתי כמה תבשילים שהכנתי. איך שהגענו אחרי כמה דקות היא עלי מחבקת אותי נוגעת לי במקום מציק שאני לא מרשה (פעם היא עשתה לי שם פצע מרוב מישושים ומאז אני מאד רגישה שם), אני מזיזה לה את היד, היא מרביצה. קמתי ועליתי על האוטו. ילדותי אבל לא מתחשק לי להיות בערב חג כאילו הכל בסדר, כי לא הכל בסדר אצלי בבית ואני לא מוכנה להמשיך לחייך לכולם כאילו כלום.
הם בסדר. היא בכתה, הבן היה עסוק בלנסות לשכנע אותי שהיא תתנהג יפה ובלדאוג לה. אני יודעת שהם בידיים טובות ואף פעם אף פעם לא נטשתי אותם ככה אבל אני בהחלט חושבת על לקחת מזוודה ולנסוע לכמה ימים.
מצד שני, זה לא ממש יעזור. זה איתם אני לא מסוגלת לחיות. יש לי פה ושם זמן לבד עם עצמי, הבעיה היא לא הזמן עם עצמי אלא מה קורה בזמן המשותף שלנו.
אין לי מקום להכיל יותר, פשוט אין, נגמר.

בן עמי מאיימת עם אנשים שקוראים כאן ויכולים לעשות מעשים ואני אומרת: אני כזו שאף שכן לא יתלונן עליה, אף גננת, אני מתפקדת עובדת, מכניסה כסף, יש משפחה מורחבת תומכת ומצב כלכלי סביר יחסית, ילדים מטופלים לבושים אכולים. מצד שני, לפעמים הייתי רוצה שאיזו רווחה תיקח אותם לכמה זמן שיהיה לי קצת שקט. קשה לי ברמות בלתי סבירות.
וכן, אני יודעת שלא יהיה לי שקט ושזו רק אשליה ושאי אפשר להתפטר מהמשרה הזו אף פעם, זה בלתי הפיך, אבל יש רגעים שפשוט אין לי כוח לכלום. אני לא חושבת שלבקש לשכב על הספה בשקט 3 דקות כשאת מרגישה לא טוב זה מוגזם כשהילד הכי קטן בבית בן 3.5. נמאס לי לגונן עליהם: הוא עייף, הוא רעב, הוא קטן.
הכל טוב ויפה אבל מה עם לדרוש מהם קצת יחס נורמלי רק כי אני אמא שלהם?
עם הגדול כרגע קצת יותר קל, הוא רק נגרר לקואליציות איתה אבל זה קורה יותר מולה. בתקופות שקשה איתו זה קשה, אבל לפחות כרגע נראה על פניו שהוא יחסית מפנה מקום לדרמות הנשיות. מזל כי כשהוא מרביץ, הוא הרבה יותר חזק.
עכשיו אני בלעדיהם והם בלעדיי בסוכה. אני כבר יודעת שיוציאו אותי לא בסדר. המשפט התומך: "תוותרי להם הם קטנים" שאני שומעת בכל פעם מהסבתא כבר מעלה בי קבס, כי הוא לא תומך לא בי ולא בהם. בגן לא "מוותרים להם כי הם קטנים" והם בכל זאת יודעים לא להרביץ ואם כן אז יודעים יפה מאד להפסיק את זה תוך רגע.
הולכת לעשות סיבוב ברגל. נראה לי שהם כבר יישארו לישון שם היום, לי אין כוחות יותר, נגמרו.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

[נאמנה_לעצמי*]

תודה על החיבוק והתמיכה.

בסוף אגב, נרגעתי וחזרתי לסוכה. היה אוכל טעים, לא מגיע לי לאכול בגללם?
בלילה לבכור ברח פיפי במיטה, בבוקר היו שוב עניינים עם הקטנה, אבל אחר כך הכל נרגע.
רציתי להזמין בייביסיטר ולצאת הערב, כבר אולי חודשיים לא יצאתי בערב, אבל לא היו לי כוחות אחרי כל מה שהלך כאן בימים האחרונים.
בערב הם נרדמו מוקדם (מתיש לעצבן את אמא) וקיבלתי טלפון שמזמין את כולנו לאיזה מקום שהם בערך כל יומיים מבקשים ללכת אליו, בעיקר הגדול. ברור שהסכמתי. גם ככה חשבתי להתקשר לשאול אם פשר להגיע, אבל לא רק שהזמינו, גם הציעו שיישארו שם בלעדי. נראה לי שאנצל את ההזדמנות ללכת לקנות מכנסיים או משהו אחר בשביל עצמי, נראה.
אני חושבת שאתמול בערב, כשעשיתי סיבוב ברגל להירגע, מצאתי את נקודת האמצע שלי, זו שעוזרת לי לשמור על איזון וריכוז מולם. משהו כמו כשעומדים על רגל אחת ומצליחים לא ליפול כי שומרים על המרכז.
היום היה לא קל והיו סצינות, אבל רוב רובו של הזמן הצלחתי לשמור על הנקודה הזו בפנים ולא להתפרץ או לאבד שיווי משקל.
זה לא קל כי הם מפעילים הרבה כוח נגד אבל זה מרגיש מעולה. לא נגדם, גם אם יש רגעים שזה נראה ככה, בעדי.


עוד משהו- הוצאתי את התמונה מהבית.
רציתי לאחסן אותה אצל ההורים שלי, יש איזה מחסן כזה שיש בו דברים שלי ולא רק שלי. ראתה אותי עם התמונה בת דודה שמכירה את הסיפור של התמונה ואמרה שהיא כל כך יפה, איך אני לא רוצה אותה. אמרתי שעושה לי עין רעה וצחקתי, ואם היא רוצה בינתיים היא יכולה. לקחה. באמת תמונה יפה וקשה לי לזרוק אותה או סתם להעיף אותה, מקווה שלא תביא סבל לבית שנתתי/השאלתי אותה.

בבוקר גזרתי עם הבן תמונות שמחות של פרחים. הוא לא אוהב פרחים אבל הוא עזר לי לקשט קופסא בשביל אחותו שגם קצת עזרה. אני חושבת שהשלב הבא יהיה לקחת איזה קרטון ביצוע ולצייר עליו המון פרחים ולבבות ולתלות באמצע הבית.
אוי אני מושפעת מבאופן

מערכות יחסים ביתיות זה כל כך מורכב. איך יוצא שבעבודה אני כבר שנים מסתדרת עם הבוס שלי? לא שתמיד הכל טוב וכמו שאמרתי לאחרונה היה משבר, אבל מסתדרת, ברוך השם. גם עם הקולגות.

[נאמנה_לעצמי*]

קניתי זוג מכנסיים.
אני לא מאלה שמתנחמות בשופינג אבל היה לי זיכוי באיזו חנות כבר המון זמן והחלטתי לנצל אותו, קשה לי לקנות לעצמי בדרך כלל, גם כשכבר הולכת בכוונה לקנות לא מוצאת כלום. מעניין אם בגלגול הזה אני אנצל את הזיכוי בסטימצקי שתמיד נמצא בתיק הלא נכון כשאני כבר מתקרבת לאיזה סניף נורמלי שלהם, כי הסניף הקרוב מחפיר לטעמי.
הילדים עם חברים במקום טוב, עוד שעה בערך צריך ללכת לקחת. החברים גם הורידו ממני ארוחת צהריים, תודה לאל על חסדים קטנים.
אני חושבת שנבטל את הנסיעה הארוכה שתכננתי לכמה ימים, אני לא בטוחה שיש לי כוחות להתארחויות ולאנשים מסביב, אני כבר אמצא להם פעילויות בסביבה.
בחנות של המכנסיים היתה אישה שבאה עם הילד שלה. בהתחלה היא מדדה הוא שיחק והתפעלתי לעצמי איך היא מעיזה לקחת אותו ואיך היא יכולה למדוד בגדים בשקט בלי שהוא יציק לה ושלי בחיים לא היו נותנים לי בלי לנג'ס כל הזמן. אחר כך נמאס לו והוא התחיל לנג'ס אבל גם כשנמאס לו הוא היה יחסית רגוע ולא הרים את כל המקום בצרחות.
אני מתאמנת. אולי אם אני אצרח פחות על הילדים שלי הם יצרחו קצת פחות. מצד שני, הם התחילו קודם. כלומר פעם מזמן עוד היתה לי סבלנות, הרבה סבלנות, להיענות לצרכים שלהם ולא התפרצתי עליהם כמעט אף פעם והם בכל זאת צרחו המון, תמיד, הרבה. יש כל מיני סוגים של בכי, אני לא מתכוונת בכו, אני מתכוונת צרחו.

[דף*]

אני קוראת אותך וקשה לי לשמוע, אני מניחה שלך קשה יותר לעבור את כל זה. יש לי שאלה: יש מישהוא שמכיל אותך? בן זוגך או מישהוא אחר? מישהוא שמטפל בך, דואג לך, סופג ממך ולא מגיב או עונה? אני חשובת שאת צריכה מישהור כזה כי קשה כל הזמן לתת ולהעניק בעבודה ולילדים ולבית ולבן זוג ולא לקבל ולמלא את החוסר.

[נאמנה_לעצמי*]

יש לי שאלה: יש מישהוא שמכיל אותך? בן זוגך או מישהוא אחר? מישהוא שמטפל בך, דואג לך, סופג ממך ולא מגיב או עונה?
בדרך כלל לא. זה חלק גדול מהקושי.
בערב סוכות דווקא קיבלתי כמה דקות של חסד כשבכיתי לקרובת משפחה שאמרה לי (נעלתי את דלת אחד החדרים וסירבתי לצאת אל הילדים שביקשו בחוץ, היא נכנסה לדבר איתי) שהם ביקשו את זה ושאלך ולא אדאג הם בידיים טובות. היא באמת מאד תומכת בדרך כלל אבל גם עסוקה בחייה, ילדיה ובעיותיה שלה.
לפעמים איזו חברה, פה ושם, בדרך כלל אני נפגשת רק עם חברות סביב הילדים ואז אי אפשר לדבר.

הערב דיברתי עם החברה שסיפרתי עליה שהיתה בלידה.
איכשהו הצעתי שאקפוץ מחר והיא הציעה שאבוא להציץ כשהיא בעבודה, אמרתי שרוצה לראות אותה למרות שלא איכפת לי להציץ שהכנופיה שלה בסדר כשהיא לא בבית (יש לה גם ילדים בגיל תיכון) אז היא נאנחה ואמרה שזה לא משנה כי גם אם נתראה זה לא שיתנו לנו לדבר או משהו. אז העליתי את הרעיון המהפכני שניפגש בלעדיהם איזה יום והיא אמרה : "לקפה ועוגה" ונשמעה מאד שמחה מהרעיון והתחלנו להשוות ימים יותר פנויים ועמוסים בשבוע, והגענו למסקנה שזה יקח לפחות שבועיים-שלושה עד שזה יוכל לקרות בפועל אבל שיש לנו למה לצפות.

החיים עם הילדים נהיים יותר נסבלים נראה לי, כרגע אני מצליחה לשמור על איפוק, לא להתעצבן עליהם מדי, לדבר בסבלנות יותר ויותר והחלק הכי חשוב שהגיתי בתוכנית שעלתה לי כשעשיתי טיול כשכולם ישבו בסוכה: לשבח הרבה, כמה שיותר, כל הזמן. להפסיק עם "אתה חמוד" ולהגיד מה בדיוק היה לי נעים וכיף.
אני קצת יותר קרירה ומרוחקת מהם כרגע, אבל זה יותר טוב ממה שהיה קודם. מעניין אם זה יחזיק גם ב PMS. בעצם, אם היו רק יומיים איומים של PMS בחודש ובשאר הזמן יהיו ימים כמו היום אז יהיה מצויין.

דיברתי היום עם מישהי, מורה, מאד עניינית לגבי לימודים, פרטים וכו'. התקשרתי לחברים האלה שנוטים להאריך בשיחה. בסך הכל רציתי לתת בכמה דקות פרטים כי הם אמרו שיתעניינו בזה גם אולי ויצא שהייתי בטלפון המון זמן כי מצאתי את עצמי מקשיבה ומאבדת סבלנות אבל לא מסוגלת לחתוך. אולי אני לא היחידה שצריכה הכלה כרגע, אבל ברור שאני לא מסוגלת ברגע זה.
חלק מהרצון בלימודים הוא למצוא קבוצה שתכיל אותי, שיהיה לי בדיוק מקום כזה שבו יהיה לי מקום להיות.

החבר הטלפוני התקשר היום ודווקא ביקש עזרה רעיונית במשהו ובין בישול ארוחת ערב חמה (התחשק לי מרק) ובין ילדים שבאים, שואלים, הולכים, הצעתי לו כמה רעיונות ממש טובים למה שביקש והוא היה מבסוט. גם אני כי זה תחום שאני נוגעת בו פחות ופחות והוא איתגר את היצירתיות שלי לרגע.

קשה לי לשמוע
תודה על האמפתיה. חלק מהעניין הוא, עם זאת, שכאן אני מצליחה להוציא את הרוב ואני רואה איך תוך כדי תנועה וכתיבה נעשה יותר קל ויש פתאום טיפה יותר מקום גם לדברים אחרים. ככה זה נראה כרגע. אז תודה שאת פה, זה מועיל מאד.

[פלוני_אלמונית*]

מזדהה איתך (לפחות חלק מהזמן...מרגישה ככה.)
מקווה שישתפר המצב בבית. בעצם, את יודעת, זה הכל מתחיל ממך. תתני לעצמך מספיק, תתמלאי ויהיה לך מה לתת בחוץ.
שנה טובה ובהצלחה!
ממשיכה לקרוא אותך.

[נאמנה_לעצמי*]

יום מלא פעילויות ועניינים מחוץ לבית.
זה מתיש אותי נורא אבל זה מה שהילדים שלי אוהבים. להיות בבית יותר משעה רצוף קשה להם.
אני לעומתם, עלי שר אריק איינשטיין את "אוהבת להיות בבית".
מצד שני מסתבר שבכל זאת כשאני יוזמת והולכת איתם לכל מיני מקומות כמו היום, אז כולם מרוצים. ורצוצים.
לפחות הם כבר שפוכים במיטה ולי מחכה הר של כלים בכיור.
מחר אנחנו נוסעים שוב לכל מיני עניינים וטיולים. שניה לא משעמם. אני מתה לשבת שעה בבית בשקט, במקום זה השכמה בשש מחר. מילא, לפחות יהיה כיף.

[דף*]

ממשיכה את הכיוון שהתחלתי בו, אני מרגישה וחושבת שכדאי לך לחפש מקום שיכיל אותך, כלומר מטפל/ת רגשית (פסיכלוגית) או טיפול אלטרנטיבי כמו רייקי או משהו אחר (לא מכירה מספיק, מכירה שיאצו ורפלקסולוגיה אבל אולי יש עוד דברים שיכולים להתאים).נראה לי שאת צריכה מקום שהוא רק שלך ובשבילך שלא ישפוט אותך, רק יקשיב ויכיל ואת זה קשה לפעמים לבן זוג או חברה לעשות (לפעמים אפשר אבל לא לאורך זמן). אני חושבת שאת צריכה להתמלא בעצמך באנרגיות ורק אז יהיה לך שוב מה לתת לאחרים (ילדים, בן זוג עבודה). האמת שקראתי שוב את תחילת הבלוג שלך וזה בעצם מה שאת אומרת שאת מחפשת, אבל את הולכת לכיוון של לימודים ואולי לא כדאי ממש לימודים. בלימודים צריך להיות לפעמים הישגיים ותחרותיים ולתת וזה דורש זמן ואנרגיה, נכון שזה תורם לך אבל יש לכך תמורה מסוימת שאת צריכה לתת ולא תמיד צריך להיות כאלו תכליתיים ויעילים בניצול הזמן.( אני לא בטוחה שאני מסבירה את עצמי ברור מספיק בקשר ללימודים). נכון שיש ערוץ וירטואלי שמכיל אותך אבל אדם אנושי מולך, קשר עין ואולי גם מגע יכולים לעשות עבודה הרבה יותר טובה, לדעתי.

