לא הייתי מלכת הכיתה

[יולי*]

לא הייתי מלכת הכיתה. גם לא נמניתי על סגניותיה. אני הייתי בין כל היתר.

נשמע לכם מוכר? מתחבר לכם למשהו מן העבר? אם כן, אתם מוזמנים לומר דברכם ואולי יהיה בדברים כדי לעזור למי שחווה חויות אלו בהווה.

[אש''י_ר*]

רק שתדעו - להיות מלכת הכיתה, או סתם אחת מה"מקובלים", זה קשה, אפילו קשה מאוד. זה דורש תיחזוק, התמסרות ועבודה קשה.
לפעמים כשאני נזכרת בדברים שבחרתי לעשות על מנת להשאר מה"מקובלים" אני כועסת על עצמי, אומנם הייתי ילדונת אבל פעמים לא מעטות בגדתי בעקרונותי למען ה"מקובלות". לבני הייתי מאחלת שיהיה אהוד, אבל חזק מספיק כדי ללכת נגד הזרם (אם יבחר בכך).
כשבגרתי (קצת) השתמשתי ביכולת המנהיגות שלי בצורה חיובית יותר ובתיכון ממש הרגשתי שאני מכפרת על העוולות שגרמתי...

[יונת_שרון*]

ראו גם: מקובלים בחברה.

[תבשיל_קדרה*]

לא הייתי מלכת הכיתה
אז?

כלומר - כן, גם אני. אבל אני מרוצה מאיפה שאני היום.

נדמה לי שבאופן עיקבי אני בשולי החברה במקומות "נורמליים" (בי"ס, קורס קצינים, הישוב בו אני גרה), ומרגישה נעים יותר במקומות "מוזרים" שאני בוחרת (באופן, החברים שלי, בלימודים - כשזה היה בפקולטה מתאימה לי חברתית וכו').

[קרן_יער*]

כלומר - כן, גם אני. אבל אני מרוצה מאיפה שאני היום.
גם אני.

מעניין אם "מלכת הכיתה" מרוצה מאיפה שהיא היום.

ובכל זאת... בהסתכלות על בנותי- קשה לי לחשוב עליהן עוברות את הגיל הנוראי הזה בו זה כן משנה מי מלכת הכיתה.

[מ_י_כ_ל*]

|ראש בריא למיטה חולה|

לא הייתי מלכת הכיתה
דווקא הייתי.
בתקופות מסויימות אחת מתוך שתיים בכיתה. ודווקא היינו חברות טובות. בבגרותנו ה'מלכה' האחרת חזרה בתשובה, אז הקשר ניתק.

להיות מלכת הכיתה, או סתם אחת מה"מקובלים", זה קשה, אפילו קשה מאוד. זה דורש תיחזוק, התמסרות ועבודה קשה.
אני מניחה שזו קביעה אישית. עבורי, למשל, המשפט הזה ממש אינו נכון.

מעניין אם "מלכת הכיתה" מרוצה מאיפה שהיא היום.
כן. תודה.

נדמה לי שבאופן עיקבי אני בשולי החברה במקומות "נורמליים" (בי"ס, קורס קצינים, הישוב בו אני גרה), ומרגישה נעים יותר במקומות "מוזרים" שאני בוחרת (באופן, החברים שלי, בלימודים - כשזה היה בפקולטה מתאימה לי חברתית וכו').
זה לוקח זמן (לפעמים פחות לפעמים הרבה יותר...), אבל אני מרגישה בבית גם במקומות "נורמלים" וגם במקומות "מוזרים".
אני מניחה ש אני פשוט מרגישה נורמלית בכל מקום, ולעיתים רק תוהה לגבי 'נורמליותם' של הסובבים אותי , אבל גם אז זה נחמד למדי, ומה שבטוח - מגוון ומענין!

בשולי החברה
בכלל, כיצד אדם יודע כי הוא בשולי החברה? מה, הוא שם לב שאחרים לא רוצים בחברתו? או אולי זה הוא מרגיש לא נוח בחברתם? אבל אז מדוע המדובר בשוליים? סתם לא נעים לו לשהות במחיצת קבוצה מסויימת. זה טבעי, לא?
כמו כן, האם, במידה מסויימת, הענין לא נמצא בשליטתו של אותו אדם?

[אמחמה*]

מעניין אם "מלכת הכיתה" מרוצה מאיפה שהיא היום.

אני כן הייתי מלכת הכיתה. <כתבה בהתנצלות >

ואני מרוצה היום.
איכשהו כשהתבגרתי (אוניברסיטה וכו') הפסקתי להיות במרכז.
אולי כי זה כבר לא משנה?
אז כבר שנים שאני לא "מלכת הכיתה".
ויש בזה המון כיף.
אותנטיות.
אני אני, ללא קשר למה שקורה מסביב.

[מ_י_כ_ל*]

_איכשהו כשהתבגרתי (אוניברסיטה וכו') הפסקתי להיות במרכז.
אולי כי זה כבר לא משנה?_
אני חושבת שזה בגלל שכבר אין יותר מרכז. כלומר אין חברה ברורה ומוכתבת (כמו כיתה)שאדם יכול להיות במרכזה או בשוליה, כי אם הרבה קהילות, כשבמידה כזו או אחרת, כל אחד יכול לבחור את ה מיני קהילה שלו, בה הוא מרגיש נוח/מתאים/שייך/"נורמלי".

[תבשיל_קדרה*]

אני חושבת שזה בגלל שכבר אין יותר מרכז. כלומר אין חברה ברורה ומוכתבת (כמו כיתה)שאדם יכול להיות במרכזה או בשוליה
סוציאליזציה בחינוך ביתי.
בדיוק, אבל בדיוק זו הנקודה בה בי"ס אינו דומה לעולם האמיתי.

[יולי*]

קרן יער

"... בהסתכלות על בנותי- קשה לי לחשוב עליהן עוברות את הגיל הנוראי הזה בו זה כן משנה מי מלכת הכיתה. "
את יכולה להסביר למה התכוונת?

[מ_י_כ_ל*]

גילה, תגידי לי, את ראית את האורך של הקישור שנתת??? אקראהו מנות מנות

[אביב_חדש*]

אני הייתי רחוקה מלהיות מלכת הכיתה, אבל אף אחת לא היתה מלכת הכיתה. פשוט לא היו. היו מקובלות פחות ומקובלות יותר. עם השנים למדתי לקבל את זה שאני לא כמו כולן ולמדתי למצוא לעצמי חברות (לא הרבה, אבל איזה חברות...) שמתאימות לי.
מעולם לא הייתי ב"חבורת בנות" כאלו שמקשקשות, מרכלות, נשכבות על המיטה ומקשקשות על בנים/בגדים/קניות, מעולם לא אהבתי קניות (ועכשיו עוד פחות), לא אהבתי מסיבות פיג'מות ולא הלכתי אליהן לעולם. עם השנים גיליתי את הכיף שבזה...

[תבשיל_קדרה*]

גילה, תגידי לי, את ראית את האורך של הקישור שנתת???
לא (-:
קראתי אותו מנות מנות.

