משפחות בחו''ל

מציצים, מציצים.

גם אני מציצה, לעתים רחוקות...

טוב לראות שעוד מציצים!
בימים האחרונים בעלי מדבר על להישאר עוד קצת בארה"ב ואני קצת מבואסת, די נמאס לי לחיות בין לבין.... אז עכשיו אני בציפייה של כמה חודשים כדי לדעת יותר בבירור. אני יודעת שלילדים לא רע כאן אבל אני חושבת שיהיה להם יותר טוב קרוב לסבתות ולסבים! גם לכם קשה עם הריחוק מהמשפחות????

מאוד! ריחוק מהמשפחה ומהחברים . קשה מאוד.
את יכולה ליקרוא את קורותי בדף מעבר לאפריקה, ועכשיו בדף ביקור בארץ.
אז תביני עד כמה קשה.

אורית, קראתי בשקיקה את הדפים המעניינים. אני בהחלט מתחברת לתיאורים שלך. אנחנו היינו בארץ בפסח והיה מדהים!!! היה מעניין לקרא על תחושותייך בביקור בארץ, ולראות כמה שזה דומה למה שאני הרגשתי.

באמת?? איזה כיף לישמוע.
לא שקשה לך, כמובן, אלא שהתחושות דומות.
אפילו שאת גרה ב"ארה"ב הגדולה והמתקדמת" ואני בקניה "עולם שלישי", הריחוק הוא אותו ריחוק והניתוק הוא אותו ניתוק...

כן, אני אמנם גרה בארה"ב "הגדולה והמתקדמת" וחברות שלי צוחקות עלי כשאני כל הזמן מחפשת מוצרים מהארץ. דוגמא קטנה: לפני שבוע יצאנו לגן המשחקים השכונתי והבאתי בקבוקים להפרחת בלונים מסבון, ישר התגאתי שהם מהארץ כי המקל עם הלולאה מחוברים לפקק ופה בארה"ב לא שמעו על זה, והמקל תמיד טובע לו בתוך בקבוק הסבון... טפשי הא?! אבל זו דוגמא קטנה. מסתבר שלא הכל יש בארה"ב. חוץ מזה ישראל היא המדינה שלי, וכמה שנים רחוק משם לא ישנו את זה, הבית שלי הוא שם!!!

מזדהה!!

שלום לכולן
אני קוראת אדוקה של האתר מזה כ3 שנים מתקופת ההריון ורק עכשו מעיזה לכתוב
אני נמצאת גם כן רחוק רחוק בנפאל עם ביתי בת השנתיים ואישי שלומד שם
כל כך הזדהיתי עם כל מה שנכתב בעיקר עם החיים במדינת עולם שלישי שרק עושה את הכל מענין יותר [ניסוח עדין של כל הקשיים]
אבל הקושי הגדול זה מחסור בסבתא וסבא והגעגועים לישראל ולדברים הקטנים כמו שכתבתן
עכשו אנחנו בחופשה די ארוכה בישראל ואני מאמינה שיהיה קשה לחזור למרות שעבורנו כרגע זה הבית ותאמינו או לא יש גם יתרונות בלגור בנפאל
תודה על ההקשבה והשיתוף נשמע טיפשי אבל זה מקל לשמוע על לבטים ומחשבות של אחרים שנמצאים במצב דומה
תודה

הי מעיזה,
ספרי קצת על הייתרונות של לגור בנפאל. זו ארץ שאני זוכרת מאד לטובה מהביקור שם. ואולי תתעודדי אם תתרכזי בייתרונות ותספרי עליהם...

קטע מתוך סיפור Mrs.Sen's מתוך הספר Interpreter of Maladies של Jhumpa Lahiri תרגום חופשי ומקוצר של שיחה בין ילד בן 11 לאישה שבביתה הוא נמצא עד שאמו מסיימת עבודתה.

"אליוט, אם אתחיל עכשיו לצרוח בכל כוחי, האם מישהו יבוא?"
"גברת סן, מה קרה?"
"כלום. אני רק שואלת אם מישהו יבוא."

אליוט משך בכתפיו "אולי".
"בבית, זה כל מה שאתה צריך לעשות. לא לכולם יש טלפון. אבל רק תרים את קולך מעט, תבטא עצב או שמחה מכל סוג, ושכונה שלמה ועוד חצי שכונה אחרת באות לשמוע מה קורה, לעזור בסידורים."
אליוט כבר ידע שכשגברת סן אומרת בית, היא מתכונת להודו ולא לדירה שבה ישבה עכשיו, חותכת ירקות.
............
"אולי הם יתקשרו אליך" אמר אליוט לבסוף לגברת סן "אבל כדי להתלונן על הרעש שאת עושה".

האם זו את, אותה דגנית שהיתה שולחת לי אי מיילים??

כן אורית. זו אני.

שששששש, נורא שקט פה !!! אולי זה בגלל שכולם מבקרים בארץ ?? יש עוד מישהו בבית ??

עברו לדף מתים לרדת מהארץ ו-כשהייאוש נעשה יותר נוח

אני חושבת שכולם חוץ ממני ומאילנית בביקור בארץ...

אני כאן.
ביקרו אצלנו הסבים ונסעו. עצוב וכל פעם זה נעשה קשה יותר.

מישהו אמר סבא וסבתא ?? וואוו, כבד...חייבת להזדהות, זה הקושי הגדול בה' הידיעה. נדמה שאתה שולל משהו מהילדים שקיים בזה הרגע ועכשיו ,ואולי לא יהיה אח"כ. אין תחליף לסבא וסבתא טובים. אני מרגישה שזה העוול הגדול ביותר שאני גורמת לבתי עם המעבר לחו"ל. הרבה יותר גרוע מהבדידות המדוברת כ"כ. ..ייסורי המצפון...

