ממילא את לא אוהבת אותי

ביתי הבכורה בת ה-5 מלמדת אותי בדרכה שיעורים חשובים .
אבל מה- נמאס לי מזה.
אני מרגישה שרוב העשייה שלי במהלך היום מכוונת לטובתה ולרווחתה ועדיין ,היומיום שלנו טעון בסיטואציות כואבות.
הרבה מהן מתרחשות סביב שעת ההשכבה.

כבר יותר משנה אני משקיעה מחשבה ומאמצים בלשפר את החוויה של "ללכת לישון" .
עדיין,תהליך ההשכבה של בת החמש ובת השנתיים מסתיים כמעט תמיד בהרמת קול.
יש לנו שגרת השכבה קבועה שלקראת סופה צצות התנגדויות, ויכוחים והרבה כעס (שלי.)
אני כועסת על עצמי, מחפשת פיתרונות, מנסה, נכשלת וחוזר חלילה.
המאבקים הם אינסופיים ומתישים.
אני מתעבת את השעה שבע בערב.

אתמול היה הקש.
הרגשתי שאין לי אנרגיות להתמודד עם עוד ערב מסויט של התנגדויות.
ביקשתי מבת ה- 5 לבוא לארוחת הערב.
אמרתי "הכנתי X ". והיא אמרה "אני רוצה Y".
הרגשתי שזה מתחיל.
עניתי "יש X. בבקשה אל תתוכחי איתי הערב, את רק תפסידי מזה."
היא ענתה " מה כבר יש לי להפסיד? את ממלא לא אוהבת אותי. אז מה יש לי להפסיד? אותך? לא אכפת לי "

המשפט הזה כאב לי ברמות מטורפות.

בתגובה הוצאתי אותה מהבית.

זו פעם ראשונה שהוצאתי אותה וזו התגובה הכי חריפה שהייתה לי אי פעם והכי לא במקום.

אני מרגישה על סף יאוש .אני לא מצליחה להתמודד איתה.מרגישה אמא לא מספיק טובה.
מרגישה שכל מה שאעשה לא מספיק טוב ולא ממש יודעת איך לצאת מזה.

וואו. קשה.
מזדהה, בתור מי שגם צעקה על הילדים שלה אתמול בלילה, והם אפילו לא אמרו שום דבר, פשוט הייתי עייפה ולא יכולתי יותר. מה שהבת שלך אמרה לך הוא דבר קשה, ולא פלא שהוא גרר תגובה כזו. גם לבת שלי היתה תקופה שהיא היתה אומרת דברים כאלה.
מה אפשר להציע לך? תמיכה? חיבוק? עצה? תובנה? כוס תה ועוגה? מה הכי יעזור כרגע?

יש לנו שגרת השכבה קבועה
את יכולה לספר מהי השיגרה שלכם?
האם אתם ישנים יחד או בחדרים נפרדים? שתי הבנות בחדר אחד?

אלטר אגו, תודה על התגובה. אודה לתובנות ,עצות וכל מה שיכול לשפר את מצבי העגום בשעת ההשכבה.
רוזמרין-
שתי הבנות ישנות יחד בחדר אחד.(הגדולה ישנה איתנו עד רבע לשלוש והקטנה עד גיל שנה בערך. היום יש לילות שהיא מצטרפת אילנו באמצע הלילה.)
בשעת ארוחת הערב אני מספרת סיפור אחד לגדולה וסיפור אחד לקטנה.
אחכ הקטנה הוכלת לישון במיטה שלה ובנתיים אני ובת ה- 5 "מתפנקות " (ככה בעגה הביתית.) משחקות טאקי או בלאנקו ,רואות סרט קצר ביחד או מפטפטות.
בשעה שמונה הבכורה אמורה ללכת לישון.

נדירים הערבים בהם התהליך עובר "חלק".
הקטנה- מתמרדת ופוצחת בצעקות. הגדולה- מסרבת להסתפק במשחק אחד ורוצה עוד ועוד ,וכהנה וכהנה

האם אפשר להעביר חלק משגרת הערב לבן זוג?
עוזר מאוד גם לארגן ארוחת ערב משותפת עם שכנים קרובים בגיל - גם אוכלים טוב יותר, גם נעים יותר לנקות ולסדר לאחר מכן.

המשפט הזה כאב לי ברמות מטורפות.
שולחת חיבוק.

מה אפשר להציע לך? תמיכה? חיבוק? עצה? תובנה? כוס תה ועוגה? מה הכי יעזור כרגע?

הן הולכות לגן?
קראת את פייבר ומייזליש (איך לדבר כך שהילדים יקשיבו וגו')?

נורא קשה, מזכיר את גיל ההתבגרות. כשהגדולה שלי היתה בערך בגיל הזה וכנראה שהיו לי תלונות דומות (גם היום קשה לי אתה) דני לסרי (שהיה אז מחנך שלה) אמר לי שגיל 5 זה גיל ההתבגרות הראשון. אני חושבת שזה עזר לי לראות את זה בפרספקטיבה קצת אחרת ולזכור שזה זמני...

_אני מרגישה על סף יאוש .אני לא מצליחה להתמודד איתה.מרגישה אמא לא מספיק טובה.
מרגישה שכל מה שאעשה לא מספיק טוב ולא ממש יודעת איך לצאת מזה._

יש איזו חברה טובה שאפשר לבכות אצלה? אבל ממש, ככה לפרוק?
לי זה מאוד עוזר, ממליצה לנסות.

אולי תוכלי לשאול את עצמך מדוע ההאשמה שלה גרמה לך להגיב בדיוק בצורה שמאשרת את הדברים שלה? על איזו נקודות היא לחצה? שהרי ניכר שמה שהיא ציפתה לשמוע בתגובה הן מילות אהבה ונחמה. מה דעתך?

אמא מתוסכלת,
איך התגבשה שעת ההשכבה למה שהיא?
האם ניסית משהו אחר?
האם בן הזוג איתך בזמן הזה?
אם כן מה תפקידו?
האם הבנות שלך במסגרת או בחינוך ביתי?
האם את עובדת?
את כמובן לא חייבת לענות על השאלות שלי, הן נראות לי חשובות כדי להבין איך אפשר לעזור...
ובינתיים- כל הכבוד על פתיחת הערוץ לקבלת עזרה.
מקשיבה.

גם אני מאוד ממליצה על הספרים של פייבר ומיזליש. אני קראתי את "ילדים משוחררים הורים משוחררים" ואני חושבת שהוא ממש יכול לעזור להבין איפה יושבת הבעיה ולמצוא פתרונות יצריתיים.
חוץ מזה יש אנשים שיודעים לעזור לנו עם ההורות שלנו. אם את גרה יחסית בצפון יש לי שניים להמליץ לך עליהם כאפשרויות לקבלת יעוץ.
מותר לנו לא לדעת, מותר לנו לבקש עזרה. לא נולדנו הורים מושלמים ויודעי כל ועדיף לבקש עזרה וללמוד מאשר להמשיך לסבול ולחוש אשמה.

מוסיפה להמלצות גם תקשורת מקרבת (חפשי כאן באתר או באינטרנט non violent communication) ואת ביירון קייטי על כל ספריה.
כי לאן הכעס לוקח אנחנו כולנו יודעים.
אבל השאלה - מאיפה הוא בא היא שאלה אישית מאוד. כל פעם שעולה כעס זו הזדמנות לברר - למה אני כועסת? מה חסר לי כרגע?
אפשר הרבה יותר בקלות לתקשר איתם כשיודעים מה חסר לי: חסר לי שקט. חסר לי סדר. לא יודעת מה.

הרבה פעמים הפתרון למצבים כאלה שחוזרים על עצמם בא משינוי שאנחנו עושות בעצמנו. הזדמנות לחפש.

וחוץ מזה: אני יודעת שבשמונה וחצי בערב אני מגיעה לקצה הסבלנות שלי, וזה כבר הפך לסוג של בדיחה בבית:
אימא, נראה לי ששמונה וחצי, את כזאת מעצבנת.
או לפני חצי שעה, באמצע ארוחת צהריים (כשנשפך משהו על הרצפה הרביעי ברצף ואני צעקתי די כבר!!!) - אימא, אם עכשיו את בעצבים זה אומר שהיום בשמונה וחצי תהיי רגועה?

גם לדעת לסלוח לעצמך, לקחת מרחק אם את צריכה ויכולה, זה גם חשוב.
אפשר לשבת איתן (עם הגדולה לפחות) ולדבר על זה לפני הערב. איך היום נעשה את זה רגוע יותר. לשמוע ממנה, להגיע להסכמים. הבן שלי (6) מת על הסכמים וחוזים.
בהצלחה.
\

_בשעת ארוחת הערב אני מספרת סיפור אחד לגדולה וסיפור אחד לקטנה.
אחכ הקטנה הוכלת לישון במיטה שלה ובנתיים אני ובת ה- 5 "מתפנקות " (ככה בעגה הביתית.) משחקות טאקי או בלאנקו ,רואות סרט קצר ביחד או מפטפטות_

יש כאן שני דברים ששווה לך לנסות שינוי בהם. העקרון הבסיסי הוא שהטקס לקראת השינה הולך מכיוון הרעש לכיוון השקט והרגעת המוח עד לעצימת העיניים.
בעצם, יש סיבה מיוחדת שהקטנה הולכת לישון לפני הגדולה? אם אין כזו- תבדקי אפשרות שאחרי ארוחת ערב הן נכנסות למקלחת, שתיהן. שם תוכלי לפטפט ולצחוק איתן. אחרי המקלחת להכנס עם שתיהן לחדר שלהן, לכבות את האור הגדול ולהשאיר אור קטן. להקריא סיפור משותף בקול שקט ורגוע ואחרי זה לשיר להם כמה דקות שירים שקטים עד שהן נרדמות.

את זמן ה"לבד" עם הגדולה לצורך משחקים נסי למצוא באמצע הערב, לא בסופו. המשחקים מעוררים אותה ואז קשה לקטוע את זה בבת אחת ולהגיד "עכשיו שמונה". לזמן אין משמעות מבחינתה, רק לתחושת הגוף שרוצה לישון.

לאחר תקופת הסתגלות, יש להניח שכבר בכניסה למקלחת הם יתחילו להוריד הילוך לקראת שינה.
בכל מקרה, בשלבי הטקס האלו, כדאי שתהיי מרוכזת רק בזה ולא בשום מחשבות אחרות. מרוכזת, שקטה ורגועה. אפילו קצב המילים שלך כדאי שירד והטון מאד מאד רגוע.

בקשר ל"אהבה"- זה קורה הרבה פעמים שאחד הילדים מרגיש פחות אהוב. תשמחי שהיא מטיחה את זה בפנייך כי זה לפחות מאפשר לך לבדוק עם עצמך ואיתה ממה נובעת התחושה. יש ילדים ששומרים את המחשבות האלו לעצמם ואם לא מגלים את זה בזמן ומשנים גישה- זה יכול להתקבע.
אני יכולה לספר לך שאצלי היו תקופות ששניהם חשבו שהם פחות אהובים מהשני. בסוף כבר צחקנו מזה, כשהם הבינו את האבסורד.

אימא, נראה לי ששמונה וחצי, את כזאת מעצבנת.

אצלי השעה הזאת היא שבע! או ש"אמא לא שתתה קפה".

בתי הבכורה בת 6 פלוס ואני יכולה לומר לך שהשעה שמונה לא מזיזה לה יותר מדיי. גם לא לאחיה בן השנתיים וחצי.
עד כמה שאנסה לסיים הכל- ארוחת ערב, אמבטיה וסיפורים- באזור 20-20:30 זה לא תמיד הולך

מתחברת מאד למה שכתבה לך ענת גייגר גם אצלנו הסכמים ושיתוף שלה בתהליך מאד עוזרים.
גם אצלנו משחקים הם לשעה מוקדמת יותר ואחרי האמבטיה (אם יש) הולכים למיטה להקריא סיפור. בד"כ אחד, לה והוא מקשיב, אם כי לאחרונה כשהוא גדל הוא גם רוצה סיפור משלי. מקובל עליי לגמרי.
אח"כ בד"כ מכבים את האור והולכים לישון. זה בהחלט יכול לקחת זמן ואני מאד מעודדת אותה להיות עם צמה בקטעים האלה (כשאנחנו לידה, כן?). בעיקר כדי שתקח לה זמן שקט עם עצמה, המחשבות שלה וגם עם הקשיים שלה. זה חשוב בעיניי שלא הכל אני יכולה לפתור, או לתווך לה.
אם אני ממש עייפה ואין לי כוח, אני ממש שמה גבול ברור לדיבורים אחרי כיבוי האורות. אם יש לי יותר כוח אני יכולה לשתף איתה פעולה בשיחות, אם עולה משהו חשוב.

