הלך רוח כנוע

הי- וגם רציתי לומר לכולכן -
שאתן עושות בשביל בנות כמוני עבודת קודש
נותנות לי לדעת דברים בטרם עת שיכולים לעזור בהרבה מישורים - בפרט בנושא הכי מדובר פה.
לידות זה נושא עסיסי....יאמי

בחיים מיישמים. מה עוד יש לעשות?
מפה כמדומני זה התחיל
בחיים מיישמים ממה שלומדים -
כלומר:
לא להתנהג בברוטאליות שתסגור על מישהו - אלא אם זהו רגע של סכנה ושימת גבול ברור שאין דרך אחרת להשימו...
כמו במקרה של תקיפה או משהו מעבר לדיון...

אלון שלום
עוד לא קראתי את כל החסר, אבל רוצה לעדכן אותך לגבי קטקטית.
למיטב הבנתי, אם קוראים את סיפורי הלידה של קטקטית, זה נראה כאילו זה פלא שהיא באמת לא השתמשה באלימות כלפיהם.
כל העניין הזה של יחסי רופאים מטופלים כבר נדון פה באתר באריכות רבה ולא זה המקום, רק רוצה להגיד לך שנדמה לי שבמקרה הזה "התפרצת לדלת פתוחה". (מי שחווה אלימות לטעמי, קיצונית להחריד, הייתה דווקא היא מצד הרופאים בשתי הלידות שלה ואולי אתה לא מכיר את הסיפורים ולכן אתה משתומם? יש פה הרבה בנות שמכירות אותה ואת סיפוריה ויודעות מהיכן היא באה).
ולא אני לא מתקיפה, נהפוכו, כל הכבוד שאתה כאן. נדמה לי שמעטים הגברים שמוצאים עצמם פה.
יישר כוח.

אני לא מצליחה להתרכז בעיקר
אני באמת מרגיש אי נוחות מכל סיפורי הלידה.
בעיה שלך. אשכרה. אתה לא חייב לקרוא.
וכמו שנהוג לפעמים להגיד פה - תבדוק עם עצמך מה מפריע לך, אל תסתום לי את הפה.
לטעמי לא תמיד היא מעידה על החיים מחוץ לחדר הלידה
זהו, שניסו להגיד וגם אני - היא אולי לא מעידה, אבל היא בהחלט מלמדת.
היא מלמדת את היולדת על עצמה ועל מה היא יכולה לעשות גם מחוץ לחדר הלידה.
אלא אם הגברים מסביבה ירצו לחזק בה את הלך הרוח הכנוע שלה וישכנעו אותה שהלידה שלה היא לא כזאת חשובה ושבעצם אולי היא לא היתה הכי שפויה שם ועוד שטויות דומות.

ועוד בעניין גברים בלידה - אני קוראת בהמון סיפורי לידה בבית חולים, שההתנשאות של הצוות הרפואי מופנית לא רק לכיוון היולדת, אלא גם לכיוון בן הזוג.
הרבה גברים בזמן לידה גם הם ב הלך רוח כנוע ולא תמיד יודעים ויכולים להגן על האינטרסים של האם והתינוק.

אצלי, האיש שלי מתמסר מאוד בקלות לאנשים עם חלוק וסטטוסקופ. ולכן כל כך התחרטתי שלא לקחתי דולה בלידה הראשונה שלי. את השתיים הבאות ילדתי בבית. לומדים.

(עדיין מתבשלת עם ענייני הגננת. חזק מאוד ומשמעותי אצלי. אולי אח"כ אשתף).

נקודות ורדרדות
באמת לא ידעתי ותודה על העדכון

מיכל, לא התכוונתי להעליב או לסתום פיות
סיפרתי על התחושה שלי.
היא לא אובייקטיבית היא לא האמת היא רק התחושה שלי
אפשר להתחשב בה
אפשר להתעלם
אל תעלבי

ולעניין הלידה.
כל המצב של הלידה הוא מצב של התרגשות לא מעט חרדה ותחושה של רגע משמעותי.
מעטים הרגעים בחיים שלנו בהם אנחנו יכולים להגיד בזמן האירוע או אפילו לפניו שהוא משמעותי
ולכן יחד עם הקושי הפיזי - ליולדת, ההתרגשות הרבה.
אני לא מנגח או ציני.
ברגעים של התרגשות כל אירוע הופך לפיל וכל אמירה קטנה אפילו של מישהו תיזכר לשנים.
וכן, יש לנו נטיה להגיב תגובה רגשנית - גם לטובה וגם לכעס או אלימות
זו אנושיות.
אני לא מבין מה מפריע כאן.

הסיפורים האישיים שלי שסיפרתי בקצרה מאוד מלמדים אותי שזה קורה במקרים שונים שבכלל לא קשורים ללידה.
ואפילו לא לבתי חולים.

אופק נגע בנקודה חשובה כשלהבנתי הציג את האפשרות הרביעית כ"סמכות". אלא שאני חושבת שסמכות היא משהו שמופנה החוצה, אל אנשים אחרים. סמכות יכולה לגרום לאנשים להכנס להלך רוח כנוע. אנחנו מיד מזהים את הקול הברור והסמכותי של הגננת ש"לא מתעסקים איתה" ועושים מה שהיא אומרת אפילו אם זה מנוגד לכל אמונותינו. אני חושבת שבנסיון לשדר "סמכות" אנחנו בוחרים באפשרות השלישית - תוקפנות במסווה של אסרטיביות. כלומר עוד טכניקה.

תודה אופק/ניצן אם

_בעצם הסיבה אולי הכי חזקה לשאיפה שלי (הלא ממומשת בינתיים) לעשות חינוך ביתי.
אני חושבת שמסגרות החינוך הן הדבר שנוטע בנו את ההלך רוח כנוע?_

מיצי- זו גם השאיפה שלי!!!!!!

_חזקה מספיק מבפנים כדי להודות בטעויות.
חזקה מספיק מבפנים כדי להבחין בקול הפנימי שלי תמיד, ולהיות באותו הזמן רגישה לקול האחרים.
להיות חזקה ויציבה מספיק מבפנים שלא כל רוח תסחוף אותי ולא כל מים יציפו אותי.
להיות מספיק בטוחה בעצמי כדי להיות תמיד במאור פנים, ללא אלימות, ללא תוקפנות, או רוצה לומר: נקייה מאלימות ומתוקפנות, אסרטיבית תמיד, רגועה ושלווה ומחוברת למרכז שלי.
ככה שאני תמיד אהיה מחוברת בכל רגע למה שאני רוצה ומה שטוב לי כאן ועכשיו, וכאשר מישהו ינסה לפגוע בזה, אני אוכל לעמוד בשקט ולא להתכופף במקום שלא צריך,
אבל לדעת מה לכופף כשאפשר. לשמור על גמישות הברכיים, בגו זקוף._

בשמת- תודה על הדברים

עד כאן קראתי ברצף ולא יכולתי שלא לעשות את העבודה המפרכת הזו : לעלות לצטט להגיב ו...שוב לעלות לחפש איפה הייתי, לצטט....

אמשיך לקרוא ובינתיים רוצה להודות לכן על דברים שגם אם ידועים טוב צריך לשנן אותם שוב ושוב
@} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @}
(-:

ברגעים של התרגשות כל אירוע הופך לפיל וכל אמירה קטנה אפילו של מישהו תיזכר לשנים.
זו לא התרגשות. זה תהליך הורמונלי שעדיף לא להפריע לו. כשהאנדרופינים נכנסים לפעולה, הכי טוב שיניחו ליולדת להכנס לעולם משלה ופשוט ללדת.
במקום זה, באים ואומרים משהו, עושים משהו, מעיפים מבט שלא במקום ואז האדרנלין נכנס לפעולה והיולדת צריכה להגן על עצמה ועל התינוק שלה. וזה תוקע לידה, זה מפריע לתהליך. זה חוסר הבנה בסיסי של הלידה.

ולענייננו, בשביל הצוות זה משהו שקורה כל יום, כמה פעמים ביום. אף אחד לא מצפה מהצוות להתרגש עם בני הזוג או להזדהות, אלא להיות שם רק אם צריך אותם. לא להפריע או להפריד.

_אולי זה קשור לגיל שנתיים ה"נורא"? אולי מה שנורא בגיל הזה זה שניצני האישיות והעצמאות האישית עוברים הכנעה שיטתית מערכתית?
וואו.
בא לי להדפיס את זה על חולצה._

העוגיה

וואלה רעיון ענק!!
אני בתקופה קשה בחיי כך שלא מבטיחה כלום אבל...
אולי צריך לעשות כאלה בצורה יפה ומקורית ולהביא לפארק הירדן??

אפשר לנסות, לפחות בדף הזה, להגיד דברים בלי להתנגח? אמנם זה קשור לצד השני של המטבע, אבל כל עוד אנחנו מטלטלים בין כניעות ובין אלימות אנחנו משרתים את אותה מגמה.

אלון, התגובה שלך פגעה.
בנות, הוא התנצל והסביר כבר שלוש פעמים.

נראה לי שברור כבר לכולם שהלך רוח כנוע שמתבטא ואולי מתעצם בתוך חוויית הלידה הוא בפירוש מעניין הדף הזה. מי שלא מבין את זה, יכול... לנסות להבין.
מה אתן אומרות?

מיכל אהובתי, אחותי.
עזבי רגע את אלון, והניחי לי להיטפל למה שכתבת..

אם לא מתאים, מחקי בלי שום עכבות.
_בעיה שלך. אשכרה. אתה לא חייב לקרוא.
וכמו שנהוג לפעמים להגיד פה - תבדוק עם עצמך מה מפריע לך, אל תסתום לי את הפה._
אף אחד לא יכול לסתום לך את הפה. גם אם הוא אומר לך "סתמי את הפה."
זה כל הדף הזה. מבינה? אז אמר. את יכולה להמשיך לדבר חופשי.

