_איפה קראת את זה??
ההודעה הזו כבר נמחקה._
ואני לעומת זאת מזועזעת מהעובדה שבאה אמא ואוספת אומץ לחשוף רגעים קשים באמהות, כמו רגעים של תוקפנות כלפי הילדים, ומתנפלים עליה בצדקנות. )-:
(אני כותבת מזועזעת כי ממש הרגשתי איך הלב נופל לי והגוף מזדעזע תוך כדי קריאה).
מי שכותבת בדף הזה, לא נראה לי שחושבת שזה בסדר לתת סטירה לילד. זה מסוג הדברים שעלולים לקרות לאנשים כשהם מאבדים שליטה, ואז מתחרטים. יש דרך להגיב על זה, ויש דרך - שעדיף כבר לשתוק...
מזועזעת ושות', אתן באמת חושבות שהועלתן בהתקפות? האם זאת באמת הדרך ללמד מישהי לא להחטיף את הסטירה הבאה לילד?
לדעתי, ולצערי, סתם הברחתן מכאן אמא מיואשת שמנסה להתמודד וחשבה שזה מקום בטוח ותומך לגלות בו רגעים קשים ולקבל עצה ותמיכה. וזה מאוד מצער אותי.
אמא שנותנת סטירה לילד - או שהיא מאבדת שליטה בגדול, ואז יעזרו לה עצות בנוסח
מה נעשה עם הכעס הזה,
או שהיא גדלה ככה ולא לגמרי קולטת את הבעיה בזה.
אם אני קוראת את דבריה של אמא כזאת, וההתרשמות שלי היא שהיא לא רואה בעיה בסטירות האלה, אני קודם כל לא אניח מראש שאני בהכרח צודקת. זה לא נכתב במפורש, וחבל להעליב מישהי בקפיצה למסקנות מוטעות מהסוג הזה. אז קודם כל אני
אשאל אותה, בכל הרגישות והעדינות שאני אהיה מסוגלת לגייס, האם כשהיא כתבה מה שכתבה, היא התכוונה ש"התפלקה" לה סטירה מתוך איבוד עשתונות - או שהיא מאמינה בסטירות כדרך חינוכית.
אחרי שאני אשאל, אני אחכה לקבל תשובה (זה לא מובן מאליו).
אם התשובה תהיה, שהסטירה לא היתה כתוצאה מאיבוד שליטה, אז אני אשקיע בניסוח דעתי, שוב מתוך מאמץ להיות עדינה ורגישה, מדוע אני חושבת שלעולם אין לתת סטירה לילד.
באופן כללי, אנשים שמתנהגים באלימות לא מגיבים טוב להתקפות.
נשמע אולי כמו פרדוקס, אבל התנהגות אלימה היא
חולשה. וככל שההתנהגות יותר אלימה (נגיד, סטירות לתינוק), כך היא מעידה על חולשה עוד יותר גדולה. זה אדם שמסתובב בעולם מתוך תחושה מתמדת שהוא מותקף, והוא תגובתי בצורה קיצונית לכל גירוי שמאותת לו "סכנה". אם התנהגות של תינוק גורמת להפעלת האיתות שלו, וכתוצאה מכך אותו אדם מגיבה במתקפה אלימה
על התינוק (במקום על הנמרה שזינקה לטרוף לה את התינוק) - איך לדעתכם אדם כזה יגיב על התקפה ביקורתית כלפיו? בהבנה, תוך סינון הסיגנון והקשבה רגועה למסר הדידאקטי?
לדעתי, הוא יגיב בסתימת אוזניים ובהסתלקות.
ואולי אפילו בהרגשה רעה, שבהמשך היום תצא דווקא על הילדים שלו )-:
חבל.
כדאי תמיד לזכור שמאחורי כל סיפור אישי יש בן-אדם, לא פלקט. גם אם לא רואים אותו ולא מכירים אותו והוא כותב בניק אנונימי.
כשרוצים להגיד משהו לבן-אדם, כדאי לדבר ככה שהדיבור ייכנס אל הלב.
נכון שלפעמים אנחנו כל כך כועסים על מה שאנחנו קוראים (או על מי שאנחנו קוראים (-; ) שאנחנו מאבדים שליטה וכותבים בתגובתיות בעצמנו...
האם זה לא כמו לצעוק על מישהי: "איך את מעיזה לתת לילד שלך סטירות?!" תוך כדי שמחטיפים לה סטירת לחי? P-: