לדמותך הנעלמת

מנג_בין*
הודעות: 431
הצטרפות: 24 יולי 2002, 01:00
דף אישי: הדף האישי של מנג_בין*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי מנג_בין* »

(())
גם ממני.
אמא_של_נועה*
הודעות: 32
הצטרפות: 09 יולי 2004, 17:59
דף אישי: הדף האישי של אמא_של_נועה*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי אמא_של_נועה* »

לילה שקט אביב (())
dudukam*
הודעות: 3
הצטרפות: 30 ספטמבר 2004, 10:47

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי dudukam* »

שיהיה רק טוב. בחשיה חיובית אפשר לצלוח את זה. הרי יש עוד הרבה דברים יפים וטובים שיקרו לך מחר.
זהבית*
הודעות: 66
הצטרפות: 21 מאי 2004, 09:03

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי זהבית* »

אביב יקרה
הומור שחור היה (ועדיין) אחד הכלים הכי חזקים שלי לעבור את זה.

ממש בשעות הראשונות אחרי הבדיקה שאישרה שהתינוק נפטר, עוד הייתי בבי"ח ואחיותי הגיעו.
היינו צריכות להחליט מה לעשות. (אם להיכנס ללידה או לחזור אחרי יום כיפור) בשעות האלה, לא ידעתי לגמרי אם זה משהו שאפשרי בכלל לשרוד. ואז פתאום חשבתי שזה מאד ביזארי שבכל זאת אקבל את דמי הלידה והמחשבה הזו פשוט הצחיקה אותי נורא.
לא מצליחה להיזכר מה היה שם כל כך מצחיק אבל באותו רגע באמת שזה שיעשע מאד ובאותו רגע שצחקתי, ידעתי שמה שלא יעבור עלי בזמנים הבאים, אני אשרוד את זה.
פתאום האני החזק שלי ביצבץ מתוך כל המהומה והכאב הנוראי
וידעתי שזה משהו שאוכל לשרוד כי מי שאני במהותי לא נפגעה. רק נחבלה אנושות. וזה היה תודות להומור.

חברות לידי היו מקטרות שיש בייביסיטר, שאין בייביסיטר ואני אמרתי להן שלי יש את בייביסיטר האולטימטיבי לתמיד : הקב"ה

אי אפשר היה בהתחלה לקטר לידי כמה קשה בגידול ילדים.
מי שהייתה מעיזה לאמר שהיה לה קשה בלילה או שהילד שלה עושה לה המון בעיות והיא עייפה הייתי מיד שואלת אם הייתה מעדיפה שימות כי זו בהחלט אופציה....

אולי היום , אחרי שאני כבר מגדלת תינוקת בעצמי לא הייתי מתפרעת ככה כי העובדה שאיבדתי תינוק לא אומרת שלגדל ילדים זה קל...

אל תצנזרי כשזה מגיע. הכאב והקושי להישאר שפוייה כל כך גדולים שאם הומור שחור עוזר זה מצויין.
הוא מאפשר לשחרר קצת מהכעס, מהמרירות, מתחושת חוסר הצדק הקשה והכי חשוב -מאפשר לראות את הדברים מהצד ובכך "מעיף" אותך קצת החוצה מהמקום השחור.

ולגבי רופאים:
הרופא שעשה לי את האולטארסאנד שאישר את המוות גם לא במיוחד הצטיין בתמיכה ברגע הזה.
אני כבר ידעתי כי כבר כשהיינו בקופ"ח לא מצאו דופק במוניטור אבל חיכיתי לאולטראסאונד בבי"ח.
כשהגעתי מאד התנשמתי כי רצתי במדרגות וכשהמילדת שמה את המוניטור שמעו דופק חזק והיא אמרה לי " הנה את רואה גברת יש דופק הכל בסדר" היה איזה חלקיק שניה שהבטתי בחברה שהיתה איתי ואמרתי לה _ אולי כל הסיוט נגמר והכל טעות, אבל אז שמתי יד צוואר ומדדתי את הדופק שלי ואמרתי לה שמה ששומעים זה הדופק שלי ולא של העובר.
היא ממש התווכחה איתי ואז בא הרופא עם האולטראסאונד ואז ראיתי את התמונה הכי עצובה בחיי - עובר דומם.
כשראיתי את זה פרצתי בצרחות נוראות. כאלה שאפשר לצרוח רק ברגע כזה. הרמתי את גג הדסה מצרחות.
והרופא ממשיך בבדיקה ואומר לי: אני חייב להמשיך ותנסי להירגע.
עד עכשיו זה מעצבן אותי . זה רגע מאד מאד טעון. הרגע שאת מגלה שהתינוק מת וצריך לצרוח בו ולא לחכות בנימוס רוגע ושקט עד שהרופא יסיים לבדוק.
אבל צרחתי! ועוד איך צרחתי!
לילה_טוב*
הודעות: 1543
הצטרפות: 24 נובמבר 2002, 23:01
דף אישי: הדף האישי של לילה_טוב*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי לילה_טוב* »

(()) גם לזהבית.
טל_טיבי*
הודעות: 483
הצטרפות: 15 אוגוסט 2004, 18:48
דף אישי: הדף האישי של טל_טיבי*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי טל_טיבי* »

אביב יקרה,

לא הייתי כשלושה שבועות. חזרתי ביום רביעי ולמחרת כבר קראתי את הדף הכואב הזה.
האוהב.
כמה כאב וכמה עוצמה את מגלה כאן.
אני מרגישה אותך, ושולחת לך אהבה ואור. מקוה שתוכלי, מתי שהוא לחוש בהן ולהתמלא.
בעניין שחרור, יש כמה דרכים לעשות זאת. אם תרצי לשמוע:
tibiavi at netvision dot co dot il
אני מדליקה נר - לה ולזכרה. ולך - נר של אהבה וחיים.

שאלת על ספרים , יש הרבה בנושא המוות. אבל ספר קטן שיכול לדבר ולתמוך כעת הוא:
שלושת הנרות של ורוניקה הקטנה מאת מנפרד קיבר, בהוצאת המתרגמת - ורדה שילה.

(())
לדמותך_הנעלמת*
הודעות: 58
הצטרפות: 15 ספטמבר 2004, 15:48
דף אישי: הדף האישי של לדמותך_הנעלמת*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי לדמותך_הנעלמת* »

תודה לכולכן,

הזמן עובר ועוזר, עם עליות וירידות כצפוי...
הערב נפגשתי עם מישהי שהייתה שם, ממש לא מזמן, עם כל הסימנים שהיו גם בי (שני ילדים בריאים בבית, שנולדו בלידות מאוחרות וכו' וכו'). נגעתי בה חזק חזק, זה עזר לי להאמין ולהבין שאכן, אני לא לבד בסיפור הזה. לא יודעת איך להסביר את זה , אבל למרות שכולם מספרים לי על כל החברים שיש להם שגם להם זה קרה, עד עכשיו לא האמנתי שזה יכול להיות. אני נזכרת בתחושה החזקה שלי בבית החולים, יושבת מול אולטראסאונד מת כל-כך (ותודה זהבית, השיתוף שלך הוא מדהים בעוצמתו ובכח שהוא נותן לי, אני נכנסת לכאן יום יום ומחפשת אותך ואת תובנותייך. תודה לתינוק שלך שלמרות הכל, נותן לי היום כוחות להתגבר על התינוקת שלי...), וחושבת שאני הבנאדם הכי מטומטם בעולם. איך נתתי לזה לקרות, איזה מטומטמת, איך לא הוצאתי אותה קודם, כמה אידיוטי ואווילי זה להגיע עד אחרי תאריך הלידה המשוער ואז לאבד אותה ???
פתאם יושבת מולי מישהי, נורמלית לכאורה, נבונה, אמא לשני ילדים, אחראית ללא ספק, וגם לה זה קרה. פתאם יש לזה הרבה יותר מקום...
רגשות האשמה הם כנראה משהו שלאט לאט אתרחק ממנו, אבל בהתחלה הם עצומים. ופתאם המפגש הזה עוזר להכניס אותם לפורפורציות וגם נותן אור ואופטימיות רבה: יותר קל להתחזק ממי שהיה שם בעצמו, ממי שכמוך, איבד משהו שהיה רק שלו (לכאורה...), לחלוק את התחושה הזאת עם עוד אשה ולהסביר לה כמה קשה זה כשהחיים הללו היו משהו שרק את באמת הכרת ואין עם מי לחלוק את כל הגעגוע והכאב...
היא אמרה לי המון דברים חכמים ונתנה לי המון כוחות. אני יודעת, שלמרות כל הימים הקשים שעוד יבואו, אני ואנחנו נתגבר. אנחנו נמשיך הלאה אבל לעולם לא נוכל לשכוח או למחוק את אשר היה ואבד. האובדן הזה יעצב אותי ואותנו ובשאיפה יעשה אותנו קשובים יותר, רגישים יותר, עדינים יותר לנפשות שסביבנו ומי יודע מה עוד...
נכון שזאת לא חוכמה לומר זאת לאחר מעשה, אבל כנראה שנבחרנו להתמודד עם האתגר הזה ויש לכך סיבות טובות גם אם הן לעתים נעלמות מעינינו..
זהבית*
הודעות: 66
הצטרפות: 21 מאי 2004, 09:03

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי זהבית* »

שבוע לפני שהתינוק נפטר, הייתי באולראסאונד.
היתה טכנאית לא כל כך מנוסה והיא אמרה שנראה שהתינוק קטן ואולי יש בעיה.
הגעתי עד למומחה גדול בירושלים לאולטראסאונד והוא הרגיע אותי ואמר שהכל בסדר ושהיא טעתה.
זה היה 5 ימים לפני.
יום לפני שנסעתי לבי"ח, כבר הרגשתי משהו משונה. לא הייתי בטוחה שאני מרגישה תנועות וכנראה באמת כבר לא היו.
יש רק כל מיני תחושות שהייתי בטוחה שהן תנועות (מה גם שחיפשתי אחריהן נואשות...)
בבוקר אותו יום נורא התעוררתי ב-4 לפנות בוקר. ולא הרגשתי תנועות.
אכלתי הר שוקולד ושכבתי על צד שמאל ואפילו יצאתי החוצה והלכתי במרץ. כל פעולה שלפני כן הייתה מעירה אותו.
בשלב מסויים תפסתי את הבטן בשתי ידיים וניערתי אותה לכל הכיוונים כמו שראיתי אינספור פעמים מילדות עושות
והרגשתי אשמה שאני ככה מציקה לו רק בגלל הלחץ שלי...
חיכיתי עד 7 שקופ"ח תיפתח כדי לסע לבדוק.
בעצם כל הסימנים היו שם ואני מאנתי לקרוא אותם. מליון פעמים הרצתי אח"כ בראש את אותם ימים, אותן שעות וניסיתי לתפוס איך זה , שאני, שכל כך הרבה לידות ליוויתי (במסגרת עבודה) שכל כך מודעת לעצמה ולגופה , לא טסתי לקופ"ח עם הרגע הראשון שכבר לא הרגשתי ממש תנועות.
אז קודם כל זה כל כך אנושי! לסרב להאמין ברע מכל ולהדחיק. המשמעות היא כל כך איומה שפשוט היא לא נלקחת בחשבון כאפשרות בכלל.
הרצון הכל כך טבעי להמשיך להיות אשה בהריון שמצפה לתינוק ולא לעבור למקום של אשה שמתמודדת עם אובדנו.

ואז רופא חכם אחד אמר לי: גם, אם היית בחדר ניתוח והבטן הייתה פתוחה, קרוב לוודאי שלא ניתן היה להציל אותו.
כשזה קורה זה קורה .
אולי אמר רק כדי לנחם אותי . אולי זה לא נכון. זה בכלל לא חשוב.
באותו הרגע ועד היום זה בהחלט עזר לי במקום הזה והמשכתי משם הלאה.

רגשות האשם הם חלק טבעי ובריא של אבל. הם חייבים לעלות וטוב שעולים.
אבל עדיין זה לא אומר שאנחנו באמת אשמות.