[נאמנה_לעצמי*]

כלומר מטפל/ת רגשית (פסיכלוגית) או טיפול אלטרנטיבי כמו רייקי או משהו אחר

לא אוהבת פסיכולוגים ואת הברברת הזו.
היו לי כל מיני ניסיונות עם פסיכולוגים, אפילו טובים, אבל יש דרכים הרבה יותר טובות בעייני.
טיפולים אלטרנטיביים אחד על אחד כרגע לא מתאימים, אם כי אני בהחלט משתמשת מדי פעם, פשוט אני זקוקה לקבוצה. מטפל אחד לא יכול לתת לי את מה שאני זקוקה לו, קבוצה שלומדת יחד ותומכת בתהליך האישי- כן.
אני לא יודעת על מה את חושבת כשאומרים לימודים, אבל לא חשבתי על אוניברסיטה, אלא יותר על ללמוד בקבוצה בעבודה סדנאית משהו אלטרנטיבי.מניסיוני גם כשלמדתי לימודים קצת יותר קונוונציונליים מצאתי לי כמעט תמיד קבוצת תמיכה וקבוצה חברתית. הפעם הכוונה היא ללכת ממילא למשהו כזה קבוצה שלומדת במעגל.
"לימודים" זה לא בהכרח תואר באוניברסיטה.
שלא לדבר על זה שפשוט להיות עם מבוגרים בלי ילדים ממלא אותי.
תחרותיות והשגיות? מאד משעשע, מאז גיל 20 אני לא חושבת שעשיתי איזשהו מבחן ואם עשיתי בטח נכשלתי בו ואני דווקא לא אחת שהלך לה רע בחיים, פשוט מבחנים והישגים זה לא הקטע שלי.
בקיצור, התגובה שלך טיפה עצבנה אותי בקריאה ראשונה כי הרגשתי לגמרי לא מובנת.

אם זה לא ברור, אז אני דווקא יודעת טוב מאד מה אני צריכה כרגע.
לא תמיד מצליחה ליישם את זה אבל יודעת. קבוצה, תומכת, מכילה, עבודה של צמיחה, קבוצתית. אחד על אחד לא מספק כרגע. יש לי כמה רעיונות וראיונות על הפרק.
חשבתי לאחרונה על לימודים כאלה שלא היו לי כבר הרבה שנים: עבודות, לוחות זמנים, מטלות, הישגיות והבנתי שלמרות שתעודה מסויימת תקדם אותי בטווח הארוך, לטווח הקצר זה פשוט בלתי אפשרי.

היה לנו היום יום נעים וכייפי.
הרבה הפעלות, פגישות, חברים ועוד. רק עכשיו הם נכנסו למיטות סופסוף, ואני על הרגליים משש בבוקר.
גם מחר יש משהו, אירוע משפחתי.
אני עוד צריכה לבשל משהו לאירוע. תיכף הולכת להשרות אורז מלא ועדשים לכבוד זה.

פתאום אחרי המשבר של החג הכל נראה כל כך טוב, כל כך רגוע, כל כך נהדר.
חלק מהלחץ הגדול קורה כמובן כשיש גן, ויש לי עבודה ויש לחץ להספיק להכין כל מיני דברים, לפעמים לעבוד מהאימייל, לפעמים פשוט אין לי סבלנות אחרי יום עבודה, לפעמים הם מגיעים ונצמדים אחרי שלא היו איתי כל היום ואני חייבת להספיק להכין ארוחת ערב, או שהם רעבים ואני מנסה להכין ארוחה והם מתנהגים בצורה שמבטיחה שהארוחה תוכן בשעה במקום ברבע שעה. עכשיו יותר פשוט כשאין גן ואני בבית איתם בימים האלה, יש פחות עניין של זמן וסבלנות וכן יש עניין של להספיק ובכל זאת הכל אחרת.
בכל מקרה אני ממש שמחה כי בדרך כלל חופשים וערבי חג עוברים עלינו זוועה ועכשיו רק נראה שזה משתפר מיום ליום. אמנם הגישה שאני נוקטת בה כרגע היא אירוע רודף אירוע מה שאומר שאין פירות בבית (נשאר חצי תפוח) אין זמן לקנות ובכיור יש חלק מהכלים מלפני יומיים והבית מסריח מהכלים והקומפוסט שעומד על השיש, אבל לפחות הילדים במצב סביר וגם אני, או אולי אני צריכה להגיד את זה ההיפך, כי כשאני בסדר אז גם הם.
ביום ראשון נארגן ונעשה קניות. אז מה.

היתה לי היום פגישה עם החבר הטלפוני. איכשהו הוא הגיע לפריפריה הקצת רחוקה ובין כל העניינים והביקורים והבילויים הצלחתי להשאיר את שניהם עם הסבים לשעתיים ולקפוץ לראות אותו, ישבנו לנו על כוס קפה עם קרואסון ודיברנו. לא נפגשנו יותר מחצי שנה. היה כיף. היה ממלא. היה משמח.

[עופרי*]

גיליתי את הדף שלך לפני כשעה. ונכנסתי לקרוא. מאוד נהנית לקרוא אותו. את קולחת. סה"כ מזדהה למרות שאי אפשר להשוות לגמרי. מזדהה כי מוכרים לי הרגעים הדביקים עם הילדה (כמה שנים אחרי, היא כבר ילדה גדולה ונהדרת ואני מתגעגעת כל כך לימים ההם. לעבור אותם יותר טוב ולהנות מהם) שלא נותנת לי לך לזוז בלעדיה, אוהבת אותי ורוצה לשלוט בי, סצינות כוחניות מולה שגורמות לי (!) להתנהג כמו תינוקת. אבל זה היה במינונים נמוכים.
זה היה קורה כשאני הייתי עייפה מידי, לפני מחזור, מיואשת מבעלי ואת יודעת מה? כשאני איתה ולא איתה. הגעתי למסקנה שככל שאנחנו איתם ולא איתם (עיניים שמתלכסנות כלפי הטלוויזיה במקום להקשיב להם, מדברים בטלפון כשרק הגענו הביתה והם כל כך התגעגעו אלינו, מדברים בכיף והנאה עם שכנים, מצ'וטטים באינטרנט....) כלומר עושים דברים מעניינים כאלו, בשבילינו, שנותנים להם הרגשה שהם פחות מעניינים אותנו. זה הופך אותם לנודניקים מבואסים. זה לא שאנחנו לא צריכים לעשות את הדברים האלו אבל מכיוון שכל היום הם היו בלעדינו, קשה להם להבין שאנחנו צריכים אוורור מכל היום, בדיוק בזמן שהם רוצים אותנו.
אז איך עושים את זה בכל זאת?
אני זוכרת שמה שפעל תמיד זה קודם כל לשתק את הטלפון לשעה וחצי הראשונות בבית. לשבת איתה על הספה מחובקת ולעשות שטוייס אחת עם השניה. כל מיני כאלו דגדוגים ושטויות שמגיעים מאליהן ועשו לי כיף בגוף (אח היידיים הקטנות והמדגדגות האלו) הרמות עם הרגליים ושאר מיני שטויות שממציאים בכיף. אחר כך אומרים לה לבחור סרט או תוכנית וביחד מחובקות לראות ביחד. חשוב מאוד להגיד לה לפני כן, שאם היא תראה שהעיניים של אמא נעצמו שלא תעיר אותה עד שתגמר התוכנית או זו שאחריה כי ככה לאמא יהיה כוח ללכת איתה אחר כך ל... או לעשות איתה

צריך פשוט לעשות הכל בחכמה ובמחשבה ותכנון קדימה. בכל פעם שאני זורמת אני מגלה מחדש שאכלתי אותה.
בסוף באמת נגלה שהתרבות הארופאית היא הכי חכמה לטווח הארוך..

אולי גם כדאי להחליט באילו ימים מארחים ואילו ימים או יום את שומרת לך ולילדים ופשוט אומרת שהיום אי אפשר.
לגבי מה שכתבת לגבי אירוח מורחב כפוי: אני מבינה מה זה בדיוק. גם אני הייתי כזו (לא לזמן רב) ללא גבולות. המארחת הכי טובה בעיר. הבנתי מהר מאוד שכשאורחים מרגישים טוב הם נשארים אלא אם כן הם שמעו על הגבולות שלך. הסיטואציה הכי טובה זה כשאת אצלהם - לספר על עצמך וגבולותיך, וכמה חשוב לך שילדיך ישנו משעה X. ולדאוג שגם את עוזבת בזמן.
וכשהם אצלך- לשים לב לא רק לאורחים אלא גם לשעון: כבר שעתיים לפני זמן ההשכבה המתוכנן, צריך להגיד משהו כמו
" וואו כבר 6. אני אתחיל להכין ארוחת ערב , אחרת הם לא יהיו בזמן במיטה..." ואם להם לא אכפת מתי הילדים שלהם הולכים לישון, זה ממש לא עניינך. את תראי שבסוף הם יתחילו לחקות אותך בביתם.
אני מכירה לפחות אורח אחד כזה שהיה מגיע ומתחיל לדבר על עצמו בלי סוף. עוד קפה ועוד סיגריה, והילד שלו בינתיים משחק עם שלנו. באיזה שהוא שלב הייתי תמיד עושה לעצמי איזון בראש כדי להיות מסוגלת להיות פחות מכניסת אורחים:
רגע, אני הייתי מסוגלת לשבת ככהאצל אחרים, לראות שכבר הילדים בבית יוצאים מדעתם ועדיין לדבר ולכייף עם עצמי? לא!
ואם הייתי מתנהגת ככה, היה מגיע לי שיתנו דחיפה בישבן החוצה?כן! אז יאללה לפעולה: אני הולכת להשכיב את הילדים, איזה כיף שבאתם אלינו, מתי תבואו שוב?

את תראי שאם קצת יותר תכנון מראש ישאר לך הרבה מאוד זמן פנוי לעצמך ולב נקי מנקיפות אשמה.
יש לי חברה , אגב, שעושה את זה עוד יותר טוב כי היא לבד וחייבת להספיק עוד יותר אפילו: כל ערב, לפני השינה, היא מכינה לעצמה את יום המחר. רושמת כל מה שצריך ומתי.אם יש דברים פחות חשובים ואין מקום היא מוותרת עליהם מראש. היא תמיד יודעת להגיד אם היא יכולה או לא לעשות משהו כי היום שלה בנוי לתפארת. היא גם יודעת שאם היא החליטה להיות פנויה לאירוח באותו יום , היא כבר תקנה בדרך הביתה או בזמן ההפסקה את המצרכים הדרושים. אי אפשר למצוא אותה לא מוכנה.

[דף*]

יחי חוסר ההבנה, כנראה שלא הבנתי אותך או שדמיינתי משהו אחר לגמרי ממה שהתכוונת כשכתבת לימודים, אבל אני שמחה לשמוע על כוונתך בקבוצה מכילה וכו. אני השתתפתי מספר שנים בכאלו ואכן היה מכיל וממלא. מאחלת לך שתמצאי בקלות ומהר. משמח גם לשמוע על הימים הנעימים שהיו לכם, גם זה ממלא , לא?המשך חג שמח

[האישה_הפראית*]

איזה שם יפה...נהניתי לקרוא..

[נאמנה_לעצמי*]

דף, תודה.
שמחה לשמוע שזה היה מכיל וממלא עבורך. אני לא יודעת באילו קבוצות השתתפת אבל אני אשמח לשמוע, רק אם את מוכנה, אולי זה יתן לי כיוון. כתבתי לימודים כי הכוונה גם ללמוד משהו בדרך, נניח שיטת הנחיה מסויימת או שיטת טיפול, אבל מדובר קודם כל על קבוצה קטנה ועל שיטות שעוברים בהן תהליך מאד אישי, זה לגבי מה שאני בודקת כרגע. מעבר לזה הפוקוס שלי הוא לא על זה שאני אדע לטפל בשיטה, אלא על זה שלי יהיה מקום, אם גם ארכוש מזה מיומנות חדשה שתורמת לי לפרנסה או סתם לעבודה עצמית, מה טוב.

החלק הבא לא מכוון אלייך במיוחד:
שמתי לב שחלק מהקוראות כאן לא רק מזדהות ותומכות, שזה נפלא ונעים, אלא גם משליכות על החיים שלי דברים שמעולם לא כתבתי או ציינתי. אם אני אתקן, אתן יותר פרטים מה שאני רוצה.
אבל זה די משעשע. יש רגעים שאני מתעצבנת מזה. אני מתעצבנת מזה לא רק כשזה אצלי בבלוג, גם כשאני קוראת טוקבקיסטים שמגיבים ורואים שהם לא קראו את הכתבה או כאלה שכותבים בבאופן וממציאים דברים שמעולם לא נאמרו, זה מעצבן אותי. דווקא כשזה אצלי בבלוג אני קולטת שזה לא רק מעצבן אלא גם משעשע.
דברים כמו מישהי שמספרת על הילדים ושהיא איתם כל היום ואז מסבירים לה על מה לעשות איתם כשהם חוזרים מהגן, על אף שהיא לא ציינה את צמד המילים "חינוך ביתי" , אני מוצאת שזה משעשע.
בכל מקרה גם כאן התופעה הזו קורית ואני משתעשעת לי. היתה לי מורה בחטיבה שתמיד היתה אומרת: "כל אחד מדבר מהרהורי ליבו". וואללה צדקה.

טוב לפחות שאני יכולה להשתעשע, זה כבר אומר שאני במצב יותר טוב.
הקטנה: "ברח לי פיפי". הולכת לעזור לה להחליף.

[פלוני_אלמונית*]

בכל מקרה גם כאן התופעה הזו קורית ואני משתעשעת לי. היתה לי מורה בחטיבה שתמיד היתה אומרת: "כל אחד מדבר מהרהורי ליבו". וואללה צדקה.

לא כל כך ראיתי שזה קורה בדף שלך. למה את מתכוונת בדיוק?

[ההולכת_באתרים*]

חשבתי שנמאס לי לתמרן בין החוץ והבית ואי אפשר יותר, אולי אעזוב את העבודה, אולי אשלח את הילדים למשפחה אומנת (אני צוחקת וכואבת, באמת כאב לי עד כדי כך מה שהלך אצלי)
מצטערת שזה קרה לך. אני בטוחה שהיה מאוד קשה אם הגעת לצורת חשיבה כזאת. מקווה שתרגישי טוב ותצליחי לאזן הכל. החיים המודרניים באמת מאוד לא פשוטים.

