מכות לאח חדש

שליחה על ידי לי* » 31 ינואר 2005, 19:45

אני כותבת כי מאז שנולד בני השני, בהפרש של שנתיים וחצי מהראשון, חיי וחיי משפחתי בכלל, הפכו בהדרגה לבלתי אפשריים. בני הבכור, אהוב לבי, לא מצליח לשהות בנוכחות אחיו הקטן בלי להכות אותו או כמעט להכות אותו או ללחוץ אותו או כמעט ללחוץ אותו או לחבק אותו יותר מדי או כמעט לעשות את זה או להיצמד אליו או להפריע לו בכל דרך אפשרית. המכות יכולות להיות סמליות, על גבול ההצקה, אך מדי פעם מופיעה מכה רצינית כזו העלולה לסכן את חייו, למשל בעיטה בעין עם נעל קשה אבל בעיטה כמו שבועטים בכדורגל.
ניסינו הכל, היינו חמים וקרים, הצפנו והתעלמנו, חיבקנו וצעקנו, הרחקנו והתרחקנו. שנה שלמה זה המון זמן לארבעה אנשים על מנת לנסות את כל קשת התגובות האנושיות. ואחרי כמה חודשים של סבלנות, הכלה, הזדהות, קבלה, פרגון וכו' עשינו גם דברים שלא דמיינו שאי פעם נעשה לבן הקטן המקסים שלנו. לא מתוך החלטה, כמובן, אלא מתוך אבוד עשתונות, שיגעון, טירוף. אני צרחתי עליו כמו שלא צרחתי מימי על אף אדם. הרחקתי אותו מעל התינוק בכוח, תוך שאני לוחצת את הידיים שלו. הרחקתי אותו מעליו תוך שאני הודפת אותו. לפעמים תוך כדי הנקה הרחקתי אותו עם הרגל. שלא תדעו באיזה מקומות היינו השנה הזו. לא הרבצתי לו. אבל אני כבר לא יודעת אם ההבדל בין מה שעשיתי לגוף שלו לבין מכות הוא לא רק סמנטי.
גיליתי שכשאני רותחת מזעם אני לא מצליחה להשתמש במידת הכוח הנחוצה על מנת לקרוע אותו מעל התינוק ורק בה. לכן אני מתרכזת במניעת המכות. מניעת המכות היא משימה נוראית, 24 שעות ביממה. אני במתח תמידי, כל הזמן על המשמר. אני לא יכולה רגע אחד להשאיר אותם ללא השגחה, ברב המקרים אני צריכה לשבת ביניהם. אני לא יכולה לעשות כלום, לא לקרוא לא לשבת על המחשב לא לשטוף כלים לקפל כביסה, לשוחח בטלפון. אני צריכה לשבת ולשמור. ובגינה להיצמד ולשמור. כל הזמן. גם בלילה.עבודת המניעה יש בה משהו קשה גם מנקודת המבט של הילדים, הם חשים את העין הצופה בהם, את הציפיה מהגדול להתקיף ומהקטן להיות בתפקיד הקרבן והם כמובן ממלאים אחר הציפיות שלנו. אבל האלטרנטיבה נראית לי מסוכנת.
קראתי את הדפים על אחים ואת הספרים על אחים אבל לא נראה לי שמדובר שם על תופעה שחוזרת על עצמה בכל אינטראקציה בין האחים ואשר מעמידה את ההורים במצב שבו אנו נתונים. אני רוצה לדייק, זה לא שכל מה שיש בין הילדים שלנו זה מכות והצקות, ממש לא, יש גם חום ואהבה ומעט משחק והרבה צחוק, אבל בכל רגע נתון בלי שום התרעה הכל יכול להישתנות ולכן נדרשת תשומת לב מקסימלית מצד המבוגר האחראי, אלא אם כן מוכנים לאפשרות שהקטן יסבול כאב פיזי.
אנחנו בבית כולנו, מנסים לגדל את הילדים שלנו ולכבד אותם. ניסינו להעניק את כל מה שאפשר, לישון יחד, להניק באופן טבעי, לשאת על הגוף. סביר להניח שחטאנו במירכוז יתר, כי עם ילד אחד קשה לא ליפול לזה, וגם כי הפעילויות שמעניינות את המבוגרים בבית שלנו לא מתאימות לילדים קטנים מאוד.שמחנו שעם השני באופן טבעי אין מירכוז, אבל עכשיו בגלל עבודת המניעה אני כל הזמן שם, יושבת או מכיוון שאני כבר שם, משחקת, קוראת איתם. מה שעצוב לי כל כך זה שפתאום במקום התחושות שליוו את האמהות שלי עד הולדת השני, על ההנאה הגדולה שבאמהות, על הסיפוק הגדול ועל הביטחון הגדול בעצמי ובדרכי, במקום כל אלו הופיעו גם תחושות של ייאוש, מרמור, ציפייה שהזמן יעשה את שלו ושקודם כל יעבור. המון פעמים אני מרגישה אמא זוועתית. וגם ברגעים שאני מצליחה להיות אמא טובה זה כמעט תמיד רק לאחד מהם.
אחד הסימנים הבולטים בעיני ביותר ליאוש שלי הוא העובדה שבניגוד לנטיותי עד היום, אני מהר מאוד מאמצת את העצות שנותנים לי. אני כבר כל כך אבודה שלא משנה מה אני קוראת, אני משתכנעת. עד שאני קוראת משהו אחר לגמרי ומשתכנעת גם כן. אפילו נמנעתי מלקרוא את הספר 'הורים טובים מדי', עליו המליצו לי ולמרות שאני מאוד אוהבת את הז'אנר של ספרים המיועדים להורים, כי פחדתי שאני עלולה לאמץ את המלצותיה של הפסיכיאטרית המופרעת ההיא . ואני חוזרת וקוראת שוב ושוב בעקרון הרצף ומנסה למצוא שם משהו שיעזור לי. ולפעמים אני מוצאת אבל לרוב אני מרגישה שמה חסר לי זה השבט, הטבע והמונוטוניות של החיים. אבל לא לעבור לחיות בטבע עם שבט ולאמץ לי חיים מונוטונים אלא להיוולד לתוך זה, שאלו היו החיים היחידים שאני מכירה.
בתוך הטלטלה הזו ניסינו גם, בניגוד למה שרציתי עבורנו, לשלוח אות הבכור בגיל שלוש וחצי לגן. אבל הוא לא רצה ומחה קשות. אז הוצאנו אותו. אני כבר לא בטוחה מהי עמדתי ביחס לגן, בעיקר כי אני מרגישה שלא ניתנת לי הזדמנות לחשוב על האופציה הזו רק בתור מה שהיא ולא בתור מה שאני מרגישה כיום ביחס אליה וזה שהיא תאפשר לפחות כמה שעות ביום לא לחיות במתח הזה. ואני מניחה שזה מה שעובר לבן שלנו, שהגן הוא עונש על המכות שהוא מרביץ לאח שלו הקטן. ואני לא יכולה להגיד שזה לא גם זה, שהרי אילולא המכות לא הייתי חושבת עדין לשלוח אותו לגן, ובטח ובטח שלא כאשר הוא מצהיר על חוסר רצונו ללכת לגן.
התינוק שלי בן שנה כבר. מתוק מאין כמוהו. והילד הבכור כבר בן שלוש וחצי, סובל מתחושותיו, ומתגובותינו. גם הוא כמובן מדהים, בעיקר כשאחיו לא בסביבה. אני אוהבת את הילדים שלי ואני רוצה ליהנות מהשנים הללו. כולי כוונות טובות ואנרגיה לגדל אותם ולהעניק להם, אני מרגישה פנויה רגשית להיות אמא שלהם בלי תחושת הקרבה או החמצה, אני מרגישה פורחת באמהותי, ולמרות זאת אני לא מצליחה לעשות את הדבר הזה שאני כל כך רוצה.
אני אפסיק עכשיו ואוסיף מאוחר יותר, בתגובה.

קשה.
מחכה לשמוע את אלו בעלי הנסיון (יש לי מה להגיד אבל בנתיים רק מחבקת )

אוי, נשמע כל כך קשה. אין לי עצות, רק

.

באמת שיעור קשה, ומורה גדול.
הילד הזה מנסה ללמד אותך להתמיר את האנטיפתיה שלך לאהבה ללא תנאי.
מבקש להראות לך שה'חינוך השבטי' שאת מחפשת, החוקים והסדר שאת רוצה מבחוץ, נמצאים חבויים בידיעה הפנימית שלך.
איזה באסה שאף אחד לא המציא את זה קודם בשבילך....את צריכה בכוחות עצומים וב התמדה גם להכיל אותו וגם לשים לו גבולות מתוך שקט.

זהו מפעל חיים. ייעוד בפני עצמו.
תנסי להתמסר לזה איכשהו.
אפשר להתחיל מתקופה של חודש שבמהלכו את מחבקת את האתגר הקשה הזה.
הזמן שלפני השינה יכול להיות זמן מאוד טוב ופורה עבור ילדים כאלו.
נצלי את הזמן הזה לסוג של 'מדיטציה' משותפת (לך ולו)- נסי להקדיש לו זמן איכות לפני שאת נפרדת ממנו בלילה. לספר לו סיפור קטן (עדיף לא מספר), ללטף אותו, להגיד לו כמה את גאה בו על משהו שהוא עשה או אמר היום....
כשהוא ישן או משחק ואת 'פנויה' קצת נסי לדמות מעליו איזו אנרגיה מרפאה. קונוס קריסטלי שמוזרם דרכו אור גדול כלפי הילד, גלימת זהב, רשת כוכבים....כל דבר שיעצים ויאדיר את האור שהילד הקטן והמתוק שלך במילא מכיל.
הפני את תשומת הלב שלך, הטי את זכוכית המגדלת לביטויים היותר חיוביים שעולים מבנך. נסי לזמן מה להתמקד רק בהם.

דברים כאלה ואחרים עשויים להקל על הקושי.
לנו הם עזרו בכל אופן.
זה אינטנסיבי בכל מקרה אבל זה אפשרי וגם באמת עובר.
בנוסף לכך, ככל שהוא גדל הוא לומד לבטא את הקושי/הצורך/התיסכול שלו ביתר קלות. הוא מבין מסרים מילוליים מורכבים יותר, התסבוכת הקרמתית עם האח הצעיר שלו מרפה קצת והדברים מסתדרים לאט לאט.

חיזקו ואימצו

עוד משהו שאפשר לעשות זה לעזור לילד הבכור להוציא את התסכולים והתוקפנות שלו בצורות שלא יזיקו לקטן:

אפשר להרביץ לבובת נחום-תקום (יש גדולות כאלה שמתנפחות) או לשק אגרוף.
אפשר לספר סיפורים על דברים דומים למה שהוא חווה (בסגנון ספרי הילדים הטיפול בבעיות אח חדש, אבל להמציא לבד, ועדיף לתת לו מדי פעם לדברר את הדמויות).
אפשר לעזור לו לשיים את התחושות שלו ("אתה כועס שלא שחקתי איתך", "אתה רוצה שאחיך לא יהיה כאן" וכדומה -- רק בלי סימן שאלה בסוף המשפט).

מקווה שזה יעזור.

אולי נחליף את שם הדף למשהו שישקף את תוכנו טוב יותר ?

כלומר, מכות לאח חדש משקף היטב, אבל לא יודעים מה קשה

אולי כדאי להקדיש לבכור זמן קבוע שהוא רק שלו (עם אבא או אמא) בלי האח הקטן. ללכת איתו להצגה/פארק/כל דבר אחר שהוא אוהב.

רציתי להוסיף משהו מנקודת המבט המקבילה, כאביהם של שני הבנים ובן הזוג של אמא שלהם:
יש משהו חזק בלקרוא את התגובות, שמצד אחת מעוררות מחשבה, ונותנות תחושה ש"אולי באמת ננסה לכמה ימים את השיטה של...", ומצד שני נראות כולן "מוכרות", כלומר - על הרבה מהפתרונות האלה, או על פתרונות דומים ברוחם (שמתבססים על לתת כבוד גם לאח המרביץ, להתייחס לעניין כאל איתות מצוקה מצידו ולא כאגרסיה סתמית מצידו, לא להשתמש במושגים של טוב/רע וכו') - חשבנו במהלך השנה האחרונה, וחלק גדול ניסינו. לפעמים ניסינו בשיטתיות, לפעמים בהיסטריה של רגע ותוך החלפה מתמדת של הפתרון (מה שגרם נזק גדול בפני עצמו, אני בטוח - עצם ההחלפה המהירה של "מדיניות").
מעבר לזה, חשוב לי להוסיף שבננו הבכור הוא מעל הכל ילד מופלא ברגישותו ובהבנתו את הסובב אותו. כלומר, אף פעם לאורך ההתמודדות עם קשיי הקבלה שלו את אחיו לא הרגשתי שהוא לא מבין מה שהוא עושה או שנמצא במקום של חוסר מודעות. להיפך: כשהיינו מנסים פתרונות מהסוג ה"מדובב" (לעורר דיאלוג, להתייחס אל המכה כאל ניסיון להביע משהו, ואז לתרגם את המשהו הזה למלים וכו') הוא היה נותן תחושה של "אני מכיר את הסיפור הזה בעל פה" והיה עונה על אמירות כמו "אתה כועס על אחיך הקטן כי אתה רוצה להיות עם אמא עכשיו" ב"נכון, נכון" כאילו מנופף אותנו ואומר "עזבו אותי עם הפסיכולוגיה בגרוש שלכם". במובן מסויים נראה לי שהיה יכול להיות יותר קל אם הוא היה ילד לא קומוניקטיבי או לא מילולי ותפקידנו היה ללמד אותו לבטא את עצמו לא במכות. אבל הוא לא מפסיק לדבר... הוא גם יוזם על דעת עצמו שיחות מהסוג "הנכון" כמו "אני רוצה שאחי הקטן לא יגור איתנו ובגלל זה אני מרביץ לו", כאילו כדי לשמח אותנו ש"הנה הוא משתף פעולה, מדובב את עצמו וכו'", אבל לא נראה שיש לאמירות האלה אפקט משחרר או מרגיע מבחינתו.
נראה לי שהבעיה שהציתה בבת זוגתי את הרצון לכתוב ולספר היא כבר פחות "מה לעשות עם הבן הגדול שלנו" ואיך לגרום לו להפסיק, אלא יותר - מה לעשות עם המשפחה שלנו ואיך לגרום לנו, המבוגרים, להפסיק להיות חסרי אונים ומבולבלים ולהפסיק לאפשר לבן הגדול שלנו (שכמה שהוא גדול ביחס לאחיו הקטן, הוא הרי בסך הכל קטנצ'יק, בן שלוש וחצי) להשפיע כל כך חזק עלינו, על התחושות שלנו כהורים וכבני אדם, על הרצונות שלנו לבנות לעצמנו אורח חיים מסויים וכו'. הבעיה שלנו עכשיו היא שכשהוא מרביץ, גם אם מכה קטנה, אנחנו (או לפחות אני) מוצא את עצמי מערער על דברים בסיסיים כמו סוג ההורות שאני רוצה לתת לבנים שלי, אורח החיים שאני רוצה לחיות וכו', במקום להתייחס אל העניין כאל ארוע נקודתי שצריך לטפל בו "בקטן" - לדאוג לשלומו של הבן הקטן ולעזור לבן הגדול לפתור את הבעיה שלו עם אחיו.

ובאמת נראה לי רעיון טוב לשנות את השם...
למישהו יש רעיון?
ומישהו יודע איך עושים את זה?

חשוב לי להוסיף שבננו הבכור הוא מעל הכל ילד מופלא ברגישותו ובהבנתו את הסובב אותו.
ברגעים הקשים ביותר, לכאן כדאי להפנות את זכוכית המגדלת.

אתה צודק, הוא באמת מאוד קטנטן, ו חכם ומשקף לכם מצויין את התיחכום שלכם, את הנחישות, ובכלל זה גם קצת מניפוּלטיביוּת....
לא כדאי 'להלחם' איתו על 'שליטה' (אני בטוחה שאתם ערים ומודעים לכך, רק מאירה ומזכירה)

נראה שכרגע הוא באמת מבקש התמדה ו אהבה ללא תנאי.
נסו להתמקד באלה.

