התחלת עוברת אורח מהגגת

ילד שלישי משתעמם?
אם אח שלו מצחיק אותו אז קצת פחות, האמת. אבל כשאח שלו משחק במחשב הוא דורש ממך לשעשע אותו. חוצפה.

אז שתבוא לשעה וחצי, ואת תקני את הקציצות המזו**** מבושלות ומוכנות, תזמיני משלוחים באינטרנט מהסופר (לתלות כביסה בעיני זה סוג של אמבטיה לנפש, אז אני לא מייעצת להפטר מזה), ובשארית הזמן תעשי משהו כיפי, אבל כיפי, את שומעת?

הבעיה עם להיות בבית היא שלעבודה הזאת אין סוף (או תגמולים), וצריך ללמוד לשים לה סוף, ובעיקר ללמוד איך להקל על עצמך.

אפילו בתירוץ הזה אני לא יכולה להיתלות

עוד לא הפמנת שאין פה תירוצים? זה קשה יותר ממה שדמיינו, וכל הנ"ל הם טענות. תירוצים זה מה שאומרים לבוס כשלא הצלחנו לגמור את העבודה בזמן. פה את הבוס (והעובדת, והמנקה, והקפטריה, וכל חבר המנהלים כולם). אז תדברי אל עצמך כמו הבוס שאת. תני לעצמך בונוס ותשפרי את התנאי המשרה.

למה כולן מצליחות ורק אני לא?
הא?! מי זה הכולן האלה שמצליחות? איפה המצאת אותן בדיוק? בדמיונך הקודח? באמת את לא ישנה מספיק...

אני הייתי בודקת את הצרכים הפיזיים המיידיים שלי במצב כזה.
עייפה? רעבה? חרמנית/מבייצת? לפני וסת?
ואם הכל בסדר ואין בעיות מיוחדות, הייתי בודקת אם יש משהו שהתחלתי לאכול לאחרונה שאולי אני מגיבה אליו לא טוב (את יכולה לדלג על השלב הזה

)
ואם גם זה לא, אז הייתי תוהה אם יש חוסר איזון הורמונלי או תזונתי ומנסה למצוא איך להתאזן (בתזונה, כמובן

)

<אבל מה אני יודעת? אני מתעוררת כל לילה בחצות כבר 7 לילות רצוף ונשארת ערה עד עלות השחר בערך

>

הייתי בודקת אם יש משהו שהתחלתי לאכול לאחרונה שאולי אני מגיבה אליו לא טוב
זה בדיוק הפוך. מרוב שאני מסכנה ואומללה ומרוקנת מכוחות אני מוצאת את עצמי אוכלת כמויות שוקולד מטורפות. זו פשוט הנחמה הכי זמינה ומהירה במצב כזה.

עוד לא הפמנת שאין פה תירוצים?
את צודקת, ועוד לא הפנמתי. כמה שאני מתקדמת ומשתפרת (ואני כל הזמן משתפרת, באמת!) עדיין קשה לי להיפטר מהתחושה שאני מפונקת ועצלנית וסתם מקטרת. כולנו יודעות מאיפה התחוושה הזו באה (...) אבל מה שיותר גרוע הוא שבמקום שיש את התחושה הזו יש גם סיכוי שנעביר אותה הלאה. אז להיפטר ממנה זה חשוב, אני יודעת, רק שבתהומות הנוכחיים אני לא זוכרת (בהנחה שאי פעם ידעתי) איך עושים את זה. עצות?

זה בדיוק הפוך. מרוב שאני מסכנה ואומללה ומרוקנת מכוחות אני מוצאת את עצמי אוכלת כמויות שוקולד מטורפות. זו פשוט הנחמה הכי זמינה ומהירה במצב כזה.
ביצה ותרנגולת.
<אפשר גם לאכול אותן במקום שוקולד.>

עדיין קשה לי להיפטר מהתחושה שאני מפונקת ועצלנית וסתם מקטרת.
זה לוקח בין 6 חודשים ובין שנה להבין את זה רגשית, בתנאי שאת מגבה את זה בהבנות רציונאליות.

סתם, אני לא מתחייבת על תאריכים, רק שזה מאד טבעי מה שאת מתארת. מאד מאד.
כמעט תמיד כשעושים שינוי מכזה סדר גודל, אז יש שני שלבים כאילו. באחד מאבדים את הישן, ואז מתחילים להסתגל אל החדש. ויש את הבאמצע, שמרגישים שנופלים בין הכסאות. כי כאילו עוד אין כלים להתמודד עם המצב הנוכחי. שאיבדנו את מקורות היכולת שלנו, ואנחנו סתם חלושים ועלובים (עוד אני כותבת, ואני מבינה משהו דרמטי לגבי החיים שלי, תהליך דומה שקורה ממש עכשיו אצלי במשפחה. יופי!)

ויש את הבאמצע, שמרגישים שנופלים בין הכסאות
וואללה. אולי באמת זה רק משבר קטן וזה חולף.

והכי נורא זה שאין לי למי לבוא בטענות. הילדים מהממים, הבנזוג עוזר כמה שיכול ואני מניקה מתוך שינה ולא סובלת מאנמיה. מה עוד אפשר לבקש? למה כולן מצליחות ורק אני לא? למה הפיוזים שלי התקצרו עד כדי היעלמות מוחלטת?
מזדהה עמוקות ונואשות... וגם לי אין שום דבר חכם להגיד.

אני מתעוררת כל לילה בחצות כבר 7 לילות רצוף ונשארת ערה עד עלות השחר בערך
באמת תהיתי איך את עדיין כותבת בשעות של ארה"ב

טוב נו, עכשיו אני מבינה איפה נפלתי לך לפני כמה ימים. כן, להיות בבית זו בעיה. יש לזה הרבה יתרונות אבל המשברים קשים ומלווים בתחושה חזקה של חוסר ערך. אפילו לעבוד מהבית לא פותר את זה.
היום גם אני איבדתי לגמרי את הסבלנות כשהבנתי שהערב שלנו המשרתים מתחיל בסביבות עשר כשהאדונים ישנים סוף סוף, ומשתים-עשרה עד אחת אנחנו גם תולים את הכביסה שלהם ורוחצים את הכלים שלהם ומסדרים אחריהם. זאת כמובן עד מחר בבוקר, שבו נשכים לעוד יום של שירות. והתינוקת הזאת פתאום התחילה להתעורר לי כל שעה בלילה, לא רוצה לינוק ורק בוכה ובוכה.
מה יש לי להציע? סולידריות. אולי שתבואי פעם לתל אביב לחצי יום רק עם התינוק שלך ואני אקח אותך לאכול סושי או משהו. לפעמים צריך "לצאת מן השכונה". ממש גיאוגרפית.

למה אני כל הזמן מעירה להם? ולמה אני אומרת להם משפטים שמתחילים ב"למה"?
ולמה את עושה את זה לעצמך? @}

בכלל רציתי להגיד לך שרק עכשיו קראתי את הדיון על הפרפקציוניזם ואם צריך לתקן או להשאיר לו משהו להתמודד, וזה בדיוק בדיוק - מילה במילה - הדבר שאני והבכורה מתמודדות איתו כרגע, ובדיוק הויכוח שיש לי עם אבאשלה. הוא בצד של הלתקן ואני אומרת בדיוק כמו ניצן. ואני מתכוונת לאמץ בתודה את הפנטנט מהשרוכים.