הוא, מצדו, יכול לבדוק עם עצמו או לא לבדוק עם עצמו. מה אכפת לי בעצם?
אני רוצה שהעולם יהיה יותר טוב אליי? ובתוכו אלון? אז אני אנסה להסביר את עצמי. מעבר לזה שזה כל מה שיש לנו באמת לשנות, את עצמנו, גם רוב האנשים יגיבו מצויין לגישה הזאת ופחות לגישה שאומרת להם מה הם צריכים לעשות.

דעי לך. D-:
דעי לך, דעי לך, דעי לך , דעי לך????!!!!!!!
אז,...............לכי דעי!!!

חשבתי עלייך!!
מה נראה לך??
כ"כ הרבה פעמים שלחת אותי ללכת ולדעת בלשון ציווי - בסוף הלכתי ולמדתי משהו (-:

אני מכיר מציאות שבה עובד חסר דעה שמקבל כל החלטה של המנהל שלו, נחשב לעובד גרוע ומוצא את עצמו בחוץ.
לא הייתי לוקח את המקום שבו אני נמצא כרגע כדוגמא, סייגתי את עצמי כבר בדברי הקודמים. ועם זאת, מחברים שעובדים במקומות הייטקים אחרים, אני מתרשם שהדברים מתנהלים בצורה דומה למדי. זאת אומרת - אוהבים להכריז ש'אצלנו העובדים מקבלים דלת פתוחה, מעודדים אותם למחשבה יצירתית, למעשה זהו סוד ההצלחה שלנו! קונפורמיסטים לא היו שורדים אצלנו יום אחד!' אבל בתכלס, מה שאתה מקבל זה עובדים שמהנהנים בראש, וכשהם מתנגדים למשהו, הם מתנגדים למה שמאפשרים להם להתנגד לו, הכל בגבולות "הבסדר". (יש הבדל בין להתעקש על זמני פיתוח שונים - שזה בסדר, לבין לדבר על כך שהמודל העסקי של החברה דפוק - שזה ממש לא בסדר).
אבל זה לא עניין של הייטק או לא. זה עניין של אנשים שעובדים במקומות דכאניים. וגם אם המקומות הם לא דכאניים - השיטה דכאנית (מה זה מינימום 8 שעות עבודה ביום? 5 ימים בשבוע? מה זה 'יום בשבוע יוצאים מוקדם'? החיים המודרנים הפכו להיות פרק ב"אוז" והבנקים בתפקיד אדביזי).

בשמת, תרנגולות עפות. נקודה. כל מה שצריך זה נמיה ואת לא מאמינה איך הן עפות.
>מנסיון<
>מר<

זה עניין של אנשים שעובדים במקומות דכאניים
אוי אוי, זרקת אותי שנה אחורה. למקום בו עבדתי שבעה וחצי חודשים יותר מדי.
המקום היה דכאני כי היה בוס אחד ויחיד שהוא גם הבעלים. איש נוראי שמנצל את העובדים שלו. אני רק נזכרת בסביבת העבודה ומתחלחלת מחדש.
מזלי היה שנכנסתי להריון וברחתי משם כל עוד נפשי בי.

ובכל פעם שהיתה איזושהיא שיחה איתו, השתדלתי לא לענות לו. ובכל זאת היו לנו עימותים. אוף, איש נוראי.
מה שבטוח, שאני לא חוזרת לשם או למקומות כאלה בחיי. חשוב לזהות את הדברים שעושים לא טוב, בראש ובכל הגוף, ולהתרחק משם.

בהתחלה היה בי חשק לעשות שינויים. בו, ובמקום. כדי שהמסכנים האחרים יקבלו קצת כבוד ותודה על עבודתם. אבל הבנתי שאי אפשר לשנות אנשים, אלא רק לכוון את עצמי ולהתרחק משם.

אני ממש מתביישת להגיד ולספר,
אבל אם ככה, סיפורי הלידה שלי (שתיהן בקיסרי בבי"ח כרמל-חיפה), הם סיפורי גבורה ומופת בדף זה.
הייתי שועלה, זאבה, ונמרה גם. בכל מה שקשור ל-לאחר הלידה , לא התבלבלתי ואפילו לא לרגע קט. בשתי הלידות ילדיי היו צמודים אלי כל הזמן, הם לא היו בתינוקיה לבד אף פעם (חוץ מבלידה השניה שאמא שלי לא עשתה את המלאכה כפי שצריך ובני היה שעתיים בתינוקיה אחרי הלידה/ניתוח).
מינו את אחראית התינוקיה לטפל בי - ורק היא, כי ממש לא ידעו איך לאכול אותי.
אני יכולה לספר את הסיפור יותר בפרטים, אבל לא נראה לי שזה המקום. (סיפור הלידה הראשון דווקא סופר בגליון באופן טבעי- בשני חלקים כאשר החלק הראשון הוא סיפור הלידה שדווקא הוא נחווה ממש כאונס והרבה בגלל שאין לך שום כוח וידע מוקדם כשאת נכנסת לניתוח).
ולידיעת כל מי שהולכת לקיסרי:
--------אל תסכימו שיחברו לכן את הקטטר לפני הניתוח (עוד בחדר שלכן), אלא רק בניתוח עצמו שאתן כבר כמו סטייק טוב על השולחן...----------.
מי שרוצה עוד הסברים בנושא מוזמנות לדף בית.

אבל בכל מה שקשור לתפקוד שלי, עם הניתוח והכל- הגדולה שלי הייתה צמודה אלי כל הימים לאחר הניתוח (ובבי"ח לא היה ביות בכלל אז, אל תשאלו מה שהיה שם)
בלידה השניה כבר היה שם ביות והיה יותר קל, מעבר לזה שהם הכירו אותי וידעו עם מי יד להם עסק.

בכל מקרה רוצה להגיד שיש שם צוות רופאים מובחר!! ויש לי עוד הרבה מה להגיד על כרמל אם מישהי רוצה לדעת כי הייתי שם שלושה חודשים בשמירה (בלידה הראשונה).

האם באמת הלך הרוח נקבע ע"י הגננת? ע"י המוסדות? ומה לגבי ההורים (ובעיקר הסבים) שחוששים מ"מה יגידו"? ועל כן מתנהלים לעיתים בצורה שתקבע את הכניעות?.
ומה יקרה אם לא יחנכו ויחברתו את הצאצאים? לאן נגיע אם איש הישר בעיניו יעשה?
ובנוגע לבתי החולים - ומה אם אני - שלא באמת מבינה בענייני רפואה - אכן טועה, וזה יעלה לראשניי בבריאותם?!
הלך הרוח הכנוע, אצלי לפחות, נלמד -יחד עם עוד עובדות חיים חשובות מאוד-כגון - trust no one!!!- בגיל צעיר מאוד. אני עדיין זוכרת את הראשנית המחוצפת של פעם, די בערגה יש לציין, אך למדתי (ואני עדיין מנסה ליישם) ענווה.
הגבירה ציינה את אגדות הילדים שמחנכות את הבנות לכניעות, צודקת לחלוטין, גם אני חשבתי על כך כשהתחלתי לקרא, ושוב, השאלה הבוערת בי היא איך משתנים? איך לגרום לעצמי להפסיק להיות מנומסת?
ןמה יגידו עליי השכנים?!...

ובקשר לתינוקיות בבתי חולים ורוצה להגיד לך טאו להורות :
את שהעדת שאת אחות תינוקיה ורוצה לעזוב בגלל הגישה.
נהפוכו!!
את צריכה להישאר ולשנות את הגישה. כוונתי שיש צורך לדבר עם מנהלי המחלקות ולהסביר להם את הלך הרוח ברחוב, לא סתם בתי החולים עוברים לביות חלקי ומלא- יש דרישה מהעם!!!
אבל יש צורך לשנות את מדיניות התפקוד של התינוקיות, כי לא רק שהן מעודדות אי טיפול בתינוקות אלא:
------הנשים עצמן לא רוצות לטפל בתינוקות, הן רוצות לנוח O-: ):<!!???------

התינוקיה- תפקידה לעודד את הנשים לטפל בתינוקות בעצמן והאחיות בתוך התינוקיה לא תאבדנה את עבודתן. לא ולא!! הן צריכות ללמד את כל מה שהאימהות שלנו כבר שכחו...שהרי כל כך התרחקנו מהטבע, שלרוב ליולדות כבר אין את האינסטיקנט הזה של להיצמד לרך הנולד וחסר האונים. אוי ויי.
ראיתי את זה! ובמנות גדושות מאוד.
צריך לדבר בבתי החולים על השינוי שחייב להתחולל- והמפתח הוא בתינוקיה!!
התינוקיה היא שצריכה לעודד ביות.

איך לגרום לעצמי להפסיק להיות מנומסת?
צפרדעית, הזכרת לי שיר של מאיר אריאל...
לאור התפתחויות הדף, הוא מקבל משמעויות חדשות ועמוקות עבורי. לא חשבתי שאפשר עוד

קוצים ב'

עכשיו לעניין מה ששאלת.
נימוס. <איזה נושא ענק...>
הרבה זמן חשבתי שזה העניין. להפסיק להיות מנומסת. אפילו הפסקתי. לא עזר.