שתפו אותנו בדוגמאות ספציפיות שעולות בימים אלו, נסו להניח בצד את ה'הסטוריה' לרגע.

@}

אני מתחברת מאוד למה שאמרת: ולהפסיק לאפשר לבן הגדול שלנו (שכמה שהוא גדול ביחס לאחיו הקטן, הוא הרי בסך הכל קטנצ'יק, בן שלוש וחצי) להשפיע כל כך חזק עלינו .
אתם מרגישים יודעים בתוככם מה הוא מבקש מכם - לשקף לו שהחיים ממשיכים, שכלום לא נעצר ושהפחד והכעס שלו לא באמת מערערים את העולם ואת המשפחה. גם אני חושבת שהייתי מעבירה את המיקוד אלי, ולא ל'טיפול בילד'.
איך רציתם שהיום הזה יראה (אולי לא 'איך רציתם שההורות תראה, כי זה גדול)? איך מגשימים אותו ולא מפסיקים את החיים בגלל המצוקה של הילד, שנראית כאילו היא 'מופעלת' מהנוכחות של התינוק, ואולי היא 'מופעלת' מהתגובות שלכם.

כשהמוקד הוא על העשייה והיומיום שלכם - אולי יהיה קל יותר להיות תקיפים וענייניים כשנראה שמשהו הולך להוציא עין למשהו. ואולי אפילו לזמן בכוונה אירועים שדורשים שיתוף פעולה בין כולם - להעביר ערימת כביסה מהסל למכונה, להחזיק יאה (הקטן) כשהגדול מערים עליו את הלכלוך, לשחק זכרון, כשהקטן מרים את הקלפים ב'תור' שלכם.

אתם נשמעים מקסימים @}

זה הכי קל לתת עצות! אבל דעי לך שכמעט כולם מגלים את הקושי העצום הזה כשהילד השני קצת גדל.
חייבים לנהוג בסבלנות,
לדבר ולהסביר כל דבר גם לפעוט ממש קטנטן,
לשתף את הבכור בכל דבר, גם בדברים שלא קשורים לאחיו התינוק.
לבלות עם הבכור בנפרד ובהזדמנות זו לתת לו תחושה של כמה טוב שהוא כבר גדול כי ככה הוא יכול לבוא וליהנות עם אמא (בחורף זה קצת מוגבל אבל גם בילוי משותף בסופר-מקרט, ספרייה - אפשרי).
הזמן עושה את שלו, לא רק לגבי שינוי בהתנהגות של הילדים אלא לגבי הקבלה של עצמנו וקבלה של כל צורך של כל אחד מילדינו. חיזקי ואימצי, והמון סבלנות וחמלה.

שליחה על ידי לי* » 02 פברואר 2005, 14:04

תודה על התגובות, אנא המשיכו! אני מתחילה להרגיש תחושת ליווי, תחושה שאני לא לבד, ובעקבות זאת אני מפחדת פחות מחד ומקפידה יותר לא לאבד עשתונות מאידך.
נראה לי רעיון מצוין להתחיל לשתף כאן בדוגמאות ספציפיות וכך גם אולי להשיג את מה שנראה לי מטרה חשובה והיא ולזנוח מולכם, מול הבנים שלנו ומול עצמנו, את ההיסטוריה. בכל יום מחדש.
כל העצות מצוינות אבל הבעיה שלי זה שאני מרגישה לאורך היום, לאורך השנה האחרונה כולה למען האמת, שאני במירוץ שמטרתו להגשים אותן. ויש בזה משהו שמתיש אותי: בכל יום להקפיד לבלות כמה שיותר זמן עם הבכור, שהפעילות תהיה בעלת ערך מוסף רגשי כזו שתעביר אליו את התחושות שטוב שהוא גדול, שאני חושבת שהוא נהדר, שהנה תראה עדין אנחנו מצליחים לבלות ביחד רק אתה ואני. או בלמלא את היום בפעילויות שדורשות שיתוף של כולנו.
אז באמת כשאנחנו עושים משהו לבד (וכמעט מעמידים פנים שאין אח קטן והכל כמו שהיה פעם) הכל נהדר, וכשאני מהנדסת פעילות משותפת עם מטרה קצרה וקולעת ובכלל כשהבכור עסוק (לכן גם, אגב, עלה עניין הגן) הוא פחות מתעסק באחיו הקטן וכתוצאה גם פחות חובט בו. אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לעשות את זה במשך 12 שעות ומדי יום. לא ייתכן שבכל רגע מת, ובאופן אורגני היו המון רגעים כאלו ביום שלנו אילולא המכות, תבוא המכה. לא ייתכן שאי אפשר פשוט לשבת לידם ולחשוב מחשבה פרטית בלי שנשלם על כך מחיר יקר. לא ייתכן שבכל רגע שאנחנו מתרכזים בפעילות כלשהי, נניח למזוג כוס מים עבורו, הוא ינצל את ההזדמנות להרביץ לתינוק. אני זוכרת יום אחד לפני כמה חודשים שהייתי איתם לבד בדיאדה והתינוק היה עלי על המנשא והבכור חלץ את נעליו. כל זמן השהות שלנו שם הייתי טרודה במחשבה אחת והיא כיצד אצליח לנעול לו את הנעליים בלי שהוא ירביץ לתינוק. בסוף הצלחתי, תוך כדי סיפור או משהו, אבל המתח הזה שבו הייתי נתונה היה והינו קשה מנשוא. ותראו איזה שטות זאת, עד היום אני מרגישה גאווה על כך שהצלחתי לנעול נעליים לילד שלי. ממש אם השנה.
דבר נוסף הוא שאכן דברים רבים מסתדרים כשאני מקפידה לשאת עלי את התינוק, אבל אני מרגישה שזה לא הוגן כלפיו. הוא כבר גדול, הוא אוהב לזוז, הוא התחיל בדיוק ללכת ורוצה רק לטפס במדרגות כל היום, ובמקום זה אני כל הזמן מרימה אותו ומגבילה אותו כדי להגן עליו מפני אחיו.
עד כאן בינתיים.

אין לי עצות, יש לי מעין הקבלה.
אצלנו הבכור (שנתיים וחדשיים) והקטנה (חודשיים). מאז הלידה ישנם קשיי הרדמות של הבכור גם ביום וגם בלילה.
כל יום סיפור אחר ובעצם זה אותו סיפור. גם לי יש כאלה מחשבות, הנה הגיע הערב ועכשיו יהיה XYZ. אני מרגישה שאנחנו ממש "מזמינים" את ההתנהגות שלו, כאילו יוצרים אותה במחשבה שלנו. אנחנו חושבים והוא מבצע....

כמו שאמרתי אין לי תובנות, אבל אולי בכל זאת זה יתן לכם משהו.

שליחה על ידי לי* » 02 פברואר 2005, 16:00

כמובן לכל זה יש להוסיף את המודעות לכך שעצם זה שאני מפחדת משדר לו ציפיה לנהוג בצורה כזו וכזו, או עצם זה שהוא קולט שאני מרגישה צורך לפצות ולדאוג לכך שמסרי האהבה האינסופית שלי אליו (ומה שהכי טראגי בכל הסיפור הזה שהיא אכן כך, שבאמת אין לו מה לדאוג, האהבה שלנו אותו עצומה ובטוחה) יגיעו אליו רק מעורר אצלו ספקות ביחס אליה (אחרת על מה בכלל יש לי לפצות אותו, ואם אני כל כך אוהבת אותו אז למה אני נוהגת כאילו הוא לא מרגיש זאת). המודעות לכך שאלו המנגנונים שאני מפעילה רק מלחיצה אותי עוד יותר...

שליחה על ידי לי* » 03 פברואר 2005, 02:16

ב-דחילו, תודה על המחמאה, אבל האמת היא שבשנה האחרונה אנחנו ממש לא נחמדים אפילו מגעילים... אהבתי את העצה שלך לגבי התמקדות ביום עצמו. הרבה ימים לא ברור לנו מה קורה איתנו, אנחנו פשוט בבית, בלי שום דבר מסוים שאותו צריכים לעשות או רוצים לעשות (מלבד הטיפול בתינוק ובילד, או בעצמנו למשל להכין לעצמנו אוכל, לאכול אותו...). הרבה פעמים המהלך שבו אנחנו מנסים לברר מה בא לנו לעשות היום נבלם על ידי איזשהי מכה ואז קורה שאנחנו נסחפים לסוג של כאוס שבו כולם רבים עם כולם.

ש-מים, פתאום כשהתיישבתי לתת דוגמא לא ידעתי כיצד לתחום את האירוע על מנת לתאר אותו, שהרי בכל שעה ביום יש מדי כמה דקות הצקה או מכה או כמעט מכה או לחיצה או חיבוק חזק. את יכולה לעזור לי, למשל לשאול אותי שאלה ספציפית יותר, כי מעניין אותי ללכת בכיוון שאת מציעה אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל.

כשאנחנו עושים משהו לבד (וכמעט מעמידים פנים שאין אח קטן והכל כמו שהיה פעם) הכל נהדר, וכשאני מהנדסת פעילות משותפת עם מטרה קצרה וקולעת ובכלל כשהבכור עסוק (לכן גם, אגב, עלה עניין הגן) הוא פחות מתעסק באחיו הקטן וכתוצאה גם פחות חובט בו
זו נראית לי הדרך, ולצערי אין לי פתרון אחר כרגע.
הגדול צריך להיות עסוק, בהתחלה בפעילות משותפת, ובהדרגה, שיירגע, גם בפעילות עצמאית.
צריך להבין שהוא איבד את מקומו - כך זה בהרגשתו, והתגובות שלכם אליו שהן מאוד מובנות ומוכרות (לצערי) יצרו מנגנון שלא פתר את הבעיה אלא הכניס אתכם כולכם להתעסקות בלתי פוסקת בשאלה איך הוא מתנהג, ובהתמקדות בהתנהגות במקום בעשיה. עשיה שלדעתי היא הפתרון (כמעט תמיד) לקושי רגשי.
מצד אחד אני אומרת - ילד שטרוד רגשית לא פנוי לעשיה, ללמידה והתפתחות, מצד שני - הפתרון כאן לדעתי הוא באמת להתמקד בעשייה איתו, אבל כשהוא איתכם. ז"א לעשות איתו דברים.
קשר בין אחים תמיד מעורב בהמון רגשות. בהתחלה קשים ואח"כ בגיל קצת יותר גדול יכולים גם לראות שמחה ואהבה. אבל לא בגילאים כ"כ צעירים.
לכן לדעתי הפתרון לקושי של "הגדול" הוא לתת לו להיות עסוק, איתכם.
לתת לו להוביל אותכם לתחומי העניין שלו, לאפשר לו את מה שהוא צריך במשך היום, לבנות את היום סביבו, סביב הצרכים שלו ( כולל יציאה החוצה לפגוש ילדים, גן שעשועים, יציאות לסידורים איתך...) מה שהייתם עושים איתו לבד! הוא צריך שיהיה לו מעניין, מאתגר, מסקרן, והוא צריך שיתמקדו בו. כך ירגיש אהוב ונתמך.
נכון, זה דורש ממך ה-מ-ו-ן. זה יכול להתיש. אבל גם עימות בלתי פוסק מתיש. אז מה עדיף?

אבל המתח הזה שבו הייתי נתונה היה והינו קשה מנשוא
אני מכירה את המתח הזה, ואני עם אחת בבית (ולכן בטוחה ששלך כפול ). האם יש לך אפשרות לעזרה בשעות מסויימות ( נגיד חצי מה שהיית משלמת לגן? ). אמרת שאתם כולכם בבית התכוונת גם לבעלך?

הרבה פעמים המהלך שבו אנחנו מנסים לברר מה בא לנו לעשות היום נבלם על ידי איזשהי מכה ואז קורה שאנחנו נסחפים לסוג של כאוס שבו כולם רבים עם כולם.
כאן אתם נותנים לו להוביל אותכם למקום שאתם מנסים להימנע ממנו.
עשו תכנית קטנה לאותו היום והיו מוכנים להוציא אותה אל הפועל. נסו לשתף אותו, לספר לו מה יהיה היום.. זה יתן "לגדול" כיוון, מושג לקראת מה הוא הולך. מה קורה היום.
חוסר הוודאות והעניין יכול לבלבל אותו וליצור מצב שהוא "סתם מסתובב" ולא יודע מה לעשות עם עצמו ואז גם מחפש 'עניין' שיהיה מושג דרך קבלת תשומת לב שלילית ( אם הוא מכה ).

אחרת על מה בכלל יש לי לפצות אותו, ואם אני כל כך אוהבת אותו אז למה אני נוהגת כאילו הוא לא מרגיש זאת. המודעות לכך שאלו המנגנונים שאני מפעילה רק מלחיצה אותי עוד יותר...
אין מה לעשות בתוכך יש את קשת הרגשות והוא חש אותך. את גם מרגישה שאת אוהבת אותו אבל כשאת כועסת את לא... אין מה לעשות, ועל כך אח"כ את מרגישה אשמה או לא בסדר, וגם את זה הוא חש.
התחושה שיש לפצות אותו לדעתי היא הקשה כי היא שמה אותך בעמדה של הלא בסדר והמרצה וזה לא נכון.
נסי ללמוד אותו, מה הוא אוהב ואת זה לתת לו, בזמנים המתאימים לך ולו, ובלי קשר למה שקורה ברמה הרגשית בבית. ( להפריד רגשות ממעשים )
אמרו כבר לפני - הילדים לוחצים ומפעילים לנו את כל הכפתורים, ועלינו ללמוד את עצמנו. עם לידה של ילד גם אנחנו נולדים מחדש....
ללכת איתם זה נראה יותר קשה, אבל זו הדרך הקלה. לאפשר להם את מה שהם זקוקים - זה נדמה כאילו אנחנו נשאבים ונעלמים 'לכבודם' אבל זו הדרך הקצרה להימנע מעימותים.
בהצלחה.

לי, בואי תתחילי מהיקיצה, מהקימה בבוקר.
תנסי לתאר איך הוא נראה, מתי ואיך קמים, עד שתגיעי לאתגר, להצקה הראשנה.
נסי להתייחס רק לבוקר של היום הזה- כיצד הגבת, לאן זה הוביל.

אתם מתארים ילד שמבטא המון כעס ומוציא אותו על אחיו הקטן. אני מסכימה עם יונת שטוב לנסות לאפשר לו להוציא את הכעס במקומות אחרים, להרביץ לנחום תקום וכו', אבל רוצה להוסיף עוד שכדאי להנמיך את מפלס הכעס בבית באופן כללי. גם אתם כרגע כועסים. מאד. המצב מכעיס. חוסר האונים הוא הצד השני של הכעס, ואתם מטלטלים בין הכעס ובין חוסר האונים. בתוך מצב כזה ברור שאתם מתקשים לפעול בצורה מיטיבה: מיטיבה לכם ומיטיבה לשני הילדים שלכם. ובתוך מצב כזה קשה לגדול שלכם לצאת מן המקום של הכעס, ויתכן אפילו שהוא משמש כעין שסתום בטחון שנותן ביטוי מלא לכעס עבור כל יתר בני המשפחה.

בקיצור, נראה לי שאולי תצאו מורווחים אם במקום לטפל בילד תטפלו בכעס שלכם. מכל הכיוונים. בכעס על הקטן שהגיע ושיבש את ההרמוניה שהיתה בשעתו עם הגדול. בכעס על הגדול שמתנהג לא יפה אל הקטן. בכעס על עצמכם, שאיבדתם את הדרך שהיתה כה ברורה לכם ונכנסתם לתוך סחרור. אולי בעוד כעסים שקשורים למשפחה ולזוגיות ולמצב שלכם, שישנם ולא מוצאים להם פורקן.
אם תכעסו פחות, תוכלו לגשת אל הגדול שלכם ממקום אחר, תוכלו לשחרר אותו מתפקיד שסתום הלחץ המשפחתי, תוכלו להגן על הקטן בדיוק כמה שצריך, כמה שמתאים לכאן ועכשיו, תוכלו לצאת מחוסר האונים ומן הפחד.

