השפעה אנרגטית של דיוק במילים

_בנושא של תקשורת בין שני בני זוג יש הבדל בין דיוק במילים אצל נשים לעומת אצל גברים.
אם ניקח סיטואציה מהחיים ונשווה אותה לתרגיל במתמטיקה אז הגברים..._

אצל נשים דיוק במילים יתבטא...

זה מה שחני כתבה.
ההשפעה האנרגטית של הדיוק במלים עלי היא, שכל ניסיון להיכנס לדיון אם מותר להגיד פה "נשים וגברים" - לא שייך אלי. תפני בבקשה למקור.

יתר על כן, אני כתבתי במפורש:

מה שחוויתי עם הרבה מבני המין הגברי

הסתייגות לצורך הדיון: כשאני כותבת "הגבר" זו הכללה שנכונה רק להרבה גברים אבל לא לכולם. ויש נשים שהיא נכונה לגביהן, כי יש להן מוח יותר "גברי"

לדעתי, אני כתבתי פה בצורה מאוד מדוייקת ולמען האמת אני ממש נעלבת מהעובדה שאת בוחרת להציג אותי כמישהי שעושה הכללות על כל הגברים או כל הנשים בעולם.

אני ממש מצטערת שנפגעת. זו לא היתה כוונתי.

חני בונה ממחשב לא שלה:
ניצן אני מסכימה איתך שלדבר בהכללה על ההבדל בין גברים לנשים זה בעייתי. וגם שלדוגמאות הרבה יותר קל להתחבר. ויכול להיות שהכלל הזה של מיעוט דיבור אצל גברים יחסית לנשים לא תופס אצל כולם. המטרה של העלאת הנקודה הזו היתה לראות איך אפשר להתייחס אל מיעוט הדיבור של בן זוג כאל חלק מהשלם שהינו. לי באופן אישי זה עוזר. כאשר אני משתפת את אישי לגבי תובנות שלי בהקשר לספר שאני כותבת ושואלת אותו לדעתו הוא יכול לומר מילה או משפט שאני לא מבינה את הקשר לנושא שדיברנו עליו, אני מבקשת ממנו להסביר את הקשר והוא מסביר לי בשבילי.
כבר לפני ההסבר המילה שהוא בחר היתה מדוייקת בשבילו, אצלי היא יצרה סימן שאלה. ההסבר שלו עשה לי סדר.

(תודה ניצן

)

הוא יכול לומר מילה או משפט שאני לא מבינה את הקשר לנושא שדיברנו עליו, אני מבקשת ממנו להסביר את הקשר והוא מסביר לי בשבילי
איזה יופי.

התיאור שלך גרם לי לחשוב, והבנתי שאני באופן אישי מכירה שני סוגים של גברים:
בקבוצה האחת נמצאים גברים שאני מכירה שנים רבות, שלעולם אינם עונים בדרך הזאת.
הם לא אומרים משהו קצר וסתום שצריך לבקש הסבר בשבילו. הם ממש מדברים.
לא צריך לבקש מהם להסביר את הקשר, כי הם לא ענו בצורת כתב חידה.

בקבוצה השניה נמצאים גברים אחרים, שעונים לתיאור שתיארתי.

הראשונים נותנים נינוחות. נוחות. קלות. כאילו החיים זורמים.
השניים כאילו חוסמים כל הזמן. כמו שואב האבק הרובוט שהראו לי השבוע, שהסתובב בחדר וכל פעם התנגש במשהו ואז שינה כיוון. נוסע קצת קצת ובום! נוסע קצת קצת ובום! נוסע קצת קצת ובום! מעייף...

זה מזכיר לי את התיאור של הג'נטלמן שקראתי בספר "מאנספילד פארק" של ג'יין אוסטן. בעצם, המאפיין העיקרי של הג'נטלמניות הוא ההתחשבות בזולת, בשיחה (שהיא פעילות מרכזית) ובכל דבר.
כשליזי מסרבת להצעת הנישואין של מיסטר דארסי ב"גאווה ודעה קדומה" היא אומרת לו, "אילו היית מתנהג בצורה יותר ג'נטלמנית"... והיא מתכוונת לזה שהוא בכלל לא התייחס אליה: הוא לא דיבר איתה, חוץ מכמה חילופי מלים קרות וסתמיות. הוא לא שיתף אותה ולא דיבר איתה בכנות.
הבסיס לג'נטלמניות הוא הדיאלוג ותשומת הלב.
יש דיאלוג. יש תקשורת. יש תשומת לב לזולת, יש רגישות לזולת. הרגישות כוללת למשל המון כללים לגבי מידת הטאקט בדיבור, ולגבי ההתאמה של הדיבור אל האדם שאתה מדבר איתו.

הספרים של ג'יין אוסטן לא מחולקים לפי גברים ונשים.
לצד מעט הגיבורים שיודעים איך להתנהג, יש לא מעט דמויות שנכשלות באופן מחפיר.
בניגוד לתפיסות של היום, שמדברות על מוח גברי ומוח נשי והבדלים בין סגנונות תקשורת, לאוסטן אין שום תפיסה שיוויונית:
אלה שיודעים לתקשר ואלה שלא יודעים לתקשר אינם שווי ערך.
אלה שמתאמצים להתייחס לזולת ואלה שאינם מתאמצים להתייחס לזולת אינם שווי ערך.
אלה שמתאמצים לשתף פעולה ולעודד נינוחות וזרימה ותחושה טובה של האחרים אינם שווי ערך לאלה שלא משתפים פעולה וגורמים אי נוחות ותחושה רעה לאחרים.

אני חושבת שזה מאפיין של התרבות הישראלית העכשווית, שאין בכלל תרבות (במובן האנתרופולוגי) שתומכת במאמצים לשתף פעולה.
מאז החצי השני של שנות השבעים יש תמיכה תרבותית בהיפך הגמור:
בעילגות, בחוסר קומוניקציה, בחוסר שיתוף פעולה, בחוסר דיאלוג, בסוגים שונים של ניתוק בשיחה.
תהליך הסוציאליזאציה לא מדריך אותך להיות מובן ותקשורתי בתרבות שלנו, אלא עוזב אותך לנפשך בתרבות שלמה של חוסר תרבות שיח, עילגות וחוסר הקשבה.

בתרבות שבה מלמדים את השתקנים להביע את עצמם כך שיהיה נעים לשתף פעולה, הם לומדים מיומנויות של תשומת לב לזולת.

בתרבות הישראלית, אף אחד לא חושב שחשוב ללמד את המיומנויות האלה, או שאלה מיומנויות, שאפשר פשוט ללמוד.

מקווה שלא יצא מבולגן מדי...

המאמץ לדייק במלים הוא סוג של תשומת לב לזולת. אתה לא חי בתוך בועה ולא חושב רק על עצמך. אתה חושב על השני.

אני חושבת שלעצם המאמץ, לעצם ההתכוונות והרצון לדייק במלים יש השפעה אנרגטית חיובית, גם אם התוצאה לא משהו.
ואני מרגישה, שלחוסר הרצון לדייק במלים יש השפעה אנרגטית שלילית. לאו דווקא "אי רצון" אלא פשוט - כשאין, לא קיים, חסר, נעדר, הרצון לדייק במלים.

בשמת, איזה יופי כתבת. נהנתי מהניתוח החברתי שלך. כמה נכון.
אני עובדת על עצמי להשתנות. זיהיתי שתי אמונות שגויות שהנחו אותי ובעצם חיפו על הביישנות וחוסר הביטחון שלי. אחת האמונה שהנחמדות הזו גוזלת משאבים שלא מצויים ברשותי, ושהיא באה על חשבון צרכי וצרכי בני ביתי. והשנייה, זיהתה בטעות פעמים רבות נחמד כמזויף.
אני רואה שיש אנשים שבאופן טבעי ה"התמנגלות" הזו באה להם בקלות, כמו שלי קל יותר להיות רגישה, לזהות ולהתחשב בצרכים של הסובבים אותי. מסכימה אתך שצריך בראש ובראשונה לרצות להשקיע באחר וללמוד איך לשנות.

כשהייתי בבי"ס, אני זוכרת את המורה אומרת לי "אל תכתבי מברקים".
אבל מעולם אף אחד לא לימד אותי לכתוב באריכות, אל לימד אותי לפרט, לא לימד אותי מה בעצם החורים שחסרים בין המילים המעטות שכתבתי.

אחרי שנים של כתיבה ברשת, אחרי שנים של מענה על שאלות בנוסח "מה?!?, ובפרט אחרי שנים של שאלות מדויקות יותר, שוב חידה?" למדתי לפרט.
אני עדיין אוהבת למברק, אבל יודעת גם לפרט.

יודעת גם לפרט.

וואללה? לא הייתי מנחשת

קוראת בעניין אבל ממברקת מפאת

.

רק בשביל לסגור פינה ישנה - כמובן שהתקשרתי לסבתא כבר שלוש פעמים מאז הדיון וכמובן שבכל אחת מהשיחות היא סיימה בלי ה"תודה, תודה שהתקשרת" המפורסם.
אנרגטית היא כנראה הרגישה שיש לי תשובה ממש מעולה, ואין סיכוי שפולנייה כמותה תתן לי את התענוג של תשובה טובה לטרוניה שלה.
אז הדברים הסתדרו. בדרך מפתיעה משהו, אבל הסתדרו. ואם היא לא תעמוד על המשמר ותתרשל שוב עם התודה הזה אני אשגר לה כמו טיל את תגובתי המצוינת המוכנה מבעוד מועד, בתיה עוזיאל סטייל.
תודה בכל אופן. לדעת שיש לי תשובה טובה והולמת בלב נעים בדיוק כמו לשחרר אותה ווקאלית.