[פלוני_אלמונית*]

קראתי שוב את כל מה שנכתב וכנראה את מתכוונת לעופרי שכתבה הרבה דברים על עצמה. אבל, היא גם כתבה שאי אפשר להשוות בדיוק.
סה"כ אנשים שמגיבים-רוצים לעזור לך. זה לא כדי לפאר את עצמם כי במילא אף אחד לא מכיר אותם. כדאי להסתכל על כך בצורה הזו. יכול להיות שהם גם אוהבים את התחושה שמה שהם כתבו הביא תועלת. סיפוק קוראים לזה.
האם את קוראת הכל הכל ומצליחה תמיד להבין את הנימה שבה נכתבו דברים? אני חושבת שאם מישהי לא הבינה או קלטה אותך כראוי, זה לא אמור לעצבן (כי אז זה סימן שבכל זאת נגעה בנקודה רגישה) ולא אמור לשעשע כי אז זה אומר שאת מזלזלת במי שכתב לך דברים. זה מכסימום אמור ,לדעתי, לעורר את הצורך להסביר את עצמך שוב ולא חייבים לציין פרטים מזהים.
יכול להיות שאין לך כרגע יכולת להכיל עיצות מאחרים כי זה מעורר אצלך תובנות לגבי מגבלותיך לסדר לעצמך ובעזרת עצמך חיים טובים יותר.
כדאי אולי לציין את זה, כדי למנוע מעצמך אי נעימות מלכתחילה (גם אם זה כביכול משעשע. אני לא מאמינה שזה באמת משעשע אותך.)
דרך אגב, אני לא חושבת שאת אמא שצריכה לפחד מרשויות. נשמע שיש לך ילדים אוהבים, אורח חיים די מסודר, סביבה תומכת ,בית שאוהבים לבקר בו. את נשמעת בחורה עם לב רחב ורחום. לי נשמע שפשוט מאוד עמוס לך ואת מרוקנת ועוברת משברים בו בזמן שיש לך גם ילדים שצריכים אותך מאוד. דווקא טיפים קטנים ומייעלים אולי כן יכולים לעזור לך בינתיים. תגידי רק אם את רוצה אותם.

[נאמנה_לעצמי*]

ולא אמור לשעשע כי אז זה אומר שאת מזלזלת במי שכתב לך דברים
לא מזלזלת, זה מצחיק.
זה מצחיק כי אנשים ממציאים דברים. נגיד שהייתי כותבת כאן כל מיני דברים שקשה לי לגור בפריפריה בחור נידח וקשה לי שאני לא יכולה לצאת מכאן וקשה לי להיות תלויה באחרים (סתם, דוגמא אמיתית לא שלי, מחברה אמיתית שלא כותבת בבאופן) והיו כותבים לי שמה הבעיה , קחי את הילדים ותעלי על האוטו ותסעי. אבל אין לי אוטו, רק לא כתבתי במפורש שאין לי אוטו, פשוט לא כתבתי שיש לי ואומרים לי כנסי לאוטו. זה אומר שמי שקרא המציא לי אוטו, לא?
אז אותי זה מצחיק, לא מתוך זלזול, מתוך זה שככה זה ההומור שלי.
מצחיק אותי לראות איך חלק מהכותבים ממציאים דברים.
בלי קשר
נכון שקשה לי כרגע לקבל עצות כי חלק ניכר מהעצות נוגעות ב doing ואני כרגע לא עסוקה כל כך במה לעשות, יותר משתדלת להתסתכל על ה being , על מי עלי להיות כדי שחיי ישתפרו, כדי שיהיה יותר קל.

זה לא אמור לעצבן (כי אז זה סימן שבכל זאת נגעה בנקודה רגישה)
כמו שאמרתי זה מעצבן אותי גם כשזה אצל טוקבקיסטים או גם אצל אחרים , כי אי דיוקים לעיתים קרובות מעצבנים אותי, אז אי דיוקים (והמצאות) זו בהחלט נקודה רגישה. על זה אמרו את המשפט הידוע "לך תסביר אחר כך שאין לך אחות". אז זה מצחיק אבל גם טיפה מעצבן.
אני לא חושבת שאת אמא שצריכה לפחד מרשויות. נשמע שיש לך ילדים אוהבים, אורח חיים די מסודר, סביבה תומכת ,בית שאוהבים לבקר בו. את נשמעת בחורה עם לב רחב ורחום.
אני באמת לא מפחדת מרשויות, זו בן עמי שדיברה מניסיונה המר (ואני באמת משתתפת בצערה על החוויות שהיא עברה ועוברת, אבל אני לא במקום הזה). תודה על החיזוקים, ועל השיקוף, זה עוזר לי להכניס דברים לפרופורציות ולראות אותם כמו שאחרים רואים אותי.

[נאמנה_לעצמי*]

מצטערת שזה קרה לך. אני בטוחה שהיה מאוד קשה אם הגעת לצורת חשיבה כזאת. מקווה שתרגישי טוב ותצליחי לאזן הכל. החיים המודרניים באמת מאוד לא פשוטים.
תודה, זו באמת היתה מחשבה מאד קשה.
אני כבר לא נמצאת שם, אבל לפעמים צריך להגיע עד שם בשביל לקחת את מושכות החיים בידיים ולנסות לנווט חזרה (ואני בכלל לא בעניין של סוסים ומעולם לא הסתדרתי עם מפות או ניווטים).

אז כמו שאמרתי, הקושי העיקרי עד עכשיו הוא לא רק בזמן שאין לי לחוד- ואין לי , אבל אני מקווה שאחרי החגים זה ישתפר במעט, אלא גם ובעיקר מה שקורה יחד. ברור שאי אפשר לצפות משני ילדים קטנים שיתנו לי מרחב עצום לעצמי. מצד שני- היום שוחחתי עם קרובת משפחה על ילד מסויים במשפחה שהיה באיזור והציק כל היום מאד, שניה לא מסוגל להיות בשקט והכל אצלו מאד קולני ומעצבן, כל הזמן. הוא גם מציק לקטנים ממנו במשפחה, מתגרה בילדים שלי ש"הם קטנים", לא מניח למבוגרים ועוד. אז היא אמרה שזה לא נורא, שלי עוד קטנים, לא נורא שהם כאלה עכשיו עד כמה שזה קשה, זה הרבה יותר נורא בגיל שלו. אמרתי שאם אני לא אתעורר עכשיו זה יגיע לידי כך גם בגיל שלו.

דווקא מאז ההחלטה הזו לקחת לעצמי, אני מסוגלת להיות הרבה יותר אמפטית , כי הפסקתי לבטל את עצמי וצרכיי מולם.
הבוקר למשל: הם היו עסוקים בענייניהם לשם שינוי ואני בישלתי לאירוע המשפחתי שעמדנו לנסוע אליו. החלטתי לשים לי דיסק מוסיקה שלי. מוסיקה שלי זה הרבה כשהם ישנים או לא בבית. הגדול בא ושמע את השיר שהיה די שקט, ומיד בא עם דיסק משלו עם בקשה לשמוע. אמרתי שעכשיו אני שומעת וכשייסתיים השיר אני מסכימה. התחיל בלגן, צרחות, עניינים.
הם כל כך רגילים לא לשמוע "לא" ובעיקר להגיב כמו פסיכים על המילה הזו ואפילו על "עוד מעט".
כיביתי את האש על הכיריים וטיפלתי בילדון, היה לא קל אבל הוא הבין מזה שגם לי מותר. יותר מזה, הוא שמע כמה שירים שלו אחר כך ואז אמר שמספיק ואשים דיסק משלי.
הם מאד אוהבים להרגיש שהם מחליטים, שניהם, ואני משתדלת לאפשר את זה. נגיד בגן "תגיד לי מתי אני יכולה ללכת" ואז זה יכול לקחת לפעמים כמה שניות ולפעמים דקה ובדרך כלל לא הרבה יותר מזה והוא ישחרר.
אני מאד מבינה ומזדהה עם התחושה הזו שלהם ולכן משתדלת לא למנוע מהם את התחושה הזו, זוכרת מאד את התסכול שלי כילדה שהמבוגרים שולטים בעולמה וכמה זה קשה.
מצד שני, אני באמת צריכה שהם ידעו שגם לי יש זכות, למשל לשמוע מוסיקה שאני אוהבת בלי שמיד זה יגרור תגובה כזו אגרסיבית.

נסענו לאירוע, היו שם הרבה אנשים שהם לא מכירים, בעיקר הקטנה לא מכירה כי הגדול זוכר יותר וגם היה כמה פעמים עם הסבים בלעדיה. בעצם היו שם גם הרבה אנשים שאני לא מכירה או כאלה שדווקא הייתי מאד קרובה אליהם פעם ועכשיו לא התראינו איזה 4 שנים, מהסוג הזה של האירועים. יצא שהרבה מהזמן הם היו אחד ליד השניה שזה אומר בעיקר עצבים, בעיטות ובכי. השתדלתי לא להיות לידם בכלל ולעסוק בענייני אבל מדי פעם זה הגיע למצב שדרש עזרה והכוונה.
זה היה אירוע על דשא של איזו בריכה מקורה ולמרות שאני לא מסמפטת בריכות נכנסתי למים כי נגמרו המבוגרים שייכנסו איתם באותו רגע וכי הקטנה מאד רצתה "להיכנס עם אמא". היא כבר היתה לפני כן עם מישהי, להפתעתי נכנסה עם קרובת משפחה שלא ראתה חצי שנה, מה לא עושים למען המטרה. נכנסתי למים, הקטנה עם מצופים, הגדול צולל מסביבנו. היא לא סובלת מים בפנים, קצת שפריצים ישר מתחילה לצווח, הוא לעומתה לגמרי בן, הכי שובב שיש, כל הזמן השפרצות. לא עומד שם אבל שוחה, התחיל להשפריץ על ילד בן 6 מהמשפחה ואז ברח אלי כי לא עומד, נאחז בי, הילד השני התחיל להשפריץ חזק לכיווננו, הבת בכתה שיש לה מים בפנים, אני והיא יוצאות החוצה, קוראת לו גם שלא יישאר שם לבד בסוף אחד הדודים השגיח עליו במים. האמת היה מצחיק. בערב אני מדברת עם הקטנה:"לא היה לי כיף איתך במים כי אחי השפריץ עלי".
בהתחלה עוד ניסיתי לדלל להם שם את סירופ הסוכר הנקרא מיץ בפי העם, אבל עם הזמן אזלו המים ככה שלא היה עם מה לדלל, כי בעצם כולם רצו לשתות מים, אבל כמובן שהיו יותר מיצים. מישהו חילק שקיות של איזה חטיף כמו במבה לילדים וניסיתי קצת להגביל אבל התייאשתי. נרדמו באוטו וכשהתעוררו כשהגענו (מכבים את המנוע מתעוררים מיד) התחילו ליילל ואני כמובן ייחסתי חלק מהתנהגות שלהם גם לסוכר ולחטיפים.
מה שכן, הגדול לא נגע בשום אוכל חוץ מהאוכל שהבאתי מהבית- חוץ מהמיצים והחטיף במבה הזה-, ומזל ששמתי להם מהתחלה קצת לחוד בקופסא שלא היתה על השולחן המשותף, ככה שהיה לו מספיק, וגם היא מעדיפה את האוכל של אמא בגדול, ככה שלפחות במקום לאכול כל מיני דברים אחרים הם אכלו מג'דרה שלי מאורז מלא ותבשיל ירקות שהכנתי, אין בזה אבקת מרק שזה כבר יתרון.
היה מעייף, בעיקר המריבות ביניהם, אבל מאד נהניתי מהמפגש המשפחתי. לשמחתי הצלחתי להימנע ממי שרציתי להימנע ולראות את מי שרציתי.
אני גמורה מעייפות.
מזל שגם הם.

[בן_עמי*]

בס,ד
אני יכולה להיכנס לתיאורים של מה הלך כאן בבית בזמן האחרון כי זה מה שקורה כשאמא מתה (רגשית) ויהיו כאלה באתר שירוצו להגיד שצריך להוציא את הילדים מחזקתי
אני באמת לא מ פחדת מרשויות, זו בן עמי שדיברה מניסיונה המר (ואני באמת משתתפת בצערה על החוויות שהיא עברה ועוברת, אבל אני לא במקום הזה)
לא היה נראה לי, גם לפי נסיוני, שיש כאן משהו שמזמין הוצאה מהבית, לדעת רשויות הרווחה.
אלא שכתבת שיהיו אנשים באתר שירוצו להגיד שצריך להוציא את הילדים, והבנתי, בטעות כניראה,
שיש דברים שיביאו אנשים מבאופן, למחשבה שיש להוציא את הילדים, ועוד לא כתבת.
ובדרך כלל צריך נסיבות קשות מאוד כדי שאנשים באתר יגיעו למסקנה כזאת, כי בין העוסים לרוב האנשים פה, נראה לי
שהראשויות מחמירים יותר..
_שמתי לב שחלק מהקוראות כאן לא רק מזדהות ותומכות, שזה נפלא ונעים, אלא גם משליכות על החיים שלי דברים שמעולם לא כתבתי או ציינתי. אם אני אתקן, אתן יותר פרטים מה שאני רוצה.
אבל זה די משעשע. יש רגעים שאני מתעצבנת מזה. אני מתעצבנת מזה לא רק כשזה אצלי בבלוג, גם כשאני קוראת טוקבקיסטים שמגיבים ורואים שהם לא קראו את הכתבה או כאלה שכותבים בבאופן וממציאים דברים שמעולם לא נאמרו, זה מעצבן אותי. דווקא כשזה אצלי בבלוג אני קולטת שזה לא רק מעצבן אלא גם משעשע_
לא מעצבן או משעשע, נראה פשוט עצוב.
את לא יכולה לתת הרבה פרטים, אבל נראה שאת כן רוצה תגובות.
הרי את לא מצפה שאנשים ינחשו לבד את מה שלא כתבת, ברור שקשה לקלוע כשיש מעט פרטים.
מי שרוצה להגיב- מנסה להשלים כיוונים לבד, ואים הכוון שגוי לנסות אחר.
נכון שקשה לי כרגע לקבל עצות כי חלק ניכר מהעצות נוגעות ב doing ואני כרגע לא עסוקה כל כך במה לעשות, יותר משתדלת להתסתכל על ה being , על מי עלי להיות כדי שחיי ישתפרו, כדי שיהיה יותר קל.
אז את יכולה לכתוב בתחילת הבלוג, להימנעו מעיצות, ובאיזה סוג תגובות את כן מעוניינת.
בהצלחה.

[נאמנה_לעצמי*]

אני כן יכולה להגיד בהקשר של רשויות וכל זה, שגם בתקופות שמאד קשה לי ושחשבתי לבדוק להיעזר בדרך כזו או אחרת, אם כלכלית, אם פשוט יעוץ בדברים מסויימים, אני באמת מאד נזהרת מעצם הרעיון, לא מפני שאני לא מתפקדת אלא כי אני מאמינה לגמרי לאנשים שפנו לעזרה ומאד מאד ניכוו.
למזלי, אני מצליחה איכשהו להחיק את הראש מעל המים גם בתקופות מאד קשות. הייתי שמחה לסמוך על זה שזה בסדר לפנות לעזרה, שזה לא ישים אותי במקום מסוכן, אבל שמעתי כאן באתר וגם מחוצה לו כל כך הרבה סיפורים שאני נזהרת גם כשברור היה שעדיף לקבל עזרה.
פעם היה לי חבר כזה, תמיד הוא התלונן שאני לא מדברת, לא משתפת, לא פותחת את הפה. כשכבר אחרי כל התלונות שלו עשיתי מאמצים ודיברתי מדי פעם, הבעתי את עצמי ונחשפתי, תמיד היה מגיע רגע מוקדם או מאוחר שהוא היה משתמש במידע הזה נגדי. אז תודה לאל אני לא צריכה לחיות איתו היום ואין לנו ילדים משותפים, אבל ברור לי שעם הרשויות זה הרבה פעמים בדיוק אותו הדבר והילדים שלי, גם ברגעים הקשים מאד, יקרים לי מכדי לסכן משהו שקשור אליהם.