וגם אחרי הרבה זמן קיבלתי נחמה במישור הרוחני.
שזו נשמה שבאה לכאן לזמן קצר, בחרה לא להתגשם ואני איפשרתי לה ללכת. וזה טוב.
חלי_ש*
הודעות: 128
הצטרפות: 24 נובמבר 2003, 01:32

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי חלי_ש* »

זהבית, כתבת יפה והסיפור מאוד כואב.
(())
(()) נוסף לאביב.
אמא_של_נועה*
הודעות: 32
הצטרפות: 09 יולי 2004, 17:59
דף אישי: הדף האישי של אמא_של_נועה*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי אמא_של_נועה* »

לקח לי זמן למצוא אותך, עם השם החדש של הדף, שיש בו געגוע ואולי תחילתה של השלמה.
אל תייסרי את עצמך. כל דבר שהיית עושה לא היה משנה את הגורל/בחירה שלה.
מחבקת אותך (())
ושולחת חיבוק גם לזהבית
מיץ_פטל*
הודעות: 1618
הצטרפות: 27 אוקטובר 2001, 22:40
דף אישי: הדף האישי של מיץ_פטל*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי מיץ_פטל* »

(()) אביב וזהבית, אתן מאוד אמיצות.!!
nurit*
הודעות: 1
הצטרפות: 03 אוקטובר 2004, 20:52

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי nurit* »

אביב,

(()) ליבי איתך. מאד כואב לקרוא. תמשיכי לשאוב כוחות מהאוהבים אותך.
לדמותך_הנעלמת*
הודעות: 58
הצטרפות: 15 ספטמבר 2004, 15:48
דף אישי: הדף האישי של לדמותך_הנעלמת*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי לדמותך_הנעלמת* »

יום שלם של נורמליות ואני מבקשת את בתי בחללי ליבי ומתקשה למצוא אותה. עוטפת את עצמי ואת זכרונה בנורמליות יומיומית עמוסה ומעייפת. מדהים כמה דברים הוזנחו בבית הזה במהלך ההריון ואיך כל תוכנית שלי לעתיד מרוממת את רוחי ואחר כך מצניחה אותה מותשת. אני מרגישה שרק המחשבות על תוכניות גוזלות ממני כל-כך הרבה אנרגיות, שלא נותרו בי בכלל אנרגיות למימושן...

המון מחשבות מעורבבות על עצמי, הגוף הזה שלי שלכאורה התרוקן אבל נושא בתוכו, איפושהוא מעל לרחם ומתחת לצלעות, זכרון עמום של כאב מודחק, משהו שהולך ונעטף שכבות של התמודדות. סוג של אבן שואבת, שלפעמים מצליחה לצוף מעט למעלה לאזור הגרון אבל זהו, כבר לא ממש מצליחה להישבר לחלקיקים קטנים ולזרום בדמעות על מורד לחיי.
ימים של פרקטיות לרוב מבטיחים יום של נפילה גדולה אחריהם (אני מנסה לפענח לי את שגרת האבל...), מן בהלה מהחזרה הזו לנורמליות.

חייבת לכתוב ולשתף גם בקושי ובבלבול הגדול שכרוכים בהתמודדויות עם החברה מסביב. ואני מקדימה ואומרת שאני יודעת שלכולם יש כוונות טובות ובכל זאת, קשה לי...
  • באחד הימים כשבאתי לאסוף את החברה' מהגן, כבר הייתי עם הבכור ביד ותפסה אותי אמא אחת באיחולי מזל טוב... הסברתי לה שזה לא ממש התממש והיא ישר התחילה להתקיף אותי בשאלות: "אבל מה? לא בדקת ? לא הרגשת אותה כל הזמן ? לא רצת מספיק מהר לרופא ? למה לא הלכת ישר ? וכו' וכו' " מצאתי את עצמי עומדת ומתנצלת בחצי פה, לא ממש מבינה איך כל זה נופל עליי. לקחו כמה דקות טובות עד שהיא התעשתה, נעצרה ואיחלה לי כל טוב בעתיד...
  • חברים מסביב שלא מצליחים להבין (בכנות !!!) למה העיניים שלי כל-כך נפוחות ולמה לעזאזל אנחנו לא מצליחים לישון בלילות...
ועוד ועוד... זה מאד מתיש ואני משתדלת שלא להיות רגישה במיוחד אבל לפעמים זה בכל זאת עובר את המחסום הגבוה שהצבתי...

מתישה את עצמי בתקוה שאצליח לצלוח את הלילה ואולי אפילו לשאוב ממנו קצת כוחות פיסיים לעוד יום שעובר. ונכון, הזמן אכן עובר ומסייע: אני מרגישה איך כל יום שחולף מוביל אותי קדימה ומרחיק אותי מהאירוע עצמו, עד כדי כך שמשהו בי מתאמץ נורא לשכוח ולהשכיח, לחשוב שכל זה לא קרה בכלל...

"ואולי,
לא היו הדברים מעולם,
אולי -
לא השכמתי כל בוקר לגן,
מתמלאת,
בפרי אהבה קטן.

לא צמחה בי תינוקת,
לא עטיתי הורות,
לא הריתי, חייתי, נשמתי
ילדות.

לא היו בי חיים,
לא צמח בי דבר,
לא היית, לא הייתי,
הכל חלף ועבר..."
שרון*
הודעות: 1234
הצטרפות: 27 ספטמבר 2002, 14:27

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי שרון* »

(()) אביב יקרה,
אני עדיין כאן, קוראת, בוכה, ומנסה לשלוח לך כוחות ואנרגיות.
מי יתן ואכן כל יום שעובר יצליח לעשות איזה שינוי קטן....עוד יום ועוד יום.....והחיים שוב יראו יפים....

אני מרגישה איך כל יום שחולף מוביל אותי קדימה ומרחיק אותי מהאירוע עצמו, עד כדי כך שמשהו בי מתאמץ נורא לשכוח ולהשכיח, לחשוב שכל זה לא קרה בכלל...
הדברים שלי הזכירו לי שיר עצוב....עצוב ואמיתי.

לימים זה נשכח כאיננו
אבל כשהערב אורב
אומר לך כך בינינו
פחות אבל עוד כואב

על מה שנפצע בי, נפצע והגליד
כמעט ואינני חושב
לומדים לחיות עם זה ככה
פחות אבל עוד כואב

עם כוס ורקיק אפשר להמתיק
אין קץ לבריחות
זה לא נעלם רק רחוק או נרדם
וכואב אבל פחות
לא נעלם רק רחוק
כואב אבל פחות

פחות ועדיין, עדיין פוגע
זה בא והולך את יודעת
זה כואב כשאני, אני בך נוגע
זה כואב כשאת נוגעת

פחות ועדיין, עדיין פוגע
זה בא והולך את יודעת
כואב כשאני, כואב לי כשאת
זה כואב כשאת נוגעת

לימים זה נשכח כאיננו
אבל כשהערב אורב
אומר לך כך בינינו
פחות אבל עוד כואב

לא עד כדי אנחות
ואם רע לי אני כותב

כואב אבל פחות
פחות אבל עוד כואב
כואב אבל פחות
פחות אבל עוד כואב

פחות ועדיין, עדיין פוגע...

מאחלת לך ימים טובים והעיקר שיהיה כואב פחות.....
לדמותך_הנעלמת*
הודעות: 58
הצטרפות: 15 ספטמבר 2004, 15:48
דף אישי: הדף האישי של לדמותך_הנעלמת*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי לדמותך_הנעלמת* »

תודה שרון, אני מתעמקת במילים ובהחלט מתחברת. יודעת שיכאב תמיד, רק פחות ומתמודדת עם כל מה שבא לאט לאט.
שרון*
הודעות: 1234
הצטרפות: 27 ספטמבר 2002, 14:27

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי שרון* »

(())
ואנחנו פה איתך תמיד. מלווים לאורך כל הדרך הקשה והמפותלת....
הכי חשוב את לא לבד!!!!!!!!!!!!!!
יוליה*
הודעות: 98
הצטרפות: 20 מאי 2002, 01:15

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי יוליה* »

אביב,
נמנעתי להכנס לדף בשמו הקודם, כנראה פחדתי, אבל כשנכנסתי "לדמותך הנעלמת" קראתי את כולו בבת אחת וליבי מאוד איתך.
את יכולה להרגיש חופשיה למחוק אם מה שאספר יראה לך לא מתאים לדף.

אני ואחותי היינו בהריון במקביל. ההריון שלה היה פנצ'ר, היו לה כבר 4 ילדים שהצעירה היה כבת 8, ולא היו לה כל כוונות לבן זקונים.
אנחנו חיכינו להריון "שלנו" זמן רב והיינו מאושרים לצרפו לילדתנו הבכורה. זו היתה עבורנו קרן אור בשנה בה חלו ומתו מסביב אנשים מאוד קרובים.
היו כמה בעיות בבדיקות ההריון של אחותי ובוקר אחד הבת הצעירה שלה התעוררה בבכי נוראי. היא חלמה שהתינוק מת. אחותי התקשרה לשתף אותי בתחושה הקשה, ניסיתי להרגיעה כמיטב יכולתי. הן הצליחו להרגע רק כשפתחו שקית בגדי תינוקות שקיבלו, ומיינו סידרו וקיפלו הכל בארון.
לאחר כמה שבועות התחלתי לדמם.
איבדתי את התינוק.
בבית חולים כל הזמן הלמה בי המחשבה, הילדה צדקה, הילדה צדקה, רק כולנו טעינו באיזה תינוק מדובר.
לאחר כמה שבועות נולדה לאחותי תינוקת שלמה ובריאה.

בהתחלה פחדתי לפגוש את התינוקת, פחדתי שאחוש שהיא נגזלה ממני, שהגורל מתעתע בי.
גם מתוך הדיכאון שלי התקשיתי להתמודד עם הדיכאון של אחותי מכך שנולד לה תינוק לא רצוי.
העדפתי לעזור על ידי אירוח ילדיה הבינוניים (ילדיה הגדולים כבר היו בגיל תיכון ויכלו לעזור לה) ולתת לה ולבעלה זמן להתארגן.
בסופו של דבר כשפגשתי את הקטנטונת, הוקל לי, מייד ידעתי שהיא לא נועדה לי (היא היתה תינוקת מקסימה אבל לגמרי לא שלי).
לאחר חצי שנה עצובה הריתי שוב, ולבסוף ילדתי תינוקת מופלאה, מלאת שמחת חיים ושובבויות, לגמרי שלי ושלנו.

בעצם כל הסיפור הזה היה בכדי להזדהות עם:
"הנה הרגתי גם אותו" עברה המחשבה בראשי, בבהלה הערתי את בעלי וזעקתי שהוא לא נושם. זאת היתה טעות, אבל לי נגמר לגמרי האויר... פתאם חזרה אליי התחושה של להחזיק משהו כל-כך מת בידיים -
דיברת על פנים שונים של האבל והאובדן,
רציתי לספר לך שבשנה הראשונה לחייה של הקטנטונת הייתי מתעוררת בלילות (פעם בחודש, חודשיים) בהתקפי בהלה שהיא איננה נושמת, בקפיצה הייתי תולשת אותה ממיטתנו, ורצה לסלון המואר, כשאבריה תלויים בכבדות כאילו הפכה לשקיקון תפוחי אדמה, והייתי מתחילה לנער אותה בפאניקה, בתחושה מזעזעת ומבעיתה שזה כבר מאוחר מדי, (אני ממש לא נחשבת לבן אדם היסטרי- נהפוכהו) לאחר דקה או שתיים, או בעצם, סביר להניח כמה שניות, (נצח עבורי) נהגה להאנח מהטילטולים ואני הייתי תופסת שהכל בראש שלי. בעצם הייתי מתעוררת מחלום הבלהות וקולטת שאני סתם מטלטלת תינוקת בריאה ושלמה באמצע הלילה, באמצע הסלון.
כמובן שהייתי ממהרת להחזירה למיטה, נכלמת ואסירת תודה שלא התעוררה, אבל הלמות הלב המטורפות והידיים הרועדות הבהירו לי שיש אין סוף רבדים לא צפויים של אבל על אובדן תינוק. (זה מעולם לא קרה לי עם הבכורה).
לדמותך_הנעלמת*
הודעות: 58
הצטרפות: 15 ספטמבר 2004, 15:48
דף אישי: הדף האישי של לדמותך_הנעלמת*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי לדמותך_הנעלמת* »

יוליה, תודה עצומה על השיתוף. כל אחד שחולק עימי את האובדן שלו, ובמיוחד את ההרגשות והמחשבות נותן לי ולאובדן שלנו עוד מקום ובעיקר משקם את השפיות. אני חייבת לומר, שממקומי כעת, כל אישה שחוותה אובדן וחזרה אחר כך להרות היא אמיצה מאד מאד. פתאם הבנתי שלחיות בעולם הזה כאשה זה להרגיש ולחוות פי שתיים מכל גבר. להכיל בתוכך חיים ולהכיל בתוכך מוות, להכיל בתוכך ים של תקוות ולהכי בתוכך גם ים של אכזבות...
רציתי לחלוק עוד תחושה שאני עוד מתקשה להכיל או להתמודד עימה: לפני הסיפור הזה, הערכתי את עצמי כאדם מלא אנרגיות ומאד פעיל. פתאם עכשיו, כל עשיה, אפילו ברמה של לחשוב על עשיה, דורשת ממני כל-כך הרבה אנרגיות. ואחרי כל עשיה (אפילו רק מפגש עם חברות) אני צריכה כמה ימים להתאושש ולהתמלא שוב באנרגיות. אני יכולה להעביר בוקר שלם של "לא לעשות כלום" ובכל זאת כולי כבדה מבפנים ונטולת כוחות. כאילו האבן הגדולה הזאת שבתוכי מאפילה על מוקדי הכח שבי ועושה אותי כל-כך כבדה ומותשת כל הזמן. כאילו החיבור אל החיים האמיתיים וההתמודדות הנפשית גוזלת כמויות אנרגיה בלתי נלאות. זו תחושה מאד חדשה לי ואני מחפשת לה אישורים ואישושים...
טל_טיבי*
הודעות: 483
הצטרפות: 15 אוגוסט 2004, 18:48
דף אישי: הדף האישי של טל_טיבי*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי טל_טיבי* »