המאמץ לדייק במלים הוא סוג של תשומת לב לזולת. אתה לא חי בתוך בועה ולא חושב רק על עצמך. אתה חושב על השני.
בשמת, על אף שאני סופר מסכימה איתך, אני חושבת שזה שוב מתרחק קצת מהרעיון של חני. אם הבנתי נכון אז הרעיון כאן הוא לדייק את עצמי ביחס לעצמי ולבנות על כך שהדיוק הזה יעשה את העבודה.
אם אני מבינה אותך נכון אז את מדברת על דיוק שמאוד לוקח בחשבון את האחר. אני תוהה לעצמי בכמה מצבים באמת אפשר לדייק את עצמי אבל גם להיות מאוד מודעת לאחר ולחשוב עליו.
אני מרגישה שחלק ניכר מהזמן אני מצליחה לעשות את זה אבל שבכל זאת יש כאן התנגשות והיא תבלוט לי דווקא במקרים המורכבים והעדינים והעימותיים.
ואז השאלה היא האם אני מדייקת את עצמי ומובילה כאן להשפעה החיובית של הדיוק או שאני עוסקת באחר, על צרכיו השונים, ומדייקת פחות את עצמי.
הניסיון הפרטי שלי מראה שכאשר אני חושבת על האחר ומדיייקת פחות את עצמי נוצר סוג של זיוף. בהתחלה לא תמיד מרגישים בו אבל אם השיחה ארוכה זה יצוף. או בצורה ישירה או בהתחרבשות האווירה.

אנרגטית היא כנראה הרגישה שיש לי תשובה ממש מעולה
זה כל כך נכון! קרה לי המון פעמים. ברגע שאני מבחינתי "פתרתי" סיטואציה שהיתה קשה בשבילי, זה היה כאילו שידרתי את האנרגיה הזאת החוצה וגמרנו, כל היקום השתנה. בפעם הראשונה שזה קרה לי, כמעט הצטערתי, שהיתה לי כזאת תשובה טובה ואף אחד לא נתן לי הזדמנות לבטא אותה (-:

אם הבנתי נכון אז הרעיון כאן הוא לדייק את עצמי ביחס לעצמי ולבנות על כך שהדיוק הזה יעשה את העבודה.
הדיוק שאני התכוונתי אליו, אין לו ערך אם הוא לא מדייק את עצמי. אבל הצורה שאני מביעה את עצמי לוקחת בחשבון גם את העובדה שאני מדברת למישהו שאמור להבין אותי. זה "בילט אין". זה מובנה בתוך הדיוק מבחינתי.
גם כשאני נוהגת ברכב, אני משתדלת לדייק בתיפעול ההגה, ההילוכים וכו'. זה כאילו עצמי. אבל אין לזה שום משמעות אם אני לא נוסעת בדרכים (שהן המציאות או הזולת, הן המשהו שבתוכו אני מדייקת, מולו אני פועלת).
אבל בישראל באמת אפשר לראות המון אנשים נוהגים בצורה כזאת, שמהתנהגות הרכב שלהם אפשר להסיק, שהם כלל אינם מודעים לקיומם של אנשים אחרים מסביבם, מכוניות אחרות, מסלולים, נתיבים, רמזורים ותמרורים. הרכב שלהם נמצא בתנועה על הכביש ויש סיכוי סטאטיסטי גבוה שהם יגיעו למחוז חפצם, אבל איפה יש פה דיוק? אם אין דיוק ביחס למציאות/לזולת, איפה הדיוק?

שכאשר אני חושבת על האחר ומדיייקת פחות את עצמי
אז אין דיוק.

בשמת, אני מבינה מה את אומרת אבל מרגישה שבמצבים המורכבים זה פשוט עובד... אחרת.
תחושתי האישית היא שכל ניסיון לקחת את האחר בחשבון תבוא על חשבון הדיוק שלי. אישית אין לי בעיה עם זה כי אני חושבת שהדיוק הוא לא קדוש ויש דברים חשובים ממנו. הבחירה שלי היא תמיד לקחת את האחר בחשבון ובתוך המגבלה הזו לדייק כמה שאני יכולה. אבל יכול להיות לי הרבה יותר מדוייק לא לקחת את האחר בחשבון, זה פשוט לא שווה לי את זה.
נדמה שזו היית אמרת שגוריינת פעם מעודדת אחרים להגיד מדי פעם את מה שהם חושבים בדיוק איך שהם חושבים כי זה מאוד משחרר (או משהו כזה). שם הפואנטה שלי.

המממ.
להגיד מדי פעם את מה שהם חושבים בדיוק איך שהם חושבים כי זה מאוד משחרר
זה בטוח מאוד משחרר.
אבל דיוק, במובן שנדון כאן, זה לא.
והשפעה האנרגטית של זה תהיה תמיד שלילית.

"להגיד את מה שאני חושבת בדיוק" יהיה הרבה פעמים ניסוח נרדף ל"להתבטא בצורה האוטומטית השגורה מילדותי". למשל, להגיד "מה עשית לי" במקום "כשעשית X הרגשתי Y". האם "מה עשית לי" יותר מדויק? או כמו בדוגמא של ניצן, להגיד "למה לא ענית מייד לטלפון?" זה ניסוח מדוייק?

מבינה אותך. אז השאלה בעצם היא לא האם לדייק את מה שאני באמת מרגישה (שזה לפעמים כעס או מרמור וכו') אלא מה שהייתי רוצה להרגיש בסיטואציה מסוימת או לחלופין את מה שהייתי רוצה להשיג.
זה נשמע טוב מצד אחד אבל כמו דחיקה של רגשות מהצד השני.
אני מנחשת שאם זה חלק ממהלך כולל של התמודדות, למשל בזוגיות, אז זה יעבוד טוב. אבל... אם הרגשות נותרים בעינם וכל מה שאני עושה זה לדייק את המילים ביחס לרגשות שהייתי רוצה שיהיו לי אז יש פה מעין "מתוך שלא לשמה בא לשמה". אני יודעת שזה עובד בשביל חלק מהדתיים. בשבילי פחות.
סוגייה ממש מעניינת בעיניי. צריכה לחשוב על זה. שואלת את עצמי מה אני באמת עושה כשאני מדייקת במילים.

שליחה על ידי ממ* » 11 פברואר 2011, 17:43

דף נפלא!

האם אפשר לומר בעברית "לדייק את"? (אני חושבת שלא. אני חושבת שצריך לומר "לבטא במדויק את..."). זו שאלה שחשבתי עליה עוד לפני שהדף נפתח.

יש לי המון מה לצרף לחלק הנוכחי של הדיון (צלצול/בשמת), אבל לא יכולה עכשיו... מקווה שעד שיהיה לי זמן הדיון לא יתרחק מדי...

שליחה על ידי ממ* » 11 פברואר 2011, 18:24

יעלי, בתור עורכת לשונית מדופלמת--האם את יכולה לענות על השאלה שלי?

לדייק הוא פועל עומד. הכללים לא מאפשרים "לדייק את".
זה לא אומר שאי אפשר לומר ככה בשיחה בין חברים או באינטרנט, אם זה מרגיש יותר מדויק למישהו

(אגב, אני לא מדופלמת, כלומר אין לי דיפלומה @})

שליחה על ידי ממ* » 11 פברואר 2011, 19:33

תודה תודה, יעלי לה!

יש לי המון מה לצרף לחלק הנוכחי של הדיון
מחכה!

תהליך הסוציאליזאציה לא מדריך אותך להיות מובן ותקשורתי בתרבות שלנו, אלא עוזב אותך לנפשך בתרבות שלמה של חוסר תרבות שיח, עילגות וחוסר הקשבה
ואפשר להרחיב את זה ולומר שתהליך הסוציאליזציה בישראל לא מדריך אותך לכלום, אלא עוזב אותך לנפשך. לקח לי שנים (וצפיה באיך זה יכול להיות אחרת) כדי להבין שיש דברים שאפשר פשוט ללמד, במקום לצפות שילד ידע בעצמו איך עושים (ובפועל יעבור שנים של חוסר בטחון וחשש מפני שהוא לא יודע). אוף, כל כך מרגיז אותי לחשוב על זה שעדיף שאני אפסיק עכשיו.

מה שאמרה עו"א.

אני חושבת שזה גם עלה פעם בשיחה אישית שלי... אני מצטטת אותי -
_לגבי "מצפים מאנשים שידעו איך להתנהג" זה משפט שיש בו כל כך הרבה הנחות מובלעות, שקשה לי לפרק אותו. אני אנסה בכל זאת.

שיש "איך להתנהג" כאשר ברור שאין. הציפייה הזו היא תרבותית. במקרה הזה, אני ואת, מתרבות אחרת. כל מי שחוסר התחשבות וחוסר אמפתיה מציקים לו ברמה עקרונית התנהגותית חינוכית, לא ברמה של "איזה בעסה זה שככה זה בני אדם"_ כי בני אדם הם לא כאלה אינהרנטית.

2. בהנתן שיש "איך להתנהג" ואין כמעט שום דבר ברמת החינוך והתרבות פה שמיידע אנשים בקשר לזה, איך זה יהפוך למשהו מעשי? יומיומי? מחלחל ללא חינוך? בניגוד לדברייך עו"א, אני לא חושבת שצריך להיות חיברות מודע, אבל כשיש נורמות התנהגות ותקשורת בסיסיות בתרבות, אז יש גן נורמות בבתים, ואז יש נורמות חינוך בסיסיות, לפעמים לא מודעות. לא נראה לי שצריך כוונת מכוון.

3. ובהנתן הנ"ל, מה המשמעות ל"ציפייה שידעו" לעשות את זה? ציפיות רק לכריות. אני, הולכת למקום שיותר מתאים לי במקום לשבת ולתסוס מכמה לא מתאים לי פה.