אני חושבת שמה שאורנה כתבה בדף הבלהות מסכם את העניין מצויין, וגם מסביר את הפער בין עכשיו לבין ינואר.

(וגם אומר שזה יימשך ככה לעד- "נופל וקם נופל וקם", שזה קצת מייאש ברגעי הנפילה, אבל ממלא בסיפוק ובתחושת אחדות והבנה עמוקה של טבע היקום בתקופות הקימה. הקיצר- יש למה לצפות P-: ).

אולי באמת זה רק משבר קטן וזה חולף
ואולי זה כמו מחלה, משהו שאין לנו מושג למה הוא בא פתאום ומה גורם לו לחלוף בדיוק כשהוא חולף. כי היום קמתי בשבע בדיוק באותו מצברוח שאתו הסתובבתי אתמול, כולי קורבניות ומסכנות ורצון שמישהו יציל אותי מהחיים שלי. גררתי את עצמי במשך שעתיים מתוך תקוה לחזור לישון עם התינוק את שנת הבוקר שלו, ואכן נרדמנו בתשע רק כדי שהמרכזי יעיר אותנו אחרי 40 דקות, ויעמיק עוד יותר את האומללות שלי (כי זהו, אחרי עשר בבוקר משורה ישחרר רק המוות). לא הצלחתי לחשוב שום מחשבה מעודדת, ובמוחי עלו רק טענות ומענות כלפי כל העולם.
ואחרי שעה או שעתיים זה נעלם. למה נעלם אני לא יודעת. איך פתאום היה לי כח לשים את התינוק על הגב ולצאת לגזום בחצר את שיחי הפיטנגו? איך יצא שסידרתי את המטבח והפעלתי מכונת כביסה וקיפלתי את הגדים המפוזרים ואפילו הצלחתי לדבר עם אמא שלי בטלפון בלי להתעצבן? תעלומה.
אז ככה זה, אולי כמו ש אשה שמחה תמיד מתארת (וגם כתבה ממש כאן): איך שאתה מתייאש ומרים ידיים, פתאום המצב משתנה.

ובמסגרת ביצה ותרנגולת אכן כמעט לא אכלתי שוקולד ביומיים האחרונים.....

ובמסגרת תוכניתנו חצי הכוס המלאה -- איזה כיף לך שיש לך פיטנגו בחצר!

איזה יופי{@
יופי שאת יודעת גם לשים לב לטוב כשהוא מגיע. זה נותן (קצת) כוח בנפילה הבאה....

שליחה על ידי דיצה* » 11 מרץ 2009, 14:01

רק תנו לי שניה להשתלט על עצמי ואתם לא מאמינים איזו אמא נהדרת אני יכולה להיות, אבל אף פעם אין את השניה הזו. והמביך הוא שגם אם נותנים לי קצת זמן עם עצמי זה לא עוזר ליותר מכמה דקות. אני כמו איזה סלולארי עתיק שצריך לטעון כל הלילה כדי שיעבוד שעה.

כמה צחקתי ובקול רם! מתוך הזדהות, כמובן.

סתם ובלי כל קשר:

התחלתי לעשות יוגה לראשונה בחיי לפני חודש וחצי (במידה רבה מאד בהשראת מורות היוגה של האתר וכתיבתן).
זה אושר גדול, באמת. תמיד חשבתי שיוגה זה דבר משעמם, וזה כל כך לא!
אז היום חשבתי: למה כל כך הרבה זמן נמנעתי מלנסות? יכולתי להיות עכשיו אחרי עשר שנים של יוגה...
ועניתי לעצמי: מי אמר שהייתי חווה את זה באותה צורה לפני עשר שנים? מי אומר שמי שהייתי אז היתה בכלל אוהבת את זה?

נראה לי שזה נכון על כל דבר ש"היינו צריכים לעשות קודם".

כותבת מהר ולא מסודר רק כדי לא לשכוח.

לבכור היתה משימה לבית הספר - לעצב חולצה שמשקפת את מי שהוא. הבכור הוא באמת ילד מאד מוכשר, אבל עיצוב ומלאכת יד אינן הנקודות החזקות שלו. אם נוסיף לכך את העובדה שהוא התעקש לבצע את המשימה לבד, לא נתפלא על כך שלאחר עשרים דקות הוא כבר מרר בבכי לאמור: "הכל הרוס! ידעתי! לא תהיה לי חולצה!" וכיו"ב.
מיד נחלצתי לעזרה ונסעתי לקנות לו חולצה חדשה לעבוד עליה, אבל בדרך עלה בדעתי רעיון: להגיש את החולצה למרות היותה פיאסקו עיצובי. הרי החולצה צריכה לשקף את מי שהוא, וזה מי שהוא: ילד שלא ממש אוהב ולא ממש מצטיין במלאכת יד. הרי אם אני הייתי עוזרת לו בביצוע המשימה היתה בטח יוצאת חולצה יותר יפה (גם אני לא להיט בתחום, כן?) אבל איך היא היתה משקפת את מי שהוא? ולמה חשוב שהחולצה תהיה "יפה" יותר מאשר אותנטית? ולמה להתאמץ "להצליח" במשהו שרחוק ממך במקום לחייך ולומר "הי, זה איך שאני יכול"?
בקיצור, חזרתי הביתה עם חולצה חדשה (למקרה שכל המשנה החינוכית הזו לא תשכנע את הילד) ועם הרעיון. הצגתי לו את שתי האפשרויות (לעצב מחדש או להגיש את הקיים) והוא חשב, והחליט להגיש את הקיים.

אבל כל זה היה רקע כדי לספר לכם משהו אחר. איך שגמרתי לגבש במוחי את הרעיון ניסיתי לחשוב מה היה קורה אם זו היתה חולצה ש אני התבקשתי לעצב (או עוגה שהתבקשתי להכין, או שיח עגבניות שניסיתי לגדל). האם אני הייתי מסכימה להגיש את הפיאסקו שלי ולומר בכנות: "הי, זה איך שאני יכולה"? האם הייתי מסוגלת לראות בזה פשלה נקודתית ומצחיקה ולא כשלון שלי, או אפילו את עצמי ככשלון?
ברור שלא.
אין לי שמץ של יכולת להישאר שוות נפש מול משהו שאני עושה לא טוב.
אין לי שמץ של יכולת לצחוק על הנקודות החלשות שלי בלב שלם, ולהבין שזה לא אומר עלי כבנאדם כלום.
מבחינתי, כל דבר שלא הצליח הוא פדיחה בלתי נשכחת, כתם על ישותי בכללותה.
רציונלית ברור שזה קשקוש, אבל אני כל כך לא רציונלית בדברים האלה.

אז הסיפור הזה נתן לי שיעורי בית בקשר לעצמי ומעט תקווה, שאם הילד שלי יתחיל לתרגל כבר מעכשיו, אולי הוא יצא יותר מוצלח בתחום הזה.

נ.ב. רק כדי שאף אחת לא תחשוב שאני מקריבה את הילד על סמך העקרונות החינוכיים שלי, ותיכנס באמ-אמא שלי, שתדעו ש: (א) דיברתי עם המורה, שתדע מראש למה הילד מגיש את מה שהוא מגיש (ב) וידאתי עם הילד שהוא לא חושש מתגובות של שאר ילדי הכתה.