פתאום נזכרתי שכשהייתי קטנה היו לי הרבה קלטות של סיפורים ("ספרקלטת" קראו לזה, וזה בא עם ספר) וההורים שלי היו שמים לי קלטת בטייפ שהיה אתי במיטה והייתי נרדמת ככה. זה היה מאוד מרגיע. אני חושבת שדי קשה לעשות את המעבר הזה מעירות לשינה (אפילו בגילי עוד קשה לי עם זה כי יש לי יותר מדי מחשבות שעולות וקשה לי להירגע), ואולי אפשר לטשטש אותו קצת על ידי מוסיקה או סיפור שמלווים לתוך השינה ושלא מפסיקים אותם עם כיבוי האור.

אבל בכך שהוצאת אותה מהבית הוכחת לה את מה שהיא הרגישה
והאמא המתוסכלת הודתה בכך.
אין שום טעם לדרוך לה על הפצעים, אלא להציע לה דרכים לפעולה.

קודם כל

דבר שני, כמה הערות מהניסיון האישי שלי, אולי תוכלי לקחת מזה משהו שיעזור לך:

פטנטים שעזרו עם ילדים שכועסים כשלא מכינים להם בדיוק את מה שהם רוצים באותו רגע:

א. להכין מגוון של מאכלים שאפשר לבחור מתוכם. ב. לשאול מראש, ולתת כמה אפשרויות. ג. להכין משהו שיודעים בבטחון שהם אוהבים במיוחד... (לא תמיד אפשרי). ד. הכי הכי: אני מכינה "תפריט"! כלומר: לוקחת דף טיוטה (-: ועט כלשהו, וכותבת באותיות דפוס כותרת "תפריט" ומתחתיה כותבת מנות ממוספרות כמו בתפריט במסעדה, למשל, 1. חביתה, 2. פירה ואפונים 3. סלט וביצה קשה... התפריט הופך לפחות אחד מהמאכלים בו לנחשק!

לא מספיק סיפור אחד לפני השינה... הם תמיד רוצים יותר. ההירדמות היא תהליך, והרוב המכריע של הילדים זקוקים לעזרה ארוכה ונינוחה.
לשחק משחקים לפני השינה דווקא מעיר אותם.
כשיש רק שני ילדים, זה לא עובד לשלוח את הצעיר לישון קודם. אין מספיק "מסה" של אנשים מסביב בשביל שיהיה ברור ש"הצעירים הולכים לישון עכשיו" ו"הגדולים יכולים להישאר ערים עוד קצת". יש רק שניים... מישהו ירגיש מקופח ומופלה לרעה... זה פשוט לא עובד.

שמתי לב שההרדמה הולכת הכי טוב אצלנו כש:

אוכלים ארוחת ערב משפחתית טובה ונינוחה
מייד אחריה הילדים מתרחצים ועוזרים להם כמו שהם רוצים (יש כאלה שאוהבים שמפנקים אותם בזה שרוחצים אותם, יש כאלה שאוהבים שמפנקים אותם בזה שנותנים להם להתרחץ בעצמם (-: ).
לובשים פיג'מה, גם זה יכול להיות מלווה בחיבוקים ונשיקות וכיף.
במיטה, חושך או אור קטן, מקריאים סיפור.
אני יושבת לידם, מלטפת ושרה שירי ערש. הקטן שלי בד"כ נרדם ראשון, ואז אפשר, כמו שאת אומרת, "לפנק" את הבכורה - אבל לא בצורה שמעירה אותה אלא בצורה שמרדימה אותה בנינוחות ובכיף. ככה, יש זמן איכות עם הגדולה בלי שמישהו מרגיש מקופח.

(למען הסר ספק: זה לא תיאור של ערב שיגרתי אצלנו... זה תיאור של ערב מוצלח שבו ההרדמה הולכת הכי טוב (-: ).

וואללה, לקח לי כל היום לכתוב את זה והנה אני רואה שרוזמרין כתבה בדיוק את העקרונות שלי לפני (-:

" מה כבר יש לי להפסיד? את ממלא לא אוהבת אותי. אז מה יש לי להפסיד? אותך? לא אכפת לי "
רק מזכירה לך: את אוהבת אותה מאד וגם אכפת לה מאד.
אהבה

את אוהבת אותה מאד וגם אכפת לה מאד.
נדמה לי שאת כל מה שרציתי להגיד כבר כתבו. לזהות את המצבים האלה ולנסות לרכך אותם מראש, בהרבה תכנון ובהרבה דיאלוג. לדעת שלא תמיד זה יצליח, ושלפעמים מגיעים לכעסים וצעקות ואחר-כך מתנצלים ומחבקים.

שליחה על ידי ר* » 04 יולי 2008, 01:08

_יש לנו שגרת השכבה קבועה שלקראת סופה צצות התנגדויות, ויכוחים והרבה כעס (שלי.)
אני כועסת על עצמי, מחפשת פיתרונות, מנסה, נכשלת וחוזר חלילה.
המאבקים הם אינסופיים ומתישים._
אולי תמצאי תועלת בדף האם כעס רלוונטי בגידול ילדים. ואולי גם חינוך ללא כפייה.

ואפילו מחטיפה לה מדי פעם איזו סטירה, אני אומרת לה אחר כך שאני אוהבת אותה. בלי קשר לכלום, בלי התנייה.
אני היחידה שקראתי את זה? באמת ממש נחמד שאת טורחת להגיד לך שאת אוהבת אותה אחרי שהשפלת אותה, פגעת בה, וגייסת את כל הכוח שלך נגד תינוקת בת שנתיים וחצי.

שליחה על ידי tאמא* » 04 יולי 2008, 03:37

יש לי שתי בנות בגלאים כמו אצלכים (חמש, ושנתיים וחצי),אספר איך זה הולך אצלינו אם זה יעזור.
ארוחת ערב: מתיעצת איתן לא תמיד זה עוזר אבל מועיל.
מקלחת: אחרי הארוחה שתיהן ביחד,הרבה פעמים יש ריב או מתח בניהן .או שלא "עושות מיד את מה שביקשתי", מלווה בעצבים בעיקר כשמתנגש עם ה"פנתזיות" שלי. רוצה לעשות משהוא כשילכו לישון והן לא משתפות פעולה.
סיפור במיטה, מבקשת מכל אחת לבחור ספר ומספרת לשתהין את הסיפור שכל אחת בחרה. אם רוצות עוד אז יש משא ומתן אבל מאפשרת עוד סיפורים לפי הכוח והיכולת. בדרך כלל הסיפור שהבת הגדולה בחרה יסופר ראשון. פשוט כי היא עיפה יותר נרדמת מהר יותר הרבה לפני הקטנה מאחר ולא ישנה צהריים.
כשאבא בבית אז ניתן לשתף אותו ועושים הפרדת כוחות לפי הצורך.
הכי חשוב. גם הגדולה שלי בודקת כל הזמן את האהבה שלי כלפיהה משווה כל הזמן בזמן איכות בינה לבין הקטנה.
אני 1. דואגת כל הזמן להגיד לשתהין שאני אוהבת אותן. 2. לא נגררת לפרובוקציות שעושה. לדוגמא: היתה אומרת אני רוצה אמא אחרת. היתי עונה לה שאני לא מוותרת עליה. את אוהבת את אחותי יותר ממני. אני אוהבת אותך הכי בעולם,
או להיפך היתה אומרת נכון שאת אוהבת קודם(מתכוונת ליותר)אותי ואחכ את אחותי. היתי אומרת שאני אוהבת את שתהין אבל היא נולדה ראשונה אז קודם אהבתי אותה וכשנולדה אחותה אהבתי גם אותה.
תמיד שעושה פרובוקציה או כשבוחנת אותי אני מדגישה שאני אוהבת אותה גם כשאני כועסת.
כמו שאמרתי אני מרבה להגיד את זה במילים וגםבמעשים. מחבקת מנשקת ועוד הקטנה יונקת ומקבלת יותר תשומת לב פיזית בגלל זה אך הגדולה דורשת גם חיבוקים או להיות עליי ואני משתדלת לעשות את זה.
גם אני כועסת ומגיבה לא נכון להתנהגויות שלהן , גם לי יש יסורי מצפון על איך שהגבתי לX או Y, אבל כל הזמן מדגישה שאני אוהבת אותן ושאני לא מוותרת עליהן.
לדוגמא אם אומרת לא איכפת לי להפסיד אותך . אני אומרת אבל לי איכפת אני לא מוותרת עלייך .
לאחרונה החלה להגיד גם היא אמא אני אוהבת אותך. לא יודעת אם מחכה אותי או בוחנת אותי אבל על אמירה כזאת מקבלת חיבוק, גם אם אני עסוקה חיבוק קצר ואמירה שלי שאני אוהבתת אותה הכי בעולם.
אני לא אמא מושלמת גם אני מתעצבנת גם אני טועה. לפעמים כשאני מתעצבנת עליה "שלא באשמתה" אני אומרת לה: הכעס שלי היום היה כי היתי עיפה, היו לי כאבים או מה שלא יהיה. ולפעמים כשהיא מתנהגת רע, ואומרת את כועסת כי את עייפה? אני אומרת לא. אני כועסת כי עשית X, ומשתדלת להסביר לה למה X זה לא טוב. (שוב לא תמיד בהצלחה, לא תמיד בשלווה) אבל אלו החיים.
מקווה שעזרתי.
עיצה שאוליי תעזור, במצב רגוע לפני זמן ההשכבה לישון. לפתוח עם שתיהן ביחד שיחה. איך ניתן לעשות את שעת ההרדמות ליותר רגועה וכיפית. כי המצב כפי שהוא היום מאוד לא נעים לי ולכן. וביחד תבנו טקס שינה חדש.

ואפילו מחטיפה לה מדי פעם איזו סטירה, אני אומרת לה אחר כך שאני אוהבת אותה. בלי קשר לכלום, בלי התנייה.
משפט עצוב ומזעזע.
מצטרפת למזועזעת, ומתפללת שתגמלי מנוהגך "להחטיף".
אגב, סטירה ואחריה אמירת אהבה, זה לא "בלי קשר לכלום, בלי התנייה" כפי שכתבת. אחרת לא היית מציינת בסמיכות ו"אחר כך". זה אחד אחרי השני, וזה לבדו מייצר קשר והתניה.

ואפילו מחטיפה לה מדי פעם איזו סטירה, אני אומרת לה אחר כך שאני אוהבת אותה. בלי קשר לכלום, בלי התנייה.

מצטרפת לקודמותיי
ומתפללת שתגמלי מנוהגך "להחטיף".

שלום לך,
קודם כל רציתי להודות לך על האומץ להסתכל לאמת בעיניים ולא להתכחש. אולי זה בזכות המשפט שהבת שלך אמרה, תסתכלי על זה כמתנה שהיא נתנה לך להתעוררות ולעשות עבודה עם עצמך. כולנו זקוקות לפעמים לסטירת לחי בשביל להתעורר, ולעבוד על עצמנו זה נראה לי סיפור חיים שלמים.
לי יש ילדה בת שנה וחודשיים וכבר עכשיו אני תופסת את עצמי לפעמים ברצון עז להפליק לה, כמובן שזה בעיקר כשאין לי סבלנות, בדרך כלל כשאני עייפה או שמישהו הכעיס אותי (בדרך כלל חמותי (-: ) ואז כל המערכת דורשת לשחרר את הכעס ולצערי זה מופנה למקום הכי קל שלא יוצר התנגדות - לילדה.

אז באמת אחד הפתרונות מבחינתי זה לזהות את המצב ולבקש מבעלי עזרה, ולפעמים גם להתעקש עליה, כי אני יודעת שאחרת יהיה גרוע יותר.
לפעמים מצב העייפות מגיע לאו דווקא בערב לקראת ההשכבה, אז אני שמה מוסיקה שמחה או שרה, ואנחנו רוקדות וצוחקות ומשטתות. זה גם מעורר אותי וגם מעביר אותי ממקום כעס למקום השמחה. וגם הקטנה מאוד אוהבת את זה.

להיות הורים זה עבודה מתמדת, ואני מזדהה עם ההמלצות למעלה על קריאת ספרים טובים ומכוונים, כי גם אם לא את הכל קל ליישם מיד, זה נותן לנו כלים, מספיק שמשפט אחד יכנס לראש ויקפוץ ברגע המתאים, זה כבר טוב יותר מהמצב הקודם.
בהקשר הזה רציתי לשתף אותך במה שהרבנית פישר אומרת לגבי להעניש ילדים: לא להוציא אותם החוצה, אלא לשלוח לחדר, אחרת זה עלול לפגוע בתחושת הבטחון שיש להם בית.