רוצה להתייחס לנושא של דיוק פנימה מול דיוק החוצה.

צלצול כתבה:
אני תוהה לעצמי בכמה מצבים באמת אפשר לדייק את עצמי אבל גם להיות מאוד מודעת לאחר ולחשוב עליו... הניסיון הפרטי שלי מראה שכאשר אני חושבת על האחר ומדיייקת פחות את עצמי נוצר סוג של זיוף. בהתחלה לא תמיד מרגישים בו אבל אם השיחה ארוכה זה יצוף. או בצורה ישירה או בהתחרבשות האווירה

ובשמת כתבה:
_הצורה שאני מביעה את עצמי לוקחת בחשבון גם את העובדה שאני מדברת למישהו שאמור להבין אותי. זה "בילט אין". זה מובנה בתוך הדיוק מבחינתי.
שכאשר אני חושבת על האחר ומדיייקת פחות את עצמי
אז אין דיוק._

צלצול:
שכל ניסיון לקחת את האחר בחשבון תבוא על חשבון הדיוק שלי.

בשמת:
הבחירה שלי היא תמיד לקחת את האחר בחשבון ובתוך המגבלה הזו לדייק כמה שאני יכולה.

בשבילי הדיון הזה נראה ממש כלקוח מתוך לימודי ימימה...
האמת היא שאני מזדהה עם שתיכן.
אני רוצה רגע לנסות להגדיר מהו דיוק, ולהציע מונח שימימה מתייחסת אליו: דיוק יחסי.

"דיוק יחסי" נשמע כמו סתירה, נכון. ובכל זאת יש בזה ממש.

אז מהו דיוק? לפי ימימה, כל פעולה שיש לה השפעה אנרגטית של התקרבות - וקודם כל התקרבות של האדם לעצמו - היא דיוק. ומה שיפה בזה, שזו אנרגיה שמתפשטת במעגלים הולכים ומתרחבים.
אם אמרתי משהו שסותר את מה שאני מרגישה או חושבת באמת, אני מתרחקת מעצמי, ולכן לא מדייקת כלפי עצמי. האנרגיה הזאת תהדהד כלפי האחר ותיצור ריחוק גם ביני לבינו (או תחזק ריחוק קיים). אם אני מדויקת כלפי עצמי, אני ישרה לעצמי וטובה לעצמי, לא תהיה סתירה בין מה שאני מרגישה / חושבת לבין מה שאני אומרת, אני אדייק במלים, אני אז קרובה לעצמי, ואותה התקרבות תהדהד גם לאדם שמולי ותאפשר התקרבות בינינו.
צלצול, אם הבנתי נכון את מסכימה אתי עד כאן, אלא שאת התייחסת למצבים יותר מורכבים, כאלה שמראש יש בהם קולנפיקט בין מה שאני חושבת/מרגישה ואומרת לבין תחושותיו של האדם השני. ופה נכנס למשוואה הדיוק היחסי.
קודם כל, צריך לזכור שלפעמים הדיוק שלי כלפי עצמי מופר עוד לפני שלב המילים. כלומר ייתכן שהמחשבה או הרגש שאני עומדת לבטא, מלכתחילה נובעים ממצב שבו אני רחוקה מעצמי, לא מדויקת עם עצמי. למשל: אם אני מרגישה שאני צריכה להצטדק, אם אני פוחדת ולכן מהססת, מטילה ספק בעצמי - אני רחוקה מעצמי, מראש לא מדויקת. המילים שאני אומר במצב כזה יבטאו החסרה כלפי עצמי, צמצום המקום שלי. או להפך - כדי להסתיר ולכסות את הפחד / הספק אני אשתמש במילים שמצמצמות את מקומו של השני, הדיבור שלי יהיה משתלט, דורש, כועס, קולני. הריחוק הזה מעצמי, ממקומי האמיתי, יורגש וייצור ריחוק גדול יותר מול השני.
אם אני מרגישה שהשני לא מדייק כלפיי, עוד לפני שלב המילים אני צריכה להיות בהכרה למה שאני חושבת ומרגישה ולנסות לדייק את זה. ואז להגיב ממקום שקרוב אלי. אם אני פועלת ממקום כזה, כבר דייקתי. וכך, גם אם המילים שאומר בסופו של דבר עלולות לפגוע באחר, כבר יש פה דיוק יחסי.
ככל שהמילים ישאו אנרגיה מקרבת יותר, כך הן מדויקות יותר. אבל, זה תלוי כמה הייתי קרובה לעצמי מלכתחילה.
אם יש ריב ביני לבין האדם שמולי, לפעמים בטווח הקצר יש סתירה בין הדיוק כלפיי לבין הדיוק כלפיו. לפעמים משפט כמו "אני לא רוצה לדבר אתך עכשיו" ייצור ריחוק בטווח הקצר אבל הוא מבטא דיוק כלפי עצמי, אבל הוא ימנע את המשך הזיוף, את ההסלמה בריחוק, ובטווח הארוך הוא יאפשר התקרבות חוזרת. לכן זה דיוק יחסי.

מרגישה שפספסתי כמה מהדברים שרציתי לכתוב, אבל זה כנראה מספיק בינתיים.

אוף, כל כך מרגיז אותי לחשוב על זה שעדיף שאני אפסיק עכשיו.
חבל, חבל. ממש מעניין אותי שתמשיכי.

יעלי לה, מדהים מה שכתבת.
כל כך מדוייק!
(-: (השתמשתי במלה בכוונה) אשמח לשמוע עוד. זה ממש מתחבר לדיון הזה בכל מובן אפשרי.

אני, הולכת למקום שיותר מתאים לי במקום לשבת ולתסוס מכמה לא מתאים לי פה.
כן, אם ניקח את זה ליחסי זוגיות, אז בהקבלה: להתגרש זו תמיד אופציה.

בניגוד לדברייך עו"א, אני לא חושבת שצריך להיות חיברות מודע, אבל כשיש נורמות התנהגות ותקשורת בסיסיות בתרבות, אז יש גם נורמות בבתים, ואז יש נורמות חינוך בסיסיות, לפעמים לא מודעות.
זה מתחבר לי ישירות למאמר שלך, ניצן, על העצמאות, לתיאור איך פענחת את החינוך של האמהות האמריקאיות שצפית בהן, איך למדת מהן מה הן עושות. אני מוכנה לשמוע תיאורים בפרטי פרטים של זה, שעות.
או דפים.

יש לי כמה מאמרים באנתרופולוגיה שמתארים איך מתקיים חינוך הילדים בחברות שאין בהן כלל אלימות כלפי ילדים. התיאורים של הסיטואציות היומיומיות מושכים תשומת לב לסיטואציות שמפתיעות את החוקר. אם החוקר אנגלי, אז ברור מאליו שהוא יופתע וישים לב לסיטואציה שבה ילד מתנהג בצורה "לא מנומסת" בעליל - והמבוגרים לא מתייחסים! אף אחד לא מעיר לילד, בטח שלא מעליב אותו, כועס עליו, מכה אותו, מעניש אותו, כל מה שמצופה בחברה של החוקר... הכל מתנהל ברוח טובה.
מזכיר את התיאור של נשות היקואנה היושבות ומגרדות שורש קסאבה בצוותא, כשפתאום באה אחת הילדות הקטנות ורוצה להצטרף. בשמחה נותנים לה פומפיה קטנה וחתיכה בגודל מתאים, ושמחים על הסימן הזה להתבגרות. הילדה מגרדת קצת, ורצה שוב לשחק. והנשים שמחות. אף אחת לא נוזפת בה "רצית להצטרף, טרחנו ונתנו לך פומפיה, אז תגמרי את החתיכה שלך!" להיפך, הכל צפוי והרשות נתונה.

היה לי פתאום הבזק של זיכרון מהתרבות השבדית. יכול להיות שמשהו מזה עובר בסרטים של אינגמר ברגמן (שבטח כולם ראו מהם לפחות אחד), אם כי ברגמן הוא לא "התרבות השבדית" אלא יוצר מקורי ומיוחד בעל סגנון אינדיבידואליסטי.
הייתי אומרת בזהירות, שהתרבות השבדית מתאפיינת ב דיוק במלים. בדיוק בכלל.
(רגע, מחקתי פיסקה שלמה...)
בתרבות השבדית יש מאמץ "למצוא את המלה הנכונה". אפשר לראות את זה בעיתונות, בטלביזיה, בספרות, בשיחות עם אנשים. כאשר הדיאלוג שואף לדיוק, יש מעין קו מלווה לתקשורת, כמו של צורף שבוחר את אבני החן הנכונות לשבץ בצמיד שהוא עושה ("רגע, לא זאת, אני צריך משהו בגודל דומה אבל טיפה יותר עגול והצבע צריך להיות יותר כהה מזאת, אה, הנה! זה!").
כאשר הדיאלוג אינו שואף לדיוק, התקשורת מרגישה יותר כמו הליכה על אבני חצץ שאיזה תינוק העיף.

