מדיניות מדכאת של בתי חולים

[אם_אוהבת*]

בשעה טובה אחותי הקטנה ילדה בת ביום שישי בצהריים.
הקטנה נולדה באסף הרופא בשבוע 36 בלידה רגילה עם אפידורל וללא תפרים. תודה לאל הכל עבר בשלום וגם משקלה לא היה נמוך 2.900.
אחותי מאוד רצתה להניק אך לאחר הלידה הפרידו אותה מהתינוקת ובזמן שיצאה להתאוששות הגיע זמן הנקה והאכילו אותה בבקבוק. 3 שעות עיכבו אותה במיטה ולא התייחסו אליה וגם לא באו להוריד אותה מהמיטה למרות שיכלה ורצתה לרדת לבד. פשוט הנוהל, שאסור ליולדת לרדת לבד לראשונה מהמיטה ללא אחות. נורא הכאיב והכעיס אותי חוסר היחס הזה ובכלל החוקים הנוקשים. הרי גם כך לא חתכו לה ותפרו אז אין סיבה שלא תקום לבד לאט ובזהירות בכדי למנוע סחרחורת. חוץ מזה שאני ואמא שלי היינו איתה ויכולנו לעזור. אחותי היתה עצבנית ורצתה לראות את התינוקת. העצבים כבר הפכו למשבר דכאוני והיא כבר התחילה לקלל עד שהאחות הועילה בטובה להתייחס.
עד שכבר קמה לתינוקייה כבר נתנו לה מטרנה ושוב לא זכתה להניק.
הם לא נותנים צ'אנס ליולדת להניק וישר דוחפים בקבוק.
גם בביקורים לא נתנו לנו לראות את הקטנה רק דרך חלון הזכוכית. ולמרות שבאנו בשעת ביקור סרבו להוציאה. לא מבינה את זה למה יש שעות ביקור אם אי אפשר לראות אותה ולחוש ולא דרך שמשה.
יותר מאוחר ניסתה להניק ולא הצליחה וזה ייאש אותה. אמרו לה שקשה לקטנה לינוק כי היא נולדה מוקדם ושלא לאמץ אותה בכדי שלא תרד במשקל. שוב לא יכלה ממש להניק ונתנו תחליף.
גם כשרצתה לא יכלה כי יש שעות הנקה קבועות ומכיוון שאין לה ביות מלא צריכה להיות תלויה בזמנים שקבעו.
לצערי לא הספקתי להדריך אותה קודם כי הפתיעה בלידה מוקדמת.
בבית חולים כמובן שממליצים לדובב בדרכם ההפוכה לקחת משככי כאבים "למה שתסבלי, קחי אופטלגין" וגם כששאלו אותה אם היא רוצה ביות הסבירו שבביות מלא היא צריכה לדאוג להכל לבד ובביות חלקי הם מחתלים ומנקים, רוחצים והאמא רק באה להניק. כמובן שהיה נראה לה נח יותר לא להתאמץ יותר מידי. חשבה שבוחרת בדרך שתתן לה מנוחה אך לא ידעה שבעצם יש גם חסרון נורא גדול בכך שמגבילים אותה בשעות הנקה קבועות ורק בזמן הזה תוכל לראות את התינוקת. וגם שבביות מלא יש לה אפשרות לשים את התינוקת בתינוקיה במידה ורוצה להתקלח או קצת לנוח.
בלילה עשתה טעות ואמרה אני נורא עייפה אחרי הלידה אלך לישון והם יתנו תחליף.
נאלצתי להוציא אותה מהשאננות בזהירות שלא תיפגע. שעצם כך שלא הניקה מאז הלידה היא עלולה לאבד את זה לחלוטין מכיוון שהגוף משדר שאין למי לייצר חלב. היא נרתעה ובבוקר רצתה להניק. אמרו לה קודם תאכלי ארוחת בוקר אחר תבואי להניק. המסכנה חיכתה לבעלה שיביא לה את העדשות מגע בכדי שתוכל ללכת לאכול כי לא היה מישהו שילווה אותה בזמן הזה והוא התעכב בדרך. שוב פספסה את זמן ההנקה. התקשרה אליי מיואשת ובקשה שאבוא. הגענו ב11 לשעת ביקור ושוב סרבו להוציא את התינוקת ורק דרך החלון היה אפשר. הסברתי להם שאני חייבת לעזור לאחותי עם ההנקה ולא הסכימו. אמרו יש יועצת הנקה בבית חולים שתעזור לה. לא ידענו מה לעשות ובסוף החלטנו שהתחבא בחדר ובשעה שתלך להניק תביא את התינוקת לחדר. בינתיים הייתי חייבת להציל אותה לפני שיהיה מאוחר מידי כי החזה שלה היה נראה רפוי.
עשינו מדיטציה קלה ונשימות להרפיה, עיסוי חזה ואז חלבתי אותה. נשמע מצחיק אך כל כך שמחנו לראות את טיפות הקולסטרום לראשונה.
מלאת תקווה ניסתה להניק בצהריים והקטנה בקושי מצצה. לקחה שלוק והפסיקה ושוב. לא התייאשנו והכמה שלוקים היו חשובים על שום דבר. הקטנה עשתה קקי ואחותי הלכה לתינוקייה בבקשה שיעזרו לה לחתל. אמרו לה שרק עוד חצי שעה שמחזירים את כל התינוקות יש סבב החתלות. אז מה עד אז הקטנה צריכה להשאר עם קקי בחיתול? זה הרגיז אותי נורא, כל הנהלים והחוקים. ממש מסדר של טירונים.
ממש מדכא להיות בבית חולים ובכלל ליולדת שבמקום לשמוח על התינוקת שנולדה צריכה לכאוב ולהתעצבן. גם כך יש סערת רגשות והורמונים שמשתוללים ובנוסף גם עייפות. לא פלא שנשים מסוימות נכנסות לדכאון של אחרי לידה. לדעתי בית החולים תורם רבות לכך.

המקום הזה מעורר בי זכרונות לא נעימים. גם ככה בית חולים הוא מקום שנותן הרגשה לא טובה. האוירה קרה וגם קר ממזגנים, הרעש וחוסר הפרטיות, האור החזק ועוד.

אנחנו לפני שנה הבאנו את ביתנו לעולם בלידת בית עם מיילדת באוירה ביתית ורגועה. לידה פעילה בקצב של הגוף ללא לחצים וללא אפידורל או משהו שמחובר לגופי. הכל עבר בשלום וכפי שייחלתי לעצמי ללדת. חוויה מדהימה.

לעומת בית החולים הקטנה היתה עליי מיד אחרי הלידה והמיילדת נתנה לי להניקה ולא לקחו לי אותה ישר לשטיפה ושקילה.
לאחר מנוחה רצינו לאגיע לבית החולים על מנת להבדק במקום להזמין רופא פרטי וגם בכדי לקבל מענק לידה. ידענו שצריך להתייצב בבית חולים עד 24 שעות מזמן הלידה וגם שחובה להתאשפז 12 שעות.
הגענו אח"הצ לבית החולים, בדקו אותי ואת הקטנה והכל תקין. העברנו לילה בבית החולים. כמובן ביקשתי ביות מלא הקטנה היתה איתי כל הזמן וגם בלילה למרות שהנוהל הוא רק עד 22 בלילה. ביקשתי במיוחד להעביר איתה את הלילה יחד והיו גמישים והסכימו במידה ולא יפריע ליולדות האחרות בחדר.
אנחנו היינו בקפלן כך שלא יודעת מה בנודע למידיניות במקום אחר. יכול להיות שבאסף הרופא לא היה אפשרי להשאיר אותה בלילה כי נראה לי שהם קשוחים יותר.
למחורת ביקשתי כבר להשתחרר לאחר 12 שעות ועשו לי פרצופים אך בסוף הסכימו ועברנו פרוצדורה של מסמכים ושוב בדקו אותנו. בבדיקה של הקטנה הצהבת היתה גבולית. ביקשו שאשאר להשגחה. מ12 שעות כבר ביליתי 48 שעות כמו כל יולדת ועדיין הצהבת רק עולה. מכיוון שעברו 48 שעות הוציאו אותי מהחדר והעבירו למסדרון ליום נוסף כי אלו הנוהלים. עדיין נאלצנו להשאר אך ביקשו לפנות אותנו מהמיטה כי לא ניתן להשאר יותר מהזמן הזה בבית חולים. לא הסכמתי להפרד מהקטנה. נאבקנו ודיברנו עם האחיות בבקשה לסדר משהו. הם טענו שאי אפשר ושיש יולדות אחרות שזקוקות למיטות אך אלו סתם היו שקרים כי ראינו מיטות פנויות. פשוט אלו הנהלים וזהו. התחלטתי לבכות, כבר לא יכולתי להתאפק. איזה מן דבר זה שאם תפרד מהתינוק שלה?
אחת האחיות הבטיחה לבעלי שתעשה מאמצים למצא לי סידור שלא אאלץ להפרד מהקטנה כי לא משחררים אותה עם צהבת.
בסוף נתנו לנו להעביר לילה במחלקת נשים. מכיוון שזה בבנין אחר כבר לא היה לי אפשרות להיות עם הקטנה כמו קודם בביות מלא ונאלצתי לבא רק להניק.
מכיוון שהייתי כל כך עייפה התעוררתי קצת באיחור להנקה וגיליתי לאכזבתי שנתנו לה מטרנה כמה רגעים קודם. נשברתי והתחלתי לבכות. לא די בכך שמתסכלים אותנו פה ושכל פעם צריכה ללכת ולחזור מבנין אד לאחר ושקמתי במיוחד להניק גם נתנו לה בקבוק. נשברתי כל כך הרבה עייפה ומדוכאת. לא האמנתי שלאחר לידת בית כל כך קסומה נאלץ להעביר ימים בבית חולים בתנאים של דיכוי. בלילות לא ישנתי כי הקטנה התעוררה הרבה ובצהריים כשרציתי לנוח היו רעשים של מבקרים מכל עבר.
לאחר לילה במחלקת נשים ביקשו שנפנה את החדר ושאי אפשר יותר להשאר. כל כך קיוויתי שהיום נלך הביתה אך בבדיקה לא היה שיפור. אמרו לי אולי בבדיקה של 4 יהיה שינוי. בינתיים נאלצתי להעביר את הזמן מחוסרת מיטה וחדר, מטיילת בין המסדרונות עם הקטנה ושוב נכנסת ויוצאת לתינוקייה, עייפה ומצפה.
שמתי את הראש על לתנומה בישיבה על כסא בחדר ההנקה כי לא היה לי מקום אחר לנוח בו.
ב4 לא היה שיפור ורק בבוקר יחליטו לאיר ביקור הרופאים אם לשים אותה באור הכחול בכדי להוריד לה את הצהבת.
לא היתה ברירה ובכאב רב הייתי צריכה להפרד ממנה בלילה. שאבתי לה מנה וקיבלתי את האפשרות שיתנו לה עוד מנה תחליף ונסעתי להורים לישון 5 שעות ולבא להנקה בבוקר.
לאחר שהיתה מתחת לאולטרה קיבלנו אישור לשיחרור בצהריים. המיילדת ששאלה לשלומי הופתעה לשמוע שאנחנו בבית חולים ולאחר ששמעה את הסיפור נסערה. " חבל שלא אמרת לי הייתי מיעצת לך לעשות לה אמבטיית שמש להוריד את הצהבת" אבל גם כך לא נותנים לצאת החוצה ולא הייתי ליד חלון בחדר. שישה ימים העברנו בבית החולים במקום לחזור לשמוח בבית.

סוף סוף שוחררנו. כל כך נרגשים ושמחים הגענו הביתה. טוב שזה נגמר.

אחרי לידת הבית ואחרי שטעמתי את המשך חווית הלידה בבית חולים וגם מהניסיון של אחותי בבית החולים הבנתי שלא מעוניינת ללדת בבית חולים ושלידת בית היא הדבר הכי נכון בשבילי ובכלל.
קשבה לי לדמיין את אחותי מחוברת למוניטור, קטטר ועירוי על מיטה בחדר לידה. באור חזק כשרופא בודק ופולש ושגופה התחתון רדום באפידורל.
ואחר כך לאחר שפגה ההרדמה לעבור שוב את כאבי הצירים של הסוף ועוד תוך כדי לשמוע צעקות של יולדות מחדרים ליד.

איזו מן חוויהזו ליולדת להרגיש כמו בניתוח ולא כמו לקראת הבאת אוצר לעולם? וגם לתינוק במקום לקבל את פניו בחום, יוצא אל האור המסנוור לידי האחיות ורק לאחר שהות קלה עם האם עובר לתינוקייה. שם ראיתי תינוקות בוכים ללא יחס עד הסיבוב של האחות.

ללא ספק מדכא.

בית חולים בעיני אמור להיות הדרך האחרונה במידה וחלילה יש סיכון ולא כדרך המקובלת. נותנים לנו להבין שאין דרך אחרת וככה צריך. הלידה הופכת להיות מצב רפואי ולא כדרך הטבע.

במקרה של אחותי התינוקת נולדה מוקדם ואמרו שזו לידה בסיכון וגם נתנו אנטיביוטיקה אך למה להוסיף עוד סבל למצב?

[או_רורה*]

ממש מסכימה איתך. אין מילים, כל מילה שלך נכונה ביותר, וכואבת.

וזה עוד אחרי לידה טובה. ממש מזעזע מה שקורה שם בלידה פחות טובה, משמע עם זירוז או השראת לידה או ניתוח - -פשוט מפשיטים את היולדת מהאנושיות שלה, היא לא בן אדם, היא "יולדת מחדר 5".

לא לא לא לבית חולים, ואם חייבים - אז לידה פרטית ועוטפת.