ודבר אחרון זה בענייין טקס ההשכבה, וגם נאמר למעלה, שהכיוון הוא התרגעות, מפעילות למנוחה, מרעש לשקט, לרוגע.

בהצלחה ושוב תודה

ואפילו מחטיפה לה מדי פעם איזו סטירה, אני אומרת לה אחר כך שאני אוהבת אותה. בלי קשר לכלום, בלי התנייה.
אני היחידה שקראתי
איפה קראת את זה??
חיפשתי שוב ושוב ולא מצאתי.

איפה קראת את זה??
אולי כדאי להבהיר שאת הנ"ל לא כתבה פותחת הדף אלא אחת המגיבות, למעלה.

אני מודה לכולם על התגובות.
יידרש לי יום לפחות לעבד אותן, מבטיחה להגיב בהמשך.

חיבוק ממני, נתנו לך פה מלא עצות טובות. אין לי מה להוסיף.

איפה קראת את זה??

ההודעה הזו כבר נמחקה.

_איפה קראת את זה??
ההודעה הזו כבר נמחקה._
ואני לעומת זאת מזועזעת מהעובדה שבאה אמא ואוספת אומץ לחשוף רגעים קשים באמהות, כמו רגעים של תוקפנות כלפי הילדים, ומתנפלים עליה בצדקנות. )-:
(אני כותבת מזועזעת כי ממש הרגשתי איך הלב נופל לי והגוף מזדעזע תוך כדי קריאה).
מי שכותבת בדף הזה, לא נראה לי שחושבת שזה בסדר לתת סטירה לילד. זה מסוג הדברים שעלולים לקרות לאנשים כשהם מאבדים שליטה, ואז מתחרטים. יש דרך להגיב על זה, ויש דרך - שעדיף כבר לשתוק...
מזועזעת ושות', אתן באמת חושבות שהועלתן בהתקפות? האם זאת באמת הדרך ללמד מישהי לא להחטיף את הסטירה הבאה לילד?
לדעתי, ולצערי, סתם הברחתן מכאן אמא מיואשת שמנסה להתמודד וחשבה שזה מקום בטוח ותומך לגלות בו רגעים קשים ולקבל עצה ותמיכה. וזה מאוד מצער אותי.
אמא שנותנת סטירה לילד - או שהיא מאבדת שליטה בגדול, ואז יעזרו לה עצות בנוסח מה נעשה עם הכעס הזה,
או שהיא גדלה ככה ולא לגמרי קולטת את הבעיה בזה.
אם אני קוראת את דבריה של אמא כזאת, וההתרשמות שלי היא שהיא לא רואה בעיה בסטירות האלה, אני קודם כל לא אניח מראש שאני בהכרח צודקת. זה לא נכתב במפורש, וחבל להעליב מישהי בקפיצה למסקנות מוטעות מהסוג הזה. אז קודם כל אני אשאל אותה, בכל הרגישות והעדינות שאני אהיה מסוגלת לגייס, האם כשהיא כתבה מה שכתבה, היא התכוונה ש"התפלקה" לה סטירה מתוך איבוד עשתונות - או שהיא מאמינה בסטירות כדרך חינוכית.
אחרי שאני אשאל, אני אחכה לקבל תשובה (זה לא מובן מאליו).
אם התשובה תהיה, שהסטירה לא היתה כתוצאה מאיבוד שליטה, אז אני אשקיע בניסוח דעתי, שוב מתוך מאמץ להיות עדינה ורגישה, מדוע אני חושבת שלעולם אין לתת סטירה לילד.

באופן כללי, אנשים שמתנהגים באלימות לא מגיבים טוב להתקפות.
נשמע אולי כמו פרדוקס, אבל התנהגות אלימה היא חולשה. וככל שההתנהגות יותר אלימה (נגיד, סטירות לתינוק), כך היא מעידה על חולשה עוד יותר גדולה. זה אדם שמסתובב בעולם מתוך תחושה מתמדת שהוא מותקף, והוא תגובתי בצורה קיצונית לכל גירוי שמאותת לו "סכנה". אם התנהגות של תינוק גורמת להפעלת האיתות שלו, וכתוצאה מכך אותו אדם מגיבה במתקפה אלימה על התינוק (במקום על הנמרה שזינקה לטרוף לה את התינוק) - איך לדעתכם אדם כזה יגיב על התקפה ביקורתית כלפיו? בהבנה, תוך סינון הסיגנון והקשבה רגועה למסר הדידאקטי?
לדעתי, הוא יגיב בסתימת אוזניים ובהסתלקות.
ואולי אפילו בהרגשה רעה, שבהמשך היום תצא דווקא על הילדים שלו )-:
חבל.
כדאי תמיד לזכור שמאחורי כל סיפור אישי יש בן-אדם, לא פלקט. גם אם לא רואים אותו ולא מכירים אותו והוא כותב בניק אנונימי.
כשרוצים להגיד משהו לבן-אדם, כדאי לדבר ככה שהדיבור ייכנס אל הלב.
נכון שלפעמים אנחנו כל כך כועסים על מה שאנחנו קוראים (או על מי שאנחנו קוראים (-; ) שאנחנו מאבדים שליטה וכותבים בתגובתיות בעצמנו...
האם זה לא כמו לצעוק על מישהי: "איך את מעיזה לתת לילד שלך סטירות?!" תוך כדי שמחטיפים לה סטירת לחי? P-:

בשמת, תודה על הדברים שלך. הרגשתי בדיוק ככה כשקראתי את ההתקפות במעלה הדף. דרוש כל כך הרבה אומץ כדי לכתוב את זה, וברור לגמרי שמי שכתבה נמצאת במצוקה ויודעת שלא כך היתה מעדיפה לנהוג כלפי ילדיה (ואת זה אני אומרת למרות שנמחק עוד בטרם הגעתי הנה לקרוא). נכון, לא כיף לקרוא את זה, אבל לא נראה לי שאמפתיה היתה מזיקה כאן.

אני קראתי את מה שכתבה אותה האם, ולא התרשמתי שהיא מדברת מתוך איזשהי מצוקה או נסיון לשנות. זאת ההתרשמות שלי, אחרי שקראתי אותה. רוקדת לאור ירח, איך את יכולה לומר ש וברור לגמרי שמי שכתבה נמצאת במצוקה ויודעת שלא כך היתה מעדיפה לנהוג כלפי ילדיה_ אם _ואת זה אני אומרת למרות שנמחק עוד בטרם הגעתי הנה לקרוא ?
כמובן שזה לא סותר את ההיגיון של בשמת לגבי הדרך לפתור את זה. פשוט היציאה הזו מנקודת מבט ש: היא יודעת שהיא לא בסדר, היא מנסה לתקן וכו' לא בהכרח נכונה.

יש כאן שני דברים:
הראשון, לי ברור שמי שמגיב באלימות נמצא במצוקה.
השני, ברור לי לגמרי שגם אם כביכול בתפיסה החברתית זה עשוי להיות בסדר בעיני מישהו שגדל ככה, בניגוד ללינה משפחתית שאותה מגנים בגלוי ופומבי בכל תוכנית טלויזיה שעוסקת במוות בעריסה, אנחנו מדברות כאן על נושא שהפך ל"לא חוקי", ככה שגם הורים שגדלו ככה וזה מה שהם מכירים, מבינים שהנורמות השתנו ושהיום זה לא מקובל ונחשב למאד לא רצוי בלשון המעטה.

אישית, אני לא צריכה שמישהי תגיד שהיא במצוקה כדי שאבין שהיא במצוקה, אני חושבת שצריך אומץ רב כדי להגיד דברים כאלה במקום פומבי, גם אם בעילום שם.
בנוסף, כמו במקרה שבשמת ציינה, נניח אפילו שמישהי נוהגת ככה כי ככה היא חושבת שזה רגיל וככה היא גדלה, זה מתוך מה שהיא מכירה ובגלל שהיא לא מכירה דרך אחרת ולא מתוך זה שהיא שקלה אפשרויות ובחרה בזה, זה בא מתוך חולשה.

אישית, אני מעדיפה שיחזקו אותי כשאני חלשה ולא שיעיפו לי סטירות, או יבקרו אותי, גם אם קשה לא לשפוט. כאמא, אני הרבה יותר מעריכה (ומרוויחה, כלומר מסוגלת להשתנות וללמוד) כשמציעים לי פתרונות שעובדים או שמציעים לי אמפתיה מאשר כששופטים את דבריי מעשיי, מילותי, הרי ברור שאני עושה טעויות אבל גם ברור שאני עושה את הכי טוב שאני יודעת בכל רגע נתון (ויש לי רגעים טובים ורעים).

חוץ מזה נראה לי שהשתלטנו כאן על דף של מישהי וזה לא הוגן, ולכן אני פורשת בזאת מהדיון הספציפי.

אני קראתי את מה שכתבה אותה האם, ולא התרשמתי שהיא מדברת מתוך איזשהי מצוקה או נסיון לשנות. זאת ההתרשמות שלי, אחרי שקראתי אותה.
גם אני התרשמתי כך, היא כתבה את זה בכזה נונשלנט שזה עצבן אותי אפילו יותר מההכאה עצמה.
ו כמובן שזה לא סותר את ההיגיון של בשמת לגבי הדרך לפתור את זה.

בשמת א
את נובחת על העץ הלא נכון, זו שכתבה את ההודעה ההיא, היא לא אותה אחת שפתחה את הדף, לא הייתי מעלה בדעתי להגיב כך אם זו הייתה אותה אמא.

זו שכתבה את ההודעה ההיא, היא לא אותה אחת שפתחה את הדף, לא הייתי מעלה בדעתי להגיב כך אם זו הייתה אותה אמא.

ההודעה של בשמת רלוונטית בפרט לכך שכותבת ההודעה אינה פותחת הדף, ובפרט לכך שהיא ביטאה זאת ב כזה נונשלנט. ההודעה של בשמת רלוונטית לכל אמא באשר היא.

סטירה וירטואלית אינה מעודדת אף אמא להפסיק לסטור לילדיה. אם כבר אז ההפך.

טוב ,התחיל פה הדיון על הסטירה והיות ולא הספקתי לקרוא את ההודעה , אני חוזרת לדיון הראשון.

אני לא רוצה שהאמא שכותבת פה תחשוב שאני כותבת כאילו שהיא כמו אמא שלי ,אני לא מכירה אותך ולא רוצה להסיק שום מסקנות לגבייך.

אני זוכרת את עצמי כילדה שאיבדה את האמון באהבה של אמא שלה .הרבה פעמים הייתי אומרת את הביטויים האלה (יש חריפים ויש מרים ויש מכאיבים וכ').
הבנתי כבר אז,למרות שלא באותה רמת ניסוח של היום , שאני אף פעם לא אקבל מאמא שלי את האהבה שרציתי לקבל.
תארו לעצמכם שאפילו דבר קטן כמו עוגה היא לא עושה כמו שאני רוצה.
המון צרכים שלי פשוט לא מולאו והיא בדרך כלל הכניסה לבית הרבה אוירה של לחץ ותיסכול .

כמובן שכבר במצב מסויים היא נהיתה לחוצה ,תמוסכלת ועצובה מחוסר האושר שלי ,חוסר הנימוס שלי ובעיקר מהאנורקסיה נברוזה של אחותי.

היום אני מודעת לחלוטין שהדרך היחידה שלי להסתדר איתה היא לא לצפות ממנה לשום דבר .זה נכון שאני לא תלויה בה ואני הרבה אחרי גיל 5..
אני פשוט הפכתי לאקטיבית ,במקום לפאסיבית ,בכל מה שנוגע אליה.

אני רוצה עוגה ?- אז אני אופה ,או הולכת לבחור בקונדיטוריה .

אולי יש לי כן איזו מסקנה שאני יכולה לתת : לעודד את הילדים לכמה שיותר עצמאות .
למשל , אם כל העינין התחיל מארוחת ערב שהילדה לא אוהבת ,אז אפשר להגיד לה שתסתכל במקרר ותבחר לה מה כן מתאים לה.
ברור שאם אמא טרחה והכינה ארוחה האמא תשב ותאכל אותה .זה לא הזמן להכין עוד ארוחה.
אבל , אני רואה הרבה פעמים את הילדים שלי יושבים להם ומשחקים ,או ישנים ,אם זה מוקדם בבוקר ,בזמן שאני מכינה לכולנו אוכל ומנקה ומסדרת.
זה לא צריך להיות ככה.
בדף שלה , עדיאל , כותבת על האנרגיה המשפחתית ולאן היא הולכת.
אם הילדים רוצים משהו הם יכולים לתרום את חלקם בעשיה ובמעורבות שלהם ולהגיע לתוצאות המיוחלות.
היות אקטיבים.
לצאת מהקטע המתלונן והמקטר ,לצאת מה'ריגשי' ,להתבגר.
גיל 5 הוא זמן מצויין להתחיל .אחים ואחיות קטנים יספגו את האוירה .

