השפעה אנרגטית של דיוק במילים

[אנונימי]

הדף עוסק בהמשכו גם ב השפעה אנרגטית של דיוק במילים בזוגיות (מה20.1.2011)

[חני_בונה*]

במשך תקופה מ א ד ארוכה כאשר נאמרה לי המלה תודה נהגתי לענות: "על לא דבר". שפירושה המילולי בעיני הוא : אין על מה להודות. בהתחלה באמת חשבתי והרגשתי שלא עשיתי שום דבר מיוחד שעליו מגיעה לי תודה. גם כאשר כבר הייתי מודעת לערך של מה שנתתי עדין המשכתי להשתמש בביטוי זה. ההחלטה לשנות את התגובה התקבלה באופן מודע והישום שלה היה בתחילה לא פשוט. היום אני מרגישה נוח להגיד על תודה: בבקשה, בשמחה או באהבה.
המלה "תודה" נושאת תדר אנרגטי של הודיה ואהבה. בביטוי "על לא דבר" יש תדר אנרגטי אחר. שלא תואם את האנרגיה של המלה "תודה". כאילו שהביטוי "על לא דבר" משאיר את האנרגיה הזו של האהבה בסימן שאלה...

[אום_שלום*]

המלה "תודה" נושאת אנרגיה של אהבה והודיה. הביטוי "על לא דבר" משאיר את האנרגיה הזו של האהבה בסימן שאלה.
אהבתי. מעניין.
גם אני עונה בדרך כלל "בשמחה" וזה מיד מורח לי חיוך על הפנים.
אני חושבת שאנשים מייחסים לביטוי "על לא דבר" הצטנעות שזאת תכונה נורא נחשבת בתרבות שלנו.

[עדינה_ניפו*]

אני מאד מזדהה עם מה שכתבת.
אני עברתי את אותה ההתפתחות בדיוק. שנים נהגתי לענות "על לא דבר" ולאט לאט עם הזמן כאשר התחלתי לתת יותר תשומת לב למילים שאני מוציאה מהפה מצאתי שמאד נעים לי שאומרים לי תודה ונכון לי מאד לענות בבקשה או בשמחה... והאמת היא שמפריע או צורם לי כאשר אני אומרת תודה היום למישהו ומתכוונת לזה, אני באמת מודה לאדם האחר ורוצה לתת לזה ביטוי והצד השני עונה לי "על לא דבר".
אפילו ארחיק לכת ואומר שאני חשה שיש בביטוי הזה משהו מתנשא או מזלזל (שלא במתכוון אמנם) ולכן כמו שאמרת בתדר שלו הוא בכלל לא תואם את המילה "תודה".
תודה (-:

[סגו_לה*]

גם אני עונה "בשמחה" וזה באמת משמח אותי,
מצד שני שאני עושה משהו שלא רציתי נגיד בשביל האיש או אחד הילדים
ואני שומעת "תודה" אני מסוגלת לענות "יש בעד מה !":-)
טוב,אבל זה כבר בגלל שאני לפעמים כלעפטא...

[אמל_ית*]

גם אני אימצתי כבר לפני מספר שנים את ה"בשמחה". ומתחברת לנושא הדף. מנסה לחשוב על דוגמאות, ספרו על שלכן? (-:

[עננים_בקפה*]

חיבתי נתונה ל"לא היתם צריכים" הפולני. מבאס אותי לקבל תשובה כזו למתנה שהשקעתי בה. מבחינתיאם לא היתי צריכה יכלתי לשמור לי את הדבר. זה לעומת "תודה"

[עשב_השדה*]

מכל הלב|L|

[עינה_אפונה*]

מסכימה מאד!
ולהגיד בבקשה כתגובה לתודה - בעיני זה קצת מוזר, לא מוריד ולא מעלה, כמו לומר "הרי שביקשת" או "ביקשת אז עשיתי.

אני אומרת בדרך כלל 'בכיף' (עם כ' רפה כמובן) ולפעמים 'באהבה' (כשמרגיש שמי שאמר תודה ידע לקבל את זה יפה)
ולפעמים 'לבריאות' במיוחד כשזה בנוגע לאוכל.
למדתי להגיד את זה דווקא מהסבתא הפולניה שלי, חשוב לציין כי ה'אוּת' בסוף מתארך ומודגש והקול עולה.

[א*]

חשוב לציין כי ה'אוּת' בסוף מתארך ומודגש והקול עולה (-:

[עולם_חדש_מופלא*]

אני אומרת בדרך כלל 'בכיף'
גם אני.

ועוד ביטוי שמזכיר לי הדף: "מצטערת"
יוצא לי להגיד הרבה, וכשאומרים לי: "זה לא אשמתך", אני מסבירה שהתכוונתי לכך שאני חשה צער על X, ולא לכך שאני חשה אשמה.
זו באמת כוונתי, אבל אני תוהה אם אני (ורוב העולם...) לא מגזימה בשימוש בשורש צ.ע.ר...

[חני_בונה*]

יש בי שמחה על התגובות כאן. מודה על השיתוף.
אום שלום
אני חושבת שאנשים מייחסים לביטוי "על לא דבר" הצטנעות שזאת תכונה נורא נחשבת בתרבות שלנו.
ולכן אני מביאה את ההיבט האנרגטי. גם "בבקשה" יכול לבוא ממקום צנוע.......
עדינה ניפו
_אפילו ארחיק לכת ואומר שאני חשה שיש בביטוי הזה משהו מתנשא או מזלזל (שלא במתכוון אמנם) ולכן כמו שאמרת בתדר שלו הוא בכלל לא תואם את המילה "תודה".
תודה_
זו גם מחשבה שעברה לי אם אני אומרת תודה מי את/ה שתגיד שאין על מה... ואז הבנתי שזה לא באמת מתנשא זה רק הפער בין התדרים.
ולגבי התודה שלך-
סגו לה
_מצד שני שאני עושה משהו שלא רציתי נגיד בשביל האיש או אחד הילדים
ואני שומעת "תודה" אני מסוגלת לענות "יש בעד מה !"_
מממ... מעורר מחשבה. מעניין איך התגובה הזו משפיעה אנרגטית עלייך ועל הבית.....
אמל ית
מנסה לחשוב על דוגמאות, ספרו על שלכן?
דוגמאות מוזמנות בשמחה.....
עננים בקפה
חיבתי נתונה ל"לא היתם צריכים" הפולני. מבאס אותי לקבל תשובה כזו למתנה שהשקעתי בה
הביטוי "לא הייתם צריכים" פותח משהו ומשאיר אותו לא סגור.
האנרגיה של המלה תודה היא מאד ברורה. במילה אחת קצרה עובר מסר מאד ברור.

ועכשיו עולה אפשרות נוספת לסל האפשרויות: לשמוע "תודה" ולא להגיב מילולית. אולי יעלה חיוך או מבט קרוב....

[זרח_הפרח*]

בתגובה ל"תודה" אני עונה "אין בעייה". גם לא רשמי מדי, גם מכיר בעובדה שעשיתי משהו בשביל אותו אדם, וגם שעשיתי את המשהו הזה ברצון.
ועוד משהו באותו עניין - פעם קיבלתי מלקוח צ'ק, שעליו היה כתוב "כך וכך שקלים בברכה" במקום "בלבד".
זה ממש עשה לי את היום, ואימצתי את זה מייד.
בהמשך ל"אין בעייה", זה אמר, בשבילי, "אני נותן לך את התשלום בכייף" בניגוד ל"בלבד" - אני נותן לך כך וכך שקלים ולא אגורה יותר!

[פלוני_אלמונית*]

כשראיתי את שם הדף הדהד לי שדיוק בהתנסחות בכלל מעלה את הדברים ברמה, מעמיק סך מילים לאידאה, אפילו יכול להפוך דיבור לשירה.
ובעניין "על לא דבר" יש ביטוי שנתקלתי בו במרוקו כמענה על "תודה" שתרגומו הוא "לא תודה על מה שהוא חובה" (זה נשמע יותר טוב בשפת המקור (-: ), נראה לי שכך הצניעות יותר נעימה ולא נשמעת כמבטלת.
בכלל יש דברים שאנו עונים להם אוטומטית וכאשר עונים מתוך נוכחות אפשר לדייק את התשובה ואפילו אותה תשובה כשהיא נובעת מנוכחות נשמעת אחרת.

[אום_שלום*]

פעם קיבלתי מלקוח צ'ק, שעליו היה כתוב "כך וכך שקלים בברכה" במקום "בלבד".
גם בעיני זה מצא חן כשזה קרה לי אבל מודה שלא אימצתי לכל הצ'קים שאני כותבת אלא רק לצ'ק לחתונה או למישהו קרוב. לפעמים אני כותבת "כך וכך שקלים באהבה".

האנרגיה של המלה תודה היא מאד ברורה.
אותי זה לוקח למחשבות על סבתי הפולניה שגם בתודה שלה יש משהו כל כך צורמני לעיתים. נאמר שהבאתי לה תבשיל או מתנה קטנה, היא כל כך המומה מהמחווה שבתודה שלה אני תמיד מרגישה את כל ה:"לא היית צריכה", "אני לא באמת יודעת מה לעשות עם זה" וגם "אצלנו לא מקובל לעשות דברים כאלה".
יתכן וזאת רק פרשנות שלי אבל זאת האנרגיה שאני מרגישה ממנה.

[י_פה*]

ועכשיו עולה אפשרות נוספת לסל האפשרויות: לשמוע "תודה" ולא להגיב מילולית. אולי יעלה חיוך או מבט קרוב....

אממ....לא הייתי רוצה להיקל בתגובה כזאת לאמירת תודה שלי, זה היה משאיר אותי תלויה באויר,לא מבינה באמת מה עומד מאחורי השתיקה..אולי מקבל התודה אומר לעצמו "ועוד איך יש על מה", או אפילו, "זהו, רק תודה?"

[עינה_אפונה*]

_פעם קיבלתי מלקוח צ'ק, שעליו היה כתוב "כך וכך שקלים בברכה" במקום "בלבד".
זה ממש עשה לי את היום, ואימצתי את זה מייד._
גם אני! במיוחד כשאני מחלקת משכורות לעובדים, או משלמת על דברים שעושים לי טוב. מרגישה שאני מברכת את הכסף שיצמח אצלם, ולא מגבילה אותו או ממעיטה בערכו.
בחתונות כמובן כותבת באהבה.

ועכשיו עולה אפשרות נוספת לסל האפשרויות: לשמוע "תודה" ולא להגיב מילולית. אולי יעלה חיוך או מבט קרוב....
לפעמים כשלא בא לי לדבר, ומודים לי (אני מבשלת לסדנאות מדיטציה וכו', אז הסיטואציה הזו מאד תדירה אצלי), אני עושה חיוך וקידת ראש קלה. אם יד אחת פנויה אני מניחה אותה על בית החזה, ואם שתיהן אז ב'נמסטה' או איך שלא קוראים לזה.

ולפעמים אני בכלל עונה "תודה לך" - אם נתתי למישהו מתנה או מחמאה כהוקרה על מה שהוא ומה שהוא עושה, או עזרתי למישהו והרגשתי שיצאתי נשכרת ומועשרת מהסיטואציה, אז הנתינה והקבלה הדדיות, וכן ההודיה.
(וגם למשל, אם אני מרגישה שכבר הודו לי יותר ממה שמגיע לי וכל מה שמעבר הוא לוקסוס. זה קורה בריטריטים גדולים מאד)

[חלוקית_נחל*]

גם אני מוסיפה להמחאות בברכה, בתודה או בשמחה, תלוי בנמען ותלוי גם אם אני שמחה בעת כתיבת ההמחאה.
על תודות עונה בכיף או בשמחה או מחייכת, תלוי שוב איך אני מרגישה.
זה מאוד מתקשר לי גם לאמת ולדיוק הרגשות שלי ולא רק לאנרגיה של המילה עצמה.
שמתי לב שלעיתים יש לי פער בין הכוונה לבין מה שמתומלל ויוצא מהפה. לדוג' יוצא הרבה מידי צריך כשבעצם אני רוצה. לדוג' אני תופסת את עצמי אומרת לחברה, מלא זמן לא נפגשנו, צריך להיפגש...
יותר מידי פעמים אני מתחילה במילת שלילה גם כשאני אומרת משהו חיובי
פעמים רבות אני משתמשת ב"אבל" שלא לצורך.
מתקשר לי לצורך לדייק את עצמי ולהעביר את עצמי בצורה ברורה, אמיתית, מדויקת, מיטיבה ונעימה עד כמה שניתן.
דיוק נוסף שאני מנסה להחיל הואבנוגע לרצונות וצרכים (מזכיר את רוצה וצריכה שלי), בעיקר מול בנותיי. שמתי לב שפעמים רבות האני צריכה שלי הוא בעצם אני רוצה וזה סדר העדיפות שלי וביחס לבנותיי או ילדים בפרט, הצרכים שלהם, לדוג' צורך בתשומת לב הוא רצון "בלבד" ולכן איכשהו זה הופך לפחות הכרחי וחשוב למילוי בשונה מרעב לדוג'.

