מטפסת על הקירות עם הילד בבית

אנונימי

מדור חינוך ביתי

מצב סיכום

מטפסת על הקירות עם הילד/ים בבית?

עייפות, תסכול, מותשת

• את חווה רגשי אשמה והרגשה שאת "אמא גרועה"....
• קשה לך לתפקד, את חסרת סבלנות, עצבנית.
מה אפשר לעשות?

לשכב לישון ביחד עם הילדים או לא יאוחר מ22:00. כך גם בלילה רווי התעוררויות של הילד, תקבלי מעט שינה שתתן לך כוח להתחיל מחר יום חדש.
לשכב לישון מוקדם ולישון צהריים אם את יכולה (גם חצי שעה יכולה לתרום המון כוחות!)
"אצלינו (בהריון השני) היה לי "עוצר" בשעה 10. אם לא נרדמתי - קראתי ספר (בד"כ כן נרדמתי). ככה לפחות התחלתי את היום לא-כ"כ-עייפה, ולכן עם קצת יותר סבלנות." (תרמה: תבשיל קדרה)
עם ילדים קטנים- לעשות משהו אחר (אינטרנט, עבודות בית, אומנות, לקרוא ספר וכו') כשהילד נרדם- " פתאום כשהזמן הוא שלי ואני לא צריכה להשגיח על אף אחד אחר אני קמה לתחייה" (תרמו: עדינה ניפו, ענת גביש)
טיפולים אלטרנטיבים (פרחי באך, הומיאופתי, וכו').
לשתף, כי נעים להרגיש שיש מי שמקשיב מבין וגם תומך.

(תרמו: עדינה ניפו, תבשיל קדרה, בשמת א, מרינה שלנועה, ענת גביש)

הילד צריך עניין ואתגר

הילד מחפש אתגרים חדשים - כאשר מזג האוויר מאפשר זאת - כדאי לצאת החוצה, למקום בו הילדים יכולים להוציא מרץ, ואת - לנוח (יחסית).(תרמה: תבשיל קדרה)
אפשר לעשות ביחד סידורים חיוניים לתפקוד הבית- קניות, שוק, דואר. כאן טמון העניין האמיתי- אלו החיים. (תרמה: לוטם מרווני)

מה עושים במשך היום בבית עם הילדים?

• אפשר להזמין עוד אמא אם ילד שיעסיקו אחד את השני. (תרמה: מרינה שלנועה)
• השתוללות מונחית ע"י ההורה-
" היה קיץ - כך שממש ממש לא התאים לי לזוז מהבית. התמקמתי בסלון, ואפשרתי לילדים להשתולל: הם עושים רכבות מקרשי חיתוך, וקפצו/רצו עליהן. ישבתי על הרצפה, והם רצו סביבי. יש לנו אריחי-רצפה מאוירים, הם קפצו מהם ואליהם בעידודי הרב. עוד - הם קפצו לי על הגב כשאני יושבת, ובהמשך - זה על הגב של זה (יתרון של שניים). והיו עוד המון. (חלק דרש שת"פ של בעלי - הבית חיכה לו הפוך כשהוא חזר מהעבודה)." (תרמה: תבשיל קדרה)

(תרמו: עדינה ניפו, תבשיל קדרה, בשמת א, מרינה שלנועה, ענת גביש)

תחושת בדידות חברתית

• בגן שעשועים הקרוב לבית יוכלו הילדים להתחבר עם ילדים נוספים. בתקופת הלימודים בשעות אחרי הצהריים ובתקופות החופש- בשעות הבוקר הנעימות. דרך הכרות של ילדים נוצרים לעתים קשרים בין ההורים.
• להזמין חברים הביתה.
• לבקר חברים בביתם.
• לבדוק ברשימה הצהובה או הלבנה על משפחות חינוך ביתי באזורך וליצור איתם קשר (תרמה: POOH והתוספות)

(תרמו: נאבקת בעצלנות, POOH והתוספות, דניתוש)

ראי גם: גלגלי הצלה לאימהות

איך מוצאים לילדים חברים?
איך מגיעים למצב שמשקעים בכך אנרגיות זה נראה כל-כך קל לזרוק אותם לגן שימצאו שם חברים
איך יוצאים בחום הזה מבית ולא נותנים להם להתייבש בבית לבד?

כל-כך מתיש לי ליהיות לבד בבית איתם (בן חודש ובת שנתיים) כל-כך בא לי לצאת והראות להם עולם שיהנו קצת . אבל כל הלוגיסטיקה של לצאת (בלי חיתולים+נגמלת), רק המחשבה מתישה ומבטלת את הרעיון.