זו שכתבה את ההודעה ההיא, היא לא אותה אחת שפתחה את הדף
אני יודעת.
קראתי את ההודעה ההיא כשנכתבה.
מה שאני אומרת הוא, שהתגובות התוקפניות להודעה שלה לא היו לעניין.
תראו: מה היא עשתה? מחקה את עצמה! זה ללא ספק אקט של רוגז. אם קודם, כשהיא נכנסה לדף הזה וכתבה בו, היתה בה נכונות להקשיב, עכשיו וודאי שאין לה. זה ממש עצוב. ללא ספק היא תמשיך לסטור לילדה שלה. בעוד שתגובה שנכנסת אל הלב היתה עשויה לגרום לה לפחות לנסות להמנע מזה.
טוב ויפה להוציא עצבים על אנשים באינטרנט, מה אני אגיד, זה קורה גם לי לפעמים P-: , אבל יש פה ילדה קטנה שממש לא הועלנו לה.

מה שאף אחד לא עשה עד שהגעתן
האמת, שרון ס, את צודקת. אני בעצמי שמתי לב למה שהיא כתבה, אבל הייתי עמוסה ועייפה והרגשתי שאין לי מספיק יכולת לגייס רגישות וטקט ולהגיב ספציפית אליה בצורה חכמה.
עם זאת, המחשבה השנייה שלי על זה (לצד המחשבה "הייתי רוצה לכתוב לה על הסטירה אבל כרגע אני לא יודעת לנסח את זה כמו שצריך") היתה, שיכול להיות שעדיף בהרבה לא להגיב ישירות אליה בכלל.
למה אני מתכוונת?
אני מתכוונת, שכאשר אמא משתתפת בדף, ולא נתקלת בשום תגובה ביקורתית או שיפוטית, כי מתייחסים אך ורק לאותם חלקים בדבריה שאפשר להביע כלפיהם הסכמה או תמיכה, היא מרגישה שמקשיבים לה, מכבדים אותה ומתייחסים אליה יפה.
התייחסות כזאת עוזרת לכל אדם לפתוח לב ואוזניים, ולקרוא בצורה פתוחה יותר ואוהדת יותר הודעות אחרות.
הדף הזה מלא בהתייחסויות ברורות לגמרי לגבי תוקפנות כלפי ילדים (ולכן אני לא מסכימה ש
חוץ מזה נראה לי שהשתלטנו כאן על דף של מישהי וזה לא הוגן
להיפך, לדעתי זה רלבנטי ביותר וזו אחת התרומות העיקריות של הדף).
יתרה מכך: פותחת הדף תיארה קטעים של תוקפנות, שהיא מצטערת עליהם ומעידה בעצמה שהם נבעו מרגעים של חוסר שליטה. כותבות אחרות הגיבו לדבריה, והמסר שעבר כחוט השני לאורך כל הדף היה, שכל סוג של גילוי אלימות ותוקפנות כלפי ילדים - לא לעניין. ואני לא חושבת שאני צריכה להסביר ולפרט יותר.

אז המחשבה שיש לי בראש, וחזקה במיוחד בזמן האחרון, היא שדווקא עדיף לא להגיב ישירות במקרים כאלה.
עדיף רק לתמוך בבן אדם. לאפשר לו להיות במצב שהוא יקרא דברים שנכתבים למישהו אחר, כך שלא עולות ההגנות הרגילות, והמסר מחלחל בצורה רכה, ושוקע על קרקע פוריה.

בשמת, אוהבת מאוד את מה שכתבת.. מעורר מחשבה לכל מיני כיוונים. קרן שמש מאוחרת ממחשב אחר.

_בשמת א
את נובחת על העץ הלא נכון,_
איזה ניסוח מכוער.

הגעתי לכאן פעם אחת ועכשיו שוב. לא קראתי את כל הדף וגם לא הגבתי כי אין לי תובנות.
א ב ל !
אני ממש מזועזעת והאמת היא שגם מתוסכלת מההתקפות פה באתר, לא רק בדף הזה, אלא בכלל, כמעט בכל דף, לא משנה מה הנושא, תמיד באה איזו צדקנית אחת ומתחילה להטיף מוסר. במקום שזה יהיה מקום של תמיכה וירטואלית שאנו כנשים כל כך זקוקות לה מדי פעם בפעם, אז יש כאן כאלה שחושבות שהדרך היא לצעוק ולהטיף מוסר ולכתוב עד כמה הן מזועזעות מההתנהגות של אותה אמא, בין אם זה עם הילדים, בין עם זה לגבי הנקה, בין אם זה לגבי צורת הלידה שהיא בחרה ועוד ועוד.
ובמובן הזה אני תמימת דעים עם בשמת. לא יודעת בדיוק מה התחולל כאן, אבל אני רק יודעת שיש כאן אמא אחת שביקשה עזרה ותובנות לגבי ההשכבה של בתה בת החמש ושהיו כאן כמה עצות נפלאות ואולי עוד איזו מישהי כתבה כאן משהו שלא היה נראה לאחרת ואז התפתח ויכוח מכוער ואלים.

שיהיה לכולן יום טוב

קראתי בעיון את הדף מראשיתו.

המלצות לשינוי בהרגלי טקס ארוחת הערב וההשכבה- חלקן ניסתי בעבר, חלקן טרם ויתכן שאנסה. (ותודה על הטיפ להשמעת קלטות סיפורים!).

המלצות לקריאת ספרות-

"איך לדבר כך.." היה פעם התנך שלי.

עם הזמן נוכחתי כי בת ה- 5 עברה מוטציה תגובתית .

ואני אסביר:

מתן שמות לרגשות עבד נהדר בגיל 3.5.
בגיל ארבע זה הביא להעצמת התגובה.
"אני רואה שאת כועסת" גרם לעליה בעוצמת הכעס,גרם לה לצעוק יותר ולבעוט באויר בידיים וברגליים.
אני אתן דוגמא.
היא רוצה ארטיק עכשיו ולא אחרי ארוחת הצהריים .
משפט כמו " אני רואה שאת כועסת " רק מעצבן אותה יותר.
אני חושבת שהיא מפרשת את מתן השם לרגש כתגובה מתנשאת וצבועה.
משהו כמו :"אמרתי בדיוק מה אני רוצה, וכן, אני כועסת.
אני לא צריכה שתשקפי לי עכשיו כמה אני כועסת, או כמה את "איתי" בכעס הזה כשאת יכולה להפסיק אותו.
פשוט תני לי מה שאני רוצה.."

מילוי משאלות דרך הדמיון עבד נהדר פעמיים.
אח"כ הרגשתי שהיא עלתה על זה שזו "שיטת תגובה" והיא פשוט לא קנתה את זה יותר. מפלס הכעס והתיסכול נותרו גבוהים.

תיאור הבעיה במקום הטפה/בקשה במילה אחת או שתיים:
לא ממש מזיז לה. לפעמים זה אפילו "מדליק" אותה לעשות לי "דווקא".
(אם לפני כן היא לא שמה לב שזה שהיא עוד לא נעלה סנדלים מעכב אותנו,
משפט כמו "אני רואה שעוד לא נעלת סנדלים" או "לנעול סנדלים"
גורם לה לראות בסיטואציה פוטנציאל לבחון עד כמה אני אוהבת אותה בלי שהיא תנעל סנדלים)

בכלל, אני עוברת כל יום מבחני אהבה בכמויות.
דוגמא טריה - בבוקר, דקה לפני שיוצאים מהדלת היא רוצה להראות לי ציורים שהכינה לי אתמול .
אמרתי משהו כמו :"אני מאוד ממהרת ולא יכולה כעת לראות את הציורים. אבל אני מאוד רוצה לראות אותם ולכן דבר ראשון כשנשוב בצהריים- תראי לי אותם"
בתגובה שמעתי את הפנינה הבאה , שנאמרה בכעס:
"לא! אני אראה לך את הציורים האלו בפעם הבאה שלא תוכלי לראות אותם ותהיי עסוקה!"
היא מאתגרת.

האם כעס רלוונטי בגידול ילדים -תודה על הדף הזה. ליוויתי אותו כקוראת סמויה בתהליך התהוותו.

אנסה בקרוב את "הורים משוחררים ילדים משוחררים" ואת ביירון קייטי.

_אני זוכרת את עצמי כילדה שאיבדה את האמון באהבה של אמא שלה .הרבה פעמים הייתי אומרת את הביטויים האלה (יש חריפים ויש מרים ויש מכאיבים וכ').
הבנתי כבר אז,למרות שלא באותה רמת ניסוח של היום , שאני אף פעם לא אקבל מאמא שלי את האהבה שרציתי לקבל.
תארו לעצמכם שאפילו דבר קטן כמו עוגה היא לא עושה כמו שאני רוצה.
המון צרכים שלי פשוט לא מולאו והיא בדרך כלל הכניסה לבית הרבה אוירה של לחץ ותיסכול ._

אילה בשדה הדגן, תודה.
גם אני הייתי ילדה כזו שאיבדה את האמון באהבה של אמא שלה.
היא הייתה שונה מכולן ,בטוחה בצדקת דרכה ולא ראתה שאפשר אחרת.
התנתקתי ממנה רגשית בגיל צעיר ויצאתי לעצמאות.

מדהים אותי שביתי חווה כעת את אותו הדבר.

_שדווקא עדיף לא להגיב ישירות במקרים כאלה.
עדיף רק לתמוך בבן אדם. לאפשר לו להיות במצב שהוא יקרא דברים שנכתבים למישהו אחר, כך שלא עולות ההגנות הרגילות, והמסר מחלחל בצורה רכה, ושוקע על קרקע פוריה._
מצד אחד, אבל מצד שני יש עוד קוראים לדף, וחלקם, שהתחום אפור אצלם בענייני אלימות נגד ילדים (וזה יכול להיות מהמון סיבות, למשל כי זה מה שהם ראו בבית) עלולים לקרוא את הדף, לראות את הסטירה, לראות שאף אחת לא מתייחסת, כולל נשים שהן מחשיבות את דעתן ורואות בהן 'מחנכות' (לא מוצאת מילה טובה יותר) , ואז המסקנה המתבקשת היא- או קיי, זה לגיטימי, זה כנראה מקובל וזו המציאות... ומה יצא? יצא שכרנו בהפסדנו. עוד כמה הורים שחושבים שזה בסדר.
אז אולי צריך לשלב את הגישה המכילה יחד עם התייחסות לעצם ההכאה. אולי משהו כמו - אני מבינה את התסכול והכעס, שמוביל אותך לסטירה. אולי זה מה שראית בסביבתך (יצא לי לראות הרבה פעמים מכה שילד קיבל, כאקט חינוכי, ובטח ובטח לשמוע על הורים שמצהירים שהם מאמינים שחוסך שבטו שונא בנו וכו')...
פה לתת את כל ההשלכות של הכאה ותחושת הילד (הקטן שלי עצבני עכשיו אז אני מקצרת) וכמה שזה לא באמת עוזר לחינוך..
ואז לתת רעיונות איך להרגע מהכעס ומהאוטומט הזה, ורעיונות מה לעשות במקום הסטירה.

הכל ממקום מכיל ואמיתי ומבין, ולא שופט, כך שלא עולות ההגנות הרגילות, והמסר מחלחל בצורה רכה, ושוקע על קרקע פוריה.

מפלס הכעס והתיסכול נותרו גבוהים
לא! אני אראה לך את הציורים האלו בפעם הבאה שלא תוכלי לראות אותם ותהיי עסוקה

_גם אני הייתי ילדה כזו שאיבדה את האמון באהבה של אמא שלה.
היא הייתה שונה מכולן ,בטוחה בצדקת דרכה ולא ראתה שאפשר אחרת.
התנתקתי ממנה רגשית בגיל צעיר ויצאתי לעצמאות._

את יכולה לתאר את הרגעים שבהם היא כן שמחה איתך? מתי זה קורה? באיזה מצב את נמצאת כשזה קורה? האם יש קשר בין הדברים? האם את פנויה נפשית אליה או שהראש עסוק בדברים אחרים?
ומצד שני, מה גרם לך לאבד את האמון באהבת אמך? מה בהתנהגות שלה הכעיס או תיסכל אותך? האם יש דמיון בין הסיטואציות? ואולי את מנסה להתנהג הפוך מאמך? אולי זה לא מתאים לבתך?
האם את מצליחה לזהות מה באמת מתסכל ומעצבן את בתך?
האם ההתנתקות שלך מאמך, רגשית, יצרה אצלך התנתקות כזו גם מאחרים? האם את בורחת מאינטימיות? האם את מסווה רגשות? האם את טיפוס "פרקטי"?

