מיילדת נולדת יולדת

[אנונימי]

אחרי
ארכיון בלוג שוליית המיילדת
ו{{}} בלוג שוליית המיילדת
ו{{}} בלוג מיילדת נולדת

הגיע הזמן להתחיל מחדש. חזרתי לעבודה לפני שלושה שבועות, והפעם לחדר הלידה שכבר שנים רציתי לעבוד בו. עד לפני כמה חודשים זה היה נראה כמו חלום שלעולם לא יתגשם או לפחות שיעברו עוד הרבה שנים עד שזה יקרה. האחות הראשית בביה"ח אמרה לי שיש לה עוד 6 מיילדות שמחכות בתור לפניי להיכנס לחדר לידה... אבל מסתבר שדברים יש דינאמיקה משל עצמם, ולפתע פתאום שתיים פרשו לגימלאות ו- 3 אחרות נכנסו להריון, ומצאתי את עצמי, חצי שנה אחרי שהפכתי לאמא, חוזרת למקום האהוב הזה עם הצוות המיוחד הזה. אשמח לשתף בחוויות מיוחדות, בלבטים, בחששות...
אני מרגישה שרק עכשיו אני מתחילה באמת.

[ה_עוגיה*]

מצפה להמשך

[תזמורת_הים*]

תופסת מהר מהר כיסא בשורה ראשונה באמצע

[דנה_ה*]

כבר שלושה שבועות שאני שם, ובינתיים רק בחדר הקבלה. הכניסה לחדר לידה היא דרך חדר הקבלה (חוץ ממי שיולדת במכונית...) והגישה היא שאת החפיפה למקום החדש רצוי להתחיל משם. ככה מכירים את כל הניירת, ואת כל המחשבת (לא תאמינו כמה טפסים צריך למלא, כמה מדבקות צריך להדביק וכמה הקלדות צריך להקליד בשביל לקבל אשה ללידה...). אז אני שם, וכבר מן היום השני בערך לחפיפה אני שם
די לבד, מנסה להשתלט על כל הפרטים החדשים ישנים ומתחבטת בשאלות כמו "במי לטפל קודם", "האם אפשר למצוא דרך לוותר על בדיקה נרתיקית" ו- "איפה לעזאזל נמצא הטופס של הפנייה לאולטרא סאונד".

25% מן האנרגיה שלי לפחות הולכת על טופסולוגיה. 35% נוספים על למצוא רופאים שיבואו לעשות קבלות / שחרורים. חבל שזה כך. את כל האנרגיה הזו יכולתי להשקיע בנשים. והכל מבלבל ומלחיץ. לפני כמה ימים למשל, ישבתי בשקט עם אשה בקבלה ולפתע הגיעו 5 נשים בבת אחת - שתיים מן הדלת, אחת מן החלון, אחת קפצה מן הכיור ואחת מתוך המחשב (נשבעת לכן, ככה זה היה!). לשתיים מתוכן צירים מוקדמים בשבוע 27, אחת סתם לביקורת, אחת מתעלפת ואחת אני לא זוכרת...

ואני מנסה בתוך כל הבלאגן הזה להיות גיבורה ולא לרוץ למיילדות ולבקש עזרה (למרות שרציתי לצעוק "הצילו!!"). אז אני מרגיעה את עצמי ואומרת - רגע, תרגעי. תני לאשה הזו כוסית לבדיקת שתן ובינתיים תושיבי שתיים אחרות בחוץ, תחברי את הרביעית למוניטור וכשהראשונה תצא מן השירותים.... וכו' וכו'. מנסה לא לאבד את הראש בתוך הלחץ ולפעול מתוך סדר קדימויות נכון.
ואחרי 3 שבועות שם אני מרגישה שאני נכנסת לקצב ומצליחה לתקתק את העניינים. זה כיף.

אני לא אוהבת לבדוק נשים בקבלה. הבדיקה לא נעימה (לחלק מהן - הבדיקה מכאיבה נורא, מחרידה, מפחידה, מיותרת, you name it), צוואר הרחם הרבה פעמים סגור ואחורי וזה ממש כואב לבדוק כך וכל כך מיותר בד"כ. חשוב להסביר לנשים שהן יכולות גם לסרב לבדיקה ושזה בסדר (תלוי בסיבה כמובן).

אני לא אוהבת לשמוע הפחדות שנובעות מנהלים או מכיסוי החלק האחורי. סוגיה מורכבת מאוד מבחינה אתית (כשהרופא אומר א' אני לא יכולה לבוא ולומר ב', גם אם ממש בא לי. לגבי לעשות פרצוף - זו סוגיה אתית אפילו סבוכה יותר... ומה לגבי לעודד אשה שבחרה הפוך ממה שהרופא המליץ? - עוד יותר מורכב). אני מנסה להלך בין הטיפות.

וסיפור קטן מהיום - הייתי אמורה להיות בקבלה אבל האשה הראשונה שהגיעה אמרה לי (בערבית) - "את יילדת אותי במוחמד!" (בלידת הבן הקודם שלה, כשהייתי בקורס מיילדות). "אבל השמנת" היא מוסיפה ברוב טאקט. היא ביקשה שאיילד אותה גם הפעם והמיילדת שאחראית על הכנסתי לעבודה הסכימה. היתה לה לידה נהדרת. פעם אחת הדגמתי לה נשימה שעוזרת בצירים והיא פשוט תרגלה אותה עד סוף הלידה. נולד תינוק חמוד, דומה מאוד למוחמד, והיה ממש כיף ליילד אשה שכבר יילדתי. תוך כדי הלידה נזכרתי ממש בכל פרטי הלידה שלה והחלפנו חוויות וזכרונות.

איך שנסתיימה הלידה שלה רצתי לשאוב חלב לנעמה, ומשם רצתי לחדר לידה השני לקבל את לידתה של אשה מיוחדת, יוצאת אתיופיה, שלא ידעה אף מילה בעברית חוץ מ"כן" ומ- "בסדר". היא גם לא הראתה שכואב לה (חוץ משינוי קל מאוד של קמטי המצח וקצב הנשימה) והיה צריך להפוך לשרלוק הולמס כדי להבין שהיא בעצם כבר לוחצת. כאשר הראש היה כבר כמעט בפתח, אמרה לי המיילדת שאיתי -

"האשה הזאת כבר ילדה 3 פעמים באתיופיה. היא יודעת איך ללדת. היא לא צריכה אותנו. לא באמת. אז מה דעתך שנשים כפפות אבל רק נסתכל ולא נעשה כלום?". אתן מבינות למה אני אוהבת את חדר הלידה הזה?

אז זה מה שעשינו, ובאמת היא לא היתה צריכה אותנו. הראש יצא, הסתובב ואחריו הגוף. בעדינות בעדינות ובלי צעקות "תלחצי תלחצי" (ממילא היא לא מדברת עברית) - והופ, התינוק היה בחוץ בלי דחפנו ידיים ובלי ש"הגנו" על הפרינאום (שכמובן לא נקרע), ומייד אח"כ אל הבטן של אמא, שם במיומנות רבה מאוד היא הראתה לו את הדרך לפטמה הכהה. איזה יופי זה היה.
<איתן אומר לי - אז עבור מה משלמים לך אם ישבת ולא עשית כלום?>

[תמרדולה*]

מקסים..
אני עושה מנוי על הדף הזה!
ממשיכה להקשיב..

[ה_עוגיה*]

זה באותו בית חולים שהיית בו קודם?

[חוט_השני*]

[אם_פי_3*]

התגעגעתי. (ועדיין מתגעגעת לפנימלפנים).
נשמע נפלא, וטוב שעשית את השינוי.
בלידה של האתיופית - הנחתן ליולדת לתפוס את התינוק בעצמה?

[דנה_ה*]

עוגיה - זה באותו בית חולים שעבדתי בו במחלקת ילדים. זה בהחלט לא חדר הלידה בביה"ח הצרפתי שברחתי ממנו.

אמ פי - זה לא שהנחנו לה לתפוס אותו, פשוט לא נגענו בכלום (לא הגנו על הפרינאום, לא האטנו את יציאת הראש, לא משכנו בגוף - היא פשוט ילדה לגמרי בעצמה. זה היה על מיטה, על הצד, ואחרי שהוא נולד שמנו אותו עליה.

[תבשיל_קדרה*]

איזה כיף לקרוא!

[אורגנית_מתחילה*]

מקסים

[עוקבת_בחיוך*]

קולולולו - חזרת
איזה כייף(())

[Manty_T*]

אז עבור מה משלמים לך אם ישבת ולא עשית כלום?
בדיוק בשביל זה!

עדיין לא מבינה מדוע רוב הנשים בוחרות ללדת במקומות כאלו, אך שמחה עבורן שאת שם.