היום אני חושבת שהנימוס הוא בכלל לא בעייתי פה. הבעיה היא הכניעה שאנחנו מרגישות כשאנחנו מנומסות. אפשר להיות מנומסים מבלי להיות כנועים. אני חושבת שקוראים לזה "אדיבות" אבל אני לא בטוחה. אני חושבת שזו טעות מסויימת לחשוב שהבעיה היא בנימוס. הבעיה היא בכניעה. (אני מרגישה שאם חזרתי פעמיים על אותם הדברים בדיוק זה כי אני מרגישה לא מובנת. אני אנסה דוגמה... להסביר למה בעינינו נימוס שווה כניעות, ולמה, למרות מה שנראה במבט ראשון, אי כניעות ממש איננה גוררת אי נימוס

)

את בת חמש. "דוד" ברטו (חבר של ההורים) ניגש אלייך וצובט לך את הלחיים בחוזקה (משהו שהוא תמיד עושה הן כשנפגשים והן כשנפרדים.) ממש מכאיב.
את מסתכלת על ההורים שלך בייאוש מבועת, בנסיון לקבל איזשהי עזרה, הם צוחקים איתו. את נצבטת שוב. איה.

מה את יכולה לעשות, רבאק? נימוס(=כניעה)? חוצפה(=אלימות)? לברוח לחדר בכל פעם לפני שנפרדים (=מניעה)? או אולי להגיד בקול צלול "זה לא נעים לי שצובטים אותי." ולא לאפשר את זה (להתרחק, ללכת, להרתע קלות) כשאין לך שום דוגמה, שום תמיכה, שום תקווה שזה לא יעורר משהו מעבר לצחוק רועם, שום כלום, אין לך הרבה סיכוי ללכת בדרך הזאת, ודאי שלא "להצליח" בה.
לבסוף את מוצאת את עצמך מתנהגת בנימוס כנוע. מעדיפה להיות כאובה, לא מובנת ומושפלת מאשר לאבד את האהבה והגאווה של ההורים שלך.

אני חושבת שאפשר להיות גם מנומסת וגם לא כנועה בסיטואציה כזאת (לא בגיל חמש, לצערי) חמושה בחיוך ובשתי ידיים שמיירטות את ידי הצובט, מעבירות אותן ללחיצת יד חמה, משולבות באמירת

"מזל שתפסתי אותך בזמן הפעם!

אני ממש לא סובלת שצובטים אותי בלחיים!"

אפשר גם "כל כך נעים היה לפגוש אותך שוב!" אם זה באמת נכון. אפשר לתת חיבוק.

מה לא מנומס בזה?

זה בהחלט יגרום לצד השני לחשוב ואולי גם לשנות את דרכיו, אבל "לא מנומסת" לא נראה לי שיעבור לו בראש.

מצד שני, מה הוא נימוס, אם לא שורה של כללי התנהגות בלתי כתובים בין תתי קבוצות נחתכות של אנשים (תתי תרבויות, משפחות..)? אני אתן עוד דוגמה...
את בת שלושים, המשפחה של האיש יוצאת לנופש, האח שלו יורד בתחתונים רפויים בלבד לסלון בזמן שאת שם. את אומרת (בלי שום תוקפנות, אבל מודה שלא בהרבה מאור פנים..) "אכפת לך להתלבש כשאתה לידי? אני לא מרגישה בנוח עם לבוש כזה (ממך)." הוא צוחק עלייך בזלזול (אבל ממש) ונשכב לקרוא עיתון ברגליים מורמות. את קמה והולכת לשבת על המרפסת עם הספר שקראת. בשיא הפשטות. (לא יכולה להכריח אותך להתלבש, יכולה לבחור לא לראות אותך כמעט עירום.) המשפחה כולה מזדעקת. הסבטקסט - איך את מעזה להיות כל כך עזת מצח וחוצפנית? לפרק את החבילה (הא הא) המאושרת בעזיבה הפגנתית?
אז. היית מנומסת, או לא? כשלקבוצה השהייה יחד היא בעלת ערך גבוה יותר מנוחות חבריה, ואת זו שמפרקת את הביחד בשביל משהו שנחשב בעיני אחרים כשולי, אז עשית מעשה אלים ולא מנומס...

אני לא יכולה לחשוב על הרבה דברים יותר "תרבותיים" מאשר נימוס. זה מושפע מכל כך הרבה דברים קטנים... נגיד לדחות מתנות, משהו מאד מושרש בתת תרבות ישראלית מסויימת ("לא צריך, באמת, תודה, לא לא... מה פתאום...") יכול להוות עלבון איום בתרבות אחרת (ערבית למשל). נגיד לבקש תשלום על שירות בין חברים - בושה וחרפה היכן שאני גדלתי, הכי לא עניין בעולם בסביבתי בארה"ב. נגיד לקבל או לקחת אוכל לצלחת - אני גדלתי (כמו הרבה ישראלים) בתחושה שהכי נימוסי זה קודם כל לדחות מזון. אנחנו לא רעבתנים פה! באמריקה ובמקומות אחרים זה יכול ממש להעליב את מי שבישל.

ויש עוד היבט. פולניות כאן ועכשיו. לא משנה מה שתגידי - "השיער שלך מאד יפה היום" או "כמה שהילדים נהדרים!" תמיד יהיה מישהו שיצליח לסובב את זה כנגדך (יש לי קרובת משפחה מומחית לעניין, שאני כבר כמה שנים מאד ממעטת בקשר איתה, כי אני פוחדת לדבר לידה. אני אומרת "שלום" והפנים שלה מתכרכמות בעלבון מעורב עם נקמנות. פחד אלוהים. אני מניקה, זה אומר שאני חושבת שהיא אמא איומה שלא הניקה, אני לא מחתלת, זה אומר שאני חושבת שהיא כשלון. פחדתי לנשום לידה...) המנומסת הכרונית (כולל את עבדתך) תתפתל ותדייק ותעשה מעשה עורכת-דין בכל משפט שיוצא לה מן הפה ותחת היד, כדי לוודא שאי אפשר להפגע ממנה. ותמיד יהיה מי שיצליח להפגע.
אז היא מנומסת?

עוד תרגיל. לפעמים אני מדברת בקול רם ו/או מתוך סערת רגשות. האיש אומר לי "אל תצעקי." אם אני כועסת במיוחד, אני יכולה לומר משהו בסגנון של "אני לא חושבת שאי פעם שמעת אותי צועקת. זה לא נקרא לצעוק." בלב אני מוסיפה "רוצה לשמוע איך זה נשמע כשבאמת צועקים???"
מה שאת חושבת שיהווה ממש "חוסר נימוס" מצידך, סביר שהוא בסה"כ מין גרסה נימוסית אבל לא הכי נימוסית. זו סקאלה. אפשר להיות "טיפה פחות מנומסת" מבלי להיות "ממש לא מנומסת." נסי לחשוב על דברים ממש לא מנומסים שהיית יכולה לומר, ותביני שלהיות טיפה טיפה פחות, לא עושה אותך לא מנומסת.

(כבר נמסות לי העיניים מרוב נ.מ.ס...)

אני מסכימה מאוד עם ניצן.
המילה הזו נימוס, בעיניי ניראית מיותרת (על אף שאני מנומסת רוב הזמן)
אני חושבת שיש שתי מילים שבאות לידי ביטוי במובן הזה והן: אדיבות וגסות רוח וביניהן נמתחת הסקאלה. הנימוס עצמו ברמה של: לא לשים מרפקים על השולחן או לא להניח רגליים על הכסא שמולי באוטובוס (היה לי קשה עם זה בנעוריי) ובטח ובטח במקרים אקוטיים כמו שמירה על המרחב הפרטי שלנו ועל חרות אנושית בסיסית לקבוע בעניין ילדינו הנולדים, לא ממש משחק תפקיד בעיניי במהותו.
אחד הדברים שאני עושה בהם ניסויים בשמן האחרון, הוא לראות כמה "לא מנומסת" אני יכולה להיות במקסימום אדיבות. והאמת שזה ברוב המקרים עובד.
אני מודה שלא עמדתי בסיטואציה מלחיצה כיולדת מול בי"ח. זו באמת נראית לי חוויית אקסטרים שלהיות מנומס בה כשמתייחסים אליך בזילזול נשמע מאוד קשה ואף לא רצוי. אבל אני יכולה להעיד שבכל מיני סיטואציות רפואיות כשיוצא לעמוד פנים אל פנים מול "פרצופי תחת" שכאלה שאני שהוא לא רואה אותי בעניים בכלל, דווקא אז אני מנסה לגייס את מקסימום האדיבות שלי, לא מזוייפת, אמיתית כדי שאוכל להפעיל את מקסימום אי הנימוס שלי במידת הצורך, וזה די מדהים כי תמיד אני נתפסת כנחמדה, לפעמים זה מצליח לחלץ מגושי הקרח האלה אפילו חיוך ולפעמים אני סתם משיגה מה שאני רוצה. לשמחתי אני כמעט לא נפגשת במצבים כאלה, ואני מוכרחה לומר שאני שומעת ורואה מחברותיי ומבנות כאן באתר מקרים של זלזול והיתקלויות מאוד לא נעימות עם רופאים. ולפעמים כשאני פוגשת בהם אני באה עם איזושהי ציפיה שיהיו גסי רוח או לכל הפחות אדישים אליי - וזה בד"כ, ברוב הגדול של המקרים לא קורה. ואני חברה בקופ"ח כללית, ללא שום ייחוס. האם יתכן שזהו פשוט עניין של מזל? אולי.
בכל מקרה, אני חושבת שבאמת בתי חולים הם אולי המקומות המאתגרים ביותר לתרגל את העיקרון הזה. כשיש עומס של עבודה, המון אנשים חולים שמחכים ליחס, לפעמים חוסר בולט בכוח אדם. אני בטוחה שגם הסבלנות והנחמדות שלהם מאותגרת בתנאים האלה. ובכל זאת, כמו שכתבתי כבר בדף הזה, כשעמדתי בסיטואציות האלה, בהן באמת הרגשתי חסרת אונים (בעקבות מה שדובר כאן: ההדיוטות שלי מול הידע שלהם וגם מול ההרגשה שאין מישהו אחד שמטפל בך, עכשיו יושב בקבלה בנאדם אחד שאמר ככה, ובדיוק אחרי רבע שעה מגיע מישהו אחר למשמרת שה"הסכמים" שהיו לי עם קודמו לא תקפים, הוא לא יודע על מה אני מדברת) היכולת לדבר לעניין ומתוך כבוד אליהם ואל העבודה שלהם ביחד עם הנודניקיות שלי (המשפט: אני מצטערת על הנידנוד אבל....) בסופו של דבר הצליחה ליצור הזדהות אצל רוב הצוותים בבתי חולים שראיתי, ואפילו הערכה למסירות שלי כבת (הגם שקרצייה חרדתית (-:). גם הם ילדים של.... והורים של... ואחים של.... ומצד שני הם רואים כ"כ הרבה כמוני. וגם זה - דיסוננס לא פשוט