אביב יקרה,

שוב עבר עליך ליל-נדודים? כה מוקדם את כבר "על המחשב".......
גם לי יש סיפורי אובדן. של תינוק שלא נולד (אחריו נולדו 3, הגדול מתגייס עוד חודש...), ולצערי, במשך השנים נעשיתי "למודת אובדנים".
וב"אורח פלא", במשך השנים מבלי לעשות את הקישור (שהגיע אחר-כך) מצאתי את עצמי עובדת עם חולים סופניים, ועושה "באופן טבעי" מה שהיום מדברם עליו הרבה כעל "ליווי אל המוות". אני יכולה לספר לך גם את סיפורי האישי, אבל ברגעים אלה רציתי להגיד לך, שמה שאת חווה זה לגמרי נורמלי ורגיל. תחושת חוסר האנרגיה, אולי את חשה כאילו את "לא לגמרי פה", כאילו את רחוקה, וזמן התגובה שלך איטי יותר. כאילו את חיה בהילוך איטי. זה קורה הרבה, וזה נורמלי. כל פעולה דורשת ממך "התאמצות" ממש, ואת צריכה לגייס כוחות שאת לא יודעת היכן הם...
היי רכה איתך, זה לוקח זמן. גם את עשית מסע, ומבחינה אנרגטית, גם נשמתך הלכה חלק מהדרך "אל האור".
יתכן שתצטרכי תמיכה כדי להתחיל לצאת משם - כשתהיי מוכנה. אנשים רבים אחרי אובדן בכלל, ואובדן כזה שאין אליו שום הכנה בודאי, זקוקים לתמיכה ממשית כדי לחזור - איך אמרת - להתחבר לחיים האמיתיים.
אני מחבקת אותך בהמון אהבה, ועוטפת אותך במעטפת אור,
אם_הבנים_שמחה*
הודעות: 541
הצטרפות: 11 מאי 2004, 23:14
דף אישי: הדף האישי של אם_הבנים_שמחה*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי אם_הבנים_שמחה* »

פתאם עכשיו, כל עשיה, אפילו ברמה של לחשוב על עשיה, דורשת ממני כל-כך הרבה אנרגיות.
אין יש מאין. האנרגיה שלך(נו) מוגבלת. היא כולה נתונה להתמודדות, להכלת אבדן, לשיקום. זה מתיש.
ג'ינ_ג'ית*
הודעות: 1594
הצטרפות: 28 פברואר 2004, 00:23
דף אישי: הדף האישי של ג'ינ_ג'ית*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי ג'ינ_ג'ית* »

אביב (())
לדמותך_הנעלמת*
הודעות: 58
הצטרפות: 15 ספטמבר 2004, 15:48
דף אישי: הדף האישי של לדמותך_הנעלמת*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי לדמותך_הנעלמת* »

אתן כל-כך מבינות ומקבלות, אבל נראה לי שהסביבה שלי מצפה וחושבת אחרת. כולם דוחפים אותי אל העשיה, החיים, ההתמודדות שמבחינתם היא: "החזרה לשיגרה". משהו בי צועק בקולי קולות: "לא רוצה. רוצה את התינוקת שלי. לא רוצה שומדבר אחר". ההגיון מסביר לי בדרכו שעליי להתחיל לצאת מזה, לתכנן תוכניות, לשמוח בחלקי וכו' וכו'. אפילו האנשים הקרובים אליי מתחילים (או שהכל בראשי ??) להראות סימנים של חוסר סבלנות וסובלנות להערות שלי לתהיות שלי לרגשות האשם שלי וכו' וכו'.
לאן לוקחים את כל הייאוש הזה ? לאן לוקחים את חוסר התוחלת ? מאיפה מוצאים את הכח להתחיל הכל מהתחלה ??? לחזור לחיים כאילו כלום לא היה ולא קרה ? כאילו לא צמחה בי נפש חדשה, כאילו לא קיוויתי, לא חלמתי, לא תכננתי, לקבל את העובדות כהווייתן: "היא פשוט מתה". מה כל-כך פשוט בזה? איך אפשר לתפוס את זה ? חושבת לעצמי, שכל אובדן הוא קשה וכואב אבל יש משהו כל-כך אכזרי בחוסר ההתממשות הזאת. זה רק שלי. רק בתוכי. רק בי זה היה ואיננו. מה עושים עם כל הבלבול הזה ?
תמיכה - לאיזה תמיכה את מתכוונת ? אנחנו חושבים על טיפול זוגי, כי חושב לי נורא שזה לא ישאר משהו שהיה רק שלי ונשאר רק שלי. כי אני צריכה שהאיש שלצידי יחווה את זה, לפחות חלקית, יחד איתי. יש כיוונים אחרים ? אני פתוחה להצעות אבל אשמח אם יהיו מאד מעשיות כי קשה לי עם המופשט עכשיו...
תודה.
טל_טיבי*
הודעות: 483
הצטרפות: 15 אוגוסט 2004, 18:48
דף אישי: הדף האישי של טל_טיבי*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי טל_טיבי* »

תמיכה - חלק מזה את מקבלת כאן. מקום להגיד ולהיות כמו שאת, בלי כל הציפיות של כל האחרים. כמה קשה להתמודד גם עם זה.
מישהו שיכול להיות איתך כשאת שותקת.
משיהו שידאג לך שתאכלי - כן, פשוט אוכל.
יש תמיכה יומיומית, והחלק שלך זה להגיד מה יתמוך בך עכשיו, לאלו שקרובים ורוצים לעזור. לכל הלוחצים ניתן להגיד "זה ממש לא תומך בי כל ה"צָריכים" עכשיו" ולהגיד מה כן תומך בך.
ויש תמיכה מקצועית, של איש מקצוע שאפשר לעשות יחד עם בן הזוג, וחלק לבד.
יש המון והמון דרכים.
אשמח לדבר איתך ולמצוא יחד מה הנכון לך עכשיו. אני יושעת שגם זה יכול להיות קשה לדעת עכשיו.....
את מוזמנת להתקשר - 04-6350014
תות_שדה*
הודעות: 465
הצטרפות: 19 פברואר 2002, 21:05
דף אישי: הדף האישי של תות_שדה*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי תות_שדה* »

כולם דוחפים אותי אל העשיה, החיים, ההתמודדות שמבחינתם היא: "החזרה לשיגרה". משהו בי צועק בקולי קולות: "לא רוצה.
אף אחד לא יכול להרגיש מה שאת מרגישה. גם אם הם רוצים את הטוב ביותר עבורך, זכותך לומר להם: ככה אני מתמודדת. תנו לי את הספייס שלי.

מחבקת אותך לעוד כוח
אם_הבנים_שמחה*
הודעות: 541
הצטרפות: 11 מאי 2004, 23:14
דף אישי: הדף האישי של אם_הבנים_שמחה*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי אם_הבנים_שמחה* »

אביב,
אני חושבת שכדאי לך לאמר לכל מי שדעתו חשובה לך, וממה שכתבת אני רואה שיש כאלה, שאת באבל.
האבל כולל שבעה, 30 ושנה. ואמנם ההלכה לא מחייבת את הטקסים, אבל הלב מחייב ורוצה וצריך.

מבחינתם היא כלל לא היתה. מבחינתך היא תמיד היתה. היתה לך ילדה ואיננה. הבהירי להם את זה.

יעוץ זוגי נשמע לי מצוין. אבל גם אם לא, שתפי.
כתבי רגשות, הקריאי לו. תבכי לידו, התערסלי עליו. רק כך ירגיש שותף לכאב.

מחבקת
תבשיל_קדרה*
הודעות: 8851
הצטרפות: 10 נובמבר 2001, 08:15
דף אישי: הדף האישי של תבשיל_קדרה*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי תבשיל_קדרה* »

יש לי עוד רעיון בשבילך.
פורום שיקום בתפוז
את אומרת שאת לא רוצה ולא יכולה עדיין לחזור לחיים רגילים, אלא לעשות את זה בצעדים קטנטנים, בהתאם לכוחות וליכולת שלך, מכאן צלצל לי "שיקום".
מנהלת הפורום ההוא אשה נפלאה עם אבחנה חדה. בטח תהיה לה עצה חכמה משבילך - מאיפה מוצאים את הכח להתחיל הכל מהתחלה.
אם_הבנים_שמחה*
הודעות: 541
הצטרפות: 11 מאי 2004, 23:14
דף אישי: הדף האישי של אם_הבנים_שמחה*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי אם_הבנים_שמחה* »

מאיפה מוצאים את הכח להתחיל הכל מהתחלה.

זה מצלצל לי לא נכון. אי אפשר להתחיל מהתחלה.
זה נשמע לי כמו למחוק את מה שהיה. לסגור דלת.
צריך להמשיך הלאה. בלי למחוק.
והדלת פתוחה ואיילת מתבוננת. תמיד נמצאת שם.
מיץ_פטל*
הודעות: 1618
הצטרפות: 27 אוקטובר 2001, 22:40
דף אישי: הדף האישי של מיץ_פטל*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי מיץ_פטל* »

כולם דוחפים אותי אל העשיה, החיים, ההתמודדות שמבחינתם היא: "החזרה לשיגרה". משהו בי צועק בקולי קולות: "לא רוצה. רוצה את התינוקת שלי. לא רוצה שומדבר אחר".

קול החיים מול קול המוות. מין ריקוד שכזה. או כמו משיכה של חבל.
לרגע את נמשכת לצד החיים, נמשכתתתתתת.עושה צעד. ומיד כשאת מבחינה , נמשכתתתתת לצד הדממה.החלל.ועושה צעד נוסף.
שני הקולות חשובים לך היום. שניהם. ואת מחברת את המחול של יומך.של לילך.
את ששומעת את המנגינה הזו.ש רועדת לך בפנים. ואת שיודעת לאיזה כיוון היום להוביל.
זהבית*
הודעות: 66
הצטרפות: 21 מאי 2004, 09:03

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי זהבית* »

אביב יקרה
אני מאד זוכרת את מה שאת מתארת.
ומה שטל טיבי כתבה על כך שהכל נדמה כאחר, כאיטי יותר.
אני זוכרת גם תחושה מאד חזקה שכבר תארת כאן קודם של בהירות רבה.
אני לא אוהבת להודות בכך אבל לפעמים אני מתגעגעת לתחושה הזו.
הייתי בזמן הזה מאד מאד מחוברת והרגשתי שאני מוארת באור.
אנשים שדיברו אותי שמעו ממני תובנות מדהימות ועזרתי להם לעזור לי.
אח"כ כשהזמן עבר וחזרתי לקצב רגיל ולדברים יוםיומיים זה די נעלם. זה לפעמים מגיע כמו שהכאב לפעמים עולה גם הוא והגעגוע והנסיון לדמיין איך היה עכשיו אם הוא לא היה מת.

אני גם הרגשתי אז שכל מה שהיה זקוק לאבל בחיים שלי עד אז עלה בהזדמנות הזו.
אבל על בדידות בילדותי, אבל על נטישות שחוויתי כילדה, כנערה וכאשה .

אחרי 3 שנים הייתי שוב בהריון . אחרי כל מיני נסיונות- למצוא בן זוג וגם שנה של טיפולי פוריות.
הייתי מאד מאושרת וגם כל הסביבה שלי.
ואז בשבוע 9 לקחתי את אימי איתי לאולטראסאונד הראשון כדי שתהיה לה חוויה מתקנת כי היא הייתה איתי בלידה,
התברר ששוב אין דופק.
הגבתי קשה מאד. בעצם לא רק שצרחתי גם מצאתי עצמי מקופלת בתנוחת עובר על הרצפה בחדר האולטראסטנד.