_את לא יכולה לתת הרבה פרטים, אבל נראה שאת כן רוצה תגובות.
הרי את לא מצפה שאנשים ינחשו לבד את מה שלא כתבת, ברור שקשה לקלוע כשיש מעט פרטים.
מי שרוצה להגיב- מנסה להשלים כיוונים לבד, ואים הכוון שגוי לנסות אחר._
תודה שאת מאירה לי את זה.
ברור שאני רוצה תגובות.
גם למשל מהתגובה של דף הבנתי עד כמה הייתי לא בהירה ושבעצם אפשר לקחת את מה שכתבתי לכל מיני כיוונים.

בעייני הפרטים האישיים שלי לא מאד משנים, לא ממש.
אני גם לא מוכרחה לקחת פנימה כל מה שכותבים לי.
אני חושבת שמה שקורה לי כאן עכשיו לא פחות חשוב ממה שקורה לי בבית.
גבולות.
מישהי אמרה והיא התכוונה לטוב. ברור לי שהיא התכוונה לטוב.
אני גם שמחה שמי שנמצאת כאן כותבת, הרי לא הייתי רוצה לא לקבל תגובות, זה ברור.
מצד שני- אז היא אמרה, אז מה.
כמו שאמרתי לילדים: "הוא אמר לי שאני קטנה"
"ואת באמת קטנה?" "לא" "אז מה זה משנה מה הוא אמר?"
ולא שזה לא משנה מה כותבים לי אלא שאני רוצה ללמוד קצת פחות להגיב, קצת יותר להיות במקום שבסדר, אז אם מתאים נהדר ואם לא אז לא נורא, הרי התכוונו לטוב וזה מה שמשנה. ואם זה חשוב לי, כמו מה שדף כתבה, אז להסביר.
לא ישר להתעצבן שלא מבינים או להיפך, לחשוב שזה מצחיק. להסתכל על זה ולהגיד שזה מה שיש.
כשאני אומרת גבולות אני מתכוונת שמה שמישהו אמר זה שלו לגמרי ואני זו שיכולה לבחור אם לקחת פנימה, להשתמש או לא.

_כתבת שיהיו אנשים באתר שירוצו להגיד שצריך להוציא את הילדים, והבנתי, בטעות כניראה,
שיש דברים שיביאו אנשים מבאופן, למחשבה שיש להוציא את הילדים_
יש כאן המון דפים שיפוטיים על כל מיני התנהגויות לילדים שאולי חלקן מעצבנות או היה עדיף אחרת, אבל יש כאן לא מעט דפים ומילים ששוללות הורות מכל מי שאי פעם הרים קול שלא לדבר על מי שהרים יד גם אם זה היה חד פעמי, כולל אנשים ששוללים הורות ממי שהתינוק שלה ישן בחדר אחר או לא מניקה, כולל מי שמשתמש בפרוצדורות רפואיות שנחשבות רגילות לגמרי וכו'. אז לא שאני בעד כל אלה, אבל בהקשר של הכתיבה שלי התייחסתי דווקא לאנשי באופן החסודים. אתמול אגב, ראיתי במקרה ברחוב סצינה עם ילד, משהו מזעזע, לא מכות אבל צעקות, אמא שצרחה על הילד שלה וזה בקלות היה זוכה לתגובות אמפתיות ב מעצבן לראות מסביב ובאמת ריחמתי על הילד שצרח בחזרה על אמא שלו , אבל ניסיתי להזכיר לעצמי כמה זה קשה לא להתפרץ ככה על הילדים ואת הפעמים שגם לי יצאו מהפה מילים איומות, זו לא היתה סצינה שדרשה התערבות והיא נגמרה תוך שניות, היה לי עצוב לראות, לא מעצבן.
בכל מקרה לא התכוונתי לפרט כאן יותר מדי בהקשרים האלה, לא רק כי אני לא רוצה לעמוד למשפט וביקורת בהקשרים האלה, אלא גם בגלל שחבר אחד כזה הספיק לי בשביל להבין שלא תמיד כדאי להיחשף. בטח לא באינטרנט.

[נאמנה_לעצמי*]

ובעצם, להחישף מבחינתי, זה יותר מה אני מרגישה וחושבת מאשר מה אני עושה, עשיתי אעשה.
הרי אני יכולה להמציא כאן המון דברים פיקטיביים אם אני רוצה, רגשות לעומת זה, איכשהו יותר קשה להמציא נראה לי.

[נאמנה_לעצמי*]

ומצד שני ברור שכל עוד אני חושבת נניח על למסור את הילדים למשפחה אומנת אבל במציאות ממשיכה להכין להם אוכל, לקלח, לחבק, אז זה מה שמשנה הרבה יותר באותו רגע מאשר מה הייתי רוצה לעשות או מה הרגשות שלי.

הרבה פעמים אני חושבת לעצמי שאהבה זה בעצם ביצוע: להאכיל, לקלח, להלביש, לפרנס. הרי יש כאלה שטוענים שאוהבים ולא עושים כלום מאלה, לא מדברת על אלה שמבינים ומשתדלים וקשה להם, מדברת על אלה שלא רואים את הקשר, שחושבים שאהבה זה פוצי מוצי כל היום. האמת- גברים בעיקר, כלומר רוב הגברים שאני מכירה לא כאלה, אבל אם יש הורים שהם כאלה הם בדרך כלל גברים.
אבל אם עושים בלי חשק, בלי נועם, בלי רצון, זה לא שווה.
אז הולכת להאכיל.
מה שאני עושה עם חיי בימים אלה זה מנסה להחזיר את הרצון והנועם, לאסוף לאט לאט אחרי שכבר לא היה לי ברור לשם מה.
זה מתחיל להצליח לי, גם בעבודה וגם בבית.
יש עדיין רגעים כאלה וכאלה, אבל מנסה לתת יותר מקום לנעימות, זה לא קל כמו שזה נשמע, צריך לשנות דפוסים ולעקור אותם מהשורש, בכל מיני מקומות ובבית בעיקר.

פניתי למישהי שמלמדת משהו בהרחבה ואמרתי לה שאני מעוניינת אבל בצמצום. אמרתי יום, שעות וכו', אמרתי שיש 2 חברים שמעוניינים להצטרף. מסתבר שאם זה יקרה אחד יצטרך להזיז יום עבודה אבל זה אפשרי. עכשיו היא צריכה לתת לנו תמחור שנראה אם מתאים ונצטרך אולי למצוא עוד אנשים שירצו להצטרף אלינו כדי למלא קבוצה אינטימית. די גאה בעצמי על פועלי, על היוזמה, נראה אם זה יקרה בסוף.
עכשיו באמת הולכת להאכיל.

[בן_עמי*]

בס,ד
זה מתחיל להצליח לי, גם בעבודה וגם בבית.

[נאמנה_לעצמי*]

זאת שחשבנו ללמוד אצלה נתנה לנו מחיר שהיה ברור שאנחנו מוותרים על זה.
הייתי כל כך גאה בעצמי ש"הצלחתי לארגן" את זה ובסוף זה לא קרה, החברים אמרו מיד שהם לא בתמונה, אני עוד היססתי קצת, קטע. לרגע רציתי להזכיר להם כמה עלה הג'קוזי אצלם בבית אבל החלטתי שזה לא ענייני וכל אחד וסדרי העדיפויות שלו.

בינתיים נראה שאין איזה משהו מאד מעניין באופק, אבל יש איזו קבוצת בוקר בסביבה בנושא שאני בכלל לא מכירה ואולי אלך לשם לניסיון ואראה, היום התקשרתי, השארתי הודעה.
אין לי כוח להפקות, בעיקר עם זה שלא הולך לי להפיק כרגע, עדיף לי לנסות להצטרף לקבוצה קיימת של משהו. יש מיליון דברים שנראים לי באים בחשבון אבל רובם לא מסתדרים לי עם ימים ושעות. לסדר את הילדים יום נוסף בצהרון? לא בא בחשבון כי השנה אין סידור מוצלח בכלל. לתת להם פעם בשבוע להיות מארבע עם הסבים באופן קבוע ולקחת קורס ערב? אותו דבר, גם ככה הסבים לוקחים אותם יום בשבוע מהגן כדי לחסוך לי צהרון. זה לא רק לשגע אותם, זה גם להבין שלא אוכל בכלל לצאת בערב כי כמה פעמים כבר אפשר לא להיות בבית בערב? זה אם לא לוקחים בחשבון כל מיני קטעים בעבודה ויש כאלה בתקופות עומס. ברור לי אבל שזה יגיע ומנסה לסמוך שזה אכן יקרה ויתאים.

חופש סוכות היה מעייף. מצד שני, זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי את העניין הזה שיותר קל עם הילדים בבית. תמיד או כמעט תמיד היה לי יותר קשה איתם בבית מאשר לשלוח לגן. הבן מתגעגע לחברים, הבת אוהבת כל היום להיות בחוץ וכל הזמן אקשן, בבית משעמם להם. בכל פעם שחיכיתי לחופש כי רציתי להיות איתם בבית- בסוף התבאסתי.
לא הפעם. אמנם היו רגעים ואפילו ימים לא פשוטים, אבל באופן כללי היה ממש נעים. לעומת זה ביום הראשון של הגן אחרי החופש במקום למצוא ילדים מאושרים וצוהלים, מצאתי ילדים עמוסים רגשית. בהתחלה אי אפשר היה להזיז אותם מהצהרון כשהבן כבר היה באוטו הבת רצתה להישאר עוד ולא ויתרה. הגענו הביתה והתחילו בכי וצרחות וניג'וסים ואז רעב לא נורמלי (זה מה שקורה כשלא נותנים לאמא להכין את האוכל וכשאמא מנסה לתת לילדה עוד חיבוקים ולשבת איתם קצת אחרי שכל היום לא התראינו) ושוב בכי ולא רוצים כן רוצים יחד באמבטיה ומי ראשון ומי שני וכל מיני שטויות שלמי יש כוח אליהן אחרי יום עבודה.
אבל האמת? הייתי מבסוטה מעצמי. יחסית אני פותרת את העניינים בהרבה יותר קור רוח מאשר הייתי עושה קודם. אני מחבקת ומחזקת אבל גם מצליחה להבהיר מי קובע כאן בסוף. ולא שאיכפת לי כל כך לקבוע, אבל מה שראיתי זה שזה בדיוק מה שמעניק להם ביטחון, אז שיהיה.

הבכור עד לפני יומיים לא הסכים ללבוש ארוך. כדי להלביש מכנסיים ארוכים העפתי לפני כחודש את כל המכנסיים הקצרים מהארון, הוא המשיך לחפש בארון ולדלות אותם מסל הכביסה היבשה, התפשר על מכנסיים ארוכים אבל לא הסכים עם חולצות. הבנתי שאין לי ברירה לפני יומיים והוצאתי גם את רוב החולצות הקצרות מהארון סידרתי לו סווטשרטים וככה הוא סופסוף הסכים אתמול ללבוש בגדים ארוכים לגן, בדיוק בזמן.

לקטנה יש קטעים אחרים עם בגדים, אבל אין לי חשק לכתוב על זה.

בכל מקרה נראה כי כרגע מה שקורה איתם זה שהתחלתי בזכות יחסים שעובדים איתם להרגיש שאני מתפקדת, שקל לי יותר להגיע לעבודה, שאני נינוחה יותר, שאני לא מודאגת מחוסר תפקוד שלי או מאיך אני אצליח לעשות כל מיני דברים. כן נשאר שיקול של איך אני מצליחה להיכנס למסגרת כזו של לימודים עם האילוץ הזה שנקרא ילדים ועם התחשבות בצרכים שלהם, עם זה שהם קטנים וצריכים אותי ועם זה שכל העדרות מהבית משמעותה סידור שעשוי לעלות כסף.

אם מדברים על תפקוד, אז דווקא בלילה הקודם הקטנה לא ממש נתנה לי לישון. הסתובבה והסתובבה וניג'סה וייללה ורצתה שאלטף כך ואחרת, אבל באמצע הלילה שאגתי עליה שתפסיק ותתן לי לישון. כל העניין קרה בגלל שהגברת לא רצתה שמיכה בכלל, ואם בכל זאת ניסיתי אז העיפה אותה. העניין הוא שהיה לה קר וברגע שהיא התרצתה והסכימה להתכסות אז היא נרדמה יופי. היום כבר דיברתי איתה על זה בנינוחות והסברתי שצריך שמיכה.
שמתי לב שהרבה ילדים לא אוהבים להתלבש ואוהבים להתפשט, לא אוהבים שמיכות. אני מבינה אותם שבגדים זה מציק, אבל זה כאילו שאין להם ניסיון מספיק כדי לדעת שזה גם מה שיחמם אותם. אז אם הם סומכים על המילה של המבוגר האחראי אז יופי, ומה אם לא?
בכל מקרה זה מה שעושה אותי עייפה, שלא לדבר על זה שהיה לי יום די אינטנסיבי בעבודה.

[דגנית_ב*]

הרבה פעמים אני חושבת לעצמי שאהבה זה בעצם ביצוע: להאכיל, לקלח, להלביש, לפרנס.
בכיוון היפה הזה יש דף מעניין אמא שאוהבת יותר
לראושנה נכנסתי אליך ואני נהנית לקרוא.

[מיץ_פטל*]

הי חברה שלי למדה אצלה והיא ממש מעריצה שלה. היא עצמה הפכה למתקשרץ מחוננת..

[נאמנה_לעצמי*]

תודה, דגנית.
הלכתי להציץ בדף ההוא. נזכרתי שפעם כבר קראתי בו, בכל פעם אני רואה שם עוד נושא שצץ לי.

יכול להיות שבשבוע הקרוב אלך לאיזו קבוצת בוקר שלומדת משהו. אני לא יודעת עד כמה יש שם עניין קבוצתי, אבל אני אבדוק. זו קבוצה ותיקה כבר והחומר שהם לומדים מתקדם יחסית, אבל בכל זאת הם מקבלים חדשים, כך נאמר לי. בכל מקרה אמרו לי שאם אני רוצה אז אני צריכה לבוא ל 4 פגישות, זה נראה לי בסדר גמור, להרגיש מה קורה שם. זה צץ לי מכיוון שלא חשבתי עליו ואולי יתפוס לי בוקר שהיה אמור להיות פנוי בחלקו לעניני, אבל אם אתמלא משם אז מה טוב.
היום היו לי איזו שעתיים בבית לבד בלי הילדים. תכננתי קצת כלים, לאכול, לארגן כמה דברים בבית וגם לקחת זמן לעצמי. בסוף לא ממש הצלחתי, הרגשתי אבודה. שמתי לי מוסיקה אבל לא הצלחתי לשיר איתה או לרקוד איתה, או לעשות לי נעים בשום דרך אחרת ובכל פעם חזרתי לארגן דברים שקשורים לבית.
עצוב, לא?
הייתי עייפה היום, גם הלילה היו עניינים של שינה, "אמא ברח לי פיפי" באמצע הלילה ו"אמא אני רוצה לאכול" שעה אחר כך, משהו כמו 4 בבוקר. בסוף בבוקר קשה להם לקום. אחר כך הסתבר שלרוב הילדים בשני הגנים היה קשה לישון מרוב רעמים וברקים כל הלילה.
איזה כיף, המון גשם ירד. שמחה שירד, שמחה שיש הפוגה. מצידי שיהיה לנו ככה כל שבוע, יומיים-שלושה רצופים של גשם ואחר כך שלושה ימים הפוגה. בכל זאת צריך זמן גם כדי לתלות ולייבש כביסה.