כול התהליך הזה שלי, של ההעזה לבטא את עצמי ואת רצונותי ואמונותי וכו', גרר אצלי מעין "תופעת לואי" שקשה לי מול אנשים שאומרים את הדברים בצורה "דוגרית" עקומה ופתלתלה. וזו בעיה, כי אני מוקפת "פולנים" מכול עבר P-:

תודה על הדף @}

[נועה*]

הדף הזכיר לי את הדף שימוש מודע בשפה בהורות

[זרח_הפרח*]

יותר מידי פעמים אני מתחילה במילת שלילה גם כשאני אומרת משהו חיובי
את יכולה לתת דוגמא?

[בשמת_א*]

ואני שומעת "תודה" אני מסוגלת לענות "יש בעד מה.
הרבה פעמים כשעונים לי "אין בעד מה" אני עונה בכיף ובחיוך: "דווקא יש!"

_ועוד משהו באותו עניין - פעם קיבלתי מלקוח צ'ק, שעליו היה כתוב "כך וכך שקלים בברכה" במקום "בלבד".
זה ממש עשה לי את היום, ואימצתי את זה מייד._
באחד מתפקידי כגיזברית יצא שהגיעו אלי הרבה צ'קים כאלה. בהתחלה זה הפתיע אותי, אבל מאוד מצא חן בעיני. מאז גם אני לפעמים כותבת כך על צ'קים. זה הרבה יותר נעים גם בעיני.

[מי_מה*]

אבא שלי, כשאומרים לו 'בתיאבון' עונה 'תודה! יש!' והוא עונה את זה בכל הכוח ובהתלהבות. ואני מחבבת את התגובה הזאת כי יוצא לי להתקל בברכות 'בתיאבון' שבעצם יש בהן צליל חמצמץ של 'עכשיו את אוכלת?' או של 'את בטוחה שאת צריכה לאכול כל כך הרבה?' והתגובה הזאת מפוגגת את החמיצות ועונה בלי מילים 'כן, בדיוק עכשיו ובטח שצריכה'.

[ג'וי_יה*]

בקשר לתודות -
גם כשאני התחלתי להיות מודעת למשמעות של המילים ולכוחן
הפסקתי לומר אין על מה כתגובה, הרגשתי שיש בזה מן הביטול...
כמו התודה לא מתקבלת באמת והיא מנופנפת ב"אין על מה"..

גם אני כבר לא רושמת בלבד על הצ'יקים אני רושמת את מה שאני מרגישה כל פעם מחדש
בקשר לאותה נתינה ספציפית. בשמחה, בברכה, באהבה, באושר גם
זה גם נותן ערך שונה לגמרי לכסף שאני בוחרת לתת ופותח שפע ולא צימצום שיש ב"בלבד".
(וזה תודות למורתי המיוחדת- תודה)

ובקשר לאוכל? לי נח יותר לומר לבריאות, גם אם זה בנוסף לתיאבון שחשוב אף הוא...

זה בהחלט נושא חביב עליי- עוצמת דיוק המילים.
זה יכול לפתוח עולמות (או להפילן....)

[פלונית*]

שמעתי פעם שעדיף לומר "לשובע" מ"לתאבון" כי תאבון באה מהמילה תאווה- שזו מידה לא טובה באדם.

[זרח_הפרח*]

שמעתי פעם שעדיף לומר "לשובע" מ"לתאבון" כי תאבון באה מהמילה תאווה- שזו מידה לא טובה באדם
לא יודעת מה איתכם, אבל רוב הזמן דווקא "תאווה" מתאימה לגישה שלי לאוכל יותר מ"שובע".
(אבל זה כי אני חזירון ומתה על אוכל...)

[ניצן_אמ*]

אהבתי מאד את עניין הצ'קים. מעולם לא חשבתי מחוץ לקופסא הזאת, ופתאום אני קולטת כמה שה"בלבד" הזה מלא בפחד שירמו אותי ויקחו ממני יותר ממה שאני רוצה לתת. כל כך אשמח לשנות את התחושה הזו להודיה, אהבה או ברכה!

תודה!

[ג'וי_יה*]

כל כך אשמח לשנות את התחושה הזו להודיה, אהבה או ברכה!
אייזה כייף

[ג'וי_יה*]

אני בטח לא מחדשת,רק רוצה להזכיר שכסף זה גם סוג של אנרגיה
שצריך לשחרר אותה באהבה.
וכשאני לא מרגישה אהבה למוכרת בסופר,למשל, אני פשוט רושמת ברצון.

[יער_ה*]

גם אני אף פעם לא נתקלתי בצ'קים כאלה וזה מקסים בעיני. תודה @}

כשאני שואלת "מה נשמע" נחמד לי לראות שהאדם מולי באמת חושב על איך הא מרגיש, או תגובה כמו "ויש תיאבון" כשאומרים בתיאבון.
לא עולות לי דוגמאות נוספות כרגע.

[נועה*]

ואני חשבתי שה"בלבד" על הצ'קים הוא מעין חובה, כלומר משהו שאסור לשנות, אחרת הצ'ק יחזור.
וגם
שכסף זה גם סוג של אנרגיה שצריך לשחרר אותה באהבה.

[חני_בונה*]

עולם חדש מופלא
ועוד ביטוי שמזכיר לי הדף: "מצטערת"
עוד ידובר בהמשך.....
פלוני אלמונית
ואפילו אותה תשובה כשהיא נובעת מנוכחות נשמעת אחרת.
לגמרי... מתוסף אליה עוד מימד. מימד של נוכחות
זרח הפרח
בתגובה ל"תודה" אני עונה "אין בעייה"
אם מצרפים ל"אין בעייה" את החיוך שלך האנרגיה של האהבה ממשיכה בזרימתה
אום שלום

אותי זה לוקח למחשבות על סבתי הפולניה שגם בתודה שלה יש משהו כל כך צורמני לעיתים
מזל שאפשר להזכיר לעצמנו שאנו אוהבים את ההורים והסבתות וזו הדרך שלהם להגיד תודה....
חלוקית נחל
כול התהליך הזה שלי, של ההעזה לבטא את עצמי ואת רצונותי ואמונותי וכו', גרר אצלי מעין "תופעת לואי" שקשה לי מול אנשים שאומרים את הדברים בצורה "דוגרית" עקומה ופתלתלה. וזו בעיה, כי אני מוקפת "פולנים" מכול עבר
כשאני עשיתי שינוי מעט דומה למה שאת מתארת גם אני חוויתי את תופעת "אני מול אחרים" (במובן שאת מתארת). היום זה כמעט לא קיים. יש לכך הסבר אנרגטי רק שאני לא יודעת לתת לו את המילים המדוייקות.

[חני_בונה*]

הדוגמה של הצ'קים מצויינת להמחשה של נושא הדף.
ברגע שנכתבת בצ'ק המילה בתודה
הצ'ק נושא איתו אנרגיה נוספת....של נדיבות והכרת תודה

[חלוקית_נחל*]

_יותר מידי פעמים אני מתחילה במילת שלילה גם כשאני אומרת משהו חיובי
את יכולה לתת דוגמא?_

כשהתחלתי להיות מודעת לתמלולים שלי שמתי לב שהרבה פעמים אני מתחילה משפט ב"לא" לדוג', ללא צורך. מתוך הרגל. בדרך כלל כששואלים משהו אבל לא תמיד. קשה לי לתת דוג' של משפט כי זה לא באמת הגיוני. אני זוכרת בברור את התחושה הפנימית שלי מתצפתת על התופעה הזו ומנסה להפסיק אותה. יש מעט פעמים אם בכלל שבהן אני שוללת משהו, אני יכולה לחשוב אחרת. יש בי התאמצות לנסח דברים באופן חיובי.

במסגרת הדיוק והחתירה לאמת אני מנסה למגר גם את "כאילו" שמשתרבבת לי הרבה מידי פעמים והרבה יותר ממה שחשבתי.

חני אני שמחה שתופעת הלואי הזו נעלמת עם הזמן. אני מרגישה לעיתים מקוטבת, שהזיוף מפריע לי יותר מבעבר. יתרה מכך, כשאני בסביבה כזו, אני יכולה למצוא את עצמי נגררת לאנרגיות ותדרים שליליים. יש לנו ביטוי בבית, "להוציא את X מהחדר". (מחזיר אותנו לתלם אם אנחנו נסחפים) @}

[חני_בונה*]

עלה כאן נושא של דיוק במילים הקשורות לצער (כשמישהו מצטער על מה שהוא עושה)
או לחילופין מה שקשור לברכה לפני אוכל כמו בתיאבון .
בהקשר לצער: כאשר מישהו אומר סליחה או אני מצטער על מעשה מסויים וזה סוגר עניין שנשאר פתוח. מה שנשאר באויר זוהי אנרגיה של אהבה על כך שמשהו שהיה פתוח נסגר. כי זה הדבר החשוב- שלא ישארו דברים פתוחים. דברים פתוחים גוזלים אנרגיה חשובה. לעומת זאת אם קיים דפוס של לומר סליחה מתוך ניתוק אז האנרגיה שתעבור היא אנרגיה של ניתוק. לא נסגר שום דבר ומה שהיה פתוח התעצם.

בקשר לברכה לפני האוכל:
כאשר אנחנו יושבים לשולחן המשפחתי (במיוחד בערבי שבת) נאמרות המילים "בתיאבון" וגם מרימים כוסית "לחיים." (יש כאלה שמרימים גם כוס מים)
אני מרגישה שהמילים הללו מכניסות אותנו לתדר החגיגי של הביחד.

[חני_בונה*]

מתוך השפעה אנרגטית של דיוק במילים ברור שקיימת השפעה אנרגטית של אי דיוק במילים.
גם אם אנחנו לא לוקחים אישית הערות לא נעימות שנאמרות לנו או לידינו במיוחד מאנשים קרובים, עדיין האנרגיה של הערות אלה משפיעה ומחלישה.
למרות שההערה לא קשורה אלינו אלא לאדם שאמר אותה עדיין האנרגיה שלה פעילה ועוברת בחלל. ובחלל סגור כמו חדר או מכונית היחא מאד מרוכזת ומורגשת.

[זרח_הפרח*]

ואני חשבתי שה"בלבד" על הצ'קים הוא מעין חובה, כלומר משהו שאסור לשנות, אחרת הצ'ק יחזור.
נועה, הסיבה היחידה לכתוב משהו בכלל זה שלא יוסיפו משהו לסכום. את יכולה לכתוב שם מה שבא לך (כמו גם הסימונים בצדי הסכום).

פעם קיבלתי צ'ק שלא היתה כתובה בו אף מילה אחרי הסכום, פתאום זה נראה כלכך נועז, כאילו שקיבלתי צ'ק פתוח ממש. כמה שאנחנו מקובעים...)