[קרן_יער*]

את יכולה להסביר למה התכוונת?
אני חושבת שגיל ההתבגרות בכלל והתיכון בפרט הוא סיוט אחד ארוך מבחינה חברתית, ולא משנה איפה אתה בפירמידה. אולי הוא סיוט הכרחי...

הלוואי והייתי יכולה למנוע אותו מבנותי.

[תבשיל_קדרה*]

אולי הוא סיוט הכרחי
הוא לא.
אם אתה (ז"א אני) מספיק מרחף, אפשר לעבור אותו בכיף, בלי לדעת את האמת שמאחורי הדברים.
הכי טוב להיות מרחפת/מנותקת בלי ליצור רושם כזה

[קרן_יער*]

אם אתה (ז"א אני) מספיק מרחף, אפשר לעבור אותו בכיף, בלי לדעת את האמת שמאחורי הדברים.
אבל בדיעבד את יודעת... זה לא סוג של סיוט?

[מ_י_כ_ל*]

מלכת הכיתה_ ו-_שגיל ההתבגרות
רגע, רגע - 'מלכת כיתה', המינוח והמוסד, שמורים לרוב לגיל בית הספר היסודי, לא? לא ניתקלתי בתופעת 'מלכת הכיתה' בגילאי התיכון, לפחות לא בתיכונים שאני מכירה.
נכון הוא, שגם בגיל התיכון יש 'מקובלים' יותר ופחות, אבל אין דמות אחת דומיננטית.
אשר לסוגית המקובלות - לפחות בתיכון שלי התופעה היתה יחסית מינורית (וכך היה גם בתיכון המקביל בעיר), שכן מרבית הקבוצות שנוצרו (החבר'ה), לא נוצרו על בסיס שיוך כיתתי, אלא על בסיס מגמה (תחומי ענין?), היכרות מוקדמת (חברויות מהיסודי או מחטיבת הביניים), איזור מגורים (הרצליה פיתוח מול הרצליה העיר), פעילויות חוץ בית-ספריות (תנועה, ארגונים פוליטים, חוגים) וכו'. לפיכך, המסיבות/פעילויות החברתיות שנערכו היו לרוב כלל שיכבתיות ולא כיתתיות. וכאמור, קיומן של הרבה תת-קבוצה, איפשרו לכל אחד למצוא את הנישה המתאימה לו.
כמו כן, אין לשכוח, כי תרומה גדולה בשטח ה'דירוג החברתי' הוא מידת ה'משיכה' של הנער/נערה כלפי יבין המין הנגדי - חתיך הורס או יפיופה רצינית, זכו בהתענינות יתר בלא קשר להתנהגותם או שיוכם או היכרויות מוקדמות.
גם חברויות חוץ-בית ספריות פרחו - היו בנות לא מעטות שהעדיפו בשעות הבילוי לצאת עם חיילים (כן, ההפך לא קרה), כך שכל מדד הפופולריות היה ממש לא רלוונטי (ואם כבר, העובדהכי יצאו עם חיילים זיכתה אותן בנקודות קרדיט רבות )
בקיצור - ככל שעלה הגיל, בית הספר החל לתפקד פחות ופחות כמרכז חברתי בלעדי, ולפיכך ה'דרוגים' הפכו מעצמם לפחותי משמעות.

הלוואי והייתי יכולה למנוע אותו מבנותי.
אין צורך למנוע את מה שלא חייב להתרחש. עבורי, למשל, גיל ההתבגרות עבר בהנאה רבה!
לא, תמונת נעורי אינה פלאקט ורוד. ברור שהיו לבטים וקשיים, אך אלה לא חרגו מן הדילמות והקשיים שאדם עומד בהן בכל שלב ושלב בחייו.

אני מאוד מאחלת לבנותיך שמראש תזכנה להתנסות שונה משלך, ומרשה לעצמי להוסיף, שהצעד הראשון שלך בכיוון של למנוע התנסות שלילית מבנותיך, ראוי שיהיה לא לשדר להן (ולו באופן לא מודע) שגיל ההתבגרות הוא סיוט הכרחי. לנבואות יש דרך מסתורית להגשים את עצמן.

[מ_י_כ_ל*]

בלי לדעת את האמת שמאחורי הדברים_ ו-_זה לא סוג של סיוט?
מדהים אותי הפער שבהתנסויות שלנו!
מאוד הייתי רוצה ללמוד ולהבין את פישרו ואת הסיבות לו, אבל קודם כל, הרשו לי להרגיעכן עבור בנותיכן (לא נפלה - ובניכן) - גיל ההתבגרות אינו חייב להיות סיוט! והוא לא סיוט עבור כולם! ממש, ממש לא!!!
יש תקווה! בחיי!

<אולי המפתח הוא שימוש מופרז בסימני קריאה? >

[מ_י_כ_ל*]

סקרנית - מה ההבדל בין בכורתך לאמצעי, שהביא ל'תפקיד' חברתי שונה? האם שוני פיסי? אישיותי? מקרי(כלומר תלוי כיתה או מקור חיצוני)? אחר?

<לא נואשת מן הנסיון להבין את הפער שבהתנסויות>
<ועדת היוצקות מים על ידיה . רגע, בגלל זה נהייתה לי אקזמה? >

[ורד_לב*]

אני הייתי מ"הבינוניות" ככה קראנו לעצמנו.
היו כמה בטופ, כמה בבוטום והרוב בבינוני. זה היה ממש סבבה, ת'אמת.
היו תקופות שהייתי חברה קרובה של מלכות הכיתה.
מה קרה להן אצלנו? אחת מהן בחרה לסיים את חייה והאחרת הלכה ודהתה לה לאיטה (זה משהו שהיה לי קצת עצוב לראות עם השנים, אבל זה מה יש...).
אני מרגישה שככל שאני מתבגרת ובעיקר בזכות האמהות אני יותר ויותר נעשית מלכת הכיתה שלי! זו הרגשה מדהימה. כאילו לא הרשיתי לעצמי את זה מקודם, כי אף אחד לא משח אותי למלוכה אז היום אני ממליכה את עצמי

[קרן_יער*]

ברור שהיו לבטים וקשיים, אך אלה לא חרגו מן הדילמות והקשיים שאדם עומד בהן בכל שלב ושלב בחייו.
חושבת שפה המפתח. לא חושבת שהיו לי דילמות וקשיים גדולים מאלה של אדם נורמאלי. רק שהכל בגיל הזה נראה סופני ומוחלט כל כך. הכל נראה בלתי הפיך. הכל הוא "לעולם לעולם לא יהיה יותר טוב".


רגע, רגע - 'מלכת כיתה', המינוח והמוסד, שמורים לרוב לגיל בית הספר היסודי, לא?
לא היו לנו "מלכים" פורמאליים בשום שלב. אבל בתיכון הייתה חבורת מובחרים (ואני מדברת על תיכון ע-נ-ק-י של 13 כיתות מקבילות) ובהחלט היה ברור איזו חבורה באיזה מעמד ומי מנהיגה של כל חבורה.