יעלי לה , אהבתי מאוד את מה שכתבת. עדיין נשאר לי משהו שם שקשה לי לסדר. אתן דוגמה בשביל להבהיר.
לפעמים אני מרגישה שנאה כלפי בן הזוג. הוא עושה משהו שממש מעצבן אותי ובאותו רגע מתחשק לי להרוג אותו, להיפרד להטיח בו מילים קשות או משהו בסגנון.
זה מה שאני באמת מרגישה באותו רגע.
לרוב אני בוחרת לעצור ולהתבונן בזה. או אז אני מגלה שבעצם זו אני העצבנית, מחפשת הריב, הלוקה ולכן המלקה.
אם אני אעצור לפרק זמן ארוך יותר סביר להניח שאני ממש אגלה בתוכי את האהבה העצומה שיש לי כלפיו. ואז זה יהיה מה שאני ארגיש באותו רגע בצורה הכי מדוייקת.
האם מה שהרגשתי בהתחלה, אותם רגשות קשים, אינם שלי? האם הם רק כיסוי לרגשות אמיתיים יותר ברגע נתון אחד?
אני נוטה שלא לראות זאת כך.
כלומר, אם הבנתי אותך נכון, ההתבוננות שלי עוזרת לי לדייק את מה שאני מרגישה ומה שאני באמת מרגישה זו האהבה ולכן כאשר התגובה שלי תנבע מאותה אהבה היא תהיה מדוייקת יותר.
אני חושבת שזו בהחלט דרך טובה יותר לחיות את החיים וכך אני נוהגת רוב הזמן. אבל אני מרגישה עמוק מאוד שזה מחביא חלק מהרגשות שלי ועוצר אותם מביטוי מלא ומדוייק.
יכול להיות שכך מוטב ועדיף. אבל כל זה עדיין משאיר אותי בסוג מסוים של חוסר דיוק. אני מביעה מאוד מדוייק את כל הקשת הרגשית החיובית אבל כאשר אני מגיעה לרגשות השליליים והקשים הדיוק הוא תמיד מותנה. אני לא כועסת באותו הדיוק שאני אוהבת או שמחה. אם זה טוב או רע עוד לא החלטתי כי רק עכשיו הבנתי את זה

ציל צול זו תובנה מרתקת!
ושאלה לי אליך- את מתכוונת לביטוי בשיחה עם מישהו, או גם בלי קשר לקשר?
(השאלה מובנת?)

. השאלה שמעלה ציל צול מזכירה לי מחשבות שיש לי לגבי תזונה .
לפעמים אני מתה לשוקולד , זו תאווה מאוד מדוייקת ועזה . אבל אני יודעת שזו תאווה לסוג של רעל שפשוט התרגלתי אליו והתמכרתי אליו , אז אני משתדלת לחפש תחליף, ומכניסה לגוף משהו אחר שיספק את הצורך האמיתי והמדוייק של הגוף שלי .
נראה לי שגם בדפוסי תקשורת , יש לנו דפוסים שהתרגלנו אליהם ואולי אפילו התמכרנו אליהם . אבל הם רעילים . ואנחנו צריכים להשתדל למצוא תחליפים שיענו על הצרכים שלנו אבל לא ירעילו אותנו.
האם מה שהרגשתי בהתחלה, אותם רגשות קשים, אינם שלי?
הם שלי , השאלה היא האם יש דרכים טובות , לבטא רגשות קשים. (אני לא רוצה למחוק את הרגשות שלי אני רוצה לבטא אותם בדרך בריאה)

ועוד חוויה משלי: קניתי בגד - זו הייתה קניה טובה : הייתי זקוקה לבגד הזה , מצאתי אותו בזול , וקניתי אותו ממישהי שאני אוהבת. ,
אז כשכתבתי את הצ'ק הוספתי במקום "בלבד " את המילה "בשמחה" זו הייתה פעם ראשונה שניסיתי את זה ..
ואז הרגשתי פתאום מין מתח , ואולי מבוכה ,
כאילו עשיתי משהו משונה.
היה לי ממש קשה בנפש לתת את הצ'ק.
חשבתי שכנראה אני חיה בעולם שבו מילה טובה , שמבטאת רגש אמיתי, היא לא אמצעי תקשורת נפוץ מספיק כדי שארגיש איתה בנוח.
אבל נתתי את הצ'ק כמו שהוא .וזה שימח אותי

האם מה שהרגשתי בהתחלה, אותם רגשות קשים, אינם שלי? האם הם רק כיסוי לרגשות אמיתיים יותר ברגע נתון אחד?
שלך, בטח שלך (הם לא את, אבל הם שלך והם שם). מה שכן, הם לא טובים לך ולא מועילים לך. לפי ימימה - מיותר, עומס.
זה לא אומר שצריך להדחיק אותם או לא לבטא אותם. אלא, לבטא אותם בצורה מדויקת. איך? קודם כל בקבלה עצמית. מתוך קבלה עצמית אפשר להתבונן בהם, להכיר בהם, לדבר עליהם ולא מתוכם.
זה עונה על שאלתך?

אכן עונה על שאלתי אבל עדיין קשה לי להסתפק בזה. בעיקר משום שאני מתקשה לחוות את הרגשות השליליים כסוג של עומס.
זה לב לבו של העניין בעיניי. עבורי רגשות שליליים אינם עומס או עודף שצריך למוסס או להתמיר. תחושתי היא שדווקא האמירה הזו
הם לא טובים לך ולא מועילים לך. לפי ימימה - מיותר, עומס.
משמעה העמוק ביותר הוא אי קבלה של הרגשות האלה שמשמעה אי קבלה עצמית.
אני משתדלת לחוות את הרגשות השליליים שלי בלי כל שיפוט (טוב/רע) או ציפייה (לנפות את המיותר).

את מתכוונת לביטוי בשיחה עם מישהו, או גם בלי קשר לקשר?
דלית, דרושה לי מחשבה רבה כדי לענות לך על זה ברצינות. מה שבא לי בשלוף זה הניחוש שהביטוי הבלתי מדויק של רגשות שליליים במסגרת קשר הוא רק שיקוף של הביטוי הבלתי מדויק שלהם ביני לביני.

משמעה העמוק ביותר הוא אי קבלה של הרגשות האלה שמשמעה אי קבלה עצמית
ובכן, לא, זה לא העניין. ב{{}}לימודי ימימה ההגדרה של דבר כמיותר היא לא שיפוטית אלא עניינית.
להפך, גם השיפוט הוא מיותר.
וקבלה עצמית (עם המיותר) היא העיקרון הבסיסי ביותר בעבודה. בלי לקבל אי אפשר לשנות.

עזבי עכשיו הגדרה של עומס. לא משנה כרגע אם הרגש עצמו מיותר או לא. מדובר על רגש שישנו. השאלה אם אפשר לא להגיב מתוכו ובכל זאת לא להשתיק, לטאטא, להדחיק אותו.
התשובה שלי - כן.

מעניין פה.
ציל צול
רק בשביל לסגור פינה ישנה.
כל הכבוד!
על הפתיחות והנכונות לנסות משהו חדש.
כמו שאני רואה את זה באהבה סבתא שהיה כאן כמה פעמים טובות הדהד אנרגיה של אהבה אלייך ולסבתך ופעל את פעולתו.

אבל נתתי את הצ'ק כמו שהוא .וזה שימח אותי
איזה יופי!

ציל צול ו יעלי לה
יש לי דוגמה שממחישה בדיוק נושא של רגש לא טוב אל בן הזוג, ורגע של עצירה תוך התבוננות עצמית שהביא להתקרבות.
אתמול פניתי לבן זוגי היקר בשאלה והוא קטע אותי לפני שסיימתי לשאול. ברגיל תגובה כזו מצידו היתה גוררת תגובה כועסת שלי. במקום זה ממש הרגשתי איך בזמן אמת אני קולטת את זה שנפגעתי ואמרתי לעצמי בלב: קל, פשוט ובלי כאב (הסבר יגיע מיד) ושאלתי אותו האם אני יכולה לסיים את השאלה עד הסוף. והוא אמר כן. חיכה שאשאל ואז ענה. מבחינתי זה היה שינוי ענקי שמנע המשך של שיח באוירה בעייתית ויצר מבחינתי התקרבות בין שנינו.

הסבר: בעקבות הדיון למעלה על ההבדל בין הגברים לנשים חשבתי מחדש על הפשטות שבגברים מול המורכבות שבנשים (סליחה מראש על ההכללה) ובלילה שלפני הסיטואציה ביקשתי שתהיה לי הזדמנות לחוות תגובה שתתאים למי שהוא. ידעתי שמתחת לכעס שלי מסתתר כאב, וברגע שאני מגיבה ממנו אני לא יכולה להתאים את עצמי להוויה של ה"קל והפשוט" שלו.
ולכן ברגע שהגיעה ההזדמנות שזימנתי הצלחתי לעצור, ולהתאים את התגובה שלי למהות הפנימית שלו והיו לכך תוצאות מידיות.

דוגמה מצוינת. @}

גם אני אהבתי אותה.
יעלי לה , הבנתי גם את מה שאת אומרת.
ועכשיו אני מדייקת בעצמי את השאלה שמטרידה אותי - האם נראה לכן נכון שיהיה הבדל מהותי בין הפעולה שלנו שנובעת מבסיס של רגשות חיוביים לבין פעולה הנובעת מבסיס של רגשות שליליים?
השאלה צצה מן התחושה שכאשר עולים רגשות שליליים עולה יחד איתם, גם אצלי, ספר הפעלה שלם שכולל עצירות והתבוננות ושינוי, בעוד שכאשר עולים רגשות חיוביים לא עולה איתם שום מדריך למשתמש. את הרגשות החיוביים אנחנו פשוט חווים וההנחה היא שפעולה שנובעת מבסיס רגשי חיובי היא פשוט רצויה ומוצלחת.
שואלת את עצמי האם ישנה אפשרות מעגלית שבה פעולה של עצירה והתבוננות לצורך שינוי אנרגטי הנתפש כחיובי יוצרת בפועל חוסר דיוק שגורם לי לשלם מחיר כלשהו, גם אם רק בטווח הארוך. המחיר הזה הוא שאני כמעט אף פעם לא נותנת ביטוי מדויק לרגשות השליליים שלי כפי שהם ברגע נתון ואי לכך לומדת להדחיק אותם בתהליך ארוך ואטי שאני כבר אפילו לא רואה. ההדחקה הזו אפילו לא נתפשת אצלי ככזו אלא מקבלת שמות אחרים שמכסים על התהליך האמיתי. אותה הדחקה זוחלת, שאינה קיימת ביחס לרגשות חיוביים, מהווה מכשול רגשי שגורם בעצמו לסיבוך הזה שדורש כל הזמן עיבוד, עצירה, התבוננות וכו'...
מקווה שאני מובנת.