[חלוקית_נחל*]

מודה לך חני על הדף ועל המודעות שהוא מעורר אצלי.
היום מצאתי את עצמי במצב מוזר של מודעות פעילה ומורגשת לכך שאני לא מדייקת ומדוייקת במילותי ומעשי. מעין הסתכלות של האני הפנימית על מילותיה ומעשיה של החיצונית.
אני מרגישה שעלי למצוא את הדרך להתמודד עם אי הדיוק שמסביבי, לראות את האמת שמסתתרת מתחתיו ולהתייחס אליה. @}

[בשמת_א*]

_עדיין האנרגיה של הערות אלה משפיעה ומחלישה.
למרות שההערה לא קשורה אלינו אלא לאדם שאמר אותה עדיין האנרגיה שלה פעילה ועוברת בחלל._
האם יש דרך להבהיר לאנשים שאומרים באופן תדיר הערות מסוג זה, כמה שזה מחליש?
או שאם אומרים את זה למישהו שלושים שנה והוא עדיין טוען שזו אני שלא מבינה ושהוא רק צוחק, אז באמת אין יותר מה לעשות?

הבהרה מצדי: אני לא שואלת מה לעשות עם הבנאדם.
השאלה שלי מאוד מדוייקת:
האם יש דרך להבהיר לאדם כזה את האנרגיה של צורת הדיבור שלו, למרות התכחשותו העזה לאנרגיה השלילית והמחלישה?
אני מרגישה שמעולם לא הצלחתי להבהיר.
לדעתי, כי הוא מתנגד לדעת.
והסיבה שהוא מתנגד, היא כי הוא מתנגד לשנות ולהפסיק את הדיבור המחליש-אנרגטית הזה.
כנראה צורת הדיבור הזאת מחזקת אותו בזמן שהיא מחלישה את הסובבים אותו. לדעתי, הוא זקוק לזה כהגנה, ומרגיש כמו חשופית בלי זה. התגובה הרגשית שלו לניסיון לבקש ממנו לעשות משהו אחר היתה מצוקה קיצונית - גם את זה יכולתי להרגיש אנרגטית בצורה מאוד חזקה. כולו התמלא מצוקה, שאותה ביטא בצחוק מאוד עצבני, במטר של הקנטות מהסוג המחליש, ובהתנגדויות ממש גלויות ("לא, מה פתאום, אני לא יכול", "אין שום אפשרות").
לאחרונה אני ממש יכולה להרגיש אנרגטית בצורה ברורה וחדה את ההחלשה והשלילה, לגמרי בנפרד מהכוונות שלו.

אני סתם סקרנית אם יש דרך שלא ניסיתי, אם יש איזו פנייה לשביל מוקדם יותר מזה שניסיתי, בכיוון אחר מזה שניסיתי, משהו.

[אלף_פלא*]

גם אני הופתעתי פעם ראשונה שקיבלתי צ'ק עם "בברכה",ומאז אימצתי,כל צ'ק אני כותבת ככה.
עוד ביטוי שאנחנו מקפידים עליו (בא מהרבי מלויבאוויטש שמתייחס לנושא הזה,שמילים בעצם יוצרות מציאות)-
בית רפואה במקום בית חולים
וביטוי נוסף מעניין,שהרבי משתמש בו הוא מצוייני צה"ל במקום נכי צה"ל.
ובכלל הרבי משתמש תמיד בדיבור על דרך הטוב,נאמר-היפך החיים במקום מוות,היפך הטוב במקום רע,ואנחנו משתדלים ליישם את זה.
הבת שלי,שכן שומעת את המילה אסור,לא אומרת אותה,אלא-אמא,זה לא מותר נכון?...
דבר נוסף שנזכרתי,הרבי אומר שלקרוא למחלה הנוראה,זו שאין לה מרפא בשמה,מוסיף לה כוח,בעצם הביטוי של האותיות,וכן אנחנו אומרים המחלה ולא את השם.

[ציל_צול*]

חני, איזה יופי של דף. תודה, תודה, תודה.
לי יש שתי דוגמאות נוספות.

1) התשובה השגורה כל כך לשאלה "מה שלומך?" או "מה נשמע?" שהיא במקרים רבים - "בסדר". או אפילו בחזרתיות כזו "בסדר, בסדר".
אצלי אפשר לראות עד כמה אכפת לי מהשיחה באופן שבו אני בוחרת לענות על השאלה הזו.
כשאני בוחרת ב"בסדר" זו הראייה הכי טובה לכך שלא אכפת לי כרגע ששאלו אותי משהו בכלל.
כשאכפת לי, ולרוב זה בגלל שאני מרגישה אנרגטית שלשואל אכפת, אני אומר משהו מדוייק. לטוב או לרע. אפילו אם זו רק מילה אחת. למשל "נהדר" או "גרוע". ויש גם דרכים לתאר את השיגרה (שהיא תמצית ה"בסדר") בצורה טובה יותר. למשל "יש לי יום מוצלח עם הילדים" או "רבתי היום עם מישהו". אלו תשובות שגם מראות לשואל שאכפת לי מהשאלה ובעצם... שאכפת לי מעצמי
וזה כמעט תמיד יוביל לשיחה טובה, אפילו אם היא קצרה מאוד. תהיה לה משמעות כלשהי כי בחרתי לומר משהו בעל משמעות.

2) יש לי רתיעה גדולה מהמילה הנפוצה כל כך "מקום". למשל כשאומרים "זה בא ממקום לא נקי" או "אני מדברת איתך ממקום כזה וכזה".
אני חושבת שזו מילה של עצלות. מילה שלא מתעכבת על מה שבאמת רוצים לומר ופשוט מניחים שהשומע מבין על מה אנחנו מדברים.
אני נזהרת ממנה ומעדיפה להרחיב כמה מילים במקום לצמק לתוך מילה אחת חסרת משמעות שגם לרוב לא מתאימה.
שהרי מקום הוא משהו פיזי מאוד והמקומות הללו שבדוגמה הם בדיוק ההפך מכל מה שפיזי. הם... הרגשות שלנו. אז למה שלא נדבר עליהם?

3) והנה על הדרך באה לי דוגמה נוספת - שימוש במילים בהשאלה, כמו המילה "נקי". מילה שהיא גם פיזית וגם טעונה בכל כך הרבה תרבות. אני מעדיפה בלעדיה.
במקום לומר משפט סתום כמו "אני אומרת את זה ממקום מאוד נקי" אני אומר "אני אומרת את זה ללא שמץ של שיפוטיות" או "אני אומרת את זה במלוא הרצינות" או כל דבר אחר שאליו אני מתכוונת באמת.

ובכלל, אני חושבת שדיוק במילים הופך אותנו קודם כל למובנים באמת, ברמה הכי מילולית. וככל שאנחנו יותר מובנים כך אנחנו מקדמים שיחה. אמיתית. ובשיחה כזו נגלה מהר מאוד אם אנרגטית יש שוני או שיש דומות. וגם נוכל לגשר על שוני בקלות רבה יותר.

[שום_כתוש*]

שמעתי פעם שעדיף לומר "לשובע" מ"לתאבון" כי תאבון באה מהמילה תאווה - שזו מידה לא טובה באדם
לא! אם כבר מדברים על דיוק, אלו שני שרשים שונים לחלוטין...

החשמלאי שחישמל לנו את הבית כשבנינו, בכל העברת כספים היה נותן אישור בכתב (_עד שהיה מוציא קבלה רשמית) שם היה כותב "התקבלו בתודה כך וכך ש"ח"

[בשמת_א*]

אני אומרת את זה ממקום מאוד נקי.
אני דווקא מרגישה שזה מדוייק. זו אמירה אנרגטית, שיש לה משמעות אך ורק בהקשר של סוג-שיח מסוים, בין אנשים שמבינים את ההבדל בין "נקי" ל"לא נקי" בהקשר הזה.
בלי ההקשר, זה סתם פלצני P-:
זה לא תמיד אומר "שיפוטיות", ולא תמיד אומר "רצינות". זה ביטוי שלדעתי מדבר על כנות, אמת, דיוק, נאמנות לעצמי וגם לרוב קשב לאחר, העדר כוונות שליליות מכל סוג כלפי האחר, שקיפות, העדר אינטרסנטיות, ועוד כמה דברים שלא את כולם קל להפריד בכל רגע ורגע...

[בשמת_א*]

שהרי מקום הוא משהו פיזי מאוד והמקומות הללו שבדוגמה הם בדיוק ההפך מכל מה שפיזי.
לא בהכרח (מעניין שאנחנו שונות בשתי הדוגמאות האלה). אני אישית ממש מדמיינת מקום כשאני משתמשת בביטוי הזה. כמו בסוג של דיאלוגים ששמים כסא ריק ועומדים במקומות שונים בחדר ביחס לכסא הריק ומדברים אליו, ובכל מקום בחדר את מגלמת דמות אחרת?
זה.
כשאני מדברת "ממקום" פלוני, זוית הראייה שלי שונה לחלוטין מאשר "ממקום" אלמוני. ואני ממש מרגישה את זה פיזית, ואפילו יכולה לתאר איך זה נראה ממקום אחד ואיך ממקום אחר. דברים שרואים משם, לא רואים מכאן.

[ניצן_אמ*]

_בית רפואה במקום בית חולים
וביטוי נוסף מעניין,שהרבי משתמש בו הוא מצוייני צה"ל במקום נכי צה"ל._
אצלנו בבית אומרים "בית מרפא". אשר למצויינות צה"ל, אני לא יודעת מה בקשר אליהם, אני נכת צה"ל.

ובכלל, אני חושבת שדיוק במילים הופך אותנו קודם כל למובנים באמת, ברמה הכי מילולית. וככל שאנחנו יותר מובנים כך אנחנו מקדמים שיחה. אמיתית. ובשיחה כזו נגלה מהר מאוד אם אנרגטית יש שוני או שיש דומות. וגם נוכל לגשר על שוני בקלות רבה יותר.
אני מדייקת מאד במילים שאני אומרת, ומוצאת יומיומית שזה מפחית את מידת המובנות שלי. הרבה מילים הן בעלות קונוטציות שאצלי, למשל, אין. הרבה אנשים מצפים לתקשורת מסובבת וכששלי נקייה, הם מסובבים אותה בעצמם וממציאים משמעויות מדהימות ויצירתיות להפליא (:-P)
אז אולי אנחנו מובנים ברמה הכי מילולית, אבל לא תמיד מובנים באמת, כאשר אנחנו בוחרים לדייק במילים. (לא שזנ משנה. אני לוקחת אחריות על מה שאני אומרת, לא על איך שמבינים אותי.)

[ציל_צול*]

בשמת, אשרך וטוב לך. אני מרגישה שמה שאת כותבת עמוק מאוד ולי אין את העומק הזה ביחס למילים הללו. אני מתייחסת אליהן כפשוטן ולכן אני מרגישה כך.
מודה שמעולם לא חשבתי שמישהו רואה אותן כך. הן מחוברות אצלי לשיח ניו-אייג'י ורוב הדוברים של השיח הזה שהספקתי לפגוש בעצמי הותירו בי רושם עמום של שטחיות ושם הדברים מתחברים אצלי.
יכול להיות שאם הייתי פוגשת דוברים אחרים שהיו מותירים בי רושם אחר אזי גם אוצר המילים הזה היה נרשם אצלי אחרת.

ואגב, את מעלה משהו מעניין כשאת כותבת ועוד כמה דברים שלא את כולם קל להפריד בכל רגע ורגע...
המשפט הזה מצביע על הקשר המקובל בין "דיוק" ואטומיזציה, פירוק לגורמים. לרוב כאשר אני חושבת על המושג "דיוק" אני חושבת על המילים הכי מתאימות לשונית.
וחני מכוונת פה למילים הכי מתאימות אנרגטית . וכנראה שלא תמיד המושגים הללו מתחברים.
מכאן שיכול להיות שאני אומר משהו בכלל לא מדוייק לשונית אבל הוא יעביר מסר מאוד מדוייק כיוון שיהיה לו דיוק אנרגטי.

חומר למחשבה בשבילי. על מה כדאי לי לבזבז את האנרגיה הזו שמושקעת בדיוק. האם על מציאת המילה הכי מתאימה (ראש?) או על המילה הכי קולעת (רגש?)

