השלכות ארוכות טווח של הגמילה

[קאת*]

באתי לכאן להתייעץ. יש לי ילד בן 5 וחצי וילדה בת 3 וחצי. כשהקטנה נולדה הנקתי את שניהם כמעט חצי שנה ואז גמלתי את הגדול.הוא נגמל במהירות ובקלות ובלי בכי אפילו פעם אחת(הוא היה בן שנתיים וחצי). למרות זאת עד גיל 4וחצי הוא היה מבקש ציצי מדי פעם, למשל כשהיה נסער במיוחד. נתתי לו לינוק במקרים חריגים כאלה ובמקביל כמובן המשכתי להניק את אחותו. לפני 3 חודשים נכנסתי שוב להריון והחלב פשוט נעלם הפעם. בזבזתי כמה ימים בנסיון להחזיר אותו ואז גמלתי את הילדה גם.

היום אני בהריון, לא מניקה ויש לי שני ילדים שכנראה לא ינקו מספיק. הבעיה בעצם לא בהנקה אלא בהתנהגות של הילדים. שניהם מנסים בכל הזדמנות לגעת בציצים, לשים את הלחי עליהם ולפעמים צובטים. ויש לי בעיה עם הנגיעות האלה(לא עם הלחי), זה לא נעים לי וזה מטריף אותי. וזה יוצר בעיה עוד יותר גדולה - אני כבר לא יכולה פשוט לחבק אותם, במיוחד את הבן, מחשש שיגעו.))) וזה נורא שאני חוששת מקרבה פיסית עם הילדים. הסברים לא ממש עוזרים, אני רואה שלפעמים הם עושים את זה לא בכוונה ולא במודע.

אנחנו בבית, מיטה משפחתית,עקרון הרצף והנקה באו לי באופן טבעי (קראתי את הספר לפני שנה וגיליתי שפעלתי לפיו מרגע שנהייתי אמא).
אשמח מאוד אם יעזרו לי כאן להבין מה אני עושה לא נכון.

[תמר_מתחילה*]

אוי, גם אני במצב דומה...
שתי בנות- שלוש ושנה, הנקה משותפת במשך חצי שנה, עד שהגדולה היתה בת שנתיים וחצי, ועכשיו היא לא עוזבת לי את הציצי. ממשמשת, שמה ראש, מנשקת, מלטפת, צובטת כשכועסת וכו'. לפני כמה ימים הלכנו ברחוב יד ביד, ואני קולטת שהיא הולכת עקום ומסתכלת למעלה, ממש שוברת את הצוואר. שאלתי אותה מה היא עושה- אני מסתכלת על הציצי...
גם לי היתה תקופה, שלא יכולתי להרים אותה על הידיים או לחבק אותה בלי שהיא אוטומטית תדחוף לי יד לחולצה. עכשיו זה קצת נרגע ובכל אופן היא לא מכניסה ידיים לחולצה אלא רק נוגעת מבחוץ. זה עדיין מטריף אותי.

שאלתי כמה אמהות עם ילדים יותר גדולים, וכולן אמרו שהבנות מאד מתענינות בציצי שלהן. כל אחת הניקה זמן שונה, חלק רק כמה חודשים, חלק שלוש שנים, כך שזה לא קשור בהכרח למשך ההנקה או הגמילה.

אני חושבת שזה באמת נורא שאת חוששת מקרבה פיזית עם הילדים (גם אני עברתי את זה, בעיקר בהריון השני שהחזה היה רגיש מאד), לכן אני מציעה לך להעמיד גבול בנחישות ולעמוד עליו. עדיף שתמנעי מהם את הדברים שלא נעימים לך מאשר שתמנעי ממגע כללי איתם.
הם באמת עושים את זה הרבה פעמים לא במודע כי זה נעים להם ומרגיע אותם, אבל את יכולה להביא אותם למודעות, הם כבר ממש גדולים! אפשר להתרפק גם בלי הציצי.
נראה לי שאת מאפשרת להם לגרום לך סבל כי את מייסרת את עצמך על גמילה מוקדמת (לדעתך).