[נאמנה_לעצמי*]

הכביסה מסתובבת במכונה. בחוץ מין יום אביבי שכזה. יש הרבה מכנסיים לתלות עם כל ה"ברח לי פיפי הזה" אני כבר לא ערוכה לזה, לא כמו בימים שהייתי רגילה להחליף 6 זוגות ביום. אני מנסה לחזק אותה מכל בחינה אפשרית אבל נראה שבעניין הזה משהו שם קורא לעזרה ועוד לא ברור לי מה.

לגדול היו עניינים בגן. בעצם, כמעט תמיד היו לו תקופות כאלה או ימים כאלה שכשהוא לחוץ הוא מוציא את זה בתוקפנות, אם זה בגן אז כלפי ילדים אחרים. לא משהו רציני, בקטנה, אבל היו. השנה הוא בגן חדש, ציפיתי לזה וציינתי בפני הגננת ששמה לב לזה ואמרה שאם מעירים לו הוא מיד מפסיק, יודע שזה בעצם לא בסדר, אבל ככה מוציא את הקשיים שלו גם את ההסתגלות למקום ולילדים שרובם חדשים עבורו.
אתמול או שלשום הגננת אמרה לי שהיה איזה קטע כזה קטנטן, לא רציני ואז היא שמה לב שבעצם כבר כמעט אין לו את הקטעים האלה, שמשהו נרגע.
אני מניחה שחלק מזה זו ההסתגלות, עברו כמעט חודשיים והילד התרגל לגן ולילדים. החלק השני זה בכל זאת מתוך הרגיעה שחלה בבית. אני מנסה לתת לשניהם הרבה ביטחון ושלווה. יש רגעים שזה ממש לא פשוט אבל זה הולך לי יותר ויותר.
הם גם מבינים יותר ויותר שגם לי יש צרכים, קשה לקבל את זה, אבל אין להם ברירה. אני לא מוכנה להתנהל כמו קודם.
אני לא יודעת איך זה אצל אחרים בבית ואיך הם מתנהלים ואיך מספיקים ללכת למכולת או לסופר, או להכין אוכל, אבל אנחנו ניסינו את חינוך בלי גבולות ואצלי הם פשוט התחננו לגבולות. אולי חלק מזה קשור לזה שאני עובדת מחוץ לבית ושהם בגן, אבל עובדה שגם בחופשים היה קשה נורא קודם. אולי זה בגלל שאני אחת שזה בעצם לא מתאים לה לאישיות, ואולי זה בגלל שהם כאלה שגבולות נותנים להם ביטחון. זה לא משנה, לנו זה כרגע עובד בכל המישורים.

הולכת לתלות כביסה.

[בן_עמי*]

בס,ד
המון דפים מענינים בנושא, ב-
מדור אתגרים בהורות.

[נאמנה_לעצמי*]

בחוץ מין יום אביבי שכזה
הולכת לתלות כביסה.
מאד משעשע מה שקרה רגע אחרי כן. הרמתי ראש וראיתי שבבית יש קצת פחות אור. יצאתי החוצה לראות מה המצב וראיתי עננים שחורים הולכים ומתעבים, הולכים וקרבים, כאלה שברור שעוד רגע יהיה כאן גשם. אז הכנסתי את המתקן המתקפל הביתה, שיהיה קצת יותר צפוף אם אפשר, למה לא, ותליתי בתוך הבית. תוך רגע התחיל מבול נוראי. פתאום נזכרתי שהשארתי את האטו עם חלונות פתוחים, רצתי לחנייה, בעודי ברכב סוגרת חלונות התחיל ברד מטורף. חשבתי להישאר עוד כמה רגעים באוטו אבל כבר מיהרתי להתארגן ולצאת ככה שרצתי שוב הביתה. כמובן שהאוטו שלי כל כך מבולגן שהצלחתי אפילו למצוא בו מטריה שהיתה שם משנה שעברה ולרוץ איתה חזרה בברד הזה. כמובן שאחרי שנסעתי מהבית הגשם התחיל להיפסק לאט וכשהגעתי ליעדי שמתי לב שהמכנסיים שלי נרטבו לגמרי, כנראה המושב של המכונית הספיק להירטב...

אחרי שהתגאיתי כמה רגוע לנו בבית היום היו עניינים. הקטנה התחילה עם צרחות, אני בזמן האחרון מגיבה מאד באיפוק ומאד מכילה (אבל גם קובעת גבולות ברורים) הבעיה שבימים של PMS כמו היום היא מריחה אותי מקילומטרים ואני מתקשה להיות במרכז וזה גלש לפסים לא טובים ולא נעימים בכלל. אחרי הצהריים היה לנו איזה מפגש עם פיזיותרפיסטית שעובדת איתה ובדרך כלל היא הולכת ברצון מאד והיום הלכה ברצון אבל יצאנו את הבית עם בכי וחוסר חשק ועצבים. איכשהו הגדול היה ממש עסוק כשכל זה קרה ואפילו שיחק שם מאד יפה וכמעט לא הייתי צריכה להתעסק איתו.

בכל מקרה מדובר במפגש קצר יחסית, הקטנה בדרך כלל משתפת פעולה בשמחה עם האישה הנעימה, היום היא עשתה מה שהתבקשה אבל היתה עם פרצוף חמוץ ושקטה. היה לי קצת חבל כי היא ממש מחכה למפגשים החודשיים האלה, אבל בקטעים כאלה אני מנסה להגיד לעצמי שנכון, אני הבוגרת כאן אבל יש כאן את שתינו שיכולות לעשות את הזמן נעים (אם לרגע נוציא את אחיה מהמשוואה). הרי היא בוחרת לבדוק אותי כשאני על הגבול שלי, בוחרת לעצבן ולהגיע איתי לעימותים בצורה שהיא יודעת שתוציא ממני התנהגות שלא נעימה לה והיא בכל זאת בוחרת בזה. אני יודעת, היא קטנה וילדה ואני אמא שלה ובכל זאת.

[נאמנה_לעצמי*]

שוב יום לא פשוט, או שמא עלי לומר ערב.
הגעתי סחוטה מעייפות לקחת אותם. הזמן נמרח מכל מיני סיבות ועד שהגענו הביתה נעשה כמעט שש.
הבת בגיל שאם מזיזים לה את הגבינה היא מתחרפנת, כלומר הכל צריך להיות צפוי ומתוכנן מראש ואם במקרה משהו קצת אחר- נניח מקלחת במקום אמבטיה או רחמנא ליצלן אמא אומרת שלא נתקלח היום כי מאוחר וזה בסדר, היא מתעצבנת ואוי ואבוי אם מישהו ינסה להזיז לה איזו חתיכה בפאזל או לשנות.
כשעוזרים לה להתלבש בבוקר היא שואלת: מה הורדנו קודם? חולצה? אז קודם חולצה. כל הזמן מחפשת היגיון וסדר ואם זה לא מתאים אז הלך על כולם בבית. אמא ואח עייפים וטרוטי עינים רק מחכים שהיא כבר תואיל להגיד שזה בסדר לכבות את האור אבל היא לא מסוגלת לעבור הלאה כי היא לא שמעה סיפור לפני השינה אבל לא מסוגלת להביא את הספר כרגע מרוב עייפות ואוי למי שינסה לעזור לה ולהביא במקומה.
איי.

טוב המסקנה העיקרית שלי מזה היא ללכת יותר מוקדם מכל המקומות שנמצאים בהם, אבל החיים הם דבר דינמי וקצת קשה כל הזמן להתנהל לפי איזה סטופר של : אם לא נגיע הביתה עד 5 תהיה קטסרופה , נגיד, או משהו בסגנון הזה. אבל ככה זה יוצא.

בסוף יוצא שהיא לא מפסיקה לצרוח, אח שלה מתעצבן וגם אמא לגמרי יוצאת מהכלים מרוב עייפות וחוסר סבלנות.
איך קורה שבעבודה שלי אני הרבה יותר סבלנית רוב הזמן לאנשים סביבי וכשאני מגיעה ליקרים לי ביותר בבית אז כבר אין לי סבלנות ואין לי מקום להכיל? לפעמים אני חושבת שסדרי העדיפויות שלי דפוקים. מצד שני, אני לא תמיד רואה בחירה אחרת, או שבעצם בחירות אחרות הן לא ממש יותר טובות בעייני, להיפך.

[בן_עמי*]

בס,ד
קוראים בשקט, כדי לא לעצור את הבלוג..
אולי כדאי לכתוב אים את מתכוונת שרק יקראו, רק ישאירו סימן שקוראים, או שגם יתנו כיווניםאו רעיונות.

[נאמנה_לעצמי*]

מתכוונת שבעיקר יקראו.
אם יש משהו חשוב להגיד סבבה. קצת קשה לי עם עצות, אבל יותר קל לי עם רעיונות, וקצת קשה לי להסביר מה בדיוק ההבדל ביניהם בעייני, אבל אני חשה בו בזמן קריאה.
חשוב לי שרוב הבלוג יהיה הרצף שלי, אבל אם פה ושם נכנסת איזו אמירה של קוראת אז ברוכות הבאות, אני שמחה לדעת שאתן כאן ומאד תומך בי לקבל פידבק פה ושם.

הציעו לי עבודה נוספת.
אני עוד לא יודעת מה היא כוללת אני רק יודעת שההצעה הגיע ממישהי שעבדתי דרכה בעבר, היא בזמנו הציעה לי פרוייקט שמאד מאד נהניתי ממנו, הוא לא המשיך מכל מיני סיבות, בעיקר כי היא כבר לא היתה בסביבה, אבל כיום היא שם בחזרה וקבענו פגישה. אני מאד צריכה עוד מקורות פרנסה. אני עובדת במשרה די חלקית, ויוצא שמבחינת השקעה וזמן היא יוצאת לא משתלמת. אני נאחזת בה בגלל תנאים שלא יהיו לי במקומות אחרים בתחום, מניסיון והכרות של השטח. כאן היא רוצה להציע לי חלק נכבד יחסית, משהו שדי דומה להיקף שיש לי בעבודה הקיימת, אבל מכיון שאני עוד לא יודעת מה זה דורש ואם אני אעמוד בזה, נתחיל לדבר על חצי ואולי בהמשך נתקדם משם.

העניין הוא שזה לא ישאיר לי בכלל זמן לדברים שרציתי ללמוד באיזה בוקר, ודווקא השבוע צצו כמה עניינים שקשורים ללימודים קרובים פיזית, בזמן שכרגע פנוי לי, לא גוזלים יותר מדי משאבים וגם די זולים, ביכולת הכלכלית שלי לגמרי (למעשה, כל דבר הוא מעל היכולת שלי כרגע, אבל יודעת שאם אלמד היכולת שלי תגדל, אני אתמלא ואוכל לתת יותר).

ביקרתי השבוע באיזו קבוצה שלומדים ימימה. אני לא בטוחה שזה בשבילי בכלל כרגע. כלומר, הלימודים, הקבוצה והמורה נראו לי נפלאים וגם הנושאים, אבל נדמה לי שכרגע אני זקוקה למשהו אחר. בכל זאת החלטתי לבוא לכמה שיעורים כדי להתרשם יותר לעומק.
האישה שאיתה קבעתי את הפגישה כבר אמרה משהו על כך שהיתה רוצה משהו ממני ביום שלומדים ימימה, ככה שזה יוריד את זה מהפרק, לפחות את הקבוצה הזו.
בינתיים, ראיתי איזו קבוצה של משהו אחר שנפתחת ביום ושעה שפנויים לי ונוחים לי (שזה לא יאומן, כי אני מחפשת כבר חודש וחצי לפחות, איך זה מגיע יחד?) השבוע זה מתחיל. חשבתי להתחיל אבל ביום שאחרי יש לי פגישה איתה ואני קצת מתלבטת אם ללכת לשיעור של משהו ואולי אצטרך לוותר עליו כי לדעתי אני אצטרך לתת לה לפחות יומיים וכרגע אלה הימים שיש לי פנויים.

אוף, בקטעים האלה שאני טוחנת לעצמי במוח זה נעשה כבד. רוצה לפתוח לעצמי עוד אפשרויות תעסוקה ומאד מאד זקוקה להן כרגע, מצד שני ברור שאני חייבת להשאיר לי מקום לאויר. עכשיו זו הפעם הראשונה מזה כמה שנים שנראה שיש לי מעט זמן לנשום, זמן לעצמי , זמן להתמלא. עבודה כשהיא טובה יכולה למלא, כמו שהילדים כשטוב איתם יכולים מאד למלא. ועדיין התנועה היא של נתינה בגדול, וברור שאני צריכה להיות במקום של קבלה כהגדרה.
בזמנו הפרוייקט שעשיתי אצלם היה מאד מאד ממלא, מרתק, מעניין ומעצים, לא פחות. כשהצגנו את הפרוייקט אנשים ישבו שם ובכו מהתרגשות ועשיתי את זה בתנאים מאד רעים מכל מיני בחינות לא צפויות, זו שהביאה אותי ילדה, זו שהיתה אחראית על האנשים שמולם עבדתי התחרפנה והתחילה לשים לי מקלות בגלגלים ולהתנהג כמו מטורפת ורק מאוחר יותר הבנתי שזו לא היתה רק בעיה איתי כשהסתבר לי שזמן קצר אחר כך היא פוטרה, אבל לי ליישום הפרוייקט זה לא עזר, ובכל זאת הצלחתי נגד כל הסיכויים להוציא משהו ממש טוב מהיד.

היום אין לי אנרגיות כאלה. יש לי שני ילדים וכל מה שמעניין אותי זה מה השעה בשעון ואם הגיע הזמן לנסוע לגן, ואם צריך לקנות משהו הביתה ושלא ילכו לישון מאוחר מדי שיהיה להם כוח לקום בבוקר כי אם יהיה להם קשה לקום אז לי יהיה קשה להגיע איתם לגנים בזמן.

אני תוהה. אני חסרת אנרגיה: להוציא אנרגיה של כסף וזמן על משהו שימלא אותי, או להוציא זמן ואנריה על מה שיכניס לי עוד אנרגיה מסוג כסף.
אני חושבת שאלך, אשב מולה (אישה שאני מאד מחבבת ממילא) ואראה אם זה מדליק אותי או לא.

