עבר עלינו חודש לא פשוט, וזה באמת בלשון המעטה. בשבוע שעבר הרגשתי שאני ממש מגרדת את התחתית של עצמי, שאין לי אנרגיות. מועקה תמידית, מכבידה, בלתי פוסקת. מאבקי השליטה הפכו להיות בלתי נסבלים והשהיה בבית עם ילד-דווקא עקשן ונחוש ואמא נטולת כל יכולת להכיל, חסרת סבלנות ועיקשת לא פחות, הפכה להיות סיוט. מאבקים סביב האוכל והשתיה, לבוש ונעליים, וגמילה שיצאה מכלל שליטה. וזה עוד בלי לציין את נקיפות המצפון כלפי הקטן. כמה עקשנות יש בילד אחד קטן, זה פשוט לא יאומן.
בראש השנה נסענו לקמפינג, אני עם מצברוח בגובה דשא. הנסיעה לא הייתה קלה, וגם כשהגענו הוא המשיך להיות לא-לא. זה היה בהמשך לשבוע מטורף של מאבקים, והשתנות מתריסות שלו בכל פינה בבית- חוץ מאשר בשירותים. ישבתי שם מיואשת וחשבתי. חשבתי כמה כבר לא כיף לי, וכמה אני "נמלטת" מהבית כדי למזער את הריבים והעימותים. חשבתי כמה "לא" אני אומרת לו וכמה התקשחתי. חשבתי שמאז תחילת הדווקא שלו בגמילה אני מסתכלת קודם לחפש שלולית על הריצפה או כתם רטוב במכנסיים לפני שאני מסתכלת בעיניו. וחשבתי איך מאמא זורמת הפכתי לאמא חורקת. ומתוך תחושת חוסר אונים וחוסר אנרגיות להתמודד, ואחרי לבטים לא פשוטים ועם צער ענק, חשבתי לי שזה לא הגיוני להמשיך כך. שהוא חייב ללכת לגן. לצאת קצת מהמעגל הזה, מהאינטראקציה הלא בריאה הזו, ואולי, אולי גם השהות במקום שונה, בלי המועקה של האוכל, עם ילדים שאוכלים ומבוגרים נטולי מועקות לנושא- תעשה קצת שינוי בגישתו לאוכל. היה לי קשה לוותר על החלום- עדיין, ולא שאני חושבת שגן יזיק לו (למרות שאני עדיין דואגת לו, מבחינה פיזית), אבל היה בי רצון מאוד גדול לגדל בבית, עוד קצת, ואולי גם צורך לדעת שאני יכולה לבד. שליטה, אמרנו? חוסר יכולת לשחרר? הכל ידוע, גם אם רוב הזמן מתחבא אצלי בתת מודע.
כשחזרנו מהקמפינג חזרו לי הלבטים ו"אולי לא", אבל ביום למחרת כאילו כל דבר שעשה היה כדי לחזק את ההחלטה, מעשי דווקא כאלו מתריסים, שאם היה לי יותר אנרגיות, בטח הייתי צוחקת (אבל לא היו לי
)
מאז עברו כמה ימים, אני קצת נרגעתי לאחר שתפסתי קצת מרחק ממנו בסופ"ש (הוא בילה הרבה עם בנזוגי ועם סבתא שלו). החזרתי אותו לחיתולים (קצת מחאה, אבל קיבל את ההסבר שלי) וגיזרה אחת שקטה. קצת הרפיתי בנושא האוכל, ועוד שקט. אחרי עוד יומיים כאלו קיבלתי א. את הילד המתוק שלי בחזרה, ב. כאלו נקיפות מצפון על האמא שהייתי, ו-ג. כמובן קצת רגליים קרות בנוגע לגן... אבל למרות ג', כן אכניס לגן. מעבר לכך שמדובר במעט שעות שבועיות (רק ארבעה חצאי יום, בגלל הטיפולים שתופסים בממוצע יום וחצי בשבוע) אני בטוחה שיהנה, ולי יהיה זמן להקדיש לקטן, ואפילו תוכנית שלא תאומן מתגלגלת לי בראש, ללמוד משהו (אחח, להפעיל תאים במוח!)
ועוד בנושא האוכל- משחקי אוכל: כבר מזמן עלה לי רעיון להפעיל ילד קצת יותר גדול שישחק עם איתם משחקי גרית פה. הצעתי את הרעיון לחברה שבנה בן 7 ואיתם כבר נפגש איתו בעבר. הילד התלהב, סיכמנו על סכום סמלי והסברתי מה לעשות... בינתיים היו שני מפגשים- הילד העלה רעיונות מצוינים למשחק אבל ה"פציינט" לא ממש שיתף פעולה
. מצד שני, זו רק ההתחלה, והערך המוסף מבחינתי הוא לא רק בתחום הגרייה, זה כאילו יש לאיתם "אח גדול"... הם שיחקו יפה ביחד והילד גם הלהיב אותו להתגלץ', להתנדנד ולהתרוצץ.
אבל העידכון הכי חשוב ומשמעותי מבחינתי הוא איבחון האייפק שעשינו היום. בשמת העלתה את זה כבר לפני 9 חודשים, כמו גם המדקר שלי, אבל יש דברים שאני צריכה כנראה להגיע אליהם בזמן שלי. סיגל, תבורכי, המשפט הקטן שלך
יכול להיות שכבר נתקע לו שם משהו שלילי לאוכל וטיפולון קטנטן ישחרר את זה חולל אצלי גלים, קראתי אותו לפני שנסענו לקמפינג והתמלאתי בתקווה (זמנית, לאור העימותים שעוד נכונו לי..). ברגע שחזרנו הרמתי טלפונים, והיום היה האיבחון, אצל עדי שאנן. על השיטה עצמה אני רק יכולה לומר
. נשגב מבינתי, מופע קסמים, מדהים. אבל מדהים מכך, הממצאים שעלו מהאיבחון. הגעתי במחשבה שיש בעיה רגשית, אבל האיבחון העלה שמדובר בבעיה פיזית, שהגוף תוקף את עצמו. כל מבחנה של חומר אורגני של הגוף (הורמונים, מיצי קיבה, אנזימים, חומצות ועוד) העלתה תשובה חד משמעית. עוד נמצא כי הוא רגיש לכל שינוי טמפ. (הוא אכן נרתע מכל דבר חם/קר מדי), ושהוא רגיש גם לברזל (!), שהוא אינו סופג אותו (אמר לי להפסיק לתת לו, אני קצת מתלבטת.).
עדי היפנה אותנו למטפל אחר (קובי אורבך) והיום קבעתי פגישה לשבוע הבא. אני מרסנת את התיקווה שמנסה להשתולל, קצת למודת נסיונות- תקוות שהתנפצו, אבל למרות הסקפטיות והפסימיות, אני מקוה, מתפללת, מייחלת.
זו תחילתה של שנה, ואיתם עוד מעט בן שלוש, אין זמן מתאים מכך לבקש שהטיפול הזה יביא את השינוי, שהשנה הזו אוכל יחזור להיות הנאה וכיף, מלא טעם, גיוון ואהבה, ולא עונש כמו שהפך להיות בשנה האחרונה.
תודה לכולכן...