<הי, בעצם זה קשור לדיון על הפרפקציוניזם מקודם!>
<איך איך איך החיים מזמנים לנו את השיעורים שאנחנו צריכים!>
<ואיך אנחנו לא סובלים את הביטוי הטפשי הזה "החיים מזמנים לנו שיעורים"!>
<ובכל זאת מזמנים, אפילו ששונאים!>

מעולה @}
וכל הכבוד לילד. צריך ביצים בשביל זה!

וכל הכבוד לילד. צריך ביצים בשביל זה!
אוי, עכשיו הפחדת אותי.... יכול להיות שאני באמת מקריבה את הילד על סמך העקרונות החינוכיים שלי ?

<הי, בעצם זה קשור לדיון על הפרפקציוניזם מקודם!>
בי-די-יוק מה שחשבתי כשקראתי.
יכול להיות שאני באמת מקריבה את הילד על סמך העקרונות החינוכיים שלי ?
נו באמת.
זה לא "עקרון חינוכי" זו למידה אמיתית. כזאת של החיים, לא של בית ספר, וזה בלתי רגיל שאת חלק ממנה.

מי יודע, אולי הילד הזה יתן שיעור טוב לכתה שלו... משהו על אן-פרפקציוניזם (כמו UNDOING)...
תספרי לנו איך עבר לו שם?

<קוראת אותך תמיד תמיד בשקיקה תענוגית כמו ילד צמא ששותה שקית שוקו, את עושה לי אויר עם עצמי ומקום לנשום>

יכול להיות שאני באמת מקריבה את הילד על סמך העקרונות החינוכיים שלי?
טוב אני לא קראתי את הדיון המדובר על פרפקציוניזם אבל אני מתחילה לשאול את עצמי כמה את פולנייה.

כאילו, מה עובר עלייך? אמרת שהבאת לילד חולצה חדשה והצעת לו את שתי האופציות והוא חשב והחליט, בחר, גוד דאמיט. זה רק אומר שהחינוך שלך (לא העקרונות; החינוך) מצליח. האח, הידד! ילד עם מספיק ביטחון בשביל לא להיות מושלם. מה עוד תבקשי מאיתנו גאונה?
במלים אחרות, איטס נוט אבאוט יו. זוזי מהתמונה ותני לו לגדול! @}
<מציעה לעצור להתרעננות בדף המצוין מהי הכלה>

איטס נוט אבאוט יו. זוזי מהתמונה ותני לו לגדול!

_<הי, בעצם זה קשור לדיון על הפרפקציוניזם מקודם!>
בי-די-יוק מה שחשבתי כשקראתי._
איזה יופי. איך ריגשת אותי עם הסיפור הזה! הרעיון שלך, להגיש את החולצה ש"לא הצליחה" (ובעצם בדיוק הצליחה!), הוא פשוט מבריק, והילד פשוט מדליק שהוא קיבל את הרעיון.

רציתי להגיד שנסיוני הראה לי כי ככה הדברים קורים. קודם מודעות. ואז מתחילה איזו נביטה, התעברות בירכתי התודעה.
ואז נולד לו רעיון שכזה... מבריא ומצמיח. תענוג של ממש.
ומתוך המקום שהיית בו, יותר שלם בעצמך עם חוסר מושלמות במובן החיצוני, איפשרת לו להיות מדליק ולקבל את הרעיון

@} @} @}
_{עכשיו תגידי משהו סרקסטי על השואה או משהו, שאני לא אצא יפת נפש מחוברת לעצמה, באמאשלך!}

<קוראת אותך תמיד תמיד בשקיקה תענוגית כמו ילד צמא ששותה שקית שוקו, את עושה לי אויר עם עצמי ומקום לנשום>
גמני
ואני בכלל שונאת שוקו, אז - קפוצ'ינו.

_איך איך איך החיים מזמנים לנו את השיעורים שאנחנו צריכים!>
<ואיך אנחנו לא סובלים את הביטוי הטפשי הזה "החיים מזמנים לנו שיעורים"!>
<ובכל זאת מזמנים, אפילו ששונאים!>_

D-:
(את משהו את

).

והוא חשב והחליט, בחר, גוד דאמיט
תשמעי, גם אני הייתי רוצה לחשוב שזה ככה, אבל הרי יש את הסיטואציה שבה האמא עומדת מעל הילד כמו אורי גלר ב"ארץ נהדרת" ואומרת: "מותק, איך שאתה מעדיף. או שתעשה חולצה חדשה (עושה פרצוף של "ללללאאאאא") או שנגיש את זה ונגיד שזה אתה (עושה פרצוף של "רעיון חינוכי גאוני שעכשיו עלה בדעתי ואיך שאני וכל החברות שלי מבאופן נהיה מרוצות ממך אם זה מה שתבחר"), אבל באמת תבחר מה שבא לך". יענו, מעבירה מסר סובטילי....
לא אומרת שזה מה שקרה, אבל החשש לנצח מקנן.

בשקיקה תענוגית כמו ילד צמא ששותה שקית שוקו
[-:
נכון שוקו בשקית הרבה יותר טעים מבכוס או בקבוק? מזמן עלה בדעתי שלשתות משקית זה הכי קרוב ללינוק שמבוגרים זוכים לו....

החשש לנצח מקנן
צודקת. אבל משום מה יש לי הרגשה שהוא לא פראייר...

מסתבר שכל מה שעולה בדעתי בזמן האחרון מתקשר איכשהו לעניין הזה של פרפקציוניזם, ולא תאמינו מכמה כיוונים המחלה הזו תוקפת....
הנה אני, שמונה חודשים אחרי לידה, ובחיקי 4-5 קילו עודפים.
ואני מה-זה מתבעסת.
כן, כן, בסדר, זה כלום, ואני גבוהה, וזה יעבור, ומה זה כבר 4-5 קילו, הכל נכון. בכל זאת מתבעסת.
הקטע הוא שהגעתי למצבי הנוכחי בערך שבועיים אחרי הלידה. בשלב ההוא עצם העובדה שהצלחתי ללבוש מכנסי טרום-הריון היתה בעיני טפיחה קוסמית על השכם, ואף הבטחה סמויה להפיכתי לדוגמנית-על בתוך מספר שבועות. ובכן, מאז אולי עליתי איזה קילו, ומכנסי טרום-ההריון אמנם עולים עלי, אבל מה-זה לוחצים ולא נוחים. מאחר שכך, או שהלכתי עם מכנסיים לא נוחים או שנשברתי והסתובבתי עם טריינינג והרגשתי כמו קציצה (בשילוב עם קרוקס ומשקפיים הרגשתי כמו דודתה בת הארבעים של בטי המכוערת).

ואז באה לי ההארה.

לפני יומיים אמרתי לעצמי: זהו, עכשיו את שמנה. לא בקטע של "אוי ואבוי צריך דיאטה", אלא חלק מהסט שאני עכשיו מודדת (לא חזרתי לעבודה, מניקה מלא, עושה יוגה ומגדלת עגבניות, נניח). זה מה שאת עכשיו, ובמקום לברוח מזה ולנסות לזייף רזון באמצעות בגדים לא נוחים, לכי ותפרגני לעצמך את היותך שמנה. תקני בגדים נוחים ויפים (לא בגדים מרזים! נוחים ויפים!) ותחייכי לעצמך במראה. לעצמך ולבטן שלך. נעים להכיר, בטן של עוברת, שבי עמנו!