אין לי הרבה חברים ובטח לא עם ילדים או שלא עובדים ואני מרגישה שהבדידות שגזרתי על עצמי תפגע בילדי.

כל-כך רוצה לשבור את המעגל, או בעצם להרחיבו אבל לא יודעת איך?

איך מגיעים למצב שמשקיעים בכך אנרגיות
ההשקעה הזו פחות אנרגטית ממה שאת כנראה חושבת.
עד השעה עשר בבוקר אפשר לצאת עם הילדים לטיול נחמד באזור שלכם. לקפוץ לגן שעשועים קרוב, ולתת להם להתחבר לבד לילדים אחרים, לעצמם ולסביבה.
אח"כ מזג האוויר מעיק ועומס החום הכבד מחייב פעילות במקום ממוזג. אפשר לקפוץ לחברים שנמצאים בבית בחופשת הקיץ, או לקפוץ לפעילות חינמית בקניון או לג'ימבורי.
אני ממליצה להעז ולא להתלבט יותר מדי אם להזמין חברים - קרובים יותר או פחות - או לחשוב על אי נעימות שאולי מתלווה להזמנה מצדך שלא נענית בחיוב.
את לא צריכה שיהיו לך הרבה חברים. את יכולה להכיר אמהות שיוצאות לפארק או למגרש משחקים אחר הצהריים וליצור קשר ידידותי, ואולי תגלי שגם הן במקרה מרגישות כמוך

מסכימה עם דניתוש וגם את יכולה לבדוק באתר של חינוך ביתי על מפגשים ולהצטרף..
או לבדוק ברשימה הצהובה או הלבנה על משפחות חינוך ביתי באזורך וליצור איתם קשר..

הלוגיסטיקה תיהיה יותר פשוטה אם תצאו לגינה ציבורית מוקדם בבוקר או אחרי חמש. בלי חיתולים ובגמילה יכולים לפספס חופשי על האדמה:-]
הרחבת המעל הפשוטה ביותר- היא להתחיל בשיחה עם אימהות שאת פוגשת, מטפלות, מי שבנמצא. גם מפגשים עם סבתא וקרובי משפחה יוצרים הרחבה של המעגל, יש עוד דמויות בחיי היום יום של הילדים.

נאבקת,
למה לא לשלוח את בת שנתיים לפעוטון לחצי יום?

לא לשלוח את בת שנתיים לפעוטון לחצי יום
ברצוני להזכיר כי הדף עוסק בחינוך ביתי , הפיתרון הנ"ל הוא הפתרון הקונבנציונלי, שזה בסדר גמור בחברה הישראלית.
אבל- האם ישנם פתרונות אחרים שיכולים הן לשמר את החינוך הביתי של המשפחה והן לשפר את המצב?
לשם כך נוצר הדף הזה, בכדי לתת מענה יצירתי לאמהות/ אבות המחנכים מהבית (מתוך בחירה מלאה ושיקול דעת שטובת הילד והמשפחה בראשו) ולהעזר בנסיון של אחרים .

נאבקת בעצלנות??? יש לך תינוק בן חודש וחצי, זו לא עצלנות!

נאבקת,

מהכתוב עולה כי את נמצאת שבועות ספורים אחרי הלידה.
יהיה זה עוול לכנות את עצמך בתואר עצלנית. השבועות הראשונים שאחרי לידה הם תקופה מיוחדת. לידה היא תהליך מורכב מכל הבחינות (גם אם הלידה עצמה היתה קלה ונעימה).
מהבחינה הגופנית - השינויים ההורמונליים, השינוי ביציבת הגוף, ההנקה שתובעת הרבה אנרגיה, העייפות, והחולשה.
מהבחינה הנפשית - לידה היא ארוע משפיע מאד מהבחינה הנפשית. יציאת הוולד מגופנו מלווה בפרידה הראשונה ממנו, התודעה שהשתנתה בזמן ההריון עדיין לא חוזרת לעצמה. יתכן שאת מרגישה עירפול מחשבתי, חוסר יכולת להתרכז או דברים מהסוג הזה. גם מצבי הרוח שמושפעים מהשינויים ההורמונליים, אבל לא רק, משתנים מרגע לרגע, ויש אולי תחושה שאין לך כל-כך שליטה עליהם.
מהבחינה המשפחתית - הולדתו של כל ילד משנה את המאזן המשפחתי, אבל לעיתים בילד השני השינויים מזעזעים במיוחד את כל המערך המשפחתי.