[ש_י_ר_י*]

מצטערת לשמוע על החוויות הקשות שלכן
אני עוד בהיריון הכנתי את האיש לאפטיות הידועה של האחיות והרופאים - מתוך מחשבה שהוא יילחם בשבילי כשלי לא יהיה כוח... בסוף אני זאת שניהלתי את כל המאבקים.
למרות כל האמור, יש בתי חולים עם יחס קצת יותר חיובי לנשים (לא בהרבה לצערי). אני זוכרת שבדקתי בתי חולים ואסף הרופא באמת זכור לי כאחד הנוקשים יותר.
והכי חשוב - למרות החוויה המזעזעת - אפשר וצריך והיא יכולה לתקן! אמנם זה עצוב שיש בכלל מה לתקן כמה ימים אחרי שנשמה טהורה באה לעולם, אבל יש כ"כ הרבה שצריך לעשות עכשיו - להיות צמודים לתינוקת, להזמין יועצת הנקה, לנוח ולנוח ולנוח...
<דרך אגב, את יודעת שאם את צריכה עזרה אני כאן @} >

[פלוני_אלמונית*]

אותו דבר ויותר גרוע קרה עם גיסתי...
למה כולם חושבים שהכי טוב ליולדת זה לישון כ-ל הלילה שאחרי הלידה??? ושאחריו???
היא באה ללדת או לבית מלון ???
מכעיס.
גם גיסתי עכשיו מתקשה בהנקה ולי אין איך לעזור כי היא בטוחה שהיא יודעת הכל ואני לא רוצה להידחף בכח... אוף. (והיא דווקא רוצה להניק )

[פלוני_אלמונית*]

כמובן ביקשתי ביות מלא הקטנה היתה איתי כל הזמן וגם בלילה למרות שהנוהל הוא רק עד 22 בלילה. ביקשתי במיוחד להעביר איתה את הלילה יחד והיו גמישים והסכימו במידה ולא יפריע ליולדות האחרות בחדר.
אצלי בלידה הראשונה שהייתה בבית חולים וולפסון גם איפשרו, אבל זה היה אחרי מלחמה... פשוט ישבתי שם, מחוברת לפיטוצין בצירים, ואיימתי לקרוע ממני את החוטים וללכת ללדת במקום אחר אם הם לא מחתימים אותי תיכף ומיד שהילד נשאר אצלי ללילה שלם...
גם הם נתנו את התירוץ שזה יפריע לנשים אחרות, וגם אמרו שאחרי לידה אני לא אוכל לטפל בה כי אהיה חלשה P-: , ובסוף הסכימו שחמותי תשאר איתי ללילה, ומזל שכך- בבוקר סיפרה לי אחת האחיות שיש לי מזל שיכולתי לטפל בו בלילה, ושפעם לקחו למישהי את הילדה באמצע הלילה (האחיות) והיא לא שמה לב (!!!) (אם היו לוקחים לי את התינוק באמצע הלילה הייתי מתה... רק מהלחץ...)

[פלוני_אלמונית*]

ועוד משהו- אצל גיסתי התינוקת הייתה 2 וחצי קילו, בשלב הדחיפות פתאום נכנס רופא, החליט שהוא עושה ווקום, והיא התחננה שייתן לה להוציא אותה לבד, היא כבר הייתה ממש בתפח, הוא לא הסכים, הוציאו את בעלה ואמא שלה בכוח מהחדר וגם חתכו אותה עד הטוסיק

[פלוני_אלמונית*]

בתפח=בפתח

[טאו_להורות*]

לא היתה ברירה ובכאב רב הייתי צריכה להפרד ממנה בלילה

סוף סוף שוחררנו
תחושת החוסר אונים היא סובייקטיבית , הפניה לקבל את שירותי בית החולים היא ביטוי לבחירה שלכן לקבל את נהלי המוסד המוכלל.
אני נדהמת כל יום מחדש לשמוע מיולדות , שהן נשים עצמאיות ובעלות עמדה את השאלה " מותר לי?" או"מתי משחררים אותי?"

בית חולים הוא לא בית מעצר ואתן פשוט יכולות לחתום על ויתור על השירותים המוצעים לכן וקחת אחריות על עצמכן ובודאי על התינוק שלכן.
כאשר מעבירים למוסד ציבורי את מלוא האחריות , המוסד , על מנת לתת את הטפול המירבי במשאבים מצומצמים שברשותו ,קובע נהלים וסדרים.
לא ניתן לטפל טיפול אישי ופרטני על פי צרכי היולדת והילוד, כאשר כל אחות מופקדת על 15-20 נשים חלקן לאחר לידה רגילה , חלקן לאחר ניתוח.
לא ניתן לטפל בתינוק בגישה אישית ואימהית, ולהתאים טיפול תומך הנקה כאשר כל אחות מופקדת על 9-11 ילודים.
הנהלים, וההנחיות נועדו למנוע טעויות בזיהוי של התינוקות , לוחות הזמנים נקבעו על מנת לא לקפח או לשכוח ולהזניח מטופל , אבל אני משוכנעת שאם האם תעמוד על זכויותיה לא להיפרד מהילוד , תדרוש ביות מלא ותבקש את התמיכה המגיעה לה , לא תסכים להיפרד מהילוד ולא תעזוב , בית החולים לא יזמין משטרה ויגרש אותה.
יולדת שמרגישה טוב ומאמינה ביכולת שלה לקום , שתקום. מקסימום האחות תכעס ותכתוב בגליון "היולדת קמה על דעת עצמה".
יולדת שרוצה להניק ,שלא תסכים שיפרידו אותה מהתינוק ותדרוש מיד לאחר הלידה להצמיד אותו עליה. לוותר על שירותי האחיות לא להסכים לשקילה , לרחצה , למדידת החום , לחיסונים , לחימום בעריסת החימום ולהתמקד בחוויה של החיבוק והמגע עור לעור , עין לעין המתמשך והרצוף.

אם את מרגישה שאת רוצה את לקחת את מלוא האחריות ,לסרב לתת למי שהוא אחר לטפל ( ברוב המקרים,התינוק הבריא זקוק רק לאמא והטפול ניתן לדחיה ולא דחוף)

[טליה_אלמתן*]

אני משוכנעת שאם האם תעמוד על זכויותיה לא להיפרד מהילוד , תדרוש ביות מלא ותבקש את התמיכה המגיעה לה , לא תסכים להיפרד מהילוד ולא תעזוב , בית החולים לא יזמין משטרה ויגרש אותה.
מצטרפת ומוסיפה: שתקום היולדת הראשונה שנוכח סירוב לתת לה לגשת אל התינוק שלה, תזמין משטרה למקום בעוון חטיפה!

(אבל זוכרת עד כמה הימצאות במקום גורמת להלך רוח כנוע. "כצאן לטבח".)

[אם_אוהבת*]

אומנם יש מקום למציאת פתרונות לגרום לכל התהליך להראות יותר חםואנושי אך עדיין כל חווית הלידה הופכת לתהליך רפואי ומכני.
כששאלתי נשים איך הרגישו כשילדו בבית חולים. אמרו שהכל עבר טוב ושהלידה היתה קלה ושלא כזה נורא ללדת בבית חולים. פשוט אין מכירות דרך אחרת ללדת ומי שזכתה בלידה קלה ללא תפרים וחלילה בעיות או קיסרי תחשוב שזו היתה לידה הכי טובה שאפשר לייחל.
אמרתי לבעלי שקשה לי לדמיין את עצמי עוברת לידה בבית החולים עם כל הפרוצדורה והכללים ולהלחם על זכויותיי. הייתי מאבדת סבלנות וזה היה מטריף אותי מבפנים. וחוץ מזה לבא עם צירים כואבים למקום כזה מבלבל וקודר וכל פעם לדבר עם מישהו אחר.

בע"ה בפעם הבאה נחזור ללדת עם אותה מיילדת באוירה ביתית וחמה.
הקושי הוא לממן את הלידה הביתית היקרה וזה דורש לחסוך מבעוד מועד למען המטרה ששווה את זה.

גם כן מאיזו הערה שהמיילדת זרקה לי הבנתי שלפעמים מלחיצים את היולדת לסיים כבר על מנת לפנות את החדר במידה ויש יולדות שמחכות לחדר לידה. עצוב אך הגיוני שאם יש עומס של יולדות צריך לדאוג גם להם. אך בינתיים יולדת אחרת בחדר צריכה להזדרז?
כשהייתיט בשלב צירי הלחץ לקח לי יותר משעתיים ורוב הזמן בצירים שיחררתי דרך הקול את הכאב של הציר ולא ע"י מאמץ בלחיצה ורק בצירים בודדים בסוף לחצתי והקטנה נולדה. המיילדת לא הפריע בדרך שבחרתי והיתה סבלנית מאוד. לאחר מכן אמרה לי שבבית חולים בו עבדה אם הייתי באותה סיטואציה כבר היו מאבדים סבלנות חותכים ולוחצים עליי ללחוץ כי כבר עברו שעתיים.

גם בעניין ההנקה כל ההסדר של להניק כל שלוש שעות הוא לא מדרך הטבע ונעשה אך ורק לנוחות בית החולים. ואם התינוקת רעבה קודם או רוצה לינוק כל שעתיים לא תאכל ותשאר רעבה ובוכה? מרגילים אותנו לשנות תפוסים ויקיצות טבעיות בחינוך על פי השעון.

נכון שרובנו כבר לא מתעוררים בזריחה וישנים בחשכה והכל כמעט לפי השעון אך למה תינוק שרק נולד צריך להתאים את צרכיו לצרכי הממסד?

האמאות הרבות בטוחות שכך אמור להיות וצריך להאכיל לפי השעון. לא פעם התפלאו שאני מניקה לפי דרישה ולפעמים בהפרשים של שעה או שעה וחצי. זה נראה לא נורמלי וריחמו עליי שאין לי חופש מהקטנה. ככה לימדו אותנו ואת האמאות שלנו.

אמא שלי סיפרה לי שבזמנה היה הרבה יותר גרוע. אז גם לא היה חדרי לידה פרטיים והיו כמה יולדות בחדר עם וילון ואחת שמעה את השניה. בנוסף גם לא היתה יכולת בחירה לביות. גם היו קושרים את הרגליים למיטה ולא לפי נוחות היולדת.
לשמחתנו הדור שלנו מתעורר ונחשף מחדש לאפשרות ללדת בבית או להעזר ברפואה טיבעית.

[אלטר_אגו*]

טליה, בדיוק מה שרציתי לכתוב. לא להרשות לאם לגשת לתינוק שלה? אולי נדמה להם, ולנו, שהם יכולים. הם לא יכולים.
וגם המשפט השני שלך נכון.

[אם_אוהבת*]

אך ברגע שבחרת ביות חלקי את נתונה לחוקי המקום ולא תוכלי לבא לראות את התינוק שלא בזמן שנקבע. אחותי לא הבינה עד כמה זה יגביל אותה ורק חשבה שזה יקל עליה ושהקטנה בידיים טובות.
אני ראיתי איך תינוקות בוכים ומחפשים את אמא ואת האחיות שמדברות בינהם ועושות כל כמה זמן סיבוב ודוחפות מוצץ לאלו שבוכים.
אז מה אם יש 30 תינוקות ורק 3 אחיות זה לא אומר שאי אפשר לתת יותר יחס אישי. שיפסיקו לפטפט הן עובדות.
אך מלכתחילה מעודדים אותך לנוח ולקבל את שירותי בית החולים וגם בעניין האפידורל. חוץ מזה שבמסגרת בית החולים יותר קשה להרגע ולזרום אם הלידה ללא משככים כי רק המקום מוסיף עוד לחץ לכאב. וגם לא ממש אפשר ללידת לידה פעילה עם כל החיבורים לגוף.

[או_רורה*]

אני, בליס, למרות הלידה האיומה, אף אחד לא אמר לי כלום כשלקחתי את התינוק מתי שרק רציתי.
והייתי בביות חלקי, כן. הייתי אחרי הניתוח ונחתי.
והתינוקיה הייתה בסדר, והאחיות נישקו את התינוקות, ופעם כשבאתי - ביקשתי שיקראו לי להנקה כשהוא יתעורר - ולקח לי קצת זמן ללכת עם כל הכאבים - הם שאלו : "למה חמודה לקח לך כל כך הרבה זמן, מסכן התינוק שלך.."

ככה שלא צריך להכליל.

[אם_אוהבת*]

אני שמחה לשמוע שיש מקומות שבאים לקראת היולדת ומעניקים לה אוירה נעימה יותר. לא ידוע לי איך נוהגים בכל מקום והייתי שמחה לשמוע שלא בכל בית חולים נוהגים בקשיחות וקרירות.
בכל דבר אפשר למצא טוב ורע. למשל כשהתאשפזתי בקפלן לאחר לידה ראשונה יצאתי נשכרת בידע על הנקה ובטיפים ממנוסות אחרות אך גם מהשוואה עם נשים אחרות הבנתי שאני לא רוצה ללדת בבית חולים. גם הבנתי כמה מזל היה לי שזכיתי ללידה קלה ללא סיבוכים.
ברור שבית חולים הוא מקום שיכול להציל חיים אך גם לדכא יולדת רגישה בגלל כמה חוקים ונהלים. לא מדובר פה בלהפוך יוצרות בסך הכל רוצים קצת רגישות והבנה.
ישנם אחיות מקסימות ולבביות וישנם קרות כמו קרח. כמו כן גם לגביי השומרים בכניסה לתינוקייה. לצערי באסף הרופא נתקלתי בקשים מבינהם שלא הסכימו לתת לנו כמה רגעים לראות את התינוקת לאחר שאחותי יצאה מהתאוששות ורק לאחר שהתחננו יצאה עם התינוקת כשהשומר עומד לידינו ומחכה שנלך. מה בסך הכל ביקשנו כמה דקות אז תתרכך קצת ותבין.
עם כל הכבוד לסדרים מה עם קצת רגש, מדובר בבני אדם.

[אלטר_אגו*]

מה בסך הכל ביקשנו כמה דקות אז תתרכך קצת ותבין. תשמעי, אני לא מבינה את זה. כן, בית חולים יכול להציל חיים, אבל מה מציל חיים בסיטואציה הזאת שאת (או אחותך) צריכה להתחנן על כמה דקות עם התינוקת שלך? ברור לגמרי שזכותך להיות עם התינוקת שלך כמה שאת רוצה ומתי שאת רוצה והם, במקרה הקיצוני, צריכים לבקש יפה שתסכימי לכבד את המדיניות שלהם כדי שיהיה להם יותר נוח. את האמא, ויש לך את הצמיד שמוכיח את זה. מה פתאום שאת תחנני לפניהם? זה לא עניין של להתרכך או של רגש. חלק מהבעיה הוא שאנחנו מתייחסות לזה כך. זה עניין של זכות בסיסית ומובנת מאליה.