[י_פה*]

לאחותי החוזרת בתשובה ארבעה ילדים שאני נהנית מאד לשמוע אותם , גם כשמדובר בשלום ומה נשמע בטלפון, התשובה תמיד עם ברכה , ולא מסתכמת ביאללה ביי.. יש שם התכוונות לטוב.. לדוגמא : שבוע טוב וישועה במהרה..

גם תלמיד ישיבה שאספתי בטרמפ, יוצא מהאוטו עם בתודה ועם ברכה . אצל אנשים דתיים מאמינים ההתייחסות ל היי , מה נשמע, יש לתשובה גם ערך מוסף..
(יש גם את הברוך השם האוטומטי, לא עליו אני מדברת, על אף שגם הוא אומר הודיה.

[ג'וי_יה*]

_גם תלמיד ישיבה שאספתי בטרמפ, יוצא מהאוטו עם בתודה ועם ברכה . אצל אנשים דתיים מאמינים ההתייחסות ל היי , מה נשמע, יש לתשובה גם ערך מוסף..
(יש גם את הברוך השם האוטומטי, לא עליו אני מדברת, על אף שגם הוא אומר הודיה_

טוב פה נכנסת שאלת הכוונה
שהריי אותי מאוד מקומם שאני שואלת לשלומו של מישהו והוא עונה לי "ברוך השם"
האם הכוונה היא להתפטר מהשואל\ להתפטר מלהרגיש איך אתה מרגיש או להודות להשם...?
בדר"כ אני חווה לצאת מידיי חובה כמו ה"בסדר" ה"חילוני" (-מילה נוראית) בידיוק.

[חני_בונה*]

או שאם אומרים את זה למישהו שלושים שנה והוא עדיין טוען שזו אני שלא מבינה ושהוא רק צוחק, אז באמת אין יותר מה לעשות?
השאלה היא מאיזה אנרגיה מגיעים. אני לדוגמה עושה עם עצמי עכשיו חקירה עצמית לגבי נושא מאד דומה במסגרת משפחת המקור שלי (הורי) .אני מתבוננת על מה קורה איתי כשיש צחוק שאני קוראת לו "לא מצחיק" ומה שגיליתי על עצמי הוא שאני "מתנתקת". פיזית אם אפשר אני הולכת לחדר אחר במרחב.
מסוקרנת לאן ההתבוננות הזו תוביל.
ברור לי שאם היה מגיע אדם אחר לגמרי שאין לו את המשקעים האנרגטיים והיה שואל מתוך התענינות אמיתית (שזו אנרגיה אחרת לגמרי) את בעל הדפוס הבעייתי במשפחתי אם קורה לו שהוא נחלש בגלל משפטים של אנשים אחרים, הוא היה זוכה לשיתוף פעולה מלא.

[הילה_של_הקריסטלים*]

איזה כייף הדף הזה על עוצמת הדיבור וכוח המילה!
אנחנו כל כך מתעסקים בזה במיוחד כלפי הילדות כי הן ניזונות מכל מה שהן שומעות..
אני כבר 6 שנים כותבת בצ'קים שלי אחרי סכום הכסף בש"ח באהבה בלבד מתוך ידיעה שאני משחררת את הכסף הזה באהבה כדי שיחזור אליי כסף בחיים רק באהבה.
כששואלים אותי מה נשמע אני עונה - "הרבה יותר טוב" כי כל יום יותר טוב לי בכדור הארץ!
הדיבור הוא מה שמקשר בין עולם הרוח לבין עולם החומר.
לכן אם אנו רוצים ליצור מציאות מסוימת, חשוב להביע בדיבור את החזון שלנו.
ככל שהדיבור יהיה ממוקד יותר ובעל אנרגיה חיובית, כך המציאות שתיווצר, תהיה בריאה וטובה יותר.
ואפשר גם לאבחן את רמת האנרגיה של אדם על פי מבע קולו - קול חזק, פתוח, עמוק מעיד על אדם שמקושר גם לעולם הרוח וגם לעולם החומר.
מחשבה מובילה לדיבור שמוביל למעשה.

[מצ'רה*]

כשאני שואלת מישהו אם הוא רוצה שאכין לו משהו לשתות או לאכול (במיוחד לאורחים, או אנשים בעבודה) - אני נורא נהנית שהם אומרים "מאד!" או "כן, תודה!" בהתלהבות וברצון אמיתי לקבל. כיף לתת למישהו מה שהוא צריך או רוצה.
לעומת זאת, אם אני מציעה למישהו קפה והוא אומר משהו פושר ונימוסי כמו "אפשר" אני הרבה פחות מתלהבת.
גם למדתי בעצמי, שאם נותנים לי משהו שאני רוצה - לא לערב את הנותן ב"לא נעים" שלי, גם אם הוא קיים. לתת לו הכרת תודה ושמחה צלולות.

[אני*]

מעניין. אני עוקב אחרי הדף מספר ימים.
חשבתי גם לכיוון של-
כמה מהמלל שלי ביומיום הינו מיותר ומפזר אותי.
לדוגמא, כשיש לי איזה רעיון טוב, ואני ממהר לדבר עליו, עוד לפני שהספקתי לעבד אותו ביני לביני.
דיבורי הא ודא (ועל החדשות רחמנא ליצלן, למרות שהן באמת לא מעניינות אותי).
דיבורים סוציאליים שכאלה....

[אני*]

גם חיוכים.
כמה מהחיוכים שלי הם לבביים, וכמה מהם מעושים?
ואיך זה משפיע עלי.
ניסיתי פעם יום שלם לא לחייך (אני מטפל באנשים).
לא מתוך זעף, מתוך מיקוד.
די מדהים.

[בשמת_א*]

השאלה היא מאיזה אנרגיה מגיעים.
המממ. שאלה מעניינת.
חשבתי על זה קצת.
אני מכירה אותו הרבה יותר משלושים שנה - פשוט בשבע-שמונה השנים הראשונות לא אמרתי כלום (-:
אחר כך במשך כמה עשרות שנים (-: - כל התייחסות שלי לנושא באה ממקום של פגיעה כלשהי. גם אם לא נפגעתי באותו רגע, האנרגיה הכללית של ההתייחסות שלי באה ממקום פגוע, וגם לדעתי ממקום של "צדק מול עוול" וכדומה (אני מתקשה לשחזר את אישיותי העתיקה D-: ).

עכשיו אני מגיעה (אגב השיחה עם ציל צול, איזה בידור...) ממקום מאוד נקי אנרגטית.
אני לא מרגישה שום תחושת עוול. אני מרגישה פיזית, מאוד חזק וברור, את הפגיעה וההחלשה של המלים שלו - כי הגוף מרגיש את זה מאוד ברור, אי אפשר יותר לרמות אותי, אי אפשר יותר לערפל אותי, אי אפשר יותר להכחיש ושאני אלך שולל אחרי זה.
אני יודעת מה אני מרגישה ואני מאמינה למה שאני יודעת.

לגמרי בנפרד מזה, אני מרגישה לגמרי שאותו אדם אוהב אותי ובאמת אין לו שום כוונה לפגוע בי.
זה בכלל לא נגדי - זה בעדו.
עדיין, לסגנון התקשורת שלו יש אפקט מחליש חזק!

גם ההרגשה - לראשונה - שאין פה זלזול, חוסר אהבה וכדומה כלפי (כמו שהרגשתי בעבר) - לא משנה את העובדה שלמלים שהוא משתמש בהן, ולצורת הדיבור המקניטה-מתבדחת-לגלגנית יש אפקט שלילי ברור שמשפיע פיזית על הגוף. אני מרגישה אותו, לפעמים אפילו כמו מכה קטנה - ואז אני צריכה "לנקות" את ההיחלשות הזאת באמצעות הידיעה (שבאה לא מהמלים אלא במסלול אנרגטי אחר, חזק - שגם אותו אני מרגישה במלואו לראשונה) שאין שם הקטנה אלא אהבה.

אני חושבת שלראשונה בחיי אני מתחילה ממש להבין לעומק, באופן פנימי עמוק, עד כמה הכוונה לא חשובה.
אני אסביר:
תמיד נתתי לשכל שלי לשפוט (דגש על: היגיון, שיפוט, ככלים להתייחסות לעולם) את המשמעות של אמירה כלשהי, לפי הכוונה שייחסתי לדובר.
תמיד חיפשתי "כוונות".
זה בהקשר של הדף מועצת החירום לנקבות היסטריות (-: (איך כל הדיונים פה תמיד משתלבים זה בזה, יפה, לא?)
אם אני אקח את זה למקום הקיצוני, כדי להקצין עד אבסורד, הדוגמא מהסרט: "אם הוא מושך לי בצמה ומרביץ לי, למה הוא מתכוון???? האם פשוט קשה לו לומר שהוא אוהב אותי?"
ברור שאנחנו היום כנשים בוגרות אומרות, אחרי שלמדנו ועבדנו על עצמנו והתפתחנו והכל: "מה זה חשוב למה הוא מתכוון? חשוב איך הוא מתנהג! תפסיקי לבלבל במוח עם דיונים עקרים וחפירות על הכוונות שלו, ותסתכלי על המעשים שלו. ובכל מקרה, יהיה אשר יהיה, תסלקי גברים שמביעים כלפייך כל רגש שהוא בדרכים אלימות..."

אני כאילו בעבר הייתי מתעלמת ממה שהגוף שידר (המממ, למה כאילו. לגמרי באמת במציאות).
תיקון: בעבר התעלמתי ממה שהגוף שידר. נתתי לשכל להחליט: אם חשבתי, שהיתה לאדם כוונה רעה - אז נפגעתי, התקוממתי, ולפי המקרה, גם הסתלקתי מהשטח (יש אנשים שאין לך אפשרות להסתלק מהם). לעומת זאת, אם חשבתי "בטעות", "במקרה", "לא התכוונו לפגוע בי" וכדומה - אז ביטלתי את זכותי להרגיש פגיעה.
עכשיו אני מבחינה בין הדברים.
אני מקשיבה לגוף ולמה שהוא משדר (דגש על: הקשבה לקול הפנימי, הקשבה ללב, יכולת להרגיש את הגוף באופן פיזי, אמונה בעצמי, מודעות לאנרגיות שלי ושל הסביבה, ככלים להתייחסות לעולם). ואני מקשיבה לשכל ולמה שהוא אומר (לא כיביתי את ההיגיון, השיפוט, הסקת המסקנות, הביקורת ושאר כלי השכל - הם פשוט הפסיקו להיות האוטומט וחזות-הכל).
וכשאני בנוכחות מלאה ובוחרת את תגובתי לפי רצוני, מעמדה של עוצמה - האנרגיה אחרת.

אז אני אדייק עוד יותר את מה שאני שואלת:
היום, אני שואלת מאנרגיה אחרת. אני מדברת מאנרגיה של אהבה, הבנה, חמלה, ובאותו זמן ממקום שמבקש לדאוג לצרכים שלי.
אני כן רוצה שהוא יבין שמה שהוא חושב שהוא "סתם צחוק" - איננו סתם צחוק.
אני רוצה (זה רצון שלי, לא שלו, ואני אגיד על זה יותר בהמשך כי זה אולי המפתח לתשובה לשאלה שלי) שהוא יפסיק להכחיש את זה ולזרות מסך עשן בעיניים של עצמו ושל כל העולם. גם מפני שהשקר מעצבן אותי, וגם מפני שלדעתי הנזק האנרגטי שהוא מחולל חוזר אליו ובגדול.

אם מדובר בטיפול בצרכים שלי, שלא אצטרך לסבול שום היחלשות בשיחה איתו, אז אפשר להשיג את זה באופן חלקי: אפשר לדבר איתו פחות (אבל אז גם לקבל פחות את מה שאני רוצה ממנו, כי הוא כרגע בא כעיסקת חבילה), אפשר לנווט את השיחה בצורה כזאת שיש מצדו ירידה במינון של ה"צחוקים", אם כי אין לי שליטה מלאה על זה (וגם אין מנוס מכניסה לאיזורים שמפעילים אצלו את ההתנהגות הזאת בצורה מוגברת).