מצד שני, עם גסות רוח לשמה, אני חושבת שבאמת, כמו ניצן, שהדבר הטוב לעשות הוא לייצר הימנעות.
להבין שאין לי עניין או סיכוי לשנות את הביזנס של הצד השני, יש לי עניין בכך שהביזנס שלי לא יפגע. רק עליו זכותי, אחראיותי ויכולתי להשפיע.
המקרה התכוף והנפוץ ביותר של גסות רוח לשמה שאני נתקלת בו הוא בכביש. עכשיו, אני כבר יודעת שכשאני רוצה לעבור לנתיב השמאלי של הכביש, לא מספיק לאותת כאן, במיוחד לא אם נוהג שם בבון במכונית שרד או בג'יפ מבריק, איתות זה לא מספיק. אבל אם אני מאותתת ויוצרת קשר עין ומחייכת ומחווה עם האצבע כשואלת: "אפשר?" זה מייד ממיס לבבות, ואם יש שם בבון הוא גם מגדיל לעשות וצועק מהחלון: "בבקשה כפרה" - למרות שבעשרים דקות האחרונות שאני מנסה לעבור לנתיב ע"י איתות הוא מאיץ בכוונה ולא נותן לי.... (-:
זה דפוק? כן. זו זכותי בחוק לעבור נתיב, וחובתו לאפשר לי? כן. זאת גסות רוח מצידו? בטח. אז מה?
האמת שבעקבות ההתנהגות הזו שלי וכן... השימוש שלי בכל "המשאבים" שיש לי התחיל גם בנזוגי לעשות את זה במקום לקלל שעות את זה לא נותן לו לעבור נתיב ולמרות שהאימפקט שיש לזה על בבונים קטן יותר, זה עובד גם אצלו. איתות לא חוצה את מחסום האגו של הנהג האחר. מבט ובקשה כן. אתה צריך להיות ממש חרא של בנאדם אם מישהו ביקש ממך בנימוס להשתחל לפניו ופשוט סרבת (-:
לפעמים באמת אין מה לעשות עם גסות הרוח הזו, כשמישהו חותך אותי, מסכן את חיי רק כדי להיות לפניי בפקק. האיש שלי נטרף מזה, קופצים לו כל הפיוזים והוא מתחיל להזיע. אני חושבת שהוא פשוט נפגע כל פעם מחדש מגודל האלימות שבזה. אני מנסה בעיקר להגיד לעצמי שאין לי מה לעשות עם זה. רק להיות זהירה פי 8, ולקוות שזה יספיק כדי להשאר בחיים

הוא שאמרת, הגבירה בחום
להשחיז לשון ומוח ולאמר כל שרוצים בצורה מנומסת, אך נחרצת. להגיד גם להגיד.
אם מישהו לקח את תינוקי מידיי והרגשתי שזה לא נעים לו, אז פשוט אמרתי: "תני לי אותו נראה לי שמשהו מפריע לו", או "נראה לי שעובר עליו משהו" , אפשר אפילו לאמר: אני רוצה אותו עלי ככה אני מרגישה אותו הכי טוב. שיחשבו מה שיחשבו, את השגת את שלך.
לי אף פעם לא הייתה בעיה בסוגיה הזו.
אפילו יש את התופעה של מישהי זרה שאומרת : יא איזה חמוד, אפשר להחזיק אותו?" (כאילו שזו בובה) ואני מיד עונה ובלי היסוס: "לא, אני מעדיפה שלא"
האמת שאני יותר כמו חוחית. אין לי כל כך את הבעיה הזו. אני יותר בבעיה ההפוכה:
איך לא להפעיל סמכותיות יתר? אסרטיבויות יתר? (יש דבר כזה?), ולפעמים להצליח לספור על שלוש ולאמר את הדברים לא בחוצפה אלא בצורה מנומסת אך נחרצת...

_מצד שני, מה הוא נימוס, אם לא שורה של כללי התנהגות בלתי כתובים בין תתי קבוצות נחתכות של אנשים (תתי תרבויות, משפחות..)? אני אתן עוד דוגמה...
את בת שלושים, המשפחה של האיש יוצאת לנופש, האח שלו יורד בתחתונים רפויים בלבד לסלון בזמן שאת שם. את אומרת (בלי שום תוקפנות, אבל מודה שלא בהרבה מאור פנים..) "אכפת לך להתלבש כשאתה לידי? אני לא מרגישה בנוח עם לבוש כזה (ממך)." הוא צוחק עלייך בזלזול (אבל ממש) ונשכב לקרוא עיתון ברגליים מורמות. את קמה והולכת לשבת על המרפסת עם הספר שקראת. בשיא הפשטות. (לא יכולה להכריח אותך להתלבש, יכולה לבחור לא לראות אותך כמעט עירום.) המשפחה כולה מזדעקת. הסבטקסט - איך את מעזה להיות כל כך עזת מצח וחוצפנית? לפרק את החבילה (הא הא) המאושרת בעזיבה הפגנתית?
אז. היית מנומסת, או לא? כשלקבוצה השהייה יחד היא בעלת ערך גבוה יותר מנוחות חבריה, ואת זו שמפרקת את הביחד בשביל משהו שנחשב בעיני אחרים כשולי, אז עשית מעשה אלים ולא מנומס..._

ניצן,
מעניין אותי הסיפור הזה. למרות שאני מזדהה עם רגשותיך וגם אני לא הייתי רוצה להיות ליד בן משפחה בוגר שמסתובב עם תחתונים (וגם במשפחות שלנו זה לא יעלה על הדעת). אני רוצה בכל זאת קצת להיות קטנונית כדי לברר עניין.

האם הבקשה שלך שלא יסתובב עם תחתונים לידך כי זה לא נעים לך אינה דומה לבקשה של בן משפחה שלא תניקי לידו כי זה לא נעים לו?
או בקשה של מישהו שתסתובבי עם תחתונים מתחת למכנסיים כשאת לידו כי זה מפריע לו (מעורר אותו) למרות שאת בגישה של לבוש טבעי (סתם דוגמא אני לא יודעת שום דבר בעניין הזה עלייך)?
האם הבקשה הזו שלא יסתובב עם תחתונים אינה סתם קוד תרבותי חסר הגיון שצריך לבחון מחדש?

האם זה מנומס או גס רוח לבקש מאשה שלא תניק לידי, שלא תלך בלי חזיה בנוכחותי, שלא תאכל אוכל לא כשר לידי וכו?
במקרים כאלה (בעיקר הדוגמא עם החזיה כדי שזה יהיה הכי דומה לדוגמא שלך), האם אני צריכה להתחשב בנוחות של האחר (ולמשל לגשת לחדר ולשים חזיה?) אם כן, האם זה לא הלך רוח כנוע? האם לא ביקשת ממנו בעצם להכנע לנורמות שלך?

למקרה שפספסתי בטון הדיבור, שואלת בסקרנות ולא בתוקפנות.

מיכל שץ, מצמרר.
מאחלת לך לצאת מהדף הזה מחוזקת ומפוקסת בעוד שלושה חודשים (-: וגם לפני ואחרי.

בשמת, תרנגולות עפות. נקודה. כל מה שצריך זה נמיה ואת לא מאמינה איך הן עפות.
אל דנטה יקירי, הלא כתבתי שראיתי במו עיני (-: זה הספיק לי.
מה שתמהתי עליו, הוא על מי שמלמד שהן לא עפות.

האם הבקשה שלך שלא יסתובב עם תחתונים לידך כי זה לא נעים לך אינה דומה לבקשה של בן משפחה שלא תניקי לידו כי זה לא נעים לו?
המממ. לדעתי זה עניין של דרגות.
אפשר ללכת בתחתונים בצורה צנועה ולא חושפנית, ואפשר להניק בצורה שלא היית מיניקה מול זרים (נגיד, עירומה לגמרי, כמו שאפשר בהחלט להיניק בפרטיות האמבטיה או במיטה).
ויש הבדל בין סתם חשיפה (שגם מוזכרת בחוק) לבין הנקה (שבה יש תינוק, והמטרה היא האכלה של תינוק).