ועוד משהו שקצת מטריד אותי. יש אפילו דף כזה, וכחנות לשמה נדמה לי? יש פה בנות שמצהירות בתחילת ההודעה שלא קראו את ההודעה המדוברת, אך מיד כותבות תילי תילים של דעתן בנושא, ואיך הן מפרשות את מה שהן לא קראו.
תעשינה מאמץ, תקראו את ההודעה הרלוונטית, ותגידו מה אתן חושבות בנושא. זה לא רציני להגיב על משהו שלא ראיתן בכלל.
<אני לא כותבת בכעס, והמטרה שלי היא לא להתחיל כאן עוד ויכוח. סתם בקשה שלי>

_"לא! אני אראה לך את הציורים האלו בפעם הבאה שלא תוכלי לראות אותם ותהיי עסוקה!"
היא מאתגרת._

כן. וחכמה ומדהימה ורגישה.

בשעת ארוחת הערב אני מספרת סיפור אחד לגדולה וסיפור אחד לקטנה
למה בשעת האוכל? זה לא ממש בריא... יוצר הרגל בעייתי.

בכלל, אני עוברת כל יום מבחני אהבה בכמויות.

_גם אני הייתי ילדה כזו שאיבדה את האמון באהבה של אמא שלה.
היא הייתה שונה מכולן ,בטוחה בצדקת דרכה ולא ראתה שאפשר אחרת.
התנתקתי ממנה רגשית בגיל צעיר ויצאתי לעצמאות.
מדהים אותי שביתי חווה כעת את אותו הדבר._

ווואוו! איזה שעור יש לך!
ואיזה מזל יש לך שהצלחת לזהות אותו. כך שאת באמת יכולה להמנע מלחזור על הדפוסים שהיו בבית שבו גדלת.

אולי בגלל האבולוציה האישית שלי, ואולי בגלל האינסטנציה הטיפולית שפתאום נהיתה לי בבית, לאחרונה כל הדפים בבאופן שבהם מישהו מבקש עצה או עזרה גורמים לי לרצות לשלוח את האנשים האלה לטיפול...
אבל אני לא באמת רוצה לקחת אותך למסע שאת לא רוצה להשתתף בו...
יחד עם זאת, אני בהחלט חושבת שכדאי לך למצוא מישהו שייעץ לך באופן אישי. מישהו שיכול להכיר אותך באמת על כל רבדייך.
האינטרנט לא יכול להוות תחליף לזה. מקסימום מקום לשיתוף והכלה (קצת כמו קבוצת תמיכה, אבל בלי מנחה)
מישהו שיכול לעזור לך להבין למה את מתמודדת שוב עם הנסיבות של ילדותך, רק הפעם מהצד השני (לכאורה)
מה שם לא סגור?

שולחת לך אהבה

קצת לא נעים לי שאני בכל דף כותבת אותו דבר, אבל לדעתי מאוד יכול לעזור לך קורס הנחיית הורים אדלר. גם לגבי איך לגרום לה להרגיש רצויה ושייכת, גם לפתור מאבקי כוח ביניכן, וגם לעזור לך עם הגבולות (כמו למשל סיפור אחד או יותר לפני השינה).

_גם אני הייתי ילדה כזו שאיבדה את האמון באהבה של אמא שלה.
היא הייתה שונה מכולן ,בטוחה בצדקת דרכה ולא ראתה שאפשר אחרת.
התנתקתי ממנה רגשית בגיל צעיר ויצאתי לעצמאות.
מדהים אותי שביתי חווה כעת את אותו הדבר._

ממשיכה להקשיב לך.
המילים האלה שלך נשמעות לי חזק מאוד. כאילו את עומדת על קרש קפיצה... עוד רגע מזנקת אל הלא נודע ו....מתחברת.
בהצלחה.

מצד אחד, אבל מצד שני יש עוד קוראים לדף, וחלקם, שהתחום אפור אצלם בענייני אלימות נגד ילדים (וזה יכול להיות מהמון סיבות, למשל כי זה מה שהם ראו בבית) עלולים לקרוא את הדף, לראות את הסטירה, לראות שאף אחת לא מתייחסת
אבל לא שמת לב לדבר העיקרי:
שכל הדף מלא בהתייחסויות לתוקפנות כלפי ילדים, שמהן אין סיכוי להבין שסטירה היא משהו "נורמלי" או חיובי.
ובשביל קוראים סמויים שהם גם לא מספיק אינטליגנטים לקלוט את מה שנאמר פה מליון פעם, וזקוקים דווקא לתגובה "מחנכת" לאותה משתתפת - אני לא מסכימה שראוי לפגוע בזאת שכתבה.
מעבר לזה, נראה לי שאנחנו באופן טבעי (-: לא בעד "חינוך" אלא בעד דוגמא אישית D-:

קצת לא נעים לי שאני בכל דף כותבת אותו דבר, אבל לדעתי מאוד יכול לעזור לך קורס הנחיית הורים אדלר
גם אני מרגישה ככה בקשר לתגלית האחרונה שלי
NLP
שוס.
שווה להתגבר על ה"לא נעים" לדעתי.

_אמרתי משהו כמו :"אני מאוד ממהרת ולא יכולה כעת לראות את הציורים. אבל אני מאוד רוצה לראות אותם ולכן דבר ראשון כשנשוב בצהריים- תראי לי אותם"
בתגובה שמעתי את הפנינה הבאה , שנאמרה בכעס:
"לא! אני אראה לך את הציורים האלו בפעם הבאה שלא תוכלי לראות אותם ותהיי עסוקה!"_
לי התיאור הזה הזכיר את הדף חינוך ללא כפייה שיכול גם מאוד להועיל לך.

לא יודעת בדיוק מה התחולל כאן, אבל אני רק יודעת שיש כאן אמא אחת שביקשה עזרה ותובנות לגבי ההשכבה של בתה בת החמש ושהיו כאן כמה עצות נפלאות ואולי עוד איזו מישהי כתבה כאן משהו שלא היה נראה לאחרת ואז התפתח ויכוח מכוער ואלים.

אז כדאי שקודם כל תבררי מה באמת התחולל כאן לפני שאת אצה רצה להפריח את זעזועך העמוק.

אז כדאי שקודם כל תבררי מה באמת התחולל כאן לפני שאת אצה רצה להפריח את זעזועך העמוק.
בשביל מה בדיוק? מספיק לראות את תגובתך המתלהמת כדי להבין מה התחולל פה. פשוט. מישהי כתבה כאן הודעה לא לרוחך ואת קפצת עליה ב"צדקנותך" הרבה. תסלחי לי או שלא, אבל התגובה שלך לא שונה במאומה ממה שאת מאשימה את הכותבת. מה שנקרא - אלימות נגד אלימות באמצעות אלימות.

מישהי כתבה כאן הודעה לא לרוחך
לא לרוחי?? את רוצה לומר לי שיש פה מישהי שההודעה הזו כן הייתה לרוחה?
זו שכתבה את ההודעה לא חיפשה עזרה או תשובות כדי להתמודד עם הבת שלה, ההודעה שלה הייתה משהו בסגנון של "כן אני מבינה אותך, זה נורא קשה וגם אני לפעמים מאבדת כיוון, צועקת על הבת שלי ומעיפה לה סטירה מדי פעם"(תינוקת בת שנתיים וחצי!!!) אז כן התגובה שלי הייתה מתלהמת מצטערת, ככה אני מגיבה כשמתעללים בתינוקות (בעצם אני לא מצטערת).

כן את ממש צודקת, האלימות שלי היא בדיוק כמו האלימות של אותה האמא כלפי התינוקת שלה.

מעניין איפה הייתה הצדקנות שלך בדפים כמו אמא שאוהבת יותר או האם נר בטוסיק זו התעללות או בכל הדפים האחרים שבהם מכסחים אמהות על שלא הניקו, שלחו למעון, וכו'.

פורשת מהדיון ההזוי הזו ומכל הצדקניות, המזדעזעות, וכל אלו שיכולות להכיל ולהבין כל דבר.

ואז התפתח ויכוח מכוער ואלים
לא היה שום ויכוח.
נקודה.
מישהי כתבה שהיא סוטרת לבת שלה, בתוך הודעה ארוכה שכללה כל מיני עניינים.
אחרי פרק זמן היו כשלוש תגובות שהגיבו לזה בזעזוע ובהטפת מוסר לאותה מישהי.
המישהי לא הגיבה במלים, אלא מחקה את כל ההודעה שלה.
ואחרי זה היה דיון רגוע בשאלה, איך כדאי להגיב, אם בכלל, כאשר מישהו כותב משהו ש"מקפיץ" אותנו.

או בכל הדפים האחרים שבהם מכסחים אמהות על שלא הניקו, שלחו למעון, וכו'.
מזועזעת יקרה, אני חוששת שאת טועה בגדול.
יש הבדל ענקי בין דף שדן בנושא תיאורטי ובמה שראוי/כדאי/חשוב לעשות ולא לעשות -
לבין "כיסוח אמהות", יעני דיבור ישיר אל אדם אמיתי והתקפה עליו.

בדף אמא שאוהבת יותר לא כתוב שפלונית "קוקי קוקית" היא מגעילה וחוצפנית, הלו, לא הנקת אפילו יום אחד!
כתוב שהנקה מבטאת אהבה יותר מאשר אי הנקה (נגיד. לא ממש בדיוק אבל לצורך הדיון אני כותבת ככה).

וזה ההבדל.
את כתבת ישירות לקוקי קוקית. לא כתבת משהו כללי שמביע את דעתך לגבי מתן סטירות לילדים כגילוי של אלימות חמורה, כאשר ככל שהילד צעיר יותר כך זה נראה לך חמור יותר.

בסדר מזועזעת, את יכולה ללכת ולהטיף מוסר בדפים אחרים. יש פה סתימת פיות אחת גדולה. זו הרגשתי. עובדה שההודעה המדוברת נמחקה. ועכשיו אפרוש גם אני, כי זו כבר סטיה רצינית מנושא הדף וזה לא הוגן.

יש פה סתימת פיות אחת גדולה. זו הרגשתי. עובדה שההודעה המדוברת נמחקה
לא חבל סתם להשמיץ?
אף אחד לא סותם פה לאף אחד אחר.
גם כשמישהו מתלהם וכותב ביקורת תוקפנית, זו עדיין לא סתימת פיות!
וההודעה המדוברת נמחקה על ידי הכותבת, כך שהיא בחרה לפרוש בעצמה מהדיון. אף אחד לא מחק אותה, ואף אחד לא סתם לה את הפה. זו היתה בחירה שלה.

לגבי הסטיה מנושא הדף, עובדה שהנושא מאוד מתסיס.
אנשים לא קראו בשלוות נפש את ההודעה המקורית שנמחקה, וגם לא קראו בשלוות נפש את התגובות לה. לכתוב הודעות מתסיסות יחד עם "אני פורשת" נראה לי לא לעניין. תמיד אפשר לערוך אחרי שהדיון גווע.

הי, שלושה עניינים שעולים אצלי מן הדברים, בתקוה שיעזרו

לקחת חופש מוגדר, עדיף במקום אחר. בחופש להשתחרר מן החוקים, לאפשר לבנות לנהוג כפי רצונן. שישנו מאוחר, שיקומו מאוחר, שיאכלו מה שבא ומתי שבא. שההתנהלות לא תהיה סביב מתי שאת זמינה - קחי חופש והיי זמינה כל הזמן. אולי מה שקורה קשור גם לחופש הגדול, לתחושה הכללית שמסביב?

אם אפשר קחי חופש רק עם הגדולה. מלאי אותו בדברים אהובים עליה, היי שלה בלבד. שהיא תכתיב את הכל, כולל מתי לישון ואיך (אני עושה את זה פעם בשנה בערך עם הגדולה שלי, מאז שהיא בת ארבע. נוסעים לבית של אחותי כשהיא בחו"ל לכמה ימים. היא מתכוננת זמן ארוך לפני כן עם רשימות והעדפות בראש - קודם לספארי אחר כך זה אחר כך זה... ואני מסכימה להכל -במסגרת השפיות- והיא פורחת. זה מתדלק את שתינו לחודשים אחר כך).

התייעצי עם הגדולה לגבי שינויים בסדר ההשכבה לישון. האם יש משהו שהיתה רוצה לשנות? חשוב שתבין את המסגרת הכללית, למשל שהסדר חייב לכלול ארוחה, נקיון וכד'. אולי לתת לה למשל לארגן משבצת אחת בתוך הסדר הכללי? ואפרופו, כרגע קשה להניח כי סדר ההשכבה שתארת יכול להיות יציב לאורך זמן, כי מן הסתם צפוי כי הקטנה תגדל ותבקש לעצמה את זמן הפינוק שלכן גם.