ובכל זאת
אני לא מדברת אפילו על זה בבחינת הסיוט... אני חושבת שלא משנה איפה אתה חברתית, יש קשיים של גיל ההתבגרות שלא חולפים בדרך כלל מעליך, ובעיני הם הקשיים הכי נאסטיים שיש (מהסיבה שהזכרתי קודם- קשה לראות מעבר לאופק)

[קרן_יער*]

אני מאוד מאחלת לבנותיך שמראש תזכנה להתנסות שונה משלך, ומרשה לעצמי להוסיף, שהצעד הראשון שלך בכיוון של למנוע התנסות שלילית מבנותיך, ראוי שיהיה לא לשדר להן (ולו באופן לא מודע) שגיל ההתבגרות הוא סיוט הכרחי. לנבואות יש דרך מסתורית להגשים את עצמן.

על זה יש לי דווקא המון מה לאמר ולא בטוחה שאצליח אפילו לעשות סדר בבלגן.

מאחלת לבנותי שלפחות חלק מההתנסויות שלהן יהיו שונות משלי, אבל יודעת שלא אוכל בשום דרך בעולם להבטיח זאת.

מקווה שחלק יחסך בזה שאנסה להיות אמא שזוכרת איך זה "להיות שם" ואהיה יותר מאפשרת, מכילה אבל גם מאפשרת לא...

ומקווה מאוד שלא אשדר להן שהוא חייב להיות סיוט, אבל אתן לגיטימציה לכך אם אכן הוא יהיה סיוט (חושבת שפעמים רבות מדי אנו פוטרים כלאחר יד מצוקות של בני נוער ב"אתם ילדים ואתם לא יודעים מה זה צרות אמיתיות". לנערה שהחבר שלה עזב אותה וחושבת שאף אחד לא יאהב אותה לעולם, אבטלה לא נראית קשה יותר...)

[א_גרויסע_מויש*]

אני הייתי מאלו שמפחדים ליזום, ולכן הייתי בנישה שלי, עם אותם חברים שהרגשתי בנוח איתם, מה שלא מנע ממני לקנא בחבורות הגדולות והמגובשות.
בשנים שאחרי התיכון הביטחון שלי השתפר קמעה, אבל גם היום החברים שלי הם אלו שמוכנים להשקיע בתחילת הקשר באופן לא לגמרי סימטרי. מ'לשות, יש לי צורך להרגיש בטוחה לפני שאני "מתחממת". פאק שלי.

הייתי ילדה גבוהה וממושקפת, שתיעבה ספורט ומשחקי כדור, לא ידעה לקפוץ בחבל ובגומי, והסתובבה כל הזמן עם האף תקוע בתוך ספר
מזל שהיית ממושקפת, אחרת הייתי חושבת שאני הייתי את. או להיפך.

[מ_י_כ_ל*]

אני חושבת שלא משנה איפה אתה חברתית, יש קשיים של גיל ההתבגרות שלא חולפים בדרך כלל מעליך, ובעיני הם הקשיים הכי נאסטיים שיש
טוב, אבל ראשית, זה לא נושא הדף (כאן מתמקדים בבעיה החברתית של מלכת הכיתה, לא?). שנית, שוב - עבורי זה לא היה כך (מה לעשות? לא תשכנעי אותי אחרת. אני הייתי שם...). שלישית, מטעם זה, הייתי מאוד רוצה לשמוע מהם הקשיים שאת כותבת עליהם.
אולי נפתח דף קשיי גיל ההתבגרות? ואם כבר יש אחד כזה - אפשר להמשיך שם.

[מ_י_כ_ל*]

מה קרה להן אצלנו? אחת מהן בחרה לסיים את חייה והאחרת הלכה ודהתה לה לאיטה
טוב בשמן של כ-ל למלכות הכיתה (נו, שוין) - זה ממש לא גורל הכרחי...
מישהו בדק מה שיעור ההצלחה/התאבדות בקרב 'מלכות כיתה' מול 'בינונית' או מול 'לא מקובלות'? כי אם לא, עד אז כל סיפור נוסח 'מענין איפה הן היום' נשמע יותר כמו רצון לשמוח לאיד נוכח מפלתן המיוחלת של אלה שגורלן החברתי היה שונה משלכן.

<לא. מיכל לא נעלבת. בהן צדק! רק מנסה להראות זוית אחרת>

[שרון_ג*]

אני הייתי מהמשפחה של מויש ושמיכת. חוצמיזה שרזה וממושקפת לא הייתי מעולם.
לא הייתי מהדחויים הכרוניים, אבל הייתי שייכת למוזרים האלה שאוהבים מחשבים וספרים. לא הייתי בתנועת נוער (הללו היו יחסית במיקום מעמדי די גבוה).
כשאני פוגשת היום חברה מביה"ס (ואני ממש לא בקשר עם אף אחד. פגישות מקריות) אני רואה שדווקא כל הגיקים כמוני הגיעו למקומות מכובדים בחברה. וכל מיני כאלה שתמיד הסתכלתי עליהם מלמטה, מסתכלים עליי באופן דומה היום.

[עוף_החול*]

אני מודה, אני הייתי מלכת הכיתה.(ביסודי)
ולא, לא ממש ידעתי את זה. זה לא עלה לי במאמצים מיוחדים או בכוונות מיוחדות. פשוט הייתי שם. והייתי מלאכת כריזמה ושמחת חיים. עם טונות של ביטחון עצמי וגם (אי אפשר בלי זה) יפה יותר וגבוה יותר מכולם.
זה לא ממש הזיז לי. לא העלה ולא הוריד. אבל זה היה מאד נח.

כשעברתי בית ספר לחטיבה הגעתי למקום שהיה לי קשה להתאקלם בו ומעמדי החברתי השתנה. כבר לא הייתי הכי פופולרית. אבל למען האמת זה לא ממש העסיק אותי. מצאתי לי חברים כלבבי והייתי מוערכת ע"י רבים.
בשלב כלשהו ניסו לשלב אותי בחבורה של "המקובלים" (בכל זאת, הייתי יפה מכדי שהם יוכלו לותר עלי) אבל הם שיעממו אותי וויתרתי על חברתם.
סיימתי את התיכון מלווה שאנשים שאני אוהבת ומעריכה (עד היום) ושאני גאה שהיו חברי.

במבט לעבר אני מאמינה שמה שהיה לי רע בשנות בית הספר נבע אך ורק מעינינים פרטיים שלי. מקשיים אישיים ומחוסר הבנה של סיטואציות.
לא מזמן שוחחתי עם אדם שמכיר אותי הכרות שיטחית מאד ושאלתי לגבי אפשרות להשתלבות שלי בקבוצה שהוא שייך אליה. תשובתו היתה "לא תהיה לך בעיה, את כמו אמבה חברתית, משתנה לפי האנשים שאת נמצאת איתם. את תשתלבי בכל מקום."
תשובתו קצת הממה אותי אבל אני יכולה להגיד עכשיו אחרי שהפכתי בענין הזה שהוא צודק. אני באמת אמבה ואולי זה סוד הקסם של מלכות הכיתה, היכולת להתאים את עצמן לכל מקום ולכל אחד. לתת לכול מי שמשוחח איתן את התחושה שהוא רצוי (או בלתי רצוי, תלוי באינטרס באותו הרגע).