ומשהו אצלי בפנים מצליח לשמוע את זה ולחייך. להבין באמת, אולי לראשונה בחיי, שאני יכולה להיות שמנה ויפה. שבאמת המשקל אינו חזות הכל.

חוצמיזה שאת מממממש לא שמנה, אני אוהבת את מה שקורה לך. @}

יש ימים מחורבנים כאלה, שבהם אני לא בטוחה בעצמי.
אני תוהה אם כל הרעיונות הבאופניים האלה נכונים בכלל, או שהם קשקוש מוחלט.
בפעם הרביעית שהתינוק מתעורר איך שמשכיבים אותו, אני מתחילה לחשוב שאולי צריך להרגיל אותו להרדם במיטה שלו, למען השם.
בפעם העשירית שנסיונות להכיל את הבכור מסתיימים בהתפרצות שלי, אני מתחילה לחשוב שאולי צריך פחות להכיל אותו ויותר לחנך אותו.
יש ימים כאלה שאני כבר לא יודעת מה לחשוב. ועצם ההתנדנדות הזו, אבדן הדרך והאמון בעצמי, הם הכי גרועים. בדרך כלל אני מאד מתפעלת מהטלת הספק העקרונית שלי, ורואה בה קו אופי חינני ואף מתוחכם. בימים כאלה אני מצטערת שלא נולדתי קצת יותר נחרצת.

זה שימים קשים באים פעם בשבועיים, מה זה אומר? זה קשור לירח?

אני יודעת שבמצבים כאלה צריכים להרפות. מה זה בעצם להרפות? איך עושים את זה?

המממ, גם הפוסט הקודם בעצם קשור לפרפקציוניזם, נכון?

מה זה בעצם להרפות? איך עושים את זה?
ובכן, עוברת, בראש ובראשונה מוותרים על תליית הכביסה להערב ומעבירים אותה למייבש.
ככה טוב.

בדרך כלל אני מאד מתפעלת מהטלת הספק העקרונית שלי, ורואה בה קו אופי חינני ואף מתוחכם. בימים כאלה אני מצטערת שלא נולדתי קצת יותר נחרצת.
גם אני.

דרך אגב, עם השנים (ככל שאני נהיית יותר באופנית, מסתבר

), אני לומדת לתת לעצמי את התשובות ולזכור שאני בוחרת בזה גם בפעם השביעית שהתינוקת מתעוררת, וגם כשהבכורה צורחת בזעם ואני מתפוצצת תוך כדי נסיון להכיל אותה.
אבל עדיין יש ימים מחורבנים כאלה, בערך פעמיים בשבוע. למשל היום. וגם אתמול ושלשום.
ובימים האלה אני פשוט מריצה לעצמי סרטי אומללות אחרים בראש, דרכים אחרות ויצירתיות להרגיש את אבדן הדרך והאמון בעצמי.
וגם אומרת לעצמי שבמצבים כאלה צריכים להרפות. ואז מתעצבנת עוד יותר.

הנה, שפכתי את כל המרמור שלי פה אצלך. וזה פותר את ההתלבטות שניגשתי איתה למחשב, האם להתיישב לכתוב פוסט בכייני ומתוסכל אצלי בבלוג. אז תודה.
ושמחר יהיה יום מקסים עם הרבה הטלת ספק חיננית ואמונה בדרכנו

_ובכן, עוברת, בראש ובראשונה מוותרים על תליית הכביסה להערב ומעבירים אותה למייבש.
ככה טוב._
בדיוק.
במיוחד שיורד עכשיו בחוץ כזה גשם!!

טוב מכיוון שאחרות כבר תפסו את תפקיד הקריזיונרית המזדהה, נותר לי רק להישמע חיובית.
אז לפי דעתי לרצף (לא לעקרון ה) יש חשיבות גדולה יותר מאשר לאירוע בודד. זאת אומרת, אם רוב הזמן את מנסה לפתור משברים בדרכי שלום, ופעם אחת התפוצצת -- נו טוב. אז התפוצצת. ביג דיל. הילד גם הוא צריך לדעת שלאמא שלו יש גבולות. שיידע לא להתעסק איתך בימים כאלה. אז יאללה והלאה, בבחינת דונט דוול און איט. זה עדיין יותר טוב מאמא שכל הזמן צועקת על כל פיפס, לא? וגם יותר טוב מאמא שמתפרצת פעם אחת בגלל סיבה טובה ואחר כך האשמה שלה מהדהדת בכל הבית.
ובעניין התינוק -- בעניין הזה אני מאוד תועלתנית: מה הכי מהר וקל? כל שיטות ההרגלות האלה -- ואני אפילו לא נכנסת לכל נושא הצד האפל של שיטת החמש דקות או איך שלא קוראים לזה -- זה סתם בזבוז זמן. את סובלת, התינוק סובל, ובסוף הוא גם מנצח כי את לא תעמדי בזה. וגם אם נניח ש"הצלחת" והרגלת אותו למשהו, הרי בעוד שלושה שבועות הכל ישתנה שוב.
אני יודעת שזו לא בקשת עזרה אלא הגיג עקרוני, אבל גם מה שאני כתבתי זה עקרוני בעזרת דוגמאות.
ועוד: האם כל האנשים שנראים לנו נורא נחרצים הם אכן כאלה, אילו היית שואלת אותם?
<אין לי מייבש כביסה. אילו היה - לא יודעת אם הייתי בכלל תולה אותה>

בפעם הרביעית שהתינוק מתעורר איך שמשכיבים אותו, אני מתחילה לחשוב שאולי צריך להרגיל אותו להרדם במיטה שלו, למען השם
כשהייתי בייביסיטר (באירופה), היתה תינוקת אחת שבמשך היום היו מרדימים אותה כך: שמים במיטה בחדר שלה, מפעילים את המובייל, יוצאים מהחדר וסוגרים את הדלת. אף ציוץ לא נשמע.
היא היתה תינוקת "נוחה" והכל. אבל רק היום אני חושבת, מעניין איך הם הגיעו למצב הזה.

המממ, גם הפוסט הקודם בעצם קשור לפרפקציוניזם, נכון?

הכל קשור לפרפקציוניזם. וגם לי יש ימים כאלה. בטח לכולם, לא?
וגם אם נניח ש"הצלחת" והרגלת אותו למשהו, הרי בעוד שלושה שבועות הכל ישתנה שוב. כמה נכון!

כשהייתי בייביסיטר (באירופה), היתה תינוקת אחת שבמשך היום היו מרדימים אותה כך: שמים במיטה בחדר שלה, מפעילים את המובייל, יוצאים מהחדר וסוגרים את הדלת. אף ציוץ לא נשמע.
יש לי וידוי. אל תשנאו אותי, טוב? כבר שנאתי את עצמי מספיק על זה.
כשהבכורה שלי היתה תינוקת... ככה הייתי משכיבה אותה לישון בלילה. איך הגעתי למצב הזה... לא ממש הגעתי, היא די היתה ככה מעצמה. עד גיל שנה וחצי. אז היא הפסיקה לישון, והכריחה אותי לבלוע את חמש הדקות שלי (שלפני כן לא היה בהן צורך!) בלי רוטב. במשך שנה וחצי של סבל משני הצדדים, היא לימדה אותי עקרון הרצף מהו, וכבשה את דרכה למיטה המשפחתית.
כדבריה האלמותיים של בשמת:
רק עגבניות אורגניות בבקשה.