[אם_אוהבת*]

אבל עובדה שזה היה ככה. הגענו לבקר וסרבו להראות לנו אותה פרט לחלון. ביקשתי להכנס לרגע עם אחותי והשומר סירב. אמרתי לו שהיא תקח אותי וגם תצא איתי בכדי שלא יחשוב שנעלמתי. לא הסכים אפילו שתעמוד בפתח. רק אחרי תחנונים יצאה עם הקטנה כשהשומר עומד לידינו. אז זה לא שלא ניסינו פשוט לא נתנו.
לגביי הצלת חיים התכוונתי שיש מצבים לא עלינו שחייבים לאגיע ולהתאשפז ולקבל טיפול רפואי של בית החולים ואני לא מזלזלת במסירות של רופאים רבים.
אך כל המדיניות של מסגרת בית החולים לגביי היולדות וקבלת הפנים של המבקרים היא על הפנים במיוחד במקום שהיינו בו.
בנוסף לכל אחותי גם לא הטיפוס שמתנגד לתחליפים או מוצצים אך היא נורא רצתה להניק לפחות בהתחלה. ופה לא ממש עזרו לה וכמעט גרמו לה להתייאש טוטלית מן ההנקה. הרי הכל קרה כתגובת שרשרת. לא נתנו לה להניק אז נתנו בקבוק ושוב ואז היה לה קשיים בהנקה ושוב נאלצה להעזר בבקבוק ועוד קשיים בהנקה כי אין דרישה וגם לקטנה קשה למשוך. בנוסף גם עצבים וייאוש שגם לא מעודדים ייצור חלב. למזלנו הצלחנו קצת לעודד אותה ולחזק שלא תתייאש ותנסה שוה ושוב.
עוד דבר שנורא חורה לי זה השטויות שמכניסים ליולדת לראש. למשל בענין הצהבת גם לי וגם שמעתי שאמרו לנשים אחרות שכשעולה רמת הצהבת ילודים לא מומלץ להניק אלא לתת מטרנה וכדו'. למה תחליף יותר טוב מהדבר האמיתי מה זה השטויות האלה?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_אני ראיתי איך תינוקות בוכים ומחפשים את אמא ואת האחיות שמדברות בינהם ועושות כל כמה זמן סיבוב ודוחפות מוצץ לאלו שבוכים.
אז מה אם יש 30 תינוקות ורק 3 אחיות זה לא אומר שאי אפשר לתת יותר יחס אישי. שיפסיקו לפטפט הן עובדות._
את האחיות בתינוקיה אני ממש לא מאשימה. הן עובדות בתנאים ממש קשים, ואני לא אתפלא אם כמו התינוקות גם הן עושות shut down וסוגרות את עצמן למה שקורה. אי אפשר (במיוחד אשה לא יכולה) לעמוד בקול בכי משותף של עשרות תינוקות במשך 8 או 10 שעות של משמרת, במיוחד לא באמצע הלילה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ברגע שבוחרים בביות חלקי ורואים שזה לא זה, כדאי לבקש לעבור לביות מלא.

[מיכל_שץ*]

אפשר גם לקחת את הרגליים (והתינוקת) וללכת הביתה.
לא צריך לחכות לשחרור, פשוט לדרוש שחרור מוקדם ואם מתחילים עם הסיפורים שאין עכשיו רופא שיבדוק וכו', לחתום על מה שצריך וללכת בלי בדיקה.
בבית להזמין יועצת הנקה.

[תזמורת_הים*]

רק רוצה להעיר שלא כל בי"ח מקפיד על כללים נוקשים כמו אסה"ר. הם ידועים בנוקשות וחוסר נכונות להתגמש.
בקפלן למשל התינוק היה אצלי מרגע שהגעתי למחלקה ועד ששוחררנו למרות שהייתי אחרי רביזיו ואבדן דם רציני ובקושי מתפקדת, ובן זוגי ישן אתי בחדר בלילות מבלי שטרחנו לבקש רשות מאיש (לשם השוואה- כשהייתי מאושפזת במחלקת נשים באסה"ר, לפני ההריון, הביאו אנשי אבטחה לסלק את בן זוגי כשנשאר אתי בערב מעבר לשעות הביקור, כי הרגשתי על הפנים ולא יכולתי לרדת מהמיטה לבד). בקיצור, גם אם הולכים לבית חולים, כדאי לדעת מאיזה בתי חולים להתרחק.

[טרה_רוסה*]

הקטנה עשתה קקי ואחותי הלכה לתינוקייה בבקשה שיעזרו לה לחתל.
?
למה?

[ה_עוגיה*]

מן הסתם כי לא היו לה חיתולים וכל היתר.
טרה, זה לא טרויאלי האפשרות לקחת ציוד החתלה ולעשות את זה לבד. ואם את לבדך וזה ילד ראשון זה גם לא כלכך טרויאלי שאת יודעת איך לעשות את זה. להיות חסרת בטחון עם ילד ראשון זה דבר די ברור בשבילי (אצלנו עוג התעקש לחתל את הבכורה כל זמן שהיה נוכח בבית החולים. האחיות היו די המומות מזה).

[בשמת_א*]

להיות חסרת בטחון עם ילד ראשון זה דבר די ברור בשבילי
כן, טרה רוסה יקירתי, גם אני הייתי חסרת בטחון עם תינוקת ראשונה.
חיתול ראשון החלפנו לה בבית, אחרי שחזרנו מבית החולים. לקח לאיש ולי עשר דקות תמימות להחליף חיתול. ראשון בחיינו.
תוך 24 שעות כבר עשינו את זה עם יד אחת קשורה מאחורי הגב (-; אבל אני זוכרת היטב את החששות וחוסר הידיעה.
הייתי לבד בבית החולים.
לא היה לידי אף אחד שיכול היה לעזור לי חוץ מהצוות.
בין כל מי שבא לבקר, לא היה אפילו אחד שאפשר היה להתייעץ איתו.
אמא שלי באה לראות את נכדתה הראשונה, ואז מה היא אמרה? כשהקטנה השמיעה קול ואני התכופפתי לקחת אותה, היא שלחה יד לעצור אותי ואמרה "אל תקפצי לכל פיפס שלה". ממש טקסט שעודד אותי להתייעץ איתה לגבי הטיפול בתינוקת!

תראי מה עולה פה בדף הזה:

• את לא יודעת כלום כשאת יולדת לראשונה. מפחיד אותך להחזיק תינוק, לחתל, להלביש, להניק.
• אין לך משפחה שאפשר לסמוך עליה.
• יותר גרוע: את לא סומכת על המשפחה שיש לך, ועל הניסיון שיש להם בגידול תינוקות. לכן, גם אם "אחותי" או "גיסתי" ילדו ואני יכולה לעזור להן (אני לא מתכוונת לאחותי או גיסתי האמיתיות, זה ציטוט ממעלה הדף) אני לא מעזה לפתוח את הפה כי אני אתפס כמתערבת גסה! ואם זו אני שילדתי, אני לא רוצה לשמוע את העצות שלהן כי אני חושבת שאני יודעת ושהן פנאטיות (לא משנה באיזה כיוון P-: ).

[טרה_רוסה*]

טוב, אבל איך אפשר להאשים אחכ את האחיות, אם האמא עצמה לא מרגישה בטוחה לטפל בתינוק שלה, והולכת אליהן בעצמה כדי שיחליפו לתינוק חיתול? נכון שיש מדיניות מדכאת, אני לא אומרת שלא, אבל מי שנותנת את הכוח בידי הצוות לא יכולה להתפלא שהכוח נלקח ממנה.
זה מזכיר לי את הנשים שלא רוצות לדעת כלום על הלידה עד הלידה, ובטח ובטח לא מתכוננות להנקה. נכנסות למשהו כל כך גדול שאין להן כל ניסיון בו, ללא כל הכנה מוקדמת. מה הן חושבות שיקרה? שאחות רחמניה תשב לידן 3 שעות ותדבר אליה ברוך ועדינות ותלמד אותה איך להניק? מי שלא מתכוננת להנקה, אפילו אם "היא נורא רוצה להניק", ברור שתזדקק למישהו שידריך אותן בשעות הראשונות אחרי הלידה. אבל בית החולים לא ערוך לכך מבחינה טכנית. אולי יש נשים שזה מפליא אותן כשהן מגיעות לראשונה ללידה לא מוכנות, אבל כל מי שעיניה בראשה וקראה באינטרנט 5 סיפורי לידה לפני הלידה, יודעת מה קורה בבתי חולים. אבל מי שלא מתכוננת כלל ללידה ולא מבררת על המדיניות של בית החולים הספציפי שהיא הולכת ללדת בו, יכולה להאשים רק את עצמה. אני לא אומרת שבתי החולים לא נוראים ואיומים וצריכים להשתנות, ברור שכן.

[טרה_רוסה*]

יותר גרוע: את לא סומכת על המשפחה שיש לך, ועל הניסיון שיש להם בגידול תינוקות.

_בין כל מי שבא לבקר, לא היה אפילו אחד שאפשר היה להתייעץ איתו.
אמא שלי באה לראות את נכדתה הראשונה, ואז מה היא אמרה? כשהקטנה השמיעה קול ואני התכופפתי לקחת אותה, היא שלחה יד לעצור אותי ואמרה "אל תקפצי לכל פיפס שלה". ממש טקסט שעודד אותי להתייעץ איתה לגבי הטיפול בתינוקת!_
נו, והאחיות בתינוקיה שלא מרימות תינוקות צורחים גם אחרי שלוש שעות של בכי הן סמכות טובה יותר? גם חברה בלי ילדים, אחות, גיסה, בעל, שכנה לחדר שמעולם לא דיברת איתה קודם, יכולים לעזור, אפילו אם לא עשו את זה קודם מעולם.
החלפת חיתול היא לא משהו רפואי. אם אישה אחרי לידה לא יכולה להחליף חיתול, איך היא יכולה להתנגד למדיניות שקשורה לנהלים יותר בעייתיים?

[יעלי_לה]

נאמר פה (אין לי כוח לצטט) שמי שלא מרוצה מהיחס יכולה לסרב לטיפול, להתעקש לעשות דברים שהצוות לא ממליץ ו/או להשתחרר מוקדם.
אבל הרי הצוות בדרך-כלל מגיב לזה בהפחדות.
כדי להישאר אסרטיבית מול ההפחדות שלהם צריך המון ידע.
זה ממש לא מובן מאליו שצריך להצטייד בהמון ידע רפואי על היילוד לפני לידה, רק כדי לממש את זכותך הטריוויאלית להיניק ולטפל בילד שלך בעצמך.

[פלוני_אלמונית*]

אבל איך אפשר להאשים אחכ את האחיות, אם האמא עצמה לא מרגישה בטוחה לטפל בתינוק שלה
האחיות מנוסות,
והאמא לא. ככה אפשר להאשים אותן. זה לא קשור לנהלים, זה קשור לרצון טוב ולהגדיל טיפה ראש.
מבחינה טכנית אחיות עוברות מדי פעם בין החדרים, אפשר להגיע אליהן ולשאול שאלות. מבחינה טכנית זה מאוד אפשרי לתת כמה מילים טובות, זה כל מה שצריך, לאמא שחושבת שהיא לא כשירה להחליף טיטול.....ולתת לה לעשות את זה בעצמה.
מבחינה טכנית לא כל הנשים מגיעות ללידה ראשונה, לא כולן מגיעות חוששות וחסרות נסיון, כך שמבחינה טכנית לא 100% מהיולדות זקוקות לזריקת עידוד. כך שזה אפשרי - וגם רצוי, וגם טכנית חוסך להן זמן. יש גם נשים באותו החדר שיכולות להגיש עזרה.

זה ממש לא מובן מאליו שצריך להצטייד בהמון ידע רפואי על היילוד לפני לידה, רק כדי לממש את זכותך הטריוויאלית להיניק ולטפל בילד שלך בעצמך.
מסכימה,
ולא רק זה, לא צריך לדעת שהכי טוב בלי אפידורל כדי להפנים שאני לא אסירה של בית החולים, והם לא האפוטרופוס של התינוק שלי - אלא אני. אי לכך הם לא יכולים להחתים אותי על סעיפים הזויים לפיהם נאסר עלי להסתובב במסדרון ללא עריסת הפלסטיק, לישון איתה במיטת בית החולים או להשתחרר רק בשעה 9:00 כי זו שעת השחרורים. זה מעבר ללידה.

[אם_אוהבת*]

גם אני הרגשתי כמו בשמת, לא היה מי שיעזור לי אחרי הלידה פרט לבעלי אך מישהו היה גם צריך לפרנס.
קיבלתי הרבה ביקורת ועצות שלא התאימו לאורח חיי, דברים דומים שכמעט כל אם שומעת מחמתה או מאמא. כל בכי שהייתי מרימה אותה או שהיו שואלים למה אין מוצץ או שמזהירים שאני מרגילה אותה לידיים. גם לגבי ההנקות תמיד אמרו אין מספיק חלב, הילדה רעבה, כי דרשה ציצי לעיתים קרובות מן המקובל והכתוב בספרים.
לעניין הבית חולים, גם אני לא ידעתי איך לחתל ואיך לשטוף כמו כל אם שילדה לראשונה, וללא ניסיון של אחיינים או בייבי סיטר.
וכן ביקשתי עזרה מהאחיות בבית החולים עד שהבנתי לבד. למזלי עם ההנקה פרט לגודש בהתחלה לא היו בעיות וגם בהנקה נעזרתי עם היועצת של בית החולים בכדי להיות בטוחה.
בקפלן בעלי ישן איתי במיטה בלילה של יום האשפוז הראשון ואף אחד לא אמר כלום.
היו דברים שהתגמשו איתי לא לפי משורת הדין כמו לינת הקטנה איתי בחדר מעבר לשעות שרשום.
אני צריכה להגיד תודה שלא אושפזתי באסף הרופא, מי יודע אם הייתי יכולה לקבל מה שנתנו לי בקפלן.
אך עדיין היו דברים שלא יכולתי להבין מדרכי השונה כנראה מנשים רבות. בגלל זה גם בחרתי לטפל בעצמי בקטנה ולא להיות נתונה לחוקי המקום ולזמנים קבועים. ולא הסכמתי שיפרידו ביננו.
אך כך או כך המקום הכניס אותי לדאון ובכיתי הרבה.
אז נכון שכדאי לברר קצת על מדיניות המקום לפני שיולדים, אך לא יודעים באמת איך התייחסו אלייך ומה באמת קורה עד שמגיעים. חוץ מזה שלא תמיד יש ברירות יש כאלו שאין להם אפשרות לבחור מקום אחר קרוב לבית.
חוץ מזה שהרבה נשים פשוט לא בודקות כלום קודם כי, סומכות שהמקום יתן את שרותיו בצורה הטובה ביותר ולפי הצורך.
הרבה לא חושבות שאולי חתכו להם סתם או משכו בוואקום. עם כל הכבוד לטיפולם המסור של רופאים יש הרבה דברים שנעשים מתוך נוחות בית החולים או הרופא מאשר נוחות המטופל.