אני מעתיקה מה שכתבתי בנושא בפורום "משפחות בחו"ל" של YNET:

http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-130 ... 44,00.html

לדעתי, וממה שאני רואה,
למרות שזה נהדר שיש לילדים סבא וסבתא שגרים קרוב, זה לא עושה להם נזק אם זה לא ככה. אצלנו הילדים מאד קשורים לסבא לסבתא ונהנים כשהם מבקרים אותם, וכמובן מצטערים כשהם חוזרים לארץ, אבל אני לא רואה אותם סובלים או מתגעגעים עד כדי אומללות כשהם לא כאן. אם מכל שאר הבחינות עדיף כאן, לדעתי זו לא סיבה מספיק טובה לחזור. הבת שלי, למרות שהיא בילתה המון עם הסבים ובעיקר עם אמא שלי עד שהגענו הנה, אומרת שהיא מעדיפה להשאר כאן.
זה באמת מאד עצוב שהסבים מפסידים את הנכדים, אבל אלה בכל זאת החיים שלנו, וההורים שלי מעדיפים שנגור כאן, כי יותר טוב לנו, למרות המחיר שהם משלמים.
חוץ מזה כשהם באים לבקר הם נמצאים איתנו ועם הילדים בצורה מאד איטנסיבית, הרבה יותר מאשר כשהיינו בארץ, אז זה מפצה בצורה מסויימת.

בתור מי שהוריה היגרו וגדלה הרחק מהמשפחה, הייתי אומרת שחוסר בסבא וסבתא אולי אינו גורם נזק אבל הוא בהחלט חסר. זה כמו ילד יחיד שאינו יודע איך זה כשיש אחים.
כו כן, שימי לב דיאנה, שכתבת כמה פעמים שהסבים מפסידים את הנכדים, אבל פה דובר על כך שהנכדים מפסידים את הסבים.

התייחסתי לשני הכוונים, החלק הראשון מדבר על כך שהנכדים מפסידים את הסבים.
ואין כל ספק שעדיף שהסבים באזור, אבל אם זה המצב, אני חושבת שאפשר להרגיע את ייסורי המצפון משום שנזק לא נגרם.
בעקרון תלוי גם בגיל הילד, ילדים קטנים יותר גדלים לתוך המציאות הזו ולא מרגישים אומללים. למרות שאצלנו, גם הגדולה שמאד מאד קשורה לסבים לא אומללה מהריחוק. אולי בגלל שזה המצב של רוב הילדים כאן, לא רק הישראלים אלא גם האמריקאים, אצל הרבה מהם הסבים גרים מאד רחוק ולא רואים אותם הרבה יותר מאשר ילדי את הסבים שלהם. למעשה, בגלל שחלק מהסבים אצלנו מגיעים לביקור מאד ארוך, אפילו רואים אותם יותר.
אז שוב - אני לא אומרת שזה עדיף (אני לא עושה אידיאולוגיה מפשרה, אם להשתמש בביטוי המבריק שנטבע בהקשר אחר) אלא שזה לא כל כך נורא לעניות דעתי. לא מצדיק להרגיש כל הזמן אשמים על הנזק שנגרם לילד בגלל המעבר לחו"ל.

הכל גם תלוי באופי של הסבים ובאיכות הקשר של הילדים איתם. אצלינו בבית לא עובר יום- וזו אינה הפרזה שבה בתי מדברת על הסבתא והסבא ועד כמה שהיא רוצה להיות איתם. היא מאוד קשורה אליהם. מאידך, אל הורי בעלי היא ממש לא מתגעגעת והם לא חסרים לה באותה מידה. זה הפספוס, כשכן יש קשר משמעותי והוא לא בר מימוש. ברור שאין נזק בריחוק יש פשוט פספוס של משהו טוב.

מודאגת, האם יש לכם מחשב עם מצלמה? אצלנו הילדים עושים שיחות וידאו ארוכות-ארוכות בסופי שבוע עם הסבים. ברור שזה לא אותו הדבר אבל זה מפצה קצת. מקווה שיהיה יותר קל בהמשך

שרון- במקרה ??

הי הילה, נחמד לשמוע ממך....אם בכלל התכוונת אילי.........מחכה לשמוע ממך- אכנס שוב מחר.

עד לא מזמן היינו בארץ לשלושה שבועות. שלושה שבועות עמוסים, מעניינים, מלאים במשפחה וחברים. הפרידה היתה כל כך קשה....
עכשיו אני מנסה להתאקלם חזרה.
מה לאן כולן נעלמו? מה קורה פה? אולי כולן חזרו לארץ? (חחחחחח מאמינה שלא)

אני אני...נראה לי שלא קיבלת אף אחד מהאי מיילים שלי (מסננת הזבל שלך יעילה מדי...)אז החלטתי לחפש אותך פה. אנחנו עדיין בארץ- כמעט 4 שבועות, והשבוע אנחנו חוזרות. ביקור חם ולח, מלא בכל טוב הארץ וגם בכל הדברים שלא ממש עונים על ההגדרה. האמת היא שאני כבר מתה לחזור, גם אל המקום עצמו וגם אל האנשים, ככל שנמצאים יותר מחוץ לארצינו הקטנטונת, יותר קשה לי לחזור אליה, גם אם מדובר בזמן קצר, הכל יותר ברור, גם הטוב וגם הרע...ובעיקר חוסר השייכות. הדף הזה אכן הפך להיות דף השתקנים, פתרנו את כל הבעיות והועלו כבר כל הסוגיות כנראה. אולי יש עוד מתאקלמים מביקורים בארץ ...
לקחת מספיק חיתולים ??? סימילק ??? משהו שלא כדאי לשכוח ?? משהו שאת צריכה ?? איך נתכתב ???

and having said all of that....
עדיין, המחשבה על ההנתקות שוב מכל האנשים שכולנו אוהבים... והפרידה בשדה התעופה....עצוב עצוב עצוב והדמעות חונקות והלוואי וזה היה יכול להחסך לי ובעיקר לבנותי. אין טוב בלי רע ???