מכל אלה יוצא שאת נמצאת בתקופה רגישה בחייך. הקשבה לעצמך, לצרכים ולרצונות שלך הם בדרגת חשיבות עליונה. יותר מכל, ילדיך זקוקים לאמא שלאט לאט חוזרת לעצמה.

הדאגה לחיי החברה שלהם יכולה לחכות.

מה שיכול לעזור לך בזה הוא בחינה מחודשת של נקודות המוצא שלך.

את אומרת:
ולא נותנים להם להתייבש בבית לבד?
אולי הם לא מתייבשים? אולי זו אמונה מוטעת שמושרשת בך עמוק. נסי להתבונן בהם, אני יכולה להניח במידה גדולה של וודאות, שבנך בן החודש אינו "מתייבש" בבית. נסי לבדוק את מצבה של ביתך. אולי זו יותר אמונה שלך, מאשר תאור של מציאות?

כל-כך בא לי לצאת והראות להם עולם שיהנו קצת
בדקי האם יש רגעים בהם ילדיך נהנים בבית. אולי זה לא נכון שהם יכולים להנות רק בחוץ? אולי הם דווקא יכולים להנות כשאמא שלהם נמצאת בסביבה נוחה ומיטיבה בשבילה?

נסי להתמקד בצרכיך. אם את צריכה חברה, מצאי חברה שנעימה לך.
אולי בכלל את צריכה עזרה - מישהו שיהיה איתך ועם ילדיך בבית ויעזור לך בטיפול בהם ובעצמך וגם יארח לך חברה?

ובקיצור - צרכיהם החברתיים של ילדיך (אם אכן הם קיימים) יכולים לחכות עד שתתאוששי מהלידה. אז היציאה מהבית לא תהיה כל כך מסובכת מבחינתך.
דוקא היענות לצרכיך, תביא רגיעה לביתכם וגם לילדיך.

יש לי דמעות בעיניים.אני בדיוק באותה הסיטואציה של הנאבקת. תינוקת בת חודש וחצי וילדה מקסימה בת שנתיים.הסביבה (סבתות חברות וכו')טוענים נחרצות שהגדולה שלי צריכה גן, בעוד שאני רואה כמה היא פורחת ומתעקשת שאף אחד לא יכול להעניק לילדי יותר ממני.אחרי הלידה וקצת לפני התחילו להתרוצץ בראשי מחשבות זרות שאולי אני טועה וגורמת לילדה סבל.שאולי אני אמא גרועה, שלילדה אין חברות,אפילו שאני יוצאת מגדרי לספק את הצורך הזה(ירידה של 4 קומות בלי מעלית וחזרה הביתה זו מסירות נפש מבחינתי).בקיצור שימחתן אותי נחמד לדעת שהכל בסדר

יש לי דמעות בעיניים.אני בדיוק באותה הסיטואציה של הנאבקת. תינוקת בת חודש וחצי וילדה מקסימה בת שנתיים.הסביבה (סבתות חברות וכו')טוענים נחרצות שהגדולה שלי צריכה גן, בעוד שאני רואה כמה היא פורחת ומתעקשת שאף אחד לא יכול להעניק לילדי יותר ממני.אחרי הלידה וקצת לפני התחילו להתרוצץ בראשי מחשבות זרות שאולי אני טועה וגורמת לילדה סבל.שאולי אני אמא גרועה, שלילדה אין חברות,אפילו שאני יוצאת מגדרי לספק את הצורך הזה(ירידה של 4 קומות בלי מעלית וחזרה הביתה זו מסירות נפש מבחינתי).בקיצור שימחתן אותי נחמד לדעת שהכל בסדר
אני מאוד מבינה אותך. אם יש אפשרות כדאי לצאת לעבוד אפילו משרה חלקית ולהכניס את הגדולה לגן. זה ישמור על השפיות שלך.

חינוך ביתי לקראת הילד השני

אני מאוד מבינה אותך.
אני חושבת שהבנת הפוך ממה שהיא כתבה...

אני חושבת שהבנת הפוך ממה שהיא כתבה...
אני דווקא חושבת שהבנתי נכון. לדעתי, היא צריכה משהו משלה.

אני חושבת שהבנת הפוך ממה שהיא כתבה...
אפרופו, שימי לב לכותרת הדף. חינוך ביתי לא בכוח ולא במחיר שהאמא תאבד את שפיותה.