כל מי שתמך בי אחרי שאיבדתי את התינוק, היה משוכנע ששוב אעבור תקופה איומה ואבל גדול מאד.
שאשבר, שיקח לי המון זמן ל"חזור לעצמי"
אני אמרתי לאימי כבר ביום יומיים הראשונים שזה לא יהיה אותו הדבר.
לא רק בגלל השבוע המוקדם לעומת אובדן בחודש מתקדם, אלא גם כי כבר לא הייתי צריכה להתאבל על כל מה התאבלתי בפעם הראשונה. אלא "רק" על אובדן ההריון הזה.
הייתי מאד מאד עצובה אבל הרגשתי שזה היה בעוצמות של האובדן הנוכחי ולא דברים נוספים

אין רצפטים להקלה . זה משהו שפשוט עוברים
אני זוכרת גם לפעמים אחרי חודשיים , ארבעה, שנה היה מגיע רגע כואב מאד מאד וכל הסביבה כבר רצתה לראות אותי משוקמת וכבר לא יכלה להכיל אותי ואת כאבי, הייתי הולכת למישהי בישוב שלי שגם איבדה והיא רק הייתה רואה את העיניים שלי והייתה מיד אומרת לי "אני יודעת, אני יודעת. כאן אצלי תמיד את יכולה לבא לבכות. ולא משנה כמה זמן עבר או יעבור"

אני מאד מודה לה . ואומרת לך: כאן תמיד את יכולה לבכות ולספר.
לדמותך_הנעלמת*
הודעות: 58
הצטרפות: 15 ספטמבר 2004, 15:48
דף אישי: הדף האישי של לדמותך_הנעלמת*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי לדמותך_הנעלמת* »

אם הבנים שמחה את צודקת כמובן, אין התחלה, יש רק המשך של החיים, התכוונתי אולי להתחלת החזרה לחיים "הנורמליים". ההבנה הזאתי שלעולם לא אהיה יותר מי שהייתי קודם, שעברתי קו בלתי נראה אולי לחלק מהאנשים. אולי להתחיל מהתחלה זה בעצם לפתוח מחדש את כל המחשבות הבלתי גמורות, את כל ההחלטות המקצועיות, תעסוקתיות וכו' שהשארתי פתוחות, תכננתי לחכות ולראות לאן איילת תיקח אותי בתבונתה הילדית. תכננתי חוויית הורות נטולת דאגות כלכליות (אשליה כמובן...), חויית הנקה ממושכת ובלתי תלויה בשומדבר, בלי שאיבות מעצבנות בלי לחץ של עבודה / משפחתון וכו' . תכננתי כל-כך הרבה אושר ויחד והכל נגנז באבחה חדה...

רוצה לשתף עוד במחשבות שמגרדות את תחתית הבור:
תחושת הבושה והכשלון. תחושות כל-כך כבדות וקשות, שלא מעיזים כמעט לשתף בהן את הזולת. בושה אדירה, עצומה וכשלון אדיר של הגוף שלי ושלי כהרה, כמתעברת.
בושה שכזו, שהיום נמנעתי מאחת המוכרות בחנות כדי שלא אצטרך להתמודד עם עוד "מזל טוב" ולענות בקול רפה "לא ממש...".
כשלון כזה עצום שאינני מסוגלת להביט בעיני האנשים שליוו אותי מהצד, קולגות בעבודה ואחרים.
ובפני בתי התינוקת, שהיתה מוטלת עליי חסרת נשימה, עיניה הסגורות שלא התמודדו עימי, שלא באו עימי חשבון ובכל זאת מצאתי את עצמי מחזיקה אותה בוכיה וממלמלת בקשת סליחה ומחילה ...
זהבית*
הודעות: 66
הצטרפות: 21 מאי 2004, 09:03

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי זהבית* »

אביב יקרה
אני קוראת מה שאת כותבת ורק רוצה לחבק אותך ולאמר לך שכפי שדמותך את עולה מדף השיתוף הזה, אני משוכנעת שעשית הכל למענה.
שרצית בה, שפינית לה מקום בלבך, בגופך, במשפחתך.
א_גרויסע_מויש*
הודעות: 586
הצטרפות: 08 פברואר 2004, 17:47

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי א_גרויסע_מויש* »

כולם דוחפים אותי אל העשיה, החיים, ההתמודדות שמבחינתם היא: "החזרה לשיגרה". משהו בי צועק בקולי קולות: "לא רוצה. רוצה את התינוקת שלי. לא רוצה שומדבר אחר".
וזה מה שאת צריכה לעשות כרגע. זה הדבר הכי טבעי שיכול להיות. אבל שלא ניתן לו פורקן, שלא מעובד, חוזר בדלת האחורית עם ריבית, פשוט תגידי את זה לכל המאיצים.

אני פתוחה להצעות אבל אשמח אם יהיו מאד מעשיות כי קשה לי עם המופשט עכשיו...
אם כוונתך להמלצות על מטפלים זוגיים טובים, אשמח לתת לך שמות. כתבי לי בדף הבית שלי אם את רוצה.

חיבוק חם גם ממני.
סאן_שיין*
הודעות: 200
הצטרפות: 05 אוקטובר 2004, 17:46
דף אישי: הדף האישי של סאן_שיין*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי סאן_שיין* »

אביב היקרה,
אני פתחתי דף שבו כתבתי על עצמי ואת הגבת כל כך יפה ועם כזו רגישות שפתחה לי את הלב בענק מייד. פתאם אני נכנסת לדף הזה וקוראת את הכל והלב שלי כה נעצב אתך, דמעות זולגות מעיני אני חשה את אובדנך. ויחד עם זה חווה את הגדולה שלך לתמוך באחרים בתקופה זו. כמו פרח לוטוס עם אלף עלים שממשיך לגדול ולהקרין. אני הפלתי 3 הפלות בגיל צעיר מאד, והיום אני רווקה בת 38, כמהה לאמהות. אני לא יודעת אם יש קשר, קארמה או דברים מהסוג הזה. ונוטה לרצות לא להאמין בזה. זה נראה כה אכזרי ובלי הגיון, אי אפשר להסביר את זה. ילדה כה טהורה, אבל זה משהו שאין אנחנו יכולים לדעת עליו. אני ראיתי את החיים בבית שלך את שני הבנים המלאים והמקסימים שלך, והיתה בי ידיעה שהבית עוד יתמלא בחיים רבים
אין זה מנחם על אובדן הזכה, אוכל רק לשלוח חיבוק חזק. הדבר העיקרי שעולה לי כעת זוהי השבריריות הזו של החיים שכל רגע יכולים ללכת, והידיעה שבתוך השברירייות הזו כל שאנו יכולים לעושת הוא לחיות למען החיים באינטנסיביות המקסימלית.
בספר החיים והמתים הטיבטי מדבר רינפוצ'ה על העזרה לאלו ההולכים, שניתנת ב 49 הימים שאחרי הליכתם. אם תרגישי אני ממליצה לך פעם לקרוא אותו. בכל אופן מהות הדברים היא החמלה והשחרור. עוצמת אהבתך היא זו שיכולה לעזור לילדתך הקטנה להמשיך בדרכה אל האור. הוא מדמה שם תפילה שבה קרני אור בוקעות מהבודהות או מההוייות האלוהיות, ויוצקות את כל חמלתן וברכתן. הוא מבקש לדמות את האור הזה שעובר אל ילדתך מטהר אותה לחלוטין, משחרר אותה מכל תהו וכאב של מותה ומאפשר לה שלווה עמוקה ומתמדת. לדמיין איך היא נמוגה אל תוך האור ותודעתה שמשתחררת מכל סבל ממריאה כדי להתמזג לעולם ועד עם תודעת החוכמה של הבודהות.
ולמענך הוא מציע את תרגול הלב:
  1. בקשה: ההוייה המוארת אשר מעוררת בך את ההשראה הרבה ביותר, נוכחות אלוהית והבקשה של עוצמתה האינסופית חמלתה וברכתה.
  2. קראיה לעזרה: פתחי את לבך וקראי לעזרתה דרך כל הכאב והסבל שאת חשה. אם ברצונך לבכות, אל תעצרי זאת, בקשי עזרה באמת ובתמים. יש תמיד מישהו שנכון לעזור לך, מקשיב, מבין באהבה ובחמלה ואינו שופט אותך, חבר במלוא מובן המלה. קראי לו מעמקי כאבך והשתמשי במנטרה: om ah hom vag'ra guru padma sidhi humת זוהי מנטרה שבה השתמשו לאורך הדורות מאות אלפי אנשים כמעיין מרפא, היטהרות והגנה.
  3. מילוי הלב בברכה: דמייני שהאנרגיה הבודהה שקראת לעזרתה מגיבה עם כל לבה, חמלתה וחכמתה ועוצמתה. קרני אור זורמות ממנה אליך כנקטר שממלא את לבך עד גדותיו והופך את סבלך לברכה. הוא מפיץ תחושת חמימות וחיוך אוהב על פניו, הוא אוחז בגביע מלא נקטר הברכה הגדולה, גועש ותוסס, מקור לכל ריפוי. יושב על פריחת הלוטוס עטוף באור מנצנץ. פתחי את לבך ושחררי את כל יסוריך קראי לעזרתו ואמרי את המנטרה. דמייני אלפי קרני אור השופעות מגופו או לבו והנקטר שעולה על גדותיו משקע אותך וזורם ללבך. שיקוי מואר מרגגיע וזהוב שהופך את ייסוריך לברכה.
  4. עזרה למתים: דמייני כעת תוך חזרה על המנטרה ומלוי לבך באושר שצערך נמוג לתוך השלווה הבוטחת של תודעתך. כך תוכלי להבין שהבודהה (האנרגיה האלוהית) היא תמיד אתך בתוכך ומתוך מקום זה של עוצמה ובטחון דמייני שאת שולחת את הברכה ואור החמלה המרפא של ההוויות המוארות ליקירתך שהלכה.
תוכלי באמצעות תרגול זה לחוש מנוחמת וחזקה.

ג'לאל אדין רומי כתב באחד משיריו:
The unbeliever supposes he has hurt me
but no, he has wiped the dust from my mirror.

אתך
גלי_מרום*
הודעות: 1
הצטרפות: 06 אוקטובר 2004, 08:47

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי גלי_מרום* »

לדמותך הנעלמת,
הגעתי לדף הזה ואני עוקבת אחריו כבר מספר ימים. אני פותחת את הדף הזה כדי לראות איך עבר עליך יומך. מתחברת לכאב הבלתי נגמר, אבל גם שמחה מאוד לראות שלעתים, את מוצאת גם רגעים של שמחה (בעיקר בזכות הבנים שלך). אני מכירה אבדן קרוב מסוג אחר, אמי נפטרה לפני מספר שנים, ולמרות שאני בשנות העשרים (המאוחרות), אני עדיין מרגישה מאוד יתומה. הזמן לא מרפא את הכאב ולא משקיט את הגעגוע, אבל "מתרגלים" לחיים ללא אותו אדם אהוב, עם הכאב ועם הגעגוע.
קחי את כל הזמן שאת צריכה, בין אם הסביבה נותנת את הלגיטימציה למצבי הרוח המשתנים, לכעס, לכאב, לתסכול, לגעגוע, למחשבות שרודפות "אם ואם" "ואיך הכל יכול היה להיות אחרת, טוב יותר"...
עוד קצת יגמרו החגים, ואז יהיו לך את הבקרים לבד, לשקוע, להתאבל, לעבד, לצלול עמוק, אבל גם לעלות למעלה לקחת אויר.
אני לא בטוחה שאת מודעת לעוצמה שלך, לכוח שלך שעולה מן השורות. אני בטוחה שאת אשה ואמא מדהימה, ומאחלת לך את כל הטוב שבעולם.
לדמותך_הנעלמת*
הודעות: 58
הצטרפות: 15 ספטמבר 2004, 15:48
דף אישי: הדף האישי של לדמותך_הנעלמת*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי לדמותך_הנעלמת* »

אני שואבת מכן ומכל המוכנות הזאת להשתתף בצער שלי ושלנו ולתת מעצמכן, שואבת מזה כוחות והמון אהבה וחום. אינסוף תודות. אני שמחה שאיילת איפשרה לי ולנו לגלות שיש בעולמנו עוד המון ניצוצות של טוב ויופי אין קץ. (())
חג שמח ונשתמע לאחריו.
ענת_גביש*
הודעות: 2302
הצטרפות: 30 יוני 2001, 23:50
דף אישי: הדף האישי של ענת_גביש*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי ענת_גביש* »

חג שמח גם לך אביב מאוחר (())
(איתך המון במחשבות.)
שמיכת_טלאים*
הודעות: 606
הצטרפות: 27 ינואר 2004, 14:42

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי שמיכת_טלאים* »

רק לומר שאני ממשיכה לקרוא, וחושבת עלייך המון. חג שמח.
טל_טיבי*
הודעות: 483
הצטרפות: 15 אוגוסט 2004, 18:48
דף אישי: הדף האישי של טל_טיבי*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי טל_טיבי* »

חג שמח יקירה,

גם אני עוקבת אחריך מדי כמה שעות.
את אינך לבד.
היי ברוכה,
לדמותך_הנעלמת*
הודעות: 58
הצטרפות: 15 ספטמבר 2004, 15:48
דף אישי: הדף האישי של לדמותך_הנעלמת*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי לדמותך_הנעלמת* »

חוזרת מהחג, נטולת כוחות, שקועה עמוק עמוק בתוך ענן של ייאוש ותחושות של מוות.