מקוה שעזרתי במשהו

בהצלחה

שלום אמא מתוסכלת,
האם את זקוקה לעוד מילים?
הדף שפתחת קצת יצא משליטה. אז אנסה לכתוב תמציתי (בלי ריכוכים למרות שלבי כולו איתך) :
(קודם כל אספר לך שגם לי יש בעיות עם הילדים שבד"כ באות לביטוי בסוף היום ושהדף שלך עוזר לי לראות אותן ולהבין אותן יותר טוב אז קודם כל תודה.)
לדעתי,

סיפור בזמן הארוחה- לא מוצלח.

הנוהג לספר סיפורים נפרדים לשתי האחיות מקלקל לכם את השלווה המיוחלת לפני השינה, יוצר אוירת הפרדה ותחרות. (ילדים אוהבים גם סיפורים תינוקיים יותר, זה מרגיע אותם ואפשר למצוא מה לספר ביחד.)

משחקים לפני השינה- לא מוצלח. גם סרט לא. (משחקים מעוררים, סרט מביא לקריסה במקום להירגעות. מדי פעם הוא פתרון נפלא לאמא הרוסה (-: אבל נראה לי גרוע כשגרה.)

הנסיון לקבל זמן איכות עם הגדולה אחרי שהקטנה נשלחה למיטה לבד נראה כמו זמן גנוב ומצביע, פשוט, על חוסר זמן (-: ויוצר חוסר איזון והתרגשות ששתיהן מרגישות ונלחצות מהם .

ולעיקר מה שרציתי לכתוב לך, ומקווה שתסלחי לי על הישירות:
נדמה לי שהילדה שלך מרגישה שאין לך זמן בשבילה, והיא מרגישה שאת לא יודעת איך למצוא זמן בשבילה, ושאת מתייסרת מזה ואבודה בנסיון למצוא לזה פתרון. זה כמובן מפחיד אותה מאד שאמא לא יודעת איך להיות איתה כי המשמעות העמוקה של זה היא חרדת מוות ואיום על ההישרדות שלה. אם תקחי רק את המשפט האחרון הזה, שהוא התחושה החזקה שעולה לי מדברייך, ש
מפחיד אותה מאד שאמא לא יודעת איך להיות איתה כי המשמעות העמוקה של זה היא חרדת מוות ואיום על ההישרדות שלה. - אולי יהיה קל יותר להתחיל לחפש מוצא רחב יותר מאשר שגרת ארוחת הערב
כתבתי ללא ריכוכים כאמור, אבל לבי איתך ומחבק אותך. אין לי ספק שאת יכולה לתקן. ה"גדולה" שלך, היא עדיין קטנה מאד, וגם את בתחילת דרכך האמהית. היא עושה לך שיעור חבל על הזמן, ללא רחמים. היא מודיעה לך שאת לא בכיוון במילוי צרכיה, ושזה מפחיד אותה. בחכמתה ובדרכה היא מספרת לך שבגלל שהיא לא מקבלת מאמא את מה שהיא צריכה היא בסכנה .
אני מקווה שזה לא נשמע מופרז. זו התחושה הברורה שעולה לי מהדברים.
אין לי ספק שאת אוהבת אותה מאד והיא אוהבת אותך וזקוקה לך מאד.
מותר לך לא לדעת איך! לא נולדנו אמהות ותיקות חכמות ומנוסות. הבילבול והכאב והטעויות הם מנת חלקנו כולנו. את לא לבד בזה. מלאת הערכה על הפנייה להתייעצות. זה לא פשוט לכתוב את הדברים בגילוי לב כזה.

_

(למען הסר ספק: זה לא תיאור של ערב שיגרתי אצלנו... זה תיאור של ערב מוצלח שבו ההרדמה הולכת הכי טוב ).
בשמת

תוספת חשובה מאין כמוה. לפעמים נדמה שנותני העצות פשוט חיים בתוך רצף ארוך של יישום שלהן.

וגם תודה לרוזמרין על הדברים שכתבת כאן שעושים טוב גם לעוד קוראים, והלוואי וגם לאמא מתוסכלת

עוד שתי מילים:
אני מרגישה שרוב העשייה שלי במהלך היום מכוונת לטובתה ולרווחתה
זה מתסכל, אבל אולי דווקא ההתכוונות הגדולה שלנו היא למעמסה עליהם, הם רוצים להרגיש שזה פשוט לנו, שאנחנו שמחים, ולא דואגים להם בהתנשפות מאומצת. כשכתבת שיש לכם שגרת ערב שלרוב נגמרת בכעס, אז קל לראות מהצד שהכעס הוא חלק מהשגרה שנבנתה. לא במודע הן בטוחות שזה חלק מהתבנית שבנית. שכאילו זה מה שאת מצפה לו, לאכול לשמוע סיפור להתרגז ולסיים את הערב בכעס ומאבק.
יתכן שהן עושות בדיוק מה שחשבת שיקרה, במסגרת "ילדינו עושים הכל כדי לרצות אותנו ולמלא את הציפיות שלנו" ?

כבר יותר משנה אני משקיעה מחשבה ומאמצים בלשפר את החוויה של "ללכת לישון" . יתכן שהמאמצים הם למעמסה על כתפיהם הקטנות ומכניסים לחרדה. אם את מתאמצת באותו המקום כבר שנה וזה לא מביא לתוצאות, אז כנראה שהמאמצים האלה הם לא הדרך הנכונה.

מחזקת מאוד את דבריה של פלונית אמא.

אני לא מסכימה שראוי לפגוע בזאת שכתבה.
טוב, אף אחד לא אמר לפגוע בה.. (-: רק להביע את דעתינו בגישה מקרבת ונעימה.
מעבר לזה, נראה לי שאנחנו באופן טבעי לא בעד "חינוך" אלא בעד דוגמא אישית
אני לא יודעת אם מה שכתבתי נחשב 'מחנך', לא זו הכוונה. אבל אם אני כותבת איך אני מתמודדת עם הילד שלי בעיתות משבר, מה אני עושה כדי להימנע מהסטירה או הצעקה, נניח, זה מידע רלוונטי שיכול לעזור ולא לבוא ממקום מתנשא. הרי כולנו בני אדם, לכולנו קשיים ונקודות שבירה. זה שלי ברור שאין להכות ילדים, לא אומר שלפלונית זה ברור. ורק מהסיבה הזאת נכון בעיני להתייחס לנושא.

גברת פלפלת, אני לגמרי מסכימה עם הגישה שלך.

וואו. בצנעה- אין לי עדיין ילדים בגיל האמור, ולכן לא עצות מנסיון. ובכל זאת רוצה להמליץ בחום על הספר- raising our children, raising ourselves/naomi aldort
לי הקריאה בו עוזרת מאוד. לצערי נדמה לי שהוא לא מתורגם לעברית.
אמהות כל העולם-חזקו ואמצו!!!(וגם התאחדו...)

נדמה לי שהילדה שלך מרגישה שאין לך זמן בשבילה, והיא מרגישה שאת לא יודעת איך למצוא זמן בשבילה, ושאת מתייסרת מזה ואבודה בנסיון למצוא לזה פתרון. זה כמובן מפחיד אותה מאד שאמא לא יודעת איך להיות איתה כי המשמעות העמוקה של זה היא חרדת מוות ואיום על ההישרדות שלה.

קשה לשמוע.
כחלק מהנסיון להתמודד איתה התחלתי בחודש האחרון ללמוד ימימה, בתקווה להניע תהליך פנימי עמוק.
בעיקר כדי ללמוד להיות כאן איתה ולא "לתקתק" עיניינים.
(לתקתק התארגנות בבוקר לגן, לתקתק אחה"צ תוך מאמץ שיהיה נחמד, לתקתק שגרת ערב-כשבכל שלב המחשבה נמצאת בשלב הבא ואף פעם לא כאן, עכשיו.)

זה מתסכל, אבל אולי דווקא ההתכוונות הגדולה שלנו היא למעמסה עליהם, הם רוצים להרגיש שזה פשוט לנו, שאנחנו שמחים, ולא דואגים להם בהתנשפות מאומצת.
החיים מורכבים ואני בהחלט מתאמצת לחיות אותם .
מנסה לרצות את כולם: להספיק בעבודה, לתחזק בעל מסופק ,לתחזק ילדיםמאושרים, לתחזק בית.
מרגישה שיש לי 3 קוביות שאני משנעת אותן על 4 משבצות. בכל פעם אחת מהן נשארת ריקה וסובלת מזה.
ה"תיקתוקים", ה"תחזוקה" זה לא זה.
צריכה ללמוד שלוות נפש מהי.

יתכן שהמאמצים הם למעמסה על כתפיהם הקטנות ומכניסים לחרדה. אם את מתאמצת באותו המקום כבר שנה וזה לא מביא לתוצאות, אז כנראה שהמאמצים האלה הם לא הדרך הנכונה.

תולה תקוות בימימה. מקווה ללמוד לדייק.

מעבר לזה,בעקבות התגובות משנה את שיטת ההשכבה (בפעם המאה:-)) מתוך ידיעה שהשיטה אחראית ל- 50% מהעצבים.
סיבות אחרות אותן אני מנסה לברר אחראיות ליתר.

תודה לכן.

טוב, זכיתי למצוא את הציטוט, אז מתקנת, הוא של רבי נחמן מברסלב
תכלית הידיעה - שלא נדע

אני מתמודדת כיום עם כעס שעולה לי מול ילדה בת שנה וחודשיים וזה נורא הפחיד אותי, לאן זה יכול להוביל אותי, האם אמצא את עצמי מחטיפה לה או אומרת לה משהו קשה מנשוא?!
ואז כששיתפתי חברה בעובר עלי, באיזשהו שלב בשיחה היא אמרה לי את המשפט הזה, שהתחבר לי בדיוק למקום המתאים. זה בסדר לא לדעת איך, ועדיף לא להשקיע אנרגיה ומאמץ על ריק בניסיון להראות שהכל בשליטה.
אני חושבת שאם הבת שלך תראה שאת פשוט לא יודעת ובטוחה בחוסר הידיעה שלך, זה לא יערער אותה כמו ציטוט משפטים שאולי את לא מתחברת אליהם באמת ולא באים מתוך המהות הפנימית שלך.

אשרייך על לימודי ימימה, בהצלחה, מתרגשת בשבילך. בחלק 9 היא מדברת " מה שבאור וטהור לא יכול להפחיד אותך, מה שלא ברור ובצל יכול להיות עצוב וגם מפחיד אותך ". זה יכול להיות נכון גם לגבי הבת שלך.

אתמול זכיתי לשיחת טיפול מדהימה מחברה שמטפלת באיזון גוף נפש. שיחת טלפון של שעתיים שהחזירה לי המון כוחות. על אף שאני מאמינה בתהליכים ארוכים כגון ימימה או סדנת הורים של מכון אדלר, אבל לפעמים מרוב עומס, על אף שיש לי את כל הכלים, לא מצליחה לעשות את העבודה הנדרשת. והיא הייתה שם בדיוק מדהים, בחמלה ואהבה, עם המון סבלנות לכוון אותי חזרה אל עצמי, להגדרת הצרכים שלי, לביטוי הרגשות שלי מבלי להתמוטט אחרי כן.

אם תרגישי באיזשהו שלב שאת זקוקה לתמיכה כזאת, תפני אלי למייל, תוכלי לעשות איתה שיחה בטלפון בשעות הערב, אחרי שהבנות ישנות.
המייל שלי anya.beck#gmail.com עם שטרודל במקום הסולמית.