ואיך לכעוס פחות? אני ממליצה, כידוע, על ייעוץ הדדי. בתור התחלה אפשר פשוט לשבת אחד מול השני, לחשוב על כל הדברים המכעיסים הנ"ל ואחרים שאתם יודעים אותם, ולבטא באופן מלא ושלם את הכעס עליהם ולהרשות לעצמכם להתחבר אל הכעס ולהרגיש אותו, לחבוט בכרית ולצעוק ולמחות (בלי לסייג ש"אני כועס עליו אבל הוא מתוק וחכם ובסדר גמור. ברור שהוא מתוק וחכם ובסדר גמור - עכשיו לכעוס. ולא מול הילדים. זה לא קשור אליהם בכלל.).

נסו להחליט כל יום מה עושים מחר כך שתוכלו לקום עם מטרה ברורה לאותו יום.

בדיוק רציתי להוסיף את נושא הכעס
המצב מכעיס. חוסר האונים הוא הצד השני של הכעס, ואתם מטלטלים בין הכעס ובין חוסר האונים.
במקום לטפל בילד תטפלו בכעס שלכם, בכעס על עצמכם, שאיבדתם את הדרך שהיתה כה ברורה לכם ונכנסתם לתוך סחרור.
המון פעמים קורה לי שאני כועסת על הילדה ( או בן הזוג ) ושניה אח"כ מבינה שבעצם אני כועסת על עצמי שלא הצלחתי למנוע, להימנע.
למשל שהילדה עושה משהו שאני לא מסכימה, אני כועסת עליה אבל מבינה באותו הרגע שגם הייתי יכולה למנוע את זה, אם הייתי יותר שמה לב, למשל. ואני כועסת עליה במקום לכעוס על עצמי ( קל יותר

). כועסת עליה שהביאה אותי למצב של כעס, שבכלל מקשה עלי ומאפשרת לי לצאת מכלי, בזמן שאני כלכך מתאמצת להיות בסדר.
אוי, הצורך הזה להיות כ"כ בסדר

בעיקר עם ילדינו.

ולהרשות לעצמכם להתחבר אל הכעס ולהרגיש אותו,
מותר לכעוס. על הילד ועל עצמינו. החכמה היא לא להיתקע בכעס. לאפשר לו מקום, לקבל אותו וכך הכי מהר הוא מתמוסס.
'שיחה' מהירה עם עצמי בסגנון: " נו, בסדר, אני כועס, ביג-דיל! אז מה? קורה. וקרה, ויקרה. זה הופך אותי למפלצת? לא. אנושית? כן. מותר לי לכעוס, אבל אני יודעת שזה לא מה שיעזור לי בתפקוד שלי.
אני יודעת שאני יכולה לפעול עם או בלי כעס, אז יאללה, לרדת מהסוס"
כך אני מזכירה לעצמי שלהיות מושלמת זו מלכודת כעסים. והסוס שטיפסתי עליו גבוה מידי...
בכלל, אם אני מצליחה לקחת את עצמי פחות ברצינות, אז עם הומור אפשר ללטף את עצמנו. זו הרי התרופה הטובה ביותר. לכל אחד.

_ובאמת נראה לי רעיון טוב לשנות את השם...
למישהו יש רעיון?_

אולי
הבכור מכה את אחיו הקטן ?

< חשוב שיהיה שם שישקף את הדף כדי שעוד אנשים יכנסו ויגיבו ויהיה לכם מגוון רחב של דעות >
< בלי קשר הולכת לקרוא לעוד כמה אנשים >

הסתגלות ארוכה לאח חדש

הגעתי למרות השם....
אין לי עצות, בעיקר מפני שנראה לי שאתם מוצפים בעצות.
רק נקודת מבט נוספת על המצב: שני ילדים, שני בנים, הגדול רוצה להרוג את הקטן, הגדול מקנא בקטן, על כך שהוא נאהב יותר.
קין והבל, עולים מהסיפור שלך, כמציאות ארכיטיפית ממשית.
זה אמיתי מפני שהילד הראשון והשני תמיד מגלמים בתוכם בצורה זו או אחרת את הקונפליקט הזה.
כיצד להציל את הבל? אם כך זוהי המשימה שלך. את מתארת מציאות מתמשכת שבה על כל מאמציך ונסיונותיך אינך עומדת במשימה. אתם מותשים, מוצפים, הלכתם כבר לכל מקום ידוע לכם ועדיין במשימה שאיתה אתם עסוקים והיא לשמור על האח הצעיר מהבכור אינכם מצליחים לעמוד.
אני אומרת את זה כך, מפני שבמשימות אחרות כמו לתת תשומת לב (אהבת או עוינת, כועסת או משקיעה, מי שמקבל את תשומת לביכם וערנותכם זה הוא, ובכך הוא מצליח באופן מסויים בתוכנית שלו) לגדול, אתם דווקא עומדים מצוין.

התמודדות עם 'התנהגות בלתי רצויה' של ילדים

ללי ובן-זוגה -
באמת קשה. מה שהכי קשה בעיניי זו התערערות הביטחון שלכם בדרך שלכם כהורים, כשלמתבונן מן הצד ברור שדברים מסתבכים לפעמים גם כש"עושים הכל נכון". נשמע בהחלט שיש לכם ילד נהדר ובריא בנפשו וכלים מצוינים והמון מודעות ופתיחות ללמוד ולהשתנות.
נדמה לי שמאחר שנקלעתם למעגל קסמים של ציפיות הדדיות שמגשימות את עצמן, אולי הכיוון הוא לחשוב מחדש על שגרת היומיום שלכם ולנסות להכניס בה שינויים. איך הימים שלכם נראים כשאתם מחוץ לבית? ואיך כשפוגשים חבר של הבכור? ואיך כשמבנים לו קצת את סדר היום וממקדים אותו בפעילות שלו?

טוב שפתחתם את הדף הזה. אני בטוחה שתֵעזרו בדיאלוג שמתפתח כאן. ובכל זאת אני רוצה להציע לכם לנקוט צעד נוסף (שלא כל כך מקובל להמליץ עליו כאן): לפנות ליעוץ. שמישהו מנוסה וחכם ורגיש יראה וישמע אתכם, יתרום זווית ראייה רעננה על הקשיים שלכם וילווה אתכם בתהליך הזה.
בתל-אביב יש יועצת להורים שמתמחה בגיל הרך בשם דרורית אמיתי-דרור. קראתי דברים שהיא כתבה וסיפורים של הורים שהתיעצו אִתה והתרשמתי שיש לה יכולת התבוננות, תבונה ורגישות נדירות. שלפעמים היא מצליחה לחלץ עגלות תקועות מהבוץ. שיש לה הרבה מה לתרום גם ואולי במיוחד לאנשים כמוכם, שכבר קראו ושמעו כל כך הרבה עצות. (ואגב - יש לה ביקורת נוקבת על המסגרות החינוכיות לגיל הרך. אני בטוחה שהיא תהיה מלאת הערכה לבחירה שלכם להשאיר את הילדים בבית). אם אתם רוצים לחשוב על האופציה הזו, היכנסו לפורום של אתר "אמנות הלידה" והקישו "דרורית" במנוע החיפוש. תמצאו גם דברים שהיא כתבה (למשל
http://www.leida.co.il/reply.asp?rep=272625
http://www.leida.co.il/reply.asp?rep=281921) וגם דברים שכתבו עליה.

מקווה שעזרתי במשהו. נגעתם ללבי.

אנחנו באמת מוצפים ברעיונות, עצות, דעות והרבה עידוד - ואני מאד מודה לכם (או בעיקר לכן..) על זה. הלילות שלנו שבזמן האחרון ממילא עמוסים בשיחות על עצמנו, על הילדים, על "מה עושים", ובניתוחים אינסופיים של מה עשינו בסדר היום ומה לא, ואיזה סימנים טובים אולי היו היום לכך שמחר זה יהיה אחרת, וכו', התמלאו בימים האחרונים גם בנסיונות לעיכול, מחשבה והתמודדות עם שלל הדברים שכתבתם/ן, וזה עוד לא נגמר כמובן.
יש כמה דברים שרציתי להגיד, לא כתגובה ישירה לתגובה סצפיפית, אלא בהשראת כל שרשרת התגובות:
כשאני מנסה להסתכל על עצמנו מהצד, או מלמעלה, ולצאת לרגע מההתמודדות היומיומית השוחקת עם הבעיות, נראה לי שאנחנו עסוקים הרבה מהזמן בנסיונות להבין למה. כלומר, למצוא את התשובה האחת והיחידה לשאלה "למה הבן הגדול שלנו מרביץ לקטן", כאילו שיש סיבה אחת כזו וכאילו שאם נמצא אותה הכל פתאום יסתדר. צורת המחשבה הזו מקשה עלינו בהתמודדות הנקודתית עם ארועים קטנים, ספצפיים, של מכה קטנה, הצקה, שיבוש מקומי של התכניות שלנו בעקבות מכה/הצקה, כי אנחנו ישר מפרשים את הארוע כסימן למשהו אחר, גדול יותר. למשל - "הנה, דווקא ביום שהקדשנו לו תשומת לב ייחודית, הוא עושה ככה וככה...אז אולי זה אומר שאנחנו משגעים אותו (את הגדול) בעודף תשומת לב" או "בטח, אחרי שכל הבוקר דיברנו על הקטן ועל איזה יופי שהוא התחיל בדיוק ללכת, הגדול מקנא ולכן הוא מרביץ, אז צריך להקפיד לתת לו תחושה שגם הוא חשוב לנו, מעניין אותנו, וכו'".
מה שאנחנו צריכים לעשות (זה מה שאני אומר לעצמי, אבל בדרך כלל לא מצליח לעשות) זה להתמודד עם כל ארוע באופן נקודתי. כאילו לשכוח שמדובר ב"בעיה" גדולה ולראות את המשימה שלנו כ"ניהול ארוע" (ביטוי קצת מצחיק, אבל משקף את הצניעות והפשטות של איך שנראה לי שאנחנו צריכים להתייחס אל הדברים): למנוע סבל מהקטן, להעביר לגדול את המסר שמה שעשה לא בסדר, ולמה זה לא בסדר, וזהו זה פחות או יותר. כלומר, לא לכעוס על כך ש"עוד פעם הרבצת" אלא לכל היותר לכעוס על כך ש"הרבצת", כאילו זו הפעם הראשונה. עם כמה שהגדול שלנו חכם ונראה שהוא מבין הכל, לפעמים נדמה לי שמה שהוא לא מבין זה את אפקט ההצטברות של הכעס ושל התסכול שלנו. מבחינתו, כל פעם הכל מתחיל מחדש, וזה לא הוגן להפיל עליו היום את התסכול על זה שאתמול השתבש לנו היום כי לא הצלחנו להתמודד עם ההצקות/מכות שלו.

ועוד משהו, שקשור גם הוא לנטייה שלנו (או לפחות שלי) לא להסתכל אל הארוע הנקודתי כעל ארוע נקודתי ותו לא: יש ימים/שבועות/תקופות במהלך השנה האחרונה, מאז שהקטן נולד, שבהם "סיפור המסגרת" שדרכו הבנו ופרשנו כל ארוע ספציפי של מכות/הצקות היה "הבן הגדול מקנא... הוא מבטא את הכעס והעלבון שלו על כך מה שנלקח ממנו כשאחיו נולד, הבלעדיות, הטוטאליות של ההתמסרות שלנו אליו, וכו'", ומכאן שהארוע הספציפי נתפס על ידינו כביטוי של מצוקה של הגדול. יש פעמים שבהם "סיפור המסגרת" הוא "הקרבן הוא הבן הקטן, שלא רק שחוטף מכות, אלא גם מקבל הורים עצבניים ומותשים עקב ההתמודדות המתמדת עם העניין, שמצרים את צעדיו - כדי להגן עליו - ולכן הוא מאבד את החופש לנוע בבית כרצונו ובלי מבוגר שמלווה אותו כמו צל, וכו'". ויש פעמים שבהם אנחנו מפרשים את הכל דרך סיפור שלפיו אנחנו, ההורים, המסכנים או הקרבנות: "אנחנו מנסים להביע את אהבתנו לבן הגדול ככל שאנחנו יכולים, בנינו לנו אורח חיים שאנחנו מאמינים שמבוסס על אהבה וכבוד לילדנו... וההתנהגות שלו מתישה אותנו, שוחקת אותנו, עושה את היומיום לבלתי נסבל עבורנו". וכל זה משבש את התגובות שלנו: אם אנחנו תחת הסיפור של "הגדול הוא הקרבן" אז כל ארוע יובן על ידינו כעוד הוכחה למסכנות שלו, גם אם לגופו של עניין, במקרה מסויים, הדגש צריך להיות דווקא על הקטן, שבאמת סבל הפעם מהצקה מציקה במיוחד, וכו'.

נראה לי ש"התשובה הנכונה" היא להשתחרר מכל הסיפורים הגדולים האלה, ופשוט להתמודד עם כל מקרה לגופו בלי למהר ולהכתיר מישהו מה"משתתפים" כקרבן, ולנסות לעבור כל יום בצורה כמה שיותר נעימה וכמה שיותר מתאימה לרצונות והצרכים של כל אחד מארבעתנו, ולעשות את הכל בקטן - בלי ציפיות לשינויים דרמטיים בן-לילה, רק כי שינינו את טון התגובה, או משהו כזה, ובלי להתרגש מכל "סימן טוב" כאילו הוא מראה שמה שעשינו אתמול הוכיח את עצמו ( לא שיש לי מושג איך עושים את זה....). ממילא, יש לי תחושה, שהבן הגדול שלנו יותר מונע מכוחות פנימיים של עצמו ופחות מושפע מהטקטיקות שלנו. כשעובר עליו שבוע רגוע, קשה לי לקחת את הקרדיט על זה (על אף שהייתי רוצה) וכשעובר עליו שבוע סוער, אני צריך, בהתאם, לא להאשים את עצמי ואת התגובות שבחרתי .

גם לי, כמו ללי, קשה לתאר את העניין דרך סיטואציה ספציפית, כמו ש ש מים וארץ מציעה. כל מה שכתבתי זה אולי נסיון להסביר למה... אבל אנסה (בהמשך).

בן הזוג של לי, אני מאוד מסכימה עם הדברים שכתבת, בכל הפעמים.

לידה שניה, ועוד בהפרש קטן, היא דבר מתיש לכל אחת. השנה הראשונה עם הילד השני היא די גיהינום, בכל הפרש גילים... אפילו בלי מכות (אצלנו לא היו שום מכות, אולי מצד התינוק לגדולה...). אמרו לי את זה כשעוד הייתי בהריון, וראיתי שצדקו...

אני מאוד מסכימה להבנה שכדאי להפסיק "לטחון את זה". להפסיק עם הכללות. להפסיק עם החרדה והחשש והדאגה שבעצמם גורמים לגדול לאבד את הביטחון ולתפוס את עצמו כמסוכן (לשדר לו פחד מהרגע שהוא יכה את הקטן, זה לשדר לו ציפיה ברורה שמצפים ומחכים שהוא יעשה את זה בהזדמנות הראשונה - והוא קולט את הציפיות ומבצע, בדיוק כמו ששידרת לו... )-: ).

לדעתי, בתור אמא לשניים (-; - קודם כל צריך לטפל באמא. לחזק את האמא, פיזית ונפשית.
אחר כך לטפל בנושא הכעס של שני ההורים - פשוט להפסיק לכעוס, תיכף ומייד. הגדול לא עושה שום דבר מתוך רוע. הוא פועל מתוך מצוקה וכתגובה לבלגן ולכעס שאתם בעצמכם שרויים בתוכם.
כשתתחזקו ותירגעו ולא יהיה כעס ביניכם ואצלכם - גם אצל הילדים הדברים ישתפרו.