וחלקם נעשים מאוד אגרסיביים כשלא מעריכים את העצות שלהם, לא רק רופאים, וכאשר הם לא יכולים לנסות להכריח אותנו, הם נעלבים.
יו! בול אחשלי ואשתו.
נעלבו עד עמקי נשמתם מתישו לפני מיליון שנה ועד היום לא מדברים איתנו. ואני חשבתי שזה בעיה שלהם, מזעזע לחשוב שזו תופעה חברתית (אבל מרגיש לי מאוד נכון)

נורה קטנה{{}}, עד שניצן תענה, אני רוצה להציע תשובה אפשרית - התשובה שלי: אם נקבל שכל אחד אחראי על עצמו, כולל גופו, מעשיו ורגשותיו; ואם נקבל שלכל אחד זכות שווה לשלוות נפש, והשלווה הזו יכולה להיות תלויה בללבוש תחתונים/לא ללבוש חזייה וגם בלא לראות מישהו בתחתונים / מישהי בלי חזייה; אזי זכותו של X בהחלט לצאת מחדרו בתחתונים; זכותה של Y לבקש ממנו להתלבש; היא יכולה לבחור לעשות זאת במידות שונות של חביבות וגסות; זכותו להעלב מעצם הבקשה או מאופן ניסוחה. אם היא בקשה בגסות - לא יפה מצדה ואהדתי נתונה לו; אם היא בקשה בחביבות והוא נעלב - בעיה שלו ואהדתי נתונה לה (בעצם במקרה הזה אהדתי נתונה לה בכל מקרה כי אני רואה את עצמי במקומה וזה לא נעים). בכל מקרה, העלבון הוא שלו ובאחריותו, במידה רבה - בחירה שלו. בנוסף, הוא יכול לבחור את התגובה שלו לבקשה: ללכת להתלבש או לא. היא יכולה, שוב, לבחור להעלב או לא. בכל מקרה זכותה המלאה לקום וללכת לשבת במקום אחר שבו לא תחשף למראות קשים, והיא יכולה לעשות זאת במידות שונות של הפגנתיות, והוא יכול להעלב או לא וחוזר חלילה. בדיוק אותו הדבר אם מפריע לו לראות אותה בלי חזיה. לא שאני חושבת שהמקרים זהים, יש ניואנסים תרבותיים, אבל העקרון הוא אותו עקרון: יש לי שליטה על עצמי. יש לי טווח בחירה שכולל דרגות שונות של גסות רוח ואדיבות ודרגות שונות של העלבות, וכוללות להימנע מהסיטואציה או לעזוב אותה וכוללות לשתוק ולסבול וכוללות גם את העמדה הנפשית שלי לגבי כל בחירה שאעשה.
כל זה לגבי הדוגמאות של לבוש. הדוגמה של הנקה שונה בעיני, מפני שהיא מערבת את זכותו של התינוק, ולתינוק אין טווח של בחירות. בכל זאת, X יכול לבקש מ-Y להניק בחדר אחר. Y יכולה להעלב או לא והיא יכולה להענות או לא. X יכול לבחור להעלב או לא מתגובתה, ויכול לבחור ללכת בעצמו לחדר אחר. ענייני בשלוות הנפש של עצמי ושל ילדי-הנמצאים-בחזקתי, אני לא יכולה לדאוג לכל העולם.

ניצן - תודה.
גבירה - אני חוששת שהבעיה שלי עם הנהגים בכביש - דומה, אז כשלא נותנים לי להכנס לאחר שאני מאותתת, קורה הרבה שאני פשוט מאטה - ומחכה ש"זה" יחלוף ואז "עושה את מה שאני צריכה" (תוך כדי כתיבת הדוגמא הבנתי שאני פועלת כך ברוב תחומי החיים, אז שיניתי,,,), ה"מה יגידו" עדיין מאוד חזק אצלי - למרות שלרוב הוא נמצא רק בשיח הפנימי שלי.... אני חושבת שלצופים מבחוץ אני נראית די בוטה ואולי גם בטוחה בעצמי...
אני רוצה להרגיש שהיחס שאני נותננת חוזר אליי ברמה זו או אחרת (לא ממש קורה - בעיקר עם המשפחות), ובעיקר חשוב לי להתנהג לאחרים כפי שהייתי מצפה שיתנהגו כלפיי... מה שקורה בסוף זה שאני נחמדה והעולם - לא.
אם ניקח את דוגמת התחתונים של ניצן - אותי מאוד הפתיע אותי אמנם לראות את גיסי בתחתונים אך לא הפריע לי, רק חשבתי לעצמי בקונדסות מה - מה היה קורה אילו אני הסתובבתי לי כך....
ץ

ובעיקר חשוב לי להתנהג לאחרים כפי שהייתי מצפה שיתנהגו כלפיי... מה שקורה בסוף זה שאני נחמדה והעולם - לא.
גם לי היתה את אותה בעיה.
אני עדיין לא חפה ממנה, אבל משתפרת.
גם אני הייתי מוצאת את עצמי יוצאת מגדרי עבור אחרים, במלוא הרצון וההתכוונות, ללא כל ציפיה לתמורה. אבל פתאום כשביקשתי עזרה ונענתי בהתעלומות או סתם חוסר אכפתיות מצאתי עצמי מאוד נעלבת מאוכזבת.
התהליך שעברתי ועדיין עוברת הוא שאני בוחנת היטב כל נתינת עזרה שלי לגופה ושואלת את עצמי למה אני נותנת עכשיו. האם כי לא נעים, או שלא בא לי אבל מה יגידו עלי, או שאני צריכה משהו ממי שאני נותנת לו או... שאני באמת באמת רוצה לעשות את זה בשבילי, ולא אכפת לי אם בעוד חודש אצטרך עזרה מאותו אדם והוא לא יהיה שם.
זה מביא אותי לכנות גדולה יותר עם עצמי ומאוד עוזר לי לצמצם את כמות האנרגיות שאני צריכה להוציא כשאני נותנת מתוך תחושת ניצול. אני מנסה לתת רק כשבאמת נכון לי לתת, רק כשיש לי מאיפה לתת או שאני מגיעה למסקנה שזהו מקרה שבו אני רוצה להתעלות על עצמי ולתת כי זה מה שנכון לעשות

לצמצם את כמות האנרגיות שאני צריכה להוציא כשאני נותנת מתוך תחושת ניצול. אז זהו, תחושת הניצול מופיעה אחר כך - רק בשלב הניתוח שאחרי המעשה... בד"כ אני עושה מיד כשאני מתבקשת לעשות "כי כך צריך" ו "כי כך אני רוצה שכולם ינהגו ואז העולם יהיה טוב יותר" ולבסוף - תחושת ה"פראייריות בדיעבד" כאשר העולם (חברים) מסבירים לי שאת מה שעשיתי - אף אחד אחר לא היה עושה ללא תמורה (או לפחות תודה)...
קראתי שוב את "ג'יין אייר" לברונטה, אוי כמה שהספרים הללו השפיעו ועיצבו את ההתנהגות שלי, וכמה שזה לא מתאים לעולם של ימינו (וכל כך חבל...).
ץ

טוב, נורה, זה כי אני ממילא לא מי יודע מה סובלת לראות אותו. tongue
הלוואי שלא היינו לבושים. איזה מין הרגל מטומטם... אבל אנחנו כן, ואז, לא פעם, יש נואנסים למידת היותך לבוש וליד מי.
מעניין שאת משווה את זה להנקה. אני חושבת שזה שווה לכך שאני ארד רק בתחתונים. אה. אם אשה עושה את זה אז זה פרובוקטיבי ואם גבר אז זה סתם "נוח"?
מה שאלטר אמרה. כל אחד זכותו ואחריותו להתנהגותו ולשלוות הנפש הפרטית שלו. זה לא עניין של מי צודק ומי לא.

מצטטת סיפור שכתבתי לפני שנתיים (את יכולה לראות מהסגנון שעברתי כברת דרך blink) בהקשר להנקה בציבור במפגשים.

_לפני שנים עבדתי בצוות, היינו כעשרה אנשים, ואז גוייסה בחורה (מקסימה) שומרת מצוות. מרגע שהגיעה כל מפגשי הצוות הפכו בלתי נסבלים. הכלים - אך ורק פלסטיקים חד פעמיים. האוכל - אך ורק כשר בד"צ (כלומר, סלט חסה מרוסס ואטום מקופסה ולא חלילה כזה שנגענו בו בידינו הערלות, חתכנו עם סכינינו המגואלות בדם על הקרשים הטמאים שלנו בבית) וכך הלאה. אני באופן אישי לא יכולתי לאכול כלום מפאת אמונותיי התזונתיות והאקולוגיות (ודיר בלאק מי שיזלזל בזה לעומת זה) ועוד עשרה אנשים סתם לא נהנו יותר.

אותי זה נורא הרגיז.

מדוע? כי אני מבינה את הצורך, באמת ומכל הלב. אני גם חושבת שזה היה חשוב ביותר שידידתי הדתיה תרגיש בנוח וחלק מן הקבוצה. אבל מבחינתי היה יותר ממספיק, היה מאד משתדל, מתחשב ומתאמץ פשוט לקנות לה במיוחד אוכל כשר ולתת לה כלים חד פעמיים. לא הבנתי למה בדיוק אני צריכה גם לזהם את הסביבה וגם לאכול אוכל גרוע, לא מזין ולא בריא בשם ה"התחשבות" הזאת._

היום אני יודעת שמה שהרגיז בזה זה הלך הרוח הכנוע. על אף שבזמנו הרגשתי רק את חוסר הצדק, לא את החלק שלי בו.

ניצן, אהבתי מאד את מה שכתבת. לא חשבתי אף פעם על ההבדל בין נימוס לבין אדיבות, ועל האפשרות להיות לא-מנומס באופן אדיב.
אבל האם לדעתך בנימוס תמיד מעורבת כניעה? אני סבורה שלפעמים מדובר בקודים חברתיים, שהופכים את העולם למקום יותר מסודר ושיותר נעים לחיות בו (כמו, למשל, לומר שלום לשכן במדרגות, להוסיף את המילים "תודה" ו"בבקשה" {משהו שלא כ"כ חזקים בו בארץ, ושמצפים מילדים לקדש. דווקא יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל זה נושא לדף אחר

}, לבקש "סליחה" ממישהו שהתנגשת בו בטעות ברחוב).

ממש לא. אני חושבת שאדיבות זה בדיוק נימוס ללא כניעה.

על האפשרות להיות לא-מנומס באופן אדיב.
לא לא לא...

האפשרות להיות מנומס מבלי להיות כנוע! זה בדיוק ההיפך.
להיות לא-מנומס באופן אדיב זה מה שהאמריקאים עושים

להיות מנומס, בלי להיות כנוע, מתוך מקום מסויים פנימי, לא פוגעני. ללא התרסה (הא הא, דפקתי אותך עם הרבה דבש!) וללא פחד (אמאלה, אני לא מנומסת עכשיו, אז לפחות אני אחייך...)
מובנת?