האנרגיה החדשה שאני באה איתה כן מאפשרת תקשורת הרבה יותר פתוחה, גלויה, כנה וישירה. גם הוא יותר אמיתי.
אבל הנקודה הזאת - אני מרגישה שהיא חשובה.
זה ממש מפריע לי שהוא מבטל את האפקט של ה"צחוקים" שלו, ומסרב אפילו לבקשות כמו - להגיד לפעמים משהו אחר (אולי זה מעורפל. אני אתן דוגמא: למשל, הוא אף פעם, לעולם, לא אומר דברים כמו "איזה יופי שהתקשרת" או "כיף לדבר איתך". לא מזמן, מתוך אנרגיה משחקית טהורה, ממש ביקשתי שינסה להגיד כזה דבר. הוא כמעט נחנק, הוא הגיב כאילו ביקשתי שיתפשט באמצע ככר רבין או משהו כזה. לעומת זאת, הוא תמיד משחיל הערות כמו "את מתקשרת אלי כל הזמן" או "אוף כמה את מדברת" [הרגשת את האנרגיה כשקראת את המלים?]. והוא מצפה ממני ורוצה שאני אדע ואבין שהוא אוהב לדבר איתי ושמח כשאני מתקשרת! הוא משדר את זה בטלפאתיה [עכשיו שעשיתי שינוי בכלים שאני מתייחסת בהם לעולם, אני סוף סוף ממש קולטת את השידור הזה] וחושב שזה צריך להיות יותר חזק מהמלים המקניטות, אפילו מתפלא ונדהם [יותר משלושים שנה] "איך את לא מבינה שאני אוהב אותך" ו"שאני רק צוחק איתך".

אולי התשובה לשאלה שלי היא, שאין אפשרות ללמד אותו מה הוא עושה, כל זמן שהוא בעצמו לא מרגיש צורך לדעת או להבין או לשנות. כי זה לגרום לו להבין בכוח. ואי אפשר להבין בכוח.
הרי אני אמא בחינוך ביתי. ואני חוקרת בתורת הרב מערכת.
אני יודעת את זה. זה לא עובד ככה.
אי אפשר ללמד. אפשר רק ללמוד. אי אפשר להשפיע. אפשר רק להיות מושפע. זה לגמרי תלוי במערכת הקולטת, זה לא חשוב מה משדרים מסביב - רק מה אני רוצה, מסוגל ובוחר לקלוט בכל רגע נתון. זה לא חשוב אם מדובר ברפואה הערבית בימי הביניים, ביהדות החרדית בגרמניה של המאה ה-19, בארכיטקטורה הישראלית של המאה ה-21. או באדם אחד, אינדיבידואל. בן 8 או בן 50, ילד, ילדה, גבר או אשה. יש רק הבדל בסדר גודל, לא בעיקרון.
ומה שאני בוחר לקלוט בכל רגע נתון, זה תלוי בי ובצרכים הפנימיים של המערכת שלי.
ולכן בחזרה לשאלה שלי:
הוא לא בנוי לזה, הוא לא מרגיש זקוק לזה, זה לא חשוב מה אני רואה - מה שחשוב הוא שהוא לא נמצא במקום הזה בחיים שלו. ואולי לעולם לא יגיע למקום הזה! אולי הוא אחד מאותם אנשים שאין להם יכולת להתבוננות כזאת לעולם. אף פעם. גם לא בשלושים השנים הבאות.

מה דעתך, חני?
בתור אדם שכן עוזר לאנשים שלא רוצים לראות, לקלוט או להבין - כן להגיע לשם, בעבודה איטית, קשה וסבלנית? לראות את מה שלא רצו לראות כל חייהם, להבין את מה שסרבו להבין, ואפילו לעשות שינוי?

[ניצן_אמ*]

אני חושבת שלראשונה בחיי אני מתחילה ממש להבין לעומק, באופן פנימי עמוק, עד כמה הכוונה לא חשובה.
לגמרי. (ואז היא חוזרת להיות חשובה. אבל היא משנית בחשיבותה כאשר המעשים והתקשורת לא מדוייקים. זו דעתי, על כל פנים.)
(אגב, אמא שאוהבת יותר. הבנת חלקים נרחבים מזה כבר מזמן מזמן. אולי לא הבנת שהבנת. )

[ניצן_אמ*]

אגב, בשמת, פשוט כי אני מרגישה הזדהות עמוקה. אני אדם שזקוק לעומק, למשמעות, לדיוק ולפשטות בתקשורת שלו. אני זקוקה גם לקלילות ולשמחה.
יש אנשים שזקוקים לדברים אחרים.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

איזה דף מדליק.
אני שמתי לב לכמה דברים... קודם כל כשמישהו עונה על שאלה "אין בעיה" - תמיד יש איזו בעיה שמסתתרת
שם.
ממש עשיתי על זה מחקר. כשמישהו ממש בעניין הוא יענה בצורה אחרת "בשמחה" "בוודאי" ועוד...
חוצמזה יש תמיד את הקמצנים שישאלו אותך על דרך השלילה
למשל "אתה לא רוצה לשתות"???" "אתה לא רוצה כלום"? ...
או את אלה שאומרים "בוקר" במקום "בוקר טוב" - פשוט משמיטים את המילה טוב מהחיים... ועוד... ועוד...
ולגבי ההמחאות - אני כבר עשור חותמת אותן "בברכה" - זה כזה כייף!!

[ממ*]

איזה דף מעניין!
רציתי להוסיף מחיי שלי:

1. אני מבקשת (יותר נכון, לא מרשה אבל בחביבות ) לסטודנטים שלי להתחיל את השאלות שלהם ב"אבל". בקרב הסטודנטים בשנים האחרונות זאת ממש מגיפה. כל שאלה מתחילה ב"אבל"--אפילו אם הם מסכימים עם הנאמר (כמו החבר הזה שלך, בשמת. שדבריו הפוכים מכוונתו, לטענתו). אני מסבירה שזאת רטוריקה לעומתית שתמיד מפקפקת בנאמר ואף מעט מזלזלת בו, במקום לראות מה אפשר ללמוד ממנו.
2. אני לא מרשה (ולא בחביבות ) להשתמש ב"כאילו" בשאלות ובהערות שלהם. זה מעביר את הדיון לערוץ שלא מתחייב לטענה כלשהי ולא לוקח אחריות על הדברים.
3. באופן כללי אני דורשת מהם יחס אוהד לטקסטים הנלמדים לפני יחס ביקורתי. כלומר, אני מבקשת שיאמרו מה הרבותא בטקסט (הטקסטים עצמם ביקורתיים וספקניים. לא מדובר פה בשטיפת מוח. פשוט בישראל הסטודנטים נוטים להתנגד לכל דבר לפני שהם רואים מה אפשר ללמוד ממנו).

הסטודנטים מאוד מופתעים, אבל בדרך כלל נענים לאתגר ומשתפים פעולה, על אף שזה ממש קשה להם! במוסד אחד, שבו האווירה מאוד מלחיצה ותחרותית, והסטודנטים בדרך כלל ממורמרים מכמויות העבודה ונגררים לבעיות משמעת, היו לזה תוצאות מפתיעות בחיוב שבהן. ממש מדהים.

[עולם_חדש_מופלא*]

אשר למצויינות צה"ל, אני לא יודעת מה בקשר אליהם, אני נכת צה"ל.
אני מתחברת לעניין שהועלה כאן. אני לא שייכת לצה"ל, אבל בהחלט נכה.
ונראה לי שלהחליט אוטומטית שכל הנכים הם מצוינים או משהו כזה, זו גישה שהיא בדיוק ההפך מדיוק במילים.

ויותר מכך - היא גם נותנת לגיטימציה לגישה הכללית לפיה מה שמגדיר את הנכה זו המגבלה שלו (וכל מה שהוא עושה בחיים זה למרות המגבלה, או כ"דווקא" וכו')

דיוק במילים, לדעתי, הוא להשתמש במילה שהכי נכונה בעיניי למצב המתואר. אם זה "נכה" או "בברכה" או כל דבר אחר.

באותו אופן - כששואלים אותי "מה נשמע?", אני משתדלת לענות תשובה אמיתית.
בד"כ ברור לי שאנשים לא מעוניינים להכנס לשיחה ארוכה, אז אני אומרת אחת משלוש האופציות: תקין / תקין+ / תקין-

וגם, אני מסכימה עם דברי מצ'רה:
לעומת זאת, אם אני מציעה למישהו קפה והוא אומר משהו פושר ונימוסי כמו "אפשר" אני הרבה פחות מתלהבת.

[עולם_חדש_מופלא*]

"אתה לא רוצה לשתות"???" "אתה לא רוצה כלום"? ...
זה שאלות שתמיד הייתי מסתבכת אין כילדה: איך עונים? כן/לא?
אף פעם לא הייתי מצליחה (מבחינה טכנית) לענות לפי מה שרציתי. תמיד הייתי מתבלבלת...

[בשמת_א*]

_פיזית אם אפשר אני הולכת לחדר אחר במרחב.
מסוקרנת לאן ההתבוננות הזו תוביל._
הממממ. אני מעולם לא התנתקתי פיזית. נשארתי שם, אבל נפגעתי והגבתי בכל מיני דרכים.
אבל הואיל וגם אני כרגע במצב של התבוננות וסקרנות, עשיתי משהו לגמרי שונה באופן חד פעמי לפני כמה שבועות. בתוך שיחה שבה הוא רק דיבר ב"צחוקים", פשוט אמרתי ביי וניתקתי את הטלפון!
(וואו, איזה שינוי - התנתקתי פיזית, במקום להישאר שם, ומתוך בחירה ועוצמה, לא עלבון)

מובן שהוא חזר אלי תוך כמה שניות, והיה נדהם. זו לא היתה מניפולציה. הוא באמת באמת מאמין שהוא צוחק ושאני מבינה לחלוטין שזה שעשוע ושכל המלים אינן מביעות את המשמעות שלהן.
ואני באמת מאמינה! דווקא בעבר לא האמנתי. היום אני מאמינה. אני מבינה לחלוטין שזה שעשוע בשבילו.

ולכן אפילו יותר ברור לי שלמרות ובניגוד למה שהוא חושב - למלים שלו יש אנרגיה משלהן. והאנרגיה שלהן שלילית.
יש למלים המדוייקות אנרגיה, אי אפשר למחוק אותה רק בזה שמעבירים עליה קרוס לביטול ואומרים "שתדעי מראש שכל מה שאני אומר, זה ההיפך ממה שאני מרגיש". זה לא עובד ככה. יש להן אנרגיה שנמצאת בתוך המלים, במנותק מהכוונה.
והאמת, יש לי גם הרהורים - מהי בדיוק הכוונה. אני לא בטוחה שההבנה לגבי זה סגורה אצלי לגמרי. אנרגטית אני מרגישה שאהבה שאדם מביע במלים חמות ואוהבות, שונה מאהבה שאדם מביע בעוקצנות ובמלים שמכסות. אבל לא ברור לי לגמרי איך החוטים הולכים פה. יש שם קשרים שצריך להתיר כדי שאוכל לראות מה זה מה.
או, בניסוח אחר:
הלב שלי מרגיש שזה לא אותו דבר. תמיד הרגיש.
אבל אני לא יודעת לתרגם את הלב למלים של השכל, ועדיין אני מרגישה יותר בנוח בעולם של השכל. עדיין אני זקוקה גם לראות ולא רק להרגיש. עדיין אני זקוקה להסבר והוכחה והבנה שכלית, לא רק לתחושה שמרגישה לי מעורפלת ואולי חסרת בסיס. כי לפעמים, כשאתה מפרק את התחושות, אתה מגלה שמה שהפריע לך היה בכלל הרעש של הטרקטור שמגיע מהחלון הפתוח ובכלל לא שום דבר שאמר מי שמדבר איתך.