שמתי לב כבר לפני כמה שנים שאיכשהו החיים שלי מושכים אותי הרבה פעמים לעבוד עם גברים. אני אהיה בקבוצת לימו או בערב הדגמה למשהו, ארצה ואתפלל לעבוד עם אישה, יהיו 3 גברים בחדר ו 15 נשים ואני אפול עם גבר. בקיץ יצא לי להיות באיזו הדגמה של סדנא והיתה מישהי ששמעתי אומרת למישהו: "אני מצטערת, לא מתאים לי עכשיו אנרגיה גברית, אני רוצה לעבוד עם אישה" ופנתה אליי לעבוד איתי במקום.
אני אומרת את זה כי גם העבודה הזו מוצעת לי על יד אישה ורמז קטן שזרקה אמר שאולי חלק מהעבודה תהיה רק עם נשים. ולגבי הלימודים: שתי הקבוצות שצצו השבוע היו של נשים בלבד.
אני מסתדרת טוב עם גברים בתור קולגות וחברים, אבל לפעמים זה לא מספיק. השבוע הגדרתי את זה למישהי: הוא עושה את השטויות שלו, את הטעויות ואני צריכה לא רק לקרוא אותו לסדר אלא גם לנקות אחריו (על קולגה שאני דווקא מאד מחבבת במקום העבודה).
טוב, עוד לא החלטתי אם זה טוב או רע אבל לחברים שדיברנו ללמוד יחד כבר אמרתי שכנראה יתפצלו דרכינו בעניין הלימודים המשותפים, כי הם רוצים יחד וגם כי נראה שאני אמצא את זה כאן קרוב וזול הרבה יותר ממה שדיברנו עליו מלכתחילה.

[נאמנה_לעצמי*]

פתאום אני קולטת:
כל הזמן מגיעות אלי הצעות עכשיו, מכל מיני כיוונים. העולם רוצה אותי. ברמה התעסוקתית, ברמה הלימודית, ברמה של להופיע, להיות.
ואני? בפנים אני מרגישה כל כך קטנה ועלובה. נדלקת אבל אחרי שניה נכבית מיד. מיד שואלת את עצמי איך זה אפשרי ואיך בכלל אני אעמוד בזה. מיד נראה לי גדול עלי לגמרי, לא יכולה לעמוד בזה.
אני יודעת, אחד אחד, כל דבר בזמנו. בחירה- מה יותר מעניין, מה פחות. מאד זקוקה לביחון. יש כל מיני רעיונות שצים חדשות לבקרים, תמיד עם גברים שחושבים שזה יהיה נפלא אם הם רק ישימו אותי על במה, רק יעשו איתי איזו עבודה בשעות הערב וסופי שבוע, רק ישבו איתי לתכנון אחרי הצהריים.
חלק מהרעיונות המדליקים, מוכרחה להודות, באים ממני. אני מתה לעשות משהו שיחבר אותי לזו של פעם.
מצד שני, כשאני חושבת על יישום, על ביצוע, על המשמעות של זה עבורי ועבור בני ביתי הנמוכים והאהובים, אני מיד עוברת למצב כבוי. on off ממש, כמו כל מכשיר חשמלי הכי פשוט.
נאמנה לעצמי? לא כל כך.

[נאמנה_לעצמי*]

בבוקר היה לי זמן אחרי ההבאה לגנים אז חוץ מקצת עבודת ניירת שהצלחתי לעשות באוטו, גם עשיתי סיבוב רגלי, הליכה של ככה חצי שעה, משהו כזה. הרגשתי ממש כיף ללכת.
בסוף היום אני מותשת, מותשת....
האמת כבר בתחילתו.
מרגישה מזדקנת, עייפה. נפוחה מאד, מין מחזור שקצת כאן קצת לא כאן, דימום קל שלא מתחזק, מצברח אותי ומנפח. דווקא לא עצבנית אבל עייפה ותוהה מה זה הדבר הזה.
שני אנשים בימים האחרונים שאלו אותי אם אני בהריון. פחחחחח. אחד סתם צחק ובכלל ישבתי והוא זרק את זה בסריה של סוג בדיחות קבועות, בכל פעם שהוא נכנס בעבודה ואנחנו יושבים שם אז יש משהו אחר שהוא אומר, אז הפעם זה היה זה. השני הסתכל על הבטן ותהה בקול רם וכשאמרתי לו שזה לא עניינו עוד הציק ואמר מזל טוב, טיפש. חוץ מזה יצא לי לראות המון נשים עם תינוקות ובהריון בזמן האחרון ולקינוח מישהי ביקשה ממני את המנשא שהשאילה לי בלידה האחרונה לתת לגיסתה ואמרתי לה שנתתי מזמן לקרובת משפחה שלה אבל אם היא רוצה יש לי אחד דומה בבית.
עם כל ההזדקנות והעייפות הזו, מישהו התחיל איתי היום. זה היה מצחיק, כל הסיטואציה היתה מצחיקה והזויה, בכלל הייתי בין לבין בעבודה והוא תפס אותי בנימוס והקשבתי ופתאום קלטתי באיזשהו שלב... הקטע שהוא היה מבוגר ממני בלפחות 15 שנה, וכשקלטתי שהוא מזמין אותי לקפה אז נפנפתי אותו בעדינות.
מאז הילדים כל השערות שלי מלבינות ופתאום כל כך מתחשק לי לצבוע באדום בוהק, או לקחת מספריים ולחתוך לעצמי את השיער, או קרחת, או כולם ביחד עם קוצים, או משהו כזה.
הייתן חושבות שזה שמישהו מתחיל איתי יעשה לי להרגיש טוב, אבל כל מה שהצלחתי לחשוב זה אם אני נראית כל כך גרוע שרק זקנים מסתכלים עלי ורק הם מתחילים איתי ככה. אני יודעת שזה בעצם הפוך, שגברים אין להם בושה ובעיקר גברים מגיל מסויים ומסוג מסויים אין להם בושה, ושזה לא קשור אלי בכלום, אבל בכל זאת ככה הרגשתי. כמו כשבחורים היו שורקים לי ברחוב כשהייתי נערה או חיילת, אף פעם לא הרגשתי מזה שזה אומר עלי משהו טוב, והאמת שבצדק אם חושבים על זה.

אני לבד כאן? קצת צמאה לתגובות.

[נאמנה_לעצמי*]

שילמתי ללימודי ימימה לחודש והשבוע האחרון הבהיר לי שזה לא יתאים, שזה לא הכיוון כרגע. תכננתי להגיע, אבל יוצא שהפגישה לגבי העבודה החדשה נופלת על היום והשעה הזו. כלומר, קבענו שעה אחרת ובסוף הזזנו ושכחתי שיש שם ימימה. יכולה להזיז אבל הפגישה הזו עשויה להידחות בעוד שבוע שלם. מעדיפה לא להגיע לימימה.
ממילא אני חושבת שזה לא בשבילי, לא כרגע.
לבקש כסף חזרה? חשבתי פשוט להגיע חודש ואולי (בטוח) אני אקבל מזה משהו אבל כרגע נראה שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק.
בינתיים הייתי בעוד שיעור ניסיון לעוד משהו. התלהבות בינונית פלוס. נהניתי, אבל לא נראה לי שהקבוצה ברמה מספיק גבוהה עבורי, חשוב לי לעבור תהליך רגשי, חשובה לי תמיכה, בינתיים מהשיעור הראשון הרגשתי שקצת קטן עלי בהקשר הרגשי, שאחרות שם נמצאות במקומות שאני לא נמצאת בהם. שלא לדבר על זה שאף אחת שם חוץ ממני לא ממהרת לשום ילדים קטנים.
בינתיים צצה לה באופק עוד איזו קבוצה עם זו שמלכתחילה ניסיתי לארגן איתה את הקורס היקר ההוא. בינתיים יש לה קבוצה אחרת, זולה יותר רק תקועה לי ביום בעייתי בעבודה. נדמה לי שזה הזמן לריב עם הבוסים, בעצם לא לריב אלא יותר להציב עובדות בצורה נעימה ומשכנעת. יש הרבה סערות גם ככה במקום העבודה שלי לאחרונה, כה שיכול מאד להיות שגם זו תהיה סערה, אבל נדמה לי שאצליח לארגן את זה איכשהו. בינתיים צריכה שחרור מהעבודה ליום אחד לניסיון, הציעו לי להגיד שאני חולה באותו יום אבל לדעתי זו ההזדמנות שלי לסגור איזו תיבת פנדורה בעבודה, כלומר התיבה שלי- לבוא ולהגיד שאני הולכת להתנסות ללימודים השבוע ואם אחליט ללמוד שם אז הלימודים מתחילים בעוד שבועיים ואני מוכנה לתת את השעות האלה בזמן אחר בשמחה ואהבה.
כמה קשה לי לקחת לעצמי את המקום הזה, אבל אתמול רמזתי בעבודהעל כוונות כאלה, טיפטפתי את הרעיון ועוד לא הרחבתי עליו. מחכה לראיון עבודה לראות איך להתנהל משם הלאה.

לפי התיאורים שלי אפשר היה לחשוב איזה קונצרן ענק אני מנהלת, כולה עובדת חלקית שלא מצליחה לפרנס ושלא מצליחה להתארגן עם הילדים שלה בזמן בבוקר.
הבוקר עשיתי השכמה חצי שעה מוקדם יותר, כדי שלא אאחר לפגישה הבוקר, כמובן שלמרות הזמן העודף כביכול שום דבר לא זז עד שצעקתי ובסוף היינו בגנים מאוחר וכמעט איחרתי לענייני. מחר נעשה חצי שעה מאוחר יותר ונראה איך זה עובד (במקרה יש לי אפשרות).

[בן_עמי*]

[נאמנה_לעצמי*]

מתנהגת כאילו יש לי עודפי כסף. ככה אני כשאני בחוסר. לא בודקת את מצב החשבון בבנק ומפזרת יותר בקלות, איכשהו.
אז פתאום אני בכלל לא חושבת על הכסף ששילמתי אבל זה קצת מנקר לי במוח שאולי אני צריכה להתנהג עם זה אחרת.
בעבודה החדשה רוצים אותי, כלומר זו שרוצה אותי אצלה במשרד רוצה אותי, מוכנה להתחיל עם כמה שעות שיש לי לתת לה ומה שיש לי זה פחות מחצי ממה שהיא היתה רוצה ואישרו לה, אבל שתינו יודעות שיהיה נעים וטוב יחד.

תמיד יש איזו בעיה, לא? אז הבעיה בינתיים שעוד לא יודעים כמה יהיו מוכנים לשלם לי וזה מהמקומות הבירוקרטיים האלה שמשלמים לפי כל מיני טבלאות ואני שונאת לעבוד עם זה, חושבת להציע להם לעבוד בתור פרילאנס ושלא ישגעו אותי עם כל מיני מסמכים שאלוהים יודע איפה קברתי אותם לפני עשור.

הילדים שלי כרגיל איך שחוזרים מהגן מתחילים לבוא בדרישות: נלך לפה, נלך לשם, אני רוצה ללכת לחברה, אני רוצה ללכת לגן משחקים ונמאס לי. היו כלים בכיור מלפני 3 ימים וים של כביסה ולא היה לי כוח אפילו להתנגד לילדים. אמרתי בסדר, נזמין אלינו ואם יתמזל מזלי אז יבואו ילדים בלי אמא ואני אצליח אולי קצת לארגן את הבית כי אם יש אמא שנשארת אז אני שוכחת מהבית ויושבת איתה.
צדיקות מלאכתן נעשית בידי אחרים.
כל כך רציתי אחה"צ שקט אחד בבית בלי קשקושים מבחוץ והתקשרתי ל 3 חברים של הבן ובאף אחד מהמספרים לא ענו לי בכלל, וניסיתי גם סלולריים.
אז הספקתי לעשות כביסה ולתלות, הבת עזרה לי לתלות כביסה בדרכה, הבן עזר לסדר את החדר קצת ושניהם עזרו לנקות את המטבח, כל אחד קצת וכמה שהיה לו כוח.
הבית עדיין מבולגן ומטונף, אבל טיפה פחות, גם משהו.
וגם היה לנו מאד נעים יחד, ובין לבין עשיתי לנו תה וישבנו לנו לשתות ולנשנש קצת עוגיות קוואקר (קנויות) וקיבלנו הזמנה בטלפון לאיזו מסיבה ביום שישי של חבר של הבן מהגן הישן והבטחנו שנבוא ומאד שמחנו. אני קצת הרגשתי שזה פיצוי, למרות שזה בכלל לא קשור.

[נאמנה_לעצמי*]

תודה בן עמי
בקשר לשאלה לך, דברים התחדדו לי מאז ששאלת- הרהרתי בדבר.
אני מאד רוצה תגובות.
מאד שמחה לקבל גם הצעות ורעיונות.
לא רוצה לקבל ביקורת שיפוטית או שיגידו לי איך חושבים שאני צריכה לנהוג או מה לא בסדר במה שאני עושה.
זה לא כל כך מה שאומרים, כי אני יכולה לקבל כל דבר שיגידו לי, אבל מאד חשוב לי האיך, אני לא עדינה במיוחד אבל אני לא במקום של להכיל יותר מדי. כן במקום של לשמוע.
לא ברור לי- האם אני ברורה ? בכל מקרה תמיד אני יכולה למחוק דברים שלא מתאימים לי. בכל השנים שאני באתר, רק פעם אחת מחקתי תגובה של מישהו שכתב לי תגובה תוקפנית בבלוג שביקשתי בו אמפתיה.

אגב, זה משתפר, עובדה שאני מכילה את הילדים שלי הרבה הרבה יותר טוב מאשר קודם והרבה יותר קל איתם עכשיו. עדיין, אני לא משוכנעת שיש לי מקום ליותר מזה, לצערי. הייתי שמחה להכיל קצת חברים, אנשים, אבל עכשיו מחפשת את המקום להיות מוכלת, עדיין.

[בן_עמי*]

בס"ד
אגב, זה משתפר, עובדה שאני מכילה את הילדים שלי הרבה הרבה יותר טוב מאשר קודם והרבה יותר קל איתם עכשיו. עדיין, אני לא משוכנעת שיש לי מקום ליותר מזה, לצערי.
הדף זורם
יותר טוב ממקודם
יותר קל עים הילדים

אנשים קוראים.
לא תמיד יש מה לכתוב, וגם כשיש, לפעמים - חבל לעצור את הדף.
אולי די בכתיבה ומחשבה שלך על הדברים כדי שתדעי לבד איך לשפר את המצב.
את מעלה מצב עים בעיה מסויימת, בתחום הילדים, הלימודים, או העבודה- אבל מגיעה לבד לאפשרויות לפתור אותו,
גם בלי התערבות מבחוץ.
על הצעות ורעיונות בדרך כלל עונים, ואז קשה להמשיך הלאה.

[נאמנה_לעצמי*]

שתי מחשבות שעלו לי בקשר לדף הזה:
האחת- לא כותבים לי כי הניק הזה הוא <כמעט> רק לדף הזה וככה יוצא שמי שכותבת לי מרגישה שזה חד צדדי, כי הניק הזה מעולם לא כתב לה.
שניה- לא כותבים לי כי יותר קל לכתוב למי שרע לה, מתייסרת, מתבאסת. אבל כשאני עושה איזה תהליך של התחזקות ומשתפת בו, הרבה יותר קשה לתמוך. אם הייתי כותבת כאן כמו בהתחלה על זה שבא לי לברוח מהבית ולשלוח את הילדים לפנימיה בטח הייתי מקבלת יותר תגובות...
ובאמת זה ככה בוירטואלי: עונים למי שמכירים, עסוקים בניחושים מי זה ולמי היא/הוא קשורים. וגם- כשיש צורך לשפוך את הלב ואין עם מי לדבר אז כותבים הרבה, אבל כשהחיים סבבה את מי זה מעניין וגם אפשר בעצם להתנתק מהאינטרנט כי כשהחיים טובים אז יש חיים מחוץ לרשת.

ומה אם יש לי צורך לשתף על הדרך למעלה? וכן, זו בהחלט הדרך למעלה, למרות שאני בעצמי מפקפקת כשאני שומעת את צירוף המילים האלה ומגחכת לעצמי "ממש הדרך למעלה, מרוויחה "מלא" כסף, הולכת כל שבוע לבדוק חוג דבילי אחר, מנוצלת בעבודה את ובדרך להיכנס לעבודה מנצלת נוספת, ממש יופי", אבל אומרת שלום לקול הזה, מכבדת אותו ולא משאירה אותו בפנים.

[נאמנה_לעצמי*]

תודה, בן עמי, על התשובה שלך. שמחה שאת כאן.

[נאמנה_לעצמי*]

הגישה שלך קצת יהירה. אני דווקא נהנית לקרוא אותך אבל מפחדת להגיב...
תודה שהבאת לתשומת לבי.
אני מצטערת אם הברחתי או הפחדתי. זו לא הכוונה.
מה שנשמע כמו יהירות זו אולי יותר כוונה לשמור על עצמי. יש לי נטיה לחפור שעות ולקחת ללב מאד דברים שאומרים לי, גם אם הם לגמרי לא קשורים למי שאני או לאמת. פעם, לפני שנים, מישהי האשימה אותי בגניבה שלא היתה, עשתה לי חקירה, משפט, מה לא. מי שלא ישנה טוב בלילה והתפרקה מבכי זו אני, למרות שלא גנבתי לה שום דבר ושהיא גרמה לי אז לעזוב 2 מקורות פרנסה (הצליחה להטריד אותי בשניהם). חצי שנה אחר כך היא מצאה את האבידה, אגב.
אז לא שאני חושבת שמי שתכתוב כאן תרצה לעשות לי רע או תרצה להזיק בזדון, אבל אני כן יודעת שלמילים יש כוח לחדור אליי ואולי מה שנראה כמו יהירות זו בעצם פחדנות... אני צריכה ללמוד לעשות הפרדה בין מה שמתאים למה שלא מתאים ולא לקחת הכל כל כך אישית וכבד, לגמרי.

[אחת_שקוראת*]

מבינה יותר טוב עכשיו... ומזדהה עם הפחדים שלך. כנראה בגלל זה אני רק קוראת ולא כותבת בלוג

[נאמנה_לעצמי*]

לילה טוב

[בן_עמי*]

בס"ד
כשיש צורך לשפוך את הלב ואין עם מי לדבר אז כותבים הרבה, אבל כשהחיים סבבה את מי זה מעניין וגם אפשר בעצם להתנתק מהאינטרנט כי כשהחיים טובים אז יש חיים מחוץ לרשת.
אבלהרבה כתבו בהתחלה, עד ההערה על התגובות.
אולי פשוט הם הבינו שאת לא מעוניינת בתגובות, או לפחות לא בתגובות שלהם.
לא כותבים לי כי יותר קל לכתוב למי שרע לה, מתייסרת, מתבאסת. אבל כשאני עושה איזה תהליך של התחזקות ומשתפת בו, הרבה יותר קשה לתמוך.
אבל עדיין יותר קל ונעים לקרא אותו מאשר בלוג של מישהו שמתפרק..
אולי תגיב בבלוג כזה יותר, אולי אים הבלוג פוגע בנקודה שחשובה לך תתפרק קצת גם על הדרך,
אבל כשבבלוג יש תהליך של התחזקות גם אני אגיב פחות, בכלל לא, או רק ב"פרח", אים הדף זורם.
כשאדם נמצא בבעיה, שמימנה אינו יודע איך לצאת, אפשר לתת רעיונות, הצעות וכו
כשאדם נמצא בבעיה, ויש לו כוון איך להתמודד איתה, והוא מנסה את הכיוון שלו, לא תמיד הוא זקוק לעוד כוונים.
יש גם בלוגים רבים או דפים מעניינים מאוד שלא היתה סיבה לכתוב, כי הכותב עצמו, או משתתף אחר, כתב מה שהייתי מוסיפה.
אז לא שאני חושבת שמי שתכתוב כאן תרצה לעשות לי רע או תרצה להזיק בזדון, אבל אני כן יודעת שלמילים יש כוח לחדור אליי .. אני צריכה ללמוד לעשות הפרדה בין מה שמתאים למה שלא מתאים ולא לקחת הכל כל כך אישית וכבד, לגמרי.
אים המצב, שאת לוקחת את התגובות חזק מידי, יש אפשרות שהתגובות כן יגרמו נזק במקום להועיל,
ואולי עדיף לבקש בצורה ברורה, שכרגע רק שישאירו סימן שקוראים או יתנו רעיונות נוספים, בלי ביקורת.
לפעמים דווקא הביקורת יכולה להועיל, רק שצריך לדעת "לסנן" ולקבל אותה.

[נאמנה_לעצמי*]

זה בדיוק מה שאני מבקשת:
שישאירו סימן שקוראים או יתנו רעיונות נוספים, בלי ביקורת
ומשהו להוסיף, זה זמני, מכיון שאני מרגישה שאני מתחזקת יכול להיות שבהמשך ממש לא תפריע לי גם ביקורת, פשוט כרגע אני עסוקה בלבנות כוחות ועוד חוששת מביקורת, שעשויה להיות לפעמים מאד מועילה אם יכולים להשתמש בה, רק שאני עדיין לא שם כרגע.

יש את הקבוצה הזו שחשבתי להצטרף אליה. בתחילת שבוע יש יום התנסות ואם כן הלימודים מתחילים שבוע אחר כך. הבוס שלי רוצה אותי דווקא ביום הזה. לא איכפת לו לשחרר אותי משבוע אחר כך אבל דווקא ביום ההתנסות הוא צריך אותי.
הסיבה: עניינים אישיים שלו, חשובים (באמת, אני לא מזלזלת) שבגללם הוא חייב שלפחות השבוע אתן לו גיבוי בעבודה דווקא ביום של ההתנסות.
אני מצד שני חושבת: להירשם ללימודים האלה בלי להגיע ליום התנסות? בלי לראות מי האנשים בקבוצה? חלק מהנושאים בתוכנית הלימוד לא מדברים אלי כל כך. מה שכן: אני מכירה את המנחה ויש לה חלק משמעותי בתהליך שעברתי בזמן האחרון, היא עזרה לי לראות לאן להסתכל וכל זה בפעם אחת שנפגשנו.
עוד מחשבה שעולה לי: שנים, שנים אני בעבודה הזו. חוץ ממחלה שלי או של הילדים (נדיר ביותר, אולי יום או יומיים בשנה, תמיד אני מוצאת להם סידור, לצערי, כי באמת עדיף לילד חולה להיות קרוב לאמא) או מוות של בן משפחה או תקלות מסוג זה או אחר , לא קרה שלא הגעתי בגלל משהו שלי, שאני לוקחת לעצמי. פשוט לא קרה.
מיליון פעמים יצא לי לגבות אותו. לעיתים קרובות בגלל ענייני עבודה: הוא צריך לנסע מטעם העבודה ומי שנשאר מאחור לעבוד כפול גם עבורו זה אני. אבל היו גם היו פעמים שגיביתי בגלל: אמא שלו חולה, אשתו חזרה מחו"ל, לבת שלו יש איזה אירוע. ועוד משהו: אם אני אינני לא יצא שהוא יגבה אותי. החלקים שלי נדפקים והוא עובד כרגיל וכשאני חוזרת העבודה נשארה באותו מקום אם לא הלכה אחורה והצטברה. לעומת זה כשהוא איננו- טוב ברור שאני לא שני אנשים ושאם יש אנשים בצד השני שהיו אמורים להיפגש איתו ובמקום זה אני שם אז זה פחות טוב, אבל בגדול הם פוגשים שם מישהו ויש מענה לזה שהוא איננו ברמה שאני מסוגלת לתת מענה.

היום הזה באמת לחוץ, זה לא מתאים ששנינו לא נהיה, יש עוד אנשים בעבודה אבל יש חלק מסויים שרק אני יכולה לכסות או הוא. היום הוא התקשר למשרד הזה שהוא אמור להיות בו ביום ראשון וביקש לדחות. בסוף לא אמר לי כלום על זה וכשהעבודה הסתיימה טסתי אל הילדים והערב הוא לא עונה בטלפון. לא אמרתי לו את כל הנ"ל, מה אני אתחיל להתחשבן איתו עכשיו. גם באתי מוכנה להעמיד אותו בפני עובדה וכששמעתי למה הוא כל כך צריך אותי ביום הזה מייד הבנתי את הצורך שלו, לגמרי. זה אמנם ענין פרטי אבל חשוב מאד.
עכשיו אני חושבת: איך זה שאני רואה את הצרכים של כולם לפני הצרכים שלי.
זה מאד ברור שאני לא יכולה להירשם לקורס שנתי שעולה יותר ממשכורת חודשית שלי בלי להיות ביום התנסות...
פאק.
אין לי מושג איך יוצאים מהלופ הזה ועוד הבטחתי למנחה תשובה.

חוץ מזה בכלל היום הזה הראה שאני רק מפנטזת על מגמה למעלה. במקום העבודה ההוא הציעו לי גרושים בתנאים שאני רוצה לעבוד- יכולים להציע יותר אבל אצטרך לתת הרבה יותר ימים ושעות אבל כרגע אני לא מסוגלת: עבודה, לימודים, ילדים. מתי??? אבל הציעו הצעה שבכל זאת אולי נוכל לעבוד יחד, וישלמו יותר, רק שזה בטח יקח קצת זמן.
היו עוד דברים, אבל אני כל כך עיפה ויש עוד טלפונים שצריך לעשות. לפחות הילדים נרדמו מוקדם, תודה לאל על חסדים קטנים.

[בן_עמי*]

בס"ד
לפעמים דווקא הביקורת יכולה להועיל
בעצם ביקורת תמיד יכולה להועיל, חוץ ממיקרים בהם היא מופנת אלי..

[אני*]

זה מאוד מעניין מה שאת כותבת. אני קוראת את זה כסיפור או תסריט, ולכן חשבתי היום שהיה כיף אם היית נותנת עוד כמה נתונים על עצמך. כל הקטע של זוגיות, נגיד. אבל מבינה שאת מפחדת להיחשף. בכל אופן בהצלחה

[נאמנה_לעצמי*]

אני כותבת על מה שמעסיק אותי.
תודה.

בעצם ביקורת תמיד יכולה להועיל
חולקת עליך. מאד חשוב איך מעבירים ביקורת. למעשה אין כזה דבר ביקורת בונה, יש משוב חיובי, יש בקשות לשינוי או רעיונות. ביקורת, כשהיא באה בצורה כזו, לעולם אינה מועילה. זה לפחות מה שמלמדים בקורסים למנהלים מתחילים וכו'. עם הזמן אני מתחילה להפנים שאולי יש בזה משהו ואת זה אני אומרת גם בתור אחת שקשה לה עם ביקורת וגם בתור אחת מאד ביקורתית, משתדלת לתרגל צורות אחרות של בקשה לשינוי, משהו שלא משדר " את/ה לא בסדר". קשה.

היתה לי היום שיחה ארוכה עם הבוס. באמצע המסיבה של הבן נעלמתי לילדים והלכתי החוצה שיהיה לי קצת שקט ופצחנו בשיחה שהיתה צריכה להתקיים לפני חצי שנה אולי. הרבה מוגלה יוצאת אצלי בעבודה בזמן האחרון.
הבוס רוצה שלא אעדר לא רק ביום הספציפי של ההתנסות, אם יהיה או לא, אלא בכלל ביום הזה. הקורס מתחיל בעוד שבוע והוא מוכן איכשהו לשחרר אותי מהיום הזה בשבוע בערך עוד חודש ועכשיו הוא צריך שביום הזה בשבוע אני אתן גז. הוא אמר דברים נכונים, אבל הוא גם זה שהעלה ראשון את הרעיון שאני צריכה ללמוד והוא צדק. ניסיתי להזכיר לו את זה אבל הוא דיבר על דברים אחרים ועל תנאים בעבודה שעשויים להיפגע. במהלך השיחה הייתי קצת נעולה על הרצונות שלי. אחר כך הלכתי וחשבתי לי שאוותר על הקורס הזה ותהיה לי אפשרות לתת להם שעות בעבודה ההיא שהציעו לי ואם יהיו לי שעות לתת להם הם יתנו לי יותר כסף ואולי ככה צריך להיות. ואני אסתפק במעט לימודים.
ככל שאני חושבת על זה, אני חושבת שבאמת משהו קטן כזה וקצרצר לא ימלא אותי כל כך כמו שהייתי רוצה, לא יתן לי את הצורך שלי ואיך אהיה מסוגלת להמשיך לתת מעצמי לעבוד ולתת מעצמי גם במקום עבודה חדש כשבעצם הכד ריק ריק ואין איזה מקום שימלא אותו. קורס נוסף מי יודע אם ייפתח בעוד חצי שנה ומעלה. יש סיכוי שהוא יזוז יום אבל אז זה יום שלא ברור שיהיה לי סידור נורמלי לילדים...
המוח שלי מתפוצץ מהשבוע הזה, מהיום הזה שלא היתה לי בו דקה מנוחה, אפילו הכביסה מונחת כאן ועוד לא תליתי. דוחה אותה למחר בבוקר בתיקווה שהיא לא תסריח בקערה.
אני חושבת שהיה רגע אחרי השיחה עם הבוס שדווקא הייתי שלמה. המחשבות על זה שוב עושות לי בלגן, אבל היה רגע שחשבתי לעצמי: אז אני אעבוד, אני אוותר עכשיו על הקורס, גם ככה הוא יקר. אני אלך לעבודה ואני לא אקטר על זה. עשיתי בחירה, כרגע זה לא זמן טוב לבלגנים בעבודה, זה באמצע פרוייקטים ולא זמן טוב בכלל לסגת ממה שהבטחתי לעשות, גם אם הבטחתי מתוך מרמור וחוסר שלמות, זה מה שעשיתי. אני יכולה לבחור להשלים את זה ולא להיות ממורמרת גם אם זה דופק אותי כרגע גם ברמה האישית, גם ברמה הכלכלית, אני יכולה פשוט לעשות את זה וזהו, בלי להמשיך לכעוס, לשחרר. היה רגע של השלמה שהמחשבה הזו היתה מאד ברורה וצלולה.
אחר כך חשבתי שזה אומר שבאמת בעוד חודש וחצי הפרוייקט יסתיים ואוכל לקחת יותר שעות בעבודה שהציעו ולהכניס יותר. מתוך כך הגיעו המחשבות: מאיפה אתן להם לא שעות, אלא אנרגיה, מה יתמוך בי כדי להיות מסוגלת לתת?
אני חושבת שזה יהיה קשה, אבל שאצור לי כן איזה מערך תמיכה.
יש חברים שמוכנים לטפל בי טיפולי גופנפש חינם למשל: חברה קרובה שהציעה שאקבע תור לעיסוי אצלה. חבר אחר שמטפל בשיטה שעובדת גופנפש ומזמן לא הייתי אצלו ואמר לי לפני כמה ימים שהוא פנוי יותר משחשבתי ושרק אקבע איתו זמן.
אולי אוכל מדי פעם לקבוע עם המנחה היקרה של הקבוצה ולעבוד איתה. אם כי: רציתי קבוצה שתתמוך בי, ברור שאני צריכה קבוצה, זה מאד ברור שאני צריכה קבוצה תומכת כרגע, אחד על אחד לא מספיק בשום אופן. אולי אמשיך עם הקבוצה ההיא שנראית לי לא מספקת, עד שמשהו אחר יגיע.