[מיצי_החתולה*]

נראה לי שהדבר היחיד שניתן לעשות, הוא, כמו ש תמר מתחילה הציעה, להעמיד גבול בנחישות ולעמוד עליו, תוך שאת זוכרת שהם לא עושים לך "דווקא" ושלעתים היד נשלחת לשם ממש באופן לא מודע, כפי שכתבת.
להגיד ולחזור ולהגיד, מיליון פעם, שאת מאוד אוהבת להתחבק איתם/לגעת בהם, אבל זה לא נעים לך שהם נוגעים לך בשדיים. ואם הם ימשיכו, תורידי אותם ממך (להשתדל בענייניות ולא בכעס), ותזכירי להם שוב. את יכולה לשקול להציע תחליף, אבל קחי בחשבון שאם זה יעבוד (נניח, שיגעו לך באגודל במקום או בכל מקום אחר), זה יכול להטריף באותה המידה כמו נגיעות בציצים, אז אולי זה לא רעיון טוב. זה ייקח זמן, אבל בסוף הם יפנימו.

בכל מקרה, גם אני חושבת שההתנהגות הזו ממש לא בהכרח מעידה על גמילה מוקדמת מדי, אז אל תייסרי את עצמך.

[קאת*]

תודה רבה לכן,בנות, על התשובות.
תמר, הוקל לי לדעת שהילדים שלי לא היחידים שעושים את זה.
אני בהחלט מבינה שכדי להפסיק צריך להציב את הגבול ולפעול במה שנקרא ''תקיפות אדיבה'' , אבל לפעמים אני חושבת שאם הם באמת צריכים את זה ואני אמנע מהם - אגרום להם נזק...
אולי אני פשוט צריכה לסמוך עליהם שימצאו דרך אחרת להירגע בעצמם?

[קט_קטית*]

אולי אני פשוט צריכה לסמוך עליהם שימצאו דרך אחרת להירגע בעצמם?
את יכולה גם לעזור להם למצוא דרך אחרת.
ללטף לך את השיער.
לקבל חיבוק ונשיקה.
כלומר אפשר עדיין להשאר בקשר פיזי,
לא חייבים "לחתוך".


לפעמים אני חושבת שאם הם באמת צריכים את זה ואני אמנע מהם - אגרום להם נזק...
לחשוב שאת חוסכת משהו מילדייך זו מחשבה מאוד מקטינה.
הנקת אותם המון זמן.
המון.
רווח נקי שלך ושלהם.
נקודה.
עכשיו אין לך חלב.
זה מצב קיים.
זה לא שאת "חוסכת" משהו מילדייך.
הגוף שלך הפנה את משאביו להריון.
גם ליכולות הגוף של אמא לשניים יש גבולות.
קבלי זאת באהבה.
את לא רק ציצי.
את גם בטן

(())(())
שיהיה לך הריון מדהים

[ניצן_אמ*]

הדבר היחיד שעולה לי, זה שאולי יש לך מקום אצלך שמרגיש אשם על הגמילה שלהם. ושמה שקורה איתם עכשיו מתלבש על המקום הזה.

נכון, יש ילדים שינקו יותר או פחות ונגמלו בלי שום עניינים. אז אני לא טוענת שהסיבות לזה הן רק אצל אמא, חלילה, אבל אם את מדברת פה על עצמך ועל מה את יכולה לעשות, אז אני הייתי הולכת לכיוון של לשחרר תחושות של אשם סביב ההנקה שנגמרה (במה שלדעתך הוא) טרם זמנה. כשתוכלי להרחיק אותם מהגוף מבלי להרגיש שגורעת מהם, בלי התנצלות, מתוך תחושה של שלמות עם מעשייך, עם מה שקיבלו ועוד יקבלו ממך, שלמות ובעלות על גופך(!) שאת בוחרת לחלוק איתם ועם העובר/ית, במאור פנים, אני מאמינה שהדברים יראו אחרת...