איך עושים את זה?
כמה המלצות:
פרחי באך (מאוד יעיל ועוזר מהר)
אורנה שפרון נותנת ייעוץ לאמהות ולמשפחות, והיא מופלאה ובעלת נסיון עשיר.
לחיזוק פיזי אני ממליצה גם על דיקור סיני וגם על שיטת אייפק . אני אישית לא מתחברת ל"ייעוץ משפחתי" שבא מהצד הפסיכולוגי, אז אין לי המלצות בכלל בכיוון (רצוי באופן כללי להקטין את הדַבֶּרֶת , במיוחד שמדובר בילד ממין זכר - זה רעש מזיק, ולא יעיל לשינוי התנהגותי).
בהצלחה!

גם לי, כמו ללי, קשה לתאר את העניין דרך סיטואציה ספציפית
זה לא מפתיע, וממחיש את מילכוד המערבולת.
שווה להתאמץ, להתמקד בנקודה הכי אקטואלית ולהעלות את הדברים על הכתב, מה שיעלה עשוי להפתיע אתכם, ולתת תקווה.
גם אני נוטה לחשוב שאם נצמדים מידי ל'למה הוא עושה את זה' זה עלול לבלבל ולהסית מהכיוון של 'מה אנחנו עושים בשביל לעזור לו/לנו'.

ואם שואלים אותי אז בכלל לא הייתי חותמת על האפשרות שהוא כועס.
להרגשתי השורש של דפוסי ההתנהגות האלה נמצא דווקא בקשר המאוד ספציפי והייחודי בין שני האחים. לא דווקא על בסיס של כעס. הדפוסים הולכים ומתקבעים, משתכללים ומתחכמים בהתאם לתגובות (וגם למניפולציות) שהילד חווה.

שליחה על ידי לי* » 03 פברואר 2005, 19:25

ש-מים, אנסה בלילה, עם קצת זמן לתאר חלק מהיום שעבר עלינו ועדין בעיצומו.

בשמת, מעניין שכתבת על השנה הראשונה עם הילד השני. בשבוע האחרון הרגשתי רגישה ונוטה להתפרצות באופן מיוחד (עד שהתחלתי לכתוב) ואני חושבת שזה בגלל איזושהי ציפיה בלתי מנוסחת שהיתה לי ביחס למה שיקרה כשהתינוק יהיה בן שנה (לפני כשבוע), קצת כמו ההורים האלה שמחכים ששלושת החודשים הראשונים בחיים של תינוקם יעברו ועמם כל הקשיים.
אני חושבת שלאורך כל השנה האחרונה ניחמה אותי המחשבה שעוד מעט זה יעבור מאליו, כשהקטן יהיה בן שנה ואפשר יהיה לשחק איתו והוא יהיה פחות עלי כל היום, כשהוא יתחיל לדבר...פתאום אחרי שמלאה לו שנה ושום דבר לא השתנה (כמובן, הרי שינויים לא מתרחשים בן יום) התמלאתי בחרדה שהסיפור הזה הולך להימשך עוד הרבה זמן ואולי הוא לא יעבור מאליו. איכשהו המחשבה שכל זה זמני ושזה הנה תיכף עובר עזרה לי למשוך עוד יום ועוד יום, להגיע אל הבכור כל בוקר נקייה, רעננה ובלי טינה. עכשיו משאיבדתי את התקווה הזו אני לא יודעת מאין לשאוב אנרגיות כדי להמשיך להתמודד יום אחר יום שעה אחר שעה.
מעבר לזה כמובן שהיו שינויים לאורך השנה הזו...

אני אישית לא מתחברת ל"ייעוץ משפחתי" שבא מהצד הפסיכולוגי, אז אין לי המלצות בכלל בכיוון (רצוי באופן כללי להקטין את הדַבֶּרֶת , במיוחד שמדובר בילד ממין זכר - זה רעש מזיק, ולא יעיל לשינוי התנהגותי).
רק להעמיד דברים על דיוקם: טיפול בילדים אף פעם לא מבוסס על דיבורים. הדיבור נעשה כמעט אך ורק עם ההורים.
ומכל מקום, מידת התועלת שאפשר להפיק מטיפול כלשהו תלויה, לדעתי, בעיקר באישיותו של המטפל ובסוג היחסים שנוצרים אתו, והרבה פחות מכך בשיטת הטיפול.

הדיבור נעשה כמעט אך ורק עם ההורים.
כמובן. אלא שלדעתי, גם פה לא כדאי להתחיל בדיבורים.
בעניין הדברת לבכור התכוונתי להמנע מיותר מדי דיונים והסברים איתו.

באישיותו של המטפל ובסוג היחסים שנוצרים אתו
בעיקרון מסכימה איתך (אם כי יש טיפולים שעובדים יפה בלי קשר למי שעושה אותם, אייפק למשל).

לגבי שם הדף, מה דעתכם על האח הגדול מרביץ לתינוק או הבכור מרביץ לינוק או מכות לאח חדש או מרביץ לאחיו התינוק?

מכות לאח חדש נראה לי.
אם כי הדיון שהתפתח מתייחס גם לאפקט של המכות על המשפחה כולה ולא רק על היחסים בין האחים, אבל משהו כמו מכות לאח חדש והמשפחה במערבולת יוצא ארוך ומסורבל מדי..

שלום לכם,

נקראתי להציץ בדף, ואני לא מצליחה כ"כ להתרכז ולקרוא הכל.
אפשר כמה שאלות הכוונה?
אני מבינה שהגדול בן 3 וחצי, והקטן בן שנה.
מתי הוא מרביץ? תמיד? יש זמנים שיותר? שפחות? יש זמנים שלא? יש פעילויות מסוימות?
מה קורה לפני שהוא מרביץ? (מה התינוק עושה? מה הגדול עושה? איך אתם מרגישים? מתנהגים? מי מכם רעב? עייף? ...)

נקודה שאני רוצה להזכיר (ונדמה לי שלא עלתה למעלה) - בגיל שנה, הילד הקטן כבר כמעט לא תינוק. הוא לא כ"כ חסר אונים כמו שאנחנו נוטים להרגיש. הוא כבר חזק, יש לו את הטריקים שלו (לחטוף צעצוע, לשרוט, למשוך בשער, לדחוף). אני לא אומרת לתת להם ללכת מכות "עד דם", אבל בהחלט צריך באיזשהו שלב להפסיק עם "הוא תינוק, תפסיק למעוך את היצור חסר האונים הזה" ולעבור ל"תבקש ממנו, תדבר אתו, תשאל אותו" וכיו"ב.

איך השגרה שלכם? כמה אתם נפגשים עם ילדים אחרים? גדולים? קטנים? כמה עזרה יש מסבים/סבתות?

אפשר למחוק את כל ההתייחסויות לעניין שם הדף ?

לגבי הרעיון של טיפול מסוג כלשהו - פסיכולוגי, פיזי, "רוחני" וכו'. מעבר להעדפות האישיות שלי (אני תמיד מרגיש יותר נוח בסיטואציה של שיחה מאשר בסיטואציה שבה הטיפול כאילו "עובר מעלי" ואמור לשנות אותי בלי שאני משתתף בו באופן אקטיבי), יש לי קושי עקרוני עם עצם הרעיון של טיפול, לפחות בשלב זה של ה"בעיה". אני אסביר: כדי לטפל נראה לי שצריך לדעת קודם במה ובמי מטפלים. כלומר - מיהו זה שזקוק לטיפול ומה הדבר שהטיפול אמור לעזור להתמודד איתו. במקרה שלנו, חלק מהבילבול שאנחנו מצויים בו, ושרבים מכם שמו את האצבע עליו כגורם המשפיע ביותר, קשור בזה שלא ברור לנו בעצם של מי הבעיה ומהי בדיוק הבעיה: האם בעל-הבעיה הוא הבכור (שכועס, מקנא, או משהו אחר - כמו ש- ש מים וארץ מציעה) ולכן הטיפול צריך להתמקד בו ובעזרה לו? או שבעלי-הבעיה הם אנחנו, וכל אחד מאיתנו בנפרד? ואז, האם הטיפול צריך להתמקד בלעזור לנו להרגע, לחזור לשליטה על החיים שלנו ושל הבנים שלנו, להבין את הכעס שלנו ולהתמודד איתו כמבוגרים ולא פשוט להטיח אותו בבכור? ולפעמים בכלל נראה לי ש"טיפול" (מכל סוג שהוא) יצטרך להתמקד ב"בעל בעיה" ארבע-ראשי שהוא המשפחה שלנו כמכלול אחד. בקיצור - נראה לי שלפני שנהיה מסוגלים להתמסר לאפשרות של טיפול, ואז לבחור את הטיפול הרצוי או את הטיפולים הרצויים, אנחנו צריכים להחליט איך אנחנו בכלל מתייחסים אל הבעיה.
כשאני רגוע אני מרגיש שהבעיה היא שלנו, המבוגרים, שיצרנו שגרה כזו שעוררה בעיה לבכור שלנו, שמגיב במכות לאחיו הקטן, וזה יוצר בעיה חדשה עבורנו - יתר קושי לשלוט בחיים שלנו וכו'. נראה לי שזה התאור הנכון של שרשרת הארועים. בעיקר כי אני מאמין שברוב המקרים מהסוג הזה ההורים הם המקור ל"בעיה" וכמעט אף פעם זה לא הילד שיום אחד מייצר בעיה משום מקום. אבל כשאני בתוך המערבולת, קשה לי "לזכור" את התובנה הזו ואני מוצא את עצמי חושב במונחים של "למה הוא (הבכור) מקלקל לנו את היום... אם הוא רק היה ככה וככה היום היה יכול להתנהל באופן מושלם...".
ואני מאד מסכים על תבשיל קדרה, שבגילו הנוכחי של הקטן, זה כבר סיפור אחר לגמרי. הוא גם באמת תינוק חזק וביריון במיוחד, בין השאר כיוון שחושל במשך שנה שלמה.. ואנחנו שמים לב שסף הכאב שלו - או לפחות סף ביטוי הכאב שלו - עלה מאד. הוא גם נכנס בעצמו ל"מערבולת" בכך שהרבה פעמים התגובה שלו מתעכבת עד שהוא רואה איך אנחנו מגיבים. אם אנחנו רגועים ומגיבים מתוך מקום של עוצמה ובטחון, הוא יכול ממש לא להגיב, כאילו המכה היא חלק ממשחק. כשאנחנו זועמים הוא ישר מגיב בבכי. ובזמן הבכי - שמתי לב בשבוע האחרון - הוא בדרך כלל מפנה מבט לאחיו הגדול, ו/או אלינו, כאילו (כך אני מבין את זה) כדי לברר איך אנחנו מתייחסים אל הבכי, איך אנחנו "מפרשים" אותו. אולי הוא בעצם שואל אותנו "הבכי הזה, שאתם מצפים שאגיב בו על כל מכה, מהו בעצם? מה הוא אמור לבטא?" - וכאן אני מאד מסכים עם נועה שאמרה:
אני מרגישה שאנחנו ממש "מזמינים" את ההתנהגות שלו וזה נכון במקרה זה גם לגבי הקטן.
אנחנו באמת מנסים להראות לגדול שאפשר כבר לדבר עם הקטן, לתקשר איתו וכו' וזה גם אחד הדברים היחידים שאנחנו עושים שאני רואה שבאמת משפיע עליו לטובה. לאו דווקא בהקשר של פחות מכות - אבל זה מרגיע אותו ובאמת מעשיר את הקשר ביניהם שעכשיו נמצא בתהליך בנייה מדהים.
ותגובה אחרונה, למה שאמרה בשמת א בעניין להפסיק לטחון ולדבר על כל דבר. אני מאד מזדהה עם האמירה הזו. אחרי סשנים אינטנסיביים במיוחד של דיבור בינינו אני מרגיש ממש מיאוס מכל העניין ורצון פשוט לפעול באופן פשוט, לא מילולי וזורם כזה. אני גם חושב שהמפתח לשינוי חייב לעבור דרך החזרת השליטה שלנו ביומיום, כלומר ביכולת שלנו לפעול באופן שוטף ולסחוף אחרינו את הילדים לפעילות ועשייה בלי עצירות של מחשבה וניתוח. אבל יש לי עם זה כמה בעיות: קודם כל, זה קצת סותר לפעמים את הצורך לדובב ולהפוך כל ארוע טעון לנושא שיחה, עם הבכור. זה דבר שאני מאד מאמין בו ושההורות שלנו מבוססת עליו ממש - פחות כהחלטה ויותר כי לשם מצאנו את עצמנו מגיעים: תמיד לדבר, תמיד להעביר תחושה שבמלים ובמחשבה אפשר להתמודד עם בעיות. זה הניב כמה דברים נפלאים אצל הבכור אבל אולי זה גם משתק לפעמים. דבר שני, זה קצת נוגד את האופי שלנו. תמיד הבילוי המרכזי שלנו אחד עם השנייה, כזוג, עוד לפני הילדים, היה "לטחון"... אנחנו פשוט אנשים כאלה. אוהבים לדבר, להעביר כל דבר הכי קטן בשרשרת של ניתוחים והתסעפויות של ניתוחים. אז מה, פתאום נצליח להפוך לאנשים שמתקשרים באופנים לא מילוליים ונשנה ביום אחד את צורת התקשורת הבסיסית ביותר בינינו? ועד שלא נצליח להשתנות מהיסוד כבני אדם, התוהו ובוהו בבית ימשך? ודבר שלישי - השיחות עוזרות לנו הרבה פעמים להתחיל את היום הבא כדף חלק ובלי כעס. בשיחות אנחנו משחררים את הכעס על הבכור, מבינים אותו (את הכעס, ואת הבכור...), מפרקים אותו (את הכעס, לא את הבכור

), מכים על חטא, מוצאים דרכים אחרות להתמודדות ואז לפעמים, מתעוררים למחרת נקיים ובלי כעס מצטבר.

שליחה על ידי לי* » 04 פברואר 2005, 22:41

אני קודם כל רוצה להתנצל על שאני לא עומדת בקצב. הייתי רוצה להתייחס לדברים של כל מי שטרח לכתוב לנו. עלתה כאן נקודה חשובה אצל כמה מכם שאני רוצה להתייחס אליה והיא הבכור שלנו כשסתום הלחץ המשפחתי, כפי שתיארה אותו מ י . את כל כך צודקת...כולנו נתונים במצב הזה כל כך הרבה זמן ואנחנו למעשה כל הזמן על הסף של הסבלנות שלנו (כמו שאבחנה נכון נוסעת סמויה). למעשה מעבר לכל מצב רוח שלנו נמצא איבוד העשתונות. זה נורא מפחיד כי הכל טוב עד שמאבדים את הסבלנות ומאותו רגע אנחנו מתגלשים במגלשת הכעס שלנו. אני אנסה להסביר את עצמי טוב יותר כי לא בטוח שאני ברורה. זה לא שכל דבר שהגדול עושה גורם לכעס הזה להופיע, אני רב הזמן בשליטה עליו (על הכעס), אבל ברגע שהוא מגיע הלך עלי, הוא שולט בי. ואני חושבת שהסיבה לכך היא לא סתם איזושהי תכונה של כעס באשר הוא כעס, אלא המצב הרגשי שבו אני נתונה כבר כל כך הרבה זמן.
אז כתוצאה מהמודעות שלי למצב הרגיש מאוד שלי ושל בן זוגי כל כולי מכוונת לדחיית הפיצוץ. הבעיה היא שהבן הבכור שלי לא מתחשב בתוכניות שלי והוא עושה מה שהוא עושה וזה כאמור לפעמים להרביץ, ואז אני בלבי כועסת עליו על שהוא משבש לי את התוכנית לשמור על איפוק ולא לכעוס...בקיצור מאיפה שאני לא מצליחה לבלום את הכעס הזה הוא מוצא דרך החוצה, אל בני.
וכאן אני גם מתחברת לדבריה של נועה בר. המון פעמים אני כועסת על עצמי או על בנזוגי או על המבוגר שהיה באותו רגע אחראי על הילדים במקרה שלא הצלחנו לבלום את המכה. הסיבה לכך היא שמכה ממומשת, במיווחד אם היא חזקה, היא הדבר שהכי מכעיס. אז הרבה פעמים מה שקורה זה שהכעס מנותב אל האדם שלא מנע במקום לצאת על הבן שלנו, אבל אז הוא עד לריב בין הוריו או בין אמו וסבתו. או אז, במיוחד שמדובר בריבים ביני לבין בנזוגי, עולה בי כעס על בני על כך שבגללו אנחנו רבים.
אני מקווה שברור שאני מתארת את הרגעים הקשים.