[פלוני_אלמונית*]

אז נכון שכדאי לברר קצת על מדיניות המקום לפני שיולדים,
חשבתי על זה,
ואני שוב שואלת - מה כל כך חשוב בבירור המדיניות?

הלוא ביות זה לא ענין של מדיניות. זה ענין של הפנמה - אני ההורה, אני היא האפוטרופוסית של היילוד,
בית החולים אינו הבעלים שלו, ואף אחד לא יכול להכריח את היילוד לחזור לתינוקיה. אני לא מרשה. אני האמא. התינוק ישן איתי.

כמובן לא צריך להתריס ולזעוק, אבל אחרי לידה ראשונה קראתי מישהי מדהימה בפורום בתפוז, שטענה שמי שמחזיק בתינוקך ללא רשות הוא חוטף. קצת קיצוני אבל לאור הקיצונייות השניה, זה קיצוני - מאזן, ובהחלט מכניס לי לראש: הם שם בשבילי, התינוק הוא באחריותי, אז הם נתנו לי טופס שעליו אני אמורה לחתום שם המדיניות שלהם אוסרת עלי א' ב' וג'.
עשיתי קרוס גדול על כל הסעיפים שאני לא מסכימה עליהם, וחתמתי.
להם יש את המדיניות שלהם, אבל לי את המדיניות שלי.

[פלוני_אלמונית*]

הלוא ביות זה לא ענין של מדיניות.
למשל, כמובן.

[אלטר_אגו*]

קראתי מישהי מדהימה בפורום בתפוז, שטענה שמי שמחזיק בתינוקך ללא רשות הוא חוטף. קצת קיצוני
זה לא נשמע לי קיצוני.

[טאו_להורות*]

_אבל הרי הצוות בדרך-כלל מגיב לזה בהפחדות.
כדי להישאר אסרטיבית מול ההפחדות שלהם צריך המון ידע._
השירות שבית חולים נותן אמור להקל עלינו את הכניסה להורות , נועד לזיהוי מוקדם של מחלות הילוד,אבל אם את מרגישה טוב , מדממת באופן סביר ,מניקה ללא כל קושי ובבית יש לך מערכת תמיכה
את בהחלט יכולה לוותר על הטירונות ללבוש בגדים שלך , להזמין רופא ילדים הביתה וללכת . אם משהו יקרה ותרצי לחזור הם חייבים לקבל אותך דרך מיון נשים או ילדים ( כדאי לקבל הפניה של רופא קופת חולים)
ברור שבבית ההנקה תהיה קלה יותר והחלב יזרום באינטימיות הראויה.
חשוב שהתנאים בבית יהיו טובים למנוחה ושלא תחזרי מיד לבשל ,לאפות ,לארח, ולטפל בגדולים.
אם יש מבקרים להפעיל אותם ולא להתביש לבקש כסף במקום מתנות בשביל עוזרת , יועצת הנקה או דולה פוסט

[אם_אוהבת*]

אני גם יכולה להבין כמה לא קל להיות אחות או רופא שעובדים בתת תנאים תחת עומס ושעות מרובות כי אין תקציב או מספיק כח אדם. ואני בטוחה שאמת הדבר שאחיות פיתחו אפטיות מסויימת לבכי התינוקת אחרת לא היו מסוגלות לתפקד. אך בתור אמא זה נראה לי נורא לראות תינוק בוכה בעריסה שמחכה ליחס או רעב ונתון לסבב האחיות או לזמן הנקה.
בכלל מצער שאנשים שבוחרים לעבוד ברפואה מתוך רצון לעזור לאנשים נכנסים לתוך מסגרת הדורשת מהם שעות מטורפות. לעבוד 12 שעות ביום זה מתיש ומעייף ומוציא מהריכוז ועוד כשמדובר בטיפול באנשים. שלא נדבר על מתמחים שבקושי עוצמים עין, זו סכנה לציבור.
היה את המקרה של הסייעת בניתוח אשר פספסה במתן כלשהו, שכחתי בדיוק מה זה היה או לא ציינה בתרשים של המטופל וכתוצאה מכך מת החולה בזמן הניתוח. היה לה ראיון אחרי זה בעובדה. אותה אשה כל כך התביישה והאשימה רק את עצמה. תגובתה היתה לא יודעת איך זה קרה לי, אני עובדת 20 שנה במקצוע ובחיים לא עשיתי טעות ועכשיו מישהו מת. היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה ועוד כשכולם מאשימים אותה. ברור שאחריות רבה על כתפיה ושפספוס קטן גרם למוות. אך גם כואב לי עליה כי היא אנושית ולעבוד ללא מנוחה יכול לגרום לאדם לאבד את הריכוז.

[בשמת_א*]

הלוא ביות זה לא ענין של מדיניות. זה ענין של הפנמה - אני ההורה, אני היא האפוטרופוסית של היילוד
נו, אבל זה בדיוק העניין!
על זה אנחנו נאבקות כאן.
להחדיר את המודעות הזאת.
להפיץ את הבשורה הזאת.
זה לא מובן מאליו בחברה שלנו! זה לא מובן מאליו! עובדה היא שנשים מובלות בבתי היולדות כצאן לטבח. כולל אני, אוקיי?
אני מנסה להגיד, שיש משהו שמושרש בנו, ובגללו אנחנו נופלות שם קורבן ל"מדיניות".

נכון, בתי החולים מרגיזים.
אבל לא מהם תבוא הישועה. היא תבוא מהמודעות של הנשים. היא תבוא מלמטה, וזה יקרה לאט. בקצב שאנחנו מצליחות להפיץ את המודעות הזאת, בשקט, בעדינות, לאט לאט, בלי להעליב ובלי להפחיד.
המסר הוא:
התינוק שילדתי הוא שלי, ואסור לגעת בו בלי רשותי.

בעיה שעומדת כמכשול להפצת המסר הזה היא, כל היולדות שהבעיה איתן איננה שהן לא מאמינות בזה, אלא שהן לא רוצות בכלל. הן כן רוצות שיקחו מהן את היילוד ויתנו להן לנוח בשקט. )-:

[אם_אוהבת*]

נכון, אמת הדבר. המון נשים גם בוחרות לא להתעסק יותר מידי עם התינוק ומעדיפות תחליף על פני הנקה ובשבילם הנהלים של בית החולים באים טוב.
עצוב מאוד ולא מתאים לי.

[יעלי_לה]

הלך רוח כנוע

[חשיפה_לצפון*]

_נכון, בתי החולים מרגיזים.
אבל לא מהם תבוא הישועה. היא תבוא מהמודעות של הנשים. היא תבוא מלמטה, וזה יקרה לאט. בקצב שאנחנו מצליחות להפיץ את המודעות הזאת, בשקט, בעדינות, לאט לאט, בלי להעליב ובלי להפחיד.
המסר הוא:
התינוק שילדתי הוא שלי, ואסור לגעת בו בלי רשותי.
בעיה שעומדת כמכשול להפצת המסר הזה היא, כל היולדות שהבעיה איתן איננה שהן לא מאמינות בזה, אלא שהן לא רוצות בכלל. הן כן רוצות שיקחו מהן את היילוד ויתנו להן לנוח בשקט._

בשמת, הוצאת לי את המילים מהפה.
גם אחרי שיושבים עם היולדת בנועם וסבלנות ומסבירים לה כמה חשוב שתהיה עם התינוק שלה, skin to skin, הנקה לפי דרישה וכו, אתם יודעים כמה מהן עוברות לביות? או לוקחות את הילד לחדר לכמה שעות? כמעט נאדה.
אתם יודעים מה הן עושות בזמן שהן כן נפגשות עם התינוק בחדר הנקה? מדברות בפלאפון.
כן, אני עושה הכללות, מדברת על הרב.
אבל בניגוד לבשמת אני חושבת שהשינוי צריך לבוא גם מנהלי בית החולים, הלך רוח כנוע - אם האחות הראשית אמרה לי שכדאי לי לנוח ושאני לא מסוגלת לטפל בתינוק- היא כנראה צודקת. והרופא חושב שהכי חשוב אחרי הלידה זה לישון לילות מלאים ושלמים. ובכלל כל התינוקיה מלאה בפירסומת למטרנה, על כל דף קטן, וכל אישור וכל הודעה. אז מה יכול להיות כל כך רע בזה?

בניגוד לכך שאל האמהות צריך לבוא בגישה של :
בשקט, בעדינות, לאט לאט, בלי להעליב ובלי להפחיד
בית החולים זה כבר משהו אחר.

[פלוני_אלמונית*]

זה לא נשמע לי קיצוני.
כשאמרתי את זה לגיסתי היא עשתה לי פרצוף. זה לא קיצוני שם, אבל ללכת למיינסטרימית ולהגיד לה שהאחות חטפה לה את התינוק....


הן כן רוצות שיקחו מהן את היילוד ויתנו להן לנוח בשקט.

לא מקבלת את זה, לא לרגע ולא בכלל. זה הרגל שהשתרש כצורך "לנוח" אחרי לידה. אני חובבת שינה גדולה, ובכ"ז - לאפסן את התינוק אי שם? 9 חודשים נשאתי אותו ופתאום אני צריכה לנוח ממנו? אני בטוחה שזה לא מרגיש נכון ליולדות רבות (ומכאן הצורך להתנצל ולהסביר: אבל אני עייפה....) אבל לכי עם תחושה לא ברורה שמשהו לא בסדר והלחמי עם אחות התינוקיה.

הבעיה היא שבד"כ הלובי שמעודד ביות הוא גם אנטי בית חולימי.....שנשים רבות מרגישות שזה לא מדבר אליהן כלל אז דוחות הכל. ביות מתקשר אצלן מיד למשוגעות לידת הבית, או למוטרפות שיולדות בלי אפידורל.
זה לעולם לא כזה פשטני. כיום מערך התמיכה ביולדת כה ירוד - מבחינת משפחה ובן הזוג שחוזר לעבודה אחרי כמה ימים, שאני מבינה מאוד את הפחד להשאר לבד עם התינוק, הרצון שמישהו אחר יקח את האחריות, ההרגשה שרגע, בכלל אני צריכה שיטפלו בי! ועוד רבדים נוספים ומורכבים. זה נכון גם (או במיוחד) ללידה הX שלי.
נשים רבות חושבות שעדיף לתינוק (הבריא!) להיות תחת השגחה מקצועית (כי ידוע שילודים עלולים להסדק תוך כדי החלפת טיטול לא נכונה...) כאשר אפשר וניתן לעודד את הלידה בבי"ח תוך כדי עידוד הסמכות והדרישה לכבד את היולדת כמבוגרת אחראית השולטת בגורלה ובגורל תינוקה.

מה שאני כן רואה זו מין האשמה סמויה: טוב תשמעי, בחרת בבית החולים הזה, עם המדיניות הזו, לא טרחת לברר מה זה להיות אמא - עכשיו לפתוח פה גדול ולאכול את הדייסה שבישלת, בבקשה.
נשאלה שאלה: איך אפשר לבוא בטענות לאנשי הממסד.
אפשר ואפשר, ואני מסתכנת לטעון משהו מבלי להוכיח: חלק מהעומס שיש להם הוא עומס שהם מייצרים בעצמם בגלל המדיניות הזו.




בית חולים הוא לא בית מעצר ואתן פשוט יכולות לחתום על ויתור על השירותים המוצעים לכן וקחת אחריות על עצמכן ובודאי על התינוק שלכן.
זו אמירה מהפכנית! לנשים רבות.

[פלוני_אלמונית*]

חשיפה לצפון,

באמת?
זה עצוב.
אבל אולי גם זה רעיון שצריך להתבשל.

[אלטר_אגו*]

גם אם יש נשים - טוב, גם אם רוב הנשים רוצות שיטפלו להן בתינוק ולנוח; עדיין זכותי הבסיסית והמלאה שלי (או של כל אחת אחרת) להיות עם התינוק שלי. אז מה צריך לשנות: את הרצון של יולדות שיקחו מהן את התינוק, את האסרטיביות של יולדות שלא רוצות בזה, את המדיניות בבית החולים, את התרבות - גם, וגם, וגם, וגם. הכל נכון.

[או_רורה*]

ממש לא מסכימה איתכן.
יופי, ידעתי כמה זה חשוב להיות עם התינוק עור לעור ורציתי ביות מלא, אבל ...

הייתי אחרי לידה של 4 ימים וניתוח, והייתי צריכה לנוח. כן, לנוח. לא מילה גסה.
כעסתי על עצמי מאוד אבל עם איך שהרגשתי לא הייתי מסוגלת לנהוג אחרת.

אז כן, לא היה ביות מלא, ונעזרתי המון באחיות. כן.
לא מוכנה שישפטו אותי.

[חשיפה_לצפון*]

או רורה
מדברת בשם עצמי- אני ממש לא ממקום של שפיטה אבל רוצה לשתף אותך במחשבה שלי. (אני גם לא שופטת את עצמי שהילד שלי ישן ארבעה לילות בתינוקיה ועוד שהה שם לפעמים במשך היום, אז בטח שלא אחרים).
גם אני הייתי אחרי ניתוח ואיבוד דם מסיבי ולא היה שום סיכוי שאני אצליח לטפל לבד בילד שלי. אבל גם לא הייתי משאירה אותו בתינוקיה. הייתי עושה תורנות של כל מי שרוצה לעזור/ לבקר, והייתי דואגת שתמיד יהיה איתי ועם התינוק מישהו.
ואם לא היו מתנדבים- הייתי לוקחת עזרה בכסף, אפילו מנערה צעירה.
המחיר של תינוק בתינוקיה ארבעה ימים לא עובר אצלי היום, למרות שברור לי שהייתי צריכה מנוחה ועזרה לעצמי.
יש עולם ומלואו בין אמא שמטפלת לבד בילד לבין ילד שנמצא כל היום בתינוקיה.