נו מה, הספקתי עוד לתלות כשהיתה שמש. עכשיו הכל נרטב.

יחי המייבש!

יחי המייבש!
איך הולך הגריין ההוא שתמיד מרגיע אותי?
משהו כמו: "אני אקולוגית עד שזה מגיע למייבש".
(גם בקיץ. גם מצעים. גם בגדים מזארה שכתוב עליהם לא להכניס למייבש. רק את השמלות מהחנות ההיא בכיכר המדינה אני נותנת ל"ניקוי יבש בלבד").

כן, טוב עם אלה מכיכר המדינה באמת כדאי להקפיד...

לא הבנתי למה שנאתי את עצמי מספיק על זה._ אם _היא די היתה ככה מעצמה
לא כל הילדים נולדים יקואניים!
לי, למשל, היו שני ילדים שלא ידעו על בלבול פטמות ולכן מצצו מוצצים מהיום הראשון בתינוקיה וגם ינקו כאילו אין מחר. וגם אהבו סימילק.
השלישי, לעומת זאת, נראה לי בנדוד של לידלוף.

<שורה תחתונה: בבלוג שלי אסורה הלקאה עצמית או הזמנת הזולת לסקול אותך. כאן כולנו אושיות.>

זה לא נוגד את תנאי השימוש?

לא הבנתי למה שנאתי את עצמי מספיק על זה. אם היא די היתה ככה מעצמה
צריך תחביב, לא?
סליחה שעברתי על חוקי הבית, אני אשתדל להימנע בעתיד.

(רק... כיוון ששאלת... אז בגלל ה"די" ב"די היתה ככה". מלה קטנה שמחביאה בתוכה את כל השקר שאני מנסה לשקר לעצמי. וגם בגלל ההתעקשות כשזה הפסיק לעבוד.)

זה לא נוגד את תנאי השימוש?
מה, להיות כולנו אושיות (שנאמר: נהיה כולנו אושיים ואושיות)? יש תנאי שימוש שקובעים שחייבים להתחלק לאושיות ולא-אושיות?

ניצן פשוט בונה את עצמה כאושיה ולא מתאים לה שנתחמם כולנו באותו זוהר.
אבל אלה, לא יגידו לך שתנאי השימוש זה שלא כולם יכולים להיות אושיות. ישר יתחילו להסביר לך שאם אין לך אקסקליבר אז את לא יכולה להיות אושיה, ואם הילדים שלך לא מוכנים לאכול ברוקולי אז את עמה פיבוטאלית, וככה בקטנה ידחפו אותך לטיולי ליקוט מהם לעולם לא תחזרי, וסוף פסוק.
אבל אני פה בשבילך, אלטר, שלא תפחדי. גם אם יש לך תסביכים לגבי השם שלך (למה בעצם? אלטר שם מאד יפה, ייקי אני חושבת) את יכולה להיות אושיה.

<מועצם>

ניצן פשוט בונה את עצמה כאושיה ולא מתאים לה שנתחמם כולנו באותו זוהר.

מותק, אותי אפשר רק לפרק כאושיה.

למה למה למה אי אפשר לגריין את זה? ואם הילדים שלך לא מוכנים לאכול ברוקולי אז את עמה פיבוטאלית
אני אגיד לך למה, יא עמה. כי אף אחד לא יבין. סעומו.
ביי ביצ'ס.

יודעות מה, אני מגריינת, ושכולם ילכו להתגריין. נראה אותם אח"כ מביאים אותה במתקונים לפנקייק דוווחה.

גלגלתן אותי בצחוק חרישי שלא מעיר את הילדים, משוגעות.

בכל מקום באתר ובכל דף, היא רואה ושומעת את הטבריינית, וכל דיון רציני שאי פעם היה פה הוא בעצם הדאחקות שלה (גשמי ברכה, שיחות (27.03.2009 18:03))
המשפט הזה הדהד לי בראש ללא הפסקה מרגע שקראתי אותו, והגעתי למסקנה, שבמובן מסוים נפל דבר בבאופן. שהדף בלוג הכי טוב בבית לנו לפחות הוא בסופו של דבר הרבה יותר מהפכני וחתרני ממה שחשדנו.
למה אני מתכוונת?
כיוון שאכן כל דיון רציני שאי פעם היה פה הוא בעצם הדאחקות שלה, כלומר השיח בבאופן עושה שימוש במספר מוגבל של סיסמאות החוזרות על עצמן, שעכשיו הוגחכו כליל על ידי כותבי באופן עצמם עד כדי כך שהן נקראות כדחקה גם בהקשר המקורי שלהן, הרי שעכשיו נצטרך ליצור שיח חדש כדי להתמודד עם נושאים רציניים.

תכף אסביר ואדגים (

)

בבקשה אל תסבירי ואל תדגימי... בסך הכל היה רצון להשתשע קצת, וזאת בתקווה שלא ייעלב אף אחד. אנא, לא להיכנס לסאבטקסט ולדקונסטרוקציה. האפקט קצת גדול מדי.

אני מצטערת, כמו שאני לא מגבילה את טבריינית במה שהיא כותבת בבלוג שלה, כך אין בכוונתי להגביל את עצמי. אני עומדת על זכותי לבצע דקונסטרוקציה בכל עת ובכל הקשר, ומי שזה מפריע לו מוזמן להדיר את רגליו מהדף עד יעבור זעם.
גודלו של האפקט אינו תלוי בכוונת יוצרו, ובמקרה הזה גם לא מדובר ביוצר אחד כי האפקט נוצר מזה שהרבה כותבים נכנסו והשתתפו בדחקה. אני, כמובן, לא כותבת את זה כגינוי ולא רומזת שהאפקט שלילי. בכלל לא, להפך, לדעתי הוא משובב נפש. אבל, כאמור, אני אסביר ואדגים ברגע שיהיה לי זמן.

מה שכן, אם זה ילך לכיוונים לא טובים אולי בסוף אני אמחוק את הכל. אוקיי?

עוברת, אני אמנם לא חזקה בדקונסטרוקטיביזם, אבל נדמה לי שהבנתי למה את מתכוונת. מאוד מוצא חן בעיני כיוון המחשבה הזה שלך, והוא באמת מעניין בעיני, לא רק ברמת הדאחקות.
חלק ממה שקורה זה שכמה מאתנו כבר כמעט לא מסוגלות לכתוב ברצינות בלי להתבדח על חשבון עצמן. הומור עצמי זה כמובן מצוין, אבל גם מקשה על החיים קצת כי הוא גובל בראייה צינית של כל דבר. וציניות מנוגדת לאמון (מכיוון שהיא ספקנית מטבעה). ובלי אמון קשה מאוד לחיות את החיים שבחרנו בהם, מכיוון שהם, לפחות בחלקם, קוראים תיגר על הרבה מהדברים המקובלים סביבנו.

זהו בינתיים. יותר מזה דורש ממני העמקה פילוסופית שאין לי כרגע זמן ושכל בשבילה. אולי אחרי שהילדים יגדלו באיזה עשר שנים.

נו טוב...