ומשפט אחרון לסיום בתקווה שיחזק אותך בשעת הצורך:
השם מזמן לנו תיקונים שאנו יכולות להתמודד איתם.
נשאר רק להאמין

לשמחתי התייחסת לדבריי (חששתי שתיפגעי והכל יתפספס, ואילו אני כותבת לך ממקום מאד קרוב למרות שאיננו מכירות כלל. אחיות- אמהות. )
אז רציתי להוסיף בקשר ל"שיטת ההשכבה" , שגיליתי שכשאני עושה לי נעים בזמן ההשכבה, הילדים רואים את זה ומצטרפים ונרגעים. בעוד שכשההשכבה היא משימה נוספת, רואים את זה עלי, וזה מתבטא כאילו על הפנים שלי כמו שלט: הנה נטישה נוספת. אני רק אסיים לתקתק אתכם ואוכל סוף סוף לנוח. (או במילים אחרות: אתם מטרד. יהיה לי קל כשתיעלמו.)
בזכות הדף שפתחת, הדברים האלה העסיקו אותי המון במחשבה אתמול, והבנתי שצריך תכנון. ותכננתי מראש את הערב, לא שיצנח עלי ואיפטר ממנו ואנוח אחר כך, אלא כחוויה שעומדת להיות נעימה. כבר בבוקר הבאתי ספרים שמתאימים לכולם מהספרייה (וצדקתי, הגדולה באמת רצתה לשמוע ספרים יותר תינוקיים) , התקלחתי ולבשתי כותונת יחד איתם, ונכנסתי יחד איתם למיטה. קראנו זמן מה עד שהם נרדמו. חיסרון: נרדמתי איתם. יתרון? היה ערב נפלא וזכיתי בשנת לילה טובה. חיסרון: הבית היה מבולגן בבוקר. לא נפגשתי עם בן זוגי.
אבל אבל אבל הילדים נהנו מחברתי ואני מחברתם, והערב הסתיים כמו שצריך. נעים. ובתחושת הישג. אני כותבת לך זאת בהתרגשות רבה כי רוב הערבים בביתי הם קצת קטסטרופה לפני ההשכבה. שוב תודה על השיתוף שלך ומה שהוא מביא איתו. ובהצלחה עם ימימה, אכן שמעתי שזה עושה טוב. התיאור שלך של המשבצות והקוביות מדוייק ומעביר בדיוק את ההרגשה. וזה בהחלט מצב קשה נורא שהוא נחלתן של רוב האמהות בארץ לדעתי.. (אני החלטתי לאחרונה לצאת מהטירוף הזה ועול הפרנסה נופל על בן זוגי ומצב חדש זה מביא למתחים לא מעטים ולמורכבות קשה משלו. מה היא דרך המלך?)

זה בסדר לא לדעת איך, ועדיף לא להשקיע אנרגיה ומאמץ על ריק בניסיון להראות שהכל בשליטה.
משפט זהב.

עוד משהו שעוזר לי בשעת ההשכבה, זה הידיעה שאין לי שום דבר לעשות אחרי כן...
איך עשיתי זאת? (מסייגת לאמהות שלא יוצאות לעבודה, אלא לא עובדות או עובדות בבית כמוני)
החלטתי שאין שום סיבה בעולם שאני אעשה כלים, כביסות או אסדר את הבית בערב, כאני עייפה או פשוט יש לי זמן איכות עם בעלי (טוב, המקסימום זה לתלות כביסה בזמן שהוא מעשן סיגריה בחוץ

)
מה גם, אומנם אני לא בדיוק אדם של בוקר, אבל בבוקר, לשים מכונה, לעשות כלים, לסדר את הבית תוך שאני מאכילה את הקטנה ומנשנשת בינתיים בעצמי, לוקח לי פחות זמן באופן משמעותי ומספק לי מדיציית בוקר נפלאה ומתאימה ביותר לטיפוס שכמוני.

ואם נחזור לנושא שלנו, ברגע שכל המטלות ירדו מעלי, יש לי הרבה יותר סבלנות איתה בזמן ההשכבה, והיא הולכת לישון בטוב ואני ממשיכה בטוב. וגם אם נרדמתי לא קרה אסון גדול.

טוב, כבר כתבתי למעלה שאין לי תובנות בנושא, אבל תוך כדי קריאה אני רואה אצלי כמה דברים. קודם כל, כשאני עצמי נהנית מהעיסוק עם הילדים, אז גם הם נהנים. אז למשל, לפני יומיים תכננתי ללכת איתם לגינה והכנתי פיקניק שלם. יצא ממש נפלא. מאידך, אתמול למשל, היה לי קשה מאוד להשכיב אותן לישון והיו לי תוכניות לאחרי ההשכבה. יצא שלבסוף מצאתי את עצמי מתעצבנת עליהן מאוד מאוד ומתוסכלת מכך שכל הערב הולך לי על השכבה. אז פשוט כעסתי עליהן מאוד והזהרתי אותן לבל יקומו מהמיטה. אחר כך היה לי קשה עם זה. לא כך רציתי שילכו לישון, מתוך כעס.
אז אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו הייתי משכיבה אותן לישון שלא מתוך רצון "להיפטר מהן" על מנת להמשיך בעיסוקיי אחר כך. אני חושבת שאולי היה לי יותר קל. מצד שני, האם זה היה משפר את ההשכבה? האם הן היו הולכות לישון מוקדם יותר?
לא בטוח. אבל לפחות לא היו הולכות לישון מתוך כעס שלי עליהן.
ואהבתי את ההסתכלות של נביאת החן על הדברים וגם על העניין שהשם מזמן לנו נסיונות שאנו יכולים לעמוד בהם.
תודה על הדף הזה.

החלטתי שאין שום סיבה בעולם שאני אעשה כלים, כביסות או אסדר את הבית בערב, כאני עייפה או פשוט יש לי זמן איכות עם בעלי גם לי יש זמן למטלות הבית במשך היום, ואחרי שמונה בערב אני מרגישה שהמוח ממש עובר פאזה ומוריד הילוך. אולי זה קשור לכך שלא יוצא לי כמעט לנוח אחר הצהריים, אבל לפנות ערב נופלת עלי עייפות גדולה בדיוק בזמן שגם הילדות עייפות. בכל מקרה, הערב שלי הוא לגמרי לא זמן לפעלתנות.

אני לפעמים שרה להם שירי ערש בזמן שאני עושה את עבודות הבית האחרונות לפני המקלחת שלי. מורידה כביסה, מבריקה את הכיור, שוטפת חלק מהרצפה, כאלה דברים. הדירה פיצפונת, כך שאני תמיד במרחק מאוד קרוב אליהם. האיש קורא או צופה בטלביזיה עם אוזניות (או שניהם (-: ) כך שיש שקט, ואז הרעשים של הפעילות שלי עוזרים גם הם להרדמה. "קולות של בית" ולא קולות של דיבורים או טלביזיה, וגם כשאני עסוקה בפעילות פיזית יש להם תחושה שאני "איתם", וזה עוזר.

הדף התחיל באהבה של ילדים להורים וגלש לעיצות מעשיות . אני רוצה להחזיר אותנו לשאלה של הילדה היקרה שבעצם התנתה את אהבת האמא בנתינה שלה.
_מה כבר יש לי להפסיד? את ממלא לא אוהבת אותי. אז מה יש לי להפסיד? אותך? לא אכפת לי "
המשפט הזה כאב לי ברמות מטורפות._
ילדים אומרים דברים קשים להורים שלהם מתוך ידיעה ברורה, שגם אם הם יגידו אותם עדיין ההורים יאהבו אותם.
אמא מתוסכלת? לדעתי הבת שלח יודעת ובוטחת באהבה הלא מותנת שלך ורק בודקת את הגבולות .
אל תאמיני לה ב" לא אכפת לי " שלה. לדעתי אכפת לה מאוד והיא רק מנסה בחוכמתה הרבה למשוך את תשומת ליבך מדברים שבעיניה לא חשובים,
כמו רחצה והשכבה שכנראה נתפסים אצלה כטקס בדיקת הגבולות, או עד כמה אני יכולה להציק לאמא כדי שהיא תשים לב כמה אני מיוחדת ושונה מאחותי.

כאמא לילדים גדולים שחוותה איתם המון שיעורים, חבל על הזמן , כל הטקסים האלה מיותרים ודורשים המון אנרגיה.
תעמדי על מה שחשוב לך באמת.( לדוגמה צחצוח שיניים לאחר האוכל ) ואת שאר המינהלות איפה לאכול, איפה לישון אם כותנת או ערומים, על השטיח, במיטה , מתי
שחררי!!! ואפילו תציעי בהפוכה ותלכי לישון כי את כנראה מוטשת ועייפה .

אני בטוחה שבבוקר תמצאי את כולם ישנים ואם הם ממש מלוכלכים ועוד עם הבגדים המלוכלכים מאתמול , מקלחת משותפת בבוקר ולבישת הכותנת לגן יכולה ללמד את ה"גדולה" שיעור קטן.

כשעשיתי את הקורס אדלר היו איתי כמה אמהות שלומדות ימימה כבר שנים. לא יודעת מה הן למדו בימימה, אבל לא נראה לי שזה עזר להן ביוםיום עם הילדים, כי לכולן (לכולנו) אותן בעיות. האדלר מתייחס בדיוק בדיוק לסוג הבעיות שעולות כאן, וכמות מפגשים מצומצמת, אפשר להרגיש שינוי.

אני זוכרת את עצמי כילדה שאיבדה את האמון באהבה של אמא שלה
גם לי כילדה היו רגעים שבהם אמרתי לאמי דברים מעליבים ומכוערים, והייתי מתוסכלת מאוד מתפקודה כאם. היא נשאה את צלקות העלבונות שלי שנים, וככל שהתבגרתי התרחקנו יותר ויותר, לא העזנו לנסות.

החדשות הטובות שיש לי בשבילך, אמא מתוסכלת, הן שברבות השנים למדתי לראות איזו אמא טובה היא היתה, כמה קשים היו התנאים שבהם היא פעלה, וכמה אתגרים לא פשוטים אני הצבתי לה. כשנעשיתי אם בעצמי, הערכתי אותה אפילו יותר. ועכשיו, כשאני לא תלויה בה, אני נהנית ושמחה להיעזר בה ולהתייעץ איתה, ובטוחה לגמרי באהבה שלה. וגם - וזה חידוש של השנים האחרונות - בטוחה במאה אחוז באהבה שלי אליה.

אל תתייאשי והמשיכי להפגין אהבה כלפיה - ולא דווקא בשעות הערב הקשות (-: היא תקלוט את הכוונות שלך משעות נוחות יותר.

ילדים אומרים דברים קשים להורים שלהם מתוך ידיעה ברורה, שגם אם הם יגידו אותם עדיין ההורים יאהבו אותם.
טאו, את אומרת דברים מאד נחרצים... אני לא בטוחה שזה תמיד כך.
אני הטחתי באמא שלי דברים קשים מאד כי שנאתי אותה ואני משערת שהשנאה נבעה מהתחושה שהיא לא "קיימת" בשבילי. תמיד היא היתה עסוקה במשהו ולא הראתה התעניינות במחשבות וברגשות שלי.

לא יודעת מה הן למדו בימימה, אבל לא נראה לי שזה עזר להן ביוםיום עם הילדים, כי לכולן (לכולנו) אותן בעיות.
קלמנטינה, אני למדתי רק כמה חודשים ימימה אבל הכלים שלקחתי משם עוזרים לי עד היום.
באדלר מלמדים פרקטיות, בימימה מלמדים דיוק פנימי. אולי שווה לקחת כלים גם מפה וגם משם.

הדף התחיל באהבה של ילדים להורים וגלש לעיצות מעשיות .
מאיפה לך שזה לא מה שחיפשה האמא המתוסכלת?
בסופו של דבר גם את גלשת לעצות מעשיות.
מציעה לך לוותר (ולשחרר!) את השיפוט והנחרצות!

_מאיפה לך שזה לא מה שחיפשה האמא המתוסכלת?
בסופו של דבר גם את גלשת לעצות מעשיות.
מציעה לך לוותר (ולשחרר!) את השיפוט והנחרצות!_
הדברים שלך לא קצת שיפוטיים ונחרצים, מיכל?

הדברים שלך לא קצת שיפוטיים ונחרצים, מיכל?
איך ידעתי שהתגובה הזאת לא תאחר לבוא? איך?
את, כמובן צודקת

המשפט הראשון של טאו הרגיז אותי יותר מ-24 שעות, בסוף החלטתי לשחרר את זה לעולם...
ההצעה לשחרר אגב, קיבלה את השראתה מההודעה של טאו

שחררי!!!

אני אגב שיחררתי את שעת השינה מזמן וזה באמת עובד טוב למי שזה מתאים לו, זה לא מתאים לכל ההורים לחיות ככה ובתור "תרגיל" עם ציפיה שאחריו הדברים ישתנו זה גם לא תמיד עובד (או כמעט תמיד לא, מהמקרים שאני מכירה)

רק רציתי לומר שחוץ מהוויכוחים, זה דף נהדר ומלא תובנות @}

כשעשיתי את הקורס אדלר היו איתי כמה אמהות שלומדות ימימה כבר שנים. לא יודעת מה הן למדו בימימה, אבל לא נראה לי שזה עזר להן ביוםיום עם הילדים, כי לכולן (לכולנו) אותן בעיות.
מסתובבת עם המשפט הזה כמה ימים.