האפשרות להיות מנומס מבלי להיות כנוע.
אני "מאשימה" את הדף בשתי הצלחות שהיו לי אתמול. הצלחתי להיות לא כנועה, ולהעביר את המסר שלי בצורה שקטה ומנומסת. בחרתי באנונימיות לצורך השיתוף:
חמותי הציעה לי כמה בגדים משומשים לילדים. אמרתי לה על אחת החולצות שהיא קטנה בשתי מידות מהריאלי, אבל היא התעקשה והתעקשה ("תראי זה גדול"; "זה אמור להיות צמוד"...) ואני מתנגדת ומתנגדת עד שפתאום קט קטית שאלה אותי: "מה את רוצה?" ואז נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי: "יש לנו מספיק בגדים לעונה" וזהו. נגמרה השיחה.
בסיטואציה שניה הקראתי סיפור לגדולים והקטנה פתאום: "קקי! קקי!" אז מהר הושבתי אותה על סיר לידינו וחזרתי לשבת עם הגדולים ואז חמי: "מה, ככה לידינו???" (הקקי) אז עניתי בקור רוח: "אני צריכה להשגיח עליה וגם לקרוא סיפור לגדולים. זה מה יש!". וזהו. נגמרה השיחה.
זה אולי לא נשמע גדול, אבל לפני כמה חודשים, ואפילו לפני שבוע, שני הארועים לא היו מתגלגלים ככה.

זה אולי לא נשמע גדול, אבל לפני כמה חודשים, ואפילו לפני שבוע, שני הארועים לא היו מתגלגלים ככה.
בהחלט כבוד!! (-:

תענוג לשמוע. @}

כל הכבוד!!!!

מוצא חן בעיני שאנחנו עושות פה מחשבה וסיעור מוחות באינטרנט, וקמות ועושות מעשה במציאות!

כפי שאמרתי, לא מזדהה כי לא מכירה בעיה כזו. (אל דאגה- יש הרבה בעיות אחרות.......)
אבל מבינה את הקושי כשזה לא בא טבעי.
מאחלת לכן להמשיך, עד שזה יהיה באופן טבעי.
(איזה משחק מילים? <נקודות מרוצה מעצמה>)
חיזקו ואמצו, ממשיכה לקרוא בעניין רב @}

קקי!
כמה זמן לא עשיתי קקי ליד אנשים....
פעם זה היה מקובל....

והמשך אף אומר שהיה כיך להסתכל על זה לפני שנפרדים...
אמא- אני אוהבת אותך...

האם יתכן שזהו פשוט עניין של מזל? אולי.
אולי, אבל לדעתי לא רק. זה לא נעים לשמוע, אבל כיוון שאני מהצד הלא מוצלח של המתרס לפחות בחלק מהפעמים, אז אני בכל זאת אגיד. לדעתי זה ממש משנה מי עומדת מול הרופא, מה היא מרגישה ומה היא משדרת. זה משנה את היחס.
ברור שיש עוד משתנים, אבל אם את שם, ברורה וחזקה, אף אחד לא יכול לפגוע בך.
בסרט הקוריאני "להרגיש בבית", יש אשה מוכה. ויש איש שנכנס לבתים של אחרים. ופעם הוא נכנס לבית שלה. ורואה אותה. והיא רואה אותו. והולכת איתו. ומסתובבת איתו בבתים של אחרים. ואז יום אחד היא חוזרת לביתה. והגבר המכה רק מסתכל בה ומיד ברור לו שהוא לא יכול יותר להכותה. אולי היא גם עושה איזו תנועה.
אי אפשר להסביר את זה במילים. נדמה לי שאת כל המילים בסרט אפשר לספור על יד אחת. זה אצלה. במבט. בגוף. בנשמה. היא לא קורבן יותר.
ואין פה עניין של האשמה. אני בעצמי שונאת שעושים את זה. מאשימים אותך במה שקורה לך.
כמו "תחשבי למה היית צריכה את הקיסרי הזה" וכו'.
אבל אני לא יכולה שלא להכיר בעובדה הכואבת שזה חלק מהמשתנים.

אתה צריך להיות ממש חרא של בנאדם אם מישהו ביקש ממך בנימוס להשתחל לפניו ופשוט סרבת
ומה אם את עומדת רבע שעה בפקק, ואז מישהו עושה לעצמו חיים קלים, נוסע בנתיב הפנוי, מגיע לסוף הפקק, מחייך חיוך רחב ומבקש בנימוס שתתני לו להשתחל?

_אתה צריך להיות ממש חרא של בנאדם אם מישהו ביקש ממך בנימוס להשתחל לפניו ופשוט סרבת
ומה אם את עומדת רבע שעה בפקק, ואז מישהו עושה לעצמו חיים קלים, נוסע בנתיב הפנוי, מגיע לסוף הפקק, מחייך חיוך רחב ומבקש בנימוס שתתני לו להשתחל?_
לי בדברים כאלה יש כלל: לתת ל-1.
כמו למשל אם יש כמה קבצנים - נותנים ל-1?
ואם פוגשים עוד קבוצת קבצנים/מתרימים אז "תודה כבר תרמנו".
כמובן זה לא משנה למי שמצפה ממני למשהו, אבל זה משנה לי -
אני רגועה, כי נתתי את מה שיכלתי לתת.
כמובן יש כאלה שייתנו ל2 או 3.
זה קטע של מידות אישיות

וגם על זה אפשר לעבוד, העיקר לתת בכיף,
ולא לתת יותר מדי/בציפיה ש"יוחדר" לי,
כי הציפיה הזאת היא שגורמת להתעצבן כשלי לא נותנים "להשתחל" בפקק...
מה עושים כדי שכן ייתנו להשתחל?
חיוך רחב בהחלט עוזר!
אני מדברת עם הנהגים (למדתי מחברה, כל הזכויות שמורות למ'):
חמוד שלי, נשמה טובה, תתן לי לעבור!
עיניים שלי, חיים שלי תתן להשתחל!
תאמינו או לא, הם "שומעים" D-:
...
גם כשלא רואים בכלל את הפנים!
נסו ותהנו

זה אצלה. במבט. בגוף. בנשמה. היא לא קורבן יותר.
בדיוק בדיוק בדיוק. בלי מילים.
ממש התרגשתי...

הקטע של בלי מילים, בגוף, זה לא כי זה הכרחי. זה כדי לא להתחבא מאחוריהן. זה כלי כל כך חזק אצל הרבה מאיתנו, שאנחנו לא פעם משתמשות בו כדי להראות חזקות, על אף שאנחנו לא תמיד באמת חזקות... (אוף, שוב לא מרגישה מובנת)
כשאני מצליחה לדמיין לעצמי את עצמי עצמתית בלי מילים, אז אני יודעת שאני חזקה באמת, מבפנים, ולא כי "גברתי" על מישהו. במילים קל לי לגבור.
ושוב, "לגבור". זה משהו שעושים על מישהו אחר. דיבור זה תקשורת עם צד אחר. כלומר, בעצם השימוש במילים מצרפים פה עוד דמות לשיקולים. מצרפים את יכולת ההבנה או ההשתכנעות של הצד השני למשוואה. זה הופך כמעט לבקשה.
בעוד שכשמנטרלים את הדמות השניה מההתייחסות, מתרכזים במסר הפנימי ביני ובין עצמי, אז לא ממש משנה מי עומד בצד השני. במובן הזה, ניטרול המילים ושימוש בהתבוננות בשפת הגוף עוזר כדי להתרכז במסר הפנימי.
(אנא ענו לי... האם מובנת?)

_ואין פה עניין של האשמה. אני בעצמי שונאת שעושים את זה. מאשימים אותך במה שקורה לך.
כמו "תחשבי למה היית צריכה את הקיסרי הזה" וכו'.
אבל אני לא יכולה שלא להכיר בעובדה הכואבת שזה חלק מהמשתנים._
עם שני המשפטים הראשונים אני מאד מאד מזדהה. (כולל "תחשבי איפה את לא מקבלת את ההריון הזה." (שניה, אני אכוון ואקיא לשם בחודש שביעי ואז תדעי איפה.

))
אבל את השלישי אני לא מבינה. את מתכוונת שיש אשמה עצמית במה שקורה לנו?

<בלי לקרוא יותר מחמש הודעות ראשונות>

_והאמא צרחה שם כמו מטורפת (עד שהגניסו אותה לראות את הילדה שלה)
זה משקף את הכל. למה היא מטורפת?? כי הממסד גרם לה להתנהג ככה?_
מה פתאום! כי במצב שבו את עומדת מול סמכות, בעיקר סמכות-מטעם-עצמה מנופחת מחשיבות עצמית, להיות "מטורפת" יעיל פחד. אנשים פשוט לא מתעסקים עם משוגעים. הם זזים הצידה ומפנים לך מקום באלגנטיות ובסבר פנים. ראיתי את זה הרבה פעמים בצבא. אחת הטקטיקות הכי יעילות שאני מכירה.

חשבתי להצטרף לבקשה מטאו להורות להשאר בתינוקיה .
מצד שני ..אני יודעת כמה מתיש ושוחק זה יכול להיות.

אני לא יודעת אם זה אפשרי לעשות משמרת מלאה,כמה משמרות בשבוע , שבוע אחרי שבוע שבכל המשמרות האלה את כל הזמן במודעות של : לעשות את מה שאני מאמינה בו.

למשל : אם יש אמא שרוצה את התינוק איתה , ללכת ולהביא אותו, בניגוד למה שקבעו הנהלים ולמה שכתוב בשלט מאיר העינים שכל אחד קורא.
אם יש אמא שלא רוצה את התינוק איתה , אז להיות מאוד אמפטית כלפיה ,לתת לה זמן כדי להקשיב לה.
לומר כל מה שאת אומרת בתור המלצה בלבד.
להסביר ל'בוס ' שחוץ ממה שהוא קרא ויודע , יש עוד כמה דברים.לא להתפרק כשהוא נובח והאחות האחראית שלך נוזפת בך בחדר שלה/לפני כולם.