<אנחת רווחה>
לרגע פחדתי למצוא אמרנט-ברוק-קנרס מפוזר לי ברחבי הדף. טברייניות, מי יודע למה הן מסוגלות כשהדקונסטרוקציה דופקת בדלת כמו איזו קב"סית שלא ינקה מספיק במנשא....

ו ריש גלית - אני כמובן מסכימה בלב שלם עם כל מה שכתבת (שלא לומר מתמודדת עם זה על בסיס יומיומי), אבל חושבת שבמקרה הספציפי הזה האפקט יותר נרחב.

חושבת שבמקרה הספציפי הזה האפקט יותר נרחב
פרטי, נמקי, הדגימי, הסבירי, תארי וספרי.

חלק ממה שקורה זה שכמה מאתנו כבר כמעט לא מסוגלות לכתוב ברצינות בלי להתבדח על חשבון עצמן.
לא מזדהה.
אני מתכתשת עם עו"א על גבי האתר כבר זמן מה. וחושבת שיש לכל אחד תקופות שבהן הוא יותר משתעשע ועולז ואחרות שבהן יש יותר רצינות, רוגז ועוד. דווקא מעדיפה את רוח השטות הנוכחית על הקורה בכל קיץ ברחבי האתר... תנו להתענג על זה לפני שייגמר שוב.

אוקיי, התפנו עשר דקות שמאפשרות ריכוז.

קודם כל, אין קשר בין מה שאני כותבת לבין הדיכוטומיה שעשוע-רצינות. זה נטו עניין של שפה.
ברגע שכותבים אותו משפט גם כשמתכוונים ברצינות וגם כשצוחקים (כלומר הדחקה היא על הביטויים עצמם) כבר קשה להימנע מלחייך בכל פעם שהם עולים.

תחשבו על:

מבקשת רק להעיר לך, באמת מכל הלב, בלי שיפוטיות, ואל תקחי את זה למקומות לא נכונים
אני חושבת שאת משקפת בתגובה אלי את המצב האישי שלך
אמנם את מספרת על חייכם בטון אידילי ומשועשע אבל אני רואה פה אם במצוקה
זה ממש חשוב לפתח מודעות לאיך שאומרים דברים. ככה מתחילים שינויים פנימיים.
זה תהליך מדהים ובכלל בכלל לא פשוט של הגוף, באמת להתנקות מכל הזבל הזה, כל הדברים שהתרגלנו לחשוב שהם אוכל אבל באמת הם רעל לגוף שלנו

כל הנ"ל דוגמאות מהבלוג, אבל די ברור שאפשר למצוא אותם נכתבות בשיא הרצינות בדפים אחרים.

עכשיו יכול להיות שהכל שטויות, כולנו נשכח מהבלוג הזה וממה שכתבנו בו ונחזור להתיחס למשפטים הללו ברצינות. יכול להיות גם שנמשיך להשתמש בהם ונוסיף איזה קדימון נוסח "אני יודעת שזו קלישאה, אבל אולי בכל זאת". אבל עלתה לי מן מחשבה רדיקלית, חצי הזויה, שאולי זה יחייב אותנו (טוב, אותי) להתנתק מהקלישאות ולחשוב על משהו חדש ונקי.

מצד שני, בעצם ריש גלית צודקת. אולי זו רק וריאציה נוספת על המינוסים בראיה צינית של החיים.

נ.ב. למה כתבתי שהאפקט יותר נרחב? שתי סיבות: (א) ריבוי הכותבים (ב) ריבוי המשפטים. בעצם כיום הבלוג כולל את המילון המלא לקלישאות באופן, לא נותרה אבן שלא נהפכה. נושלנו מאוצר המילים שלנו לחלוטין, ולא שבא מישהו ועשה לנו את זה, אלא כולנו לקחנו בזה חלק. בגלל זה היתה לי תחושה שזה מחייב מהפכה.

נ.ב.2 אז היתה לי תחושה, אז מה. זה רק מוכיח לכן שמניקות מוטב להן שלא יתעסקו עם דקונסטרוקציה. או שמי שלא מסוגל לקחת את עצמו ואת מה שהוא כותב ברצינות שלא יכתוב ברצינות. או שטוב שעזבתי את החוג לפילוסופיה אחרי התואר השני.

סחה עלייך ועל ריש על ניסוח הכלל והתיאוריה. זה מרשים (באמת, בלי ציניות!).
אבל בתור אחת המשתתפות הפעילות בדף ההוא אני אגיד איך אני רואה את זה. מלבד העובדה שהוא באמת מצחיק להתפקע, וניתנת האמת להיאמר שבהתחלה הוא כמובן היה מצחיק הרבה יותר. ככה זה, גם הקומיקאים הכי גדולים מתחילים בתנופה ואחר כך זה כבר מאמץ.
קודם כל, כמעט כל המשפטים שציטטת (חוץ מהאחרון, שבאמת יכול להיות רציני בקונטקסט אחר) מייצגים סוג של שיח שאני באופן אישי לא אוהבת, ולכן באמת השתתפתי בשמחה ובחדווה בדחקות עליו ובהרמות להנחתה.
זה לא השיח של באופן. השיח של באופן, איך שאני חווה אותו, הוא מכבד, זהיר, מנומק, מעצים (ו<מועצם>