כל מי שהכרתי בבגרותי שהיתה מלכת הכיתה בצעירותה התבגרה להיות אשה מהפנטת. אשה שיודעת מי היא ומה היא שווה. אשה שמכירה בנשיות שלה.
ה"מלכות" לא מונעת כאבים אישיים או התלבטויות אבל היא בהחלט מחזקת משהו בתפיסה העצמית. נותנת מתנה חברתית לאשה לעתיד.

[עוף_החול*]

אני חושבת שכמו בכל מקום ציביון התפקיד מושפע מהמבצע אותו. יש אנשים צרי מוחין ויש פתוחים ומקסימים.

מלכת הכיתה הוא תפקיד מאד חשוב. היא בעצם "המנהלת החברתית" והיא יכולה להוביל את הקבוצה לכל מקום שהיא רוצה. האיפה הזהתלוי מאד באישיות שלה.
אישית מעולם לא הטלתי חרם על אף אחד וגם לא יזמתי שביתות. היה ילד אחד שלא סבלתי ושהיה מוקצה מחמת המיאוס אבל זה היה בגלל שהוא היה אלים ונצלן לא בגלל שהוא היה מכוער או מוזר.

גם במציאות הבוגרת יש מעמדות חברתיים. יש מובילים חברתיים ויש "בינוניים" ו"נגררים" אבל מכיוון שאין הגדרת קבוצה מוגבלת זה פחות מורגש.
בין חברי היום אין אנשים חלשי אופי או ביישנים (זה לא אותו דבר) חברי הם אנשים כמוני. בטוחים בעצמם ודומיננטיים. ככה שכולנו "מלכי הכיתה" ואין שליטים ונשלטים.
אני משערת שאנשים שקטים יותר ומתבלטים פחות מוצאים את עצמם בבגרותם בחברת אנשים כמוהם וגם שם אין איום של אנשים דומיננויים מדי. או שיפוטיים.

איזה מזל שמתבגרים

[א_גרויסע_מויש*]

אני משערת שאנשים שקטים יותר ומתבלטים פחות מוצאים את עצמם בבגרותם בחברת אנשים כמוהם וגם שם אין איום של אנשים דומיננויים מדי. או שיפוטיים.
איזו הבחנה מוזרה.
לתפיסתך אנשים מתקבצים בחייהם הבוגרים לקטגוריות ע"פ מידת הכריזמטיות או הביטחון שלהם?
אני יכולה להעיד על עצמי, הביישנית, שבין חברי ישנם דומיננטיים יותר ופחות, שקטים יותר ופחות, מתבלטים יותר ופחות וכו' וכו'. כמה עצוב היה אם חברי הכריזמטיים או הדומיננטיים היו מעוררים בי תחושת איום!
מעולם לא חשבתי על התכונות שהזכרת כעל תכונות רלוונטיות ביצירת קשרים קרובים. מצערת אותי המחשבה על אותם חברים טובים שהייתי יכולה להחמיץ (ושאולי את עצמך החמצת) את ההזדמנות לקשר עימם באופן כזה...

[עוף_החול*]

זה לא עינין של הפסד או רווח. זו שאלה של טמפרמנט.
יש אנשים שקטים שאני שמחה מאד לפגוש אבל הם איטיים לי מדי. לכן הם לא יהיו חברי הקרובים.
חברים שלי צריכים לעמוד בקצב שלי. אחרת אני נגררת או נעצרת.

[מ_י_כ_ל*]

לא חושבת שהיו לי דילמות וקשיים גדולים מאלה של אדם נורמאלי.
אין לי מושג "אדם נורמלי" מהו, אבל אם גיל ההתבגרות נראה לך כסיוט, אין ספק בליבי שקשייך היו גדולים משלי, לפחות עבורך.

ובהחלט היה ברור איזו חבורה באיזה מעמד ומי מנהיגה של כל חבורה.
זה ממש מדהים אותי! אם אני בחבורה שטוב לי בה, מה איכפת לי איך היא נמדדת מול חבורות אחרות??? טוב לי!!!

_שאנסה להיות אמא שזוכרת איך זה "להיות שם" ואהיה יותר מאפשרת, מכילה אבל גם מאפשרת לא...
ומקווה מאוד שלא אשדר להן שהוא חייב להיות סיוט, אבל אתן לגיטימציה לכך אם אכן הוא יהיה סיוט_
פספסתי קודם את תשובתך זו...
ברור! גם בעיני ראוי לנהוג כך. כוונתי היתה שכשיש לנו שריטה אנו נוטים להיות עיוורים לה או לפחות עייוורים לעובדה שאנו משדרים אותה לילדנו, ולכן במקומות האלה עלינו להיות לנהוג עוד יותר במודעות מאשר בדרך כלל.

"אם אנחנו בפנים ואתם בחוץ אנחנו שווים ואתם לא."
לאט לאט מתחזק בי הרושם שדעותנו הן אכן תלויות התנסות אישית, ולא דין כיתה אחת ו'מלכתה' כדין כיתה אחרת ו'מלכתה'; לא דין ילדה מקובלת/דחויה אחת, כדין ילדה מקובלת/דחויה אחרת. לפיכך, אני מראש מסייגת דברי להתנסותי האישית, בלי לצאת משם לקביעות כוללות.
אזי - אני מוצאת עצמי מזדהה עם רבים מהדברים שכתבה בקי בהערתה הראשונה. בעיקר בעיקר עם: פשוט הייתי שם. והייתי מלאת כריזמה ושמחת חיים. עם טונות של ביטחון עצמי וגם (אי אפשר בלי זה) יפה יותר_ (טוב, על הגבוהה נאלצתי לוותר ) ועם: _את כמו אמבה חברתית
לכן, אני מוכרחה לציין שמעולם לא העסיקו אותי עניני ה-אנחנו בפנים ואתם בחוץ_, אלא ש _פשוט הייתי שם, עסוקה בשלי, עסוקה במי שאני ובחברותי ובאיך נבלה.
כן, אני מניחה, במבט לאחור, שהיו מי שראו בי ובחברותי חבורה בלתי ניתנת לחדירה. אבל זו היתה אשליה שבעיני המתבונן בלבד. come to think kof it, באופן די תמוה יש לציין, אני מוצאת עצמי היום כאן באתר בסיטואציה חברתית דומה (נו, אז היה לי שקט מכך לאיזה 10- 20 שנה...) בה שייכותי המיני-קהילתית מצטיירת כ'אליטיזם-סנוביזם' ויוצרת תחושת ניכור וזרות בקרב חלק משועי האתר. נו, אז כמו שם גם כאן אני אומרת - אני עסוקה בשלי, מעשי הם לא נגד ולא בעד אף אחד אחר. הפרשנות על מעשי - היא של המתבונן בלבד. (להרחבה אתם מוזמנים לפנות ל שייכות באופן טבעי).
למשל: מוסד ה"חרם"- תתפלאו (או לא), אבל הוא הופנה גם אלי. מעולם לא עלה על דעתי שאני שווה פחות משום כך. מ-ע-ו-ל-ם! ואולי מטעם זה, הארוע גם לא נחרט בתודעתי כארוע מזעזע במיוחד. איני זוכרת את ההתנהלות המדויקת, אבל אני יודעת שכעבור יומיים מנהיגת החרם ואנכי הפכנו חברות טובות. חברות ששרדה עד בגרותינו (אז היא חזרה בתשובה והקשר ניתק, אבל זה באמת כבר לא רלוונטי...). השורה התחתונה - יתכן שזה ענין של ביטחון עצמי, ושל דרך ההתמודדות נוכח ההתנסות.