[יעלי_לה]

@}

[מנג_בין*]

איזה כיף לדעת שחזרת!
@}

[קט_קטית*]

מ'ניין מאוד
ממש מאחורי הקלעים של חדר הלידה
יש פה פוטנציאל לז'אנר חזק כמעט כמו סיפורי הלידה עצמם

<קט קטית צובעת את הפטמה בחום כהה ומתרגלת את המילים "כן" ו"בסדר" במבטא אתיופי כבד, בתקווה שיחוסו גם עליה אם בלידה הבאה תתגלגל מסיבה לא ברורה כלשהי לבית חולים>

בלידה של האתיופית - הנחתן ליולדת לתפוס את התינוק בעצמה?
כן, והיא אמרה "בסדר" P-:

[דנה_ה*]

תודה על תגובותיכן. באמת כיף לחזור לכתוב...
קט קטית - לא הבנתי את ההערה בשורה האחרונה שכתבת. האם יש בזה נימה של לעג כלשהו כלפי האשה? כי אם כן אני מתנגדת לכך בתוקף. אם לא ואני סתם סתומה שלא מבינה בדיחה, אז אני מתנגדת לזה בתוקף (להיותי סתומה כמובן...).
ואגב, הפטמות כהות כמעט אצל כל ההריוניות בגלל הפיגמנטציה של ההריון. כמה שזה יפה בעיני וכמה שהצטערתי שדווקא אצלי נשארו ורודות. גם לינאה נגרה לא היתה לי...

היום היה יום ממש נחמד בעבודה. הגעתי ב-6:58 למשמרת והגעתי ראשונה. שמעתי צעקות של סוף לידה והצצתי פנימה לחדר לידה מספר 1 שהיה חשוך כמעט לגמרי שם קיבלה את פני המיילדת ב: "דנה! מה את מסתכלת? מהר כפפות ותוכלי לקבל לידה!". עטיתי כפפות, אמרתי שלום לאשה ולבעל, נעמדתי בהיכון ובציר הבא היא ילדה. הלידה הכי קצרה שהייתי בה....
מסתבר שהאישה הגיעה 10 דקות קודם לכן, בפתיחה מלאה ואפילו לא הספיקו לחבר מוניטור. התינוק נולד קטנטן אבל ערני וחיוני מאוד, והביא הרבה שמחה להוריו שנורא רצו בן (אחרי שתי בנות).

אחרי הלידה הכיפית הזאת, היה די שקט ורק עשינו מוניטורים לנשים ממחלקת יולדות (כאלו שהן לפני לידה כמובן). האשה שיילדתי לפני יומיים באה לבקר לפני שחרורה מן המחלקה והביאה לי שוקולד, שמן זית וזיתים (יאמי), נישקנו זו את זו על שתי הלחיים ונפרדנו. יש לי הזמנה לבקר אצלם בעראבה...

בהמשך היה ממש שקט וחוץ מאשה אחת בלידה ראשונה שהתקדמה לאיטה לא קרה כלום.

לקראת סוף המשמרת הגיעו יחד שתי נשים, ושתיהן הגיעו בסופו של יום לחדר הניתוח - אחת כי בגלל מצג עכוז ואחת כי היא התחננה שננתח אותה ונקשור כבר את החצוצרות (6 ילדים). סיום קצת מוזר ליום נעים מאוד.

[קט_קטית*]

האם יש בזה נימה של לעג כלשהו כלפי האשה?
לא
דווקא אהבתי את האשה הזאת P-:
אבל אני משועשעת מהסיטואציה.
השאלה אם הנחתן אותה לקבל את התינוק,
כשכתבת בסיפור שהאישה לא ידעה אף מילה בעברית חוץ מ"כן" ומ- "בסדר"


מעזה לנחש שאין לך כל כך היכרות עם העדה האתיופית...
לא בטוחה שהאישה לא ידעה עברית.
"כן" ו"בסדר" - זאת הדרך בה הם מדברים.
שזה שונה מהעדה שלי בה הביטויים הנפוצים הם: "לא!" ו "אני בתור!"
בעדה האתיופית לא נהוג להתלונן, להבדיל מהעדה הפולנית, למשל,
(אוי כמה שאני סבלתי בלידה!)
יש בעדה האתיופית משהו מאוד יפה תמים ולא מקולקל.

[אם_פי_3*]

לא שאלתי אם הן הנחו אותה לתפוס את התינוק שלה, אלא אם הן הניחו לה, אפשרו לה.
פשוט כי זה נראה לי מפתיע גם בבי"ח ליברלי.

[קט_קטית*]

נראה לי מפתיע גם בבי"ח ליברלי

לא נראה לי שזה פרקטי בבי"ח עם מיטה גבוהה ורצפה קשה S-:
למרות שהבנתי ממיילדת אחת מתה"ש שבחדר לידה "הטבעי" עם מיטה הזוגית אמבטיה ושלל אביזרים,שם בסוף כולן יולדות על הרצפה על שמיכה.
כמה פשוט ככה גאוני

[דנה_ה*]

בעניין תפיסת התינוק ואפילו הוצאתו, נוכחתי כבר בכמה לידות בבית החולים שבו אני עובדת שבו לאחר יציאת הראש והכתפיים המיילדת הראתה לאשה איך לאחוז בתינוק ולהוציא אותו בעצמה, לגמרי לבד, ולשים אותו על עצמה. זה כמובן לא מתאים לכל אשה. יש נשים שממש מסרבות לגעת בתינוק בשלבים הללו. וזו שאלה בעיני. בקורס מיילדות ראינו סרט (מומלץ מאוד) שנקרא נדמה לי - hands off. זה סרט שמתאר כמה וכמה לידות של נשים בדרום אמריקה שפשוט יולדות בלי מיילדת. הן נמצאות בכריעה והתינוק מחליק לרצפה. כולן, ללא יוצא מן הכלל, לא נגעו מייד בתינוק אלא התבוננו בו, אח"כ הפכו אותו עם הפנים למטה (אולי לנקז הפרשות מן הפה שלו?) ורק אחרי דקה שתיים הרימו אותו אליהן. אולי ככה זה הטבעי? (ולא התפיסה הרומנטית שלנו של ישר לבטן?) לא יודעת. אולי גם לכל אחת מתאים משהו אחר.

הערה לגבי העדה האתיופית - יש לי היכרות חלקית אבל לא אפסית, ואפילו עשיתי עבודה סמינריונית על לידות בעדה האתיופית. יש לי עוד הרבה ללמוד זה בטוח. האשה הזאת, בכל אופן, באמת לא ידעה עברית, וכשהיו לנו מתורגמנים נוכחנו בכך באופן חד משמעי (אנחנו ניסינו להסביר לה כל מיני דברים על הלידה והיא בכלל היתה נורא מודאגת מן הפלאפון שלה שנשאר במחלקת יולדות לבדו...).

[קט_קטית*]

אנחנו ניסינו להסביר לה כל מיני דברים על הלידה והיא בכלל היתה נורא מודאגת מן הפלאפון שלה שנשאר במחלקת יולדות לבדו...

גדול!



עשיתי עבודה סמינריונית על לידות בעדה האתיופית


זה מ'ניין מאוד מה שאת מספרת!
בא לך לשתף?
<אוכלת ת'כובע על הניחוש הלא נכון>

[דנה_ה*]

העבודה היתה על מאפייני לידה שהיו באתיופיה ומה קרה לאחר העליה לארץ. נכחנו בלידות של נשים מן העדה, כאלו שילדו פעם ראשונה בארץ וכאלו שילדו גם באתיופיה וגם בארץ, ואחרי הלידה נפגשנו איתן וראיינו אותן. היו משהו כמו 15 נשים שפגשנו וזה היה מרתק. באופן כללי כמובן שבאתיופיה הלידות היו טבעיות וגם התמיכה שאחרי הלידה היתה טובה יותר. בארץ דברים רק התקלקלו אם כי זו הערכה שלי ולאו דווקא כפי שהן תפסו את זה. כל הנשים שילדו גם שם וגם בארץ, שמחו יותר ללדת בארץ בבי"ח מודרני עם ציוד חדיש ונוצץ.... וזה היה לי חבל לשמוע. מצד שני, סיבוכים בלידת בית שם (או יותר נכון, לידת בקתה) היו מסתיימים הרבה פעמים במוות של התינוק ושל האם גם יחד. תמותת תינוקות באתיופיה היתה משהו כמו 350 מאלף עד לפני 10 שנים. אז הממשלה שם עשתה איזו תוכנית הכשרה למיילדות המסורתיות (למשל לימדו אותן לעקר את המכשירים שלהן ולשטוף ידיים), ואז תמותת התינוקות והנשים ירדה בהרבה אבל עדיין היא גבוהה מאוד. בתי חולים שם נחשבו למקום של מוות כי מי שכבר הגיע לבי"ח לרוב כבר היה במצב קשה או בלתי הפיך...
זה היה מעניין מאוד.
אגב, נזכרתי פתאום שכשלמדתי סיעוד למדנו שנה שלמה על העדה האתיופית, כולל 12 שיעורים באמהרית (שהיו גרועים למדי, אני רק זוכרת איך אומרים "בית מרקחת" משום מה), כולל מפגשים עם עולים ממרכז קליטה, כולל שלל הרצאות על מנהגי העדה. חוץ מזה חנכתי במשך 3 שנים 8 תלמידות אתיופיות מן הכתה שלי. מוזר ששכחתי את כל זה. זו פשוט תגובת האגו שלי לכך שאמרו שאני לא מכירה את העדה...
אה! והכי חשוב, הייתי שנתיים מאוהבת קשות באבוגדו - חתיך יוצא אתיופיה בכתה מעלי... (זה הכי נחשב, לא?). הוא מעולם לא הבחין בקיומי...