[בהערה מוסגרת: גם אני מהרהרת בתקופה זו של חיי לא רק בהשפעה האנרגטית של המלים ושל הדיוק במלים, אלא גם בהשפעה האנרגטית של דברים כמו טון הדיבור, גובה הצליל, וגורמים אחרים שנמצאים שם ואנחנו נוטים לייחס להם פחות חשיבות. למשל, אני נוטה מאוד מאוד לדייק במלים בחיים שלי - אבל הרבה פעמים אני מדברת בטון נוזף [איכס]. אני שמה לב למלים - אבל מה אם מי שמקשיב לי הוא אדם שבכלל לא שומע את המלים, אלא רק את המוסיקה של המלים? לפעמים אמא צעירה שרוצה לזרוק את התינוק מבעד לחלון אומרת לו את כל המלים הכי נוראות אבל בטון רך, אוהב, שקט - הקשבתם פעם למלים של שירי ערש עתיקים? זה הפוך: המוסיקה אומרת אהבה, המלים אומרות שנאה. ההנחה היא שהתינוק מקשיב למוסיקה ולא מבין את המלים ולכן האנרגיה שלהן לא פוגעת בו. אבל לפי המחקר של מאסארו אמוטו מיפן, זה לא נכון! האנרגיה השלילית של המלים לא תלויה ביכולת הבנת השפה של מי שנחשף להן!]

והיה שואל מתוך התענינות אמיתית (שזו אנרגיה אחרת לגמרי) את בעל הדפוס הבעייתי במשפחתי אם קורה לו שהוא נחלש בגלל משפטים של אנשים אחרים, הוא היה זוכה לשיתוף פעולה מלא
המממ.
לגבי האדם שאני חושבת עליו, הוא היה אומר לך שלא. זה היה מצחיק אותו. הוא אומר: דיבורים הם סתם דיבורים. וזה לא שהוא לא שומע מה אומרים, הוא פשוט מבטל את ההשפעה של זה עליו או על כל אחד אחר. אני לא חושבת שיש אדם אחד בכל העולם (עברתי עליהם במוחי אחד אחד) שישמע ממנו שהוא נחלש ממשפטים של אחרים. אני מאמינה שזה משהו שהוא כרגע (וכל חייו עד כה) לא מסוגל להודות בו אפילו בפני עצמו. אני חושבת שאם הוא יודה בזה שהוא נחלש ממשפטים של אחרים, הכאב יהיה כל כך גדול שאני לא יודעת איך הוא ירים את עצמו. אני מבינה את זה עכשיו תוך כדי כתיבה. זה יחשוף את השקר של החיים שלו. לא חושבת שאפשר לעשות דבר כזה בלי הגנה, ואין לו שום הגנה בלי אסטרטגיות של התקפה.

[בשמת_א*]

הבנת חלקים נרחבים מזה כבר מזמן מזמן
כן, את צודקת. אבל את יודעת, ההבנה הזאת היא כמו ספירלה: כל פעם יורדים עמוק יותר, לשיכבה עמוקה עוד יותר של הבנה כזאת שפתאום נפקחים לך מרחבים בראש והצלעות מתרחבות ואת נושמת בתוך זה וכל העולם צלול יותר ואת רואה רחוק יותר, עמוק יותר, זה בכל הגוף, זה לא רק בשכל. את מבינה אותי?

תראי, את זה אני כבר אומרת המון זמן, החל מ-אמא שאוהבת יותר (שם זה היה פשוט מהפכני לאנשים להחיל את הקונצפציה הזאת על הורים ותינוקות, כשהיא עוד בקושי נקלטה לגבי בני זוג ובעלים מכים) וכלה ב- מלים הורגות יומן קריאה:
מה זה חשוב למה הוא מתכוון? חשוב איך הוא מתנהג!
וגם:
מה זה חשוב למה אני מתכוונת? חשוב איך אני אומרת את זה - המלים שלי, הטון שלי, שפת הגוף שלי.
ומה זה חשוב למה אני מתכוונת? חשוב מה אני עושה. ומה שאני עושה כולל את המלים שלי, במיוחד אם הן שליליות.

אבל יש הרבה דרך ללכת מהמקום שבו את מבינה את זה בשכל, אבל בחיים הרגשיים שלך את ממשיכה להישאר שם כשנותנים לך מכות בראש (דימוי, דימוי) במקום לקום וללכת - למקום שבו את מבינה לא רק בשכל אלא גם בלב. אצלי, באופן אישי, מסתבר שחשוב שזה יתחבר בלב. מה שלא נוגע בלב לא באמת יושב אצלי.

ממ, איזה דברים מעניינים!
פשוט בישראל הסטודנטים נוטים להתנגד לכל דבר לפני שהם רואים מה אפשר ללמוד ממנו).
וואללה. אני חושבת שגם אני אנסה קצת את הכלים שלך (-: אני אשים לב יותר לאבל (לכאילו-ים אני מתייחסת כבר).

(דף מאמם)

[מצ'רה*]

אבל לפי המחקר של מאסארו אמוטו מיפן, זה לא נכון! האנרגיה השלילית של המלים לא תלויה ביכולת הבנת השפה של מי שנחשף להן!
ואללה.
זה מזכיר את המחקר של הספר "מסר מהמים" - גם כן יפני. שהמלים ששמים על מיכל מים משפיעות על המבנה הכימי של המים.

[בשמחה*]

לא קראתי את כל הדף המרתק הזה.
חוזרת לרגע לדיון של ההתחלה.
אני חושבת שגם אני עונה על תודה, ברוב הפעמים "בשמחה" (האם אני תמיד שמחה?..)
בכל אופן כש אום שלום אמרה שזה מעלה חיוך על שפתיה, שמתי לב, שעצם האמירה דורשת יצירת חיוך באופן טבעי, וזה מקסים.
נסו בעצמיכן.. רק כשאומרים בקשיחות רבה, זה לא עובד.

[בשמת_א*]

זה מזכיר את המחקר של הספר "מסר מהמים" - גם כן יפני. שהמלים ששמים על מיכל מים משפיעות על המבנה הכימי של המים
זה זה.

[מונו_לוגית*]

מה זה חשוב למה אני מתכוונת? חשוב איך אני אומרת את זה - המלים שלי, הטון שלי, שפת הגוף שלי.
אני חושבת שדוקא המשפט הזה מצביע כמה חשובה הכוונה (שלי, פנימה), כי אין סיכוי שאני אצליח לשלוט באופן מודע גם על המילים שלי וגם על הטון שלי וגם על שפת הגוף שלי. מצד שני - עם הכוונה שלי תהיה נקיה (והלב פתוח), אז אני מניחה שהכל יתארגן "נכון".

[ניצן_אמ*]

בשמת, אני ממש מבינה אותך. אני רוצה להציע פרשנות לא טובה לדברים שלך רק כדי שנזהר ממנה, בסדר?
תמרור ההזהרה הראשון שעולה לי הוא כשאני חושבת שאפשר לקרוא את זה בנימה פרפקציוניסטית.
למשל - אני לא טהורת מעשה הגם אם אני טהורת כוונות, להיות טהורת מעשה זה "טוב" יותר, ולכן עליי להיות טובה יותר.
<עד כאן בסדר. להשתפר זה ממש לא דבר רע, ודאי שלא דרך מודעות. הבעיה מתחילה כאשר מתעלמים מן המחירים או כאשר המטרה היא מושלמות על פני מעט יותר שלמות ו"עגולות". ברור שאת מסכימה, אחרת לא היית משתמשת בספירלה, אני צודקת?>

הדבר השני הוא צדקנות. במקום להסתכל על עצמי ועל הצרכים שלי ולהצליח לתקשר אותם טוב יותר בזכות החקר המעמיק הזה, להשתמש בזה כאמת מידה למוסר או לצדק גבוה יותר, וככלי לשיפוט של הזולת. "פלוני אמנם מדקדק בכוונותיו, אך שפת-גופו, לא עלינו." שוב, האבחנה כשלעצמה היא בסדר גמור! הבעיה היא כשמנסים להחיל שינוי על אחרים או אפילו לשים את עצמנו כנעלים יותר עקב כך. אני חושבת שמהבור הזה צריך להזהר. ככלי לזיהוי הבעיה וככלי לתקשורת מול מי שיש לנו עניין בתקשורת טובה יותר איתו - זה מצויין.

[מונו_לוגית*]

אני רוצה להוסיף – אנחנו מדברים (מדברות?) פה בעצם על החשיבות של לא לעבוד על אוטומט. להיות בתוך דו-שיח, להקשיב, ולדבר מתוך כונה מלאה.
ולגבי כוונות של אנשים אחרים – זה משהו אחר.
הכוונה גם שם חשובה לדעתי, כי אחרת באמת לא הייתי מרגישה שמישהו שצוחק עלי למשל, באמת אוהב אותי, ואולי הייתי הולכת משם בכלל. העניין הוא התעתוע. מסר אחד נאמר במילים , אחר בטון הדיבור, אחר בשפת הגוף (ועוד?). אצלי, אני יכולה לומר בדיעבד, שזה יצר תחושה גדולה של אי נוחות ותסכול (ועדיין..).
אבל האמת? זה שלו. גם אני פעם ניסיתי לגרום למישהו להגיד משהו, זה הלך ככה בערך –
אתה יכול להגיד לי שאתה אוהב אותי?
את יודעת את זה
אז תגיד!
את יודעת שאני אוהב אותך
לא, תגיד פשוט – אני אוהב אותך.
את רוצה שאני אגיד שאני אוהב אותך?
כן, רק את המילים האלו.
אני לא מסוגל.

אבל כשאני חושבת על זה, זה שלי! הדרישה או הצפייה שלי לשמוע משהו הרמוני – שהכל יהיה "בתואם מושלם", אבל מתוך תפיסה ברורה מהו אותו תואם.
מה שנשאר זה כנראה לנסות להיות בהרמוניה בתוכי וכחלק מזה לקבל את הצרימות מבחוץ.

[ממ*]

_ממ, איזה דברים מעניינים!
...וואללה. אני חושבת שגם אני אנסה קצת את הכלים שלך אני אשים לב יותר לאבל (לכאילו-ים אני מתייחסת כבר)_
תודה, בשמת. ואנא עדכני כשתוכלי.

והאמת, יש לי גם הרהורים - מהי בדיוק הכוונה. אני לא בטוחה שההבנה לגבי זה סגורה אצלי לגמרי. אנרגטית אני מרגישה שאהבה שאדם מביע במלים חמות ואוהבות, שונה מאהבה שאדם מביע בעוקצנות ובמלים שמכסות.
אני מסכימה עם זה לגמרי, וגם עם הטענה שיש למלים מעמד משלהן, שלא ניתן להן רק על ידי הכוונה של הדובר. הרי ברור, מעבר לכוונה של הדובר, יש למלים מטען תרבותי, מטפורי, היסטורי, שגם לו תפקיד בהשפעה של המילה על השומע/ת (אני מודה שאני לא אוהבת את השימוש בייחוסים פיזיקליים, כמו "תדר". מעדיפה "השפעה").
ובאופן פסיכולוגי, אדם שמביע אהבתו בעוקצנות הוא פחות אוהב. או שהוא אוהב אבל גם קצת נהנה לראות אותך סובלת. אני ממש מאמינה בזה. הוא גם נהנה לראות את השומעת נבוכה, קצת מבולבלת, קצת מתנצלת, אולי מרגישה קצת נחותה. הוא גם אוהב אולי, אבל יש לו גם יצרים אחרים לספק. זה מספק אצלו משהו.