גילה חורש, ש מים וכל מי שהתייחס אל היום שלנו ואל מקרים ספציפיים,
אני אנסה מאוחר יותר לענות לכם. אני פשוט מקפידה למען שפיותי לא לבלות כל רגע פנוי שלי במחשבות על העניין הזה וניתוחים שלו, ולנתק את עצמי לשעה-שעתיים, באופן מלאכותי ממש, מהסיפור הזה.

אני אנסה מאוחר יותר לענות לכם. אני פשוט מקפידה למען שפיותי לא לבלות כל רגע פנוי שלי במחשבות על העניין הזה וניתוחים שלו, ולנתק את עצמי לשעה-שעתיים, באופן מלאכותי ממש, מהסיפור הזה.
נסי בדרך הבאה:
בכל פעם שאת מבחינה באיזה פרט, רשמי אותו בצד באותו רגע. ככה לא תצטרכי לעבור שעות בשחזורים.

אין לי תובנות לעניין עצמו אבל בכ"ז חשוב לי לומר שאני מאוד מתרשמת מהדברים שאתם כותבים, מהבירור שאתם מבררים ומודה לכם על החשיפה המלמדת. מאחלת לעצמי שגם אנחנו נוכל להיות כך אם וכאשר יעלה אצלנו מין קושי.
ובהצלחה כמובן בשבירת המעגל

לי והבעל של לי.
עברנו סיטואציה דומה - להבדיל אלף אלפי הבדלות - עם גור חתולים שהבאנו הביתה, אבל אני למדתי מזה המון על יחסים ועל ילדים. לקח לי הרבה זמן להבין שהיתה שם הרבה קנאה.
לאחר טירוף של כמה שבועות במהלכו נטרפנו מההתעללות של הילד בחתלתול האומלל ואף איימנו בהרחקתו של החתלתול, לאחר שקבלנו עצות מחברות, החלטתי ל"עזוב", לשחרר. לתת לחתול ולילד להתמודד אחד עם השני, ולהתבונן.
אז פעם אחת הילד סגר מגירה על הרגל שלו והחתול צלע יומיים. הילד הבין מזה דברים שלא הצליח להבין קודם. הוא הבין שהוא באמת יכול לפגוע בו. החתול הבין שלא כדאי לו להכנס יותר למגירות.

כשעזבנו והתבוננו בהתרחשויות, החתול הדהים אותנו בתכונה בסיסית שלו, שלא להתרחק גם כשהיה ברור שהוא הולך להיפגע. גם כשמתקרבים אליו עם הקורקינט, וברור לכולם שהקורקינט יעלה עליו וזה יכאב, הוא פשוט לא זז. מין טיפוס כזה. לא נאה לו לזוז.
נדהמנו גם מזה, שמה שנראה בעינינו נורא ואיום, היה עבור החתול, כנראה, הרבה פחות נורא ממה שחשבנו.

כמו שהקטן נושא עיניים לתגובה שלכם, (אתם יודעים בכמה שברירי שנייה התהליך הזה מתרחש) ככה הוא יכול לשאת עיניים לאח, ולהתכונן למכה ולהרתע ממנה. זכותו הבסיסית ללמוד להגן על עצמו ולהגיב באופן משוחרר מהתגובה שלכם.

בעניין מכות שלא הצלחתם למנוע - מאחר שהמכה כבר ניתנה, ואי אפשר היה למנוע אותה, (שניכם הייתם במצב הזה, ושניכם יודעים כמה מכות לא הצלחתם למנוע כל אחד בעצמו ולמה) צריך להבין שהמכה היתה בלתי נמנעת. ולקבל את זה. לא כדאי לכעוס, לא על עצמכם ולא על האחר, כי את הנעשה אין להשיב, והכעס שלכם מדרדר ומלבה את המצב במידה מכרעת. הדבר היותר נורא מהמכה הוא הכעס.
אחדד את זה: יש מצב לא קל, ואתם הופכים אותו עם הכעס שלכם למצב נוראי.
אתם הגדולים, דורשים מהילד שלכם שליטה עצמית, ואיזו שליטה עצמית יש לכם? הילד משקף לכם את חוסר השליטה העצמית הזה. יתכן שהוא משקף לכם גם עוד כמה בעיות לא פתורות בזוגיות שלכם.

הילד השני בחר להיוולד במשפחה שלכם, בחר להיוולד שני, בחר גם את האח הזה שלו, המרביץ. עם כל הקושי לקבל את זה, קבלה של זה תאפשר לכם להשתחרר מעט מתחושות האשמה ומהלחץ. ותשחרר גם את הילד הגדול מהלחץ, ואז כמובן, הוא ירביץ פחות.
ברור גם שהילד הגדול זקוק להמון תשומת לב ממוקדת.

אני מבינה את הקושי הנוראי. אבל הקושי הזה זועק שאתם נדרשים לקחת אחריות על המצב שאתם יוצרים, אמנם מתוך המון כוונות טובות, אבל עם אינסטינקט שגוי: תגובת הכעס.
אם תבהירו לעצמכם לעומק, שהכעס שלכם הוא זה שמסלים את המצב ומקבע אותו, תוכלו לטפל בכעס ביתר נחישות.
ברור שאתם זקוקים להמון נשימה עמוקה כדי ללמוד לטפל בכעס שלכם. הרבה ילדים באים כדי ללמד אותנו את זה.
יש המון ספרים והמון מדיטציות שמלמדים איך להשתחרר מכעס. זה לא צריך לקחת הרבה זמן.
אם תבינו שזה המפתח ותחליטו לטפל בו, השינוי לא יאחר לבוא.
נשימה עמוקה
והמון הצלחה

נ.ב. לי, והבעל של לי, נסו לכתוב קצת יותר מרווח, כי אתם כותבים ב"גוש", בלי רווחים ובלי נשימה בין השורות, וזה מקשה על הקריאה. זה גם עשוי להיות עבורכם התחלה של תירגול טוב בנשימה עמוקה, והתחלה של התמודדות עם הכעס. (-:

שתי נקודות למחשבה.
הראשונה, הרבה פעמים כשילד מתנהג לאורך זמן בצורה בעייתית, הוא רומז לקיומה של בעיה משפחתית. לכן, כשמתלבטים על סוג הטיפול, הטיפול המתאים בעיניי יהיה טיפול משפחתי. ובו לא צריך "להחליט" מה הבעיה או של מי הבעיה.
ממליצה על הספר: המשפחה - מסע לעמק השווה, שכתבו אסתר כהן וזאב ברגמן (אם אני טועה בשמות המחברים אתקן מאוחר יותר).
השנייה, הרבה פעמים כשיש אלימות מתמשכת של ילד אחד מול ילד שני, היא נובעת מאינטראקציה בין השניים. אז כמובן לא נחשוד בילד השני שבגיל חודש הבין שיוצא לו משהו מזה, אבל בגיל שנה (ולאור הניסיון שלו בעבר, גם אם לא היה קשור לאופיו ולהתנהגותו) הוא כבר יכול להבין איך "לעזור" לאחיו הגדול לנהוג בצורה שתביא לו, לקטן, תועלת כלשהי. אולי תשומת לב של ההורים, אולי תחושת כוח, אולי משהו אחר.
אני יודעת שדבריי נשמעים לא מקובלים. כשנחשפתי להם לראשונה בלימודיי התקשיתי לקבל אותם. אח"כ כשעסקתי בעצמי בטיפול, ראיתי שזה גם קורה.
וכל האמור לעיל לא סותר את העובדה שאתם נשמעים הורים מודעים ואוהבים, ושהילד הגדול נשמע מאוד מיוחד (בצורה חיובית). אתם מתארים מצב מאוד קשה. מגיעה לכם עזרה. לכולכם.

אני מאוד מסכימה עם התובנות שעלו בתגובות האחרונות, כולל זו שלך, לי. מכולן עולה שהדרך המועילה ביותר להסתכל על הקשיים שלכם היא להסתכל על המשפחה כעל מכלול אחד, להבדיל מיחוס "הבעיה" לאחד מבני המשפחה. (בפסיכולוגיה יש לזה שם - "הגישה המערכתית" - וכאן אני מצטרפת להמלצה על הספר "מסע אל עמק השווה", שמסביר וממחיש את הגישה הנ"ל).

רציתי להפנות את תשומת לבך, בן הזוג של לי, לכך שכאן טמונה התשובה לדברים שכתבת למעלה: כדי לטפל נראה לי שצריך לדעת קודם במה ובמי מטפלים. כלומר - מיהו זה שזקוק לטיפול ומה הדבר שהטיפול אמור לעזור להתמודד איתו.
התשובה היא, אם כן, שכל טיפול או יעוץ צריכים להתייחס למשפחה כולה.

ואגב, חשבתי להזמין לדף הזה את אותה דרורית שהזכרתי למעלה. מה דעתכם? אם זה מתאים לכם, אתם יכולים להשאיר לה הודעת תגובה להודעה הזו:
http://www.leida.co.il/message.asp?qt=32493

הילד השני בחר להיוולד במשפחה שלכם, בחר להיוולד שני, בחר גם את האח הזה שלו
את יכולה להסביר את המשפט הזה?

נסו לכתוב קצת יותר מרווח, כי אתם כותבים ב"גוש", בלי רווחים ובלי נשימה בין השורות, וזה מקשה על הקריאה. זה גם עשוי להיות עבורכם התחלה של תירגול טוב בנשימה עמוקה, והתחלה של התמודדות עם הכעס
אני לא חושב שסגנון הכתיבה שלנו (או שלי. אדבר בשם עצמי) קשור לכעס ולניהולו. כך אני כותב, כך אני חושב, כך אני חי. כל פתרון של בעית המשפחה שלנו יהיה חייב לעבור דרך קבלה של מי שאנחנו, כולל מה שבהקשר הזה נראה כמו מגבלות, ולא דרך נסיון לשנות את מי שאנחנו רק כדי לפתור בעיה נקודתית. כלומר, אפשר כמובן לרצות להשתנות, אבל הטריגר חייב להיות בעיני יותר עמוק מאשר רצון לטפל בבעיה ספציפית.

נסו לכתוב קצת יותר מרווח, כי אתם כותבים ב"גוש"

ראה דף: תגובת גוש.

אני באופן אישי לא רואה בהכרח קשר בין זה לבין נושא הכעס.
מבחינתי, זה פשוט יותר קל ונעים לקורא.

תודה.
@}

כך אני כותב, כך אני חושב, כך אני חי.
נכון, הכל קשור. אם תוכלו להתבונן בכתיבה שלכם ולהבחין שחסרה שם נשימה, תלמדו על עצמכם דברים מהותיים לאין שיעור, גם כאלו שקשורים ליחסי המשפחה שלכם. חוסר נשימה נשימה וכעס קשורים זה לזה בעבותות. חיפוש אחר הנשימה בכל מקום ישפיע גם על הכעס.

יש גם גרפולוגיה וירטואלית

חיפוש אחר הנשימה בכל מקום ישפיע גם על הכעס.
קשה לי לקבל שנשימה היא מושג שיש לו משמעות בהקשר של כתיבה. אני מקבל ומעריך מאד את מה שאת אומרת על הקשר בין הסיטואציה שהמשפחה שלנו מצוייה בה לבין הצורך שלנו, כהורים, למצוא דרך להשתחרר מהכעס, ובהקשר הזה נשימה בהחלט נראית לי קשורה. אבל כתיבה זה משהו אחר. למשל: אולי אחת הדרכים לשחרר לחצים ביומיום היא לתת להם לצאת בכתיבה? הרי בכתיבה מותר לעשות דברים שאסור באינטראקציה עם ילדים.

ואגב, חשבתי להזמין לדף הזה את אותה דרורית שהזכרתי למעלה. מה דעתכם?
תודה על הרעיון. נחשוב על זה.

מבחינתי, זה פשוט יותר קל ונעים לקורא.
אני חייב להקשות גם בנקודה הזו...

מי אמר שחווית קריאה קלה ונעימה היא תמיד הדבר הנכון? יש דברים שהדרך הטובה ביותר לבטא אותם היא לא במלים או באמצעות תוכן הכתיבה אלא דרך אקט הכתיבה עצמו, איכויותיו הלא-תוכניות, הקול שנשמע בו, הקצב וכו'. אז הנה, קלטתם את הכעס שלי, ואולי אף יותר מזה - את הטמפרמנט שלי, משהו מהאופי שלי כבנאדם, בלי שהייתי צריך לכתוב את זה באופן ישיר. אז חווית הקריאה היתה, אני מבין, פחות נעימה וזורמת, אבל חוסר הנוחות הזה העביר משהו משמעותי שקשה היה להעביר אותו בדרכים אחרות, מילוליות יותר.

אז חווית הכתיבה היתה, אני מבין, פחות נעימה וזורמת, אבל חוסר הנוחות הזה העביר משהו משמעותי שקשה היה להעביר אותו בדרכים אחרות, מילוליות יותר.

חווית הקריאה היתה פחות נעימה וזורמת. חווית הכתיבה אכן היתה טובה לכותב.
אין ספק גם שניתן ללמוד מהכתיבה הרבה על הלך הרוח של הכותב, כפי שציינת.

השאלה היא: מה מטרתך?
כי לכתוב כפי שיוצא לך, מבלי לחשוב על ההשלכות של זה - זה בסדר. זו בחירה.
פשוט יש לה מחיר. ואולי המחיר יהיה בדמות איבוד קוראים שאיבדו סבלנותם? ואולי אלה קוראים שדווקא יש להם מה לתרום?

אז חשוב מה אתה רוצה להשיג כאן ותחליט בהתאם. אולי באמת חשוב לך יותר להתבטא ללא מעצורים וללא עכבות ומחשבות. בסדר.

אתה מוזמן לעשות מה שתבחר. ואין רע מוחלט בדרך זו או אחרת.
רק רציתי ליידע אותך לגבי ההשלכות הספציפיות של תגובת גוש.

בדף הזה יש המון מילים. תלי תלים של מילים.
קראתי שוב, ופתאום הבנתי שדווקא מאחר שאתם כל כך מילוליים ומודעים לעצמכם, נחוץ מישהו שיפגוש אתכם ישירות, ולא דרך התיווך של הנרטיבים השלמים והמלוטשים שבניתם (גם כשאתם מתלבטים בין כמה נרטיבים).

נוגע מאוד לליבי הדף הזה ואני מרשה לעצמי לשאול על היחסים שלכם עם האחים שלכם בילדותכם.
לפי דעתי ומנסיוני האישי, שם טמונות הרבה תשובות.
אם תרצו,ארחיב.
נ.ב:פעם ירחון להורים (נידמה לי ש"הורים וילדים"),לכבוד עיתון המאה (או משהו כזה)
עשה סקר אצל קוראיו מה הנושא שהכי מעסיק אותם והבטיח להקדיש את הגליון החגיגי לנושא זה.
הנושא הנבחר היה יחסים בן אחים.

שליחה על ידי לי* » 06 פברואר 2005, 02:06

נוסעת סמויה, את כל כך צודקת. אני מרגישה שמה שבדיוק אני מנסה לעשות כאן זה להגיע באמצעותכם אל מעבר לנרטיבים המלוטשים שלנו ולמצוא תובנה חדשה.

אחד הדברים שמתחילים להתבהר לי בעקבות הימים האחרונים זה שמוקד הבעיה שלי הוא שאני כועסת על הבן שלי על מה שהוא עושה. כל השנה האחרונה דיקלמתי את האמירה שאני לא צריכה לכעוס עליו כי הוא הרי פועל מתוך מצוקה ולא מתוך רוע, אבל למעשה לא הצלחתי אף פעם להפנים זאת, ובאמת לא לכעוס. לא רק להימנע מלהביע את הכעס, אלא גם לא להרגיש כעס. באמת.