ועוד נקודה- בבית עם תינוק בן כמה ימים אין אמא שהיתה מוכנה שהוא יצרח חצי שעה. מקסימום כמה דקות שבהן האמא חייבת לעשות משהו, וגם אז היא מרגישה נורא על כך שהתינוק צורח. צריך להבין שבתינוקיה התינוק יכול לצרוח המוווון זמן, ואם האמא היתה רואה את זה היא מיד היתה עושה משהו, אבל יש משהו ברחוק מהעין רחוק מהלב שמאפשר להשאיר תינוק כל הזמן בתינוקיה.
היום שיוצא לי לדבר עם מישהי שהולכת ללדת והיא לא "באופנית" אני הולכת על הקטע של ביות עם עזרה, כי אני באמת לא חושבת שכל אישה אחרי לידה ראשונה יכולה לעמוד בזה.
המחשבה שאני אצטרך ללדת שוב בבית חולים מעציבה אותי מאוד מאוד.

[מיכל_שץ*]

לא מוכנה שישפטו אותי
אני לא חושבת שיש פה מישהו ששופט אותך.
השיחה פה נסובה סביב הנשים הבריאות, שעברו הריון ולידה נורמליים, בריאים. לא ניתוח
ההתאוששות מניתוח היא לרוב קשה ואכן דורשת מנוחה.
אני חושבת שאמא שלוקחת את התינוק אליה, אפילו לביות חלקי, אחרי ניתוח, היא גיבורה, לא פחות!
אני לא הייתי בביות מלא אחרי אף אחד מהניתוחים שלי, להפך, הייתי עם תינוק/ת בפגיה...
יש מישהו שיכול לשפוט אותי על זה שהעדפתי לנוח ולהתאושש לפני שהתחלתי להתרוצץ הלוך ושוב לפגיה?
אם יש מישהי כזאת, זאת אני, שעד היום המצפון שלי מייסר אותי על כל דקה שלא הייתי שם איתו, שהעדפתי לשבת ולאכול בשקט, או לישון...
וגם על ה{{}}הלך רוח כנוע שלי מול צוות הפגיה, אבל זה כבר מסיפור אחר.

[או_רורה*]

מיכל שץ, תודה לך.

כן, גם אני השופטת הגרועה ביותר של עצמי.

[או_רורה*]

חשיפה לצפון, לא חשבתי על האופציות האלה באמת. רעיון לא רע.

אגב, את לא חייבת ללדת בבית חולים בפעם הבאה.
זאת אומרת, גם אם רפואית את צריכה בית חולים, את יכולה ללכת ללידה פרטית בבית חולים, למשל, ואז יהיה לך מרחב, ולהשתחרר ישר אחר כך.

[אם_אוהבת*]

שמעתי שלידה פרטית עולה כמו ללדת בבית עם מיילדת, האם נכון הדבר?. אם כך, בעצם ההבדל, מעבר לזה שמקנים לך אוירה אחרת זה הבטחון שקיבלת לגבי חששות " ואם חלילה יקרה משהו הדורש השגחה רפואית"
אבל איך באמת מיילדים במסגרת בית החולים בלידה פרטית לעומת לידה רגילה? האם אינם מחברים את היולדת למוניטור וכל מיני וכך מתאפשרת לידה פעילה?
עדיין נראה לי שרחוק מלהרגיש כמו לידה ביתית רק שבלידת בית צריך לבא מתוך אמונה רבה שהכל יזרום בצורה הטובה ביותר ובשלום ולא אם פחדים שמא נזדקק לאשפוז חלילה. לא קל ודורש הכנה פנימית.

ונכון, ישנם מצבים שלא בידינו הדורשים אשפוז. ולצערינו הנהלים לא תמיד באים לקראתינו במיוחד לקראת אלו שלא מאמינים בדרך המקובלת.
אבל פה אנחנו צריכות להיות חזקות ולעמוד על שלנו כמב שאפשר.

אם רק היה אפשר לסחוף את ציבור האמהות היולדות אשר הולכות עם הזרם בחושבם כי זו הדרך הטובה ביותר לקבל תינוק בן יומו.
את הנהלים בטח שלא נוכל לשנות כקול קטן אבל אולי לגרום לנשים אחרות להבין אפילו במעט שאפשר יותר טוב ואפילו רצוי.
אני אולי חולמת כי קשה להכיל מישהו שנעול כי דרכו היא הכי טובה ואטום מלנסות להקשיב לדרך שונה מהכלל.
הנה אחותי למשל שונה ממני לגמרי בכל דרך כמעט. רציתי לתת לה כל מיני טיפים מניסיוני בטיפול עם הקטנה עוד כשהיתה בהריון. לא רק שלא ממש הראתה ענין בעצותיי גם הראתה לי שהיא מסתדרת לבד וכבר יודעת מה לעשות ומה לקנות לפי הספרים המפורסמים ולפי הסדר המקובל.
אני יודעת שרוב הציבור חושב כמוה לצערי. ואותם נשים אלו יולדות בבית חולים ורובם גם תחת אפידורל, בביות חלקי וגם כמעט ולא מניקות וגם אם כן אז בשילוב מטרנה או רק לזמן קצר.
לא יודעת כמה מהן באמת היו מסוגלות לוותר על שירותי בית החולים וכמה היו שוקלות ללדת בדרך אחרת.
שלא נדבר על לידות רבות שיכלו לחסוך מהן את הסבל של תפרים או התאוששות עכב ניתוח קיסרי לא בהול.

[אם_אוהבת*]

בכל מקרה אשמח לדעת מה ההבדל בין לידה רגילה ללידה פרטית בבית חולים במפורט בשבל חברה שמתעניינת.

[או_רורה*]

לידה פרטית בבית חולים היא לידה שבה את מביאה את הצוות שלך ללידה.
בחלק מבתי החולים את יכולה להביא רופא, מייילדת ודולה, בחלק מהמקומות ניתן לבחור מייילדת מצוות של בית החולים.
הצוות שבחרת נשאר איתך לאורך כל הלידה ולא מתחלף באמצע.

לגבי מוניטור וכ"ו... לא סגורה אבל זה מה שדליתי בינתיים:
אם את הולכת על לידה עם רופא פרטי - הוא אחראי על מה שמתרחש בחדר הלידה, ולכן אם הוא לא בעניין של מוניטור רציף לא יהיה דבר כזה.
בנוסף, הוא כל הזמן איתך ולא משגיח על עוד 10 יולדות במקביל, ככה שלא חייבים להיצמד לעקומות האלה.


והכי חשוב: את מכירה את הצוות עוד מההריון. הם לא אנשים זרים בשבילך.

לא הרבה בתי חולים מקבלים לידות פרטיות - לניאדו, אולי שערי צדק?.


ולבסוף , רוצה לסייג ולומר שזה מה שאני בדקתי, אם זה נשמע לך תיצרי קשר עם בית החולים לניאדו - והם ייתנו לך מידע מדוייק יותר.

[חדשה_ישנה*]

כתבתי למעלה אבל נראה לי שמחקו, לגבי אסרטיביות...
בלידה הראשונה שהייתה בבית חולים, הייתי בביות מלא. הייתי אחרי לידה, אבל ללא תפרים והיה לי ליווי צמוד רוב היום של בעלי או חמותי. אמרו שצריך להביא אותו לבדיקת רופא. הלכתי יחד איתו.
באותו רגע דווקא הייתי לבד.
נצמדתי לעריסה שלו עד שבא הרופא. כשבא הרופא הוא התעקש שהוא לא בודק את הילד שלי ולא אף תינוק עד שאצא, כביכול מפאת שמירה על פרטיות התינוקות האחרים (?!?)
לא הסכמתי, אמרתי שאחכה עם התינוק בחוץ עד שיגיע תורו. היה ויכוח שנמשך כך וכך זמן, שבסופו הסכמתי לחכות ליד הדלת אבל שהתינוק יהיה בטווח הראיה שלי. ברגע שעמדתי ליד הדלת מישהו פשוט דחף אותי מאחור החוצה מהתינוקיה, ונעלו את הדלת והגיפו את התריסים. צעקתי צרחתי ובכיתי שם מחוץ לדלת, דפקתי על הדלת... כלום, אף אחד לא התייחס. איזו אכזיות. איזה קור לב.
עברה מנקה, הסתכלה עלי ברחמים ואמרה "הורמונים, אהה?" ואני בוכה בוכה בוכה.
ביום שאחרי סירבתי לבדיקה של הילד.
אבל אני לא מבינה מה יכולתי לעשות אחרת. ממש דחפו אותי בכוח ונעלו את הדלת.
עד עכשיו עולות לי דמעות מהמחשבה
ובאתי מוכנה. הכי מוכנה שיש. דרשתי ביות מלא למרות שאצלם ביות מלא זה עד 23:00 ומ-5:00 ואני השארתי את התינוק איתי כל הלילה, והסכימו רק אם חמותי תישאר איתי...
(בלידה עם צינורות מחוברים כשאמרו לי על הביות איימתי לתלוש את כל החוטים וללכת ללדת בבית חולים אחר אם לא מביאים לי לחתום על טופס לביות מלא במקום - באמצע צירים והכל...)
אמרו שאחרי לידה אני לא מסוגלת לטפל בתינוק (נו באמת... בלי תפרים, לידה רגילה וטבעית...)
צעקו עלי כשנרדמתי עם התינוק (לא שזה הזיז לי... כבר התרגלתי לפתוח עיניים ולהגיד "לא נרדמתי, רק מניקה" P-:)
אמרו שאסור לי ללכת עם התינוק בידיים אז צריך לשים אותו כל פעם בכלא מפלסטיק P-:

אוף

אוף

אוף

[אלטר_אגו*]

זה נורא, נורא. איך אפשר להיות כל כך רעים.

[ניצן_אמ*]

[משטרה*]

תלונה על תקיפה. תבדקי אם חלה כבר התיישנות (אני רוצה להאמין שהארוע המדובר התרחש לפני 20 שנה לפחות ).

[חדשה_ישנה*]

תודה על החיבוקים
יש לי עוד בטן מלאה על וולפסון.
את השני כבר ילדתי בבית...
וכשהלכתי לבית חולים כדי לקבל את המענק בא רופא אלי כשהגענו ובדק את הילד מולי.
אז זה היה אחרת, הגעתי בערך 20 שעות אחרי לידה, אחרי מנוחה טובה בבית, עם בעלי... כאן הסוף הוא טוב

[אם_אוהבת*]

אני יודעת על מה את מדברת. כשלקטנה היה צהבת ביולוגית לאחר הלידה נאלצנו להתעכב בבית חולים כמה ימים. כל יום עשו לה בדיקת דם בדקירה מהקרסול בוקר וערב בכדי לעקוב אחרי שינוי ברמת הצהבת. המסכנה נדקרה כל כך הרבה ברגלה הפיצפונת. כמו כן מידי בוקר ואחה"צ היה סבב של בדיקת רופאים וכן הם לא נותנים להורים להיות בסביבה ומבקשים לצאת. אפילו לא להציץ. מכיוון שכבר הייתי על סף ייאוש בציפייה להשתחרר לא הסכמתי ללכת אך המעט שיכולתי היה להציץ דרך השמשה בין התינוקייה לחדר הבדיקות ולא שמעתי כלום עד שסיימו ויצאו.
קשה וכואב לעבור את כל התהליך הזה במסגרת של בדיקות ומעכבים.
גם אני זוכרת את אותם דברים דאז שכשראו אותי מחזיקה את הקטנה במסדרון בידיים ישר העירו לי לשים אותה בעריסה.
בחדר נחתי איתה במיטה רוב היום בין ההנקות ואף אחד לא שם לב. את הוילון הקפדתי לסגור שלא יכנסו ורק כשבאה אחות או רופא למעכב הרמתי אותה שלא יגידו משהו.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

שבסופו הסכמתי לחכות ליד הדלת אבל שהתינוק יהיה בטווח הראיה שלי. ברגע שעמדתי ליד הדלת מישהו פשוט דחף אותי מאחור החוצה מהתינוקיה, ונעלו את הדלת והגיפו את התריסים. צעקתי צרחתי ובכיתי שם מחוץ לדלת, דפקתי על הדלת... כלום, אף אחד לא התייחס. איזו אכזיות. איזה קור לב
מזעזע! באיזה בית חולים זה היה?

דבר דומה קרה גם לחברה שלי בתינוקייה של משגב לדך בזמנו.

[מיכל_שץ*]

לכל האמהות שהותקפו ע"י צוות בית החולים.
אני תוהה אם איזו תביעה אזרחית עם הד תקשורתי תעשה משהו.

[חדשה_ישנה*]

זה היה בוולפסון...
וזה לא הייתה הטראומה היחידה שלי משם.
בחיים לא חוזרת לבית חולים- המקום בו הילד שלך כבר לא שלך ואפילו גופך לא ברשותך

[או_רורה*]

ולא רק זה, גם משפילים אותך ומתייחסים אלייך כאל גוף ולא כאל אדם חושב.

[רוזמרין*]

לאחות הכועסת,
אל תכעסי עליהן. הן ילדו רק עכשיו. הגוף כואב, ההורמונים משתוללים, העייפות מפילה.
הן נחות עכשיו, בידיעה (או בתקווה) שמישהו מקצועי משגיח על התינוק בזמן שהן צוברות כוח ומעכלות את החוויה שעברו.
עוד יום יומיים הן יחזרו לבית ושם, ברוב המקרים, לא יהיה מי שישגיח ולא יהיה זמן לנוח והכל יהיה מבולבל ומבלבל. ואם מחכים עוד ילדים בבית-על אחת כמה וכמה.
אז תני להן להתפנק, מגיע להן. ואם אפשר- גם לדאוג לאוכל מזין וטעים במיוחד. כמה שאני הייתי רעבה שם...

[אבישג_א*]

אני עשיתי ביות מלא בלידה האחרונה שלי

מה אומר ? זו הייתה התאבדות של ממש וחוסר אחריות
רוצים שאהיה עם התינוק ? גם אני רוצה, מאוד מאוד רוצה אבל איך אני אמורה בדיוק לטפל בה כשאני לא מצליחה להתרומם מהמיטה, שהכאבים מטורפים ואני מחוברת לצינורות.