מצד שני (ציטוט מתוך "קורס הנחיית הורים אדלר"):

אני לא מכירה היטב את שיטת אדלר אבל שמעתי עליה די הרבה וגם קראתי טיפה וגיבשתי איזושהי דעה - יתכן שלא בצדק. להרגשתי זו שיטה די מכנית שאומרת: "בעיה? - פתרון!", מין שיטות לתמרן ילדים (ועוד אומרים שהילדים מניפולטיביים ולכן צריך לשבור את רוחם). השיטות כשלעצמן לא רעות, וכנראה מצליחות, וכן יש גישה בסיסית של כבוד לילד, אבל אני באופן אישי לא מסכימה עם הנחות המוצא. מבחינתי יחסים עם ילד הם פשוט סוג מורכב של יחסים; כמו שאני לא מחפשת שיטות לתמרן את בן הזוג שלי או את החברות שלי, אני לא מחפשת שיטות לתמרן את הילדים שלי וגם לא לשנות אותם

לאור ההתנסות שלי בישום העיצות ב- "איך לדבר.." קצת חוששת מגישה של "בעיה?-פיתרון" , שלא לדבר על הרגישות הגבוהה של בת ה- 5 לתימרונים.

לקחתי חופש. עד ה-1 לספטמבר אני בבית.

חווה הפחתה משמעותית במרכיב הלחץ
מה שגורם לי לתהות ,בדומה לשאלה שעלתה בדף "האם כעס רלוונטי בגידול ילדים",
מהי התרומה של הלחץ לחיינו?
הדבר הראשון שעולה לי הוא שלחץ הוא כוח מניע לעשייה.
מאידך,הוא מרעיל את האוירה ומשדר "אני לא בטוח שביכולתי להצליח".

הפחתה בלחץ מביאה להתנהלות לא מכוונת מטרה ("לשם!") אלא התנהלות איטית יותר ומתחשבת בדרך לשם
(מצד שני, קצת קשה לי עם זה כשמפעילה מכונת כביסה למשל. מה היתרון בלהיות איטי ומודע? יאללה להפעיל וללכת)

בנוגע לגישות, אני לא שוללת את אדלר אך גם לא מכירה, ובעצמי מחפשת ספרים וקורסים שיכוונו.
באחד השיעורים של ימימה אחת הבנות הביאה את הספר "איך לדבר שהילדים יקשיבו...." (נראה לי שזה השם), והמורה שלי שאלה מה זה הספר, ותגובתה הייתה מדוייקת כרגיל:
שום ספר או ליקוטי עצות לא יעזרו אם זה לא בא מהמהות הפנימית שלך. - בקיצור מחזקת את דברייך.

לימודי ימימה הם תהליך מתמשך, אם כי קצב ההתקדמות תלוי בלומדת.
אומנם הכלים שאת מקבלת נכונים גם לילדים בני 5, 10 או 18, כי הכל מכוון להתקרבות לעצמך ולאמת הפנימית שלך. ככה שגם אם "לא תספיקי" לסיים איזה קורס הורות לפני שקורת עוד טעויות... מה שאני מנסה להגיד, שאם לחץ הוא עיקר ההתמודדות מבחינתך, נראה לי שלחוות עוד לחץ של מירוץ אחרי הזמן ייעמיס עוד יותר.
ושוב, לימודי ימימה הם תהליך מתמשך, דרך חיים ורלוונטיים כל הזמן לכל תקופה וגיל.

בע"ה תזכי לקבל את כל מה שניתן לך, להתמלא מזה, להשפיע על ילדותייך את השפע, ולהיות בשמחה.

יש לי עוד טיפ שעובד על תת המודע.
בזמן שהילדה שלי ישנה, הרבה פעמים אני מדברת איתה. פשוט לוחשת לה באוזן כמה שאני אוהבת אותה,
אם היה יום קשה אני מסבירה לה, מתנצלת, (גם כשהיא ערה כמובן).
כשאדם ישן התת מודע שלו פתוח לקבל דברים ללא התנגדויות. הרבה ריפוי יכול להתרחש בזמן הזה.
מומלץ מניסיון.

אני אענה לך לשאלה שלך :

מצד שני, קצת קשה לי עם זה כשמפעילה מכונת כביסה למשל. מה היתרון בלהיות איטי ומודע? יאללה להפעיל וללכת

כי הילדה שלך זו לא מכונת כביסה.
(ברור , אני לא מתכונת ללגלג , אני יודעת שאת מודעת לזה היטב)
אנשים לא עובדים ככה.

מי שקונה את הספר 'לדבר כך שהילדים יקשיבו ' ורואה בזה שלט לכל מני כפתורים פיספס את העינין.
הכותרת אומרת גם :'להקשיב כך שהילדים ידברו'.
ואף סופרת מתוחכמת מאמריקה לא יודעת מה הילדה שלך אומרת . רק את יכולה להקשיב.
אם את בוחרת.

ואני גם די בעד לימודים בכלל והעשרה לכל הורה שרק מוכן לזה .
אפשר להיות הורים יותר טובים בעזרת כל מני שיטות .

נניח שאם אמא עושה יוגה , או משהו כזה , היא כבר למדה דרך הגוף שלה להרפות ולהזדקף.היא מקרינה לילדים שלה שהיא ממש לא מלחיצה אותם עם ציפיות ומצד שני יש לה גבולות .
אבל זה לא קורה תוך יום , זה לוקח שנים ,ברוב המקרים.
אני למשל ,למדתי תקשורת מקרבת ,לא הרבה .זה ארגז כלים , אבל זו גם גישה לחיים.
אפשר להפנים את זה בכל מני רמות .
ועוד דבר חשוב : אי אפשר לדעת אף פעם מה היתה נקודת המוצא של אמא מסוימת .

אני חושבת על עצמי ורואה גם מסביב כל כך הרבה עבודה שיש להורים לעשות ,הפער בין הרצוי למצוי ..

אני לא יודעת מאיפה יבוא הפיתרון ,לכן אני ממעטת לשלול.
כל אחד מתחיל לפרום את הפלונטר שלו מקצה אחר של חוט .
וזה טוב ומבורך , אפילו.

היום הייתי בטאי צי , דיברנו על ויתור .זה אלמנט מאוד חשוב בטאי צי .
(אם בא לך אגרוף לפנים אתה לא עומד ונתקע שם , אלא קצת מטה את עצמך הצידה .)
וכשהילדים שלי רבו על איזה מחדד,הסברתי לילד שזו זכותה של אחותו להשתמש במחדד,שככה אני חושבת ,ושבשבילו זה הזמן לותר לה .משום מה , הקטנה עשתה בדיוק מה שהילד רצה מתכתחילה.
מדהים.

אני כתבתי מהחוויה שלי.
הגדולה שלי הביאה אותי למקומות שלא ידעתי על עצמי ולמדתי ממנה שיעורים רבים .
רציתי להגיד שבדיאבד, השיר של יהודית רביץ, שמדבר על הילדה שאמא שלה עשתה לה צמות ובדקה שהיא לובשת סוודר ושחם לה וכשהיא התבגרה ושברה את כל הכלים והתפרעה בלילות
מתנגן לי עכשיו בראש.
מי שהיא זוכרת את המילים?

מצאתי!!

בשביל זה

מילים: אהוד מנור
לחן: יהודית רביץ

בשביל זה אמא הלבישה אותי חם
וקראה לי הביתה כשהרוח נהם
בשביל זה היא הרגיעה אותי בחושך
ונתנה לי בבוקר רק אוכל מזין
בשביל זה היא השכיבה אותי לישון
וקלעה לי צמות בכל יום ראשון
בשביל זה היא שמרה עלי בכל פגישה
בשביל שאגדל ואהיה לאישה
שמכל מחמאה חושיה נמסים
וליבה נשבר לאלף רסיסים
תשתי ותרקדי תשקרי
ותצחקי
כל הלילה, כל הלילה
תאהבי ותתפרקי
כי מחר נמות, כי מחר נמות
_
קשה !!

בתום 10 ימים של דיונים אינטנסיביים,נעזב לו הדף הזה.חלפו שנתים וחצי ואני מקוה שמישהו/י בכל זאת יקרא ויכנס להגיב פה.
אחרי ערב קשה עם ביתי(6),רציתי לקרוא מה אצל אחרים ואולי למצוא מה עוד אפשר,והגעתי לדף הרדום הזה.
קוראת ובוכה.
אילה בשדה דגן כתבה:_אני זוכרת את עצמי כילדה שאיבדה את האמון באהבה של אמא שלה.הרבה פעמים הייתי אומרת את הביטויים האלה (יש חריפים ויש מרים ויש מכאיבים וכו').
הבנתי כבר אז,למרות שלא באותה רמת ניסוח של היום , שאני אף פעם לא אקבל מאמא שלי את האהבה שרציתי לקבל.
תארו לעצמכם שאפילו דבר קטן כמו עוגה היא לא עושה כמו שאני רוצה.
המון צרכים שלי פשוט לא מולאו והיא בדרך כלל הכניסה לבית הרבה אוירה של לחץ ותיסכול .
כמובן שכבר במצב מסויים היא נהיתה לחוצה ,ומתוסכלת ועצובה מחוסר האושר שלי_
ואמא מתוסכלת, שפתחה את הדף כתבה:_גם אני הייתי ילדה כזו שאיבדה את האמון באהבה של אמא שלה.
היא הייתה שונה מכולן ,בטוחה בצדקת דרכה ולא ראתה שאפשר אחרת.
התנתקתי ממנה רגשית בגיל צעיר ויצאתי לעצמאות._
אני קוראת ובוכה, כי מרגישה שלמרות כל מאמצי והאהבה העצומה שלי לבת המדהימה שלי,היא מרגישה בפנים כמותכן,ואני מפחדת לאבד אותה ואת הקשר הטוב שאני רוצה בשבילנו(מגדלת אותה לבד).
אולי גם אני מכניסה הביתה אוירה של לחץ ותיסכול? גם אני אולי שונה מאחרים ובטוחה(בימים טובים...)בצדקת דרכי,ולא מצליחה לעשות אחרת? אולי גם היא מרגישה שאיננה מקבלת ממני את האהבה שהיא רוצה בה? כמו האמהות שתוארו פה ע"י בנותיהן במבט לאחור של היום.
בהתחלה (גיל 3-4)היתה אומרת שתלך לחפש לה אמא אחרת(בעקבות קלטת שראתה על האפרוח שהלך לחפש לו אמא אחרת/לוין קפניס).על זה הייתי עונה לה שאני אבוא אחריה,או הולכת צעד אחד קדימה ושואלת אותה מה יהיה אם אתגעגע אליה,והיתה מתפתחת שיחה דמיונית.ולפעמים הייתי מזכירה שגם האפרוח חזר בסוף הביתה.הכל בהומור וברוח טובה,שיהיה ברור לכל הצדדים שאינני מוותרת עליה כלל וכלל.
בזמן האחרון היא מתלוננת הרבה פעמים שאני אמא מעצבנת,שאני לא מבינה אותה,שהיא תלך לחפש לה אמא אחרת(כבר יש מועמדת ספציפית מבחינתה),וגם אלוהים,מה עשיתי שזה מגיע לי.וזה נאמר מעומק הלב ועם כל-כך הרבה כוונה וכאב שזה פשוט נורא.אני בקושי מצליחה לנשום.כשהיא כועסת עלי,היא נועצת בי כזה מבט נורא,שאני ממש נחרדת.
לא יודעת איך להסביר,אבל כשהיא מפנה אלי את גבה כשהיא שוכבת במיטה לפני השינה(לינה משותפת)ומתעצבנת אם אני נוגעת בה(כי בטח שאני ישר רוצה לחבק ולעטוף אותה בהכי הרבה אהבה שיש)או מדברת אליה,ומשאירה לי רק את ברירת השקט;אז אני מדמיינת לי את המחשבות שרצות לה בראש ואת איך שהיא חושבת עלי,ואני פשוט פוחדת.
אני יודעת שהיא רק בת 6 ושאני המבוגר האחראי,אבל כשקראתי פה מה כתבו בנות שחוו בגיל צעיר חוויה דומה למה שהיא אולי חווה,נבהלתי עוד יותר.
מזמינה תגובות ותובנות.מעדיפה כרגע לא להחשף.

אלמונית, אין לי המון תובנות בשבילך, כרגע רק חיבוק.
עם זאת כן עלה בי, שמשהו בדינמיקה שלכן יכול להיות קשור להיותך חד הורית... זיהיתי את עצמי בפוטנציה (שלי הרבה יותר קטנה) , ויש בי פחד מהמקום הזה. למה זה חשוב? כי לפעמים לשייך את המקור של הרגשות שלך, ומשמעות של הקשר שלכן עבורך, במרקם החיים שלך, זה קריטי כדי לעבוד על איך את מרגישה כלפי מה שקורה ביניכן. ולפעמים זה צעד לפני שינוי, אם את רוצה בו.
זה קשה כשהן גדלות וחכמות וחדות, ותמיד צריך למצוא איזון בין זה שאכן את המבוגר האחראי, ומצד שני גם הורות היא פשוט קשר בין שני אנשים, ונפגעים בו ומצפים ממנו (וגם שמחים ונהנים ממנו כמובן).
לילה טוב.