אבל זה היה ביסודי, והנה בתיכון תופעה דומה של מתן פרשנות שגויה להתנהגותי - בתיכון היו לי בעיקר שתי חברות קרובות. מרבית הזמן הסתובבנו יחד, בילינו יחד, העברנו הפסקות ארוכות יחד. שנים אחר כך הסתבר לי, שאני נחשבתי ל'סנובית' (לא היה לי שמץ) בעוד שהן נחשבו ל'בישניות' (המינוח המדוייק של משפט הפתיחה בשיחה שהבהירה לי זאת היה: 'מה? את מדברת?' בטון ציני במיוחד). כשניסיתי לברר את פשר הענין, ענה לי בן שיחי שמעולם לא אמרתי לו שלום. ואתה אמרת לי? שאלתי (באמת לא זכרתי. לא אותו ולא את ה'שלום' שלא אמרתי). לא, הוא ענה, לא הכרנו. טוווב, ולמה חברותי אינן סנוביות? הן אמרו לך שלום? לא, היתה תשובתו. אבל אז, לאחר מחשבה הוסיף במבט נבוך - כנראה שמעולם לא רציתי שיאמרו.
על זאת נאמר - נו, שוין.
אין לי מושג מה אותו אדם חשב על עצמו נוכח 'התעלמותי' ממנו. די ברור לי שזה לא בא ממני.

אם כי הוא ילד טוב לב להפליא
וואלה! הנה רעיון - בנך הוא הרי מלך כיתה. יהיה זה מעניין לברר כמה סוגיות, למשל: במה מתבטאת 'מלכותו'? כיצד רכש מעמדו זה? מה הוא עושה כדי לבססו, אם בכלל? מה שאר הבנים בכיתה חושבים עליו? כיצד מרגישים כלפיו הבנים הלא מקובלים? האם הוא אכן מרגיש שווה יותר בשל מעמדו זה? האם הוא אכן זקוק לנחיתותם החברתית של אחרים על מנת לבסס את מי שהוא או את מעמדו?
אני מהמרת, שיש סיכוי לא קטן שחבריו לכיתה רואים אותו באור שונה לגמרי מזה שהוא רואה את עצמו או שאת רואה אותו. לא כי אינך צודקת באשר לאופיו, אלא כי הם מיחסים להתנהגותו פרשנות שונה בעליל, פרשנות העולה בקנה אחד עם הנקודות הכאובות שלהם.

<תהרגי אותי בשבוע הבא על המשימות שאני מפילה עליך...>

ל-ס-י-ו-ם (מי נאנח בהקלה?!? )
סילחו לי על שאני מחזירה לרגע את כולנו לגיל התיכון, אבל כל סוגית המקובלות מול עיני המתבונן, מזכירה לי שיר שלמדנו במסגרת שעורי האנגלית ושהפך בזמנו את קיבתי.
מוזר, אבל נזכרתי בו כבר לפני כמה שבועות (בעקבות דיון בעניני תרגום כאן..), וחזרתי לקרוא אותו, והנה סוף סוף עלתה בידי ההזדמנות לחלוק אותו עימכם. אח! האתר הזה נהדר!
והנה הוא:

Richard Cory
By Edwin Arlington Robinson

Whenever Richard Cory went down town,
We people on the pavement looked at him:
He was a gentleman from sole to crown,
Clean favored, and imperially slim.

And he was always quietly arrayed,
And he was always human when he talked;
But still he fluttered pulses when he said,
"Good-morning," and he glittered when he walked.

And he was rich - yes, richer than a king -
And admirably schooled in every grace;
In fine we thought that he was everything
To make us wish that we were in his place.

So on we worked, and waited for the light,
And went without the meat, and cursed the bread;
And Richard Cory, one calm summer night,
Went home and put a bullet through his head.

[מ_י_כ_ל*]

איזו הבחנה מוזרה.
טוב, כאן אני מצטרפת לדעתה של גרויסע.

[מ_י_כ_ל*]

אה, אשר לשיר שציטטתי (צ'יק צ'ק קצת חרב את המבניות והפיסוק שם...) -
אחת הפרשנויות המקובלות לשיר הוא שריצ'רד קורי התאבד בשל בדידות; בדידות שנגזרה עליו, בשל העליונות שייחסו לו סובביו.
תודו שזה חומר למחשבה (אם לא סתם שיר נהדר).

[שרון_ג*]

אח מיכל. צימררת אותי עם השיר שלך. למרות שציפיתי שמשהו רע יקרה לו בסוף.

[א_גרויסע_מויש*]

זו שאלה של טמפרמנט.
זהו, שלהשקפתי, זו כלל לא שאלה של טמפרמנט.

יש אנשים שקטים שאני שמחה מאד לפגוש אבל הם איטיים לי מדי
אנשים בעלי ביטחון עצמי יכולים להיות נמרצים ואנרגטיים, אך גם שטחיים, צעקניים וריקים מתוכן.
לעומתם, אנשים שקטים, או בישניים, יכולים להיות איטיים, נרפים, משעממים, או -
אני עוצרת כאן, כי נראה לי שהמסר הועבר (וגם נמאס לי לחפש סטריאוטיפים כדי להשלים את הטיעון ).
אנשים הם אנשים, וככאלו הם יצורים מורכבים. נסיון לקטלג אותם ע"פ "צבירי תכונות" מאפיינים, יידון מראש לכשלון.


מ י כ ל, כמי שהתנהגותה פורשה פעמים אינספור כ"סנוביות", בעוד שלא היתה אלא ביטוי לחוסר ביטחון, אני מבינה על מה את מדברת.
עם זאת, כנראה שהסתובבת בחברות אידיאליות במיוחד, או שהבטת על המתרחש בהן בעיניים תמימות וזכות
שכן מעמדות חברתיות, המידור ביניהן, והמאבק כדי לשמר אותם, על כל המשתמע מכך, מתקיימים בצורה גלויה למדי ברוב המסגרות החברתיות של ילדים, החל מגיל די צעיר, והם חלק טבעי (אם כי לא חינני) מהנסיון להגדרה עצמית ולשימור הערך העצמי דרך ההשתייכות לקבוצה.

[מ_י_כ_ל*]

יופי יופי...
ראשית יופי יופי, כי ציטטת קטע שבנתיים מחקתי (הרגיש לי לרגע קצת כמו 'כמה מחברי הטובים ביותר הם...':-) ולא היה נראה לי שמי מכם זקוק לסינגור), אבל - יש! ותודה! ובטח שידעתי...וכמובן - גם בחזרה (טוב, שאר ההשתפכות תתקיים בדפך או פנים אל פנים...).
שנית, יופי יופי, כי לא ענית על השאלות הכי עסיסיות:
כיצד מרגישים כלפיו הבנים הלא מקובלים? האם הוא אכן מרגיש שווה יותר בשל מעמדו זה? האם הוא אכן זקוק לנחיתותם החברתית של אחרים על מנת לבסס את מי שהוא או את מעמדו?
ברור ש שמחבבים אותו, לפי כמות ההזמנות שהוא מקבל לבוא לחברים הוא מקובל ולכן יש לו חברים רבים. השאלה היותר מענינית היא מה חושב עליו וכיצד רואה אותו מישהו בלתי מקובל (ולאו דווקא אותו אחד שהוא היה נחמד אליו). שאגלה לך שיש אנשים שאפילו את המחווה הנאה שבנך החווה כלפי אותו ילד, יכולים לפרש באופן שלילי? מנסיון - יש כאלה.