במהלך החג קראתי את ספרה של יעל בשור "להיפרד לפני שמכירים - סיפורה של אם" בו היא מגוללת את סיפורם האישי מרגע שגילו כי העוברית שלהם מתה ברחם, בשבוע 37 להריון. כל מילה שקראתי פוערת חלל יותר גדול בנפשי ובגופי, מרגישה פיזית איך כל הדם אוזל מפניי, מראשי ומתקרבת עוד ועוד לתחושת עלפון מקהת חושים, בחילות וחולשה פיזית בכל גופי. קוראת ולא מאמינה, הנה היא מתארת, פחות או יותר, אותי, את המוות של איילת שלי. לא יכול להיות. זה לא קרה לי באמת. פשוט מאד. למחוק הכל, כאילו לא היה. לא הריון, לא חלומות, לא רצונות עזים, שומדבר. לחתום את זה ולזרוק עמוק עמוק לתוך ימת הנפש שבליבי. לקום בבוקר חדשה, כאילו לא עברה בי נשמתה המופלאה.

זה לא עובד.

הכאב מהמם אותי והופך לכאב פיזי מוחשי. אין לי כח לדבר עם אף אחד.

בלילה עם ילדיי הקטנים, רוקדים בשמחה על המיטות לצליליו של שיר ילדים בביצוע פרוע ואני מתחילה לבכות. בכי עצום שהיה עצור בי כל-כך. הם נבהלים. הקטנצ'יק לא מפסיק ללטף אותי ולשאול מעמקי נשמתו: "למה ? למה ?" הגדול חרד שאני בוכה בגללו. אני מסבירה להם כמה אחותם התינוקת חסרה לי, כמה חבל לי שהיא לא רוקדת איתנו ושמחה איתנו. הגדול לוקח זמן לחשוב ואחר כך שואל: "איך קוראים לה ?". אני עונה: "איילת" הוא מסרב: "לא, אני רציתי לקרוא לה נשיקה". אני נענית: "אפשר לקרוא לה איילת נשיקה...". הצעיר מתעקש ללטף ולנשק את בטני, אני תוהה את מי הוא מנשק שם והוא חצי שואל חצי אומר : "תינוקת ?". "לא, אין לנו תינוקת, התינוקת שלנו מתה" אני מסבירה באופן שלא משתמע לשתי פנים.

הגדול קם רטוב באמצע הלילה ואני חושבת איך זרימת השתן הזאת היא בעצם הערוץ שלו לדמעות הרבות של כולנו. ומבינה שהוא צריך אותי על ידו ומשהו בו כל-כך שביר ונפחד.

הולכת ברחוב, בסידורים הכרחיים לכאורה, עיניים ברצפה, מייחלת לא לפגוש פנים מוכרות. משתדלת שלא להרים טלפונים, שולחת את האיש שלי להיות שגרירי עליי אדמות "הדובר המשפחתי". לא יודעת למה, אבל זה לא נעשה יותר קל, להיפך.

בשבוע הבא, ים של מציאות וחיים שיטפחו על פני ובמקביל ניסיונות שלי לחזור למעגל הלימודים (????) ובהדרגה לחשוב על עבודה (????) ומסביב, עוטף את הכל, ים של כאב וגעגוע. וכן, גם תחושה אדירה של כשלון ואכזבה. מזדהה לפתע עם קין, שגם אל מנחתו האל לא שעה. ומרגישה מסומנת באותו "אות קין", מביכה את כל הפוגש בי ובורחת בלי סוף...
טל_טיבי*
הודעות: 483
הצטרפות: 15 אוגוסט 2004, 18:48
דף אישי: הדף האישי של טל_טיבי*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי טל_טיבי* »

הו יקירתי.
אני מחבקת אותך כאן חיבוק וירטואלי לחלוטין ומזמינה אותך לאחד אמיתי, פיזי.
מקום בו תוכלי לבכות ולכאוב ולכעוס, עם תמיכה פיזית לידך.

מעגל הלימודים? מה את לומדת?
ועבודה? במה את עוסקת?
היומיום אכן מספק מפלט קט מעוצמת הרגשות והכאב, ויש בזה משהו טוב.

מרגישה אותך, ועוטפת אותך.
(())
פלונית*
הודעות: 5019
הצטרפות: 02 אוקטובר 2001, 03:13

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי פלונית* »

לדמותך הנעלמת, אני קוראת בדף הזה כבר הרבה זמן, וכל פעם כולי מוצפת דמעות מחדש. לא יודעת למה אזרתי אומץ לכתוב לך הפעם. אולי בגלל התיאור האחרון שלך שתיאר בצורה כ"כ חזקה את עוצמת הכאב.....
לפני יותר משנה וחצי למכרה שלי מת עובר בבטן בשבוע 37, וכל התיאורים שלך מזכירים לי תיאורים שלה. לפני יומיים היא ילדה תינוק בריא. עם כל החששות שהיו לה, עם המתח הרב לקראת שבוע 37, עכשיו היא חובקת בן, אח לבת שבביתה.
אני נפעמת מדמותך הוירטואלית המצטיירת כאן, ואני ממשיכה לעקוב, לקרא ולקוות שתדעי שאת אישיות מדהימה בעיני.
חיבוקים ותקווה לדברים טובים.
אמא_של_נועה*
הודעות: 32
הצטרפות: 09 יולי 2004, 17:59
דף אישי: הדף האישי של אמא_של_נועה*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי אמא_של_נועה* »

לילה טוב אביב, לילה שקט (())
חגית_ל*
הודעות: 2051
הצטרפות: 05 אוקטובר 2001, 17:35
דף אישי: הדף האישי של חגית_ל*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי חגית_ל* »

@} |L| @}
לדמותך_הנעלמת*
הודעות: 58
הצטרפות: 15 ספטמבר 2004, 15:48
דף אישי: הדף האישי של לדמותך_הנעלמת*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי לדמותך_הנעלמת* »

שבוע טוב ותודה על המילים הנפלאות שלכן.
אכן, השבוע שחלף נגמר בייאוש רב והמון המון שחור. אתמול בלילה, אחרי שהילדים הלכו לישון נתנו לעצמנו קצת זמן לדבר אחד עם השני (אני והאיש שלי). להציף את כל הקושי והשחור. כשהלכנו לישון הרשיתי לעצמי לומר לו עד כמה קשה לי, ושקשה לי יותר מכל דבר אחר שעברתי בחיי. קשה לי נורא. קמנו בבוקר עם כוחות מחודשים. יש משהו בצלילה הזאת שמאפשר התרעננות. זה כמו מין תחנת יציאה מהכביש המהיר, אתה פורק את כל הייאוש והשחור, ובעצם מתמלא בדלק וכוחות. אנחנו נמשיך לנוע לאט לאט. השבוע הקרוב טומן בחובו כל מיני תוכניות, קטנות, איטיות. אני חושבת שהשבוע ניזום פניה לצורך טיפול זוגי. זה נותן לי תקווה, כי זה אומר שאנחנו מקצים זמן מיוחד בשביל עצמנו ובשביל איילת האהובה שלנו. חוצמזה, לקראת סוף השבוע מפגשים בענייני לימודים ואני מקווה שגם זה יסתדר.
אני מבינה שאנחנו בתהליך, ארוך, מורכב ולא פשוט עם המון בורות חשוכים אבל גם עם המון עליות מבורכות. יש רגעים שאין לי כוחות, שאני רוצה לסוע רחוק רחוק ולא להיות כל-כך מחוייבת לשני בניי המבורכים. ויש רגעים אחרים שאני מברכת את האל שנתן לי את שני האורות הקטנים האלה - זרקורים בנתיב הנעלם של האבל והכאב.
אני מבינה שאני צריכה לעשות דברים במינונים קטנים, לא לשרוף בבת אחת את מלאי האנרגיה המצומצם שיש לי עכשיו ומאמינה שיהיה טוב... {@
קוראת*
הודעות: 1643
הצטרפות: 26 מאי 2003, 23:12

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי קוראת* »

אני מלאת הערכה והתרגשות ממה שסיפרת על השיחה במיטה עם שני הבנים. את אמיצה כנה ואמיתית וזה מה שהם הכי צריכים. אולי לנסוע לנוח ולשוב אליהם רעננה.
טל_טיבי*
הודעות: 483
הצטרפות: 15 אוגוסט 2004, 18:48
דף אישי: הדף האישי של טל_טיבי*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי טל_טיבי* »

אביב יקרה,

מאחלת לכם עוד לילה של שינה טובה וחידוש כוחות.
(())
רינ_צ'י*
הודעות: 281
הצטרפות: 31 מרץ 2003, 09:12
דף אישי: הדף האישי של רינ_צ'י*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי רינ_צ'י* »

אביב. גם אני קוראת ומקשיבה לך כבר זמן, וגם לי סיפור אובדן הריון (תאומים, אחרי שנים של טיפולי פוריות, בסוף שבוע 23). וגם לי שני ילדים, בן ובת, שנולדו מאוחר יותר. אני עוד כל כך חוששת לגעת בדברים האלו אצלי בפנים, הכל כלכך לא מעובד, אז אני לא יודעת להגיד מילים נבונות על התמודדות והמשך. אני כן רוצה לשלוח לך תמונת זיכרון אחת שאני נוצרת, וגם שיר אחד שקיבלנו אנחנו אז, ואולי ייגע גם בך וייתן מקום (עוד מקום) לדמעות לצאת.

תמונה - לידה. אמיתית. מבקשת לראות אותם אחרי הלידה. נותנים לי שני תינוקות נקיים, עטופים, יפהפיים. שני ילדים אהובים שלנו. אני מחזיקה את שניהם. נותנת להם קיום מבחוץ. מנשקת אותם ונפרדת.
הם היו צריכים ללכת. לא יכלו להישאר איתנו. ואנחנו יכולים רק ללוות באהבה ובצער אינסופי.
התמונה של שניהם כמו שראיתי אותם אז, בחוץ, שמורה אצלי בלב. ההרגשה שלהם בפנים התרחקה, כבר לא קרובה לזכרונות של ההריון ההוא. אבל התמונה שלהם בחוץ תמיד קרובה, תמיד תמונה של חסד. של פלא.

והנה השיר (של ז'אק פרוור)

Demons and wonders
Winds and tides
Already the sea has withdrawn far away
And you
Like seaweed softly caressed by the wind
On a sandy bed you stir as you dream

Demons and wonders
Winds and tides
Already the sea has withdrawn far away
But in your half-open eyes
Two little waves stayed behind

Demons and wonders
Winds and tides
Two little waves to drown me.

(איכשהו ה צ'יק צ'ק מחרב את השיר. חבל. לא יודעת איך מסדרים. בכל מקרה, החלק שמשמאל הוא הראשון)
תמרול_ה*
הודעות: 1233
הצטרפות: 25 יולי 2004, 14:17
דף אישי: הדף האישי של תמרול_ה*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי תמרול_ה* »

לאביב,
כל יום אני נכנסת לכאן לקרוא את דברייך.
שולחת לך חיבוק גדול. מחזקת ידייך להמשיך בדרכך.
לדמותך_הנעלמת*
הודעות: 58
הצטרפות: 15 ספטמבר 2004, 15:48
דף אישי: הדף האישי של לדמותך_הנעלמת*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי לדמותך_הנעלמת* »

אני ממשיכה לשתף אתכן. חלק אולי יחשבו שאני פסיכית (לא בגלל השיתוף, בגלל המעשים עצמם)ובכל זאת אני מתארת לכן את מעשיי הבוקר: כבר לפני שבוע סיפרה לי אמא שלי על בת של חברים עם דלקת בשד, שזקוקה לתמיכה (פיזית ונפשית). כבר לפני שבוע שוחחתי איתה ארוכות בטלפון, שוכחת לגמרי את הכאב האישי שלי ואולי נבנית מאיילת אהובתי. הבטחתי להביא לה חומר קריאה, המלצתי המלצות שונות והבטחתי גם לנסות לבא לבקר ולתמוך מקרוב. יש לה תינוק בן 6 שבועות (אני במודע לא כותבת תינוק מקסים, הוא לא היה יפה בעיניי, כי אני משווה אותה ליפה -פיה שלי וזה סימן שאני שפויה ואני בסדר...). נסעתי הבוקר עם אמא שלי ירושלימה. הדרך משגעת והאויר מרחיב לב וידעתי שאני לא אבכה, ידעתי שאני נוסעת בתפקיד וכל זה לא נוגע אליי, לא קשור לאבל האישי שלי. שומדבר הוא לא על חשבון שומדבר אחר והיא זקוקה לי עכשיו.
אני לא בטוחה שהצלחתי לעזור לה. נתתי את כל כולי (היא בשלב של המון קשיים עם ההנקה והאמהות ובכלל...) ופתאם ידעתי, שאפילו שהחליטו בשבילי אחרת, אני יודעת שאני כן ראויה. אני יודעת שהייתי יכולה להיות לה אמא טובה (טובה דיה...). אני יודעת שההנקה היתה זורמת, אני יודעת שלא הייתי מפסיקה לפנק, להרגיע ולתת לה כמה שיותר (מתחברת גם לסיפורים המזעזעים מהדף "דברים מעצבנים מסביב"). היה רק רגע אחד שהרגשתי שנגמר לי האוויר. יכולתי להחזיק אותו כל זמן שזה היה קשור לתפקיד שלי שם (תנוחות הנקה וכו'). אבל כשנתנו לי אותו סתם ככה, להחזיק בשביל ה"כיף" הרגשתי שנעצרת לי זרימת הדם בגוף ומסרתי אותו די מהר חזרה. הרגשתי את כובד משקלו על ידיי וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא איילת שלי, שוכבת בידיי מתה כל-כך.
נסעתי את כל הדרך חזרה, חזקה כמו הרוח או כמו סלע. אני מכינה את עצמי כבר לדפוס שלמדתי להכיר כל-כך טוב, עוד כמה שעות יגיע כלב הים שיסדוק גם את הסלע הזה... ושוב נצלול למעמקים, אולי עמוקים יותר מאלו שבהם כבר ביקרתי, אבל אני אשתדל לזכור שאחריהם באה רגיעה.
אם_הבנים_שמחה*
הודעות: 541
הצטרפות: 11 מאי 2004, 23:14
דף אישי: הדף האישי של אם_הבנים_שמחה*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי אם_הבנים_שמחה* »