[קט_קטית*]

(זה הכי נחשב, לא?).
ברור

אז ממש אפשר לאמר שאת חצי אתיופית (או אתיופית הכבוד )
שמעתי שבאפריקה נהוג לשים אדמה (חימר?) על התבור של הרך הנולד וזה גורם ים זיהומים.
האם נכון?

[יעל*]

איזה דף מענין!
פעם מישהי סיפרה לי שבאתיופיה אחרי הלידה היולדת לא יוצאת מהמיטה ארבעים יום ורק מיניקה ואוכלת, כולם סביבה מתגיסים לתמוך בה..
יש אמת בדבר? (הלוואי שכן, זה נשמע כל כך טוב)
(מאד מענין הענין הזה של איך יולדות תופסות לידת בתי חולים בחברות שנמצאות על קו התפר הזה שבו בתי החולים קיימים כבר, אבל עוד לא נהוג כל כך כמו בחברה המערבית ללדת שם. גם בחברה הרוסית זה מענין, כי רק עם הקומוניזם העבירו את כל הלידות לבתי חולים והוציאו את לידות הבית והמיילדות מחוץ לחוק, אם אינני טועה..)

[עוקבת_בחיוך*]

לפני כמעט 12 שנים, בי"ח מאיר, לידה נרתיקית הכי לא טבעית שאפשר - חושך, הראש יוצא והמיילדת מנחה אותי להוציא את הגוף לבד, חבל הטבור נחתך רק לאחר שהפסיק לפעום, ושעה וחצי של בונדינג והנקה בחדר לידה (אולי אפילו טרם חיתוך חבל הטבור אבל לא בטוחה).
זה היה הרבה הרבה לפני שהיכרתי את באופן:-D

[בלה_שנדמה_לה*]

איזה כיף לקרוא! חוזרת למקומי הקבוע ונהנית מכל רגע איתך!
(נעמה שם מקסים! )

[תמרוש_רוש]

הבנתי ממיילדת אחת מתה"ש שבחדר לידה "הטבעי" עם מיטה הזוגית אמבטיה ושלל אביזרים,שם בסוף כולן יולדות על הרצפה על שמיכה.
כמו במרכז הלידה "שלי", בסיור המיילדת אמרה לנו שעם כל השרפרפיה והכדוריה והמיטה הכפולה והבריכה והמדף-שאפשר-להיתלות-עליו (מדף עץ דקורטיבי יפהפה עם חורים שמשמשים כידיות) - בסוף המון יולדות פורשות על הרצפה ליד המיטה את מזרון הגומי העבה ויולדות עליו.
דווקא נשמע לי הגיוני.

(וזאת לא סיבה להוציא את כל השרפרפיה והכדוריה מהחדר, כי הם בטח כן שימשו אותן בזמן הצירים)

דנה - אוהבת מאוד את הסיפורים שלך @}

[יונת_שרון*]

יש נשים שממש מסרבות לגעת בתינוק בשלבים הללו. וזו שאלה בעיני.
בריגיט ג'ורדן כותבת בספרה המצוין Birth in Four Cultures (מומלץ ביותר!) שביוקטן המשפחה לא מתייחסת בכלל לתינוק עד שיוצאת השיליה. עד אז זה כאילו הוא עוד לא ממש נולד, עוד לא ממש חי.

[ענת_ב_פ*]

אהלן דנה, קראתי חלק גדול מהדף ואני מאוד נהנית ממנו. בעיקר מהתשוקה שלך, מהייעוד ומהנתינה.
בתור אחת שילדה לפני שהכירה את "באופן", וככזו שהיא די מיינסטרים, אני חושבת שהיותך בחדר לידה, בתור מי שאת, היא ממש מתנה ליולדת ה'הדיוטה'. ב2 הלידות שלי נעזרתי רק במיילדות של חדר הלידה, לשמחתי הן היו מהזן שלך. עזרו לי מאד, הבינו ותמכו. אני לא זוכרת את שמן אבל אני מאד זוכרת אותן ותמיד אומרת תודה על מי שהיו ועל מה שנתנו. אני בטוחה שגם אותך יזכרו

[לב*]

עושה טוב על הלב לדעת שיש נשים כמוך, מקווה שמיילדות נוספות במקום עבודתך, יפנימו את גישתך.
אני חושבת על האחריות הרבה ועל כוחות הנפש שלך (שאת, במיוחד כמיילדת, זקוקה להם על מנת לתמוך ביולדת ובתינוק על הצד הטוב ביותר) וליבי מלא הערכה אלייך.

[משפחת_אושר*]

כל הסיפורים מקסימים. מחכה שיהיה לי קצת זמן פנוי לחזור לדפים קודמים ולקרוא.
מסוקרנת לדעת באיזה חדר לידה (כדי שאוכל לשלוח חברות שרוצות ללדת בבית חולים).

[אילה_א*]

קראתי במשך כל השבת את כל ארבעת הדפים .
מוהם מרתקים ומרגשים ביותר.
תודה על מה שכתבת עד כה.
המשיכי לכתוב.

[מיץ_פטל*]

גם אני מתמקמת ...ונהנת. את מיוחדת מאוד!!!

[שקדים_ירוקים*]

וגם אני כאן מרותקת וקוראת בענין רב

[תות_שדה*]

מאוד מעניין כאן. מצטרפת לשורה הראשונה...

_לא שאלתי אם הן הנחו אותה לתפוס את התינוק שלה, אלא אם הן הניחו לה, אפשרו לה.
פשוט כי זה נראה לי מפתיע גם בבי"ח ליברלי._
גם אני ילדתי לפני שמונה חודשים בלניאדו (בי"ח ליברלי?) והמיילדת (הפרטית) הנחתה אותי להוציא את התינוקת מתוכי.
מסוקרנת לדעת באיזה חדר לידה
גם אני מסוקרנת...

שביוקטן המשפחה לא מתייחסת בכלל לתינוק עד שיוצאת השיליה. עד אז זה כאילו הוא עוד לא ממש נולד, עוד לא ממש חי.
אם אני לא טועה גם אצלנו (רק אצלי???) לא אומרים מזל טוב עד שהשילייה יוצאת.

[הרגע_הזה*]

כל המקומות תפוסים? אני אשב בסוף....

תודה על השיתוף, דנה. הלידה האחרונה שלי היתה מאד מאד בהשראת הסיפורים והתובנות שלמדתי ממך. תודה!!

תות שדה

גם אצלינו לא אומרים מזל טוב עד אחרי יציאת השליה. המילדות אמרו לבעלי- חכה, השליה עוד לא יצאה, אל תתקשר להורים.

[אלודאה_בלבן*]

והנה, גם אני כאן, עם החיוך והברקסטונים

[אומה_לי*]

_מקסים..

אני עושה מנוי על הדף הזה!
ממשיכה להקשיב.._

אשתו של חבר- אתיופית,
ביקשה שאתלווה אליה ללידה,בבית חולים,
לידה שנייה אחרי לידת בית.
בהריון הראשון היא ילדה בשבוע 37
וסיפרה שגם אחותה ושלושה הריונות של אמה היו 37 שבועות.
מה את אומרת ?
ההריון מבשיל מהר יותר אצל אפריקאיות?
אני אוהבת את הגישה שלך לזרימה של הדברים.

[דנה_ה*]

תודה לכולן
אלודיאה- אני נורא שמחה ומחכה שהברקסטונים יהפכו לאמיתיים.

אומה לי - יכול להיות שזה מקרה ויכול להיות שזה קשור לגורמים תורשתיים כלשהם שעברו במשפחה. עשו כמה מחקרים שבדקו מה משפיע על אורך הריון - מסתבר שזה שקלול של הרבה גורמים הכוללים את הגודל של האשה, עונת השנה, מצב תזונתי ועוד ועוד. מה שכמובן מעמיד באור די מצחיק את ההיסטריה סביב שבוע 40 או 41 ואפילו 42. המון פעמים באות נשים נרגשות לחדר לידה, מצויידות בבעל מודאג ובתיק עב כרס וכאשר הן נשאלות לסיבת הגעתן הן אומרות - היום נגמר החודש התשיעי אז באתי....