לדעתי, היא צריכה משהו משלה.
זו אכן דעתך. היא כתבה דברים סותרים ולבסוף סיכמה בקיצור שימחתן אותי נחמד לדעת שהכל בסדר

ולא במחיר שהאמא תאבד את שפיותה
מבחינתי, לצאת לעבוד עם תינוקת בת חודש ולהכין כל בוקר ילדה לגן זה בדיוק מתכון בטוח לאיבוד השפיות...

זה נכון שבמצב של האמא הזו צריך המון עזרה ואם אין עזרה משפחתית, אז עזרה בתשלום, בלי חשבון. עד שתעבור התקופה הקשה הזו.
לצאת לעבודה ולשלוח לגן זה מבחינתי לא עזרה, זה יותר גורמי לחץ במערכת.

איימי,
אני מביעה פה את דעתי האישית מאוד : ילדה בת שנתיים צריכה את אמא שלה נקודה. לא גן ובוודאי לא הרבה ילדים סביבה כל היום, לא להאבק על תשומת הלב ובוודאי שלא להיות רחוקה ממקור אהבה (אמא).
הגיל שאולי אפשר להתחיל לחשוב על זה (וממש לא הכרחי לדעתי) הוא: 6.

מבחינתי, לצאת לעבוד עם תינוקת בת חודש ולהכין כל בוקר ילדה לגן זה בדיוק מתכון בטוח לאיבוד השפיות...
אני ממש מסכימה. במיוחד אם:
(ירידה של 4 קומות בלי מעלית וחזרה הביתה זו מסירות נפש מבחינתי)._
ולדעתי אין דרך להגיע לגן מבלי לצאת מהבית.

נראה לי שהבנתם הפוך ממני. שימו לב לכותרת הדף.

לא הבנו הפוך. אבל, זה שמטפסים על הקירות לא אומר בהכרח שהפתרון הוא לשלוח את הילד למסגרת. במיוחד שכולנו הבנו שאיימי לא רוצה לשלוח את הילדה שלה למסגרת.
אם מחליטים שלהשאר בבית זה חשוב, ניתן למצוא פתרונות במסגרת הזו. כמו שאם מישהו חושב שגן זה חשוב ויש לו בעיות עם הילד (או לילד בעיות עצמאיות), הוא ימצא פתרונות לילד בצורה שלא מחייבת אותו להוציא מהגן.
יש דברים ששומרים על השפיות ולא כוללים ילד בגן ואמא בעבודה. הפתרון הזה גם קיים, אבל יש עוד דברים.

נקודות יש עוד כמה מספרים בין 2 ל 6
בכל מקרה היא אחרי לידה, ברור שעדיף להיות בבית ולא להוסיף עוד גורמי לחץ למערכת. חודש אחר ילידה לא קל גם כשיש רק תינוק אחד בן חודש, על אחת כמה וכמה כשיש בבית עוד תינוק

נקודות יש עוד כמה מספרים בין 2 ל 6
מבקשת הבהרה.

איימי,
לפי מה שאת מתארת, הילדה בת השנתיים מרוצה בבית, אז למה את משתגעת? ולפני שאת מפרטת, רוצה לאמר לך שההתארגנות בבית לוקחת זמן ולאט לאט כל אחד מבין את מקומו, את רצונותיו.
כמובן שיש גם גלים של תקופות קשות ותקופות קלות. תקופות זורמות ותקופות תקועות.
בכל מקרה אי אפשר להימנע מהקושי - הוא חלק מהחיים. צריך כל פעם להתמודד עם הקשיים שעולים. סך הכל חווית הגידול הביתי היא חוויה חד פעמית ומאוד מסעירה.
תחשבי שהיית הולכת כל יום לעבוד איפשהו - לא היו קשיים? לא היו תסכולים? לא היו פשרות? כמובן שהיו.
לי זו נראית הבחירה האידאלית במיוחד שהילדים עוד כל כך קטנים.
בשלבים גדולים יותר באמת השאלה עומדת כבר על הפרק באופן יותר נחרץ. (לפחות אצלי...)

נקודות יש עוד כמה מספרים בין 2 ל 6
אצלנו גיל 5 של הגדול היה ממש "בשל" לגן (אם יש דבר כזה

). כלומר, בא, ראה, ושמח להישאר בלי קשיי פרידה ממני.
(שנה לפני כן, בגיל 4, הפרידה היתה קטסטרופה ומאוד קשה. למעשה אם הייתי יודעת שכך יהיה, וכמה קשיים זה יוסיף למצב העדין גם כך של לידת אח חדש, הייתי נותנת לו עוד חצי שנה בבית, או זמן נוסף ככל יכולתי).

או כמו שכתבה כאן אמא אחרת ששלחה לגן כבר מזמן (חגית ו ): כל שנה של הילד בבית זו מתנה.