), רציני. וחתרני, גם כן (ואם יותר לי, בלי קשר, ובתור אחת שפרנסתה על תיקון שגיאותיהם של אחרים -- רהוט להפתיע).
המשפטים שציטטת כאן, לעומת זאת, שייכים לשיח אחר, ניו-אייג'י שטחי ומשטיח, פסיבי ופולשני בעת ובעונה אחת, שנכנס לך מתחת לעור ומאשים תמיד את מי שסובל, את הקורבן, את כל מי שאומר משהו, את מי שמתעצבן, אבל גם לא מאשים אותו ישירות אלא תמיד בעקיפין, כלומר מנסה לגרום לו לצאת החוצה עירום ולהצליף בעצמו תוך זעקות חטאתי פשעתי עוויתי. זה השיח שתמיד זורק עליך בחזרה את מה שאתה אומר, בבחינת הכל חוזר עליך וקקה בידיך. זה השיח שגורס שאם חשבת שהממשלה הזאת למשל מבצעת פשעים נגד האנושות, זה כנראה כי משהו אצלך לא בסדר, כי אנחנו פשוט לא אמורים להרגיש דברים בעוצמות. ואם יש לך איזו מחלה זה כי הנשמה שלך צריכה "תיקון". ואם נעלבת כי מישהו התפרץ לדלת פתוחה, כתב לך תשובה כאילו את סתומה, או הטיף לך דברים שלמדת על בשרך הכואב כבר בגיל שש נגיד, או סתם התבטא בגסות -- תמיד ולעולם הבעיה אצלך, ושולחים אותך "להתבונן על זה".
אמנם, חלק מזה קשור למדיום, לעובדה שאנחנו לא מכירות זו את זו ולא רואות זו את זו, ובאינטרנט התקשורת מעורטלת מכל השדרים הלא-מילוליים ונותרת כשרק הבוטות הוורבלית לעורה. אבל השיח עצמו -- קיים גם קיים מחוץ לרשת. היו שנים שהסתובבתי בחברה כזאת וזה הוציא אותי מהכלים כבר אז, לפני עשרים ומי יודע כמה שנים יותר או פחות.
על כן אני מודיעה שאני לוקחת חלק בחוכא ואטלולא הזאת בגאווה ובראש מורם, ושהדחקה היא סטרייט פורוורד ולא שום חתרנית: הגחכה חד וחלק של השיח המעצבן הזה.
אשר לענייני התזונה, למשל, או החינוך הביתי -- אלה באמת עניינים רציניים שנדונו כאן -- אולי מוטב שלא אכתוב כדי שלא יעיפו אותי מכל המדרגות של האתר הזה. אנסה להגיד בזהירות.
כמו שאמרת בעצמך, וכמו שכתבתי גם אני, הרבה מהרעיונות שקוראים כאן הם בהתחלה חדשים וזרים לגמרי ושונים כל כך ממה שאנחנו רגילים לשמוע, לראות ולעשות עד שהם נראים הזויים, אבל לאט-לאט מתרגלים אליהם, מפסיקים להתנגד להם, פתאום הם נראים הגיוניים ומעשיים. חלק מהם קשורים לטרנדים שיש גם מחוץ לקהילה הזאת. בהרבה דברים הקהילה הזאת מקדימה את הטרנדים. ככה זה עם רדיקלים: בהתחלה כולם שונאים אותם, וכשהרעיונות שעליהם נלחמו קונים להם אחיזה הם כבר מתים...
ובכל זאת, לדעתי האישית בלבד כמובן, בהרבה מן הדברים בולטת כאן גישת הקטסטרופה. נדמה לי שבמבי ק כתבה על זה פעם בדף על ציורי ילדים. ואני הסכמתי איתה מאוד. וכדי לא לייגע יותר מדי אסיים בדוגמה קטנה וממצה: היום כולנו מבינות שנורמות התזונה שגדלנו עליהן זה לא כזה שוס וכנראה הרבה מהאקסיומות שבבסיסן לא נכונות. ואף אחת כאן לא מתלהבת מאוכל מוכן ותעשייתי. וכן הלאה. אבל מכאן ועד לאמרנט נא בטחינה יש קצת מרחב תמרון, או שאם אני חיה איפשהו באמצע אני לגמרי פיבוטאלית, טפו? ועוד יותר: אם נתתי לילד שלי לחם עם חמאה, זו צלקת לכל החיים, נזק בלתי הפיך, הזנחה, או סתם אוכל לא הכי מדהים?
זהו. no further questions. thank you your honor.

<אם יצאת מכליך אל תשכח לשוב>

תשמעי, זה לא פשוט כמו שאת מתארת את זה (בלי שיפוטיות, ואל תקחי את זה למקומות לא נכונים, כן?)
הבעיה עם הדיבור הניו אייג'י היא לא שהוא לא נכון, אלא שהכי קל לעשות לו abuse. הכי קל להפוך אותו להתנערות כוללת מאחריות ולהשטחת כל דיון באשר הוא. אבל המהות שלו היא באמת חכמה ומשחררת.
מבחינתי, שיהיה ברור לך אם חשבת שהממשלה הזאת למשל מבצעת פשעים נגד האנושות אז קודם כל את צודקת. אבל אם את מתחרפנת מזה, לא בטוח שזה מועיל ו/או חכם ומפחית במשהו את הפשעים הנ"ל.
אוף, אני כותבת ומוחקת וכותבת ומוחקת. נגררת לדוגמאות במקום לנסח את הכלל. בעצם אני בטוחה שאת מבינה. האמירה הניו אייג'ית לעולם לא אמורה לשמש נשק כנגד מישהו, אלא כלי עצמי שמשתמשים בו כלפי פנים, ובשקט. אם מישהו כותב בגסות הוא אדיוט, אבל יש חשיבות לעבודה עצמית שמטרתה לא לתת לכל אדיוט להוציא אותך מדעתך. זו האמירה.

ככה שרוב האמירות שציטטתי, יש מצב שאני אחשוב שמועיל להשתמש בהן. יתרה מזו: אני צוחקת המון על באופן. חלק מזה כהתחנפות לחברי במיינסטרים, שלא יחשבו שעברתי צד לגמרי, וחלק מפני שאני אדם ציני. ועדיין, אין כמעט שום רעיון, אמירה או עמדה בבאופן שלא אימצתי או שקלתי לאמץ. לפעמים זה לקח לי הרבה זמן, לפעמים מדדתי והחזרתי לקולב, אבל אחרי שלעגתי והתווכחתי ופסלתי גיליתי שהדברים לרוב קנו להם איזושהי שביתה בלבי. אחרי שמונה חודשים של הנקה כל שעתיים, ביום ובלילה, אני מתחילה לחשוב שזה לא היה כל כך חכם, אבל היי - בטח יש בזה שיעור.

מרגישה שכתבתי הכי לא ברור. אולי פעם נסכם את הנושא על סושי.

לא הכי ברור אבל הבנתי, לפחות בכללי. ו{{}}שיהיה ברור לך, אני בעד עבודה עצמית, אבל נגד ניו אייג'. אבל איך אמרה הטבריינית, זה כבר לדף אחר.
אז אולי לא נסכם אבל נוכל להתחיל לכתוב ראשי פרקים.
<כתבתי כתבתי ולא שכנעתי אותך בלירה>
<הולכת לישון לפני ההנקה הבאה>

מאוד מוצא חן בעיני כיוון המחשבה הזה שלך, והוא באמת מעניין בעיני, לא רק ברמת הדאחקות.
גם בעיני.
יכולת ההתנסחות שלי בימים אלה פשוט לא קיימת, ואני לא מצליחה להעביר למלים את המחשבות שעולות בי לאור הדיון הזה. אז נשאיר את זה ככה.

המשפטים שציטטת כאן, לעומת זאת, שייכים לשיח אחר, ניו-אייג'י שטחי ומשטיח, פסיבי ופולשני בעת ובעונה אחת, שנכנס לך מתחת לעור ומאשים תמיד את מי שסובל, את הקורבן, את כל מי שאומר משהו, את מי שמתעצבן, אבל גם לא מאשים אותו ישירות אלא תמיד בעקיפין, כלומר מנסה לגרום לו לצאת החוצה עירום ולהצליף בעצמו תוך זעקות חטאתי פשעתי עוויתי.

אמן. כל מילה.

שיט, חשבתי שאני בבלוג של הזותי מהחנות סקס. לא שמתי לב שאני אצל עוא בבית.
משנה את תגובתי להלן -
"מה פתאום?! חיק טפו! מה שעוברת אמרה!"
_{<אצבע מתחת לעין> דברי איתי אחורי זה, אחותי.}

אני התחלתי לקרוא את הטבריינית בחשדנות.
כשהיא התפטרה מניהול רשות החברות הממשלתיות פרצתי בצחוק גדול שטרם נרגע

אני חושבת שכשמצחיק את הדגים לראות את המים- זה סימן שהדגים בריאים והמים טובים.

אני חושבת שכשמצחיק את הדגים לראות את המים- זה סימן שהדגים בריאים והמים טובים
איזה משפט מקסים.

שליחה על ידי יעל_צ* » 29 מרץ 2009, 08:23

ללא ספק השיחה הכי מעניינת בבאופן כיום מתנהלת כאן...