וואו הילה כיף לשמוע ממך שוב. לגבי דברים מהארץ אני די מסודרת -אני חושבת שהבאתי איתי חצי ישראל לפה....חוץ מזה שאחי צריך להגיע השבוע אז אני מכוסה.
לגבי הפרידה, אלוהים איזה קושי עצום זה. הפעם היה לי קשה כפליים. לא מבינה בדיוק מדוע ומאיפה זה בא, אבל פשוט החזקתי את עצמי לא להתפרץ ובסוף זה יצא...בכיתי המון. הילדות היו המומות וכל הזמן ליטפו ואמרו:"אמא די בוכה....אמא עצוב...."
בכל מקרה אנחנו כאן שוב ומנסים להתאקלם חזרה. מיד עולים וצפים כל היתרונות שיש פה על הארץ -ויש המון! וזהו ממשיכים לחיות עד הביקור הבא.
טוב אולי בכל מקרה נסי לשלוח לי שוב מייל -[email protected] רק חשוב שתצייני בנושא את שמך שאני אדע שזה לא זבל....
אם בא לך שלחי לי שוב את כתובתך ואז אני יענה לך. אגב מסינג'ר יש לך? כי גם זו דרך לשמור על קשר.
טוב יקירתי שתהיה נסיעה טובה ושיעבור בקלות!

נראה לי ששוב לא קיבלת את האי מייל שלי. ממש מייאש !!!
מחר אנחנו מבלות בשדות תעופה ואח"כ יקח יומיים לערך ואני אנסה שוב מהמשרד לכתוב לך.
ובינתיים... ביי ביי

איך מכינים פרצוף דלעת להלואין? חשבתי להשתעשע עם הילדים אחרי העבודה. אנחנו כבר חצי שנה פה וזה מאוד קשה בלי סבתות. גם העזרה שלהם חסרה וגם פתאום חגים סופי שבוע שתמיד נראו דביקים מידי נראים רחוקים מתמיד. אני והילדים מסתקרנים מהחגים האחרים ומנצלים את זה להנאותינו
אני לא יכולה לתאר לכם כמה קשה היה לשלוח בפעם הראשונה את בני בן ה-6 לבד במטוס לארץ.....

שלחת בן 6 לבד במטוס לארץ??!!
ואוו.
ביתי הגדולה עוד מעט בת 8 ואין סיכוי שהיא תסכים לזה.
האמת שאין סיכוי שאני אסכים לזה...

חוץ מזה,אין לי מושג איך מכינים פרצוף דלעת.
ספרי למה היגעתם לשם ואיך אתם מסתדרים.

איך מכינים פרצוף דלעת להלואין?
דווקא פה את שואלת? אני בוחה שיש ברשת אלפי אתרים המראים בהסברים ובתמונות כיצד מכינים פרצוף דלעת. הקלידי כמה מילות חיפוש מתאימות בגוגל.

רק עכשיו גיליתי את הדף הזה, אני כבר כמעט ארבע שנים בסקוטלנד, מתכננת ביקור או חזרה לארץ בעוד חודש ודווקא עכשיו הכל מסתדר פה, ואני קרועה בין ישראל לסקוטלנד. אנחנו גרות בפינדהורן - קהילה רוחנית שאולי שמעתןם עליה, ויש פה הרבה, ובארץ גם. זה כמו לבחור בין שני אהובים... מחשבה לגור בשני מקומות, ושאלה אם זה טוב לאהובה (תינוקת בת 19 חודש)... ולי, ולעולם...
באנגליה ובסקוטלנד מאוד מקובל להיות עם הילדים בבית לפחות עד גיל 3. חברים ומכרים בישראל (אין לי משפחה) חושבים שאני משוגעת, דווקא כאן לא!

אנונימי

is there someone in switzerland around here???
the seeing Heart, can u teel us more on where u live???

אולי יש גם משהו בספרד?ובקטלוניה בפרט???אנחנו כאן כבר מאפריל 2004 ,ומתכוונים לעוד תקופה.
גם אני רוצה לדעת יותר,הלב הרואה.

שליחה על ידי חמוטל* » 14 מרץ 2005, 22:37

קראתי וממש באו לי דמעותץ לא נתתי לעצמי דין וחשבון כמה הריחוק הזה קשה לי. אנחנו בצפון מזרח לונדון מחנכים בבית ויש לנו קהילת חינוך ביתי מעולה. באמת שזה עובד. אבל לפעמים או אולי יותר מלפעמים אני שואלת את עצמי ת מהת ככה זה יהיה לתמיד?ואם כן אז אני צריכה לחשוב על זה

אנחנו חיים בטנזניה כחודש וחצי, ולפני כן כשנה וחצי בניירובי-קניה. מהתחלה היה לי קשה מאוד.
מה גם שבדרך החינוך הביתי אני לבדי מאוד. לא בניירובי ולא כאן מצאתי קהילה של חינוך ביתי.
סיפרו לי שדוקא היתה כאן קבוצה שכזאת, אבל רובם עזבו כמה חודשים לפני שהיגענו...
תאמיני לי, חמוטל, שאם יש לך קהילה שתומכת בדרכך, גם אם לא ישראלים, זה הרבה יותר קל.
גם להיות בניכר וגם בלי תמיכה בדרך זה קשה מנשוא ומתסכל מאוד בעיני.
למרות ש"אין כמו בבית..."

שליחה על ידי חמוטל* » 22 מרץ 2005, 02:30

אורית, הלוואי שהייתי יכולה לצרף אותך לקבוצה שלנו. אחת מהבעיות שלי זה שכשאני מגיעה לארץ נגיד לחודש, אני רוצה להשתתף בפגישות חינוך ביתי בארץ... הלכתי לשתי פגישות. ולמרות שהיה בסדר הרגשתי כאילו אני מתקשרת אחרת כי כבר יש לי מין מנטליות חו"לית כזאת שאני לא בדיוק יודעת את השפה החברתית הלא מילולית בישראל. עזבתי את הארץ בגיל תשע עשרה, ואני חושבת שבגלל זה הרגשתי במפגשים האלה כאילו משהו לא זרם בתקשורת

תודה חמוטל.
אני דוקא מרגישה מאוד בבית בקבוצות חינוך הביתי בארץ.
בעוד חודשיים אני מקווה שניסע לארץ, ואני כבר מחכה בקוצר רוח להשתתף במפגש שכזה.
זה היה הבית שלי עד לפני כשנה וחצי...