אגב, ועד כמה שאני יודעת מעולם לא עשה שום דבר מיוחד בשביל זה
בדיוק.

[מ_י_כ_ל*]

כנראה שהסתובבת בחברות אידיאליות במיוחד, או שהבטת על המתרחש בהן בעיניים תמימות וזכות
טוב, כרגע התגובה היחידה העולה לי בראש היא -
אבל מבטיחה לחשוב על זה. חוששני שהתשובה שלי עומדת להיות משהו בנוסח - לא זה ולא זה.

[מ_י_כ_ל*]

מה שלילי במחווה של ילד אחד בן 10 לילד אחר בן 10?
שמיכתי, זה לא שיש משהו שלילי במחווה, מה פתאום! (אגב, מה הקשר לגיל? זה נכון גם במחוות של מבוגרים)
אני אומרת, שיש אנשים העלולים לפרש גם מחוות טובות כלפיהם כנסיון מתנשא של האחר. האם לא יתכן שהילד האחר (ואני לא מדברת על האחר הספציפי מכיתתו של בנך, אלא על מצב היפותטי), יחשוב לעצמו שמשתמע מהמחווה שריחמו עליו, למשל? ואני מודיעה כאן חד משמעית שיש אנשים, גם ילדים, שיגיבו כך. הם עשויים לדחות את המחווה או לקבלה בלית ברירה (בכל זאת, צריך להגיש את העבודה..) אך ברגשות מאוד מעורבים. הם בוודאי לא יזכרו לטובה (יזכרו לרעה, במשמע...) את המחוֶוה ואת מחוותו, למשל, יחושו נבוכים בכל פעם שיראוהו(הגם שאני מניחה שאותו ילד שבנך עזר לו לא הגיב כך, שאחרת לא היית מספרת על כך כחוויה חיובית).

ובכלל, האם המחווה האחת הזו פתרה את הבעיות החברתיות של אותו ילד? האם בנך הפך מאותו רגע להיות חבר שלו באופן כללי? האם בנך מתחבר/ראוי שיתחבר עם כל הלא מקובלים כדי לגאול אותם ממצוקותיהם החברתיות?
הרי בנך אינו באמת חייב לקחת על עצמו את הדאגה לשלומם של הלא מקובלים בכיתה בכל הזדמנות והזדמנות (ובכלל, הרי יש פעמים שהוא בכלל לא מודע למצוקת האחר או שאולי הוא מתבייש הפעם להציע או שהוא פשוט לא מחבב ילד מסויים, זכותו לא?). זה אדיב מצידו כשהוא עושה כן, אבל יהיה זה בלתי הוגן בעליל להאשים אותו במצוקות האחר במידה ולא ינהג כך.
כפי שאמרת - בנך בוחר את חבריו לפי האם נעים לו איתם או לא ואין שום סיבה שהוא יבחר אותם בגלל אף שיקול אחר.

<זה ברור לך שבכל פעם שאני כותבת בנך אני מתכוונת גם (בעיקר?) ל מיכל, נכון? >

אני לא חושבת שהוא היה זקוק מעודו לנחיתות החברתית ו/או אחרת של אחרים כדי להגדיר את עצמו - הוא מספי בטוח בעצמו כדי להיות פטור מהעונש הזה.
בדיוק!!! אבל ממש ממש ממש (ממש כבר אמרתי?) בדיוק!!!
כל כך קשה להאמין שהמשפט הזה עשוי להיות נכון גם לגבי בנות? על אף גישתך המוטה-מגדרית בעליל כמובן

<לצערי פורשת מן הדיון עד לאחר הסופ"ש>

[שרון_ג*]

http://www.phoenixrecords.org/albums/poetry/[po]richard cory[/po].php
קישור לשיר שמיכל נתנה - כולל האזנה.

[שרון_ג*]

http://www.e-teaching-austria.at/[po]02 cont[/po]/03content/03 englisch/eng pp/poetry/simon.html
והנה גירסתם של סיימון וגרפונקל (המילים שונות) לבקשתה של אחותי המאומצת.

[יונת_שרון*]

אני חושבת שגיל ההתבגרות בכלל והתיכון בפרט הוא סיוט אחד ארוך מבחינה חברתית, ולא משנה איפה אתה בפירמידה.
לא חייבים להיות בפירמידה, אפשר לצאת לשטח פתוח, לאויר ולרוח...

> יונת בכלל הסתובבה עם הבנים בתיכון -- זה מרכז או שוליים? <

[בת_ההרים*]

אני שמתי לב שלמרות שאין יותר מלכות כיתה בגילאים המתקדמים עדיין יש את "החזקים" . אילו שתמיד מסתדרים ויודעים הכל על כולם ושכולם רוצים להיות חברים שלהם למרות שהם לא תמיד האנשים הכי נחמדים או מלאים בתוכן ורוח. פשוט יש בהם משהו שמשדר "אני חזק. כדאי להיות בסביבה הקרובה אליי". וגם היום ב"עולם המבוגר" שבו אני חיה, אני מוצאת שיש אנשים שקטים וצנועים כאילו ודווקא אצלם מוצאים אוצרות נפש.
ובקשר לשאלה המקורית של הדף-הייתי מלכת השכבה ביסודי. במיוחד בכיתה ו'. ולא הייתי יפה במיוחד והייתי קטנה וציפלונית. אבל שרתי ורקדתי ואהבתי את כולם ולא ניצלתי את מעמדי כדי לעשות חרם ולא-לא אהבתי מסיבות פיג'מה.
ואז הגעתי לחטיבת הביניים ושם היו כמה בלונדיניות חדשות עם ציצים(ואני הייתי שטוחה כמו פלקט) ואני שקעתי אל תוך אנונימיות אפרורית והיה לי מאד קשה עם זה. בהתחלה. אחר כך התרגלתי ומצאתי לעצמי את הנישה שלי ואת החבר שלי וחברה טובה טובה אחת ויותר לעולם לעולם לא הצלחתי להיות חלק מחבר'ה. והיו תקופות שהרגשתי שזה חסר לי- החבר'ה ואני תקועה במין בדידות כזו. גם זה עבר.