אני מתחילה להבין גם שאני לא צריכה לכעוס עליו לא סתם בגלל שלא טוב לכעוס, או בגלל שלא טוב להיות אדם כועס, אלא בגלל שלא צריך לכעוס עליו. לכן, אין צורך לחכות עד שאהפוך לאדם שלא חש כעס, אלא עלי להשתחרר מהכעס כלפי הבן הגדול שלי על כך שהוא מרביץ. זו משימה קשה, אך פחות מגלומנית מהראשונה, עבורי.

עם זאת, עדין אין לי מושג איך להשיג את המטרה שלי.

אלא עלי להשתחרר מהכעס כלפי הבן הגדול שלי על כך שהוא מרביץ ... עם זאת, עדין אין לי מושג איך להשיג את המטרה שלי.
מה עם - באופן מלאכותי - בכל פעם שהוא מרביץ, לחבק אותו? (כלומר את שניהם)

בכל פעם שהוא מרביץ, לחבק אותו?
זו תהיה נחמה גדולה בשבילו, ובטווח הארוך- רפואה.
קשה מאוד ליישום, אבל אולי אם תצליחי לבודד מקרה מסויים (הכי אקטואלי, מהיום בבוקר- וסליחה שאני מנדנדת...) זה יעזור.

wow...intens page!!
my first son is now 1 year old.
i can relate to what you (li and her partner) say about the frustration and anger!
meny times i feal that i am not the ideal that i think a father shuld be!
i think meny (if not all) parents feal this way at one point or another.

about the situation you talk about i cant say much
cose at the moment im dealing with 1 child.

all i know is that ,when things get nasty in our house
the only thing that realy helps is to get out of it!
phisicaly .....take everone out of the hous...go fo a walk ,breath fresh air.
if the bad fealing stays it usualy dosent stay long,

somtimes the hous itself is the "sir lahats"
all the energy gets botteled up between the walls.

another thing that im traying to work on my self
(somtimes i sucseed more and somtimes less)
is , to let go of the drama...to remaind myself how lucky i am
and to remember that im not alone in my difecultys!!

somwere out ther sombody is haveing a harder time then i am
or at least has exactly the same fears, enxayetis, depresions, angers

i hope i helped in some way...i know it helped me to share it with you!!

thanks

שליחה על ידי לי* » 06 פברואר 2005, 14:33

אז היום בבוקר...
הגדול התעורר בסביבות תשע וחצי והגיע למיטתנו, והקטן בדיוק ינק (את מה שהערכתי שהיא היניקה שממנה הוא פוקח עיניים). בנזוגי ישן עדין במיטתו של הגדול שקרא לי באמצע הלילה, אבל מכיוון שבדיוק הנקתי לא יכולתי לגשת ושלחתי אליו את אביו. רק לשם הבהרה, הגדול ביקש לפני מספר חודשים לישון בחדרו. בדרך כלל, אלא אם כן הוא מבקש לישון איתנו, הוא מתחיל את הלילה בחדרו והרבה פעמים גם מסיים אותו שם. הרבה לילות הוא מופיע במיטתנו במהלך הלילה ופשוט נשכב במקום השמור לו. רק במקרים נדירים הוא קורא לנו באמצע הלילה לבוא לחדרו.

הגדול התחיל לברך את הקטן, ולגעת בו. לחבק אותו. אני חייכתי, עדין חצי מנומנמת. הגדול הגביר את החיבוקים והקטן התחיל להתלונן. הגדול התחיל לזרוק עליו כריות ולהפריע לו לינוק. להיצמד לו לפה, לשלוח ידיים לשד, להיצמד לו לראש. ביקשתי ממנו להפסיק. הוא התרחק וחזר להיצמד. שוב ושוב. בסוף קמנו. רציתי ללכת לשירותים. שמתי אותם בחדר של הגדול, איפה שאביהם ישן, והתחלתי ללכת. הגדול התחיל להציק לקטן, להיצמד אליו להעביק אותו תוך כדי שהקטן צועק מצד לצד. אבל אני חייבת לעשות פיפי. לקחתי את הקטן אתי לשירותים. עשיתי פיפי ואז התחלתי לשטוף אותו כי הוא היה עם קקי. הגדול כיבה לנו את האור (אלו שירותים ללא חלון!).

לא יודעת מה להוסיף. ככה זה המשיך עד שהקטן נרדם ונשארנו הגדול ואני והיתה לנו ארוחת בוקר רומנטית נהדרת ושוחחנו וקראנו והכל היה שקט ורגוע וקומוניקטיבי. ואז התעורר הקטן ושוב הגדול איבד את השקט שלו. מציק, מתקרב מדי, לא נותן לו רגע אחד לשחק בשקט או לינוק בשקט. מושך לו ברגליים.

העניין הוא שהשהות לבד עם שניהם היא קשה מנשוא. אני כבר איכשהו התגברתי על רוב המכשולים ואני יכולה באופן עקרוני להיות עם שניהם לבד, חוץ מאשר בשעשה ששניהם צריכים להירדם את שנת הלילה שלהם, אז אני חייבת איתי אדם נוסף. זה כמובן משתק אותי. זה הופך אותי תלויה באחרים כדי להצליח להיות אמא שלהם.

ענת שן לוי, את לא יודעת כמה מפתה אותי הדרך הזו של ללכת צעד אחד אחורה ולתת להם להסתדר ביניהם. אני מקיימת דיאלוג ארוך עם האלטרנטיבה הזו ויש בי צד שמאמין שמשם תבוא הישועה. אבל אני מפחדת.

תבשיל קדרה, ש-מים - ניסיתי לחבק והגדול רק ניצל זאת להכות שנית. אבל אני אנסה לאסוף תקווה על מנת לנסות שוב למשך כמה שבועות את הדרך הזו. בסופו של דבר זו הדרך הכי יפה. עדין אני לא בטוחה שזה מה שיפוגג את תחושת הכעס שלי (להבדיל מתגובת הכעס שלי).

שוב תודה לכולכם על תשומת הלב.

אני מקיימת דיאלוג ארוך עם האלטרנטיבה הזו ויש בי צד שמאמין שמשם תבוא הישועה. אבל אני מפחדת.

אני מבינה אותך. זה באמת נורא מפחיד. ילד הוא גם לא חתול. (אני עצמי עוד לא התנסיתי מספיק בעצמי ב"לעזוב" לגמרי כשהילד שלי בין ילדים אחרים). אבל כל הכבוד לך שאת מסוגלת לשקול את האפשרות. אולי תנסי כל פעם קצת. אני חושבת שתחושת ההקלה שתחושי בלשחרר אפילו רק לרגע, תהיה מחזקת עבורך עד כדי כך, שתוכלי לנסות עוד פעם קצת. (תוך כדי זכירה שחלק מהמכות הן בינכה בלתי ניתנות למניעה).

עוד דבר שאולי יעזור לך לחוש שהגדול אינו ראוי לכעס, זה לפתח כלפיו וכלפי המצוקות שלו - חמלה, לראות כמה קשה לו.
וכמובן, נשימה עמוקה. הדבר שיכול להפוך דברים ממעיקים למעניקים - זו הנשימה.

עוד דבר שאולי יעזור לך לחוש שהגדול אינו ראוי לכעס, זה לפתח כלפיו וכלפי המצוקות שלו - חמלה, לראות כמה קשה לו.

לשים את עצמך בנעליו. לגמרי. לשכוח לרגע מכל מה שאת ולהתרכז לרגע באיך זה להיות הוא.
ולראות איך זה מרגיש.

גם אצלינו המצב די דומה , רק יש עוד אחד גדול יותר ,קרש ההצלה " שלי לסיטואציות בלתי אפשריות בין בן השלוש וחצי ואחיו התינוק.
שום דבר לא ממש עוזר , ולכן הקטן הרבה עלי דבר שבאופן פרדוקסלי מגביר את הקנאה ...
כמה דברים קטנים שעוזרים לנו לשרוד

לצאת הרבה החוצה ולחילופין להזמין אנשים שנחמדים במיוחד לבן השלוש וחצי
פעילויות יזומות - לא להתיחס ענינית לנושא ההצקה אלא - כשהוא מושך לקטן באוזן "במקרה" להצטרך מאוד מאוד את עזרתו של "הגדול" במשהו
להכין חמרי יצירה /מתנות קטנות לשעות מצוקה מיוחדות.
לנסות למלל בזמן אמת את רגשות הגדול ולהסיט את הפגיעה הפיזית באופן התקיף ביותר. כשהסיטואציה נרגעת לנסות לשוחח רק על מה שהרגיש (לא לדבר על הפגיעה בקטן - הילד חכם ומבין את המעשה שעשה).
אמרו לי שאחרי גיל 4 זה עובר... הקנאה עד הגיל הזה מבוטאת באופן מאד קיצוני וקשה ע"י ילדים וכנראה במיוחד ע"י בנים שעוסקים בהגדרות טריטוריאליות.

רק טוב

שליחה על ידי לי* » 07 פברואר 2005, 01:18

קואנטלופ,
חיכיתי שנה עד שהתינוק יהיה בן שנה, אז אני גם יכולה לחכות 5 חודשים עד שהבכור שלי יהיה בן 4...

בבקשה, אם זה לא קשה לך מדי, תספרי לי קצת מה קורה אצלכם.

גם אנחנו באותה סירה.
שני בנים, בן 3 ובן שנה.
הבכור מכה את הקטן, מאז מלאו לקטן 8 חודשים, אז הפך הקטן מתינוק "בובה" ליצור עצמאי, מסתובב בבית בחופשיות, מתקשר עם כל העולם סביבו.

היתה תקופה שכעסתי מאוד על הבכור.
היתה תקופה ששאלנו את עצמנו מה לא בסדר בחינוך שלנו.

התנסנו בקשת שלמה של תגובות. חלקן מתוכננות וחלקן אימפולסיביות: צעקות, הרחקת הבכור לחדר אחר, חיבוק והסבר.
שום דבר לא מנע את המכה הבאה, או שינה את התנהגותו של הבכור.
שמעתי וקראתי שוב ושוב שזה קורה אצל כולם, ובסופו של דבר עובר.
לכן פשוט עזבתי את הנושא. הבכור מכה, והקטן חוטף מכות וככה זה. כמו שהשמש שוקעת כל לילה. זה המצב.

אני מאוד מקבלת מה ש ענת שן לוי , על הבחירה. הקטן בחר להיוולד שני, עם כל מה שכרוך בכך עבורו, כולל מכות, כפי שהגדול בחר להיוולד ראשון, עם כל הדברים הטובים והקשים שכרוכים בכך עבורו.

אני מתבוננת בהם ומתצפתת עליהם בשקט. מרחוק, אם אפשר. (הפעילות האהובה עלי ):
גיליתי שיש כל מיני סוגי הצקות.
ישנן הצקות לשם שליטה - אני הגדול, אני החזק, ואני יכול להפיל אותך ולקחת ממך דברים.
ישנן הצקות לשם שעשוע - איזה מצחיק זה שהקטן נופל, או מתחיל לבכות.
ישנן הצקות בשם המדע - הגדול עורך ניסויים מדעיים ובודק מה קורה, למשל, כשסוגרים על הקטן את הדלת, או, מה קורה כשפותחים על אצבעות ידיו את דלת הארון, או, באמת מעניין מה יקרה כשנשים על ראשו של הקטן סיר ונדחוף את הסיר למטה.
וישנן הצקות שהן לא הצקות אלא משחק, משחק שהוא בשלב זה לא אגרסיבי מידי לקטן. דוגמה: לשים כתר על ראשו של הקטן.

רק אתמול זינקתי לראש גרם המדרגות, להציל את הקטן שישב בראשו, לאחר שזיהיתי, בזוית העין, את הגדול, מתקרב לעבר הקטן, מאחור, כולו בהתכוונות לדחוף אותו למטה.

אז מה אנחנו עושים?

נותנים להם לשחק ביחד ללא התערבותינו או השגחתינו. בסה"כ אני מבחינה ששניהם אוהבים לשחק ולהיות ביחד. זה לא נראה שהקטן נלחץ מנוכחותו של הגדול, או מפחד ממנו, להיפך. הקטן מחפש כל הזדמנות לשהות בנוכחותו של הגדול. גם הגדול אוהב, לפרקים, לשחק עם הקטן.
אני לא רצה להתערב בכל מקרה. פעמים רבות, לאחר בכי/מחאה קצרים הקטן ממשיך בשגרה.
כשהגדול "מתעלל" בקטן בנוכחותי - אני תמיד מביעה את הסתייגותי - אבל ברוגע ובמשפט קצר: "תראה, הוא בוכה. זה לא נעים לו"; "אמא לא אוהבת שאתה מרביץ לו"; "אמא לא מרשה להרביץ לו". לשם הפרוטוקול.
שמתי לב, שהרבה פעמים עסקתי בלנזוף בגדול, לפני שניחמתי את הקטן. היום אני מקפידה קודם כל לנחם את הקטן, שזקוק לי, ואח"כ להביע את הסתייגותי בפני הגדול.
אנחנו מהללים ומשבחים את הקטן באוזניו ובאוזני הנוכחים כאשר הוא משחק "יפה" עם אחיו, דואג לו (מביא לו מיוזמתו אוכל/שתיה/צעצוע) ומפעיל אותו (מסיע אותו על הבימבה). אני רואה שגם הגדול נהנה מתפקיד "האח הגדול והדואג".
אנחנו מתרכזים ברגעים היפים (שהבנתי שגם אצלכם, לי, ישנם כאלו). משחזרים ומדברים עליהם, ומתענגים עליהם. זה באמת אחד התענוגות הגדולים של ההורות, לטעמי, לראות את שני ילדנו משחקים ביחד, מצחיקים אחד את השני, ומתגלגלים בצחוק ביחד.

המכות הן כבר לא נושא לשיחה אצלנו.

כשזה התאים לסיטואציה, שוב ושוב דיבבתי את הגדול: "אתה רוצה לשחק לבד, בלי שהקטן יפריע לך." והוספתי, "אתה יכול לבקש מאמא שתיקח אותו".

היום הגדול משתמש בזה פעמים רבות: " אמא, הקטן מפריע, תקחי אותו מכאן". אני כמובן, נעתרת מיד.
אני מסתייגת מהטפות בנוסח "אבל הוא אח שלך, הוא רוצה לשחק איתך, הוא אוהב אותך, תלמד אותו, הוא קטן ממך, זה לא יפה" שהסביבה משופעת בהן.

לפעמים אני חשה שאין מנוס אלא הפרדת כוחות. לחללים שונים, או שהקטן נכנס למנשא.
אני משתדלת לגנוב כמה שיותר רגעים עם הגדול לבד: אמבטיה לבד (למרות שיותר מהיר ויעיל לרחוץ את שניהם יחד), סיפור לבד, טיול לבד. אני לא יודעת אם זה באמת נחוץ - אבל זה נעים לנו, וטוב למצפון שלי...

לידה שניה, ועוד בהפרש קטן, היא דבר מתיש לכל אחת. השנה הראשונה עם הילד השני היא די גיהינום (בשמת)
חותמת בשתי ידי. וזה עוד בא במפתיע, עבורי, בכל מקרה. חשבתי לעצמי שעכשיו שאני מנוסה ורגועה יותר, מה כבר יכול להיות קשה...

לי,
ממה שאת מתארת עולה שהבכור כבר מבויית לגמרי בתפקיד המפריע.
אתם בתפקיד צוות החילוץ, האח התינוק הקדוש והוא הילד הרע.
אני מאמינה שהוא מאוד סובל מזה.
הרי משאלת ליבו האמיתית והנצחית, היא להיות (ילד/אדם) טוב ומועיל ושייך לסביבה (בעצם כולנו חולמים ומייחלים להיות כאלה).
סובל, עד מיואש.
לכוד
חסר אונים
מבקש מוצא.
(את אלה כדאי לזכור בזמן שאת מחבקת אותו כשהוא 'נכשל', זה ימוסס את הכעס והתיסכול שלך ויצור חיבוק חומל ומכיל ומרפא- לשניכם)

אולי כדאי לראות איפה ואיך מגייסים אותו ל צוות שלכם. איך משיבים לו תקווה.
שפתאום הוא יגלה את האופציה החדשה המופלאה של להיות משתתף במשימה וחווה את עצמו מועיל ותורם לקבוצה על באמת!
לא לפברק לו איזה תפקיד, אלא לקוות ולהאמין שהוא באמת יכול להועיל במקומות רבים במשך היום, ולהעזר בו.