והאמת שזה שלא מצאתי כאן "בית" תחליפי באמת מקשה, עלי ועל הבנות.

שליחה על ידי חמוטל* » 22 מרץ 2005, 13:41

אורית, בני כמה הילדים שלך ?יכול להיות שיש איזה שהן קבוצות של אמהות שנפגשות, כמו אולי איזו קבוצת משחק או לה לצ"ה או משהו כזה שתוכלי אולי לפגוש לפחות אמהות אחרות ושהילדים ישחקו... מתוך המחשבה שלא טוב היות האדם לבדו ואולי דווקא מישהו יהיה די דומה באידיאולוגיה, לפחות במשהו

חמוטל, קבוצות משחק יש רק לקטנים.
הגדולה שלי בת 8, השניה בעוד חודש וחצי בת 6 והקטנה בת שלוש.
לגיל של הקטנה עוד אפשר למצוא קבוצת משחק, אבל הם לא אוהבים שבאים עם הגדולים. עם עוד תינוק זה בסדר, אבל עם גדולים לא.
על ללצ'ה לא חשבתי, והאמת שאין לי מושג אם יש כאן ואם כן, איך להגיע אליהם.
שתביני, אנחנו באפריקה, וזו עיר לא גדולה. אולי כן יש . אנסה לברר.
אני מחפשת לבנות חוגים (ומוצאת לאט לאט...) ופעילויות אחרות, בהן הן יכולות גם להנות וגם להיתחכך בעוד ילדים.
פגשתי כאן אמא שעשתה חינוך ביתי כאן הרבה שנים ועכשיו ילדיה כבר בוגרים.
זה נתן תקוה.
הכל כאן קצת מוגבל וצריך להסתדר עם מה שיש.
אני רוצה להמשיך בדרכי ,זאת שאני רואה כנכונה לי ולילדי למרות הקשיים והאי נוחות.
תודה רבה על ההתעניינות והדאגה.

קראתי בעניין את הדף הזה, המדבר כלכך אל ליבי...
אולי יש מבינכן מישהי ברומא..?

שליחה על ידי Manty_T* » 25 מרץ 2005, 05:10

מצאתי רק עכשיו את הדף הזה...
אני גרה לי ביפן כבר 8 שנים. אני דווקא ממש לא מתחברת לרוב המתגעגעות בדף. אולי כי אני נשואה ליפני ויש לנו סבא יפני מקסים, אולי כי אני עצמי עליתי לארץ ומלבד משפחתי הגרעינית לו היו עוד קרובים.. בכל אופן, שמחה למצוא אותכן (לא נתקלתי בגברים פה..נכון?).
חיי ה"באופנים" כוללים לידה בבית, הנקה ממושכת, לינה משותפת, חיתולי בד + EC ועוד ועוד. אני לא עושה חינוך ביתי אבל שולחת ילדים לגן רק כשהם מודיעים לי שהגיע הזמן.

לגבי חיי הבאופן רחוק מהארץ - אצלי זה דווקא יותר קל (אני חושבת - לא יצא לי להיות אמא בארץ). בגל השונות הגדולה ביני לבין האוכלוסיה הסובבת אותי, אני מרגישה חופש גדול לעשות מה שמתאים לי. אני לא צריכה להסביר ו/או להתנצל על הבחירות שלי ואף אחד לא confront me או מנסה לשכנע אותי שדרכי אינן נכונות. יכול מאד להיות שזה בגלל שביפן כמעט ואין confrontations, הקומון סנס פה שולט ובגלל שאני זרה, יש לי פטור

אמא בחו"ל, אני לא שמעתי על מישהו ברומא, אבל הכי טוב זה לישלוח מייל לרני וחדוה כשר ולשאול אותם.

חדוה ורני כשר ...

שליחה על ידי שירה* » 10 מאי 2005, 09:05

היי אמהות,
סיימתי שנה א' ברפואה משלימה.
עוברת לניו יורק בעקבות האהבה.
אוהבת ילדים ורוצה לעבוד איתם.
אז אם אתן מחפשות בחורה אימהית נורא מודעת ומנוסה עם תינוקות וילדים והכי חשוב אוהבת ומחבקת

SHIRA AS@WALLA.CO.IL

כמה נכון "נמשיך לחיות עד הביקור הבא"........... . אין סיכוי שמישהי נמצאת בדרום ארגנטינה? עצוב לי מאוד. פעם ראשונה שלי בדף הזה , מאוד מזדהה ומבינה עד כמה קשה יהיה לי הביקור הבא בארץ. אני פה רק חצי שנה עם עלמה בת 7 חודשים ולא מפסיקה לחלום על הביקור הבא. הקושי הגדול מכולם הוא באמת בלי סבא וסבתא. יותר כואב לי עליהם מאשר עלינו.......... . מעודד לדעת שיש עוד אנשים שמרגישים בדיוק ,אבל בדיוק כמוני. רק שאצלי זה ממש לא פשוט כי בן זוגי לא מוכן לחשוב על חזרה לארץ והעסק שלנו נמצא כאן. העסק לא בנוי להכניס מספיק כסף כדי לסדר אותנו בישראל כך שאין לי מושג מה יהיה. לא נראה לי אפשרי לחיות כל יום בהמתנה לביקור הבא. אני רוצה להינות מכל רגע שעובר בחיי ולנצור אותו כי הוא לא יחזור יותר אבל מאוד קשה לי להעביר את הימים בציפייה. לא מפסיקה לחלום על איזשהו נס שיקרה ובן זוגי יירצה לחזור או לפחות לרצות לחזור מתישהו.......... . כנראה שאני אצטרך לעשות בחירות מאוד חשובות כי כל יום שעובר מגדיל את הכאב. בינתיים לא מפסיקה לחלום.