[ג'ינ_ג'ית*]

הייתי "מקובלת" אבל לא מלכה. ושנאתי כל רגע במחוייבויות שלי כלפי כל העניין.
הייתי (ועדיין) דעתנית מאוד, ותמיד היו לי מאבקים פנימיים בין מוסר ויושר פנימי למוסר חברתי שבגיל הזה כמעט ואין ביניהם כל קשר.
לא אהבתי את הקרקור האינסופי של כולם סביב המלכה ונמנעתי מזה. לא סבלתי את העובדה שלמסיבות בת ובר מצווה מזמינים רק חלק מהכיתה, אמנם הוזמנתי תמיד, אבל זה כל כך צרם לראות אחרים מתבוננים בחלוקת ההזמנות שאינן מגיעות אליהם. חבר'ה שלא ראיתי בהם שום דבר רע.
לא אהבתי את העובדה שמלכת הכיתה בחרה לה תלמידה או בת חסות שהיתה מהווה הצל שלה. זה הגעיל אותי ברמה הבסיסית ביותר.
ובכל זאת, הייתי מקובלת. שרדתי. ובהחלט מצטרפת לאלו שלא אהבו את הגיל הזה דווקא בגלל זה.
בהמשך הדרך כמובן כבר כל המעמדות של מקובלים או לא מטשטשות, אבל סימנים מאלו עדיין אפשר לראות בכל מקום. בכל מקום עבודה, לימודים, יש כאלו שיותר חשוב ולא בהכרח מעניין להיות בקרבתם וכאלה שפחות.
רק שהיום באמת שום דבר לא נראה קיצוני כל כך וייהרגובל יעבור כמו בגיל הוא.

[שרון_ג*]

לא אהבתי את הקרקור האינסופי
אני מניחה שאת מתכוונת לכרכור.

לי לקח זמן להבין שהאנשים שהתחברתי אליהם (אחרי שהתגברתי על הביישנות הבסיסית שלי בכיתה ח' בערך) אינם מחוברים ל"מלכי הכיתה" פשוט משום שאלה האנשים שכלבבי. אוסף של מוזרים שכאלה, חמודים, שכל אחד פנה למקום אחר עם התבגרותו, שלושה מתוכם טיפוסים מאד יוצאי דופן ואינדבידואליסטים. אחת אדריכלית שהלכה בדרכו של בן-גוריון לדרום הארץ, אחד כותב מוסיקה אלטרנטיבית וחי באירלנד (נדמה לי) ואחד שלמד קולנוע. כל השאר (כולל אנוכי) הלכו עם הזרם, אבל עדיין - זה סוג האנשים אליו אני נמשכת.

[בת_ההרים*]

מעניין...לפחות 3 בנות שאליהן אני התחברתי-חזרו בתשובה.
מעניין...היתה תקופה ששקלתי גם אני את העניין.

[קישור_קשור*]

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... d=33787413

[ג'ינ_ג'ית*]

אוייש הקישור הזה עשה לי עצוב.
איך מסבירים לילדה/נערה שיש אנשים רעים בעולם, שמרגישים יותר טוב עם עצמם, רק על ידי הפחתת ערך של הזולת?!
זה גיל שהשפעת קבוצת החברים בגיל שלך היא עמוקה.
עצוב לאללה.

[בת_ההרים*]

יש הרבה תופעות עצובות...
כשהייתי בכיתה ז' החליט איזה בן אחד שכנראה דווקא אהב אותי- להטפל אליי. נורא. הוא היה רץ אחריי בכל התיכון וצועק לי "שטוחה שטוחה" כי לא היו לי ציצים גדולים. וכמובן שתוך כמה ימים כל הבנים המפגרים(לא השווים באמת) הצטרפו אליו והיתה מקהלה שלמה של בנים שרצים אחריי וקוראים לי שטוחה.בגיל 13 זה עשה לי די נאחס.ולתקופה גם תסביכים לגבי הציצים.

[אמא_נוגי*]

לא רק שלא הייתי מלכת הכיתה, הייתי הילדה הדחויה.
בכיתה ב' אחרי ניתוח גב נאלצתי לקחת את תיק הגב העגלה כזו של דיילים (מה שהיום מאוד אופנתי) וזה גרר הרבה מאוד העלבות והתנכלויות.
בהמשך נזקקתי לגשר על השיניים עם מתקן ריסון כזה שהולך על הראש, ממש לא בא לי לפרט את שלל הכינויים להם זכיתי.
אחר כך העבירו אותי ממסגרת דתית לחילונית, נחתתי בתוך כיתה חילונית לבושה כמו דוסית קטנה עם צמה ומשקפיים ומיד הפכתי לחנונית התורנית, ולמושא צחוק ובדיחות.
רק בתקופת התיכון והצבא התחלתי להיות יותר מקובלת ועם יותר חברות.
אני זוכרת את התקופות האלו כתקופות העצובות ביותר בחיי (עד אז), אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי שלעולם לא אדבר על "גיל ההתבגרות הנפלא ההוא".
לפגישת מחזור בכלל לא טרחתי להגיע, אני רק יודעת שמרבית בני כיתתי הצליחו פחות, נראים הרבה מעבר לגילם הכרונולוגי, והיום זה בכלל לא משנה מי היתה מלכת הכיתה.
היא , דרך אגב, היתה ילדה אומללה מבית הרוס שאהבה להתעמר בסובבים אותה וכך אולי להוציא את האגרסיות שהצטברו בה מאבא שלא רוצה אותה ואמא שרוצה בה עוד פחות...

[חבצלת_השרון*]

הייתי, פחות או יותר, האלטרנטיבה למלכת הכיתה

אגב, אני מתרגמת עכשיו סדר ראליטי-וי על התיכון בארה"ב ומזועזעת עמוקות מהסבל של חצי מהתיכוניסטים (כי כידוע אם יש חצי מקובל הוא מתנכל שם לחצי הלא מקובל)

[רותי*]

כדי לפגוש תופעות כאלה לא צריך להרחיק עד ארה"ב.

[קרן_יער*]

אמא נוגי - אפשר לשלוח חיבוק מכאן, היום, מאמא נוגי של היום, לילדה של אז?

הדף הזה עשה לי לחשוב כל השבוע. לחשוב על כל מה שהוא רע בגיל ההתבגרות. לחשוב על כל הקשיים. לחשוב שאני אפילו עוד יותר מקודם רוצה לקחת חלק מזה מהילדות שלי. רוצה ויודעת שאי אפשר.

[קרן_יער*]

היו כמה בלונדיניות חדשות עם ציצים(ואני הייתי שטוחה כמו פלקט)
מה שבחברות מסויימות נחשב ברכה, באחרות קללה.

אצלנו הבעיה הייתה בדיוק לאלה עם הציצים...

[קרן_יער*]

> יונת בכלל הסתובבה עם הבנים בתיכון – זה מרכז או שוליים? <
תלוי עם איזה בנים...

[עודד_לבנה*]

מקפית,

<אתה רואה כמה חיוני הוא דף בית אישי?!? >

לא.
יש לך הדואל שלי.