וסיפור מעניין בעניין הריון באפריקה - פעם דיברתי על לידות עם כמה מן התלמידות יוצאות אתיופיה שלמדו איתי סיעוד. הן סיפרו לי שמאחר ולא היו בתי חולים זמינים ולא היו זירוזים וכו', אז היו נשים שההריון שלהם נמשך שנה. אמרתי להן שזה לא יכול להיות ואולי התבלבלו בספירה וכו' אבל הן התעקשו באופן נחוש ביותר שהיו נשים שהיו שנה בהריון ואח"כ ילדו תינוקות חיים. אני עדיין לא מאמינה (למרות ששמעתי על הריונות שהגיעו עד שבוע 45 ולא לא נורא רחוק משנה) אבל בכל מקרה - לא כל ההריונות באפריקה קצרים...


בשבוע שעבר לא ממש כתבתי כי לא היה מה לספר. היה יום ממש מדכא. היו 3 נשים, לפני לידה ראשונה. שלושתן קיבלו זירוז (בלון ופיטוצין, נר PG ופיטוצין וירידת מים ופיטוצין), כולן נעו בין חוסר התקדמות ועד התקדמות איטית ביותר, כולן רצו אפידורל (וקיבלו), ובסוף הלכנו הביתה ווהן נשארו, מי יודע עד איזו שעה.. מחר אני מתכוונת לבדוק בספר לידה מה קרה להן.

לגבי אחת מהן אני מרגישה קצת אשמה. היא ירדה ממחלקת יולדות כאובה מאוד עם צירים כל 7 דקות בערך וממש ביקשה כבר אפידורל. היא סיפרה שלא ישנה כל הלילה בגלל הצירים ושהיא נורא עייפה. אחת המיילדות בדקה אותה ואמרה שיש לה כבר 3 ס"מ ושהיא כנראה נכנסת ללידה פעילה והבטיחה לה אפידורל אחרי שתצא מן המקלחת. ככה אני פגשתי אותה. אז הכנו הכל לקראת האפידורל והמרדים פתאום הגיע מהר מדי (קיויתי שיקח הרבה זמן אבל פתאום התברר שיש מרדים במקרה בחדר לידה). האשה היתה נורא מרוצה והלכה לישון אבל אז ראינו שהצירים בעצם נעלמים וששלושת הסנטימטר הם בעצם 2 ושהיא בעצם בשלב לטנטי של לידה. ניסינו לתת לה פיטוצין (בכל מקרה היא היתה עם ירידת מים מאז אתמול וזו היתה התוכנית) אבל אז היא התחילה להתגרד ולא ידענו אם זה מן האפידורל או מן הפיטוצין. וכך זה נמשך - יש אפידורל אבל האשה לא באמת בלידה ואי אפשר לתת פיטוצין.

מה למדתי מזה- 1. לבדוק בעצמי אם אפשר (עדיין קצת בעייתי כי אני עדיין סומכת יותר על אחרים משר על עצמי בעניין הבדיקה הנרתיקית) ולא לקבל החלטות על סמך בדיקה של מישהו אחר.

1. גם אם האשה נורא מבקשת אפידורל - צריך לוודא שהיא באמת בלידה ולא רק בשלב לטנטי, אחרת סתם היא נתקעת.
2. משהו שעדיין מתהווה כתהליך אצלי, וכשאלה- עד כמ מותר לי לנסות לשכנע אישה לא לקחת אפידורל? הרי זו היא שכואב לה ולא אני. ואני לא מדברת על נשים שרוצות לידה טבעית ומבקשות שאעזור להן להגשים את זה. אני מדברת על נשים שממש לא רוצות לידה טבעית. עד כמה מותר לי להסביר/לשכנע/לדחות/למשוך.... אני יודעת שאין תשובה חד משמעית ויש כל כך הרבה מצבים ותנאים - כל לידה שונה וכל מצב שונה ותלוי מה הפתיחה ומה השלב בלידה ומה יכולת ההתמודדות של האשה ובאיזו לידה היא.

אני זוכרת לידה אחת, עוד מהקורס, של אשה שזו היתה לידתה ה- 17. היא הגיעה בפתיחה כמעט מלאה ודרשה אפידורל ולא היתה מוכנה ללדת בלי. אז עשו לה אפידורל, ובעוד המרדים גומר לכתוב את הפרטים שלה היא ילדה. והיתה נורא מרוצה שסוף סוף היא ילדה עם אפידורל...

[זכרונות_מחדר_לידה*]

בהריון הראשון היא ילדה בשבוע 37
הקדמה: שלוש לידות שלי היו - הריונות מתוכננים, תאריך וסת אחרון ידוע, מעקב אולטרנאונד, ואני לא אפריקאית.
לידה ראשונה - ילדתי בשבוע 36 ושלושה ימים והתינוקי נולד במשקל 3,030
לפני השחרור, הרופאה בדקה את הבונבון ורשמה על הטופס שבוע 40 תיקנתי אותה והיא ענתה לי: "לא יכול להיות, כנראה טעית בחישוב" חייכתי חיוך של מבוכה ועניתי שזה כך גם לפי האולטרסאונד, היא עיוותה את פניה (מאוד נעלבתי מחוסר האמון, אפילו לא בדקה את הטפסים של מעקב ההריון) הוספתי בעצבנות: "זה היה הריון מאוד מתוכנן" אז היא רשמה על הטופס - שבוע 37 .
לידה שניה - שבוע 37 + שלושה ימים.
לידה שלישית - יום לפני שבוע 38.
בשלושת ההריונות הבטן לא היתה גדולה ומאוד רציתי בטן בטן ולהמשיך עוד את ההריון.
חשבתי שאולי מה שהשפיע על משך ההריון זה מאמץ גופני מוגבר, או שתיה מועטה.

עד כמה מותר לי להסביר/לשכנע/לדחות/למשוך
מה שאני הייתי רוצה לשמוע ממיילדת זה קודם כל: "מה שיכול להגביר את הכאב זה פחד, מתח, דאגה - אז קודם כל אני מאוד רוצה לעזור לך להרגע. תירצי אפידורל את תקבלי, אבל ברגע הכי הכי מתאים כדי שהלידה לא תתעקב." פשוט להרגיע (בנועם ובנחישות), לעודד נשימות, לעודד תנוחה מתאימה, לעודד הקשבה אל הגוף....
הלידות שלי היו מאוד קצרות (פחות משעה) הגעתי לחדר לידה עם צירים קצת חזקים ובום צירי לחץ.
הרגשתי פחד נוראי וכאבים נוראים, אם המיילדות היו מרגיעות ומנחות אותי ההתמודדות שלי בזמן לידה היתה יעילה יותר ומכבדת יותר (הרגשתי די מושפלת).
טוב, אני מתנחמת בלידות המהירות.....(קראתי הרבה סיפורי לידות ...הרי יכולתי לסבול יותר) וכמובן מודה על כך שהכל עבר בשלום.

יש לי שאלה - כשחבל טבור כרוך סביב הצוואר של העובר ניתן לראות זאת באולטרסאונד?

[אומה_לי*]

קראתי לאחרונה את " מעגל אבנים",
היא מדברת שם על גזעים שונים של אנשים,
שכל משך ההריון שם הוא שונה,
לעיתים יותר משנה אפילו.
ספר מרתק.

[לוטם_מרווני*]

והיתה נורא מרוצה שסוף סוף היא ילדה עם אפידורל...
מעולה!

עד כמ מותר לי לנסות לשכנע אישה לא לקחת אפידורל?
בדיוק עד כמה שבבית חולים אחר משכנעות המיילדות את היולדת כן לקחת. (יהיה לך יותר נעים, לידה זה דבר כואב, חבל עלייך, הם רק חלק מהפנינים שזכיתי לקבל)

[דנה_ה*]

כשחבל טבור כרוך סביב הצוואר של העובר ניתן לראות זאת באולטרסאונד?
לא ברור עד כמה זה ניתן. אצלינו עשו על זה מחקר במשך זמן ממושך - ניסו לראות באולטרא סאונד ואח"כ להשוות עם תוצאות הלידה בפועל. אני חושבת שהמחקר עוד לא נגמר ולכן עוד אין תוצאות. אבל האמת שזה לא ממש משנה אם יש או אין חבל כרוך סביב הצוואר. יש את זה ברבע מן הלידות ובד"כ זה לא מהווה שום בעיה.

בעניין האפידורל, לוטם, אני ממשיכה בבדיקת הגבולות והיום ניסיתי לזרום (נא לקרוא במבטא אמריאי את המילה לזרום) עם זה ועם הנשים. מעניין אותי אם אחת הנשים שדיברתי איתה על זה לקחה בסוף אפידורל או לא. מחר אבדוק.