אני חושבת שחשוב שבתי החולים יעודדו אמהות להיות עם התינוקות שלהם כי תינוקיה זה ממש לא מקום לתינוקות, אבל כדי לעודד זאת צריך להקצות כח אדם שיעזור לאם לטפל - היא לא בבית במיטתה הנוחה עם אביזרי עזר ואנשים שיכולים לתמוך. היא בבית חולים בלי שום עזרה ושום נוחות מינימלית - חייבו אותי להניק בישיבה כשאני בקושי מסוגלת לשבת, בבית אני יכולה להניק על מזרונים על הרצפה - כך אנחנו ישנים ואין שום סכנה לתינוק והבנות שלי או בעלי יכולים לקחת את התינוק בסיום ההנקה.

אז אני מאוד מקווה שאם אלד עוד ילדים אעשה ביות מלא אבל אני גם מאוד מקווה שיהיו לי התנאים לעשות ביות מלא כי לדעתי באופן שבו הייתי בבית החולים בביות מלא סיכנתי את חייה.

[אבישג_א*]

אז תני להן להתפנק, מגיע להן. ואם אפשר- גם לדאוג לאוכל מזין וטעים במיוחד. כמה שאני הייתי רעבה שם...

(-:
אין עלייך רוזמרין

[אבישג_א*]

ואחות כועסת - הביקורת היא לא עלייך כמובן אלא על המחסור בכח אדם , נשמע שאת עובדת מאוד קשה, מעל ומעבר

[טליה_אלמתן*]

אחות כועסת אפשר לצטט אותך בפורום הורות? מתכוונת לקטע הבא:
אם תיכנסי אלי למחלקה את תראי עשרות תינוקות בני כמה ימים או כמה שעות שוכבים בעריסות פלסטיק שקופות חלקם בוכים חלקם צורחים חלקם צרודים חלקם מיואשים . חלקם רעבים בעיקר היונקים חלקם סובלים מכאבי בטן בעיקר התמלים.ואף אחד לא ניגש לא מרים לא מרגיע לא מחבק.אם מבצע בדיקת גם לרמות הורמוני לחץ לתינוקות האלה הרמות יהיו בשמיים. זה נזק נפשי ואני מאמינה שכם פיזי ארוך טווח. הילדים האלה הם ילדים מסכנים. ולמה אף אחד לא ניגש? אין זמן!!! אני מקבלת תינוקות מחדר לידה, עוזרת ההנקות , מאכילה תמלים, יש תינוקות צהובים, יש מצהיבים, יש לא יציבים, יש מלא בדיקות סוכר וצהבת יש ביקור של רופא ויש את המשפחות שדורשות להכנס למחלקה ואסור ואין שומר בכניסה אני השומר. אם אני מחליטה שאני עכשיו הולכת לעשות פיפי אני משתדלת לעשות את זה בלב שלם. אין לי זמן חשבת לאכול. אבל אני עושה את זה בכל זאת. כי אי אפשר בלי הפסקה. אם עולם נושמים אם כולם ורודים וכולם אכלו בזמן מבחינתי עשיתי את שלי. להרגיע תינוק בוכה זה בונוס שעלייתם רחוקות מאוד אנחנו זוכות לו.אנו מסבירות לאימהות שהתינוק זקוק להן ולמגע שלהן. אבל אין עם מי לדבר.גם אני ילדתי ולא נפרדתי מהתינוקות שלי לרגע. ישנתי כשהם ישנו, התרחצתי כשהיו לי אורחים שסמכתי עליהם.גם אני הייתי עייפה גם אני הייתי כאובה גם אני הייתי רעבה.זה לא סיבה לנטוש תינוק.

[דנדי*]

אני כל כך מסכימה איתך אחות כועסת!
אבל לדעתי זה לא מגיע מכיוון האמהות, אלא מכוון בית החולים.
אני חושבת שאת חריגה.
רוב המיילדות/אחיות/רופאות שם אומרות כל הזמן - את צריכה לנוח, אנחנו נקרא לך אם הוא יבכה, הוא צריך בדיקת רופא ואת צריכה לאכול, הוא צריך שקילה ואת צריכה לישון ונקרא לך.
הן אפילו נעלבות מהאמהות שלא מוכנות להשאיר שם את התינוק אלא עומדות שם שעתיים ובלית ברירה תוך המתנה לרופא/מעבדה/שקילה מתצפתות עליהן
כדי שיהיה שינוי הוא צריך לבוא מהבסיס, חינוך מחדש.
אם כל האמהות ישמעו מעכשיו במשך שנתיים דיעות כמו שלך מצוות בית החולים יהיה שינוי, את מסכימה שזה לא המצב כרגע?
ואבישג צודקת, אם מכריחים יולדות לעזוב את ביתן כדי ללדת לא יכולים לצפות שהן יביאו איתן את כל המשפחה לבית החולים לתמיכה, אנשים עובדים יש ילדים אחרים לטפל בהם בית החולים רחוק וכו'
ברגע שבית החולים עצמו יבין שמה שאת אומרת נכון הוא ישנה את חלוקת התקציבים, יכין חדרים שמותאמים גם לתינוקות, יתגבר את צוות אחיות התינוקיה דווקא במחלקה שם הן יוכלו לעזור לאמהות חדשות או כאלה שמחוברות למיטה עדיין והן ינהלו את המעקב על התינוקות במעבר מחדר לחדר. ואז אולי גם ירשו ללכת במסדרונות עם תינוק על הידיים ולא רק לגלגל אותו בעריסה עם הפלורוסנטים בעיניים...

עבדתי פעמיים כמה שעות בתוך תינוקיה, צריך טיפול נפשי אח"כ! פרשתי, לא עמדתי בזה!
וכאם ברגע שלמדתי שהצוות משקר כשהוא אומר שהתינוק לא צריך אותך, התעקשתי להישאר עם התינקות שלי כל הזמן וזה עלה לי בימים בלי מקלחות, בשעות עמידה על הרגליים עם תינוק כי אין כסאות בתינוקיה, בכעסים דמעות והתחנפות לכולם. וברחתי כמה שיותר מהר מהמקום הנורא הזה, פשוט טירונות אמהות! כולן מסביבי הלכו בתלם ונחו והתקלחו ונראו אנושיות, לא פשוט!

[פלוני_אלמונית*]

רוזמרין, את מלאת חמלה, באמת, לא בצחוק.
אבל אני פשוט לא מבינה איך, איך, איך?!?
איך אפשר לעזוב את תינוקך? לדמיין את בתי שוכבת לה באמבטיית פלסטיק מבעד לחלון... מעביר בי צמרמורות ומיד עולות דמעות בעיני.
התיאורים של אחות כועסת באמת עצובים.
אבל גם אמהות שכן רוצות להשאר עם תינוקיהם ולהניק - מה זה "לא נתנו לי להוציא אותה", "לא נתנו לי להניק", "לא שחררו אותנו" ??
אבישג - מה זאת אומרת שלא הסכימו לך להניק בשכיבה? למה לא פשוט נשכבת?
אני מקווה שאני לא נשמעת תוקפנית, זו לא כוונתי. זה פשוט באמת לא ברור לי. אולי זה בגלל שלי הייתה לידה מאוד קלה ולא הייתה לי בעיה לטפל אח"כ בילדה וקיבלתי הרבה תמיכה מהבנזוג ומהבי"ח (לא בארץ, כמובן...).
אבל בכל זאת קשה לי לדמיין סיטואציה בה אני עוזבת את ילדתי.

[רוזמרין*]

לאחות הכועסת, רוב האימהות רק רוצות לנוח ולצבור כוחות. הן היו שמחות לדעת שבזמן המנוחה שלהן, מישהו דואג לתינוק. מחבק אותו, מרגיע אותו וכן הלאה.
אבל גם אם אתם רק שומרים עליו חי, לפעמים זה מספיק לאמא כדי להרגע ולנוח יומיים.
היה נהדר אם ביה"ח היה דואג ליותר אנשים בצוות, אם היה דואג לעמעם אורות בחדר הילודים, אם היה שם מוזיקה מרגיעה ועוד כל מיני פתרונות לרווחת התינוק והאם. במציאות שלנו, ביה"ח דואג למשכורות נפלאות לבכיריו ומשם נגזר כל היתר: צוות מצומצם שעובד יותר מדי שעות ומינימום של מחשבה בלקוחות (אלא אם הם משלמים היטב).

אילו היתה יולדת בביתה, היו בני משפחתה מטפלים בה ובתינוק. מאפשרים את המנוחה ומזינים את האם. מחלקת יולדות צריכה להתאים את עצמה ליולדת אבל זה לא כך.
לכן האם הטריה עושה את מה שביכולתה בתנאים מופרכים שכאלה. את מה שביכולתה, לא ביכולתך.
ואולי צריך לפנות דווקא לבני המשפחה, לא לאם עצמה, ולבקש שיעשו תורנות בהגעה לביקורים ובטיפול בילד. לא בטוח שאנשים מבינים מה קורה מאחורי דלת חדר הילודים ואולי גם לא
מבינים את החשיבות של הטיפול שלהם, על פני הטיפול של הצוות. לאמא אין כוחות, להם יש.

[אבישג_א*]

למה לא פשוט נשכבת?
שכבתי בהנקה אבל העירו לי על כך ופעם אחת חטפו לי את התינוקת באמצע הנקה כי חשבו שנרדמתי לרגע (הייתי ערה באותו סיטואציה אבל היו פעמים שנרדמתי אי אפשר אחרי לידה להיות איתה כל הזמן ולא לשים אותה במיטה לפרקי זמן ארוכים ואז גם נרדמים לפעמים).

אני בהחלט מתכוונת לדאוג לליווי צמוד אם אלד שוב בעתיד, אבל בלילה לא מאפשרים מלווה בכל מקרה וזו בעיה.

[טליה_אלמתן*]

בעלי נשאר לישון בבית חולים בלידה הראשונה שלי. בבוקר שמעתי את האחות "מלשינה, לרופאה שהיא נכנסה בלילה וראתה אותו בחדר, אז הרופאה ענתה לה: "אז אומרים בעדינות סליחה ויוצאים בשקט"
בלידה של אחותי נשארתי לישון. טיילתי בין החדר שלה והמסדרון.
אבל ברור שאנשים נמצאים במצב נפשי כנוע כשהם בבית חולים. מי שזוכרת "הנחשול" והניסוי שהופסק על הבית כלא - זה קורה וזה אמיתי. התודעה משתנה.

[פלונימית_אלמונימית*]

תוהה: האם יש מצב להתנדבות חיבוק תינוקות במחלקות ליולדות? ואם כן, איפה?

[יעל*]

תוהה: האם יש מצב להתנדבות חיבוק תינוקות במחלקות ליולדות? ואם כן, איפה?
רק לתינוקות נטושים, דרך עמותה ששכחתי את שמה.
לא לתינוקות שאמא שלהם שוכבת 20 מ' מהם במחלקת יולדות.
בינינו, נניח שהייתי עושה ביות חלקי או בכלל לא, ממש לא הייתי רוצה שאיזה זרה תחבק לי את התינוק.

[אבישג_א*]

אם יש לך אפשרות להתנדב בכלל לעזור ליולדת עם התינוק זה יהיה נפלא - להביא לה אותו, לעזור לה להרים, לעזור לה לטפל, לשמור עליו שעה שעתיים כשהיא נחה והוא רגוע ולא רעב (ואם בוכה להביא לה אותו - שלא כמו בתינוקייה שהם צורחים ללא מענה).

אולי צריך לקדם התנדבות בבתי חולים - הם קורסים שם מחוסר כח אדם

[דנדי*]

אבל בלילה לא מאפשרים מלווה בכל מקרה וזו בעיה.
אוף הלילות האלה שכל שעתיים נכנסת אחות לבדוק שהכל בסדר ובדרך מעירה, לא אמורים לנוח שם?
הלידה האחרונה שלי הייתה באיכילוב וישנתי במיטה הצמודה לקיר והרשו לי לישון איתה במיטה, אפילו שבחו אותי על כך שאני עושה את זה בטוח (השכבתי אותה על כרית לידי) אז אולי שווה לך להגיע למרכז בעתיד אבישג


טיילתי בין החדר שלה והמסדרון
למה?
לא חשבתי אף פעם על זה, מצחיק כי ביתר הדברים למדתי יופי להחריש ולעשות ההפך מהנחיות בית החולים,


ממש לא הייתי רוצה שאיזה זרה תחבק לי את התינוק
אני מניחה שהאמהות שכן מחליטות להפקיד את תינוקן בידיים זרות, לא יתנגדו שאותן ידיים פרט ללחתל לקלח לדקור לבדוק להלביש גם יחבקו.

למיטב ידיעתי לא פשוט להתנדב בבית חולים, זה תהליך, אבל שווה בירור - רעיון מקסים!

[אבישג_א*]

הלידה האחרונה שלי הייתה באיכילוב וישנתי במיטה הצמודה לקיר והרשו לי לישון איתה במיטה, אפילו שבחו אותי על כך שאני עושה את זה בטוח (השכבתי אותה על כרית לידי) אז אולי שווה לך להגיע למרכז בעתיד אבישג
אוי דנדי הוצאת לי את העיניים - את יודעת כמה התלבטתי בין איכילוב לבלינסון ? אפילו רשמתי על כך דיונים שלמים בדף שפתחתי סיפור לידה בעבר ובעתיד ונורא רציתי שם הייתה לי תחושה טובה, אבל בסוף הגעתי לבלינסון איכשהו, כבר לא זוכרת למה, נראה לי כי כללית קשורה לבלינסון.

מבחינת הלידה אגב היה מעולה בבלינסון, הם דאגו לצוות רפואי מעולה ועשו הכל כדי שאעבור את הניתוח המסובך בשלום (הייתה לי שלייה נעוצה), כך שאני כן שוקלת שאם אחליט ללדת אי פעם (לא בטוח שאני עוד יכולה) אז אולי אלך לשם שוב - העיקר זה הלידה בסופו של דבר לא ? . אבל אחרי הלידה היה שם זוועה - לא כל-כך באשמתם, פשוט חסר המון כח אדם .