יתרה מזו: אני צוחקת המון על באופן
גם אני, ואפילו עם אנשים מבאופן..... אבל אחרי חמש שנות חריש כאן, מה לעשות, הרבה דברים קנו להם איזושהי שביתה בלבי.
(אבל היי! עוד לא נכנעתי לגמרי, הילדים עדיין בבית ספר....).

אמרנט-ברוק-קנרס
אתן לא תאמינו (למה לא, תאמינו, תאמינו) מה חלף במוחי היום כשהופיעו ארטישוקים בטבלת ההזמנה של האורגני שלנו... בכל אופן הזמנו 3 קילו (-:

(התחילה עונת ציד הארטישוקים! בעיתוי מוצלח עם החזרת האיסור על כל קמח+סוכר+מוצרי חלב על הילדון חובב הקנרסים שלי).

ללא ספק השיחה הכי מעניינת בבאופן כיום מתנהלת כאן...
<מהנהנת נמרצות>

מעניין, גם שלי חובב חרשפים. אבל צר לי לומר שהעונה כבר בסופה... וגם בעיצומה של העונה השחונה הזאת הם נראו כמו הצרות של טבריינית, או יותר נכון כמו הזיפים של חמותה... כל עלה העקום בעיניו יעשה. קיינה משמעת, בחיי.

כולם מהנהנים נמרצות, אבל לא משתתפים בשיחה. בשמת, לא תגידי מלה על אחריות מול אשמה?
אני, לעומת זאת, הולכת כל היום ומתווכחת נמרצות עם מארז אהבה. העובדה שהויכוח מתחולל כולו בראשי מקל עלי את הנצחון המוחץ והמשכנע למדי. לפעמים אני מביאה מובאות מדברי ניצן אמ כדי להוכיח שגם היא בפיבוטאליות...

וגם בעיצומה של העונה השחונה הזאת הם נראו כמו הצרות של טבריינית, או יותר נכון כמו הזיפים של חמותה... כל עלה העקום בעיניו יעשה
תאור כה פיוטי לארטישוקים לא שמעתי מימי.

ואגב, אני תמיד שמחה לארח בבלוג שלי אמהות לילדים חובבי ארטישוקים, כל זמן שהן לא מערערות על זכותם ההסטורית של הילדים שלי להישבע בנפלאותם של פיצות, פסטות ושוקו בשקית. בלטינית, כמובן.

רב לך, רב לך, שכנעת. אני מוכנה להיכנע. חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאולי את צודקת. אם כי גם אני לא לגמרי טועה.
שוב, סליחה בעד השאנטיות אבל לא ראיתי בזה התנצחות כזאת.
עכשיו, את מביאה מובאות מדברי ניצן אמ כדי להוכיח שגם מי בפיבוטאליות, בחיאת אחותך?

עוד פעם את מחלקת אותנו למפלגות? מה יש, לא יכול להיות ילד חובב פיצה, פסטה וארטישוק?
(וכידוע, פיצה ופסטה זה בלטינית. וגם שוקו (בק' דגושה). אמריקה הלטינית)

בשמת, לא תגידי מלה על אחריות מול אשמה?
למה שאני אגיד? את אומרת הכל, ויותר בהומור. תני לשבת בשקט, להתרווח ולצפות. לא בכל דף אני חייבת לעבוד. הנה, עבדתי בדף אחר והתחרטתי מרה.

עוד פעם את מחלקת אותנו למפלגות? מה יש, לא יכול להיות ילד חובב פיצה, פסטה וארטישוק?
בדיוק. ואל תזכירי פיצה ופסטה ליד הילד שלי, כי אז הוא יסרב להתנחם בארטישוק. כי הוא ייזכר שאסור לו דברים עם גלוטן וזה מוציא לו את התיאבון לכל דבר.

מובאות מדברי ניצן אמ
הו הו הו. אני מובאת בנבכי מוחך הקודח. כבוד.
<את שמת לב שאני הסכמתי עם החבילה מסקסטייל (לא מצליחה למצוא לה כינוי טוב. מה יהיה?)>
פיצה עם ארטישוק זה מאד טעים

<מה זה פיצה, הזכירי לי? :-\>

אוי, מעניין פה. כרגיל.

_את שמת לב שאני הסכמתי עם החבילה מסקסטייל
ברור. כל המאמץ הקוגנטיבי שלי התמקד בלהביא ציטוטים שמפריכים את התמיכה הזו והכרזתך כעדה עויינת!

הוא ייזכר שאסור לו דברים עם גלוטן וזה מוציא לו את התיאבון לכל דבר.
ככה בדיוק אני מרגישה בפסח. דכאון החג הזה....

ללא ספק השיחה הכי מעניינת בבאופן כיום מתנהלת כאן...
בהחלט.

דרך אגב, לחבילה מסקסטייל, שהיא הדבר האמיתי, קוראים בשיווקית "מוצרי אהבה". מפליא ומדהים לא פחות. אני כולה חבילה עם קצת סבונים, נרות ריחניים וכמה שוקולדים, מקסימום איזה קונדום. האמת שלא בדקתי. אבל לא אכפת לי לעבור שדרוג.

משפט של יונת (כלומר פרשנות של יונת לאורסולה ק. לה-גווין) שמעסיק אותי היום : להיות בעד להיות נגד (2004-07-07T01:13:41)

זה דף שאני פתחתי, ואיכשהו הוא התגלגל להיות דף וכחני בנושאים כלכליים. לא חשבתי על הנושא שבבסיס הדף (איך להיות בעד משהו בלי להיות נגד, כלומר בלי להתמלא בזעם ותיעוב) הרבה זמן, ולאחרונה הוא שב ומציק לי.

אני מוצאת את עצמי כועסת, במן וריאציה על מעצבן לראות מסביב. אני כועסת על פרסומות, אני כועסת על תרבות המתנות, אני כועסת על תרבות הצריכה בכללותה.

<עזבו. התחלתי לכתוב אתמול ואז התינוק התעורר ואז בקושי ישנתי כל הלילה. משאירה רק כדי להזכיר לעצמי לכתוב על זה מתישהו כשיכולת הניסוח שלי תתאושש>
<נגיד כשהתינוק יתחיל לישון יותר משעתיים רצוף בלילה>
<נגיד אם אני אתחיל לתת לו תמ"ל>
<תחזיקו אותי, למען השם>

אני כועסת על פרסומות, אני כועסת על תרבות המתנות, אני כועסת על תרבות הצריכה בכללותה.
זה תמיד באותה תקופה בחודש?

מחזיקה אותך.
אוי, מבינה אותך. גם אני כועסת נורא.

זה תמיד באותה תקופה בחודש?
לא במובן שאת רומזת אליו.
זה תמיד סביב חגים (והצורך לקנות מתנות), זה תמיד סביב ביקורים של ההורים שלי אצלנו (כשהילדים נחשפים לערוץ 2 בלילה), זה תמיד סביב איזשהו טריגר.

ו.... התינוק בוכה. יהיה המשך, מתישהו.

יש הרבה חומר לקרוא שם, ומעניין מאוד, ובנושאים שלא פעם התחבטתי בהם. אז אני משלימה את החומר, ובינתיים מחזיקה אותך: תמ"ל לא מונע התעוררויות בלילה (מה זה כן עושה? ילדים עם נשימה כבדה ומחרחרת שפולטים מלא פלֵטות סמיכות כאלה. לא שמעת אותי אומרת את זה (ע"ע הכלה), אבל איחָה).