את מעגל האבנים קראתי. נהניתי בעיקר משני סיפורים הראשונים ולא כל כך מן הסיפור האחרון שיותר מדי הזכיר לי את שבט דוב המערות (שאני מאוד אוהבת, אגב). יש תיאוריות מאוד מעניינות שמדברות על כך שתינוקות אנושיים נולדים לא בשלים ולמעשה "פגים", משום שהמוח האנושי גדל עם האבולוציה ועימו גם הגולגולת. אם התינוק היה מבלה ברחם עד לסיום התפתחות המוח שלו, אין מצב שהאגן של האשה היה מצליח ללדת את התינוק. ככה הטבע מצא פשרה- חלק מן ההתפתחות תקרה מחוץ לרחם ובתמורה התינוק נולד חצי בשל ותלוי מאוד באמו בחודשי חייו הראשונים.
ד"ר מישל אודה מעלה רעיון מעניין. הוא אומר שלמעשה בימינו הגורם שמגביל את המשך התפתחות המוח האנושי הוא גודל האגן. ובימינו, עם העליה הגדולה באחוז הניתוחים הקיסריים, יתכן שגורם מגביל זה יוסר והאדם יוכל לקפוץ למודל הבא (הומו-ספיינס-ספיינס-משהו). מאוד מעניין.

אז מה היה לנו היום? קודם כל הסתכלתי בספר לידה וגיליתי לשמחתי הרבה ששלוש הנשים מהסיפור הקודם ילדו שלושתן באותו ערב בלידה רגילה (אחת באותו לילה). כל כך חששתי שיגיעו לניתוח.

היום היה יום פעיל מאוד - המון נשים עם סיפורי חיים מורכבים ולידות מורכבות וצבים מורכבים. למשל - אשה עם תאומים בשבוע 31 עם ירידת מים, לידת ואקום קשה ומגעילה (עם תינוק מתוק ובריא בסופה), אשה עם תינוק הסובל מאנאנצפלוס (תינוק בלי מוח ובלי חלק ניכר מן הגולגולת), ניתוח קיסרי לאשה שלא הצליחה לעשות ויבק, זירוז לאשה עם בעיות נוגדנים מורכבות.... ועוד ועוד.

בין לבין קיבלתי לידה יפה מאוד - לידה ראשונה. בנ הזוג היו כל כך חמודים והיה ברור שיש ביניהם הרמוניה בסיסית טובה ועמוקה. הדרך שבה הוא תמך בה ועודד אותה היתה פשוט נוגעת ללב. כשהתינוק נולד סוף סוף (למה אי אפשר להתחיל ישר בלידה שניה?) היה רגע שבו הם התחבקו ובכו, רגע לפני שהתינוק הונח על הבטן של אמא, והיה בזה משהו כל כך מרגש שגם אני כמעט פרצתי בבכי של ממש. בסוף התעשתי ורק ירדו לי כמה דמעות.
מצחיק, אבל כשאני רואה לידה מן הצד תמיד מגיעות לי הדמעות. אבל כשאני מקבלת לידה אז משהו בתפקיד ובמתח ובאחריות מונע ממני להתרגש באותו האופן, אבל היום זה היה שם וזה היה נעים בלב.

היה גם רגע עצוב בשבילי. אשה אחת היתה בלידה (זו שנגמרה בואקום) ולא היה עימה אף אחד ממשפחתה. אני יכולתי להיכנס רק מדי פעם ולראות שהיא בסדר, קצת לעודד, קצת למסג' לתת מים או לכבות מזגן, אבל רוב השמן לא יכולתי איתה (אוף! יום אחד זה ישתנה ולכל יולדת תהיה מיילדת). בכל אופן, באחת הפעמים שנכנסתי לחדר ראיתי אותה מתעוותת בכאב של ציר, ובאין לה בן זוג או מישהו תומך אחר לידה, היא חיבקה ולפתה את העמוד של האינפוזיה. זה עשה לי צביטה מאוד לא נעימה בלב. שלא יכולנו להיות שם בשבילה יותר.

אחד הדברים שאני אוהבת בחדר הלידה שלנו זו הגישה כלפי אפיזיוטומיה. באופן כללי עושים רק כשממש אין ברירה ואם יש קרעים אז אף אחד לא מעיר - "למה לא עשית אפי?". זה כיף כי אין את הלחץ הזה, המוכר לי ממקום העבודה הקודם, של - "האם לקחת את הסיכון שיהיה קרע פצפון ושיצעקו עלי נורא?". היום למשל, קיבלתי לידה (זאת הראשונה, היפה), ובכלל לא חשבתי על אפיזיוטומיה ואף אחד לא הזכיר את זה בכלל, ובאמת, היא ילדה תינוק במשקל 3700 והיה לה רק קרע פצפון פנימי שלא הצריך תפירה.
ומקבלים את הלידות בחושך הרבה פעמים, וגם כשהרופאים נכנסים לחדר הם לא ישר מדליקים את הניאונים אלא מנסים להסתפק באור שיש.

ומצד שני - מזרזים ומתערבים ומנתחים (אם כי פחות מן הממוצע הארצי השנה).

ואני שם, מנסה ללכת בין הטיפות.

[אביב_חדש*]

קראתי לאחרונה את " מעגל אבנים",
היא מדברת שם על גזעים שונים של אנשים,
שכל משך ההריון שם הוא שונה,
לעיתים יותר משנה אפילו.
ספר מרתק.

מדובר באבולוציה, לא בגזעים שונים.

[משפחת_אושר*]

אשה עם תינוק הסובל מאנאנצפלוס (תינוק בלי מוח ובלי חלק ניכר מן הגולגולת),
מה עושים במצב כזה? מפחיד...

(למה אי אפשר להתחיל ישר בלידה שניה?)
כמה נכון...

והיה בזה משהו כל כך מרגש שגם אני כמעט פרצתי בבכי של ממש. בסוף התעשתי ורק ירדו לי כמה דמעות.
רק מהסיפור התחלתי לבכות. את מדהימה.

היא חיבקה ולפתה את העמוד של האינפוזיה

[אומה_לי*]

בתחושתי אנחנו כן גזעים שונים.
השחורים, האסיתיים, לבנים, ועוד...
אני בטוחה שיש שוני בין ההריונות ובין לידות.

[מחול*]

המון נשים עם סיפורי חיים מורכבים ולידות מורכבות וצבים מורכבים

[עוקבת_בחיוך*]

משהו שעדיין מתהווה כתהליך אצלי, וכשאלה- עד כמ מותר לי לנסות לשכנע אישה לא לקחת אפידורל?

אסור לך לשכנע. ולפני שקופצים עלי אני ממשיכה הלאה: אסור לנו לשכנע אף אחד לשום דבר (כמה אני שונאת שמנסים לשכנע אותי או את ילדי לקנות משהו אפילו אם מראש באנו לקנות - בחירת בגד למשל). אנחנו (גם אני במובן מסויים), כנותני שירות, צריכים לתת לאנשים את המידע כדי שיוכלו להחליט לבד את ההחלטה שהכי נכונה להם. לתת להם את אפשרות הבחירה המושכלת ולתמוך בהם גם אם בחרו אחרת ממה שאני הייתי עושה.

במקרה הזה אני חושבת שקודם כל הייתי אומרת שהיא תקבל את האפידורל אם היא רוצה, מסבירה במה זה כרוך ורק אח"כ, אחרי שהאשה 'רגועה שייתנו לה אפידורל' ממשיכה הלאה בכמה דרכים שכולן די דומות.

• לשאול האם היא מעוניינת במידע נוסף לפני כן? זה נותן לאישה הרגשת שליטה ופותח אותה להקשבה. הרבה נשים גם לא מודעות לאפשרות שאולי לא יעזור, יאלחש רק צד אחד, הגבלה בתנועה וכו'.
• להגיד שיש יתרונות לאפידורל ואת מבינה את הבקשה אבל לשאול האם היא מודעת לחסרונות והאם היא רוצה לשמוע עוד? (לאישה פחות נחושה ויותר קשובה)
• להסביר שלפעמים עדיף לדחות (לא לוותר, 'רק לדחות') כדי ...(ההסבר הנידרש) ... ואולי היא רוצה לנסות למשוך עוד קצת ואח"כ לקבל את האפידורל. לפעמים, כאשר האישה יודעת שכשהיא תרצה היא תקבל יש לה כוח ורצון לנסות בלי.
• להסביר לאישה שויתור על אפידורל לא אומר ש'סתם' תסבול אלא שהיא יכולה לעזור לעצמה בדרכים אחרות ולהציע להציע דברים אחרים (offer to offer) - הרבה נשים חושבות שלידה טבעית זה 'לסבול סתם' ולא מודעות לכך שאפשר להקל על הכאבים ע"י עיסוי, תנועה, מים וכו'.

