תודה שני,
תודה פרח,
מחר אני הולכת ללוויה של חמי. ככה זה. לקח לי זמן לעכל את הרעיון. בצהרים חשבתי להתחמק מהלוויה, להשאר עם הילדים, לבוא לבקר אותם רק בשבעה.
אחרכך, גם בעקבות שיחות התיעצות, הבנתי שעם הרגשות שלי בנוגע למשפחה של הX אני אצטרך להתמודד. ומה לעשות שהסיטואציה עכשיו היא של אבל. זה המצב.
אני מכירה את עצמי. אני בוכה בקלות רבה. בסיטואציה רגשית כמו לוויה ועוד של אבא שלו, ביחד עם המשפחה שלו שאני כלכך אוהבת....הדמעות יתפרצו ללא שליטה.

מקסימום, משקפי שמש והרבה טישו יחפו על המפל.
אמא שלי, מדהימה, היא גם מגיעה. חלק מזה קשור אלי. היא רוצה להיות איתי שם, לתמוך בי,
חלק מזה, חלק גדול מזה קשור לכך שזו משפחה שנהיה קשורים אליה כל חיינו. הילדים המשותפים מחברים ביננו לעד. אני סומכת על עצמי וגם עליו שנוכל להיות גם אחרי הגירושין בקשר בריא עבור הילדים.