[בשמת_א*]

ניצן, תודה על הדיוק. אכן הבהרות חשובות (-:
אני כמובן בכלל לא בכיוון הפרפקציוניסטי, האמת אפילו בכיוון הפוך - כאילו, אני במחלף, ויש שלטים: לפרפקציוניזם תפנה לכביש 61 צפונה ולאמת של הלב שלך תפנה לכביש 61 דרומה? אז אני דרומה (כביש 61 זו האוטוסטראדה שקרובה אלי פה, מעבר ליער. אני לא בארץ כרגע (-: ).
הדיוק האנרגטי, במלים ובכל דבר אחר, הולך לכיוון של קרבה יותר גדולה לעצמי, הקשבה יותר גדולה ללב שלי וללב של אחרים, לזרימה לעומת חסימות, לקבלה לעומת התנגדות, להבנה, לאהבה, לחמלה, לטיפול, לטיפוח, להשלמה, לחום אנושי.
בעיני זה ההיפך מהפרפקציוניזם.
הדיוק שמדובר בו בהקשר האנרגטי הוא הדיוק של הלב, לא הדיוק של השיפוט. (המממ. אני לא בטוחה לגמרי שדייקתי פה. לא בטוחה אם "שיפוט" או "שכל" או מה. מחכה לתוספות ותיקונים)

_אתה יכול להגיד לי שאתה אוהב אותי?
את יודעת את זה
אז תגיד!
את יודעת שאני אוהב אותך
לא, תגיד פשוט – אני אוהב אותך.
את רוצה שאני אגיד שאני אוהב אותך?
כן, רק את המילים האלו.
אני לא מסוגל._
פוצצת אותי מצחוק עכשיו D-:

ובהמשך למה שבדיוק עכשיו קרוטונית מהמרק הגדול כתבה בדף מועצת החירום לנקבות היסטריות:
(ציטוט ממשהו שהיא קראה:) כל גבר/אישה שלא מגיבים לזה באופן הדדי - כלומר, בפתיחות, כנות ועדינות חזרה - את ממש לא צריכה לנהל איתם מערכת יחסים.

לגמרי במודע התחתנתי עם גבר שהיה מסוגל להגיד לי "אני אוהב אותך". ולא זו בלבד שהיה, ועודנו, מסוגל - הוא גם רוצה והוא גם אומר
כלומר, ל"את יודעת" ול"אני לא מסוגל" (מלה במלה! כולל הפסיקים והנקודות!) אמרתי "לא".

האם זה שלא מסוגל להגיד את המלים אוהב כמו זה שכן מסוגל?
כלומר, עוד שאלה שאני מעלה היא, האם ההבדל בהרגשה שלי, כשאני משווה אך ורק בנקודה הזאת בין שני גברים בחיים הפרטיים שלי, נובע מ:
א. הבדל בסוג האהבה שלהם? הבדל ביכולת שלהם לאהוב? הבדל שקשור בהם או בעוצמת האהבה שלהם כלפי? האם החסימה הזאת בדיבור מבטאת גם חסימה באהבה עצמה?
או:
ב. הבדל אך ורק בצרכים הרגשיים שלי, וביכולת של כל אחד מהם להתאים ספציפית לצרכים שלי. כלומר, נגיד שניהם אוהבים 10 מתוך 10 אם אפשר בכלל לתאר דבר כזה, אבל אם אני נגיד צריכה אהוב ששר לי סרנדות כדי להיות מאושרת בחיים [סרנדות זה נחמד בתור משל, לא?] אז אחד מהם יכול לשיר והשני לא יכול לשיר - שזה בסדר בשני המקרים, זה לא פגם באהבה, זה שאתה לא ממש הטיפוס לשיר סרנדות, זה פשוט שאני צריכה סרנדות ולכן עלי לבחור בגבר שכן יכול לתת לי את מה שנחוץ לי.

(לא בטוחה שהצלחתי להיות ברורה)

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ובאופן פסיכולוגי, אדם שמביע אהבתו בעוקצנות הוא פחות אוהב. או שהוא אוהב אבל גם קצת נהנה לראות אותך סובלת.
לדעתי קצת הגזמת. אפשרות נוספת: או שיש לו כל כך הרבה הגנות מהעבר, שהוא כבר לא יכול להתבטא באופן פתוח וחשוף לגמרי. זו "בעיית התבטאות" או "בעיית הגנה עצמית מופרזת" ולא "בעיית אהבה".
נכון הוא שאם הוא מקבל מהצד השני מסר ברור שזה פוגע ומפריע, ולא עושה מאמץ להשתנות, זה בעייתי מאוד. אבל זה כבר שלב אחד מעבר.

[בשמת_א*]

אדם שמביע אהבתו בעוקצנות הוא פחות אוהב. או שהוא אוהב אבל גם קצת נהנה לראות אותך סובלת. אני ממש מאמינה בזה. הוא גם נהנה לראות את השומעת נבוכה, קצת מבולבלת, קצת מתנצלת, אולי מרגישה קצת נחותה. הוא גם אוהב אולי, אבל יש לו גם יצרים אחרים לספק. זה מספק אצלו משהו.
וואללה, מדוייק בתכלית.
לדעתי ענית לי על השאלה שלי (-:

[בשמת_א*]

(מקדימה את ניצן לפני שהיא תכתוב לי שזה הרי בדיוק מה שאני אומרת ב סימני התעללות בזוגיות P-: )

[בשמת_א*]

אה, טוב, עכשיו אני גם מסכימה עם הקרוטונית, שמדייקת אותנו יותר ומזכירה לנו שוב שיש יותר ממשתנה אחד.

[בשמת_א*]

רגע, קרוטונית, אני ממשיכה את השיחה:
הוא גם אוהב אולי, אבל יש לו גם יצרים אחרים לספק.
זה בדיוק זה. ההגנות מהעבר, בעיית התבטאות, הגנה עצמית - כל אלה יצרים אחרים לספק.
והם גוברים על האהבה אלייך.
לכן אני לא חושבת שממ הגזימה.
"נהנה לראות אותך סובלת/נבוכה/מבולבלת" - זה לא חייב להתפרש כרשעות. אני ממש הבנתי על מה היא מדברת כי ישר ראיתי יותר מאדם אחד שמוכר לי עשרות שנים, בתיאורים האלה. לא חייבים לקחת את זה לקיצוניות של סדיזם - זה מאוד פשוט: ההגנה העצמית קודמת לאהבה אלייך. ההגנה העצמית קודמת לך.
ארגו = פחות אהבה אלייך.
קודם כל הוא מניף את החרב כדי לעצור מכה פוטנציאלית.
אבל את כולך רכות, לא באת אליו בחרב. ואת נשרטת. לפעמים נחתכת. אולי בדיוק הזזת יד, בחוסר תשומת לב, לא הקפדת להיזהר בעצמך, לא זכרת שהוא מוקף בהילה של חרבות מתהפכות.
מי שבא אלי ונזהר לחמם את הידיים לפני שהוא נוגע בי, באמת אוהב אותי יותר מאשר זה שתמיד מנופף חרב לא-חשוב-מי-נמצא-איתו. כי הוא חושב עלי. כי הוא מקדיש חלק מהאנרגיה שלו לחשוב להגן גם עלי, לא רק על עצמו.

[ניצן_אמ*]

אפשרות נוספת: או שיש לו כל כך הרבה הגנות מהעבר, שהוא כבר לא יכול להתבטא באופן פתוח וחשוף לגמרי. זו "בעיית התבטאות" או "בעיית הגנה עצמית מופרזת" ולא "בעיית אהבה".
אני חושבת שאין סתירה בין השניים. אכן יש לו הגנות מהעבר, אבל ההגנות האלה הן בד"כ לא רק מילוליות או התנהגותיות או תקשורתיות. הביטוי הזה שלהן הוא משני להגנות שיש כבר על הלב עצמו. זו דעתי. לכן אני מסכימה שיש הגנות מן העבר, ומסכימה גם שהאהבה הזו יותר דהויה רגשית, והיא גם "פחות" אהבה במובן המעשי, זה שמעבר לכוונות, זה שבצד המקבל.

[חני_בונה*]

_מה דעתך, חני?
בתור אדם שכן עוזר לאנשים שלא רוצים לראות, לקלוט או להבין - כן להגיע לשם, בעבודה איטית, קשה וסבלנית? לראות את מה שלא רצו לראות כל חייהם, להבין את מה שסרבו להבין, ואפילו לעשות שינוי?_

במקום לא רוצים אני אומרת פוחדים.
ואם פוחדים יש סיבה טובה לפחד שלהם אפילו אם המחיר הוא פיספוס חיים שלמים של חופש.
ואני גם אומרת שאם יש משהו שכן יכול לחולל שינוי זה שהם יהיו בקירבת אנרגיה של אהבה. ואת זה את כבר עושה:
ואז אני צריכה "לנקות" את ההיחלשות הזאת באמצעות הידיעה (שבאה לא מהמלים אלא במסלול אנרגטי אחר, חזק - שגם אותו אני מרגישה במלואו לראשונה) שאין שם הקטנה אלא אהבה.
אם תיזכרי לעיתים קרובות בידיעה שמה שיש זו אהבה יש סיכוי טוב ש המסלול האנרגטי החזק ימשיך ויגיע אליו.

ממ
ובאופן פסיכולוגי, אדם שמביע אהבתו בעוקצנות הוא פחות אוהב. או שהוא אוהב אבל גם קצת נהנה לראות אותך סובלת. אני ממש מאמינה בזה. הוא גם נהנה לראות את השומעת נבוכה, קצת מבולבלת, קצת מתנצלת, אולי מרגישה קצת נחותה. הוא גם אוהב אולי, אבל יש לו גם יצרים אחרים לספק. זה מספק אצלו משהו.

לזכור שהוא אוהב זה מה שמכניס אותנו לתדר של אהבה. גם אם הוא נמצא בתדר של פחד.
<אני פורשת לכמה ימים, נוסעת לראות מטאורים במעופם ולחדש אנרגיות>

[ממ*]

לדעתי קצת הגזמת. אפשרות נוספת: או שיש לו כל כך הרבה הגנות מהעבר, שהוא כבר לא יכול להתבטא באופן פתוח וחשוף לגמרי. זו "בעיית התבטאות" או "בעיית הגנה עצמית מופרזת" ולא "בעיית אהבה".
כשהתחלתי להשיב, ראיתי שבשמת וניצן כבר השיבו בעבורי.

_זה בדיוק זה. ההגנות מהעבר, בעיית התבטאות, הגנה עצמית - כל אלה יצרים אחרים לספק.
והם גוברים על האהבה אלייך._

מסכימה גם שהאהבה הזו יותר דהויה רגשית, והיא גם "פחות" אהבה במובן המעשי.

והתוספת של בשמת מאוד חשובה.
"נהנה לראות אותך סובלת/נבוכה/מבולבלת" - זה לא חייב להתפרש כרשעות. אני ממש הבנתי על מה היא מדברת כי ישר ראיתי יותר מאדם אחד שמוכר לי עשרות שנים, בתיאורים האלה. לא חייבים לקחת את זה לקיצוניות של סדיזם - זה מאוד פשוט: ההגנה העצמית קודמת לאהבה אלייך. ההגנה העצמית קודמת לך.
אני באמת לא התכוונתי לרשעות. אלא לכל מיני משתנים שמפריעים לאהבה "כמו שצריך" ושגם... פשוט קיימים. אנשים הם יצורים מאוד מורכבים. הם בהחלט יכולים גם לאהוב ובו בזמן לשאוב כוח מזה שהנאהב סובל קצת או מזה שהם שמים עצמם בעמדת כוח קלה ואותו בעמדת נחיתות קלה באמצעות הבדיחה על חשבונו.

חשבו על דור ההורים שלנו, הפלמ"חניקי. הגברים היו מתקשרים זה עם זה רק בצחוקים ו"ירידות" זה על זה. והם באמת פחות אהבו. היו להם כל מיני מנגנונים שחסמו להם קצת את הלב. כשגברבר אחד אומר לחבר הכי טוב מול כולם "הי, מה עם הכרס?" הוא גם אוהב אותו ויציל אותו בקרב וגם נהנה להרגיש שהוא רזה לעומתו, ובזה הוא פחות אוהב.