לעבוד במקום קשה זה קשה ויש דברים שצריך לותר עליהם .
ולעבור למקום שבלוו הכי מושך את קהל הלקוחות שאת חושבת כמוהן.
מיסיונריות זה הכי קשה.

אני לא בקיאה ברפואה אלטרנטיבית , אבל יש לי רושם שהיכולת לעמוד על שלך היא מולדת . גינג.
האם אני צודקת?

לדעת מה את רוצה שיהיה ולדעת שאת יכולה להגשים את זה זה כוח.

אולי יש מקומות שבהם פתאום יוצא נמר .בדרך כלל זו לביאה שמגינה על הגורים שלה.

בזמן האחרון אני מקריאה את 'בית קטן ביער גדול' של לורה איגלס.
אני פשוט מדלגת על הפסקאות שבהן לורה כותבת על אחותה מרי בהלך רוח כנוע.
החל מזה שלמרי יש שיער בלונדיני שנראה לה עדיף ויפה יותר משערה החום.ואיך בכלל שיער חום יכול להיות 'עכור'?
(אולי אם היא משחקת באש ויש עליו אפר , אבל באותה מידה גם כך יכול להתלכלך שיער מכל צבע אחר)
ונמשיך בזה שמרי היא 'ילדה טובה' שאף פעם (נו באמת?!)לא היתה חמדנית .
ומה אם לורה אספה לכיס שלה המון צדפים ליד האגם זו חמדנות?
הרי הצדפים היו שם בחינם ולא היה עוד מישהו חוץ ממנה שרצה לאסוף אותם.

אם אני חושבת על זה עכשיו , אני אקריא עוד פעם את הפרק הזה .אולי.
שיעור בקריאה ביקורתית.

אפרופו צפרדעית וחיברות: ככה זה היה בזמן של לורה אינגלס: ילדות היו צריכות להיות 'ילדות טובות' וכל הילדים ידעו בעל פה את האימרה : 'ילדים צריכים להראות אך לא להשמע'.
ועברנו כיברת דרך.
אני ממש לא חושבת ככה.
אף פעם לא ביקשתי מהילדים שלי לא להשמע.
אני מסבירה להם שאם למשל ,אני עם כאב ראש ועכשיו צריכה לנוח חצי שעה , אז שיתחשבו.
אחר כך ,אם נורא מתחשק להם לצעוק כמו אינדיאנים /לחלל בחלילית ,ל..אני מאוד שמחה לשמוע אותם. אני ממש נהנית מלחוש את החיים מפעמים בהם.זה קסם. אין מצב שאני אשחית את זה.

יש עוד אנשים שלא חושבים ככה.
כואב להם הראש כל כך שזה כרוני.
ולמה כואב להם?
כי השחיתו אצלהם את החיות .
כואב להם להזכר.
כואב לאמהות שמעדיפות להיות מנותקות מהתינוקות שלהן את הניתוק שלהן עצמן מאמהותיהן, או מתחושה אחרת קשה שהיתה שם בינקות שלהן,כואב לדוד שעבר התעללות מסוג זה או אחר איומה אולי פי כמה מצביטה בלחי..

אפשר לנהוג בהם בעדינות ואהבה.

לפעמים נראה לי שכל העינין הוא אם יכולתי למצוא בי את כוחות הנפש להיות מדויקת עם האנשים מסביבי:להכיל מתי שאני יכולה ,לעמוד על שלי מתי שאני צריכה ,ללכת כשהגיעה השעה .ולדעת שהכל חסד.

כבר יום וחצי לא כתבתי ואני מודה שלא ממש קראתי.
עשיתי חושבים עם עצמי.
בחרתי להפסיק לכתוב וגם לקרוא.
הדיון כאן מוציא ממני דברים שאני לא אוהב בעצמי.
בלי קשר לנושא הדיון.
התחושה שלי היא המאמץ והאנרגיות הלא טובות שאני קולט.
מרגיש מותקף לא ענייני ובטח לא אינטימי או מכובד.
רק רציתי להסביר
ביי

אי אפשר להסביר את זה במילים. נדמה לי שאת כל המילים בסרט אפשר לספור על יד אחת. זה אצלה. במבט. בגוף. בנשמה. היא לא קורבן יותר.
קודם כל איזה סרט זה! כמה רגש ועוצמה אפשר להעביר עם חמש מילים שנאמרות בסה"כ. זה סרט יפיפה @}
(זאת לא חכמה, אני אוהבת כל דבר שוונג קאר ואי עשה, גם הסרטים האחרים: "מצב רוח לאהבה" ו - 2046 מתנהלים תחת תחושת הכישוף הזאת....)
מסכימה גם מאוד עם המשפט. אני לא רואה עצמי ברוב המקרים מתנהלת מתוך החוסן הזה, אבל אני גם לא באה עם הציפיה הזו שמישהו ינסה למנוע ממני משהו או יתנהג בגסות, כמו אנשים אחרים שאני מכירה. הם מחכים בתור לאנשהו וכבר בתור הם אומרים לעצמם בראש שמישהו הולך לדפוק אותם, להכנס במקומם ואז מראש הגישה שלהם היא מאשימה וצורמת. לפעמים אני כן נתקלת באטימות. אני לרוב לא מקימה מהומה, להרים מהומה גוזל ממני כ"כ הרבה אנרגיה. יש בי את העוצמות לזה אבל אין לי כוח לזה (-: מקווה שהמשפט הזה עובר ברור כמו שהוא מרגיש לי ברור.
נאמר כאן מעלי ע"י נקודות ורודות אגדיות : להשחיז לשון ומוח ולאמר כל שרוצים בצורה מנומסת, אך נחרצת. להגיד גם להגיד. אז זהו שאני יודעת כבר שאני יודעת להשחיז לשון ומוח, אני רק לא חושבת שצריך להגיע לשם כ"כ מהר. משתדלת לא לבוא מהבית עם הנחרצות הזו, להקשיב ובמידת הצורך לפתח אותה על המקום במינון הנכון אם בכלל. כשהיכולת להיות נחרץ היא שריר מיומן בפנים ונשלט היטב, לא צריך להסתובב עם האקדחים בחוץ כל הזמן כדי להפחיד, אפשר לשלוף אותם בכל עת.
אני בד"כ ממש משתדלת להיות נעימה, להסביר את כוונתי, ממש לתת כבוד קודם כל למי שאני רוצה ממנו שרות. להתכוון לשלום שלי, ולתודה שאני אומרת ולא להתנהג אליהם כאילו הם איזה מן נותני שרות שצריכים פשוט לשרת אותי ותו לו ולא משנה אם זאת פקידת בנק, או רופא, או קופאית, או קצב או כל אחד אחר. זה לא תמיד עובד, מי שיושב מולי בא ליום העבודה שלו עם העניינים שלו כמו שאני באתי עם שלי, כן לפעמים חרף אדיבותי או נימוסיי אני נתקלת באטימות, במן עיני פרה כאלה שכשהם מסתכלות עליי, כתוב להם בעיניים: next (-:
אבל אבל אבל, הרוב הגדול של המפגשים האלה מתחיל בחיוך ונגמר בחיוך ולפעמים בגלל החיוך הזה, אנשים משתדלים עבורי יותר, פשוט כי נעים להם יותר.
אתה צריך להיות ממש חרא של בנאדם אם מישהו ביקש ממך בנימוס להשתחל לפניו ופשוט סרבת
לא התכוונתי כאן לכל המקרים. ובקשר לדוגמת הפקק, זה באמת מעצבן. התכוונתי להשתלבות בתנועה שגרתית שקורית בד"כ בבודדים. והאמת אני מרגישה שגם במקרה הפקק כשמישהו עוצר לידי ומבקש ממני להשתחל לפני, אני לא מסוגלת לסרב לו, איך אפשר להגיד לו לא.... (ברור שאפשר (-:) אפילו שאני חושבת שהוא צריך לעמוד מאחור כמו כולם....
גם אני נוקטת בשיטת הקבצנים של קטקט, מאפשרת לאחד או שניים ואם אני רואה שיש מגמת השתחלות וכולה עומדת להתרחש לפני, אני פשוט הופכת לנהג הממוצע שלא נותן. לא שטוב לי עם זה, אבל אני יודעת שזה מה שנכון באותו רגע אם אני רוצה להגיע למחוז חפצי מתישהו.

רק במאמר מוסגר אשמח להוסיף: שאם השתמע מדבריי שהנחרצות היא שריר מיומן אצלי, אז השתמע בטעות. אני עדיין פשוט עושה ככל יכולתי כדי להמנע מעימותים. בגלל שאני מרגישה שהתנועה של השריר הזה עוד לא מדוייקת, אני משתדלת למשוך כמה שפחות את הניצרה שלו (-:

להכיל מתי שאני יכולה ,לעמוד על שלי מתי שאני צריכה ,ללכת כשהגיעה השעה .ולדעת שהכל חסד.
יפה. וגם בית קטן בערבה. גם לי היה קשה עם הרבה דברים שם. יחד עם זה שהוקסמתי מהקיום האוטרקי שלהם.

במילים קל לי לגבור.
גם לי. אבל זה באמת לא המקום הזה. זה המקום של התוקפנות, אצלי.
כשזה מבפנים אין שום צורך במילים.
<מובנת>

אני גם לא באה עם הציפיה הזו שמישהו ינסה למנוע ממני משהו או יתנהג בגסות.
אני חושבת שגם זה מאוד חשוב. וכל הפסקה על איך לבוא ולהתנהג בגישה חיובית ומכבדת. מאוד נכון. אני מתרשמת שאת כן ברוב המקרים מתנהלת מתוך החוסן הזה.