יש עוד דרכים, דומות או שונות, לפי המצב בשטח אבל בעקרון הגישה שלי היא קודם כל לתת ללקוח הרגשה שאני איתו ואעשה כבקשתו וכך מקבלת הקשבה ונכונות גדולה יותר לקבל הצעות אחרות. אח"כ אני מציעה עוד אפשרויות - לפעמים אחרי השאלה "מדוע את רוצה ...?" ולפעמים, אם נישמעים נחושים, אני מבקשת רשות להציע. לפי תחושת הבטן.

כמובן שבלחץ של חדר לידה זה הרבה יותר קשה אבל נראה שאת עושה מעל ומעבר. הלוואי והייתי יכולה ללדת איתך(()).

[פלוני_אלמונית*]

יש דרך לדעת באיזה בי""ח את עובדת? נשמע לי שממש הייתי רוצה להגיע לשם..

[דנה_ה*]

תודה לכל מי שקוראת מגיבה - זה כיף לי לקרוא את התגובות.
לגבי גילוי שם ביה"ח - מי שרוצה לדעת מוזמן לשלוח לי מייל ל- eitanhoffer שטרודל zvia.org.il ואשלח לשם את שם ביה"ח.

עוקבת בחיוך - אני מאוד מסכימה עם מה שכתבת ובאופן כללי זו הגישה שלי. יש כמה קשיים בכל זאת, כמו למשל - אשה שיש לה צירים כל 2 דקות והיא בלידה לא בדיוק נמצאת במצב לשיחה רגועה על יתרונותיו וחסרונותיו של האפידורל....
אתמול למשל, היתה לי אשה בלידה שניה שהתקדמה מאוד מהר מ- 3 ס"מ ל- 6 ס"מ (תוך שעה בערך) ואז היא אמרה שהיא לא יכולה יותר ושהיא רוצה אפידורל. בין ציר לציר (הם היו מאוד תכופים ועד שהיא הספיקה להתאושש מציר אחד כבר השני עמד בפתח) ניהלנו שיחה - אם כדאי או לא. אמא שלה ניסתה לשכנע אותה שלא כדאי לה כי היא בטח תלד עוד 3 צירים. האשה ובעלה ניסו לסחוט ממני הערכה של כמה זמן עוד נשאר עד ללידה (שאלת מיליון הדולר בחדר לידה...).
האמת היתה, שלא היה מרדים פנוי בכל מקרה, אז הצעתי לה גז צחוק שקצת עזר אבל אחרי כמה צירים היא העדיפה בלעדיו. ואז בדקתי אותה שוב והיא כבר היתה עם 8 ס"מ והיה ברור שהיא תלד עוד מעט - במצב כזה למשל הרבה יותר קל לי לעודד (לא לשכנע) את האשה לנסות בלי אפידורל ולעזור לה כמיטב יכולתי להתמודד - פשוט כי זה ברור שהיא תלד עוד מעט. הבעיה היא יותר בלידות שמתקדמות לאט - בעיקר לידות ראשונות או לידות עם זירוז...
האש הזאת ובעלה לא הפסיקו לשאול אותי מתי היא כבר תלד עד שלבסוף, שלא כמנהגי, אמרתי לה- עכשיו שתיים ועשרים. בשעה שלוש אני הולכת הביתה וזה כבר אחרי שילדת, שיצאה השליה, שהנקת ושאני גמרתי את כל הרישומים של הלידה. וכך היה.

מצד שני, ואני עדיין באותו עניין של האפידורל, היתה בחדר ליד אשה בלידה ראשונה ממושכת מאוד, שלא לקחה אפידורל (לא הייתי לגמרי מעורבת שם אז אני לא יודעת אם עודדו אותה לא לקחת או שהיא לא רצתה) אבל בשלב מסויים היא מאוד רצתה אלא שאז לא היה מרדים פנוי והיא זעקה ויבבה והתחננה במשך יותר משעה בצורה קורעת לב ממש. מה אני רוצה לומר- שהרבה פעמים קורה שקצת מעודדים את האשה ואומרים לה - תנסי עוד קצת בלי אפידורל ואם תרצי תקחי אח"כ, אלא כשמגיע האחר כך, פתאום אין מרדים או משהו כזה ואז האשה מאוד כואבת ולפעמים כועסת על שעודדנו אותה לא לקחת קודם. ומצד שלישי לפעמים האשה כן לוקחת אפידורל אבל אז יש איזה סיבוך בגלל זה. בקיצור - יש כאן אלף צדדים לסוגיה, וכמו תמיד- אני אנסה להכיל את כל הצדדים, גם כשהם נראים כסותרים זה את זה.

חוץ מזה היה יום פעיל מאוד אתמול בחדר לידה - קיבלתי שתי לידות יפות ואחת נוראית נוראית. עוד ואקום, והפעם בגלל ברדיקרדיה ממושכת ומפחידה - אולי אספר על זה בהמשך במדור "סיפורי זוועה" אבל כרגע האפרוח הרומני הקטן שלי (הכינוי החדש לנעמה שנורא אוהבת שום ) צריך אותי

[עוקבת_בחיוך*]

אתמול ניסיתי לכתוב אבל נותקתי מהרשת ובינתיים כבר הגבת. מה שרציתי לכתוב הוא שאחרי יום נראה היה לי שזו הודעה ארוכה מדי ואולי לא מתאימה לדף בלוג כך שתמחקי אם מרגיש לך נכון למחוק.

בקיצור - יש כאן אלף צדדים לסוגיה, וכמו תמיד- אני אנסה להכיל את כל הצדדים, גם כשהם נראים כסותרים זה את זה.
נראה שאת עושה את זה מצויין(())

[פלוני_אלמונית*]

דנה האם נראה לך שירידה של הטרומבוציטים בהריון-כרגע אני קרובה ללידה והמספר הוא 94- אמורה להפריע בלידהאיכשהו- לי? לתינוק?
אני יודעת שמתחת ל100 לא נותנים אפידורל אבל אני לא מעונינת ממילא.
חוץ מזה אני רשומה למרכז לידה הטבעי בלניאדו ואותם עדכנתי כשהרמה היתה 116.צריך לעדכן שוב?
יתנו לי להכנס לחדר הטבעי?
אני מקווה שזה בסדר כל השאלות האלה,מהשעה את בטח מבינה שזה מטריד אותי מאד...

[דנה_ה*]

שלום פלונית.
לעיתים קרובות יש בהריון ירידה בלתי מוסברת של מספר הטרומבוציטים אפילו מתחת 100,000 ולרוב זה לא מדאיג ולא מפריע לכלום בלידה אך יש לעקוב.

האם בדקת לאחרונה ערכי לחץ דם והימצאות חלבון בשתן? יתכן סיבוך של רעלת הריון שיתבטא בטרומבוציטים נמוכים, וחשוב לשלול את זה כי זה עלול להיות מסוכן (תסמונת hellp)
אין לי מושג בקשר לנהלי חדר הלידה בלניאדו והכי טוב זה לשאול אותם בקשר לזה.

בוודאי שזה בסדר כל השאלות הללו, רק חבל שזה מטריד אותך כל כך ומדיר שינה מעיניך כל עוד את עוד יכולה לישון...מקווה שדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר, ויש לי הרגשה שכך יקרה.

[תמר_א*]

יש נשים שממש מסרבות לגעת בתינוק בשלבים הללו. וזו שאלה בעיני. בקורס מיילדות ראינו סרט (מומלץ מאוד) שנקרא נדמה לי - hands off. זה סרט שמתאר כמה וכמה לידות של נשים בדרום אמריקה שפשוט יולדות בלי מיילדת. הן נמצאות בכריעה והתינוק מחליק לרצפה. כולן, ללא יוצא מן הכלל, לא נגעו מייד בתינוק אלא התבוננו בו, אח"כ הפכו אותו עם הפנים למטה (אולי לנקז הפרשות מן הפה שלו?) ורק אחרי דקה שתיים הרימו אותו אליהן.

בסדנא של קרן סטריינג' היא דיברה בדיוק על זה, על לתת לתינוק את ה MOMENT שלו ועל זה שהוא לא חייב להיות ורוד וחיוני על השניה שהוא נולד ובכלל היא דברה יפה ומעניין בשבח האיטיות (-:
אולי אמ פי 3 תסביר יותר טוב ממני

[פלוני_אלמונית*]

דנה,תודה רבה.באמת דברתי היום עם לניאדו והם גם אמרו שזה בסדר.לחץ הדם שלי תקין,ב"ה.
ואם אפשר להמשיך ולשאול-תכננתי לתת ויטמין k לתינוק בטיפות או לא לתת בכלל.האם המצב אצלי אמור להשפיע על תפקודי הקרישה של התינוק? ואם כן עדיף ללכת לפי הנוהל הרגיל של הזריקה?שוב ממש תודה על ההתיחסות,וחוץ מזה-כייף לקרוא את הדף הזה..