כל שנה של הילד בבית זו מתנה.
קרוטונית, ובכן את בוחרת לסיים את דברייך במשפט הזה

ז"א בנך בן ה-5 לו יכל להישאר בבית עוד שנה, היית משאירה?

התכוונתי שהייתי שולחת לגן בגיל רבע לחמש ולא רבע לארבע... אז כן, הייתי משאירה עוד שנה. בפירוש לא דיבר אליו כל הקטע של קבוצת ילדים וגננת, הוא היה לגמרי אפרוח של בית. היום זה כבר אחרת, לחברים יש משקל גדול הרבה יותר, העצמאות שלו אחרת וכולי.

לו היה באזורנו מעין "משפחתון" לגיל 4 (מבחינת מס' ילדים מצומצם מאוד), הייתי מנסה גם כן.

תגידי קרוטונית, ולא נראה לך שה"קפיצה" הזו בגיל 5 היתה קשורה לזה שכבר חווה שנה בגן והתרגל לקונספט?
כלומר, ייתכן שלו היה נשאר את העוד שנה בבית, והיה מגיע בגיל 5 לגן לראשונה, אולי גם אז הפרידה היתה קטסטרופה ומאוד קשה
<כמובן שזו שאלה היפותטית, אבל מסקרנת>

כמובן שאני כותבת גם מתוך התהיות של עצמי... מקריאה של תיאורייך את בנך בדפים שונים, הוא הזכיר לי את בני, בעיקר בתיאורים שלו כשבלולון , אחד שנרתע מכל מה שנראה כמו ערימת ילדים ואוהב חברה, אך בקטן... אני תוהה אם מה שעוזר זה באמת זמן הבשלה בחממה הביתית, או שאולי דווקא חשיפה (לאו דווקא של גן, אבל הרבה הרבה חברת ילדים, ולא דווקא 1X1). נראה לך שאם הוא היה נשאר בבית עד גיל 5 , בלי הניסיון של השנה הקשה הראשונה בגן , עדיין היה לו כ"כ חלק הכניסה לגן עירוני?

רותה, אני לא חושבת, כי בשנה הזו הוא חווה קפיצה גדולה מבחינת היכולת החברתית, ואני לא זוקפת את זה לזכות השנה בגן (שבה הוא רוב הזמן ישב בצד כצופה, ורק לקראת סוף השנה התחיל להיפתח). לדעתי זה עניין אישי, שלב שקורה מתישהו.

או שאולי דווקא חשיפה (לאו דווקא של גן, אבל הרבה הרבה חברת ילדים, ולא דווקא 1X1)
בתקופה שהוא היה בבית הלכנו לא מעט למפגשים, כולל מפגש קבוע בבית הקהילה התל אביבי, ולא היתה לו שם שום אינטראקציה עם הקבוצה כקבוצה. בקושי אחד על אחד, וגם זה למשל כשכולם הלכו והיה שקט, וכולי. הוא היה פשוט נצמד אלי רוב המפגש, או משחק לבדו. (אבל המשכנו ללכת כי לי המפגשים היו חשובים..). כלומר, חשיפה פעמיים בשבוע לקבוצת ילדים, אפילו בצורה המגוננת של מפגש, עם כל האמהות מסביב, לא עשתה לו כלום מבחינה זו.

בהחלט הגיוני שאחרי שנה בגן הוא הפנים איך פועלים בתוך קבוצת ילדים וגננת, אבל היכולת ליהנות מזה הגיעה רק אחרי כן. כשהוא עצמו היה מוכן לזה אישית.

וואו איזה מתוקות. מי משלא הבינה אני מאד בעד חינוך ביתי.פשוט לפעמים זה נורא קשה ומתיש ואין כל כך פנאי לעצמך ויש ימים קשים יותר ויש ימים שהכל מעולה.
באמת רב הבעיה נמצאת בחפירות של הסביבה ולפעמים זה מחלחל אולי באמת זה לא טוב לילדים? למרות שאני בטוחה שאין דבר טוב מזה. כתבה וצדקה קורטונית אני אכן מלאה סתירות.

אמאוהבת, את מתארת מצב מתסכל מאוד וליבי יוצא אליך. חשבת לבדוק ברזל שלך? עזרה מבחוץ לכמה שעות שיאפשרו שינה או איסוף כוחות בדרכים אחרות? האם המצב של חוסר אנרגיות מוכר לך מזמנים אחרים או שזה משהו חדש שקורה רק עכשיו אחרי הלידה?

באופן טבעי

באופן טבעי