בנוסף אני מציעה להתבונן שוב היטב (בעוד יומיים שלושה), בסצינת הבוקר:
<אני יודעת שעד אז ייצטברו עוד מאתיים דוגמאות רלווונטיות, אבל בכל זאת כדאי לחזור לזו שבמרחק הזמן>

הגדול התחיל לברך את הקטן, ולגעת בו. לחבק אותו. אני חייכתי, עדין חצי מנומנמת. הגדול הגביר את החיבוקים והקטן התחיל להתלונן. הגדול התחיל לזרוק עליו כריות ולהפריע לו לינוק. להיצמד לו לפה, לשלוח ידיים לשד, להיצמד לו לראש. ביקשתי ממנו להפסיק. הוא התרחק וחזר להיצמד. שוב ושוב. בסוף קמנו. רציתי ללכת לשירותים. שמתי אותם בחדר של הגדול, איפה שאביהם ישן, והתחלתי ללכת. הגדול התחיל להציק לקטן, להיצמד אליו להעביק אותו תוך כדי שהקטן צועק מצד לצד. אבל אני חייבת לעשות פיפי. לקחתי את הקטן אתי לשירותים. עשיתי פיפי ואז התחלתי לשטוף אותו כי הוא היה עם קקי. הגדול כיבה לנו את האור (אלו שירותים ללא חלון!).

קודם כל להתבונן(!)
ואחר כך לנסות להתייחס אל הסצינה כאל תסריט קיים עם אפשרות לשינוי רק במה שקשור לפעולות שלך.
מה את יכולה לעשות שם היום, אחרת ממה שעשית אז.

הרבה פעמים אחרי התבוננות כזו יכולים לעלות רגשי אשם על מה שיכולנו לעשות ולא ידענו...
ולכן חשוב לזכור ו להתנחם מאוד בידיעה שבכל בוקר מתחיל יום חדש עם הזדמנויות חדשות לגדול ולצמוח.
וכן, שבכל יום כזה אנו עושים את כל מה שביכולתנו לעשות.

@}

_הרבה פעמים אחרי התבוננות כזו יכולים לעלות רגשי אשם על מה שיכולנו לעשות ולא ידענו...
ולכן חשוב לזכור ו להתנחם מאוד בידיעה שבכל בוקר מתחיל יום חדש עם הזדמנויות חדשות לגדול ולצמוח.
וכן, שבכל יום כזה אנו עושים את כל מה שביכולתנו לעשות._
שמיים, איזה יופי של דברים!
אני מעתיקה, ברשותך, לעמוד על ציפיות בזוגיות - גם מתביישת, בדיוק מדברת על האשמה הזו

שליחה על ידי לי* » 07 פברואר 2005, 18:37

מירב ברויאר תודה לך. אני כל כך צמאה לעצות של מי שחוו את הבעיה הזו על בשרם!!!!!!!!
אני מקווה שלא מפריע לך שאשאל אותך כמה שאלות...

האם וכיצד את מסתדרת בשעת ההשכבה לשנת הלילה. אני שואלת כי אצלנו זהו רגע ששניהם צריכים תשומת לב אישית וארוכה. אני מצליחה לדמיין איך אני מרדימה איכשהו את הקטן לשנת לילה ומעבירה אותו למיטה, כשהגדול עוד ער. אבל מפחיד אותי שבזמן שאני משכיבה את הגדול לישון הקטן ירצה לינוק פתאום ואז בזמן שאגש להניק אותו הגדול יבוא יתחיל לקפוץ יעיר את הקטן וככה חוזר חלילה.מהבחינה הזו עדיף כמובן קודם להרדים את הגדול כי השינה שלו "בטוחה", אבל איך מרדימים אותו בעוד הקטן ער?

מה קורה בזמן שאת מניקה את הקטן?

בדרך כלל כשאני אומרת לגדול להפסיק, נגיד, לחנוק את הקטן הוא לא נשמע לי. כך גם כשאני מבקשת ממנו להתרחק. כשאני לבד בעיית האכיפה היא בלתי אפשרית. כי אם אומרים תפסיק וזה לא עוזר ואומרים לך והוא לא הולך, אז מה עושים? ונניח שאנחנו באמצע פעולה שאי אפשר להפסיק או שנחוצה על מנת לעשות משהו אחר, נגיד לצאת לטייל (הנקה, החלפת חיתול, התלבשות, שירותים, טיגון...) מה אז?

הפניתי את השאלות למירב ברויאר, אבל אשמח לשמוע תשובות מכולם.

האם וכיצד את מסתדרת בשעת ההשכבה לשנת הלילה.
מחלקים גזרות בעזרת אבא.

מה קורה בזמן שאת מניקה את הקטן?
כשהיו קטנים יותר, הקושי הגדול בהנקות היה שהגדולים היו מחרבים את הבית. צעקתי /-: ברור שזה לא עזר. אבל זה עבר עם הזמן.

בדרך כלל כשאני אומרת לגדול להפסיק, נגיד, לחנוק את הקטן הוא לא נשמע לי.
ברור. מילים לא עוזרות. רק מעשים. להפריד פיזית, לקחת אחד מהם או שניהם על הידיים.

קוראת את הדף מיום שנפתח ועכשיו רוצה לנסות להצטרף לדיון
מאוד מתחברת למה שכתבה לך שמים וארץ שהבכור כבר מבויית לגמרי בתפקיד המפריע.אתם בתפקיד צוות החילוץ, האח התינוק הקדוש והוא הילד הרע..
לי זה נראה שהבכור אכן נמצא בתפקיד שמאוד קשה לו לצאת ממנו, הוא מגשים בעצם את מה שמצפים ממנו להיות "הילד הרע". חשוב לזכור שהוא לא "ילד רע" בעיקר כשהוא מתנהג בצורה מכעיסה או פוגעת. להבהיר לו היטב את הגבולות בבית, לא הייתי משתמשת ב"אני לא מרשה" וגם לא ביותר מדי "אסורים" אלא בעיקר חוזרת על העובדה ש"אצלינו בבית לא מרביצים" או "אנחנו לא מרביצים, אנחנו מדברים" הגדול כבר בגיל שיכול לבטא את עצמו, וגם כתבת שהוא ילד מאוד מילולי. המכות הן בעיניי סוג של שפה, של תקשורת, אבל היא תקשורת שאינה עוזרת ואינה בונה, והיא גם ברוב המקרים לא מובנת לנו. אפשר להבהיר לגדול שהמטרה היא להבין אותו. בכל פעם שהוא מכה את אחיו, לעצור את ההכאה אם לא במלים אז באופן פיזי, לתת חיבוק גדול (ותקיף - החזקה יותר מחיבוק, ליצור עימו מגע, קשר עין, וכו') ולשאול בקול ברור וענייני (לא בכעס) מה אתה רוצה, באמת לברר איתו מה הוא רוצה. עם הזמן ידע להגיד בדיוק מה הוא רוצה. לא תמיד זה שמרביץ הוא זה שאשם, לפעמים המכות מגיעות כשכבר אין ברירה. כאשר יאמר מה הוא רוצה ויהיה ברור לשני הצדדים לכם וגם לו שהוא מובן המכות יוכלו בהדרגה לפחות. חשוב שיבין עם הזמן שהמכות הן לא הדרך, כרגע זו הדרך שהוא יודע ומכיר, כדאי להראות לו מה האפשרויות האחרות שכרגע אינן נהירות לו ולברר איתו באמת מה הוא רוצה.
מרגישה שיצאתי קצת מפוזרת ולא ממש ברורה אבל השורה התחתונה היא כזו - נראה שהכי חשוב כרגע זה להקשיב מה הוא אומר לכם, ילד תמיד מראה לנו מה הוא רוצה, עד שלא נקשיב ונבין הוא ימשיך בהתנהגות הזו, לכן צריך לבדוק טוב טוב מעבר להרי הכעס, האשמה וחוסר האונים מה הוא אומר. מקוה שתרמתי במשהו.

שליחה על ידי לי* » 07 פברואר 2005, 22:43

תבשיל קדרה,

גם אנחנו בשעת ההשכבה מתחלקים בינינו, וזה נהדר מבחינתי, אבל בכל זאת הייתי רוצה לדעת שאני לא חייבת אדם נוסף אתי בשביל להשכיב את הילדים לישון. בפעמים שבנזוגי נוסע לנסיעת עבודה כל המשפחה המורחבת צריכה להתגייס כדי לעזור לי ואני שונאת את התחושה שאני אכן לא יכולה בלעדיהם. הקטן כבר בן שנה ועדין לא היה לילה אחד שהייתי לבד עם שניהם בזמן ההשכבה לשנת הלילה.

אני מבינה מדבריך אם כן שאת לא מתחברת לכל ה"מה אתה רוצה", "תגיד את זה במלים" וכו'? אני שואלת כי כשאני לא מתחרפנת אני משתמשת בדיבור הזה (זה גם נותן לי משהו להיתלות עליו, מגן עלי מפני כל מני רעלים שרוצים לצאת לי מהפה).

מה דעתך ביחס לאפשרות לתת להם להסתדר ביניהם, גם במחיר שהקטן יחטוף (כי הוא הרי בחר להיוולד אצלנו

)?

מה דעתך ביחס לאפשרות לתת להם להסתדר ביניהם, גם במחיר שהקטן יחטוף (כי הוא הרי בחר להיוולד אצלנו )?

אמנם לא שאלת אותי, אבל אני מרגישה צורך לספק פה קול אחר, לאור אחדות הדעים לגבי ה"בחירה":

מאד לא קל לי עם האמירה הזו. זו אמירה יותר מדי מעוגנת בעולם הרוח, והמכות הן הרי בעולם החומר. בתור האחות השניה שהייתי (ושעודני, כמובן..), מאד הייתי רוצה לדעת שההורים שלי מגנים עלי מחרון אחותי הבכורה, ולא מאפשרים לה לתת לי מכות, צביטות ומשיכות, רק בשם המחשבה (המעט תמהונית, נו, מה אני אעשה), שבחרתי להיוולד שניה.

יותר מזה,
מדוע לאפשר לאח הבכור לממש את מאוויו הכל כך הרסניים? תחשבו על גודל החרדה שמציפה אותו כשהוא מבין שניצח את הסדר הקיים.
<במצב כזה באמת הייתי בוחרת להיוולד השנייה. >

אין לי פתרון, אבל יש לי מחשבה אחת- התיאורים הם תמיד של התפתחות קבועה: הגדול מתקרב, מתחיל להציק, אתם כועסים/ מתרחקים ממנו, ואחרי שהסיטואציה נגמרת- נשארנו הגדול ואני והיתה לנו ארוחת בוקר רומנטית נהדרת ושוחחנו וקראנו והכל היה שקט ורגוע וקומוניקטיבי.

אני אנסח את זה מנקודת מבטו של הגדול: באתי, הצקתי, הצלחתי, ועכשיו טוב.
אני מניחה שאתם אכן מנסים לשוחח איתו על הדברים כאשר הזמנים רגועים יותר, אבל אולי עבורו יש איזו "קטיעה" של הכעס ומעבר מהיר למשהו טוב וקומוניקטיבי, מה שהופך את המחיר של ההצקה למשתלם.

אני חייבת לומר לכם, אני בטוחה שאתם עושים את הטוב ביותר, אני קוראת את המצוקה והמסירות הגדולה, ולדעתי, לפעמים גבולות ברורים, לא מתוך צעקות, לא מתוך כעס, אלא מתוך החלטה שלכם, בני הזוג, איך מתמודדים עם כל סיטואציה, מראש, יכולים לעזור בעיקר לבכור.
כשילד מרגיש שהתוקפנות שלו ניצחה את ההורים שלו, זו חווייה נורא נורא קשה ומפרקת. בשבילו.

יודעת שהעמדה שלי פה היא לא סופר פופולארית. אבל לדעתי, עליכם ללכת ליעוץ התנהגותי. מוקדם ככל האפשר.

<אליה מצטערת על כמות ההדגשות, ומבקשת להבהיר שהיא לא צועקת, היא רק מדגישה..>

שליחה על ידי לי* » 07 פברואר 2005, 23:28

ש מים וארץ, מתוקה מתחילה מחדש,

אני מסכימה אתכם שמשפחתנו תקועה במשחק תפקידים, אם כי אני לא בטוחה לגבי תפקידו של הגדול כ"רע".

לפעמים נדמה לי שהוא דוקא תקוע בתפקיד ה"זה שעוד לא יודע להגיד את מה שהוא רוצה במלים ולכן מרביץ", או "זה שלא שולט על עצמו", "זה שלא רוצה להרביץ אבל לא יודע איך מפסיקים". זהו התפקיד שייעדנו לו, מרב שרצינו להגן עליו מפני דימוי עצמי של "רע".

אני שואלת את עצמי אולי בכך שפירגנו לו שהוא לא עושה את מה שהוא עושה מתוך כוונה, אלא כי הוא עדין לא יודע להביע את עצמו בדרכים המקובלות, גזלנו ממנו את המצע שעל גביו הוא יהיה בכלל מסוגל לערוך שינוי כלשהו בהתנהגות שלו או בחייו. המצע עליו אני מדברת הוא התחושה שהחיים שלו בידיים שלו, שיש בכוחו להשפיע על העולם ולשנות את עצמו.

אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו כשכל זה התחיל, על המכה הראשונה, היינו מגיבים בחומרה רבה, כועסים באמת, ולא ברכות ובהכלה כפי שנהגנו בהתחלה. כי כשחושבים על זה, הסיבה שלא כעסנו עליו על ההתחלה היא שהבנו אותו, הזדהנו איתו. פירשנו אותו כמי ששרוי במצוקה על כך שהבלעדיות שלו על האהבה שלנו אבדה. ואולי בכך שנהגנו ברכות קיבענו את המסכנות הזו כעובדה ואת המכות ככלי לגיטימי לביטוי מצוקות.

שליחה על ידי לי* » 07 פברואר 2005, 23:44

אליה,
גם לי קשה עם השימוש במילה "בחירה" באופן שנעשה בה שימוש בדף זה (וכך אני מקווה פירשו את ה-

שלי). אני אגיד לך איך אני מתגברת על הקושי, אני פשוט מבינה את זה כאילו אומרים "ככה זה", או "זה מה שיש". כלומר בכל פעם שמייחסים לקטן שלי בחירה להיוולד שני, אני מתרגמת את זה ל"הוא נולד שני וככה זה. זה מה שיש, אי אפשר להפוך את זה או לדמיין איך הכל היה נראה אילו הוא היה נולד ראשון או שני לאחות, או אחרי 6 שנים... ולכן הוא יצטרך לחיות עם זה כי אלו החיים שאותם הוא זכה לחיות. לטוב ולרע".

מה שמעניין הוא שכשמנתחים את מה שעולה מהדף הזה ביחס לבחירות של ילדים עולה חוסר עקביות מסוימת. מצד אחד התינוק לפני שהיתהווה יש בכוחו לבחור להתהוות, ולקבוע מתי, היכן, למי, ובאיזה קונסטלציה משפחתית, בעוד שאותה ישות כשהיא כבר קיימת ומדברת מתקשה כל כך לעשות את מה שהיא היתה רוצה, למשל, סתם דוגמה, להפסיק להרביץ!!!! :.)

מסכימה מאוד עם אליה. מנסה לדמיין את עצמי שומעת את אמא שלי מספרת שאחי הגדול עשה עליי ניסויים כאלה ואחרים (הצקות לשם שליטה שעשוע, מדע), והיא ראתה ולא מנעה ממנו. איזו תחושת בגידה נוראית.
לפי השקפתי, אין מקום לפגיעה מכוונת באחר, גם אם מדובר בחתול או כלב. אם ההורה רואה זאת, מתוקף היותו אדם מוסרי הוא מחויב להפסיק את הפגיעה, ולפעול כמיטב יכולתו לכך שלא תחזור.

ואולי בכך שנהגנו ברכות קיבענו את המסכנות הזו כעובדה ואת המכות ככלי לגיטימי לביטוי מצוקות.
מאוד יכול להיות שגם זה נמצא שם.
מס' פעמים בדף זה כבר הושם הדגש על התמדה ו הנחת גבולות מתוך שקט.
נראה שגם לכך אתם מודעים ובעצם עושים דרך יפה.