[דנה_ה*]

שלום פלונית
לפעמים יש קשר בין טרומבוציטים נמוכים אצל האם ואצל התינוק, אבל לא בהכרח.
ויטמין k הוא פקטור קרישה אחר שחסר או נמוך אצל תינוקות בלי קשר לרמת הטרומבוציטים שלהם.
אם יש רמה נמוכה של טרומבוציטים אצל התינוק (מבררים בבדיקת דם של התינוק - דקירה.... ) אז נשמע לי הגיוני שרצוי לתת ויטמין K, אבל האמת שאני לא ממש מבינה בזה.
בכל אופן, אם הברירה היא לדקור לזריקת ויטמין K או לדקור לשאיבת דם מוריד, הייתי בוחרת בויטמין. בהצלחה במחקרייך ובהצלחה בלידה!

תמר א ו אמ פי 3 - אשמח לשמוע עוד!

[עולם_ומלואו*]

דנה, כיף לקרוא אותך.

הייתי שנתיים מאוהבת קשות באבוגדו - חתיך יוצא אתיופיה בכתה מעלי...

איך זה שאני לא יודעת על זה?......

[פלוני_אלמונית*]

תודה תודה דנה.בינתיים החלטנו שלא להחליט אם לתת ויטמין או לא.ובינתיים גם עוד לא ילדתי..בכל אופן תודה ואשמח לעדכן..

[דנה_ה*]

עולם ומלואו.
מה זאת אומרת? הייתי מאוהבת קשות בדי הרבה חתיכים (או לא חתיכים) ולא ממש סיפרתי על זה לאף אחד. רשימה חלקית:
בועז (בוזה...כן, בחיי)
מוטי מחוגי סיור
חגי (המדריך שלך)
טולינדו
דוקטור, וגם באח שלו, שכחתי את שמו
כמעט בכל הבנים בכיתה שלי בשלב זה או אחר
כמעט בכל המורים הצעירים שהיו לי, בשלב זה או אחר
כמעט בכל המדריכים בחוגי סיור, בשלב זה או אחר..

יוהו, איזה וידוי. ועוד בציבור. כנראה שחוק ההתיישנות חל על דברים כאלו.
ובלי קשר, אני שולחת לך עכשיו תמונה של האפרוח שלנו.

[עולם_ומלואו*]

טוב. בחגי גם אני. על בועז ידעתי. מי זה טולידנו? נשמע לי נורא מוכר. מוטי גם עומד לי על קצה הזיכרון.... ודוקטור... איזה שם מעורר נשכחות.
את יודעת שפגשתי את קופליק לא מזמן? אנחנו חולקים אותו מקום עבודה מסתבר.....
אחחחח גיל ההתבגרות. איזה מזל שהיה לי אותך.

[דנה_ה*]

טולינדו היה בחוגי סיור כמה שנים מעלינו והיה מלווה טיולים. קראו לו רועי והיה לו אף גדול ועיניים כחולות.
מוטי היה הרכז החתיך ביותר בעולם (ראיתי אותו לפני כשנתיים. עדיין הוא האיש החתיך בעולם לדעתי).
מה שלום קופליק? ראיתי אותו ואת אשתו ושני ילדיו הג'ינג'ים לפני כמה שנים. תמסרי לו ד"ש ממני.

לכל האחרות - סליחה על שהדף הפך לדף נוסטלגיה פתאום...

[סקרניתהריונית*]

היי דנה, יש לי שאלה קצת תיאורתית וקצת מעשית.
איפה נמצא פיזית צוואר הרחם, בתחושה? כלומר, כשאני מכניסה אצבע (נקיה כמובן) לנרתיק, צוואר הרחם יהיה בדופן התחתונה (לכיוון הרקטום) בדופן העליונה (לכיוון עצם הפיוביס) או "באמצע" בהמשך לנרתיק?
קראתי שהתחושה שלו היא בערך כמו של אף...
אני שואלת מסקרנות וגם כי אתמול חשתי מין בליטה בדופן התחתונה ותהיתי... (אני בחודש שמיני)
מקווה שהייתי ברורה...

[אם_פי_3*]

ומה עם איכוראימלו, נו, המורה לביולוגיה מודרנית בכיתה ט'?
<אמפי דווקא לא. היתה עסוקה באחרים באותו זמן. לאמגלה.>

[אם_פי_3*]

דורון

[דנה_ה*]

ואיי, בדורון (המורה לביולוגיה) הייתי מאוהבת קשות מאוד. אפילו כתבתי לו מכתב מרגש (מכתב תודה ולא אהבה, אם כי אם היו לו עינים הוא היה מבין) בסוף השנה. אחרי שנתיים ראיתי אותו עם אשתו (המכוערת) ובכלל לא הבנתי למה הייתי מאוהבת בו, אבל באותה שנה....

וחוץ מזה, אני חושבת שאני יודעת במה את היית עסוקה...

סקרנית הריונית - צוואר הרחם נמצא בהמשכו של הנרתיק, אלא שבהריון הוא בד"כ "אחורי" כלומר, אם מכניסים אצבע ישרה אז לא מגיעים אליו אלא צריך לעקל את האצבע כלפי מעלה (תדמייני כדור שאת מנסה למשש אותו מצידו התחתון. הכדור הוא ראשו של העובר ואת בעצם מגששת מתחתיו).
זה די קשה למצוא את הצוואר ובמיוחד לעצמך בהריון משום שהבטן קצת מפריעה לתמרונים.
אני לא הייתי מגדירה את תחושת הצוואר כתחושת אף. הצוואר הוא רך ומזכיר בצורתו ובמגעו את הפה.
בהצלחה!

[קט_קטית*]

זה די קשה למצוא את הצוואר ובמיוחד לעצמך בהריון משום שהבטן קצת מפריעה לתמרונים

באמת?
אני בדקתי לעצמי לקראת הלידה השניה, והייתה לי בטן ע-נ-ק-י-ת (כשבאתי למיון בתחילת שמיני עם איזו בעיה, האחות שקיבלה אותי חשבה שבאתי ללדת תאומים - והתבדתה P-:). פשוט דחפתי את היד עד הסוף וניסיתי להעביר אצבעות. מה, הגעתי למקום אחר??!

[יסכו_נט*]

כיף לקרוא פה... ילדתי לפני שבוע וחצי, והכל עוד מהדהד אצלי חזק בפנים. הצירים, הקולות, התפילות, התחושה המדהימה כשהיא יצאה.
המיילדת הייתה דרוזית מסאג'ור, כשיצאתי מחדר לידה היא שאלה אותי "אני חייבת לדעת מאיזה זרם אתם"?. אנחנו דתיים אבל היא כמעט אתעלפה כשאסף התערב לה בהוראות, עשה קולות של דיג'רידו, והשיא היה כשהוא הוריד תחולצה כדי להחזיק את הקטנטונת.
אפשר להגיד אלף דברים מבאסים על לידה בביח, אבל המפגשים האנושיים שם הם מדהימים

[אינדי_אנית*]

היי דנה ה, היום היתה לי שיחה עם אמא שהגיעה ללידה עם כדורים לייבוש החלב כי היא רצתה להניק בשום פנים ואופן והמיילדת שכנעה אותה להניק בכל זאת רק קצת כי זה נורא חשוב בשביל התינוקת... והיא באמת הניקה אותה כמה ימים בגלל זה. אז ישר חשבתי עליך ששאלת כמה להעיז להתערב.

[דנה_ה*]

קט קטית - זה מאוד תלוי במיקום הצוואר. כשהוא אחורי אז ממש קשה לאתרו וזה גם מאוד כואב לנסות. כשהוא מרכזי או קדמי אז זה יותר קל. אני עצמי ביליתי 3 חודשים בהתנסות של קורס המיילדות כשאני חושבת שהגעתי לצוואר ובעצם רק כשמיילדת אחת הסבירה לי סוף סוף איך להגיע אליו, אז הצלחתי והבנתי שעד אז רק חשבתי שאני שם...

יסכו נט - אני מכירה את המיילדת שלך (על פי התיאור, ואני מניחה שילדת בצפת, נכון?), והיא באמת מקסימה מקסימה. המון מזל ושפע חלב.