מה דעתך?

ואגב "לפי עקרון הרצף"... נו. מה עם "עקרון ה-קאת"? לא יותר חשוב?

[סוסת_פרא*]

מה עם "עקרון ה-קאת"?
אפשר הסבר?

[סוסת_פרא*]

אה, עכשיו שמתי לב שקוראים לך 'קאת'.

[ניצן_אמ*]

לא רציתי לכתוב "עקרון הקאת" זה היה עוד פחות ברור..

[אורי_ה*]

מוכר, מוכר ואינו חביב..
הבן שלי (שאיננו בת, ומתעניין בציצים באופן מעמיק כראוי לגבר מתבגר לפחות..), נגמל מיניקה בקלות ובבשלות מלאה בגיל שנתיים וחצי (היום בן שלוש וחודשיים).
הוא מכור כבד למזמוזי ציצי אינטנסיביים. לפעמים הוא מבקש לינוק, ומאוד מצחיק אותו לגלות שאין חלב.
אני בסוף הריון ולכל אורכו זכיתי לטיפול מסור ומטריף את הדעת.
יש לציין שהוא מחכה בכליון עיניים לאחיו הקטן שבדרך, בעיקר כי הוא יודע שכשהוא יבוא לעולם, יהיה שוב חלב בציצי של אמא..
כשהמגע בלתי נסבל אני לא מאפשרת. חד וחלק.
אני מסבירה לו שזה הגוף שלי, שזה מרחב פרטי, ושהגוף שלי רגיש במיוחד עכשיו, ושכמו שהוא צריך לדעת להניח את הגבול אם מישהו נוגע בו באופן שלא נעים לו, כך גם אני עושה.
אני אומרת שאני מאוד אוהבת כשהוא מחבק, או מנשק, או מלטף, שהמגע שלו מאוד נעים, ורק המגע הספציפי הזה לא נוח לי כרגע.
הוא גם למד שזה לא מתאים בכל מקום ובכל עת.
בד"כ הוא שואל אותי בשקט באוזן אם אפשר ציצי עכשיו, ומקבל בקלות כשאני אומרת שלא.
אני משתדלת לא לומר 'לא' כשזה לא הכרחי, אלא לאפשר כשאני מרגישה שזה בגבול הסביר.
היום זה בעיקר מתוך שינה או בזמן הירדמות, וגם אז בתנאים מגבילים.
הוא ילד מאוד לטפן ומתרפק ומגע פיסי יש לנו בלי סוף, בנעימות, בעדינות ובשמחה.
בימים האחרונים התחלנו למצוא אלטרנטיבות, והלילה הוא רק חיבק אותי כל הלילה בלי 'לשלוח ידיים'...
נדמה לי שכמו בכל דבר, התשובה נמצאת בהקשבה ובערות למינונים, למצוא בעדינות את המרחב והגבול שבינך לבינם, בין צרכיך והרגישות שלך לרצון שלהם.

[ענבלולי*]

אנא אל תייסרי את עצמך שזה בגלל הגמילה. הילד שלי בן 3 וקצת ועדיין יונק טיפה רק כשהוא קם בבוקר ועד לפני שנה היה כל הזמן מכניס לי יד לחולצה עד שהחלטתי שאני חותכת ופשוט הייתי עקבית ופעלתי בנחישות וברגישות. ואגב - "לא נעים" לי היא בעיניי אמירה שלא עובדת , אני אמרתי "זה מפריע לי". והנה לפני כמה שבועות הייתה לו דלקת עיניים וניצלתי את הנקת הבוקר כדי לסחוט מהקצת שעוד יש לי לשים לו בעין, אחרי כמה ימים כאלה הוא התחיל לבוא אלי ולצבוט לי בציצי תוך ציחקוקים מאושרים. זה גרם לי להבין שהגיע הגיל שצריך לשים קצת גבול גם במה אני עושה לידו ומה אני חושפת.