גם אני מצטרפת ל"מדור חיפושים"...
כחצי שנה מאז שהגענו לוולינגטון בניו זילנד.
שתי בנות לנו: בת 5 ובת 2 ועוד בדרך (בספטמבר 2006 )...
לגבי חיי הבאופן רחוק מהארץ - אצלי זה דווקא יותר קל (אני חושבת - לא יצא לי להיות אמא בארץ). בגל השונות הגדולה ביני לבין האוכלוסיה הסובבת אותי, אני מרגישה חופש גדול לעשות מה שמתאים לי. אני לא צריכה להסביר ו/או להתנצל על הבחירות שלי ואף אחד לא confront me או מנסה לשכנע אותי שדרכי אינן נכונות.
מנטי טי אני מסכימה איתך, למרות שנראה לי, רק מתוך שיטוט באתר זה, שבארץ יש קבלה גדולה גם לדרכים אלטרנטיביות.
חייתי בצרפת ובארה"ב (ועכשיו בניו זילנד) והנקה עד גיל שנתיים, מנשאי הבד למינהם ולהשאר עם הילד בבית עד גיל... כל אלו הם מחוץ לנורמה גם בחו"ל.
בכל אופן (טבעי או לא) אשמח להיות בקשר...

אנחנו באטלנטה, מתכננים לעבור לאזור בוסטון. נשמח ליצור קשר עם עוד משפחות באזור.
דואל tamitamir ביאהו דוט קום.

אנחנו ב.... פולין , סביבת וורוצלב..

הו, נחמד לגלות את הדף הזה!
אנחנו בברלין, נשמח גם כן להכיר עוד משפחות, גם אם נמצאות קצת במרחק מהעיר עצמה.
נסיכת השום

מישהו יודע איפה כרמלה ודן?

ואנחנו כנראה נהיה לשנה שנתיים באמסטרדם. משהו משם?

ואנחנו באדמונטון שבאלברטה קנדה...

אנחנו בדרום צרפת. נשמח להכיר עוד 'באופנים' מקומיים, אם יש.

אנחנו עוברים לדרום קונטיקט (שעה ממנהטן) במהלך השבועות הקרובים. יש מישהו באזור?

הי,
אנחנו בפרובידנס (רוד-איילנד, ארבע שעות ממנהטן), מכירה גם במנהטן מישהי באופנית (אם כי איננה משתתפת באתר עד כמה שידוע לי) ואשמח לעזור ולשדך.
אם בא לך, תכתבי לי ל ronrotem ב - lycos.com
ונוכל להחליף טלפונים

ביי

אמא נוסעת, רק עכשיו ראיתי מה שכתבת באוקטובר! שלחתי לך דוא"ל, אשמח ליצור קשר.

מנסה להעיר את הדף הזה...יש כאן עדיין מישהי ??? (חוץ מ manty t שבארץ בביקור...)

תמי, אמא נוסעת עשתה איתי החלפות, כמעט במלוא מובן המילה

אני אספר לך בדואל אם את מעוניינת לשמוע את הפרטים המשעשעים...

ובהזדמנות זו, אנחנו בבוסטון, עדיין מחפשים מגורים קבועים, נטיית ליבי היא להצפין מעט לפרברים, לקסינגטון, בורלינגטון, אולי בלמונט אם הזוג יעמוד איתן במלחמתו להשאר קרוב יותר לעבודה.
מצאתי אתר מדהים שנקרא meetup שמחזיר את הקהילות הוירטואליות אל העולם האמיתי על ידי זה שהוא מספק פלטפורמה לקביעת מפגשים סביב תחומי עניין. זה יכול להיות הורות, ענפי ספורט שונים, קריאה, אקדמיה, עניינים עסקיים וכו'. והמפגשים יכולים להיות סריגה בבית קפה, פיקניק של טבעונים, רכיבה באופניים במסלולים, טיולי משפחות, בישול משותף ועוד ועוד. מומלץ להציץ. מטבע הדברים מירב הפעילויות הן בארה"ב אבל יש עוד בכל מיני מקומות בעולם, אפילו בישראל.
אני כבר נפגשתי עם קבוצת אמהות שמגדלות בלי חיתולים בשישי (אנחנו פה שבוע ויומיים) ויש המון המון מפגשים של אמהות כי הרבה מאד אמהות פה נשארות עם הילדים בבית עד גיל פרה-סקול.
הולכת לקרוא שוב את הדף ולראות אם יש מישהו פה בסביבה...

ניצן, לא קיבלתי תגובה מאימא נוסעת. בטח שאני רוצה סיפורים. בדוא"ל או בטלפון.
אני מכירה את האתר MEETUP, אולי כדאי באמת שאחקור אותו קצת.

גם אנחנו עדיין בחו"ל. יום אפרורי, הבנזוג מטייל, אני חולה והילדות איתי בבית. אין לי כוח לצאת איתן לשום מקום. כמה היו מתאימים לי עכשיו סבאסבתא קרובים.

ניצן מ גם אני רוצה לשמוע פרטים משעשעים!!
אמא אינקובטור בני כמה הילדים עכשיו??? הם בבית?
ולתמי@}
מקווה שהדף הזה ישאר פעיל...בעוד שבוע וחצי נוסעת לארץ לשישה שבועות אבל באופן כללי מאד צריכה קבוצת תמיכה...

הילדות בנות ארבע ושש, כרגע בחופש עד ספטמבר. אני עדיין חולה ונטולת אנרגיות אפילו לצאת איתן לגינה, כל החברים לא זמינים ולהן קצת נמאס להיות כל היום בבית - ובצדק.

אנחנו בלונדון שנה וחצי ולא יודעים עד מתי (זה נע בין שנה ל-6 בתוכניות שמשתנות כל חודשיים

) .
ילדה בת 3 שתתחיל באמצע ספטמבר גן מונטסורי למספר שעות ביום, אני עוד לא יודעת אם היא תלך לבי"ס (שמתחיל עוד שנתיים).
אצלנו נהיה קר ומעונן בימים האחרונים...