אינדי אנית - זה באמת סיפור חשוב ובאמת ישנם מקרים כאלו שבהם את יודעת שההתערבות נחוצה. אתמול התחבטתי שוב בסוגיה, והפעם מזווית שונה. היתה אשה שבאה ללדת, אשה פשוט נהדרת, והדולה שלה באה איתה. אני לא יודעת מאיפה היא הגיעה (הדולה) אבל היא היתה כל כך מעצבנת וכל כך מפריעה.. וזה לא היה בדברים שיכולתי להגיד לה - "כאן אל תתערבי בבקשה", זה היה בדברים קטנים (שבעיני הם גדולים). למשל - בזמן צירי הלחץ האשה התכנסה אל תוך עצמה ולחצה בהתרכזות גדולה ובעיניים עצומות. זה היה מקסים לראות, אלא שהדולה בכל ציר אמרה לה בקול חד - "תפתחי את העיניים ותסתכלי עלי, קדימה!". אוף.

אז מה עושים במקרה כזה? הרי הם הביאו אותה, והם חושבים, או לפחות חשבו שנוכחותה טובה להם. או למשל - הדולה אמרה לה בתחילת הלידה - " עשו לך כבר חוקן? מה, לא? אז זה הזמן. קדימה!" שוב בנימה המצווה הזו.

האשה המדהימה והיפיפיה הזו הגיעה לפתיחה מלאה בלי שום משככי כאבים ועם המון תמיכה מצד בעלה המקסים (ותמיכת אחיטופל של הדולה) ואז נתקעה. אני נאלצתי ללכת הביתה כשהיא הייתה בפתיחה מלאה מזה שעתיים. אח"כ התקשרתי וסיפרו לי שהיא ילדה בעזרת שולפן ריק (קצת עברית יפה, מה יש?).

[אם_פי_3*]

את חייבת לספר לי, אבל בערוצים פרטיים בבקשה....

[ניצן_אמ*]

רק כשמיילדת אחת הסבירה לי סוף סוף איך להגיע אליו מה? ולא תחלקי אתנו??

[דנה_ה*]

זה לא עניין של לחלוק או לא... אני צריכה לצורך העניין אשה אחת+צוואר אחד, רצוי פתוח ל- 2-3 ס"מ... ואז אני אבדוק אותה ואראה מה מיקום הצוואר ואז את תבדקי אותה ואני אנחה אותך... יש לך מועמדת מתאימה?...

[קט_קטית*]

אני כמעט בטוחה שהגעתי לצוואר כי הוא היה דינמי
יעני עם הזמן יכלתי להעביר יותר ויותר אצבעות.
או שסתם הרחבתי לעצמי משהו שלא קשור

[ניצן_אמ*]

יש לך מועמדת מתאימה?...
לא, אבל אולי לך יש.

[סקרניתהריונית*]

דנה, תודה על ההסבר. אז כנראה שאין טעם לנסות ולגלות את הצוואר של עצמי כרגע, בתחילת לידה או כשמתחילה דינמיקה צווארית, זה יהיה יותר פשוט? כלומר מספיק יהיה להכניס אצבע ואז לגלות במה מדובר?

[יסכו_נט*]

כן .צודקת

[שאלה*]

לכל המתעניינות שבודקות את צוואר הרחם - מה המטרה?

[ניצן_אמ*]

אני לא בודקת, רק מתעניינת.
אבל בעקרון זה נראה לי משהו שסביר שאשה תרצה לעשות בעצמה אם המדד הזה חשוב לה ומעניין אותה.

[שאלה*]

אבל בעקרון זה נראה לי משהו שסביר שאשה תרצה לעשות בעצמה אם המדד הזה חשוב לה ומעניין אותה.
נכון, השאלה שלי לא הייתה ביקורתית אלא באמת להבין מה המטרה?

[תבשיל_קדרה*]

אח, איזה עולם קטן.
איזה מצחיק זה לזהות שם ברשימת השמות הזותי.
עכשיו אני תקועה עם פריט מידע מיותר שאני צריכה להוציא מהמערכת.

[דנה_ה*]

עכשיו אני תקועה עם פריט מידע מיותר שאני צריכה להוציא מהמערכת
ועכשיו גם אני. מי זה? טוב, את לא חייבת כמובן להסגיר מידע שכזה.

[דנה_ה*]

בנוגע לבדיקת צוואר הרחם - גם לי נראה הגיוני שנשים ירצו לדעת איפה האיבר הזה נמצא. אני חושבת שכולנו מרגישות אותו, למשל בעת קיום יחסי מין. למי שמשתמשת בשיטה הטבעית לפריון או למניעת הריון, יש גם צורך נוסף בהתיידדות עם הצוואר.
דווקא בלידה בעיניי הצורך כל הזמן לדעת מה הפתיחה הוא צורך שנובע מן התרבות המערבית. יש היום אפילו מכשירים חדשים שמוכנסים לנרתיק ויכולים בכל רגע להצביע על הפתיחה. נשמע לי רעיון פשוט נוראי.
יחד עם זאת - אני גם מבינה את הצורך לדעת אם יש התקדמות או לא.

[הולכת_את_מעימי*]

אני באף שלב בלידה שלי לא ידעתי מה הפתיחה.
מזעזעת אותי המחשבה שידיים נדחפות לי לשם. מה גם שאני לא מבינה למה זה טוב, וחוץ מזה שלידה זה כמו הקוואנטים, אם בודקים מה הפתיחה היא נעלמת (וכמו תינוקות, שאם בודקים אם הם ישנים- תמיד יתעוררו. זו התיאוריה שלי. מבוסס על ניסיוני האישי בלבד)

[בהת_הוות*]

אני קוראת אותך מרותקת, ועכשיו כשזה יותר רלוונטי עבורי - יש לך המלצה-טיפים, איך בוחרים באיזה בית חולים ללדת (בהנחה שאלד בבי"ח)?

[נעמי_בן_שיטרית*]

בלידה האחרונה שלי (בבית ללא מיילדת) הופתעתי מכך שהרגשתי שאני לקראת הלידה ולא הבחנתי בשום שינוי מבחינת הפתיחה. זה קצת ייאש אותי כשהרגשתי שהכל "סגור כרגיל" וחשבתי שהלידה לא מתקדמת. אז החלטתי באופן אינסטנקטיבי להכניס את היד שלי פנימה כמה שיותר עמוק ולקבל אלי את התינוקת. תוך שלושה צירים התינוקת היתה עם הראש בחוץ וביד שלי. כאילו שנפתחתי מאפס לפתיחה מלאה בשתי דקות.
האם זה יכול להיות או שהייתי כבר בפתיחה ולא ידעתי לזהות?

[דנה_ה*]

נעמי - למיטב ידיעתי וניסיוני לא מרגישים את פתיחת הצוואר. תיתכן כמובן פתיחה מהירה מאוד, אבל מ- 0 למלאה בשתי דקות.... - לא סביר כל כך.
מה שכן, הסיפור מראה עד כמה הבדיקה היא מיותרת. את התקדמת, רק לא ידעת בדיוק כמה, ובכל זאת הגוף שלך ידע מתי את עומדת ללדת בצורה מאוד מדויקת, ואף אחד לא היה צריך להגיד לך - "הגעת לפתיחה מלאה, עכשיו תלחצי."

בהתהוות - איך בוחרים בי"ח - עורכים רשימה של מה חשוב לך ובודקים עם כמה בתי חולים מה המדיניות שלהם לגבי זה (רצוי לבדוק גם עם נשים שילדו שם בפועל ולא רק מהי המדיניות הרשמית). זה יכול לכלול דברים כמו - האפשרות לביות מלא, מספר מלווים אפשרי, ניטור לסירוגין במהלך הלידה, זמינות של גז צחוק בלידה, היחס לשחרור מוקדם ועוד ועוד - מה שחשוב לך. אח"כ רצוי גם לסייר ולהתרשם מן האווירה והתחושה במקום. והדבר הכי חשוב- לשמוע מאנשים שילדו שם או עדיף - ממישהו שעובד שם, איך הצוות. בהצלחה.

[סקרניתהריונית*]

הסקרנות נובעת קודם כל מסקרנות נטו, רצון להבין איך הגוף עובד ועל מה מדובר... לא מתכוונת לבדוק לעצמי פתיחה בשעת הלידה, אבל מסוקרנת להכיר את הגוף שלי.
ואולי... הכל נובע מחלום שלא הגשמתי וכנראה גם לא אגשים, להיות מיילדת. אבל הנה אני בהריון (שני) ובא לי להרגיש צוואר רחם.

[קט_קטית*]

מה זה בשביל מה לדעת? כל אישה בסוף תשיעי מתה לדעת אם היא יולדת או לא ומה נסגר עם זה
אני בדקתי פתיחה כדי לדעת אם ללכת למיון יולדות

[שאלה*]

תודה על ההתייחסות.
סקרנית הריונית,
כשכתבת, חשבתי שאולי יש גם צורך להרגיש את העובר (ברור לי שלא ממש) ואת השינויים שחלים מחודש לחודש דרך המגע בצוואר הרחם - עוד דרך לתקשר עם העובר, עם האמהות והנשיות.