[ורד_לב*]

לפי קתרין דטווילר, אנתרופולוגית שחקרה את תחום ההנקה והגמילה, גיל גמילה טבעי הוא בין 2-7.
זה טווח דיי גדול, נכון? אולי כי כל ילד הוא אחר ומושפע מגורמים אחרים בחייו ובפיזיות שלו.
אני בהחלט מכירה ילדים בני 5-6-7 שינקו ועדיין 'מתים' על הציצים של האמהות שלהן. שהרי כולנו יודעים ש ציצי זה לא רק אוכל יש שם כ"כ הרבה אקסטרה וזה מאד טבעי בעיניי שהם ירצו להמשיך להתחבר לאזור הזה, גם אם החלב כבר לא זורם משם לכיוון שלהם.
גם אצלנו- בתי היום בת 6 ינקה עד גיל 4 וקצת, אחיה יונק עדיין 2.2, הריון שלישי- היא רק רואה איזה צל של ציצי וכבר מנסה להתנפל. לא תמיד זה מתאים לי ואני אומרת לה את זה.
בפעמים שזה בסדר אני מסבירה לה איזה סוג מגע הוא בסדר וכשזה עובר את הגבול אני שמה לזה סוף.

לפי התאורים שלך כל אחד מילדייך ינק הרבה מעל הממוצע ובכ"ז את מרגישה אשמה על שלא ינקו מספיק.
הנה נקודה לברור בינך לבין עצמך.
אני מרשה לעצמי להעלות את זה, כי אני מכירה את הנושאים הללו מעצמי...
האם יצא לך להתמודד עם מושגי האמהות שיש לך בינך לבין עצמך? האם את מתבוננת בהם? מבינה את הפער בינם לבין המציאות? תמיד יש פער...
אני יודעת על עצמי שיש לי משיכה או נטייה לכיוונים הקיצוניים באמהות (טוב, לא רק באמהות...) ושזה מקום חשוב מאד ללימוד עבור עצמי. להתמודד עם מושגי ה"אמא המושלמת" ולהבין מה ריאלי ומה לא, מה באמת בכוחות וביכולות שלי ומה בפנטזיה.
גם לי היה קשה לגמול את הגדולה בגיל 4 וקצת, ועכשיו כשאני מסתכלת על זה לאחרו אני אומרת לעצמי 'מה השתגעת? 4 שנים היא ינקה, זה המון זמן! כל הכבוד לך!'
לפעמים צריך קצת פרספקטיבה...

[קט_קטית*]

'מה השתגעת? 4 שנים היא ינקה, זה המון זמן! כל הכבוד לך!'
לגמרי

[באופן_לייט*]

השני גרוש שלי
הגדולה ינקה עד שנה וחצי נגמלה בלי קושי כשהייתי בהריון.
כשנולד אחיה היא היתה בת שנתיים התענינה מעט בציצי ובחלב שיתפתי פעולה היא עזבה את זה מאוד מהר.
והנה עכשיו בת שלוש גילתה עניין מחודש בציצי אני מרימה אותה - מכניסה לי יד לחולצה, מחלטפת לי תציצי וכו' לי אין בעיה עם זה (למעט אם מראה את הציצי שלי ברחוב )

גם לי יש הרגשה שאת מתקשה להציב גבול כי את מרגישה אשמה על שגמלת אותם.
ואת מרשה להם לעשות לך משהו שלא נעים לך - אני רוצה להציע לך הסתכלות שמאוד השפיעה עלי כשהציעו לי אותה:
להרשות להם לגעת בנו כשזה לא נעים לנו מעביר מסר מאוד בעייתי. כשאנחנו מרשות את זה אנחנו מלמדות אותם "מותר לעשות לי בגוף משהו שלא נעים לי" (הם הרי לומדים ממה שאנחנו עושים לא ממה שאנחנו אומרים) אח"כ הם יידעו ש 1. מותר להם לפגוע באחרים 2. מותר לאחרים לעשות להם משהו לא נעים ויהיה להם קשה להציב גבולות.
אחרי שהציגו לי את הדברים ככה התחלתי להציב לבת שלי גבול בעניני מגע בי שלא נעים לי (היה לי הרגל למעוך לי את היד)

