_ואני בדיוק חשבתי שכל התהיה שלי על מקום האב באותה חברה נפאלית נובעת מהנחת היסוד האישית שלי שאבא יכול להיות קשור ואוהב לילדיו לא פחות מאמא. אהבה פחות הורמונלית ומדוברת, אולי, אבל לא פחות חזקה. ככה הנחתי.
אולי גם הרגשות האבהיים נכבשים ומותאמים למסגרות התרבותיות, כמו אהבת האם._
אם הרגש ההורי מתפתח יותר בעקבות הטיפול בצאצא מאשר בגלל קשר הדם, אז אני לא רואה שום סיבה שהאבא ייקשר דווקא לילדים שיש לו איתם קשר דם, ולא לילדים של בית האם שהוא שייך אליו ובהם הוא מטפל בקביעות.
כלומר - לפי התיאוריה הזאת הגיוני שהוא ייקשר לילדים שבהם הוא מטפל, ולא לילדים שיצאו מזרעו. כי האהבה היא פועל יוצא של הטיפול ולא של ההורות הביולוגית.
וזה מתאים גם לדברי
ריש גלית:
בקשר לאהבת אב - אני מניחה שגם היא יכולה להיבנות בעזרת אוקסיטוצין, כלומר - ככל שהאב מטפל יותר בצאצאיו כן גדלה המסירות שלו אליהם, ואיתה רגש האהבה (יהיה אשר יהיה).
רק שאם האוקסיטוצין מתפתח בעקבות הטיפול בצאצאים, אולי הוא יכול גם להתפתח בעקבות טיפול בילדים שאינם צאצאיו - ולשם תהיה מכוונת האהבה.
**************
_מהתבוננות בטבע (ובסרטים) נראה לי שיש טיפול של המבוגרים בצאצאים בצורות שונות.
לפעמים בני הזוג בלבד (חסידות), לפעמים כל השבט באופן כללי. לפעמים דגירהלחילופין, לפעמים דאגה של אחד מביניהם למזון ובטחון והשני לטיפול ישיר. וכשמשתבש המנגנון, הצאצא מת.
אם כך, זה מולד אצל כולם, הצורך לטפל. אז אולי תאור הצורך הזה כ"אהבה" הוא מה שמבלבל אותנו. במיוחד אם לצורך הזה מוסיפים ערכיות.
בנימה אישית- כשהבכור נולד לי, לא פצחו המלאכים בשירה ודמעות אושר לא זלגו. גם דכאון לא היה. היה צורך עז לטפל ביצור חסר הישע הזה והצורך הזה הלך וגבר ואחר-כך הלך וקטן (ככל שגדל ונעשה פחות חסר ישע).
לגבי הרגש שנשאר- אצל כל אחד זה אחרת. תסתכלו על יחסי הורים מבוגרים לילדיהם המבוגרים ותראו שלא תמיד נשאר שם הרגש שנקרא "אהבה"._
כן, אני חושבת שיש הרבה הגיון בדברים הנ"ל.
אמנם הועלתה כאן בדף הרבה פעמים ההשערה שאהבת אם זה לא דבר מולד אלא נרכש.
אבל מהסתכלות על בעלי החיים - אני חושבת שאפשר לראות שכן יש איזשהו
דבר מולד שמשותף לרוב המוחץ של בעלי החיים (היונקים).
ואני מסכימה שלא חייבים לקרוא לדבר המולד הזה 'אהבה' אבל אפשר לראות שיש
'צורך לגונן' או אולי
'צורך לטפל' כפי שרוזמרין הציעה.
לכן אני מאמינה שהצורך הזה לגונן או לטפל, אם הוא קיים אצל רוב בעלי החיים היונקים, רוב הסיכויים שהוא טבוע גם באם האנושית מטבע בריאתה, גם אם לא נקרא לו 'אהבה'.
ואולי כאשר הצורך הזה (לגונן או לטפל) לא קיים - שם ישנו עיוות שנוצר על ידי התרבות.
(והשאלה, אם רואים בעל חיים שמטפל בצאצא במסירות - האם אפשר לומר שקיימת שם 'אהבה', או שזה פשוט 'טיפול'?
וכשאם מטפלת בילד - האם זו 'אהבה' או שזה 'טיפול'?
ואם אכן האהבה מתפתחת בעקבות הטיפול, האם אצל בעל חיים גם מתפתחת אהבה בעקבות הטיפול? או שרק אצל בני האדם?)
ועדיין, אני קצת מסתייגת מהמשפט
תסתכלו על יחסי הורים מבוגרים לילדיהם המבוגרים ותראו שלא תמיד נשאר שם הרגש שנקרא "אהבה" -
זה לא מדויק בעיניי, כי גם אם יש קשרים מאוד קשים בין הורים לילדיהם הבוגרים, אני חושבת שעדיין לרוב ישנו שם איזה רגש בסיסי, משהו בלתי ניתק. ועובדה היא שברוב המקרים, אם ההורה ימות - הילד יתאבל עליו מאוד, ולהפך. (לא תמיד, אך ברוב המקרים)
נראה לי שבשונה מבעלי החיים, שאצל חלקם לאחר שסיימו את הטיפול בצאצאים - ניתק הקשר בין ההורים לצאצאיהם - אצל בני אדם ישנו איזה חוט שנמשך עד המוות.
(וזה, שוב, לא תמיד, אך ברוב המקרים).