מתישהו במשבר עם אלוהים שהתחיל לפני כמה חודשים, הרגשתי פתאום קושי לבקש ממנו דברים.
פתאום מחשבה שאין שום הוכחה לכך שהוא באמת נענֶה. שהבקשה באמת מקדמת משהו.
מחשבה שזה פתטי.
(הרי לפעמים זה קורה כפי שביקשתי ולפעמים לא. אפשר לומר 50-50 בדברים היומיומיים. (בדברים הגדולים זה יותר מסובך

))
אז לבקש היה לי קשה פתאום.
אבל להודות - זה, לא יכולתי להפסיק.
הרגשתי שגם אם אין ממי לבקש - אני חייבת מישהו להודות לו.
אז התחלתי לקרטע בבקשות, אבל להודות המשכתי.
בזכות
אשה שמחה כבר תקופה עוד קודם, וגם אחר כך - שהייתי אומרת תודות לאלוהים בזמן שטיפת הכלים.
זה הרגיש מאוד נכון. מאוד נעים.
פתאום לפני כמה ימים הרגשתי פתאום שאני לא מסוגלת להודות לו.
הכעס גדול מדי.
התחושה שאני 'לא סומכת על שיקול דעתו'.
שהוא עושה בחיים שלי שַמות - ואני לא מוכנה בשום פנים ואופן לקבל את זה.
לא. לא מסוגלת להודות לו.
אבל, מה לעשות? כבר התרגלתי להודות בזמן שטיפת כלים...
הרגשתי צורך לנצל את הזמן הזה להודיה.
טוב, אולי אודה למישהו או למשהו אחר....
למי?
אה, אולי אגיד תודות לעצמי?
התחלתי לומר תודות לעצמי.
ופתאום הבנתי שזה משהו שמאוד חסר בחיים שלי.
זה הרגיש לי מאוד מחזק ומנחם לומר תודות לעצמי.
חיוני ממש.
אפילו הרבה יותר מ'סתם' מחשבות טובות על עצמי, הערכה לעצמי וכו'.
ממש לפנות לעצמי ולומר 'תודה לך על זה וזה, ותודה שאת כזו וכזו, ותודה שעשית כך וכך' וכו' וכו'.
הבנתי, שבין שמודים לאלוהים ובין שלא - כדאי מאוד להגיד תודות לעצמנו.
*********
והיום חזרתי מהעבודה, מרגישה רע מאוד פיזית.
בדרך הביתה, ברחוב מכוער למדי, עומד עץ שרוב השנה גם הוא לא מרשים בכלל -
ופתאום ניצב בפריחה אדומה, מרהיבה ביופיה.
מתוך כל ההרגשה הרעה, עמדתי לרגע להתפעם מיופיו.
זה היה כלכך ממלא את הלב.
ואז עלתה מתוכי התודה. אל עצמי:
"תודה שאת עוד מסוגלת בכלל במצב הקשה שאת נמצאת בו, לעצור ולהתפעל מיפי העץ.
זה לא מובן מאליו בכלל.
תודה שעוד יש לך את הכוח להסתכל.
תודה שעוד יש לך את הלב לראות.
תודה שאת מתמודדת כלכך באומץ עם הדברים הקשים שאת עוברת.
תודה שעוד יש לך את הכוח לחיות, גם כשאת חושבת שלא.
תודה שעוד יש לך את הרצון, והאמונה - אפילו הקלושים ביותר - שתוכלי לחיות אחרת. טוב יותר.
תודה שאת לא מפסיקה לנסות. גם כשנדמה לך שהתייאשת לגמרי.
תודה שאת אמיצה כלכך !
שתדעי לך, שזה ממש, אבל ממש, לא מובן מאליו."