ופתאם ידעתי, שאפילו שהחליטו בשבילי אחרת, אני יודעת שאני כן ראויה. אני יודעת שהייתי יכולה להיות לה אמא טובה (טובה דיה...). אני יודעת שההנקה היתה זורמת, אני יודעת שלא הייתי מפסיקה לפנק, להרגיע ולתת לה כמה שיותר
ברור!
אמא_של_נועה*
הודעות: 32
הצטרפות: 09 יולי 2004, 17:59
דף אישי: הדף האישי של אמא_של_נועה*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי אמא_של_נועה* »

עוד לילה בא. לילה שקט שיהיה לך אביב (())
שמיכת_טלאים*
הודעות: 606
הצטרפות: 27 ינואר 2004, 14:42

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי שמיכת_טלאים* »

חלק אולי יחשבו שאני פסיכית (לא בגלל השיתוף, בגלל המעשים עצמם)
אני חושבת שאת נפלאה ואמיצה וחכמה. וכל פעם שאני קוראת בדף שלך העיניים שלי רטובות והלב מכווץ, בכאב אבל גם בהמון אהבה למישהי שאני בכלל לא מכירה.
פלונית*
הודעות: 5019
הצטרפות: 02 אוקטובר 2001, 03:13

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי פלונית* »

כל הכבוד לך על האומץ להחזיק תינוק של מישהו אחר אחרי זמן כ"כ קצר. כל המעשה שעשית מרגש מאוד.
ממשיכה לשלוח חיבוקים.
יוליה*
הודעות: 98
הצטרפות: 20 מאי 2002, 01:15

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי יוליה* »

אביב,
כבר נסעת לעזור לאם טרייה אחרת. את פשוט מקסימה. וכמה כנות ועוצמה נשית יש בך.
אדמה_טובה*
הודעות: 422
הצטרפות: 15 אפריל 2004, 13:14
דף אישי: הדף האישי של אדמה_טובה*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי אדמה_טובה* »

אני חושבת שאת נפלאה ואמיצה וחכמה. וכל פעם שאני קוראת בדף שלך העיניים שלי רטובות והלב מכווץ, בכאב אבל גם בהמון אהבה למישהי שאני בכלל לא מכירה.
ככה גם אני מרגישה.
מחזקת אותך בדרך בה את הולכת. יש לך הרבה מלווים. גם אני ביניהם.
תשעני עלינו.
אמבט_ים*
הודעות: 548
הצטרפות: 18 מרץ 2003, 00:27
דף אישי: הדף האישי של אמבט_ים*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי אמבט_ים* »

גם אני קראתי וקוראת כאן אותך, וחושבת כמו האחרות כאן שאת אישה מיוחדת, לא מצאתי אומץ ומילים לאמר לך את זה לפני כן, כי מילים לפעמים נראות חסרות משמעות לנוכח אסון גדול כזה, אני מאמינה בלב שלם בגלגול נשמות, תיקון וכו', וכנראה כמו שאמרו כאן מדובר על נשמה גבוהה שבחרה לעבור דווקא אצלך, אני מתארת לעצמי שזה לא מנחם, גופך, נשמתך כל ישותך כבר ציפתה להחזיק ביד תינוקת יפהפיה וחיה, נראה לי זה בין הדברים הכי אכזריים שאשה יכולה לחוות, ולמרות זאת הייתי מנסה לשאול כמה שפחות, למה, ואם, ולו.... כי הקבלה מביאה שלווה.
אני מאחלת ימים של שלווה, שמחה, ימים בהירים ומלאי אור.
תמשיכי לכתוב.
לדמותך_הנעלמת*
הודעות: 58
הצטרפות: 15 ספטמבר 2004, 15:48
דף אישי: הדף האישי של לדמותך_הנעלמת*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי לדמותך_הנעלמת* »

כותבת, אחרי הפוגה לא קטנה ולא פשוטה. הפוגה שבה הספקתי לטפס למעלה, לצלול למעמקים ולחזור לסוג של מישור זמני. אני מגלה שבמסע הזה, עדיין אף יום לא דומה למשנהו, ולא ניתן לצפות ולחזות איך הדברים יתקדמו ויתפתחו, אפילו לא בטווחים של שעות ספורות. לא פשוט, לפעמים מלא ייאוש ותחושות כבדות ושחורות, אבל גם עוצמתי מאד ומלא בהפתעות טובות על העולם הזה (אנשים טובים כל-כך באמצע הדרך...).
עושה דרך ותהליך עם עצמי (ותודה לכל אלו שמסייעים לי מקרוב ומרחוק), תהליך ארוך של קבלה, של השלמה של פשרה והכרה בחוסר השליטה המוחלט שלי על דברים.
יש רגעים שהתהליך נורא מפחיד, מדרדר, מוציא מאיפוס ומשיווי משקל, מערער את כל אושיות נשמתי ועולמי ויש רגעים שהתהליך מעורר צלילות מחשבתית מדהימה, תחושת עוצמה של ידיעת הדרך והרבה הרבה אור, ויש רגעים שהתהליך קצת מונח בצד, זנוח לטובת צרכי היומיום השוטפים.
אני משתדלת לזרום איתו וגיליתי להפתעתי, שגם בשיא הצלילה אני יודעת לבקש עזרה בזמן.
לאט ובזהירות, צעד אחר צעד, מפתיע, אבל בעצם מזכיר נורא תינוק שנפתח אל העולם, חווה ולומד דרך ההתנסויות שלו, וכל יום בוכה פחות, מחייך יותר, לומד לתקשר עם העולם ולאהוב אותו...
לדמותך_הנעלמת*
הודעות: 58
הצטרפות: 15 ספטמבר 2004, 15:48
דף אישי: הדף האישי של לדמותך_הנעלמת*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי לדמותך_הנעלמת* »

מתלבטת ובסופו של דבר מחליטה בכל זאת לחלוק עמכם מחשבות ותובנות שחולפות בי היום, רגע לפני שמותה של איילת הופך למשהו שקיים עמנו כבר חודש תמים... :

מרגישה כמו יונה הנביא.
מנסה לחשוב על העבר ולהסיק ממנו על מעשיי בעתיד, מנסה להתחבר לרצונות שחורים ועמוקים בי שמבקשים לחדול מהכל:
אולי לעולם לא אסתכן במהלך החובבני הזה שנקרא הריון. אולי פשוט אמנע מעצמי את הסיכוי והסיכון. הסיכונים רבים כל-כך, שהרי מותה של איילת לא מבטיח לי שלא יוולד לי ילד פגוע, שלא ימות לי עוד ילד ברחמי, שלא... שלא... זה מטורף, זה אינסופי והאדם המאמין הרי יודע. אין לאן לברוח, להיפך: גם אם אנסה לברוח לקצה העולם, שעבורי זאת אומרת: לחדול מעשייה באופן מוחלט ומלא (שהרי בכל עשייה, גם המינימלית ביותר, יש סיכוי וסיכון), גם אז הדברים לא ישארו כפי שהם, לא יהיו בטוחים בשום ערובה.

לקבל סופית את עובדת חוסר השליטה שלנו.
כאוס מוחלט.
רעידת אדמה.
חשש לאובדן שפיות,
או שאולי אפשר למצוא בזה איזה שהוא אור ?
אולי מתוך הפחד האימתני הזה, המאמץ העצום שנדרש לתובנה הזאת, אולי משם נצליח, אצליח, למצוא את האור והכוחות.
אולי פתאם נגלה שכל מה שאנו נדרשים זה לנוע, להמשיך לעשות בלי יומרות, להנות מעצם העשייה, להנות מהדרך ולא לחכות כל הזמן לסופה ?
זהבי_ת*
הודעות: 167
הצטרפות: 11 אוקטובר 2004, 16:19

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי זהבי_ת* »

אביב יקרה
בשלב מסויים קיבלתי המון כח מכך שבעצם חוויתי והייתי באחד הדברים הכי מפחידים שיכולים להיות כאן:
להחזיק תינוק שלי מת בידיים.
כי הייתי שם ולהפתעתי ראיתי שאני ממשיכה לחיות , לאהוב, לשמוח, לקוות כלומר החיים ממשיכים.
ואז הייתה לי הרגשה חזקה מאד שאין עלי יותר.
כל כך הרבה דברים בחיים נעצרים, נתקעים, מסתבכים, מסבים קושי וסבל בגלל הפחד הזה מהמוות.
והנה אני הייתי שם ולא השתגעתי ולא מתתי כלומר שרדתי את הפחד הגדול ביותר.
ואז חשבתי שמעתה אוכל להיות חופשייה יותר. פחות מנותבת ע"י הפחדים שלי. יותר מעזה ועושה רק מה שטוב עבורי.
ובכן..... ברבדים מסויימים זה נכון ואני יותר יודעת לדאוג לעצמי.
ברבדים אחרים חזרתי אחורה (לא היה אדם היסטרי ממני בהריון האחרון)
כמו שכתבתי לך די בהתחלה: הלוואי שהיה משהו שנותן משמעות מכילה וברורה לכל האובדן הענק הזה.
אני לא מצאתי.
אבל ההריון ההוא והתינוק שמת הם היום חלק ממי שאני. ואין פה טוב או רע זו המציאות.
חגית_ל*
הודעות: 2051
הצטרפות: 05 אוקטובר 2001, 17:35
דף אישי: הדף האישי של חגית_ל*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי חגית_ל* »

הלוואי ותראו רק ימים טובים (())
לדמותך_הנעלמת*
הודעות: 58
הצטרפות: 15 ספטמבר 2004, 15:48
דף אישי: הדף האישי של לדמותך_הנעלמת*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי לדמותך_הנעלמת* »

היום אני נפתחת לכאב;

לא נכנעת,

לא שוקעת,

לא מרימה ידיים,

רק

נפתחת לכאב;

נפתחת אל ילדתי היפה יפה שאבדה לי.
מחפשת אותה בתוכי, בתוך נשמתי,
מעבירה אותה מהרחם העוטף והכל-כך מתגעגע שלי, אל פינה אחרת בנפשי.
מריחה את נשמתה, מחפשת אותה, תרה אחר כל תחושה, כל קמט, כל צליל שהיא חורטת בנפשי.

היום אני פוגשת את איילת;
תוהה על קולה שמעולם לא שמעתי, על אישוניה שלא נפקחו עבורי, על מגע לחיה על שדיי שערגו להניק אותה כל-כך, על אצבעות ידיה שלא הספקתי לבחון, על עגלוליות בטנה, על רגליה הארוכות ארוכות.

איילת אהובתי - מפנה לך מקום, הרבה הרבה מקום, בנפשי הכואבת אותך, בידיים הריקות אותך, במיטתנו שחיכתה לשקערויות גופך התינוקי, בנפש של אחייך החסרים אותך באינסוף, אינספור, אופנים...

.אמא.
שולה_חתולה*
הודעות: 333
הצטרפות: 17 יולי 2004, 22:08
דף אישי: הדף האישי של שולה_חתולה*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי שולה_חתולה* »

מתלבטת אם הפעם אנסה לא להיקשר, לא לקוות, לא לחלום, לא לתכנן , ואיך חיים ככה במשך כל-כך הרבה ימים ????
איך אפשר שלא?
איך אפשר שלא לאהוב, לקוות, לחלום עם ועל הילד הזה שגדל בתוכך...
ואם זה יגיע- זה אומר שאת מוכנה ורוצה בכך, עם כל הפחדים וזכרון הכאב....