גם אני רוצה לשמוע פרטים משעשעים!!
טוב, טוב, לא נראה לי שתהיה עם זה בעיה לאמא נוסעת... אבל קרה המקרה האקראי לגמרי והיא ומשפחתה שכרו את אותה הדירה שאנחנו גרנו בה עד שנסענו לארה"ב. היה אצלנו המון בלגאן, ותוך כדי ההמולה היא באה לראות את הדירה, ומן הון להון גילינו שכולנו מאותו הכפר. זה היה מרענן לפגוש שוכרים שלא מתפלצים מזה שאנחנו לא מורידים מים אחרי פיפי...

ממש חבל שהיא לא נשארה בפרובידנס, לא היה מזיק לנו שכנים באופניים ישראלים כרגע...
קיבלתי ממנה כל מיני טיפים מצויינים על מיילדות בית בסביבה (לכשיגיע היום) וקצת טלפונים של אנשי קשר.

היי
אנחנו באיטליה. אמא אבא ובן שנתיים. גשום גם כאן וזה נעים, אחרי החום
מזמינים אנשים נחמדים לבקר אותנו.

יש כאן משפחות בחינוך ביתי?? (לילדים מעל גיל 4...)

לילדים מעל גיל 4...)
מה אני לא משפחה? ולא בחינוך ביתי בגלל שהילד שלי בן שנתיים?

באופן אישי מעניין אותי לדעת על משפחות בחול בחינוך ביתי לילדים מעל גיל 4 בגלל שהילד שלי בן 4 ואני מחפשת כל מיני רעיונות ותובנות שאולי יעזרו לי להתמודד עם בדידות בחינוך הביתי..כאן ביפן רוב הילדים עד גיל 3 עדיין עם אמא. יש ילדים אבל אני לא מגיעה אליהם או לא מתחברת או כל מיני סיבות אחרות...יש לי גם תינוקת. מעניין אותי לשמוע התנסויות של משפחות בחול עם ילדים בגיל בית ספר שבחינוך ביתי...(ברור שגם כל מה שיש למישהי אחרת להגיד גם מעניין...@})
מה אני לא משפחה? ולא בחינוך ביתי בגלל שהילד שלי בן שנתיים?
לא הבנתי למה זה קשור?? מי אמר שאת לא משפחה ולא בחינוך ביתי??@}
התמיכה כאן בדף הזה גם חשובה לי ואני מודה עליה! @}

לא הבנתי למה זה קשור??
סתם זה כמו שמישהו נכנס לחדר ואומר שלום אני מוישה ומי שכבר נמצא בחדר מסתכל מעבר לכתפו ושואל, אריה הגיע?

סליחה, את צודקת!! אז נעים מאד...אשמח מאד לקפוץ אליכם לביקור באיטליה...אתם מוזמנים אלינו גם- אנחנו בטוקיו! @} בינתיים טוב להפגש וירטואלית כאן...
קראתי בדף שלך והוא מקסים! את נשואה לישראלי או איטלקי??

כשהבן שלי היה בן 2+ (אז עוד היינו בארץ) כל הילדים שהכרנו התחילו ללכת לגן, הייתי מנויה על החוברת של באופן אבל לא היה לנו מחשב ולא הכרתי אף אחת שנשארת בבית עם ילד מעל שנתיים...אז הכנסתי אותו לגן לשנה עד שעברנו לכאן...ועכשיו הוא כבר שנה בבית וכנראה שכך ישאר...
תודה לאל שיש את האתר הזה ואני יודעת שיש עוד אנשים שחיים ככה...(-:

תודה לאל שיש את האתר הזה ואני יודעת שיש עוד אנשים שחיים ככה...
רק פה או גם ביפן? יש חינוך ביתי ביפן?

פה, למשל, זה חוקי ויש הרבה משפחות אבל לא כל כך בלונדון, יותר ב"כפר".

אז נעים מאד
נעים, נעים גם לי. תודה על ההזמנה. ועל הביקור - לפחות בדף. הולכת להחזיר ביקור בדפך.
לישראלי.
ואכן תודה על האתר הזה (בלעדיו לא הייתי יודעת מה זה בכלל חינוך ביתי) ועל הדף.

ביפן רוב הילדים נשארים בבית עד גיל 3 ואז הולכים לגן לשלוש שנים ומשם לבית ספר. מאד מקובל ללכת רק שנתיים לגן במקום שלוש.

יש ילדים שמפסיקים ללכת לבית ספר בגלל בעיות חברתיות אבל חינוך ביתי ממש מתוך אידיאולוגיה של ההורים לא ממש מצאתי...יש קצת נוצרים שעושים הום סקולינג אבל זה מחובר חזק לכנסיה ...אנחנו עכשיו בודקים ומחפשים הרבה באינטרנט (הבן זוג שלי בעיקר- ביפנית. הוא גם התחיל לקרוא ולהתעניין באן סקולינג. למרות שיש לנו עוד שנתיים...עד עכשיו הוא היה די נגד ופתאום התחיל להתעניין...)
בפורום החברתי הכי גדול ביפן (מיליוני אנשים...) יש פורום של אנסקולינג והום סקולינג. באן סקולינג אולי 5 משפחות ובהום סקולינג אולי 10...
בטח יש כאלה שלא מחוברים למחשב אבל בקיצור, זה לא ממש מקובל פה...
הכרתי אשה מקסימה חד הורית עם 2 בנים בבית (בן 10 ובן 4), לראשונה מאז שהגעתי שפגשתי מישהי בחינוך ביתי וזה היה ממש מרגש. יש לנו חלום מאד דומה ואנחנו חושבות יחד על איך להקים קהילה...
בהתחלה זה נראה בלתי אפשרי (היא גרה כמה שעות נסיעה מאיתנו במקום שאין אפשרויות עבודה לבן זוגי...) אבל אני מאמינה בהתכווננות ומרגישה שכן יש סיכוי למרות שעל פניו נראה בלתי אפשרי...הכל אפשרי והכל יכול לקרות...