וגם מעדכנת שהיום בבוקר דיברתי שוב עם סבתא ולקראת הסוף קפץ לו ה"תודה, תודה שצלצלת". ניסיתי את ה"באהבה, סבתא".
יצא לי קצת חורק כי אלו לא בדיוק המילים שלי. רציתי שהן תהיינה שלי אבל הן לא. בתגובה קיבלתי שוב "תודה, תודה שצלצלת" אבל נדמה לי ששמעתי שם מנגינה קצת אחרת. אולי אני מדמיינת אבל ככה הרגשתי. בכל אופן, ועל אף החריקה, הרגשתי יותר טוב מאשר בפעמים הקודמות.

אני חושבת שאני מבינה מה את שואלת, אבל לא בטוחה.
זה מחזיר אותי למושג "דיוק יחסי".
בזמן נתון אני בהכרה לכך וכך מתוך כל מה שאני נושאת, ומדייקת בהתאם. דיוק יחסי. ובזמן אחר, מתוך התקרבות נוספת לעצמי והעמקה בצפייה על מה שאני נושאת, אני ביותר הכרה ומדייקת יותר. שוב, דיוק יחסי, כל הזמן מעמיק.

אני לא בטוחה שעניתי על מה שאת שואלת אז מנסה לפרק רגע את השאלה שלך.

האם נראה לכן נכון שיהיה הבדל מהותי בין הפעולה שלנו שנובעת מבסיס של רגשות חיוביים לבין פעולה הנובעת מבסיס של רגשות שליליים?
כן.

האם ישנה אפשרות מעגלית שבה פעולה של עצירה והתבוננות לצורך שינוי אנרגטי הנתפש כחיובי יוצרת בפועל חוסר דיוק שגורם לי לשלם מחיר כלשהו, גם אם רק בטווח הארוך.
כן, זה קורה. אני חושבת שמה שכתבתי על דיוק יחסי מסביר את זה.

הדחקה זוחלת, שאינה קיימת ביחס לרגשות חיוביים, מהווה מכשול רגשי שגורם בעצמו לסיבוך הזה
אם ככה, הייתי מנסה לבדוק אם אפשר לשנות ולשפר משהו באותו "ספר הפעלה" שדיברת עליו...

האם נראה לכן נכון שיהיה הבדל מהותי בין הפעולה שלנו שנובעת מבסיס של רגשות חיוביים לבין פעולה הנובעת מבסיס של רגשות שליליים?
כן. ולא. כי בכל מקרה מדובר בפעולה שנובעת מרגשות ופעולה כזו נבדלת מהותית מפעולה הנובעת ממשהו שהוא לא רגשות

(או לא רק רגשות, או רגשות מפותחים יותר או).
המהות שונה בכל רובד הסתכלות ומכל נקודת מבט. (מכירות את המושג "הולון"? שכל דבר הוא גם שלם בפני עצמו, גם מורכב משלמים אחרים וגם מרכיב חלקי בתוך שלם אחר).

ישנה גם סוגיית דיוק לגבי משמעות של "שלילי וחיובי" במובן הרגשי ואיך זה עובד באופן אישי.

עוד רצף, שאני מוצאת שימושי למדי, נע בין רגשות נמוכים לגבוהים (גם בספירלה). כשנמוכים נחווים יותר כדחיסות, או כובד והגבוהים בצורה קלילה יותר אורירית.
משהו כמו ההבדל בין דרמה דחוסה לבין משחק רציני (כלומר, כזה שבהחלט יש בו סיכונים והשלכות משמעותיות מאוד, אבל בכל זאת משחק).
רגש שלילי, יכול להיות על הרצף במקום "גבוה" ורגש חיובי יכול להיות גם די צפוף.
אני כשלעצמי אוהבת את כולם

ומעדיפה לפתח את האיזון המיטבי עבורי, כזה שיוצר גם יציבות, גם גמישות, גם הישגים וגם נינוחות.

השפעה אנרגטית של דיוק זה משהו זה. מרתק.

יעלי לה , תודה. מעורר מחשבה.

דלית, מאוד אהבתי את זה
עוד רצף, שאני מוצאת שימושי למדי, נע בין רגשות נמוכים לגבוהים (גם בספירלה). כשנמוכים נחווים יותר כדחיסות, או כובד והגבוהים בצורה קלילה יותר אורירית.
התחבר לי גם עם דברים שחני כתבה בנוגע לדחיסות ועומס. זה ציר חשוב לדעתי ביחס לרגשות. הוביל אותי להרבה מחשבות.

יא, איזה יופי של דיון!

ציל צול, חשבתי וחשבתי על השאלה שלך לגבי ההבדל בין רגשות חיוביים לשליליים ונדמה לי שהמפתח להבדל נמצא בדברים של חני:

ידעתי שמתחת לכעס שלי מסתתר כאב

הרגשות החיוביים - הם כמו שהם. שמחה היא שמחה.
הרגשות השליליים - בעצם, אצלנו, בגלל איך שגדלנו (גודלנו), בגלל החוויות שעברנו בילדותנו, כמעט כולנו נושאים עמנו בלב כמויות אדירות של כאב. רובו מוכחש או מודחק, אין לו הכרה, אין בו קבלה, אין השלמה, אין ריפוי.
כאשר אני מרגישה רגש שלילי, הדיוק האמיתי שלו הוא להגיע לכאב. (גם עירית לוי כותבת את זה בהמון דפים, עכשיו שאני חושבת על זה. אני פשוט מחברת קצוות של המון דיונים עכשיו).
לכן, הרגש השלילי שלנו לרוב לא מדוייק ותמיד מסתתר מתחתיו עוד ועוד.
כשבאים, מתבוננים ומדייקים אותו, מגיעים בהכרח לכאב. וכאב הוא לא "רגש שלילי" כלפי הזולת, אף על פי שבשבילנו, בשביל רובנו (אולי יש פה צדיק אחד בסדום שגדל בגן עדן אז אני מסייגת), הכאב הוא עד כדי כך "שלילי" שהישרדותי בשבילנו לא לחוות אותו. אנחנו נעשה ה-כ-ל כדי לא לחוות אותו.
אלף פעמים נעדיף להתפרץ בזעם נוראי על הזולת, או לבכות, או להיחנק משתיקת אלם, ורק לא להרגיש את הכאב.

אבל אין ברירה.
לדייק רגש שלילי באמת, זה להסכים להרגיש את הכאב.

ככה אני חושבת.

האם כעס רלוונטי בגידול ילדים

לדייק רגש שלילי באמת, זה להסכים להרגיש את הכאב.
בהחלט מתחברת לדברים האלה. תוהה איך זה מתבצע באשר לדיוק במילים.
מה קורה אצלי כאשר אני מדייקת במילים ביחס לרגשות שליליים?
כשאני מדייקת אני ממש לא מרגישה כאב. להפך. אני מרגישה שכאשר אני מדייקת במילים ביחס לרגשות שליליים אני מאלחשת את הכאב. אני מונעת ממנו להתפרץ החוצה וממשיכה הלאה בדרך שמועילה לי.
זה שוב מחזיר אותי לאותה נקודה. הדיוק הזה ביחס לרגשות שליליים דוחק משהו. הוא הופך את הכאב לנסבל, למשהו שאפשר לעבוד איתו. למשהו שהזולת יכול לחיות איתו.
ובעצם זה הוא נותן לכאב, שוב, זריקת הרדמה קטנה.

יש פה שני היבטים:
הכאב שלי מול עצמי . לקבל אותו כמו שהוא , בלי לאלחש אותו . בלי להדחיק אותו.
והכאב שלי מול הזולת. להעביר לזולת את תחושותי וכאבי .
יש דיבור אל עצמי .ויש דיבור מול האחר .
נראה לי שבכל אחד מהדיבורים הללו יש צורך בדיוק אחר של מילים.

_כשאני מדייקת אני ממש לא מרגישה כאב. להפך. אני מרגישה שכאשר אני מדייקת במילים ביחס לרגשות שליליים אני מאלחשת את הכאב. אני מונעת ממנו להתפרץ החוצה וממשיכה הלאה בדרך שמועילה לי.
זה שוב מחזיר אותי לאותה נקודה. הדיוק הזה ביחס לרגשות שליליים דוחק משהו. הוא הופך את הכאב לנסבל, למשהו שאפשר לעבוד איתו. למשהו שהזולת יכול לחיות איתו.
ובעצם זה הוא נותן לכאב, שוב, זריקת הרדמה קטנה._

תלוי מאד במטרה שלך. במה את רוצה. מעצמך? מבן הזוג?

אם המטרה היא להתבונן בכאב שלך את יכולה לעשות התבוננות כזו ואז לשתף (אם בחרת בכך) את בן הזוג.
אם המטרה היא ענינית למשל כמו בדוגמה שנתתי אז חשוב (אם אפשרי) להיות ב"התכווננות ענינית". תשומת לב לכך תימנע מהאנרגיה של הכאב להשתלט על הסיטואציה ולהסיט מהנקודה שהיתה אמורה להיות העיקר.
בכל אחת מ2 המטרות שהבאתי לקחתי את הכאב בחשבון. היתה אליו התייחסות. לא "נפנפתי" אותו .
כאשר לא יהיה "עירבוב" במטרות מה שיעבור אל בן הזוג יהיה משהו ברור. גם המילים וגם המנגינה תהיינה מדוייקות.