כתבתי משהו אחר אבל החלטתי לשלוח רק את זה. את זה, והמון אור לך ולמשפחתך. אנחנו לא מכירות, אבל את לא זרה לי: כאבך נוגע בי ברבדים עמוקים, השחור שעוטף אותך מזכיר לי את אבלי שלי, וסבלך את סבלי.
ורק אוסיף ואומר שלא ממשיכים כאילו כלום לא קרה. להיפך. מה שקרה ומה שאת עוברת היום נהיה חלק גדול ממך, מעצב אותך מחדש, ומחזק אותך.
לעולם לא תהיי כשהיית לפני איילת שלך. ויש בזה הרבה טוב.
(())
אמבט_ים*
הודעות: 548
הצטרפות: 18 מרץ 2003, 00:27
דף אישי: הדף האישי של אמבט_ים*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי אמבט_ים* »

את מרגשת עד דמעות לדמותך הנעלמת, (())
מיץ_פטל*
הודעות: 1618
הצטרפות: 27 אוקטובר 2001, 22:40
דף אישי: הדף האישי של מיץ_פטל*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי מיץ_פטל* »

שולחת לך חיבוק חם. (())
מירב_שרמן*
הודעות: 360
הצטרפות: 13 יולי 2004, 22:55
דף אישי: הדף האישי של מירב_שרמן*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי מירב_שרמן* »

שולחת לך חיבוק (())
כמה כוח יש בך להפתח לכאב, ללכת בדרך הזו בלי איגופים מהצד. לחוש את החלל הזה שהותירה איילת בלכתה. איתך בכאב. ממש חווה איתך את הקושי שיש בהתרחקות הזו שהזמן עושה, בלי לשאול אם הספקת להפרד, הזמן חולף, יום ועוד יום...מחבקת ומלווה אותך בדרך.

כל כך התחברתי לטלטלה שיש בכאוס הזה, שנדמה לעיתים כי אין בו אף אבן בטוחה לדרוך עליה...
ואיך אפשר אפילו לקחת עוד נשימה ככה?
עברתי דרך הכאוס הזה מספר פעמים בחיי, מפוחדת, לא יודעת במה להאחז, ואם בכלל יש במה...
ונדמה לי היום שהיציבות הכי גדולה נמצאת במרכז, בלב הסערה, בשקט האלוהי, באמת הפנימית, בחיבור לכוח החיים שבתוכינו. אולי את יכולה להטות אוזן ולשמוע את ההנחיה הפנימית, מן תקשור כזה. יש לי הרגשה שהכוחות האינטואיטיבים שבך חזקים עכשיו במיוחד. את יכולה לחוש בכך? בקול השקט הזה. אני קוראת אותך ויודעת שהוא שם. אולי את יכולה לראות בו מן עוגן בתוך הסערה?
פעם כשטיילתי בשדה, התבוננתי בעשב רך שזה אתה צמח מתלולית של אדמה שנהפכה יום קודם.
וזה הדהים אותי, כוח החיים, בארעיות שלו, בהתקימות המלאה בהווה, בעשב הזה שלא אכפת היה לו עד כמה האדמה יציבה, הוא פשוט היה צריך לצאת.

מברכת אותך ושולחת פרחים וכוחות לנשימה של עכשיו {@ {@ {@
ליזה_ליזה*
הודעות: 835
הצטרפות: 10 נובמבר 2003, 17:28
דף אישי: הדף האישי של ליזה_ליזה*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי ליזה_ליזה* »

(())
כרגיל אין לי מילים.
ו- (()) אחד גם לך, זהבית.
נועה_ברקת*
הודעות: 895
הצטרפות: 30 יוני 2002, 17:11
דף אישי: הדף האישי של נועה_ברקת*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי נועה_ברקת* »

איתך בלב שלם...
זהבי_ת*
הודעות: 167
הצטרפות: 11 אוקטובר 2004, 16:19

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי זהבי_ת* »

אביב יקרה.
אני נכנסת לכאן כל יום לראות מה שלומך.
גם כשאני לא כותבת.
מירב_שרמן*
הודעות: 360
הצטרפות: 13 יולי 2004, 22:55
דף אישי: הדף האישי של מירב_שרמן*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי מירב_שרמן* »

הי יקרה, גם אני כאן {@
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

המון זמן רציתי לכתוב לך, מהרגע הראשון שראיתי את הדף הזה, ומייד אחרי שנגבתי את הדמעות.
הייתי מחבקת אותך לו רק יכולתי, ואפילו כך (()) למרות שזה לא מספיק.
לפני שנתיים ושבעה חודשים בני הבכור מת ברחם, בשבוע 41. אני עדיין כואבת את מותו ומתגעגעת אליו.
אבל כן, הכאב מרפה, הוא לא נמצא שם יותר כל יום, וכן, תינוק הוא התרופה הכי טובה שיש (אבל רק שאת, וגופך מוכנים).
עוד חיבוק, והמון כוחות.
איילת תמיד תהיה איתך.
לדמותך_הנעלמת*
הודעות: 58
הצטרפות: 15 ספטמבר 2004, 15:48
דף אישי: הדף האישי של לדמותך_הנעלמת*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי לדמותך_הנעלמת* »

פלוני אלמונית , אני קוראת וישר מסרבת להאמין, כל מהותי צורחת "לא נכון", אני שומעת מכל-כך הרבה אנשים על סיפורים דומים ולא מצליחה להאמין. מסרבת להאמין שהעולם אכזר כל-כך אל כל-כך הרבה אנשים. לא, לא, לא. לא אצלך, לא אצלי, מתכחשת לאפשרות שמשהו כל-כך נורא אפשרי.
ומתנחמת, בניסיונם המר של כל אותם אחרים שמסכימים לשתף אותי בכאבם. תודה גדולה גדולה.

עברו שישה שבועות, יש רגעים שאני מרגישה קלה יותר אבל אז באות צלילות קשות ועמוקות נורא. צלילות שבהן הכאב והצער נראים קשים מנשוא ונפשי מבקשת לעצמה מקומות מילוט, מסרבת לרצות להמשיך בשגרת היומיום הפשטנית...
קשה לי גם עם התנודות הגדולות, אני מחפשת מוצא ומוצאת את עצמי לא החלטית כמו מטוטלת, מנסה בכל מיני כיוונים, משנה תוכניות ובונה חדשות כו' וכו'... (זה גם מוכר למישהו???)

אנא המשיכו לכתוב כאן, אני נכנסת כל הזמן ומחפשת עוד כוחות מכל מי שמוכן לתת, תודה.
א_גרויסע_מויש*
הודעות: 586
הצטרפות: 08 פברואר 2004, 17:47

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי א_גרויסע_מויש* »

בדיוק חשבתי אתמול שמזמן לא כתבת כאן. תהיתי מה שלומך, קיוויתי שתכתבי.
אני שולחת לך המון כוחות, וחיבוק עוטף וחם.
אני כאן.
זוהרה_ה*
הודעות: 85
הצטרפות: 01 מרץ 2004, 09:31
דף אישי: הדף האישי של זוהרה_ה*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי זוהרה_ה* »

כל כך רוצה לתמוך, להגיד משהו שיעזור, שיקל, שיחמם את הלב...ואין לי מילים.
אני נכנסת לפה כמעט כל יום, הלב כואב והבטן מתכווצת...ושוב אני לא כותבת כלום.
ענת_גיגר*
הודעות: 931
הצטרפות: 08 אוגוסט 2001, 01:47
דף אישי: הדף האישי של ענת_גיגר*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי ענת_גיגר* »

אני שולחת לך כוחות, וברכה @}
ובוכה כל פעם שאני נכנסת לדף הזה
ג'ינ_ג'ית*
הודעות: 1594
הצטרפות: 28 פברואר 2004, 00:23
דף אישי: הדף האישי של ג'ינ_ג'ית*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי ג'ינ_ג'ית* »

אביב, (()) ,
חזקי ואמצי.
בקצב שלך.
יוחננ_ית*
הודעות: 544
הצטרפות: 19 מרץ 2004, 09:58
דף אישי: הדף האישי של יוחננ_ית*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי יוחננ_ית* »

אביב מאוחר, אני שולחת לך המון, המון חיבוקים.
אל תשכחי ש-6 שבועות זה הזמן המינימלי להתאוששות פיסית מהריון ולידה, ובפועל זה לוקח הרבה יותר זמן (את זה את בטח זוכרת מילדייך הגדולים). כך שמעבר למצב הנפשי הבלתי אפשרי שאת מתמודדת איתו, עד עכשיו התמודדת גם עם "החלמה" פיסית. אני בטוחה שעכשיו יהיה קצת פחות קשה, אם רק מהבחינה הזאת.
אני לא יודעת איפה את גרה, אבל מתקיימות קבוצות תמיכה באזור השרון או המרכז בהנחייתה של דיאנה אידלמן-קרת. מתקיימים מפגשים "אמיתיים" ולא ורטואלים.
ובינתיים תחזיקי מעמד! בתקווה שהרגעים שבהם את מרגישה קלה יחזקו אותך ויתנו לך כוחות לתמודד עם הרגעים הפחות קלים.
צופה_מכוכב*
הודעות: 30
הצטרפות: 04 ספטמבר 2004, 09:47
דף אישי: הדף האישי של צופה_מכוכב*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי צופה_מכוכב* »

אביב מאוחר,
בעזרת הדף הזה נתת לאיילת מקום אצלי.
היא ממשית ואהובה כמו אחרים שכבר לא כאן איתי.
לדמותך_הנעלמת*
הודעות: 58
הצטרפות: 15 ספטמבר 2004, 15:48
דף אישי: הדף האישי של לדמותך_הנעלמת*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי לדמותך_הנעלמת* »

פלוני אלמונית, אני מעיזה ופונה אלייך ישירות, מקווה שאת עוד נכנסת לדף הזה. אם יש לך את הכוחות, אני חושבת שאשמח לדבר איתך באופן פחות וירטואלי. הימים עוברים להם ואני מרגישה שאני לא מצליחה להרפות. העצב מקיף אותי ולמרות כל הניסיונות שלי לחזור לחיים, אני רק יורה באלף כיוונים ומתחת להכל ממסכת את הרצון האמיתי שלי, את הייאוש המוחלט מהאין הזה...
שגית_רי*
הודעות: 499
הצטרפות: 13 אוגוסט 2004, 19:49
דף אישי: הדף האישי של שגית_רי*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי שגית_רי* »

אביב יקרה,
הלך לי המחשב וכבר הרבה זמן לא נכנסתי לאתר ולא היתה לי דרך להגיד לך שאת ואילת תמיד איתי במחשבותי. באמת.
איך נפרדים מילד אהוב? איך חוזרים חזרה ולומדים לחיות עם המקום הריק? אני לא יודעת. בטח לאט לאט לאט. נותנים ללב את הזמן שדרוש לו. ומחזיקים חזק את הידיים האוהבות שסביבך בזמנים של חושך ובלבול.
אני כאילו לא מכירה אותך ובכל זאת, את יקרה לליבי.
שולחת לך הרבה חיבוקים ותקוה.
טל_טיבי*
הודעות: 483
הצטרפות: 15 אוגוסט 2004, 18:48
דף אישי: הדף האישי של טל_טיבי*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי טל_טיבי* »

אביב יקירה,

ואני קיוותי שאת לא כותבת כאן כי יותר קל כבר....
שלחתי לך מייל - בטח ראית, אם תרצי - יכול לעזור.
ותוהה מה איתך בכלל.
את יודעת שאני כאן בכל זמן שתרצי, בטלפון או במקום אחר....
(())
אם_הבנים_שמחה*
הודעות: 541
הצטרפות: 11 מאי 2004, 23:14
דף אישי: הדף האישי של אם_הבנים_שמחה*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי אם_הבנים_שמחה* »

הימים עוברים להם ואני מרגישה שאני לא מצליחה להרפות
אביב יקרה,
אבל עברו מעט ימים. אל תחמירי עם עצמך.
ענת_גביש*
הודעות: 2302
הצטרפות: 30 יוני 2001, 23:50
דף אישי: הדף האישי של ענת_גביש*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי ענת_גביש* »

אביב יקרה, את במחשבותיי המון, באמת עברו מעט ימים. אני כל פעם מתחילה לכתוב לך ומוחקת, כי אין לי איך לעזור וחוששת להכביד עלייך במילים סתם.
(())
לדמותך_הנעלמת*
הודעות: 58
הצטרפות: 15 ספטמבר 2004, 15:48
דף אישי: הדף האישי של לדמותך_הנעלמת*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי לדמותך_הנעלמת* »

תודה לכן.

קצת הסברים (לא התנצלויות...): התהליך הזה הוא כמו מסע אל הלא ידוע. למרות שכבר הבנתי שיש עליות וירידות כואבות, זה כנראה לא יהיה לי ברור עד שלא אעבור את כל הדרך (יש שיר כזה של שמרית אור ומתי כספי, אצרף בסוף...). ולכן עכשיו, בעליות אני נחרדת, הנה הנה חזרתי לחיים, ואני שלמה, ואני חיה ולרגעים אני שוכחת, ולא רוצה שידברו איתי על זה, אני כבר ב"אחרי" או במונחים של התמודדות עם האובדן, אני ב: "התארגנות מחדש". אבל העסק עובד כאמור במעגלים, והנה מגיעה הצלילה ובה עוברים מחדש את כל השלבים: ההלם, האבל, הכעס הייאוש העצום ולא מאמינים שבקצה הדרך מחכה עוד גל שעליו נעלה לעוד קצת זמן עד לצלילה הבאה.
אני חושבת שבמהלך התהליך הזה, טווחי הזמן של החיים ילכו ויתארכו, והצלילות, גם אם יהיו מאד קשות וכואבות, יתמעטו. זה כאילו שעצם העליה על גל החיים מזמנת, מבפנים, צלילה כואבת וקשה. אולי אפילו משהו בלתי מודע של בהלה עצמית מזה שאני מעיזה לצחוק, לחיות וכו' וכו'.
כשאני בצלילה כואבת, אני מנסה להזכיר לעצמי שכמה קשה שזה נראה ונחווה, עוד מעט יגיעו רגעי השלווה, ההשלמה...