לגבי החוק אני לא יודעת. אבל זה שזה לא נפוץ זה לא בגלל החוק...
יפן היא מדינה של קונפורמיות...אנשים לא חושבים או לא מכירים אופציה של לצאת מהריבוע...החינוך היפני הוא להיות כמו כולם ,לא להתבלט...
בן זוגי חושש מלימוד הקנג'י (הכתיבה והקריאה) שזה הרבה יותר מסובך מעברית ואנגלית כי יש אלפי אותיות(ציורים..)...וכמובן הקושי הגדול הוא למצוא חברה...

אנחנו באוסטרליה, ליד ביירון-ביי. המון היפים מסביב, אבל מעט מאוד חינוך ביתי במפתיע. עוד פחות חינוך חופשי או מישהו שמבין איך הסכמנו לקנות לילדה ברבי.

ואנחנו בבוסטון.

כשקוראים online אז נדמה שכל אמריקה זה רק אנסקולינג ואטצ'מנט פרנטינג. אבל האמת היא שאין כל כך הרבה, הם רק עושים המון רעש

לא, ברצינות, יש המון אפשרויות, והמון סגנונות, והרבה מפגשים. וכמו בכל דבר באמריקה, יש גם הרבה נסיונות להתפרנס, אז רואים כל מיני דברים מופרכים כמו אתרים to gear up! לבלי חיתולים..

אבל זה בסה"כ לא שלילי, כי אלה עם הבאז השיווקי שלהם, מביאים הרבה מאד דברים לקדמת התודעה. אם עד לפני שנה חיפוש על elimination communication הניב דף ורבע בגוגל, אז היום קצת קשה למצוא את הידיים והרגליים בתוצאות החיפוש. אמנם עדיין יש דף ורבע (או אולי שניים) עם מידע ענייני ומפורט באמת, אבל זו המחשבה שקובעת, והמצב באמת טוב יותר.

אנחנו בסה"כ שבועיים פה. היינו במפגש בלי חיתולים אחד והוזמנו כבר לכמה אחרים. מחר יש מפגש בלי חיתולים שבו מצלמת סוכנות הידיעות AP. בשבוע הבא אנחנו הולכים למפגש של אמהות מניקות (קוראים לזה Middlesex Mommy Milk Meetup) כשמידלסקס זה המחוז שלנו. אני עוד אשתלט פה על העניינים, אל דאגה! LOL
למי שיותר ביישן ממני, מיטאפ מומלץ מומלץ. נסו ותהנו.

אגב, יש עוד מישהו מניו-אינגלנד חוץ מתמי וממני?

אנחנו באדמונטון קנדה .שני בנים בני 4 ושנה.
מה שממש עוזר לנו להעביר את השבוע בכייף זה סדר שבועי...
יום ספריה, יום גן חיות, יום מוזאון וכו וכו...

יו יו בקנדה אם תוכלי יותר לפרט לגבי הסדר השבועי...
לנו יש את יום ראשון שזה קבוע שהגדול הולך לסבתא לכמה שעות ואז אני מנקה (או במחשב...). חוץ מזה אין לנו שום דבר קבוע...דוקא אני חושבת על עצמי כאדם מסודר...אבל אף פעם לא חשבתי על סדר שבועי...אשמח לשמוע!! גם העבודה של בן זוגי כל יום משהו אחר (הוא מורה ליוגה) אז השעות שלו בבית כל יום אחרות וגם יש תמיד שינויים.. באיזה תדירות אתם נפגשים עם חברים או מפגשי חינוך ביתי-יש אצלכם???
אם את מעדיפה לפרט לי במייל המייל שלי רשום בראש הדף שלי...
תודה...

היי,
אנחנו בסקוטלנד.
נשמח להכיר.
אפשר לכתוב לי ב בלוג אמא בסקוטלנד.

פעם חשבתי לעצמי, באיזה רגע נדיר של צלילות, שאולי גם לחפש משפחות בחינוך ביתי זה סוג של הגבלה, כלומר, אולי אני יכולה למצוא אנשים אחרים שיש לי דברים משותפים איתם שהם לא דווקא בחינוך ביתי אבל עדין ישמחו להפגש ויכולים להוות חברה לי ולבני.

עינ תכלת ,מסכימה. יש ילדים שהולכים לגן וחוזרים בצהריים. מה שחשוב זה החיבור בין הילדים ובין האמהות. גם אם יש הרבה שוני (בדיעות,גישות...)אבל יש חיבור ("קליק"/כימיה) לדעתי זה עדיף על כאלה שכביכול יש הרבה במשותף אבל הילדים לא ממש מסתדרים ולי אין חיבור עם האמא... סך הכל דיעות משתנות....
בפועל, ממה שיצא לי לפגוש כאן עד עכשיו, ילדים במסגרת מעדיפים לשחק עם החברים שהם מכירים מהגן/ביהס. וגם האמהות...אולי מאיים עליהן להפגש עם מישהי שבחרה בדרך אחרת. בכל מקרה אני רואה למשל בגני משחקים שיש את הקבוצות של האמהות וילדים מהגן, הן נחמדות אבל לא פתוחות ולא בעניין של ליצור קשר. יש להן ולילדים מספיק חברה.
בחול זה עוד יותר קשה כי עזבנו את המשפחה וחברים והגענו למקום חדש בלי להכיר אף אחד...ובנוסף לא מדברים את השפה...

בחול זה עוד יותר קשה
את צודקת. זה קשה, קשה, קשה עד שלפעמים בא לי לצרוח. אבל אני חושבת שכל הקשה הזה הוא קשה שבכל מקרה היה קיים, ואנחנו פשוט לוקחים אותו מעברים אותו דרך הצינור הדק הזה של הקושי בחו"ל ומשפריצים אותו על הסובב אותנו ועל עצמנו. אם לא היינו בחו"ל אז אולי הקשה המרוכז הזה היה מתחלק להמון קשיים קטנים אחרים. (זה קרה לי כשחזרתי לחיות בארץ לזמן מה).