חני, תודה. אני מבינה אותך.

הצצתי בדף שניצן הביאה קישור אליו האם כעס רלוונטי בגידול ילדים לא קראתי בו אבל קפצה לי לעין מילה שיש לה אנרגיה בעייתית בתיקשורת בין בני זוג. המילה הינה ממשפחת המילים להקשיב
(גם בהקשר של ילדים היא בעייתית בעיני)
יש משהו במילה הזו שכאשר עושים בה שימוש זה כאילו שמי שלא מקשיבים לו או כן מקשיבים לו נמצא במקום גבוה יותר מהשני שנמצא בעמדה של מקשיב או אמור להקשיב.

יש משהו במילה הזו שכאשר עושים בה שימוש זה כאילו שמי שלא מקשיבים לו או כן מקשיבים לו נמצא במקום גבוה יותר מהשני שנמצא בעמדה של מקשיב או אמור להקשיב
המממ. את יכולה קצת לפרט ולהסביר למה את מתכוונת?

קראתי היום חלקים גדולים מהדף _האם כעס רלוונטי בגידול ילדים . מדובר שם הרבה על המעבר בין הרגשות הקשים שלנו לבין מערכות היחסים עם הסביבה
(אם אני חשה כעס איום ואפילו מוצדק זה לא אומר שמישהו חייב להיות קורבן לרגש שלי)
האם כעס רלוונטי בגידול ילדים

_יש משהו במילה הזו שכאשר עושים בה שימוש זה כאילו שמי שלא מקשיבים לו או כן מקשיבים לו נמצא במקום גבוה יותר מהשני שנמצא בעמדה של מקשיב או אמור להקשיב
המממ. את יכולה קצת לפרט ולהסביר למה את מתכוונת?_
אנסה.
כאשר בני הזוג רוחשים כבוד האחד לשני הזוגיות הופכת להיות מקור של עוצמה וגיבוי עבור כל אחד מהם.
אחד הביטויים של הכבוד הוא דיבור בגובה עיניים. ממקום שאף בן זוג אינו פחות או יותר.
ולפעמים כאשר נעשה שימוש ב: את/ה לא מקשיב/ה לי, או האם את/ה מקשיב/ה לי? יש בזה מין מסר של תוכחה
כאילו שנמצאים בכיתה ובן הזוג שאמור להקשיב הוא הילד/תלמיד וזה שמקשיבים לו הוא המבוגר/מורה.
בכך יכול להיות מופר האיזון בתוך הזוגיות.

_ולפעמים כאשר נעשה שימוש ב: את/ה לא מקשיב/ה לי, או האם את/ה מקשיב/ה לי? יש בזה מין מסר של תוכחה
כאילו שנמצאים בכיתה ובן הזוג שאמור להקשיב הוא הילד/תלמיד וזה שמקשיבים לו הוא המבוגר/מורה.
בכך יכול להיות מופר האיזון בתוך הזוגיות._
האם האיזון לא הופר קודם?
האם האיזון לא הופר כבר בזה, שיש שם בן זוג שאוטם את אוזניו? שלא מעוניין לשמוע? שלא מעוניין לשתף פעולה?

אחרת למה הזוג הזה הגיע אלייך...
די ברור שלפחות אחד שם לא ממש נמצא בזוגיות, ולפעמים - שני בני הזוג.
לפעמים הבעיה היא אדם שאינו יודע להבין את מה שהוא מקשיב לו, דרך אגב.
אבל לפעמים, זה חוסר הקשבה.
ולפעמים, כמו שיצא לי כבר לגלות על כמה אנשים לאורך החיים: לפעמים זה פגם נוירולוגי או אחר.
כלומר, האדם באמת לא מקשיב. כי הוא לא מסוגל להקשיב. ולכן אין ולא יכולה להיות תקשורת.

(יש אנשים שחיים בעולם משלהם. הם נראים כאילו הם פה, וכשמדברים אליהם הם מסתכלים אליך ואומרים "בסדר" אבל הם לא שמעו מלה אחת כי כל אותו הזמן הקרין להם הסרט בראש, עם פס קול רם. אם את לא מודעת לעובדה שהאדם שמולך רק נראה במציאות, כשבפועל הוא מנותק לו בעולם משלו - תארי לך מה יוצא מכאלה שיחות)

התלונה "אתה לא מקשיב לי" או "את לא מקשיבה לי" היא לא מסר של תוכחה במקרה כזה - אלא מסר של ייאוש, של חוסר אונים מול נתק, מסר של צער ועצב על בדידות, על כישלון בתקשורת, שחוזר וחוזר.

להקשיב זה לא משהו שקשור ליחסי מורה תלמיד בלבד.
להקשיב הוא האלף בית של החברות.
אם את חברה שלי, את תקשיבי לי ואני אקשיב לך. זה הדבר הכי חשוב שנעשה זו למען זו ביומיום. אם אתה חבר שלי, אתה רוצה להקשיב לי, כי אני מעניינת אותך ואם אני רוצה לשתף אותך במשהו או לבקש ממך משהו, אתה תקשיב לי.
אם בן הזוג איננו חבר - זו הבעיה.
לא בעיה של תוכחה, ולא בגלל יחסי מעמדות.
בעיה של חברות. בעיה של קשר. בעיה של רצון טוב בקשר.

זו דעתי, האישית כמובן.

_להקשיב הוא האלף בית של החברות.
אם את חברה שלי, את תקשיבי לי ואני אקשיב לך. זה הדבר הכי חשוב שנעשה זו למען זו ביומיום._
ממש.
יותר מזה: להקשיב הוא היסוד של תקשורת.
לא רק בין חברים. בכל תקשורת. אפילו מזדמנת.
למרבה הצער, הקשבה היא אחד מהמצרכים הנדירים, החסרים והבלתי מספיקים ביותר בעולמנו.
יש צורך אדיר בהקשבה, ונורא מעט סיפוק של הצורך הזה.

לגמרי מסכימה עם בשמת.
יותר מזה: גם הקשבה יכולה להיות מדויקת ולא מדויקת. הקשבה מקרבת והקשבה מרחיקה.
אפשר לכלול בדיון הזה גם השפעה אנרגטית של דיוק בקשב.

רגע, חזרתי כדי לדייק:

אני לא מבקשת לטעון שזה לא "תוכחה" אלא "ייאוש". זו היתה בסך הכל דוגמא לעוד אופציה להבין את הטענה/התלונה הזאת.

מה שאני באמת טוענת הוא כך: אין שום דבר במלים "את/ה לא מקשיב/ה לי" שיש לו משמעות אינהרנטית. המלים הן מלים.
השאלה היא - מי משתמש במלים, איזה רגש הוא/היא מבטאים, ומה המטרה של השימוש במלים?

התלונה בזוגיות שמתבטאת במלים "את לא מקשיבה לי" יכולה להוות סימפטום לייאוש ולנתק, ויכולה להוות סימפטום להתעללות.

לכן כששומעים את המלים האלה, חשוב הרקע הספציפי:
מה יחסי הכוחות בזוג הזה? מי מבני הזוג חי את החיים שלו, ומי מבני הזוג נטול כוחות וחי מדוכא?
זה לא פשוט לזהות: ב"מילים הורגות" המחברות מתארות נשים שנראות עובדות ומצליחות כלפי חוץ, אך בתוך המשפחה הן רמוסות.
זה סודי. אף אחד לא רואה את זה. להיפך, לעתים קרובות הסובבים מדמיינים מצב הפוך.
בפועל, האשה רמוסה באלימות בזוגיות שלה ואפילו לא יודעת למה.
אני בטוחה שהגבר הזה, שהתלונן "למה המקרר תמיד ריק" ואחרי שהיא ערכה קניות התלונן שוב "למה המקרר מלא? את מתכוננת למלחמה?" - גם הוא יכול להתלונן בייעוץ זוגי "היא לא מקשיבה לי". מה שהוא רוצה לומר זה, היא לא עושה מה שאני רוצה.
ואיך את יודעת לזהות, שהוא בעצם אומר "היא לא עושה מה שאני רוצה"?
ואיך תדעי לזהות, שבזוגיות הזאת, היא כל הזמן "עושה מה שהוא רוצה" והבעיה היא בכלל אחרת: שלא קיים "מה שהוא רוצה", כי מה שהוא באמת רוצה זה רק לרמוס אותה. לשלוט. לדכא. לא משנה מה, הוא תמיד לא מרוצה. לא משנה מה, היא לא בסדר. אחד כזה, אני בטח יכולה לדמיין אותו מתלונן שאשתו לא מקשיבה לו.

אבל אם אשתו תגיד לך בייאוש, שבעלה לא מקשיב לה - היא דווקא צודקת. וזו לא תוכחה של מורה לתלמיד שלה, אלא ייאוש של אשה נרמסת.

זה לא במלים עצמן.
זה בקונטקסט.

_זה לא במלים עצמן.
זה בקונטקסט._
תודה.

חושבת....