[אם_ילדה*]

אומרים למטבע יש צדדים. כל ילד יודע את זה, אבל מה זה קשור לחיים.
אחרי תקופה במחלקת יולדות בסיכון גבוה, התאוששות מניתוח קיסרי ופגיה, אין ספור לצדדים ולחוסר הבנה בינהם.
האחות הכועסת יש על מה לכעוס. מספיק היה לשמוע אין ספור יולדות שרוצות להשאר במחלקת יולדות כדי שיהיה מי שיטפל בתינוק בזמן שהן נחות, כי הרי יהיה להם אחר כך גם ככה לילות חסרי שינה. השיא היה ששמעתי אישה שממש מתלוננת שהביאו לה את התינוקות בשש בבוקר כדי להאכיל אותה, אבל מה אפשר לצפות ממשהי שלא רוצה להניק פשוט כי זה מגעיל אותה.
ראיתי גם אחיות שממש לא הבנתי למה הן בחרו במקצוע הזה (יותר מדי סיפורים לדוגמא).
ראיתי אחיות מתוסכלות מזה שהן לא יכולות לעשות יותר.
אתן מודעות לכך שלפעמים בפגיה יש אחות אחת על עשר תינוקות!!!! ואחרי זה מופתעים שיש זיהומים כמו שקרה בשבוע האחרון.
ראיתי אחות שמכבה את האורות ושמה מוסיקה נעימה.
שמעתי אחות שאומרת שלא נורא שהתינוק בוכה, כי הוא צריך להתרגל כי גם ככה הוא יהיה אחר כך בפעוטון.
בקיצור הרבה צדדים, אבל מה עם הצד של התינוקות הרכים.
מה אני רוצה להגיד עם זה, אני לא יודעת. אולי פשוט הייתי צריכה לפרוק את התסכול ממה שראיתי ושמעתי.

ותוספת ל-
אולי זה בגלל שלי הייתה לידה מאוד קלה ולא הייתה לי בעיה לטפל אח"כ בילדה וקיבלתי הרבה תמיכה מהבנזוג ומהבי"ח (לא בארץ, כמובן...).
רציתי ללדת בארץ כי חשבתי שזה יהיה הרבה יותר ברמה מהמדינה בה אני נמצאת. איזו טעות!!!
יש מקומות שאחרי ניתוח קיסרי בזמן שתופרים ומטפלים באמא, האבא נמצא בחדר מחומם עם התינוק בתנוחת קנגרו.
המשפחה אוהבת להגיד לי כמה טוב בארץ, ויש תנאים סוציאליסטים, וביטוח רפואי "חינם". מנסיון שלי, זה מרגיש חינם.

[אבישג_א*]

כדי שיהיה מי שיטפל בתינוק בזמן שהן נחות, כי הרי יהיה להם אחר כך גם ככה לילות חסרי שינה.
אני רק יכולה להגיד לך על המשפט הזה שגם לי אמרו אותו וגם אני חשבתי ככה בלידה הראשונה
ולא מהזנחה או רשעות, אתה איכשהו מאמין שאם כולם עושים את זה כנראה שהתינוק מקבל טיפול טוב בתינוקיה, ואם יש שם מישהי שמטפלת בו ודואגת לכל צרכיו מה הבעיה בעצם ?

היום אני יודעת שהם יכולים לצרוח שם ואף אחד לא יתייחס אליהם ואף אחד לא ידאג להם או יביא אותם אליי לכן אני נגד התינוקיה
אבל תיאורטית, אם יש מישהי שאני יכולה לסמוך עליה, שתטפל בתינוק ותחבק אותו ותדאג לו ואם הוא בוכה אז היא תביא אותו אלי כדי שאני אניק אותי - אני בהחלט אשמח לסיטואציה שבה אני יכולה להרשות לעצמי את התענוג הנדיר של לישון כמו שצריך (וכמובן שאם צריך לינוק אז מעירים אותי) - בפרט שזה תענוג נדיר.

לכן לדעתי המשפט הזה לא בא דווקא ממקום של חוסר אכפתיות

[אם_ילדה*]

ולא מהזנחה או רשעות, אתה איכשהו מאמין שאם כולם עושים את זה כנראה שהתינוק מקבל טיפול טוב בתינוקיה, ואם יש שם מישהי שמטפלת בו ודואגת לכל צרכיו מה הבעיה בעצם ?
אבל אם אני יודעת שזה לא נכון, ואת לא יודעת שזה לא נכון, מדוע נשים שזו לא הלידה הראשונה שלהן עדיין מאמינות בזה. בעצם הנושא הזה הועלה בעיקר על ידי משפחות ואמהות שיש להן הרבה ילדים, זאת אומרת בעלות ניסיון עם בתי חולים, ועם תינוקות.
משום מה לי נראה שקל לעצום עין. כשאני הייתי אומרת שאני לא מבינה מדוע זה ככה, היו פוטרות אותי שאני לא מבינה, כי זו הפעם הראשונה שלי, ואין לי מושג כמה קשה לטפל בתינוק בן יומו. היום אני מבינה, שמה שחשבתי הוא נכון. אין ספק, זה קשה!!!
אבל אם כל כך קשה להן, מדוע הן בכל זאת נכנסות להריון??? אני לא מבקרת, אני באמת שואלת, כי את זה אני עדיין לא מבינה.

אבל תיאורטית, אם יש מישהי שאני יכולה לסמוך עליה, שתטפל בתינוק ותחבק אותו ותדאג לו ואם הוא בוכה אז היא תביא אותו אלי כדי שאני אניק אותי - אני בהחלט אשמח לסיטואציה שבה אני יכולה להרשות לעצמי את התענוג הנדיר של לישון כמו שצריך (וכמובן שאם צריך לינוק אז מעירים אותי) - בפרט שזה תענוג נדיר.
ברור, אבל כרגע זה רק תיאורטית. אולי זה היה פעם ככה, כי היו יולדות בבית והמשפחה מסביבן, אבל היום…

[רוזמרין*]

אם ילדה,
אבל אם כל כך קשה להן, מדוע הן בכל זאת נכנסות להריון??? אני לא מבקרת, אני באמת שואלת
ראשית, את כן מבקרת. שנית, בואי נלך עוד יותר אחורה- למה הן מקיימות יחסי מין??? זה עלול לגרום להריון, ועוד לנשים חסרות ידע והבנה.

לגבי הידיעה מה נעשה בחדר הילודים ומה קורה שם בכלל, אני יכולה להביא לך את נסיוני המועט (2 לידות קונבנציונאליות, לפני כ- 20 שנה):
לא היה לי מושג מה קורה שם. הלידות היו ארוכות ומעורפלות חושים. אחר-כך שינה של כמה שעות טובות. אחר-כך גוף כואב ולב מתרגש. בקושי יודעת מה קורה סביבי.
אני ביקשתי שהתינוק יהיה לצידי מרגע שהתעוררתי. תינוק אחד היה רגוע לגמרי ולכן היה כל הזמן איתי. התינוק השני היה פחות רגוע ולכן, מדי פעם, שלחתי אותו לחדר ילודים וצללתי לשינה.
לא ידעתי שאם הוא יצרח שם, אף אחד לא ירים אותו ויחבק אותו. ואני חושבת שאם האחיות היו כנות, גם היום, ומספרות לאמהות שהן לא מרגיעות תינוק בוכה- אולי אז הן היו בוחרות להשאיר את התינוק לצידן.

[מאי*]

לפני שילדתי בפעם הראשונה, לפני קצת יותר משנתיים, הייתי בטוחה שהילד יהיה בביות מלא, מה השאלה.
ואז ילדתי. בזירוז. לידה מהירה אבל כואבת נורא למרות האפידורל, תינוק במשקל כמעט ארבעה וחצי קילוגרמים, חיתוך אפיזיוטומי שהמיילדת ביצעה בלי לשאול אותי, חצי שעה של לחיצות שהשאירו אותי עם פיסורה קשה לכמעט חצי שנה. אני לא זוכרת שהרגשתי כלום אחרי הלידה חוץ מהקלה על זה שהסיפור מאחורי. הייתי עם אנמיה רצינית, ולא היה לי כוח לכלום. בקושי ראיתי את התינוק ומיד לקחו אותו ממני. בן הזוג הלך אחריו לתינוקיה וביקש להחזיק אותו, אבל גירשו אותו משם ואמרו לו שעכשיו צריך בדיקת רופא ולטפל בתינוק וכולי, ושיחזור אחר כך.
בימים שהייתי בבית החולים בקושי יכולתי לרדת מהמיטה. התפרים כאבו נורא. ההנקה לא הלכה (סיפור מתסכל של מבנה בעייתי שלי), צלעתי ככה שכל מי שראתה אותי הייתה בטוחה שעברתי וואקום היום ונורא. בלילות לא היה אפשר לישון כי האחיות נכנסות להעיר להנקה ומעירות את כולן (גם כשהיה ברור שאני לא יכולה להניק – החלטה של יועצת ההנקה המוסמכת, לא שלי – ונכתב על העריסה שלו בפירוש 'לא להעיר את האם להנקות' המשיכו להעיר אותי)
לא היתה כמעט משפחה שיכולה היתה להיות איתי, למרות הרצון הטוב. בן הזוג ביקר את הילד ככל שיכול אבל הוא היה צריך גם להכין את הבית ולקנות את כל הציוד הבסיסי ולהשיג לי משאבה וכו' וכו'. ואני שכבתי מותשת לחלוטין (אני זוכרת שהבאתי ספר איתי לבית חולים ובפעם הראשונה בחיי פשוט לא היה לי כוח לקרוא) ולא היה לי כוח לעשות כלום, כלום, כלום. וכמובן שהייתי צריכה להזכיר אלף פעמים לאחיות שאני צריכה לקבל ברזל, על אף שהבדיקות שלי היו מול עיניהן. הימים בבית חולים זכורים לי כערפל של תשישות שלא מהעולם הזה וכאבים (בתפרים ואחר כך מהגודש)
אני עדיין עקרונית בעד ביות, אבל בכל מחיר? עדיף שמצד היולדת ינכחו אנשים שיכולים לטפל בתינוק, אבל אם אין? דווקא בית החולים שהייתי בו עודד מאד ביות. השיטה הייתה כזאת: ברגע שתינוק כלשהו בכה קראו לאם ברמקול. נשמע נפלא? עד הפעם שבה נפלתי מהרגליים אחרי עוד לילה בלי שינה ובוקר בלי אוכל נורמלי (שוקולד מהבעל לא נחשב...) גררתי את עצמי לתינוקייה כדי לשמוע שהילד שכבר האכלתי מקודם והחזקתי 'בוכה ורוצה אותך'.
'אבל אני מתמוטטת' התחננתי. 'והוא אכל כבר, ולהחזיק אותו אני כבר לא מסוגלת.'
'תני לו מוצץ' אמרו לי האחיות. הצעתי להן לנסות לתת לו מוצץ בעצמן ולקרוא לי רק אם זה לא עוזר. הן הסתכלו עלי כאילו הייתי אימא טליבאן.
אז כן, זה נורא שתינוקות בוכים בתינוקיה ואין להם מושיע. אבל גם אני בכיתי הרבה פעמים בימים הללו ולא היה מי שיכול או רצה לעזור. אם היה לי כסף, מה שהייתי עושה זה לשכור אחות פרטית לטיפול בתינוק בלידה הבאה. כי סליחה, אבל גם לצפות מכל אם מיד אחרי לידה להיות צמודה לילד 24-7 בלי שום עזרה , גם זה לא נראה לי אנושי במיוחד.

[טלי_ב*]

וואו, איזה דף מדכא. למרות שאי אפשר להגיד שהכותרת לא נותנת גילוי נאות...
גם אני חושבת, כמו רוזמרין, שלעודד ביות ולומר בפה מלא ליולדות (ולאבות) שאין מי שירים תינוק שבוכה בתינוקיה, זה לא אותו הדבר.
ומאי - איזה סיפור עצוב. אני חושבת, בעקבות כמה סיפורים עצובים על הימים הראשונים בבית החולים, שבסוף אין תחליף למשפחה מורחבת שיכולה ורוצה להתגייס לעזרה.
אין מה לעשות, כדי לתת לתינוק כל מה שהוא, אמא לבד זה פשוט לא מספיק. ברור לי שלפעמים זה מה שיש. וזה עצוב כשזה המצב.
ורצוי שבית החולים (כלומר המדינה) יקצה משאבים כדי לתמוך במי שחסרה לו משפחה. אבל זה אף פעם לא יהיה טוב כמו המקור. תינוק צריך לדעתי משפחה סביבו, כצורך בסיסי. הניסיון של אמהות למלא את החלל הזה, כשהוא קיים, ולעשות הכל לבד, הוא הירואי ממש. אבל זה מה שהן עושות. משתדלות למלא חלל שקיים מכל מיני סיבות, ככל יכולתן. זה מאוד בולט לי דווקא כמי שהייתה לה את התמיכה הזו, שככה זה אמור להיות.
עצוב, עצוב, עצוב.

[טלי_ב*]

מאי, זה באמת לא אנושי לצפות מיולדת במצב כמו שתיארת לתפקד כאילו הכל רגיל. זה נשמע כל כך קשה מה שעברת. קשה לי להשתחרר מזה.
אני זוכרת שבקושי "הרשיתי" למי שהיה איתי בבית החולים ללכת רגע לשירותים. עד כדי כך היה לי קשה.
נכון שהייתי אחרי ניתוח, אבל אני חושבת שכבר אחרי משהו כמו 8 שעות הרגשתי יותר טוב ממה שאת מתארת.
ואם יש יתרון כלשהו לניתוח קיסרי, זה שמקבלים טיפה יותר עזרה מהאחיות.

[אם_ילדה*]

ראשית, את כן מבקרת. שנית, בואי נלך עוד יותר אחורה- למה הן מקיימות יחסי מין??? זה עלול לגרום להריון, ועוד לנשים חסרות ידע והבנה.
שוב פעם, אבל לאט - אני לא מבקרת, אני שואלת.
אני לא מדברת על פנצר. אני מדברת על נשים שבמודע רצו להכנס להריון. מצטערת אבל יש הבדל גדול.
ראיתי אישה שנכנסה להריון אחרי 8 טיפולים, והייתה בשמירת הריון מהשבוע ה-16. היא הייתה מאוד מודאגת מהפגיה - כי איך היא תחזור מהר לעבודה - את זה אני כן מבקרת.
וכבר כתבתי, שכן האמהות צריכות עזרה, ועצוב שהן לא מקבלות אותה.
הלידה בבית חולים היתה החוויה הכי מגעילה שעברתי בחיי, וזה אחרי שעברתי הפסקת הריון יזומה בשבוע מאוד מתקדם בגלל בעיות. שום דבר לא הכין אותי לתעשיתיות שמתנהלת שם.