אחר כך אנחנו שמים הגבלות. ולא רואים מעבר לזה.
(ברור שאני מתכוונת פה גם לעצמי, אולי בעיקר לעצמי)

למשל בגני משחקים
בעיניי זה אחד המקומות האיומים ביותר לבלות בהם. הטבע האנושי מתגלה שם במלוא כיעורו - אני לא יודעת מה יותר גרוע המכות שילדים מקבלים שם (פעם אחרונה זו הייתה סבתא שהביא פלוחה ענקית לתוך טוסיק של ילד בן ארבע בגלל שהוא רצה לשתות ולא נזהר על הבגדים שלו) או הרמיסה השיטטית של הנפש שלהם (אמא לתינוקת בת פחות משנה: "אוליביה, שבי! שבי! שבי ! עכשיו תגלשי, לא ! לא הבטן! לא גולשים על הבטן טפשה) בכל מקרה אני תמיד מרגישה שכל ההורים שם מפחדים ומרגישים חשופים ושאין שם באמת בימה נוחה להיכריות. אז או שבאים חמושים מהבית בחברים או שמוצאים מישהו שמכירים ונאחזים בו או בה.

אני מוצאת שקל לי להכיר אנשים לרוחי (וזה יכול להיות גם אנשים בלי ילדים אגב) בסיטואציות שיש להם קשר כל שהוא לרוחניות ולחיים מודעים, בשיעורי יוגה, בחניות אורגניות, כל מיני דברים למען איכות הסביבה וכו'.

ובנוסף לא מדברים את השפה...
בקשר לזה, אני חושבת שזה משתנה. לומדים את השפה ומכירים את הסביבה יותר ויותר טוב ככל שהזמן עובר, תדמייני סרט נע. אולי האיטלקית שלי עדיין גרוע אבל היא הרבה יותר טובה ממה שהיא הייתה לפני שנה, מה שאומר שיכול להיות שבשנה הבאה היא תהיה טובה אף יותר. אז אני מנסה (לא בהכרח מצליחה) להיות במקום שאני נמצאת בו, מבחינת ציר הזמן ולהנות מהיתרונות והחסרונות. זה כמו שתינוק בן חודש לא נותן לך לישון בלילה אבל מצד שני אם תנסי לטוס איתו לא תצטרכי לחשוש שהוא ירוץ במעברים.

אצלנו יש המון גני משחקים. דוקא בכלל לא כמו שאת מתארת...הילד שלי אוהב מאד לשחק בארגז חול ובכלל בבוץ ובחול.
מסכימה עם מה שכתבת לגבי הקושי ותודה על העידוד לגבי השפה...
אני הכרתי קצת אנשים דרך החנות טבע שלנו אבל גרים רחוק מהמרכז ואין פה יותר מחנות אחת קטנה...
בסיטואציות שיש להם קשר כל שהוא לרוחניות ולחיים מודעים, בשיעורי יוגה, בחניות אורגניות, כל מיני דברים למען איכות הסביבה וכו'.
זה רעיון טוב אבל לא ממש פרקטי עם ילד בן 4...
אשמח לעוד רעיונות...תודה@}

אשת קשת
סתם יום של חול
עינ התכלת ממחשב אחר

לא התכוונתי לרעיונות לפעילות אלא רעיונות לאיך לפגוש ילדים ואמהות...איך ליצור קבוצה/מעגל שנפגשים באופן קבוע...
בינתיים כל מה שעשיתי לא הלך...p-:

אני מוצאת את עצמי מצד אחד עושה דברים שבחיים לא הייתי עושה בארץ ובטח שלא בשביל עצמי...אבל נראה שבשביל הילד יש לי יותר אומץ או שזה חלק מהאמהות שכבר לא חושבים במונחים של "לא נעים..."
מצד שני התרגלנו להיות הרבה בבית רק אנחנו ופחות מחפשים חברה ופעילויות.

אתמול במקרה פגשתי שכנה עם הילדות שלה לבושות בבגדי חג (יוקטה שזה דומה לקימונו אבל מכותנה ולא ממשי)...שאלתי אותה לכבוד מה והיא ענתה שבערב יש דוכנים ומשחקים לילדים באיזור.
הילד מאד רצה ללכת...אני ממש לא אוהבת ארועים כאלה אבל מה לעשות...
אז נסענו באופניים , הפעוטה במנשא והילד מאחור. במקום היו דוכנים עם גנק פוד וכמה דוכנים עם משחקים לילדים שכללו פלסטיק זול שנשבר אחרי דקה..
אבל הילד מבסוט...זה היה ארוע שכונתי די קטן. לא הכרנו אף אחד....רובם ישבו בקבוצות קבוצות נראה שהילדים בגן או ביהס ביחד...
השפה לא תמיד מובנת...אני מנסה לחייך אבל באמת שבא לי לבכות...לחייך בשביל לא להרוס את הכייף של הילד וגם כדי להיות חברותית...

אני לא אומרת שבארץ זה לא יכול לקרות אבל סביר להניח שבארץ לא הינו כל כך מבודדים חברתית כדי ללכת לארועים כאלה שלא ממש מתאימים לאורח החיים שלנו...(אין כאן ביקורת על אף אחד שכן נהנה מארועים כאלה@})
וגם אם כן אז בטח היינו מגיעם מראש עם חברים...

וכאן, מתפשרת רק שנצליח למצוא חברים...לא רק שאני היחידה שמניקה על הספסל ועם מנשא אלא גם הזרה היחידה...(לפעמים זה יתרון כי אנשים חושבים שמאיפה שאני באה כולם ככה...)

מאיפה שאני באה כולם ככה...
קוראת אתכן, ולפעמים מזדהה...

טוב,
מה עם חוגים?
ילד בן ארבע כבר יכול ללכת לחוגים (אני מצאתי חוגים גם לבן שנתיים)
מוסיקה
שחייה
יוגה
לא מצליחה לחשוב על עוד

ומלה אחרונה שמדברת רק מהנסיון שלי, בשביל לשבור את הבדידות האיומה שהייתי בה הייתי חייבת קודם כל לקבל אותה.