[אום_שלום*]

הוא לא בנוי לזה, הוא לא מרגיש זקוק לזה, זה לא חשוב מה אני רואה
בשמת א הסיפור שלך הזכיר לי משהו שלא לגמרי קשור לנושא הדף אבל מאוד קשור להשפעה אנרגטית.
אמא של אישי פולניה בצורה קיצונית, לי זה פחות מפריע, כי מן הסתם יש לי פחות מעורבות רגשית, אבל הוא מתחרפן כשבכל שיחת טלפון היא אומרת "חבל שלא באתם היום/אתמול/מחרתיים" גם אם רק היינו אצלם, גם אם הם נסעו להופעה במצדה שאין שום סיכוי שהיינו מצטרפים אליה.
זה מגיע למצבים שהוא מנתק לה באמצע שיחה כי מרגיז אותו שהיא אומרת את זה.
אמרתי לו שיחשוב כאילו אין לה שליטה על זה, היא לא רוצה להרגיז, אפילו לא בטוח שהיא רוצה שנבוא, זה פשוט נפלט לה בלי שליטה, יש לה צורך לומר את המשפט הזה, כמו לשאול "מה נשמע".

ולגבי המקרה הספציפי שלך, אני גדלתי ועודני חיה בסביבה שבה ציניות וסרקזם הם האופציות הכמעט יחידות לתקשורת. משהו באופי של החיים בסביבה הזאת (קיבוץ למי שתהה) גרם לאנשים להתגונן בדרך הזאת וזה באמת מתסכל ולפעמים גם מכאיב עד מאוד.
יש לי עוד מחשבות בנושא, אולי ארחיב בהמשך.

[מונו_לוגית*]

יש אנשים שלא מעיזים לפתוח את הלב שלהם. אם זה בן זוג פוטנציאלי, אז באמת אפשר להגיד - כל גבר/אישה שלא מגיבים לזה באופן הדדי - כלומר, בפתיחות, כנות ועדינות חזרה - את ממש לא צריכה לנהל איתם מערכת יחסים.
מצד שני – יש כל מיני מערכות יחסים אחרות, למשל בני משפחה, שאני לא אנתק איתם את הקשר כי הם המשפחה שלי, ואנחנו אוהבים אחד את השני, מבעד לכל ההגנות והכאבים והשריטות, ולמרות שהם לא מעיזים לפתוח את הלב שלהם, ולמרות שגם את הלב שלי זה מכווץ לפעמים, אני עדין רוצה להיות שם!
ומה שאני מנסה לעשות, זה פשוט להיות שם. להיות בקשב לעצמי וגם להם ולהישאר עם לב פתוח. אני גם מנסה לבחור להיות איתם כשאני יותר מאופסת ועם אנרגיות. וזה ממש לא תמיד הולך. ומדהים כמה זה קשה וכמה זה מעסיק אותי.

ועכשיו אני רואה מה שחני כתבה, אז – כן, לעשות את השינוי בתוך עצמי, ולדעת שמתישהו גם לזה יהיה הד בעולם שמסביבי.

[ממ*]

אם תיזכרי לעיתים קרובות בידיעה שמה שיש זו אהבה יש סיכוי טוב ש המסלול האנרגטי החזק ימשיך ויגיע אליו.
אני מצטערת, אבל אני סבורה שזאת אשליה שפעמים רבות די מזיקה.

מניסיוני הרב עם הורים, חברות, אחים, סבתא, סטודנטים שמתקשרים באופן מחליש, הדרך הכמעט יחידה לגרום לשינוי הוא להציב להם כללים ברורים וחדים כמו תער. אי אפשר לשנות אנשים, אפשר לחסום התנהגויות שלהם כלפינו. לפעמים התוצאה היא שיפור הקשר (אחרי שנים של נוסחים חיוביים ואוהבים עם אבא ועם אח, שלא צלחו כלל. מהיום שאסרתי באיסור חמור לבקר אותי או לצחוק עלי ב"אהבה", כולל ניתוק קל של היחסים, היחסים החלו להשתפר).

[ממ*]

מניסיוני הרב עם הורים, חברות, אחים, סבתא, סטודנטים שמתקשרים באופן מחליש, הדרך הכמעט יחידה לגרום לשינוי הוא להציב להם כללים ברורים וחדים כמו תער.
וגם עם סטודנטים. ויש לי ניסיון עצום. כללים חדים מאפשרים התחלה של תקשורת חיובית. נעימות שנובעת מתוך זה שאני מאמינה שבתוכם הם מקסימים וחיוביים מעולם לא הובילה לדבר.

[ניצן_אמ*]

ממ, את יכולה לדמיין אישה נקיה נקיה מכל החרטה שלהם, שהכל מחליק עליה, מגיעה אליהם עם חום וחיוך ונועם ורכות ומוציאה מהם שיר?
אני לא אומרת שהאחריות שלך היא להיות האשה הזאת, אלא שאהבה באמת מביאה אהבה. לפעמים זה קשה עד בלתי אפשרי, אבל תוקפנות ותקיפות משנות התנהגות, לא מהות.
כללים חדים זה כלי שעוזר במקום הזה שיש בו שפה חדה וכואבת וגברית וקשה. לא בכל מקום השפה הקשה עוזרת, בעוד שהאלטרנטיבה פחות תלויית תרבות.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

ומה עם אלה (בד"כ פולניות מהדור הקודם) שמתחילים משפטים עם "לא"...
יש כאלו נשבעת, שממש לא שאלו אותם שום שאלה ועדיין יתחילו משפט עם "לא". נגיד,
"לא, תראי, אני מה זה עייפה..." או "לא...אני הולכת מחר לעשות קניות"...

[חני_בונה*]

_אם תיזכרי לעיתים קרובות בידיעה שמה שיש זו אהבה יש סיכוי טוב ש המסלול האנרגטי החזק ימשיך ויגיע אליו.
אני מצטערת, אבל אני סבורה שזאת אשליה שפעמים רבות די מזיקה._
התשובה הזו היתה לבשמת בגלל שאלה ספיציפית שהיא שאלה.
עם זאת חזרתי רגע כדי לדייק את מה שכתבתי: הנאמנות הראשונה של כל אדם היא לעצמו. לבדוק מה מחזק או מחליש אותו. מי שנמצא בסביבה מחלישה לא ישקיע את האנרגיות המועטות שיש לו כדי לשלוח אנרגיה של אהבה אל מי שמחליש אותו. הוא יעשה את מה שנדרש לו על מנת להתחזק.
<שיהיה סוף שבוע נעים>

[ממ*]

ממ, את יכולה לדמיין אישה נקיה נקיה מכל החרטה שלהם, שהכל מחליק עליה, מגיעה אליהם עם חום וחיוך ונועם ורכות ומוציאה מהם שיר?
לדמיין כן. הסיכוי שזה יעבוד... קטן לדעתי. חושבת על אמא שלי ואבא שלי. אמא שלי היתה בדיוק האשה שאת מדברת עליה. אפשר לומר שהיא בסוף הוציאה מאבא שלי איזשהו שיר. הוא גם מאוד אהב אותה. אבל עשרות שנים של ביטוי לא מוצלח של האהבה שלו (קשיחות פלמ"חניקית, לא התעללות) לא היו שוות את זה.
ביום ששמתי לו כללים חדים ומראה מול הפרצוף ("אבא, זאת בדיחה ממש לא מצחיקה." "אבא, זה אולי נשמע לך סבבה, אבל זה שוביניסטי בצורה בלתי נסבלת. פדיחה שמישהו כמוך לא מזהה את זה.") זה התחיל לעבוד ממש.

אבל תוקפנות ותקיפות משנות התנהגות, לא מהות
לא מדברת על תוקפנות ותקיפות. מדברת על בהירות, כללים ברורים, גבולות ברורים, חסימה של אנרגיות שליליות. הכל בנימוס ודרך ארץ.
כשאני פותחת קורס עם גבולות ברורים כשמש (גבולות של שמירה על התנסחות חיובית שלהם), ומקפידה עליהם שתי הרצאות, הקורס מתנהל בנועם בלתי רגיל, עם דיונים שעפים לשמים וסטודנטים מאושרים.
כשאני מסבירה שוב ושוב בנעימות אין קץ וחיוכים לסטודנטים הנגטיביים, זה לא עובד. הם משפיעים על כולם והאווירה נשארת מגעילה כל הקורס. מדברת פה על ניסיון של שנים של הרצאות בשלושה מוסדות שונים.

[בשמת_א*]

חשבו על דור ההורים שלנו, הפלמ"חניקי. הגברים היו מתקשרים זה עם זה רק בצחוקים ו"ירידות" זה על זה. והם באמת פחות אהבו. היו להם כל מיני מנגנונים שחסמו להם קצת את הלב. כשגברבר אחד אומר לחבר הכי טוב מול כולם "הי, מה עם הכרס?" הוא גם אוהב אותו ויציל אותו בקרב וגם נהנה להרגיש שהוא רזה לעומתו, ובזה הוא פחות אוהב.
ב-ד-י-ו-ק.
ולפעמים, זה שחשבת שהירידות שלו הן רק צחוקים, ו"הי, מה עם הכרס?" היה רק מלים, מה אתה מרגיש כשמתברר שהוא, שהצלת את חייו בקרב, שוכב עם אשתך כבר שנתיים? או גרם להתמוטטות העסק שלך מאחורי גבך, בכוונה תחילה?

ואני גם אומרת שאם יש משהו שכן יכול לחולל שינוי זה שהם יהיו בקירבת אנרגיה של אהבה. ואת זה את כבר עושה
חני בונה, לא זו בלבד שהפלת לי אסימון ענק, אלא שהדיוק האנרגטי במלים שבחרת היה מושלם (-:

ממ, באופן עקרוני אני נוטה להסכים איתך.
באופן ספציפי, חני פה ענתה לא רק לשאלה ששאלתי אלא אפילו לשאלה נוספת, גדולה יותר, שהיתה לי לגבי אותו אדם אבל לא היתה שייכת לדף הזה (-:
ו"אנרגיה של אהבה" זה בדיוק מה שאני עובדת עליו. אני לומדת איך לחיות מתוך הכלים של האנרגיה של האהבה. וזה חדש לי, כי זה מנוגד לכל מה שהיה אני כל ימי חיי. תמיד היה גם הלב, אבל לא ידעתי איך לעבוד איתו אז הוא די נמעך שם P-: זה כמו ללמוד גלישת גלים: אוי מפחיד. אין במה להחזיק! אין חגורת בטיחות! רק באמונה שאת יכולה להרגיש את השילוב של גלים-רוח-גוף-עוד משהו נסתר שאני לא יודעת להגדיר- ולזרום עם זה במקום נגד.

[עולם_חדש_מופלא*]

"לא, תראי, אני מה זה עייפה..." או "לא...אני הולכת מחר לעשות קניות"...
D-:

הנאמנות הראשונה של כל אדם היא לעצמו. לבדוק מה מחזק או מחליש אותו. מי שנמצא בסביבה מחלישה לא ישקיע את האנרגיות המועטות שיש לו כדי לשלוח אנרגיה של אהבה אל מי שמחליש אותו. הוא יעשה את מה שנדרש לו על מנת להתחזק.

[ניצן_אמ*]

ממ, תודה על ההבהרות
בשמת, תודה על ההשראה האינסופית.
חני, תודה על הדף ותודה שאת.

[מונו_לוגית*]

אני לומדת איך לחיות מתוך הכלים של האנרגיה של האהבה. וזה חדש לי, כי זה מנוגד לכל מה שהיה אני כל ימי חיי. תמיד היה גם הלב, אבל לא ידעתי איך לעבוד איתו אז הוא די נמעך שם.
מזדהה. @}

הנאמנות הראשונה של כל אדם היא לעצמו. לבדוק מה מחזק או מחליש אותו. מי שנמצא בסביבה מחלישה לא ישקיע את האנרגיות המועטות שיש לו כדי לשלוח אנרגיה של אהבה אל מי שמחליש אותו. הוא יעשה את מה שנדרש לו על מנת להתחזק.
תודה! @}

[ממ*]

ניצן, תודה לך, כי הזכרת לי שאני רוצה להקפיד ולאמץ וליישם יותר בקפידה את שיטת התדר האוהב כלפי הבת שלי. מזכירה לעצמי להתאמץ יותר בעניין.