[טלי_ב*]

אם ילדה , אני האמת לא מבינה למה זה כל כך מוזר לך, שלמישהי קשה בתקופה שאחרי הלידה ובכל זאת היא רוצה עוד ילדים??
מדובר הרי בתקופה קצרה. אני מניחה שיש תקופות ארוכות ומשמעותיות יותר עבור אותן נשים, שבהן פחות קשה או שלצד הקושי יש גם הרבה הנאה.הימים או אפילו השבועות שאחרי הלידה הם משהו מאוד נקודתי בהורות. וזה רק הסבר אפשרי אחד, אני יכולה לחשוב על עוד המון.

[פלוני_אלמונית*]

אני ילדתי פעמיים.
בפעם השנייה הלידה הייתה ארוכה וכואבת ומאוד מתישה, אך מרוממת רוח ויצאתי ממנה שלמה בגוף ובנפש (פרט לכמה תפרים קטנים) ועשיתי ביות מלא והסתדרתי. היה קשה, אבל הסתדרתי.

בלידה הראשונה, לעומת זאת - לא היה מצב.
וידעתי מה קורה בתינוקיה, ורציתי ביות מלא מההתחלה.
אבל אחרי ניתוח חירומי וכאבי תופת, זיהום חמור וחום 40 כמעט כל הזמן -
לא הייתי מסוגלת לביות מלא.
בפירוש לא.
התינוק היה איתי כמה שיכולתי, והנקתי למרות הכאבים, אבל כן - הוא היה הרבה בתינוקיה.
ולמרות שאני מצטערת על זה, וכואב לי על זה ועצוב לי - זה היה המיטב שיכולתי אז לעשות עבורו, ואני שלמה עם זה.

משפחה מורחבת לא מגיעה לעזור אצלנו - פשוט לא, ככה זה היה אז וככה זה יהיה תמיד.
הבעל עזר כמה שיכול היה, כמובן ש\זה לא הספיק.

[אל_הלב*]

וואו באמת דף מבאס. מזכיר לי את הלידה שלי לפני שנה ו 8 חודשים במאיר.
שמחה שהיה לי ידע רב, הרבה בזכות האתר הזה, שתינוקיה זה דבר מאוד שלילי שעדיף להימנע ממנו ככל האפשר.

יחד עם זאת, הייתי בביות מלא וזה היה קשה בצורה בלתי רגילה, כי לא היתה את העזרה והתמיכה של טיפול בתינוקת שהייתי צריכה כאם חדשה.
הייתי כל כך נעולה על ביות מלא, שהייתי בשוק איך מצפים ממני להשאר בלילה לבד (אסור היה לבעל להשאר לישון),
לטפל בתינוקת שלא הפסיקה לבכות ורצתה רק על הידיים, אחרי 5 ימים שלא ישנתי בכלל.
הייתי באפיסת כוחות. הייתי מאושפזת בהיי ריסק עקב ירידת מים והתעקשות ללדת טבעי וסרבתי לזרוז.
הייתי עם צירים שהתגברו במשך 3 ימים וילדתי אחרי 60 (!!!) שעות של צירים, שלא ישנתי בהם.
הייתי פשוט ממוטטת. לא אשכח בחיים את רגעי התסכול שהסתובבתי עם תינוקת צורחת על הידיים שכל הזמן הקיאה חלב ומי שפיר מתשע בערב עד שלוש וחצי בלילה במסדרונות, כי כבר לא היה נעים לי מהיולדת שאיתי בחדר גם בביות מלא, שלא נתנו לה לנוח ולישון.
האחיות צעקו עלי שאסור להסתובב עם התינוקת על הידים, רק בעריסה ושאני מפריעה לכל היולדות שלא בביות מלא לישון.
צעקתי עליהן בחזרה שהתינוקת לא מפסיקה לבכות ופולטת כל הזמן חלב ומי שפיר ואני לא מצליחה להרגיע אותה בדרך אחרת, רק על הידים.
ולשאלה אז למה שלא תלכי לתינוקיה עניתי, כי שם לא יחזיקו אותה על הידים וירגיעו אותה, רק ידחפו לה תמ"ל והיא לא רעבה, היא ינקה ופולטת או מקיאה כל הזמן.
ואז האחיות בדלפק ענו לי שאני צודקת. ולא הציעו לשניה להחזיק אותה כדי ששניה אלך ללכת לשירותים.
מזל שזו שהיתה איתי בחדר הסכימה לעשות את זה פעם אחת כדי שאוכל ללכת לשירותים.

והייתי כל כך מתוסכלת וחרדה ובהיסטריה ובחוסר אונים ותסכול וכעסתי נורא על המערכת שמשאירה אותי לבד.
ופחדתי להרדם עליה כשהיא בידים שלי, מרוב עייפות.
וידעתי שגם הבעל ממוטט אחרי 3 ימים שהיה איתי (ודוקא נשאר לישון איתי) בצירים בהיי ריסק ושהוא חייב לישון.
לא יכלתי לקרוא לו לחזור.

היום אני חכמה הרבה יותר ויודעת שהפתרון למצב הזה הוא: מלונית. שבה אמא שלי תישאר לישון איתי ותטפל בתינוקת איתי לסירוגין.
והאיש ישאר בבית לטפל בגדולה. זה שווה כל שקל.
ויודעת שסליחה על הביטוי, על הזין שלי הנהלים של המערכת, מישהו ישאר לישון איתי בבית חולים (גם אם יקח יממה עד שאעבור למלונית וכיביכול אסור להשאר לישון איתי במחלקת יולדות) ויעזור לי לטפל בתינוקת כדי שאוכל לישון כמה שעות.

הייתי כל כך אסרטיבית ולוחמנית לאורך כל האישפוז שלי לפני הלידה וההתעקשות לחכות ולראות עם הלידה תתפתח לבד, בלי זירוז, למרות המבטים והערות המזלזלות של הרופאים שאמרו לי שאני מסכנת את התינוקת אחרי ירידת המים. ידעתי מבפנים שהיא בסדר ואין סיבה.
לא משנה שבסוף הלידה לא היתה טבעית לצערי, אבל גם בחדר לידה התעקשתי על כל דבר והקשיבו לי.
וגם על ההתעקשות שבעלי לא יזוז שניה מהתינוקת כשתפרו אותי וכשהוא הלך איתה לבדיקת רופא בתינוקיה.
חבל שלא ידעתי להתעקש על כך שאמא שלי תבוא לישון איתי. זה הדבר היחידי שהיה חסר.
אבל הכל חוכמת בדיעבד, אז גם לא הייתי בקשר קרוב עם אמא שלי כמו עכשיו אחרי הלידה, שמעריכה אותה הרבה יותר, כך שגם לא רציתי אותה לידי.

אני חושבת שכל אשה צריכה לעשות את השיקולים שלה, אני אישית חושבת שתינוקיה זה מוצא אחרון.
רק אם אין מישהו אחר שעזור עם התינוקת והאמא ממוטטת.
גם אני הרגשתי שזה חוסר אחריות של המערכת שאין לי עזרה ואני יכולה להרדם על התינוקת מרוב עייפות.
חייב להיות פתרון של נשים שמחזיקות תינוקות על הידיים. זה הצורך שלהם לא פחות מאוכל.
באמת רעיון מקדים להתנדב לעשות את זה כדי שהאם תוכל לישון.

[דנדי*]

אז אולי הגיע הזמן לאיזו מחאה? עצומה? ארגון התנדבות?

[רוזמרין*]

אני אישית חושבת שתינוקיה זה מוצא אחרון. רק אם אין מישהו אחר שעזור עם התינוקת והאמא ממוטטת.
זאת הבעיה, אין מישהו אחר. למה? כי אנחנו משפחות גרעיניות קטנות שלא יודעים להעזר באמא, אחות, גיסה וחברה. כי לימדו אותנו שהבעל הוא זה שצריך להיות איתנו.
כי זה פשוט לא עולה על דעתנו.
אבל הנה, זה עלה. ועכשיו נותר רק להפנים, להפיץ וליישם. לא צריך מתנדבות זרות, רק לעשות תורנות עוד לפני הלידה - תורנות ביקורים ועזרה לאמא ותורנות בישולים ועזרה בבית.
להפסיק להתבייש לקבל עזרה. לעשות לנו מיני-קהילה מסביבנו בדיוק לשם מצבים שכאלה.

[מנטה*]

בקנדה, בבית חולים (הקונסרבטיבי) שילדתי בו אין חדרי תינוקות בכלל. התינוק נמצא ליד האמא, והיא אחראית לו לגמרי, כולל הנקות, רחיצה, החלפת חיתולים. האחיות עוזרות במשמעות של ללמד ולהסביר, אבל ממש לא יעלה על הדעת שהן יקחו תינוק סתם ככה כי לאמא בא לנוח (ניסיתי ודי נזפו בי).

אני חושבת שזאת הנורמה שם.
בטח ליולדות שמתאוששות מניתוח קיסרי או לידות מסובכות יש יותר עזרה, אבל בלידות רגילות לא.

זו היתה הלידה השלישית שלי. השתיים הראשונות בארץ בביות מלא, אבל בארץ גם בביות מלא היה ממש לחץ להעביר את התינוק לאחיות כדי "שתוכלי לנוח".

בקנדה היה לי די קשה כי לא היתה לי עזרה והבנזוג נשאר עם הגדולים (שהיו גם קטנים), אבל אחרי ההתנסות בקונספט המחשבתי הזה, עכשיו הרעיון של חדר תינוקות נראה לי מטורף לגמרי, כמו שעכשיו הרעיון של לינה משותפת בקיבוצים נראה מטורף.
זה די עניין של הרגלים מחשבתיים. כל דבר שהוא "נורמה" נראה בסדר ואפשר למצוא לו הצדקות, ממש מתוך הגדרה, עד שמשנים את הנורמה...

[דנדי*]

זה די עניין של הרגלים מחשבתיים. כל דבר שהוא "נורמה" נראה בסדר ואפשר למצוא לו הצדקות, ממש מתוך הגדרה, עד שמשנים את הנורמה...
בדיוק!

[אם_ילדה*]

אל הלב - אני מורידה בפנייך את הכובע. מעבר למה שהקרבת לילדתך, אחרי כל הקשיים את כותבת
אני אישית חושבת שתינוקיה זה מוצא אחרון.
זה בדיוק העניין.
זאת כרגע הסיטואציה. בתי חולים לא מתחשבים במי שבאמת צריך להתחשב - האם והתינוק. המצב נורא. חוסר כוח האדם. רופאים שעובדים שעות נוספות (לא נראה לכן אבסורד שלנהג אוטבוס אסור לעבוד יותר משמונה שעות, אבל רופא מתמחה עובד שלושים ושש). אחיות מותשות נפשית..
ובתוך כל זה יש מערכת יחסים הכי חשובה בעולם אם וילוד. אישה בוגרת כואבת, ותינוק בן יומו שמעביר את השעות הראשונות שלו בעולם שגם ככה לא מי יודע ורוד. זה כל העניין - כל אישה עומדת מול החלטה מי יותר חשוב, הטיפול בעצמה, או בילד שהיא נשאה בבטנה. לפי דעתי זה יורד לכך.
כן האישה צריכה עזרה, אבל אין. זה מה שיש. גם התינוק צריך עזרה. אם יש סביבה תומכת סביב האמא איזה כיף לה, אבל אם לא אנחנו צריכות לזכור שקודם כל, לפני הכל, האחריות הראשונית עליו היא על ההורים.

האמת לא מבינה למה זה כל כך מוזר לך, שלמישהי קשה בתקופה שאחרי הלידה ובכל זאת היא רוצה עוד ילדים??
להיות אמא מביא איתו המון קשיים, וככל שנוספים ילדים הקושי רק גדל. אז כן, אם למישהי אין את הכוחות להתמודד עם הקושי, מדוע לעשות את זה לעצמה.
הרי הקושי לא מסתכם ביומיים, שזה הנורמה לאשפוז אחרי לידה רגילה.
אפשר למשל לבחור ללכת הביתה עם התינוק ואז המשפחה כן יכולה לעזור. הכל עניין של בחירה.
_זה די עניין של הרגלים מחשבתיים. כל דבר שהוא "נורמה" נראה בסדר ואפשר למצוא לו הצדקות, ממש מתוך הגדרה, עד שמשנים את הנורמה.
בדיוק!_
לזה התכוונתי. נשים ומשפחותיהם באמת חושבים שזה נורמלי לתת אחריות על תינוק לממסד כל כך חולני.

[טלי_ב*]

הרי הקושי לא מסתכם ביומיים
הקושי שמעל לכוחותיה של האם הרבה פעמים כן מסתכם ביומיים, או שבוע או שבועיים. אצלי למשל, לקח כמה ימים עד שהייתי עצמאית, מבחינה פיזית. בימים האלה הייתה לי למזלי מספיק תמיכה כדי שזה לא יבוא על חשבון התינוק. אבל גם אם זה לא היה המצב, לא הייתי נמנעת מילד נוסףבגלל הכמה ימים האלה.
ולתמיד אפשר להשתחרר הבייתה. דווקא למקרים שבהם הקושי הפיזי לטפל בתינוק הוא גדול, נלווה בדרך כלל איזשהו סיבוך רפואי ממשי. ולא תמיד משפחה שלא מוכנה לעזור ליולדת בבית החולים פתאום תהיה נורא תומכת ומסייעת בבית.
ולכן אני אומרת בפה מלא, שאין לאמא תמיד שליטה מלאה על רמת הטיפול שיזכה לה התינוק. לא הכל זה רק שאלה של מסירות או אחריות או כוחות. יש מצבים בחיים שאנחנו זקוקות לאחרים כדי שהתינוקות שלנו יקבלו את מה שהם צריכים. ולדעתי, כאן בדיוק בא לידי ביטוי זה שמשפחה זה לא רק לזמנים הטובים ולכיף. משפחה אמורה להיות רשת הביטחון והתמיכה של חבריה גם בזמנים הקשים. ואם זה לא קורה, אז בני אותה משפחה חשופים ליותר סיכונים.