[בירצפת*]

הרבה דברים מעניינים, שאני מזדהה איתם.
מצד אחד- ביסודי הייתי תמיד בין אלה שתמיד בעניינים, נבחרתי להיות הראש, וכן, כל השנים עד כיתה ז הייתי מלכת כיתה.
ואף פעם לא הייתי מודעת לזה, הייתי פשוט עם אנשים שכיף לי איתם.
כשהגעתי לתיכון התחלתי רק להיות מודעת לכל המניפולציות והמעמדות, וזה צרם לי נורא. ויצאתי נגד כל הכיתה, לבד, כדי לפקוח להם את העיניים.
בן רגע הכוח שלי כבר לא נחשב בעיני הכיתה, ובקושי היו לי חברות.
לפעמים ממש חשבתי לעזוב את העקרונות, אבל בעקשות סגפנית הייתי פשוט לבד.
השנה, כיתה י"א, הכיתה קצת התבגרה, חווינו 2 הלוויות (אחת התאבדה) ואנחנו מגובשים מאי פעם.
יש לי את ה"חבורה" שלי, נעה בין המצחיקים של הכיתה למוזרים...
והגעתי למסקנה
שהאנשים עצמם הם אלה שבונים את החברה.
ובסיס האופי שבאנשים הוא בבית.
אותי חינכו להיות חזקה, ולאהוב את הבריות.
ולאט לאט האור מתפשט גם לאחרים, ונוצרת חברה יפה יותר.
כמו בערך עכשיו.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

לא רק שלא הייתי מלכת הכיתה, הייתי הילדה הדחויה.
ממש לא בא לי לפרט את שלל הכינויים להם זכיתי
רק בתקופת התיכון והצבא התחלתי להיות יותר מקובלת ועם יותר חברות
לפגישת מחזור בכלל לא טרחתי להגיע, אני רק יודעת שמרבית בני כיתתי הצליחו פחות, נראים הרבה מעבר לגילם הכרונולוגי
ואני דווקא כן טרחתי להגיע, בעסק גדול, וגם עמדתי מול ראש הצוחקים עלי (היום עו"ד/מתכנת נשוי/גרוש ואב לילד/ה או שניים, כולם יצאו בסוף ככה). ושאלתי אותו אם הוא עדיין מניאק כמו שהיה. הוא אמר "הייתי מניאק?" אמרתי לו, כן.

התכנון המקורי היה לשפוך עליו כוס מים או מיץ ולאחל לו שהילדים שלו יזכו ליחס דומה בביה"ס. לא היה לי אומץ לעשות את זה.

אמא נוגי

[רוני_בלוני*]

איזה דף מרתק! ממש ממש!
יש לכם איזה עצות לילד שאינו מקובל היום? ילד שהוא מן שעיר לעאזל?
(מלבד לנסות להעלות את הדימוי העצמי שלו ולהסביר שוב ושוב שמה שאומרים עליו האחרים לא תמיד נכון, או שככה "הם" רואים אותו מבחוץ אבל זה לא תמיד נכון)

[שני_ש*]

אצלנו "המקובלת" היתה פרחה ואני לא אהבתי אותה ממש לא מקנאה פשוט בגלל שאני אהיתי אחרת,
אהיתי מהחבר'ה של הבנים משחקת בגולות ובכדורסל אני משחקת עד עכשיו.
ועכשיו יש לי שלושה חברות הכי טובות ויש לי את הידידים וזה אחלה .
עושים הרבה שטויות!(-:

[מימי_תימי*]

שאלה - שמתי לב בתיכון במיוחד שהמון בנות לא מקובלות הפכו למאוד מקובלות ולהיפך המקובלות מידי פעם הפכו למנודות - מין נדנד כזה.
אולי יש פשוט אנשים אם נטייה להתבלט לא משנה מה הם עושים.(במשפחה שלנו בכל מקרה זה ככה כל אחד יצור מעולם אחר .אמא שלי לדוגמא הייתה מנודה בתקופה מסויימת בתיכון אבל עכשיו היא מוכרת במקצועה ומאוד.....מוערכת על ידי אנשים סביבה מין מנהיגה כזאת .)
ונקודה שנייה - ההבדל בין מלכות כיתה של כיתה ד ומנהיגות של כיתה יא זה ששל כיתה ד דורכת על כל אחת
שבא לה והמנהיגות שלה יותר שטלתנית שיטחית .
מנהיגה של כיתה יא (וסתם ככה אפילו בחיים) מנהיגים כאלו הם אלו שאהודים באמת על כולם לא ידרכו על משהו בשביל טובתם העצמית ואפילו להיפך ..... ה"מלכות לשעבר "הם לפי מה שאני ראיתי דואכות באפלה של התיכון
ומי שכן דורכת או שמה" אף גבוהה" סתם מקובלת לב דווקא אהודה .

[ילדת_טבע*]

רק שתדעו - להיות מלכת הכיתה, או סתם אחת מה"מקובלים", זה קשה, אפילו קשה מאוד. זה דורש תיחזוק, התמסרות ועבודה קשה.
ועל זה יאמר: בוווהווווהוווו...
בכלל לטפח כל מקום חברתי זו עבודה קשה. אין לכם מושג (או שיש) כמה קשה להשאר 31 שנה אאוטסיידרית. המיקום הזה בא לי בקלות אבל די נמאס לי ממנו ואני ממש לא מצליחה למצוא דרך לצאת משם...

[לוטם_מרווני*]

מנודה בתקופה מסויימת בתיכון אבל עכשיו היא מוכרת במקצועה ומאוד.....מוערכת על ידי אנשים סביבה מין מנהיגה כזאת .)
אני מהיו-יו האלו. או שהייתי ממש אאוט או שהייתי מנהיגה. אין אמצע, רק קצוות.

[נוגה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כן באמת דף מעניין, קראתי אותו עכשיו וזה מעלה כל מיני מחשבות, כאילו לקרוא את מה שעבר בראש ובלב של הילדים האחרים שהיו איתי בכיתה כשהייתי בבית ספר..
אז אני הייתי מלכת הכיתה, עד כיתה ח' בערך. זה בא לי מאד בקלות, הייתי יפה ובלונדינית וכשרונית, ועושה הרבה רעש וכיף...והיה לי הרבה קסם וידעתי איך לגרום לילדים אחרים לרצות להיות ליידי, ולכל הבנים להתאהב בי, ולפעמים גם להיות מכשפה למי שלא מקובל... רק שזה דרש ממני להיות במן סוג של תפקיד, ואפילו לא הייתי מודעת לזה שאני מתאמצת ומרוב רעש לא נחה לרגע, עד שהגעתי לתיכון, ונאלצתי להתאמץ עוד יותר... ובתוצאות פחות טובות...
כי שם היו בנות יותר מפותחות ממני, עם ציצים יותר גדולים והתנהגות שנראתה יותר "נשית" (מה שהיום מהמקום שלי נראה כמו משחק ומאמץ להיות נשית, אבל אז נראה לי די מרשים). אז למרות שעדיין היו לי הרבה חברים וחברות, וגם חבר, היה לי קשה כי כל תשומת הלב הזאת היתה כמו מן התמכרות, ופתאום קשה להסתפק בפחות, ועדיין הרגשתי שאני מתאמצת, אולי אפילו יותר.
היום כמובן שאני במקום אחר, וכשאני מסתכלת אחורה יש גם צחוק סביב העניין ביני ובין עצמי.

[נוגה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לפעמים בא לי לבקש סליחה מכל מי שהייתי קצת מכשפה כלפיו, או בעיקר כלפיה. אמנם לא הייתי מהרעות ממש, שפוגעות ומשפילות ילדים אחרים, אבל הייתי משתמשת בכח שלי ליצור "מעמדות" ולהשאיר לפעמים בנות מסויימות בחוץ.
היום אני לא בקשרים כמעט עם אף אחד מהתיכון וכבר לא כל כך רלוונטי...