אליה,
הגישה ש מעוגנת בעולם הרוח אינה בהכרח סותרת את הגישה ה'ארצית' (והטובה לטעמי) שהצעת.
<בכל מקרה רצוי לעבור בנתיב הנכון בין שמים לארץ

>

אני שואלת את עצמי אולי בכך שפירגנו לו שהוא לא עושה את מה שהוא עושה מתוך כוונה, אלא כי הוא עדין לא יודע להביע את עצמו בדרכים המקובלות, גזלנו ממנו את המצע שעל גביו הוא יהיה בכלל מסוגל לערוך שינוי כלשהו בהתנהגות שלו או בחייו. המצע עליו אני מדברת הוא התחושה שהחיים שלו בידיים שלו, שיש בכוחו להשפיע על העולם ולשנות את עצמו.
לי, אֵלַי המחשבה הזו מאוד מדברת. ובכלל, אני מסירה בפניך את הכובע. יכולת ההתבוננות שלך והאומץ לבחון את עצמך בחינה כל כך נוקבת, מרשימים אותי מאוד.

ואולי בכך שנהגנו ברכות קיבענו את המסכנות הזו כעובדה ואת המכות ככלי לגיטימי לביטוי מצוקות.
יכול להיות שאת צודקת, אבל בטוח שלא מאוחר מדי לשנות. בלי לוותר על הרכות. לנהוג ברכות, בחמלה, בשלווה וגם - בתקיפות. ללא כעס וללא רגשי אשמה כלפי הבכור (תזכרו תמיד שכאשר הבאתם לו אח נתתם לו מתנה גדולה לחיים, גם אם לא תמיד הוא מסוגל לראות את זה. וגם עכשיו, כשתשימו גבולות לתוקפנות שלו תתנו לו מתנה גדולה, את המצע שעליו דיברת קודם). שבו וגבשו מדיניות פעולה חדשה ואז דבקו בה. אם תהיו עקביים הוא יבין שכללי המשחק השתנו. אם תגמגמו זה ייקח הרבה יותר זמן. (ואל תתפתי בשום אופן לקרוא עכשיו או אי-פעם את הספר של שולמית בלנק...)

הדף הזה התפתח לדיון חכם, מרגש ומאלף. אני לוקחת ממנו הרבה תובנות למציאות המשפחתית שלנו. תודה.

אני לא הייתי משאירה אותם יחד ללא השגחה ולא הייתי מרשה לאחד להרביץ לשני.
אני חושבת שאת צריכה להפסיק אם הבקשות אם הן לא עובדות. יש על זה הרבה בדפים אחרים. את צריכה לעצות פיסית את המכה, בלי להגיד לו כלום, ולהרחיק אותו (אולי אפילו לחדר אחר, לאבא, לא יודעת). לדוגמה במקרה שתיארת שאת שוכבת במיטה ומניקה. גם אם ממש לא בא לך, מהמכה הראשונה, לקום ולעבור למקום אחר. ללכת לשבת בסלון על הספה ולהניק. אחרת את מאפשרת לו להמשיך בהצקות, צועקת, זה לא עוזר, מתעצבנת, מבקשת ממנו, הוא מתעלם ממך וכן הלאה. לא יוצא מזה שום דבר טוב.

נראה לי שהילד משועמם. יש לו הרבה מרץ ואין לו איפה להוציא אותו. אתם אולי אוהבים לקום לאט ולאכול ארוחת בוקר רומנטית, אבל הוא משתגע בינתיים. יש לכם בית עם חצר או שאתם גרים בדירה ?

אני כל כך צמאה לעצות של מי שחוו את הבעיה הזו על בשרם!!!!!!!!
אמאלי - אמנם חוויתי על בשרי, כמו שאת כותבת וחלק נכבד ממה שנכתב למעלה הייה עוזר לי מאאאד!
מה לסנן ומה להשאיר - לשיקולכם. מה שיעבוד אצלכם, מה שמתאים לאופייכם.

בקשר לשאלות על: מה עושים אם...
קודם כל, אם יש לך עזרה, תשתמשי בה בכיף.
אם וכאשר את צריכה להתארגן לבד, תדאגי פחות. הרי את כל התסריטים הקשים כבר עברת. אז שוב יהיה קשה ?
את תסתדרי. ההוא ירדם והשני יתעורר? תרוצי קצת בין לבין ובטח תתעייפי

בסוף כולם ירדמו

כך או אחרת

(כשאת לבד - אולי כולכם תלכו לישון יחד במיטה הגדולה?)

התמדה ו הנחת גבולות מתוך שקט
לתרגל את זה על עצמנו - קשה בהתחלה והכי יעיל.
פשוט להפסיק לכעוס, תיכף ומייד

לנו זה מאד עזר. דמיינתי שאני סוגרת ברז (כי אצלי זה בא גם ככה

)
וגם, להפסיק לפחד.

שליחה על ידי לי* » 08 פברואר 2005, 10:56

רק לשם הבהרה - אני לא מבכה את העובדה שלא בחרנו בדרך הנוקשה מלכתחילה.הנוקשות כדרך, גם אם מישהו יגיד לנו שזה מאוד אפקטיבי או יכתוב על זה ספר, לא רלבנטית לגבינו. לא היינו יכולים להתמיד בדרך של נוקשות כי היא לא מסתדרת עם בערך כל מה שאנו מאמינים בו.

כשאני מדמיינת מה היה אילו...אז הפנטזיה שלי היא על תגובה אחת ויחידה למכה הראשונה שבולמת את ההתפתחות של התופעה.

למרות כל ההסתייגויות של הכותבות האחרונות, אני חושבת שזה לא מקרי שכל מי ש"היה שם" מגלה שאין מוצא מלאפשר לשני האחים להסתדר ביניהם, שזהו מרכיב הכרחי של הפתרון. אני חושבת שזה נעשה מתוך אמונה שיש במכות\הצקות מרכיבים רבים לא אלימים שזה לא בלתי סביר לדרוש מבן השנה להתמודד מולם, מאחר שאלו הם חייו. וגם שההתמודדות עצמה תפעל כנגד המרכיבים האגרסיבים. ברור שלא מדובר על הזנחה!

בתור מי שהביאה לכאן (אולי) את הקונספט של הבחירה הרוחנית, אני רוצה לאמר שאין לזה שום קשר לעובדה שתפקידכם כהורים הוא להגן על ילדיכם מאלימות. זה שהוא בחר להיוולד שני, ול"צלול" לתוך הקונספט של קין והבל לא אומר שהוא צריך להרצח!!! תפקידכם לשמור עליו ולהגן עליו ולאפשר לו למצוא את מקומו במשפחתכם ובעולם.
לא מאוחר מידי לתגובות תקיפות וברורות. צריך להיות ברור לכם מבפנים שאלימות אינה לגיטמית בביתכם, גם לא כדרך לביטוי רגשי. מהרגע שזה יהיה לכם ברור לגמרי, תפקידכם לא לאפשר אותה. בלי להסביר, בלי להצדטק, בלי להרגיש אשמים. במעשים פשוטים וברורים ועקביים. זה יפתיע אותכם לדעתי כמה מהר הילד הגדול יבין שאין מצב שהוא יכה את הקטן וימשיך לקבל את כל מה שהוא קיבל עד כה ויפסיק.

שליחה על ידי לי* » 08 פברואר 2005, 12:01

נועה ברקת,

תהיי מוכנה להרחיב קצת על המעשים הפשוטים והברורים, כי לי זה לא פשוט ולא ברור.

יש לך אפשרות לתאר ממש את מה שאת רואה לנגד עיניך כשאת כותבת? זה מאוד יעזור לי.

שליחה על ידי לי* » 08 פברואר 2005, 12:08

דגנית ב, אני במתח...אצלכם זה פשוט עבר? תספרי קצת בבקשה, תני לי תקווה.

שליחה על ידי לי* » 08 פברואר 2005, 12:11

נוסעת סמויה,
תודה.

מה, לדעתך, צריכה להיות מדיניות התגובה?

לא לדבר. אולי משפט קצר "אתה לא תוכל להרביץ", ואחר כך הפרדת כוחות מיידית. לא לאפשר שום מגע. אם צריך, אני לא מתביישת לקחת את הילד שלי בחוזקה ביד לחדר שלו ולסגור את הדלת. אם הוא יכול ללכת לשם לבד זה כמובן עדיף.
מיד עם המכה תשומת הלב מושקעת בהרחקת המכֶה מהזירה. הוא יכול לבכות, להתעצבן, להשתולל... לפעמים תצטרכי לעשות "הולדינג" - שזה מעין חיבוק חזק מאד שלא מאפשר לילד להזיק לסביבתו בזמן שהוא כועס מאד.
הכל מאד מאד פיזי. בשקט. ברוגע אבל בנחישות. יותר מובן?
<נועה מתכוננת לחזרתם של הילדים מבית הספר>

שליחה על ידי לי* » 08 פברואר 2005, 13:52

לגבי הולדינג, ההנחה היא שהילד במעין התקף כעס וההחזקה מאפשרת לו לשחרר את האגרסיות בלי לפגוע בעצמו או סביבתו. אבל הבן שלי משחרר את המכות שלו בשלווה יחסית. כאשר אני מרימה אותו הוא רגוע עלי, מקסימום אומר לי "עכשיו אני לא רוצה על הידיים", או סתם מחבק אותי. הוא לא באמוק.

לגבי הרחקה, מה אם הילד חוזר? מה אם אני לבד עם שניהם? הרחקה, מנסיוני, היא אפקטיבית רק אם יש לך מין ילד שכאשר את מורה לו להתרחק הוא נשמע לך. אבל הילד שלי כשהוא במוד שהוא נשמע לי אז ממילא לא ניקלע לבעיה רצינית ואם הוא במוד שאינו נשמע לי כדי לאכוף את ההרחקה אני אמצא את עצמי מחויבת להעצים את חומרת התגובה שלי, ומזה בדיוק אני מעוניינת להימנע.

האם וכיצד את מסתדרת בשעת ההשכבה לשנת הלילה
אצלנו (הגדול שנתיים וחודשיים. הקטנה חודשיים) :
אבא מרדים את הגדול, שמגיע אלי לסלון לקבל עוד חיבוק ועוד נשיקה... עד שנרדם עם אבא במיטה.
אני מרדימה את הקטנה בסלון.

לי, המדיניות שחשבתי עליה היא ברוח הדברים שכתבה נועה. (אם כי לא הייתי אומרת "אתה לא תוכל להרביץ" אלא מנסחת כלל שחל על כל בני המשפחה, כמו 'לא מרביצים יותר בבית שלנו'). את ההתאמות המדויקות למשפחה שלכם רק אתם יכולים לעשות.
כדאי גם לבדוק אם לאח הקטן יש בשלב זה רווחים משניים מהמכות, שמביאים אותו ללחוץ לבכור על הכפתורים שגורמים לו להרביץ.

כתבת: אני חושבת שזה לא מקרי שכל מי ש"היה שם" מגלה שאין מוצא מלאפשר לשני האחים להסתדר ביניהם, שזהו מרכיב הכרחי של הפתרון. אני חושבת שזה נעשה מתוך אמונה שיש במכות\הצקות מרכיבים רבים לא אלימים שזה לא בלתי סביר לדרוש מבן השנה להתמודד מולם, מאחר שאלו הם חייו. וגם שההתמודדות עצמה תפעל כנגד המרכיבים האגרסיבים
נשמע הגיוני, אבל הרשי לי להקשות: נגיד שהבכור שלך היה הולך לגן וחוטף שם מכות על בסיס יומיומי מילד גדול יותר. לרוב המכות סמליות, על גבול ההצקה, אך מדי פעם מופיעה מכה רצינית כזו העלולה לסכן את חייו, למשל בעיטה בעין עם נעל קשה אבל בעיטה כמו שבועטים בכדורגל.
מה היית מצפה מהגננות לעשות? לתת להם להסתדר לבד?

הרחקה, מנסיוני, היא אפקטיבית רק אם יש לך מין ילד שכאשר את מורה לו להתרחק הוא נשמע לך. אבל הילד שלי כשהוא במוד שהוא נשמע לי אז ממילא לא ניקלע לבעיה רצינית ואם הוא במוד שאינו נשמע לי כדי לאכוף את ההרחקה אני אמצא את עצמי מחויבת להעצים את חומרת התגובה שלי, ומזה בדיוק אני מעוניינת להימנע.

אני חושבת שהכוונה היא שאת צריכה להרחיק אותו פיזית. לאחוז לו ביד ולהוביל אותו. לא לבקש ממנו להתרחק.

במקום להרחיק את הבכור, בפעם הבאה שהוא מבקש משהו אולי אפשר לומר לו: "לא עכשיו. עכשיו אני כועסת עליך בגלל שהרבצת לקטן ולא בא לי לעזור לך".

לי היקרה,
כן. זה עבר, פחות או יותר.. הרווח בינהם הוא 20 חודשים וזה התחיל שבועות מספר אחרי הלידה שלה (כך שגם ילד בן שנה וחצי יכול להכאיב)
הוא הייה ניגש בעת שהנקתי ומושך בשערותיה הענוגות.
ואחרי שזה עבר, מתקרב ומרביץ צרחה באוזן שלה.
הייתי מפסיקה את ההנקה, מוציאה אותו מהחדר ונועלת את הדלת

אם מישהוא הייה אומר לי אז "לוותר על הכעס שלי" - גררר.. אבל לא אמרו לי. אולי אם הייה מישהו עקשן ממש (כמו אלו שכתבו כאן).
היו מכות, דחיפות והקנטות. והיו גם ימים קסומים.
יש גם מצבים כאלה ש-לך תדע - שניהם שוכבים על השטיח. הוא אוכל בייגלה ומנסה להאכיל אותה. היא לא ממש מבינה אבל בייגלה בגיל שלה זה, איך לומר, לא כל כך אורגני

אז גם אם לא כועסים, נאלצים בעדינות למנוע. והוא רק רצה להאכיל...
זה מונצח בווידאו ודי מצחיק לראות.

עזר (לאט, לאט): ל ה ת א פ ק, לנחם את הפגוע (אם יש), להתיישב בינהם ולעשות פוצי-מוצי ודגדוגים, הסחת דעת, השתקה מנומסת לכל ה"מה יהיה" שמבפנים. ה ז מ ן .

היום הם בני 9 וכמעט 8 : חברים טובים מאד. נהנים מחינוך ביתי טרי טרי.
יש עדיין התלקחויות מידי פעם שנגמרות לפעמים בלי התערבויות (ואני לא מחשבת את חריקת השיניים שלי).
לימדתי אותם להשתמש במילה "פוס" שמשחק הופך חזק מידי וזה עובד. לפעמים.
הוא בעיקרון, מקשיב בעיקר לאחותו כשהיא אומרת די. לא תמיד.

אני רוצה לצטט חלק ממה שכתבה לונה בן דב ב"באופן" מס' 35

במידה
"...כאשר הם פוגעים אחד בשני.
כאשר הם רוצים עכשיו.
כאשר הם מתעלמים מרצוני.

בכל אותם רגעי קצה, רגעי התרחבות ביומיום
אני בודקת מהי המידה החסרה ואם אני יכולה להשלים אותה.
האם אני יכולה להביא -
אל הריבים שלהם את הגבולות והחמלה.
אל המשברים שלהם את הסבלנות שלי.
אל ההתעקשות שלהם את הגמישות שלי.
אל התפרצויות הזעם שלהם את השליטה העצמית שלי.
..."
שאלתי אותם אתמול מה דעתם. יעני "מה הייתם מציעים להורים לעשות כאשר בת גדולה מרביצה לאח קטן " ( שיניתי קצת את העובדות)
הבן הציע בחיוך מסוים "שיגידו לאח הקטן שיפסיק להציק לה"
הבת אמרה "לא יודעת. אבל אמא, זה כמו בטלויזיה. מישהו מספר משהו שקרה לחבר שלו וזה קרה בעצם לו" רמז דק בעובי שק!