_היא הביעה פחד מהסטיגמה.
אבל היא גם הביעה את היותה בתוך הסטיגמה הזאת. ש"פיגור זה רע".
ותיכף היא קפצה להוכיח שהילדים באילן הם בסדר, הם לא מפגרים-חס-ושלום.
עצוב_
נכון. זה בדיוק מה שזה היה.
_פסלה את החשש מהמפגש וסתמה את הפה לשאלות או תהיות בכיוון הזה.
אני עצמי זוכרת היטב את החוויה הזו. פשוט היה אסור לפחד והיינו צריכים להתנהג כאילו שום דבר לא מוזר לנו_
נכון. נכון. זה ממש מה שהיה שם. מאותו רגע והלאה כולנו ידענו שאין לנו מה לפתוח את הפה. אך אחד לא רוצה לשמוע את התהיות והחששות שלנו. ההפרעה מוגרה, ההדרכה המשיכה כמתוכנן. חד-כיוונית לחלוטין.
אני התחלתי את השיחה הזאת, לפני כחודשיים, עם הסיפור על הילדה שלא הצליחה להשיג את אמא בטלפון.
מתי להתערב לטובת ילד זר (2016-01-17T20:25:03)
אני מצטערת על ההיעלמות שלי. לפרוק דברים קל יותר מלהחזיק אחר כך דיון עליהם, למרות שגם זה חשוב לי מאוד. אם לא קשה לכן עם הקטיעה, אשמח להמשיך כרגע. מקווה שאצליח להישאר באזור ולא להיעלם שוב. (חשוב לי להדגיש שקראתי כבר אז את מה שכתבתן וזה היה משמעותי לי, אפילו שלא הגבתי.)
תראו, הנשים במשרד שלעגו לי הן בוודאי הרעות בסיפור, זו בכלל לא שאלה בשבילי. מן הסתם יש להן סיפור משלהן שבו אפשר לפרש אותן אחרת אבל "זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת" ונכון לעכשיו הוא לא נוגע לי ולא מעניין אותי. מספיק לי הסיפור שלי.
הסיבה שהבאתי את הסיפור הזה הוא לא הן, וגם לא הבאתי אותו לצורך דיון בתגובות שלי ובמה שיכולתי לעשות אחרת. היום במבט בוגר, כאמא, ברור לי שהיו דברים אחרים לעשות שלא ראיתי אז. ואני יודעת שהייתי במידה מסוימת עיוורת אל הילדה השנייה, וזה כואב לי. אבל לא זה הנושא של הדף ולא בשביל זה באתי. באתי בשביל לדון באישה שעצרה אותנו בדרך.
_עוברת לידנו אישה, חברת קיבוץ. עוצרת בהבעה דאוגה ושואלת: מה קרה לך?
כבר בשלב הזה, לא יודעת למה, הרגשתי מוקטנת מאוד. היה לי מאוד מאוד לא נוח.
הילדה בוכה, בוכה, לא הצלחתי להתקשר לאמא והיא לא מסכימה שננסה שוב.
האישה, בהבעת טוב לב: אולי נלך למשרד וננסה שוב, פעם אחת אחרונה?
אני, בתחושת התקוממות גדולה אך בצייתנות, מסובבת את הכיסא. חוזרים למשרד_
אני חוזרת אל הסיטואציה הזאת הרבה במחשבותיי, כי היא נותנת לי לחוש את "הצד השני", את האמא שאני רואה מתעלמת מבכי של הילד שלה, ואני רוצה להתערב ולעזור, זה כואב לי לראות - ובגלל הסיטואציה הזאת אני חשה גם כמה כואבת ומקטינה יכולה להיות ההתערבות. ואני לא מסוגלת להניח את תחושת ההשפלה של האמא בצד, ולהתייחס רק לזו של הילדה. וגם לא מוצאת דרך ליישב את שתיהן.
בשמת כתבה:
_לדעתי האשה טובת הלב היתה בסדר גמור. היא ראתה מהזוית שלה - שתי ילדות. גם את ילדה וגם ההיא ילדה.
היא ראתה את הכאב הגדול של הילדה האורחת ורצתה לעזור.
הדברים שאת מצטטת ממנה כולם טובים_
זהו, שאני רציתי שיראו בי בוגרת, ושיכבדו את שיקול הדעת שלי. זה היה מקטין כשהיא נרתמה לפתור את המצוקה של הילדה בעוד אני לידה, כאילו "בשביל מה שמתם אותי בתפקיד הזה אם אתם לא סופרים אותי ולא מתייחסים אליי כמישהי שמסוגלת להתמודד עם בעיות".
אני חושבת שאמא צעירה יכולה להתפוצץ (החוצה, או גרוע יותר - מבפנים, כמוני) אם יפנו אליה באכפתיות וישאלו
{{}}"רוצה להחזיק אותו על הידיים?" או "את חושבת שזה יעזור אם תקחי אותו על הידיים?"{{}}
אני אפילו לא מצליחה לנסח את זה במילים. אני שמה את עצמי במקומה די בקלות ומרגישה שעולה בי כזה מין אהההההה...
אולי זה בגלל שאני, בתור אותה אמא, בעצם גם בי יש קולי פנימי שאומר לי להחזיק אותו בידיים. והקול הזה לא יושב לי במקום טוב, הוא מתמקם על איזה שק של אשמה והאשמה וחוסר אונים וקורבנות ועוד מטעמים. והקול העדין והנחמד מבחוץ - גורם לשק הזה לעלות על גדותיו ולגלוש ממני החוצה (שזה באסה גם בשביל התינוק, אגב).
אז מה אני אומרת? אני אומרת לא להתערב בשום דבר אף פעם כי יותר מדי כואב לי מהמקום של הילדה החונכת שהייתי, וזה כואב לי בשביל האמא שבצד הזה, האמא הטועה ש{{}}
גם היא ילדה{{}}?
לא. אני לא אומרת דבר כזה, כי הכאב של הילד מה איתו? מי יתייחס אליו, מי ייצג אותו?
אני אומרת שאני מרגישה שאין מוצא. אחד הצדדים חייב להיפגע.
אשמח אם תראו לי שזה לא הכרחי.
אשמח אם תוכלו להציע לאותה אישה טובת לב מהסיפור שלי תגובה אחרת לסיטואציה.
.
>