לקח לי שלוש שעות לכתוב ולא קראתי הכל אז אולי חזורת על מה שאמרו

[קאת*]

חזרתי לכאן להודות לכל מי שכתבה. תודה רבה,בנות, מאוד עזרתם לי.
עברנו זמנית לחו''ל והייתי בתקופת מבחנים, אבל קראתי את התגובות 20 פעמים.
באמת התחלתי להציב גבול ולהסביר - והיום אני מחבקת ומנשקת אותם בלי (כמעט בלי) שום בעיה. ואני עוד עובדת על זה.
אז המון-המון תודה על התמיכה!

[חגית_ל*]

גם אצלי. האמצעית ינקה עד גיל 4 ומאז בכל הזדמנות היא מנסה. אבל אני לא מרשה, עם צביטה בלב. אני אומרת לה שהיא כבר גדולה וכו' אבל יודעת שהיא עדיין לא (הבכורה ינקה כמעט עד גיל 5) ומודעת לזה שמעצבן אותה לדעת שהקטנה כן יונקת.
לפני הלידה פינטזתי על הנקת שתיים, אבל כשהקטנה נולדה הרגיש לי שהאמצעית גדולה כבר להמשיך. נתתי לה כמה פעמים כי רצתה וזה לא הרגיש לי טוב אז סגרתי עניין סופית. די. (למגינת ליבה).

[אנטוניה*]

להרשות להם לגעת בנו כשזה לא נעים לנו מעביר מסר מאוד בעייתי אני מסכימה עם זה מאד. לא רק בהקשרים מפחידים, אלא גם בהקשר של התחשבות באחרים, וללמד אותה איך מעמידים גבול לילדים ומבוגרים שהיא פוגשת- מותר להגיד גם לסבתא, וגם לאמא, "זה לא נעים לי שאת מנשקת אותי, אני לא מסכימה לזה".

אני מחבקת אותה ונוגעת בה המון, אבל לא מאפשרת מגע שלא נעים לי. אני בהחלט אומרת : "זה לא נעים לי" ועומדת על כך. הגמילה אצלנו התחילה בהריון בגלל הרגישות של השדיים, ועוד לפני ההריון היא ליטפה אותי בצד הבטן בזמן ההנקה ואני מציינת שזה לא נעים ומעבירה את היד שלה בעדינות-אך-בתקיפות לאזורים לא מדגדגים. עד היום היא מנסה כי כנראה זה מרגיע אותה, אבל זו לא סיבה לאפשר את זה כשזה על חשבוני.

אם היא ממשיכה לגעת בי באופן שלא נעים לי, אני מציעה חלופות ("רוצה חיבוק?") אם היא מתעקשת אני מוודיעה שאם היא תמשיך אני אתרחק כי זה לא נעים לי, ואם ממשיכה אני בהחלט מתרחקת- בלי רגשי אשם. הגוף הזה הוא שלי .

[ריש_גלית*]

נדמה לי ששם הדף מטעה לא מתאים לתוכנו.
אני גם לא חושבת שהרצון לגעת באמא בכל מיני מקומות שמציקים לה (או לא) קשור לגמילה עצמה. הרבה אמהות מעידות (גם פה בדף אם אני לא טועה) שזה קורה להן גם כשהן עדיין מניקות.

[אחת*]

הרבה אמהות מעידות (גם פה בדף אם אני לא טועה) שזה קורה להן גם כשהן עדיין מניקות.
נכון, אבל אצל רבות זה מופיע כחלק מתסמיני גמילה מובהקים,
ואז ייתכן שזה גם מלווה בכל מיני השלכות אחרות של הגמילה וקשור בהן.
לכן חשוב לדון בזה גם בהקשר הזה.
למשל אמהות שמרגישות אשמה על הגמילה וחשוב שידעו להפריד בין האשמה לבין מתן רשות לדברים שאינם נעימים להן