אין ספק שיש לי כאן שיעורים.
יש איזו סדנא קבוצתית שחבר הזמין אותי אליה. חינם. אבל זה מפגש ארוך חד פעמי, לא מתמשך. ברוווור שאני אלך. מזל שיש לי כמה חברים שמתעסקים בגופנפש. טוב, גם אני לא ממש רחוקה מזה כשאני במיטבי.

הילדים אכלו היום רק זבל, אוכל מתועש או מתוק או שניהם. בערב רציתי להכין אורז מלא והם ביקשו משהו, לא זוכרת מה. הייתי מאד אסרטיבית והטלתי וטו. בדרך כלל אם הם מבקשים אני נעתרת כי אין בבית מלא שטויות, אוכלים ארוחות די מסודרות ואם כבר ילד מבקש ביניהן, מה זה היה- לחם עם דבש אולי? - אני נענית כי הלחם מלא והדבש בסדר וגם הריבה בלי סוכר או תחליפי סוכר, אבל הפעם הם קיבלו הרצאה קצרה על מה הם אכלו כל היום כולל במסיבה ושאי אפשר כל היום ככה ושזה לא בריא ושיתקלקלו להם השיניים. וברוח כזו הלכתי להכין אורז מלא עם ירקות וזה נאכל בשקיקה לא פחותה מכל מה שנאכל קודם.

[חני_בונה*]

שישאירו סימן שקוראים

[נאמנה_לעצמי*]

רציתי לעשות יום בית אבל לא לגמרי הסתדר.
הגדול שיגע אותי כל הבוקר, רק צעק השתולל ועשה בלגנים, מירפק את אחותו הקטנה בכל הזדמנות.
הם רצו לצאת אז יצאנו וככה הוא היה גם בחוץ, פרא אדם. בעצם אם לדייק, בבית הוא היה נסבל והיא התנהגה בצורה מעצבנת (עד שהסכימה להתלבש וכאלה) וכשיצאנו הם התחלפו.
ככה שיצא שהיא דווקא התנהגה כמו מלאכית רוב הזמן, היתה בשקט ובמקום להצטרף לשטויות שלו צפתה עליהן בחוסר נחת ואפילו נצמדה אלי חלק מהזמן כי היה נראה שהאנרגיות האלה שלו חזקות לה מדי.
חזרנו ואכלנו צהריים מאוחרים. נשכבתי לנוח והם נרדמו לשעות ארוכות ארוכות. פחדתי שלא יישנו עד חצות אבל נרדמו לא הרבה אחרי השעה הרגילה ואיכשהו גם אני ממוטטת.אני חושבת שהשבוע הקודם היה לכולנו מאד אינטנסיבי ומחר יום חדש, שבוע חדש.
יש עוד כל כך הרבה לעשות בו.
בקשר לעבודה ההיא שהציעו לי, אני שוברת את הראש איך לנסות לגרד שעות עבורם, כי המצב לא יכול להימשך כמו שהוא מבחינה כלכלית.

[נאמנה_לעצמי*]

היום נפלתי חזק עם הקטנה.
אני מודה שהייתי עייפה ועצבנית היום מלכתחילה.
בכל מקרה ברגע שבאתי לקחת אותם היא התחילה עם יללות. הרבה פעמים הדרך היחידה לצאת מזה היא לעשות מה שהיא רוצה. העניין הוא שהיום אני הייתי במצב רוח שלא איפשר את זה.
אבל הבעיה היא לא זה שאני הייתי במצב רח שלא איפשר את זה, אלא הבעיה היא שהיא חושבת שהיא יכולה לתזז את כולם כל הזמן ואם אנילא מוכנה לעשות משהו אז היא עושה סצינות.
כשלקחתי אותם היא רצתה ללכת לגן שעשועים וכבר היה די מאוחר. הבגד היותר חם שהיה לה בבוקר לא הגיע יחד איתה לצהרון ובכל מקרה לא התאים לי ללכת איתם. אמרתי לא התחיל בכי וצרחות. בפעם הקודמת שזה קרה הלכתי איתם בסוף.
העניין הוא ש 90 אחוז מהפעמים שזה קורה יש שלב שאני מוותרת ועושה מה שהיא רוצה והיום זה פשוט לא התאים לי, לא שם ולא אחר כך בבית.
באיזשהו שלב די מוקדם כשהיא שומעת שאומרים לה לא היא מתחילה להרביץ (גם לבן יש קטע עם מכות, אבל זה בא בקטעים אחרים). כשחזרנו ישבתי איתם על הספה, שוחחנו קצת, היא היתה צריכה להתכרבל ולייל, לבכות והכלתי את זה. כשקמתי להכין ארוחת ערב שוב היא התחילה עם בלגנים והחליטה שאני צריכה לשים עכשיו משהו ליד המיטה, בעוד שאני עומדת וחותכת סלט לרווחת תושבי הבית הרעבים. לשמחתי לפחות אח שלה ישב וצייר בזמן הזה.
שוב התחילו צרחות כי אמרתי לה שתשים בעצמה ואני מכינה סלט. ככה כל הערב, כל פעם על משהו אחר. היא היתה גמורה מעייפות אבל זו לא אשמתי, גם אני גמורה מעייפות.
יש דרך ללמד אותה להתחשב? להבין שיש עוד אנשים סביבה? אני יודעת שהיא קטנה אבל זה נראה כאילו שהיא חושבת שארוחת ערב תיעשה לבד או משהו. בימים האחרונים יש לה קטע בכל פעם שאני בענייני בישול, ובאמת שאני שמחה אם היא באה לעזור אבל שמתי לב שאפילו העזרה שלה בימים האחרונים מסתיימת בזה שהיא שופכת משהו או עושה בלגן, מה שדווקא לא אופייני לה.
ניסיתי להכיל , לא לעשות מה שהיא אומרת אבל גם לא להתפרץ, בסוף לפני האוכל צרחתי עליה והיא נעלבה. אחרי האוכל כבר חשבתי שיהיה בסדר, היא שבעה. הם התקלחו יחד, לשמחתי לא היה איכפת להם לפעמים הבן לא רוצה "אין לי מקום איתה" מדובר בגיגית די גדולה, לא אמבטיה.
בכל מקרה הידיים שלה התחילו לעוף והיה שלב שהיא רצתה איזה משחק ואני אמרתי שהיא יכולה לבד, לא מתאים לי לשחק איתה עכשיו בזה (מה שכמעט אף פעם לא קורה, אבל הייתי מחוסלת וגם כעסתי על כל ההתנהגות שלה) והיא העיפה לי מכה לפנים ובאינסטינקט של הגנה עצמית נתתי לה מכה קטנה חזרה. לא משהו נוראי, אבל קרה והתבאסתי לגמרי. לא יודעת איך הגעתי לשם בכלל. זה כבר קרה כמה פעמים- תמיד כתגובה אליה, כשהכתה אותי, אבל אני יודעת שעכשיו אני לא במקום הזה והבית שלנו נראה לי כל כך מוצלח ומעורר השראה בזמן האחרון שאני לא מבינה בכלל איך נפלתי לבור הזה. לא מבינה איך אפשר להחזיר מכה לילדה קטנה, גם אם זה מעצבן, גם אם זה היה על יד העין, יש לי היום בארגז הכלים כמה שיטות שעובדות הרבה יותר טוב להתמודד עם זה.

הילדים שלי מאד פיזיים. עם הגדול זה קיצוני כי הוא מחפש מצבי התאבדות לפעמים וממש נהנה מללכת מכות וכו'. לשניהם יש רגישות תחושתית ושניהם היו בטיפול עם זה ויש כל מיני דברים שעשיתי/עושה איתם, יש לזה צדדים נחמדים אבל הצורך שלהם במגע חזק הוא קיים ואני משתדלת לתת אותו בכל מיני משחקים ודרכים חיוביות אחרות. מה שכן, אם חסר להם המגע הזה הם ייזמו אותו בצורה כואבת לפעמים ולעיתים אני מרגישה שהם מתחננים לאיזו מכה שתרגיע אותם, כמה לא באופני להגיד את זה. פעם הגדול הגדיל לומר ואמר "תרביצי לי" והוא התכוון לזה, זה לא היה בטון מתגרה, הוא ממש ביקש. לפעמים הוא מבקש משחקים כאלה אבל פעם אחת הוא ממש ביקש ככה, כפשוטו.
רק מה? אני מרגישה חרא אם קורה מה שקרה היום. לי זה לא מתאים, גם אם הם מבחינתם בעצם ענו על איזה צורך שלהם. הקטנה יותר מצליחה להכניס אותי לפינות האלה, הגדול מצליח למצוא דרכים אחרות למגע חזק, דרכים לא פחות מפחידות אבל לפחות הוא לא נכנס איתי ראש בראש כל כך.

אני חושבת שלמרות שהשלמתי עם הדברים שהבוס שלי אמר לי, עדיין הייתי באיזה מקום עצבנית על הסיטואציה. מישהי בעבודה אמרה לי שזה ניצול והיה צריך לשחרר אותי ללימודים ושיש בעיה חוקית עם תנאי ההעסקה שלי וזה הדליק אצלי שוב והוציא אותי מההשלמה השקטה שהיתה לי עם מה שאני עוברת שם.

[בן_עמי*]

מ:http://www.articles.co.il/article.php?id=27071
לא אוהבת את ה"התעלמות", אבל ניתן להחליף בכל תגובה אחרת שחושבים עליה.
מ:http://www.articles.co.il/article.php?id=22597
זה לא מדבר על ההורים בבית, אבל אפשר לקחת רעיונות..

[נאמנה_לעצמי*]

את הקישור הראשון יחסית אהבתי.
זה גם בסך הכל מה שאני עושה, מנסה לספק ביטחון על ידי שגרה, מתן חופש במקומות שאפשר וכו'. אבל מה קורה כשאני מאד מאד עייפה ועמוסה ואין בצד השני מישהו שיכול להבין את זה ואני גם לא מצפה, ובסך הכל גם במצבים האלה אני מכילה, מכילה, עד שיש רגע שבו כבר אין לי מקום יותר, פשוט אין.
את הקישור השני אני לא מחבבת, לא אוהבת את סקינר ולא את הביהוויוריזם, גישות מאד חיצוניות שמתייחסות לאדם כמו לכלבים של פבלוב, בלי להבין שאנחנו קצת יותר מורכבים מזה (אני לא יודעת לגבי כלבים, מעולם לא הייתי כלב, אבל אני יודעת לגבי אנשים).
בכל מקרה תודה על הקישורים.

[נאמנה_לעצמי*]

זה מאוד מעניין מה שאת כותבת. אני קוראת את זה כסיפור או תסריט

את גאון. חשבתי על המשפט הזה. אני הרי מחפשת את הספר הבא שלי, מחפשת.
אתמול הסתובבתי לי עם המחשבה (בעקבותייך) שבעצם, זה יכול להיות ההתחלה או הבסיס. בעצם, אני גם יכולה פה ושם להמציא פרטים, מה זה משנה, להוסיף, להוריד, להקצין, למתוח. קצת להשתמש בדמיון, וקצת באמת ואחר כך לקחת מפה את הבסיס.
די משעשע אותי.
שמתי לב גם שכשאנשים קוראים סיפורים באינטרנט נורא חשוב להם "זה היה באמת?" ואם למשל עבדו עליהם קצת אז הם לוקחים נורא אישית, כאילו לפחות אמא שלהם שיקרה להם.
אני יכולה להבין את זה רק בגלל שיש לי חברות אמיתיות בחיים שהכרתי במשך השנים באינטרנט, אבל מצד שני זה מצחיק אותי גם כי אם אני לא מכירה מישהי או לא יודעת מי זו אז מה איכפת לי מה היא ממציאה ואם זה נכון או לא?
אז ככה כבר יומיים אני משתעשעת לי שזה יהיה נורא נחמד להמציא לי עוד קצת דברים בחיים שאולי היו ואולי לא ואז אני חושבת כמו פולניה טובה: אבל הם בטח נורא יעלבו.
בינתיים , זה לא שיש לי רעיונות לאן להמציא את זה ומה להמציא.
אבל כן חשבתי שאם זה הסיפור שלי ואני כותבת אותו אז אולי כדאי שאני אתחיל להמציא אותו ולכתוב אותו כמו שאני רוצה אותו.
נתחיל מיותר כסף.
אנ כותבת בסיפור שלי שיש לי יותר כסף בכל חודש, משמעותית יותר כסף.
כסף שבא בכיף ושמחה וסיפוק.
נכון שזה נפלא לכתוב ככה בסיפור שלי?

הבת שלי אמרה לי הערב: אמא אני מבטיחה שלא אעשה מה שעשיתי אתמול.
היה לנו לכולנו ערב הרבה יותר נעים ובכלל לא הזכרתי את אתמול רק היא רצתה לשחק במשהו והסכמתי, היא אמרה שאתמול לא הסכמתי ואמרתי שאני לא חייבת תמיד להסכים לשחק איתה בכל מה שהיא רוצה, שבדרך כלל אני מסכימה אבל מותר לי גם שלא, היא סיכמה את זה בזה שהיום כן והיא מבטיחה וכו'.
אני חושבת שבדיעבד היא מבינה שהיא מביאה אותי אל מעבר לסף של עצמי, רק שבאותו רגע היא לא יכולה אחרת. אני לעומת זה, באמת משתדלת רוב הזמן להסכים, לאפשר, לשתף פעולה אם אין סיבה טובה שלא, אבל כשלא אז אני מצפה שהלא יתקבל ובמקרה שלה הוא פשוט לא מתקבל, היא חוטפת ג'ננה כשרק נדמה לה שהיא שומעת את המילה לא או אחר כך או עוד מעט או לא עכשיו.
אצל הבן זה משהו אחר, מצבי רוח שאי אפשר לצפות אותם, פתאום הוא הופך כיוון בבת אחת. אצלה זה צפוי לגמרי, פשוט צריך לעשות כל מה שהיא רוצה ואז הכל בסדר
בכל זאת יותר קל לי איתו, למרות שזה לא צפוי איתו. הוא בן, לפחות הוא פחות מתוחכם בענייני ויכוחים, יש לזה יתרונות.

[בן_עמי*]

בס"ד
גישות מאד חיצוניות שמתייחסות לאדם כמו לכלבים של פבלוב, בלי להבין שאנחנו קצת יותר מורכבים מזה
יש בזה משהו, שתמיד יש הרגשה שזה מתבסס על ההנחה שבני אדם הם סוג של חולדות נורבגיות, ששכחו להצמיח פרווה ואוזניים.. אבל בכל זאת בכל גישה יש גם כמה רעיונות טובים.

_שזה יהיה נורא נחמד להמציא לי עוד קצת דברים בחיים שאולי היו ואולי לא בינתיים , זה לא שיש לי רעיונות לאן להמציא את זה ומה להמציא.
אבל כן חשבתי שאם זה הסיפור שלי ואני כותבת אותו אז אולי כדאי שאני אתחיל להמציא אותו ולכתוב אותו כמו שאני רוצה אותו._
נתחיל מיותר כסף.