חוצמזה, המון המון התמודדויות לא פשוטות, שלי עם עצמי ושלי עם סביבתי. נחרדתי לגלות את המובן מאליו: פרט לנפשות הנוגעות בדבר (האיש שלי, אני, ואולי עוד מעטים שממש מעורבים רגשית) אף אחד לא השתנה ולא ישתנה בעקבות הסיפור הזה. קצת תחושת חמיצות (אני יודעת שצריך לומר החמצה, ובכל זאת המילה הזאת מרגישה לי יותר מתאימה...) על כך שאין חסד בעולמנו. מי שתמיד נטה לעשות לנו חשבונות (למה את לא מתקשרת ? למה את לא מחזירה טלפון וכו' וכו') ממשיך בכך גם כעת ("מה התנאים להתקבל למועדון האקסקלוסיבי של אנשים שאיתם את כן מדברת, כן נפגשת..." וכו'). מי שהיה חבר אמיתי, נטול פנקסים מצליח לקבל אותנו גם ברגעי חוסר החלטיות ובלבול עצומים.
כואב, אבל נכון...

ומה עוד: התמודדויות בלתי מתוכננות עם הממסד הבירוקרטי: כדי לקבל את תוצאות הנתיחה של איילת אנחנו צריכים ליצור קשר עם המחלקה להריון בסיכון גבוה בבית החולים (...). התקשרתי ביום ראשון והסברתי שאני אחרי לידה של עובר מת בשבוע 40 להריון ואני צריכה לקבוע תור לצורך קבלת תוצאות הנתיחה. הפקידה שמעה ושאלה אותי: "אז באיזה שבוע את עכשיו ?" -
נתקעתי בלי מילים. ואז חשבתי איתה בקול רם: אם אמרתי שילדתי עובר מת בשבוע 40, באיזה שבוע אני יכולה להיות ???"
והיא ישר תקפה בחזרה: "אה, למה את כועסת ? את לא אמרת כלום קודם ? למה לא הסברת ..." וכו' וכו' (התוצאות כמובן עוד לא מוכנות ויהיו מוכנות רק בעוד לפחות חודש וחצי חודשיים...)

כל אחד עושה משהו אחד נורא קטן, בלי שום כוונה אמיתית להרע, אבל סף הרגישות שלי עוד לא מכויל לשגרה והקוצים הקטנים שאני אוספת כל יום, כל היום (מפגשים בגינה הציבורית, כולן עסוקות בתינוק/ת מס' שלוש שלהם, חוגגים סביב יולדת טריה והתינוק החמוד שלה ואני עומדת מהצד ועיניי כלות...) מצטברים לפעמים לגוש גדול בגרון...

עד כאן, דו"ח מצב. רק חולקת אתכן, לא מתלוננת, יודעת באמת ובתמים שהכל זה חלק מהתהליך ושאני מתחשלת כל יום ומרגישה את איילת שלי מעצבת אותי ומחוללת בי תמורות אינספור...

עוד תראי את הדרך שמרית אור/מתי כספי

לא מצאה דרך,
לא הדרך שלה
לא פתחה דלת
כי דלתה נעולה
כציפור שאחרה את מסע הנדוד
נח ראשה בין כנפיה
נח ראשה בין כתפיה
ועיניה תועות.

עוד תראי את כל הדרך
עוד תלכי בה היא שלך
גם אם לא תהיה תמיד קלה.
תביטי ותראי את כל הדרך
תקבעי את מסלולה,
תעברי את כל הדרך כולה.

לא מצאה כח
לא היה כח בה
לא מסתור נוח
לרפא כאבה
כציפור שאחרה את מסע הנדוד
נח ראשה בין כנפיה
נח ראשה בין כתפיה
ועיניה תועות.

עוד תראי את כל הדרך
עוד תלכי בה היא שלך
גם אם לא תהיה תמיד קלה.
תביטי ותראי את כל הדרך
תקבעי את מסלולה,
תעברי את כל הדרך כולה.

לא פגשה רע,
לא מצאה את אישה
באישון לילה
לא ידעה את נפשה
כציפור שאחרה את מסע הנדוד
נח ראשה בין כנפיה
נח ראשה בין כתפיה
ועיניה תועות.

עוד תראי את כל הדרך
עוד תלכי בה היא שלך
גם אם לא תהיה תמיד קלה.
תביטי ותראי את כל הדרך
תקבעי את מסלולה,
תעברי את כל הדרך כולה.
פלונית*
הודעות: 5019
הצטרפות: 02 אוקטובר 2001, 03:13

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי פלונית* »

אביב יקרה, אני כותבת לך בשם פלונית כדי לא לקשר לאשה בסיפור.
פגשתי אשה שהתלוננה על כאבי גב, היא הסבירה שזה מאז האפידורל, כבר שנה. שאלתי בשמחה: אה! אז יש לך תינוק בן שנה? והיא ענתה "לצערי לא".
זה היה רגע קשה מאד. לא העליתי על דעתי את האפשרות הזאת ועוד כשאני קוראת כאן את הדף שלך בהתמדה ובכאב.
והיא סיפרה שזה יום השנה. הם החליטו לחכות שנה מתוך כבוד לתינוקת. "אנחנו מאד אוהבים אותה ומאד מתגעגעים אליה. אנחנו מכבדים את ההחלטה שלה לא להיוולד. והחלטנו שבתום שנה נתחיל לנסות ליצור הריון חדש."
רציתי לספר לך. היא סיפרה איך בהתחלה לא חשבו על עוד הריון כי הכאב היה כל כך נורא, וגם הגעגועים לתינוקת שמתה לא נתנו לחשוב על תינוק אחר. עכשיו הם מבינים ששום תינוק לא יבוא במקומה ומרגישים למרות הכאב אחרת. לא העזתי לשאול אותה אם הם נתנו לה שם, כמוכם. גם לא סיפרתי עליכם. בכלל, היה קשה מאד להגיד משהו נוכח הכוח והעוצמה והכאב האלה.
נאוה_פרנס*
הודעות: 2105
הצטרפות: 05 אוגוסט 2001, 00:39
דף אישי: הדף האישי של נאוה_פרנס*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי נאוה_פרנס* »

היי אביב,
אני לא כותבת כי את באמצע התהליך, וזה עניין של זמן.
זה יתאזן עם הזמן, יימצא את מקומו בתוך חייך.

רציתי רק לומר לך שאני מציצה מדי פעם, לוודא שהכל בסדר.
אני שמחה לקרוא שאת הרבה יותר מ"בסדר"
בתרבויות מסויימות קוראים לזה "הלוחם הרוחני"

שולחת לך (()) שימשיך ויעטוף אותך בדרכך
זהבי_ת*
הודעות: 167
הצטרפות: 11 אוקטובר 2004, 16:19

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי זהבי_ת* »

אביב יקרה.
מחר אנסה לשלוח מייל ממחשב אחר. אולי סוף סוף יגיע.
הסיפור שלך עם הפקידה ה"רגישה" הזכיר לי שלאחר כמה שבועות מהלידה שלי, הלכתי להיבדק בבית החולים את הבדיקה השגרתית של אחרי הלידה. רציתי שהרופא שיילד אותי יבדוק אותי כי היה סיבוך עם השלייה ורציתי שמישהו שהיה שם יבדוק שהכל בסדר.
שבוע אחרי זה, ישבתי לבד בבית וזה היה בדיוק התאריך לידה המשוער, יום קשה ביותר מבחינה רגשית ומצלצל הטלפון.
"שלום מדברים מבית החולים, אנחנו עורכים סקר על שביעות הרצון מביקור במרפאות החוץ של הדסה."
טראח . זה ישר פירק אותי לרסיסים שעמלתי לאסוף באותו היום.
אמרתי לה שזה לא מתאים לי והיא התעקשה וגם לא עזר שאמרתי לה שזו הייתה בדיקה אחרי לידה טראומאטית.
היא הייתה בשלה.
הייתי כ"כ מפורקת שכמובן כל האסרטיוויות שלי לא הייתה שם. הייתי צריכה פשוט לטרוק את הטלפון.
אחרי כמה ימים הייתי בגל קצת יותר חזק ומאוזן ונורא התעצבנתי מהסיפור.
גם לא חשבתי שאישה ש"סתם" באה להיבדק שם כי הוציאו לה את הרחם למשל, הייתה שמחה לקבל מין טלפון כזה הביתה.
אז התקשרתי לדוברת של בית החולים כדי לאמר את דברי.
ולצערי נתקלתי באישה עוד יותר אטומה אבל בניגוד לטלפנית, לזו גם היה אגו מנופח ביותר.
"גברתי ,חשוב לנו מאד לשמוע את דעת הלקוחות על מנת לשפר את השירות. זה לטובתכם!!!"
לא עזר שאמרתי לה מה הסיפור ולמה זה בעייתי.
ניסיתי להסביר לה שכשאשה עברה טראומה קשה, שיחת טלפון כזו בזמן לא מתאים יכולה להיות מזיקה ביותר.
ושזו חוצפה לפלוש לפרטיות הבית שלי עם כזו סיבה.
שום דבר לא עזר. קיר אטום. ועוד בנימה חשובה ומתנשאת (עד עכשיו, 5 שנים אחרי זה מעצבן אותי)
בסוף לא כתבתי את המכתב שרציתי עם העתק למנהל בית החולים.
תמיד יהיו בדרך אנשים לא רגישים.
יש אנשים שאיך שאת אומרת להם מה קרה הם מיד מתייחסים ומשנים יחס ויש אנשים שלא. מסיבותיהם.
בד"כ הנגיעה הקרובה מדי פתאום בכאב מאיימת עליהם.
למדתי לא להתעקש ולנסות לעורר את חמלתם.

וכן .ההתמודדות עם מה שהחיים מביאים כל יום היא קשה.
אמהות בהריון, כל התינוקות החדשים שרואים מסביב. ביחוד אלו שאת יודעת שהם בגיל שהיא הייתה אמורה להיות עכשיו...
נשים שאת מכירה והיו איתך בהריון ועכשיו יולדות ...
כמו שכתבת.... זה תהליך. זה מסע... והוא קשה לפעמים מנשוא. זו דרך שפוסעת בתהומות האפלים והכואבים ביותר שיש...
ובאיזשהו שלב הרגעים של החיים והשמחה וסתם היום יום מתחילים להיות יותר ויותר ארוכים עד שמגיע היום שזה הופך כבר לנסבל ולעוד נדבך בחיים.
זהבי_ת*
הודעות: 167
הצטרפות: 11 אוקטובר 2004, 16:19

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי זהבי_ת* »

עוד משהו-
אתמול הייתי אמורה לשיר בטקס לזכרון של בן של חברה קרובה של אימי.
הוא נהרג מכדור טועה לפני 22 שנים.
כל שנה הם עושים טיול לזכרו והפעם ביקשו גם שאשיר.
לפני פתחה את הטקס חברה קרובה שלהם וסיפרה שוב את הסיפור הכל כך עצוב של מותו.
בשנייה אחת הייתי שם שוב ,בזמן שזה קרה ועלה גל עצב גדול.
בקושי הצלחתי אח"כ לשיר.
זה הדהים אותי איך 22 שנה אחרי ולרגע אחד הכאב חד כאילו לא עבר כל הזמן....
ואני רק בת של חברים.....
שמיכת_טלאים*
הודעות: 606
הצטרפות: 27 ינואר 2004, 14:42

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי שמיכת_טלאים* »

אף אחד לא השתנה ולא ישתנה בעקבות הסיפור הזה
פה יש המון אנשים שכן השתנו, או שמשהו בהם השתנה, אנשים שחושבים עלייך המון וקוראים אותך ומלווים אותך בדרך.
אורית_אוקו_ערוסי*
הודעות: 2401
הצטרפות: 04 אוגוסט 2001, 22:47
דף אישי: הדף האישי של אורית_אוקו_ערוסי*

לדמותך הנעלמת

שליחה על ידי אורית_אוקו_ערוסי* »

הנה. נכנסתי לדף שלך וקראתי אותו עכשיו במלואו ובכיתי ובכיתי כל כך הרבה.
אובדן גדול כל כך .
מאחלת לך ימים ולילות קלים יותר.
מכאן אמשיך לעקוב אחריך.
את מצליחה לתאר את ריגשותיך בצורה כל כך בהירה למרות הכאב הקשה מנשוא.
מדהימה.
(())
שליחת תגובה

חזור אל “דפים אישיים”