_זה לא במלים עצמן.
זה בקונטקסט._
תמיד. ואותו חשוב לברר.
הערה: אני מדברת על שימוש במילים בתוך השיח הזוגי.
החשיבות של ההקשבה ברורה אי אפשר להיות בתיקשורת בלעדיה.
וגם לא עוזר שאין יותר מידי מילים בשפה שלנו בהקשר של הקשבה ושמיעה.
עם זאת בהקשר להשפעה אנרגטית של מילים כשיש טענה סמויה או גלוייה מצד בן זוג אל רעהו בבחינת מה אתה עושה או מה אתה לא עושה היא תשפיע לכיוון הרחקה בין בני הזוג.
לעומת זאת אם בן הזוג יגיד משהו על עצמו זה יקרב. כמו למשל: אני מרגיש שאני לא נשמע או לפעמים שאני מדברת אליך יש לי תחושה שאתה רחוק ממני. או אתה לא איתי וכו'
או אני התכוונתי לדבר אחד ואתה הבנת דבר אחר. בוא נבדוק מה קרה.
אנרגטית ציון העובדה בפני בן הזוג את/ה לא מקשיב סוגר את השיח. ואם יש שם שאלה האם את/ה מקשיב צריך לבדוק שהיא נאמרת ממקום הכי עניני וחסר "תוספות".
ועדיין לי אישית נשמע כאילו המושג הזה שייך לאולם ההרצאות.

וגם לא עוזר שאין יותר מידי מילים בשפה שלנו בהקשר של הקשבה ושמיעה.
למה את מתכוונת?

שמשפחת המילים של "להקשיב" כוללת בתוכה היבטים בטווח נירחב. יש קשב שהוא הכי עדין בעולם והקשבה אמיתית לעצמי ולאחר, ויש הקשבה "חיצונית" יותר שמתקשרת לכללי התנהגות וסמכותיות.
ולפעמים כאשר עושים שימוש במילה להקשיב בשיח הזוגי ההיבטים הפנימיים והחיצוניים האלה "מתערבבים" ואז זה כמו צרימה למי ששומע.

חוזרת קצת לצירים הרגשיים-
בגבוה ונמוך יש גם ציר איטי-מהיר. ויכול להיות גבוה-מהיר וגבוה-איטי! אני עד היום חייתי כאילו איטי=נמוך ועושה רושם שלא בהכרח...

לפעמים אני אומרת משהו לבן זוגי ואחר כך שואלת אותו שאלה בעניין. תשובתו יכולה להיות: "מה את רוצה ממני". ביטוי שנשמע כמו טענה.
למדתי שזה לגמרי תלוי בי אם הוא יאמר או לא יאמר את הביטוי המסויים הזה: למדתי לא לדבר איתו בבוקר או כשהוא בדרך לעבודה או כשאני מזהה שהוא לא זמין. וגם לומר לו מראש מה אני רוצה ממנו. כמו: "אני רוצה לשתף אותך במחשבות שלי" או אני רוצה לשמוע את דעתך לאחר שאשתף אותך.
וזה עובד.....
(חוץ ממתי שאני שוכחת כמו הבוקר.....)
.

(חוץ ממתי שאני שוכחת כמו הבוקר.....)
D-:

אני אומרת משהו כמו: "אני רוצה להתייעץ איתך על משהו" ואז הוא מבין שאני אעלה סוגייה ואני רוצה לדעת מה דעתו.
אני אז מציגה את הסוגיה, ולסיום שוב מגדירה בדיוק בין מה למה ההתלבטות שלי.
ככה ברור לו לגמרי מה אני רוצה ממנו, ויש לו הרבה פעמים רעיונות טובים.

עוד דבר שעוזר לזרימה האנרגטית החיובית הוא להגיד קודם כל את מה שאני נוטה לעשות, אבל גם את הבעייה שאני רואה בזה - אחרת הוא מנסה בתשובתו לקלוע למה שנדמה לו שאני רוצה. כשבמקום לשאול אותו קודם כל מה הוא חושב, אני קודם כל אומרת מה אני חושבת יחד עם החסרונות של זה - הוא כבר לא צריך להתמקד בניסיון לרצות אותי, אלא ממש יכול להתייחס לסוגיה הנדונה, ליתרונות ולחסרונות נטו.

ביטויי תודה וסליחה בין בני זוג ותגובות עליהם

כאשר בן זוג אחד אומר לשני אני מודה לך על.....
או אני מצטער על....
מה שיצור אווירה של התקרבות היא התגובה לביטוי שנאמר.
תגובה שתעיד על הקשבה והכרה. המסר שיעבור בה יהיה "הקשבתי ולקחתי לתשומת ליבי"

ביהדות יש מושג לשון הרע כלומר לא לדבר רע על אחרים ה"חפץ חיים" כתב ספר שמירת הלשון

תודה סבטקסט כפול
מתוך הלכות רכילות, כלל ז', סעיף ה' שעוסק באיסור לשמוע רכילות אפילו בעל מאשתו:
מה שרלונטי מבחינתי לדף הזה הוא הביטוי עניני רכילות כאלו שמעכירים רוחו (של הבעל) שזוהי בדיוק המשמעות של השפעה אנרגטית של מילים.

_מה שיצור אווירה של התקרבות היא התגובה לביטוי שנאמר.
תגובה שתעיד על הקשבה והכרה. המסר שיעבור בה יהיה "הקשבתי ולקחתי לתשומת ליבי"_
חני, זה מעניין.
אפשר בבקשה דוגמא לתגובה שמעבירה מסר כזה?

תגובה שתעיד על הקשבה והכרה. המסר שיעבור בה יהיה "הקשבתי ולקחתי לתשומת ליבי"
אפשר בבקשה דוגמא לתגובה שמעבירה מסר כזה?
כאשר בן זוג משתף במשהו שקשור אליו תגובה יכולה להיות אני מבין/מבינה
גם הנהון וחיוך יכולים להעיד על כך.

.

הבנתי אותך, חני (מוסיפה הנהון וירטואלי) .
השכלתי, תודה רבה

שבת שלום ושלווה.

בשמחה

_הבנתי אותך, חני (מוסיפה הנהון וירטואלי) .
השכלתי, תודה רבה :)_

התגובה של עדולי מביאה אותי לנקודה נוספת שקשורה לתיקשורת הזוגית (ותיקשורת בכלל). נקודה שמדברת על סגירת נושא לעומת השארתו פתוח או פתוח חלקית.
תגובה מילולית "מדוייקת" מביאה לסגירה"שלמה" כמו בדוגמה עם עדולי. בדרך כלל הסימן בגוף שהסגירה "הושלמה" היא נשימה טובה.
נושאים שנשארים פתוחים בתיקשורת הזוגית גורמים ל"זליגת אנרגיה" מהזוגיות וגם מכל אחד מבני הזוג.

רוצה לדבר רגע על הצבע של המילים (בהקשר של דיאלוג זוגי) במובן שהן צובעות את האווירה שיש בבמרחב הזוגי
דיבור מתוך סבלנות ייצור אווירה של סבלנות ופתיחות בבית.
דיבור מתוך כאב (להבדיל מדיבור על כאב) ייצור אווירה של כבדות וקושי בין בני הזוג.
דיבור מתוך מקום נקי חף מ"תוספות " ייצור אווירה של שקיפות ואינטימיות
דיבור שיש מאחוריו מניע שלא גלוי ובהיר לשני בני הזוג במובן שיש משהו מוסתר יכול להוביל לאנרגיה חוסמת בזוגיות.

_חוזרת קצת לצירים הרגשיים-
בגבוה ונמוך יש גם ציר איטי-מהיר. ויכול להיות גבוה-מהיר וגבוה-איטי! אני עד היום חייתי כאילו איטי=נמוך ועושה רושם שלא בהכרח..._
דלית אומנם כתבת מזמן. יכולה להסביר?

מי שאחראי על התיקשורת וטוב מאד במה שהוא עושה הן הנשים.
(עולה לי שתמיד אני זאת שעושה את הטלפונים ותיאומים...)
הנשים מביאות לשיח הזוגי את אומנות המילים. הגברים מביאים לשם את העוגן. והגיבוי, את הכובד הנחוץ כדי לעגן את המילים שהאנרגיה שלהם היא אנרגיה של אויר. כך האנרגיה של המילים נשארת נוכחת יותר זמן.

הנשים מביאות לשיח הזוגי את אומנות המילים. הגברים מביאים לשם את העוגן. והגיבוי, את הכובד הנחוץ כדי לעגן את המילים שהאנרגיה שלהם היא אנרגיה של אויר. כך האנרגיה של המילים נשארת נוכחת יותר זמן.
אחח, איזה יופי של אמת. איזה תיאור נפלא . תודה חני

אחח, איזה יופי של אמת. איזה תיאור נפלא . תודה חני

בשמחה.
זו תובנה שהגיע אלי היום במסגרת כתיבת הספר על זוגיות בהקשר אנרגטי.

הגברים מביאים לשם את העוגן. והגיבוי
חוץ מהגברים שלא מביאים לא עוגן ולא גיבוי, אלא גרזן או תרסיס-צבע.

בשמת, תודה על הערתך (אם כי קצת קשה לי האנרגיה של הדימויים שנתת)
כותבת מעט אחרת: אם נוכל להתבונן על בני הזוג ללא ה"תוספות" שלהם אז בתמצית, בגרעין הנקי, נמצאת ההשלמה בין האנרגיה של מילות בני הזוג.
נושא האנרגיה של השיח הזוגי ממוקם בסוף הספר שאני כותבת. הפרקים הקודמים מהווים שלבים בדרך לשם.

קצת קשה לי האנרגיה של הדימויים שנתת.
ברור. האנרגיה של הדימויים מתארת את האנרגיה שמובאת: יש כאלה שמביאים אנרגיות מאוד קשות.
אולי בתמצית הנשמה שלהם, היתה יכולה להיות השלמה בין האנרגיה שלהם לאנרגיה של בת הזוג. אבל לפעמים הגרעין הנקי הזה יתגלה רק בגילגול הבא. בינתיים כל מה שיש הוא החיים האלה.

ואם כבר אנחנו מדברות, לא תמיד הנשים מביאות את האוויר והגברים את האדמה. לפעמים זה הפוך.
מי שאחראי על התיקשורת וטוב מאד במה שהוא עושה הן הנשים.
לפעמים יש נשים שלא טובות בתקשורת. ולא הן שעושות את השיח והתיאומים.

חוץ מהגברים שלא מביאים לא עוגן ולא גיבוי, אלא גרזן או תרסיס-צבע.

בשמת, הצלחת להצחיק אותי. בדיוק הנונשאלנטי, ובעיקר כי אני לא שם.
כשזה זה קורה, זה ממש, ממש לא מצחיק, כמובן. @}

אולי בתמצית הנשמה שלהם, היתה יכולה להיות השלמה בין האנרגיה שלהם לאנרגיה של בת הזוג.
בראייה שלי ההשלמה נובעת מההבדל בין התדר של מילות האשה לבין זה של המילים של הגבר.
גם אם יש אי הסכמה בין בני הזוג או אפילו אחד לא מבין את השני עדיין מילות האישה נושאות תדר קליל שכאילו מתפוגג במהירות יחסית למילים המועטות של הגבר שנשארות יותר זמן.

במסגרת תהליך שקשור בכובע המיקצועי שלי נכנסתי לאתר של מטפלית זוגית שדיברה על פנקסנות אצל בני הזוג. לדבריה הנשים עוסקות בכך יותר מהגברים (וחלק מהסיבה היא שהן זוכרות יותר מהגברים. )
פינקסנות מהנשים לבני הזוג שלהן היא שנשים מזכירות לגברים דברים שנאמרו להן על ידם או ע"י משפחת המקור של הגברים ושנחוו ע"י הנשים כמילים פוגעות גם שנים אחרי שהדברים התרחשו.
עד כאן על מה שהיה כתוב באתר של המטפלת הזוגית. (במילים שלי)
אני רוצה להתייחס לנושא הפינקסנות בהקשר אנרגטי .
לדוגמה ניקח סיטואציה שבה בני הזוג מוזמנים לארוחת חג אצל משפחת בן הזוג. האישה חווה תחושה של פגיעה ממילים שנאמרות לה ע"י הורי בן הזוג. בן הזוג עצמו לא מגיב והאישה מוצאת את עצמה בחוויה של "לבד" .
מה שקורה אנרגטית הוא שנפתח נושא שמעורר אצלה כאב ומתחיל סוג של "רעש רקע". במטרה "לכבות" את הרעש הפנימי אצלה היא מזכירה לו שוב ושוב מה אירע אז.. אבל קורה בדיוק להיפך ורעש הרקע רק מתגבר. בן הזוג שאליו היא באה בתדר של טענה מגיב בתדר דומה.
אז מה בכל זאת יסגור את הנושא שנפתח לפני שנים?
אם אפשרי האישה יכולה לפנות אל בן הזוג שלה ולאמר לו שיש אצלה נושא שלא סגור ומה שיעזור לה לסגור אותו הוא שהיא תשתף באיך הרגישה אז ואחרי שהיא תסיים את דבריה הוא יאמר אני מבין .
כך העניין יסגר והרעש ששייך לאז יתפוגג.
אם לא מסתדר לעשות את זה מול בן הזוג (בגלל כל מיני סיבות) אפשר לעשות את כל התהליך ב דמיון מודרך וגם אז תתקבל אותה תוצאה.

חני, תודה על השיתוף בתובנות שאת מגיעה אליהן.
בד"כ אני מהנהנת בהסכמה כשאני קוראת אותך, אבל מי שאחראי על התיקשורת וטוב מאד במה שהוא עושה הן הנשים. היא תובנה שקצת צורמת לי.
יש בה משהו קצת סטריאוטיפי.
אני, למשל, ממש לא כזו.
דווקא את השיעורים החשובים ביותר שלמדתי על נושאים תקשורתיים כגון בחירת המילים הנכונות, הטון הנכון או הזמן הנכון לומר דברים (או בקיצור - טאקט) למדתי מגבר.
מסכימה עם בשמת ש לפעמים יש נשים שלא טובות בתקשורת. ולא הן שעושות את השיח והתיאומים.
מעניין, אגב, שברוב הספרות המקצועית העוסקת בנושאי זוגיות אין כמעט התייחסות למצבים ה"הפוכים".
אישה שלא מוצאת את עצמה בתיאור הנשי אמורה לחפש את עצמה בתיאור הגברי (כמו שמציע ג'ון גריי בפתיח ל"גברים ממאדים") או פשוט להרגיש פגומה.

בהקשר של השפעה אנרגטית של דיוק במילים - חני, את כותבת ספר על זוגיות. אולי כדאי לנסות ולהשתמש בניסוחים פחות מכלילים או חד משמעיים, או לפחות לתת במה לנשים וגברים "הפוכים" (בטוחה שיש מילה טובה יותר לתיאור המצב הזה. הפוך זה ההיפך מהנורמה, אבל מי אמר שנשים וורבליות ותקשורתיות הן הנורמה?).
תודה.

או לפחות לתת במה לנשים וגברים "הפוכים"
תודה עדולי. זה ברשימת הדברים שעוד צריך לעשות בספר....

לדוגמה ניקח סיטואציה שבה בני הזוג מוזמנים לארוחת חג אצל משפחת בן הזוג. האישה חווה תחושה של פגיעה ממילים שנאמרות לה ע"י הורי בן הזוג. בן הזוג עצמו לא מגיב והאישה מוצאת את עצמה בחוויה של "לבד" .

_שיש אצלה נושא שלא סגור ומה שיעזור לה לסגור אותו הוא שהיא תשתף באיך הרגישה אז ואחרי שהיא תסיים את דבריה הוא יאמר אני מבין .
כך העניין יסגר והרעש ששייך לאז יתפוגג._

משהו פה מטריד אותי.
מה אם לא מדובר באירוע חד פעמי אלא באירוע חוזר?
מה אם הצורך איננו שהוא "יבין" אלא שיהיה שינוי במעשים שלו?
ואם הוא רק הבין את הפגיעה מהוריו (לצורך העניין) אבל לא הבין את הפגיעה שהוא פגע? (כי לדעתי, המלים של ההורים פגעו הרבה פחות מהעובדה שבן הזוג לא עמד לצידה).

אני לא מרגישה שמספיק שהגבר יגיד "אני מבין" וכבר הכל מתוקן.
אלא אם כן להערכתך שתי מלים אלה הן רק נקודת הפתיחה למסע של הגבר לעבר ההבנה האמיתית, שתופנם בשנים הבאות P-:

אלא אם כן להערכתך שתי מלים אלה הן רק נקודת הפתיחה למסע של הגבר לעבר ההבנה האמיתית, שתופנם בשנים הבאות
בשמת תודה לך על ההערה.
קודם כל הנושא צריך להיסגר מבחינתה.
לגבי מה שהיה בעבר.
זו היתה המטרה.
והרבה פעמים סגירה כזו במסגרת שיחה זוגית שהיא "בגובה עיניים " על מה שהיה בעבר מהוה נקודת קפיצה בשיח הזוגי בהווה.

דווקא את השיעורים החשובים ביותר שלמדתי על נושאים תקשורתיים כגון בחירת המילים הנכונות, הטון הנכון או הזמן הנכון לומר דברים (או בקיצור - טאקט) למדתי מגבר.
עדולי תודה על המשפט הזה.
מההכרות שלי עם גברים ובני זוג זה בדיוק ההבדל בין גברים ונשים מיד אסביר אבל לפני כן הערה: אם יש יוצאים מהכלל שאני מיד אכתוב אשמח לדוגמאות. הספר שלי מכיל אמירות שמגובות בדוגמאות.
אנסה לדייק יותר את מה שכתבתי קודם בהבדל בין גברים לנשים:
נשים יותר מפזרות מילים. אם נתבונן על שיח נשים שיש להן נושא משותף לשיחה וניספור את המילים שתהיינה שם סך הכל המילים יהיה הרבה יותר גדול משיחה של אישה עם גבר.
ואילו בשיחה עם גבר המילים די "מדודות" על מנת שהיא תיזרום צריך לקחת בחשבון בדיוק את מה שכתבת: לבחור את המילים הנכונות, את הזמן הנכון והטון הנכון. זה לא אומר שהגורמים האלה לא חשובים בשיחה של אישה עם אישה אבל זה הרבה יותר בולט אצל הגברים.

השפעה אנרגטית של דיוק במילים (2010-08-11T19:45:31)
כתבתי שם:
האם יש דרך להבהיר לאדם כזה את האנרגיה של צורת הדיבור שלו, למרות התכחשותו העזה לאנרגיה השלילית והמחלישה?

וחני כתבה לי:
אם יש משהו שכן יכול לחולל שינוי זה שהם יהיו בקירבת אנרגיה של אהבה. ואת זה את כבר עושה

במקרה לגמרי נכנסתי לדף הזה היום, סתם בגלל גריין. ופתאום מצאתי את זה. ורציתי לשתף אתכם שאתמול, ממש אתמול, דיברתי עם האדם הזה. והוא אמר לי את המשפט הבא (אני מצטטת מהזיכרון):
"אני מתאמץ לדבר בצורה שלא תישמע לך תוקפנית או בוטה, אלא חכמה והגיונית".
והוא באמת התאמץ. וגם הצליח. והיה מאוד תומך, מפרגן, איכפתי, חיובי. האנרגיה של השיחה נתנה לי הרגשה שאני מובנת, אהובה, חשובה.

זה לקח שנה. תסתכלו על התאריך.

זה לקח שנה. תסתכלו על התאריך.
נהדר שאחרים מהדהדים אלייך את האהבה שבך.

אהבה

עירית_לוי

בשמת, איזה יופי!

בשמת, וואו! איזה מעגל מרגש.