את מתכוונת שיש אשמה עצמית במה שקורה לנו?
אני מתכוונת שיש לנו חלק במה שקורה לנו. לא הכול בצד השני. אשמה היא לא מילה טובה.
לפעמים זה מנוסח בדרך שגורמת לך לחוש אשמה. ההבדל הוא שגם אם יש לך חלק במה שקורה, זו לא אשמתך, כי זה לא מקדם אותך לשום מקום. מקדם לחשוב מה החלק השלי, ומה אני יכולה לעשות, ואיך אני יכולה לשנות, וגם איך אני יכולה לקבל את מה שלא ניתן כרגע לשנות.

האפשרות להיות מנומס מבלי להיות כנוע! זה בדיוק ההיפך. אוקיי, נדמה היה לי שכתבת אחרת במעלה הדף, אבל זה עניין של סמנטיקה. הבנתי את הכוונה

.

ניצן אמ, אני הבנתי אותך (טוב, בטח לא אלי התכוונת (-: ).

שהדבר הטוב לעשות הוא לייצר הימנעות
המנעות עקבית - מזיקה.
המנעות עקבית היא היא הלך רוח כנוע.
המנעות עקבית אומרת שאין לי ברירה. שאין מקום בו יש לי גבול ברור, ידיעה ברורה של מקומי, ואני ניצבת איתן ומתמודדת ושומרת על מקומי.
הויתור אמור להיות אופציה לבחירה, מתוך שלל אפשרויות. אחרת הוא הלך רוח כנוע.

האם מובנת?
מובנת.
בעיני, עם זאת, לא מדובר רק בשפת גוף, אלא בכלל ביכולת לעצור תגובה אוטומטית ולהפנות קשב פנימה. לעבור מתגובה חיצונית לריכוז ומיקוד פנימי. כשהמוקד הפנימי ברור, התגובה החוצה - המילולית והגופנית - מתבטאות יותר ברור. ובאמת צריך לפתח רפרטואר. כי לא תמיד אני יודעת לעמוד זקוף. לא תמיד אני יודעת להישיר מבט. צריך להתאמן.

שהדבר הטוב לעשות הוא לייצר הימנעות
לא דובר על הימנעות עקבית.
דובר על שליטה ביכולת להימנע מתוך חוסן פנימי שבאה ביחד עם שליטה ביכולת לא להימנע כשיש בזה צורך מתוך אותו חוסן ממש.
ביכולת לעצור תגובה אוטומטית ולהפנות קשב פנימה.
בדיוק זה. שליטה באוטומט מייצרת יכולת בחירה @}

_אולי זה קשור לגיל שנתיים ה"נורא"? אולי מה שנורא בגיל הזה זה שניצני האישיות והעצמאות האישית עוברים הכנעה שיטתית מערכתית?
וואו._

וגם בגיל ההתבגרות - כמה פעמים שמענו את המשפט "אל תתחצף?"
ובגיל מבוגר יותר מרגישים שאי אפשר לשוחח באמת על מה שחושבים ומרגישים כי מישהו ייעלב או יתרגז, ואז באה השתיקה ובעקבותיה מערכות יחסים רדודות.
והאתגר מורכב למי שיש גם ילדים - איך לאפשר לילדים לומר את דעתם מבלי לבטל אותם ואת עצמנו.
< מחשבה - מעניין שכניעה וביטול מקבלים דימויים של - אונס וסירוס>

אלון, אולי עדיף באמת שתימנע.
היידע שלך והגישה שלך ללידות מעוררים בי סלידה עמוקה.

אני חושבת שהגבירה בחום ברדך כלל כותבת את איך שאני חשה בצורה ברורה הרבה יותר ממני... אז - תודה לך...
אילה, הרבה מאוד מ"סיפרי המופת" של המאה שעברה וגם זו שלפניה אכן העבירו את המסר של 'ילדות טובות' ו: 'ילדים צריכים להראות אך לא להשמע'. {ולפעמים, בעיקר בבתי אחרים, אני מוצאת את עצמי מקווה בשקט שיפסיקו כבר לשמוע את ההראשנים שלי כל כך חזק...} ושלא נשכח להזכיר גם את כל סיפורי האגדה למיניהן - ואת סרטי דיסני... אז מה עושים חוץ מלצנזר? עם הראשניה זה לא עבד וגם הראשלישית כבר רוצה שהנסיך יתחתן איתה ויציל אותה כל הזמן?!
וכשאני כבר מנסה לעמוד על שלי מול סמכות או בני משפחה - אני נשמעת לעצמי הסטרית עילגת, ולחלוטין לא ברורה - אלא אם התכוננתי מראש וחשבתי לעצמי ב ד י ו ק מה אני רוצה לומר וחישבתי לי את כל הסיטואציות שעלולות להווצר - ומצאתי פתרונות לפני שזה קרה...

אלא אם התכוננתי מראש וחשבתי לעצמי ב ד י ו ק מה אני רוצה לומר וחישבתי לי את כל הסיטואציות שעלולות להווצר - ומצאתי פתרונות לפני שזה קרה...
אני חושבת שזה אומר שאת בדרך הנכונה.
בהתחלה עושים את זה מתוך דיאלוג ומתוך נסיון לכסות את כל האפשרויות מול ה"יריב". לפעמים פוגשים ביריב קצת יותר דעתן או קולני או עקשן ואז מסתבכים בכל אותה תסבוכת רגשות ישנה...
בהמשך מבינים שבכלל לא משנה מה הצד השני אומר. זה לא משנה אותך, זה לא משנה את מה שאת רוצה, זה לא משנה את הסיטואציה. ולכן את לא צריכה להתכונן לכל אפשרויות הסיטואציה.
כלומר - במקום לנסות לשלוט בסיטואציות מתוך בחינת כל האפשרויות שיכולות לקרות - משהו שאני ניסיתי לעשות בלידה שלי ולכן "קיבלתי" את הלידה הכי הזויה, לא לפי הספר, לא צפויה שיכולה להיות (אני מאלה שכשאומרים משהו כללי על לידות, אומרת "אהמ... לא נכון. אצלי למשל...") - לנסות להיות מרוכזת פנימה.

(תודה לכל מי שהביעו את הבנתן, זה מאד חשוב לי לשמוע שאני מצליחה להבהיר את עצמי.. כל אחד והדפקטים שלו.

)

אני חושבת שהגבירה בחום? ברדך כלל כותבת את איך שאני חשה בצורה ברורה הרבה יותר ממני... אז - תודה לך...
תודה גם לך, וגם לכל שאר (כבר אמרתי את זה, מה יהיה עם כל התודות האלה (-:), אתן וגם אתם הבודדים כאן מאוד עוזרים לי לחדד את המחשבה שלי @}

גבירה יקרה, אני מאוד נהנית לקרוא אותך
לרוב מסכימה איתך וגם חושבת שאת אומרת דברים של טעם
אבל אם אפשר לבקש במשפטים קצת יותר קצרים?
אני הולכת לאיבוד באמצע, בעיקר בפוסט האחרון

לא מצליחה להבין מה את רוצה להגיד.
זה לא בדיוק תגובת גוש אבל לפעמים מרגיש לי ככה...
אם מתאים לך להתחשב במוח ההריוני הלוט-בערפל שלי אני מאוד אודה לך.

אם מתאים לך להתחשב במוח ההריוני הלוט-בערפל שלי אני מאוד אודה לך. (-:
המממ... אני יכולה לנסות... לא מבטיחה שאצליח.
ככה אני כותבת.... ככה אני מתנסחת באופן טבעי. אני יכולה, לנסות להפריד פיסקאות, ואם אני לא ברורה אשמח לחדד את דברי, הרי כל חידוד כזה עבור מישהו אחר, הוא חידוד גם עבורי ואני היא זו שיוצאת ממנו נשכרת בסופו של דבר.
אני לא באמת יודעת אם אצליח לדחוס את דבריי למשפטים קצרים יותר מבלי לפגוע בשטף הדברים שלי (אבל כאמור, מבטיחה to keep it in mind)
ואם תרצי לשתף איפה ה מוח ההריוני הלוט בערפל הלך לאיבוד, אשמח לעזור לו למצוא את דרכו אל חוף מבטחים בשלום (-:

אני לא באמת יודעת אם אצליח לדחוס את דבריי למשפטים קצרים יותר מבלי לפגוע בשטף הדברים שלי.
הממממ... תנסי לפצל, לא לצמצם. (לפעמים פיצול דווקא יגרום ליותר פרוט)
איבדתי אותך במשפט השלישי, פשוט לא הצלחתי לעקוב אחריו עד הסוף...

אני לא רואה עצמי ברוב המקרים מתנהלת מתוך החוסן הזה, אבל אני גם לא באה עם הציפיה הזו שמישהו ינסה למנוע ממני משהו או יתנהג בגסות,
האם התכוונת למשפט הזה? (אם לא, תגידי חופשי)
אם כן, התכוונתי בו לזה, שלפעמים אנחנו מגייסים מראש את רגש ה - "אני הולכת לעמוד על שלי עכשיו" עוד לפני שיש בו צורך.
כמו שהרבה פעמים קורה לפני פגישות עם רופאים, פקידי בנק, פקידי שומה ושאר נציגי סמכות למיניהם. אנחנו לפעמים מצפים מראש לזה שיתנגדו לנו או ינסו לכפות עלינו משהו, ולכן, עוד לפני שזה קרה מחממים את עצמנו מבפנים ובאים בגישה צורמת.
ולזה התכוונתי שאני מנסה לא לבוא בגישה הזו ולא לשלוף את אקדח הנחרצות שלי עד שבאמת יש סיבה מוצדקת לשלוף אותו ושבד"כ, זה עוזר לי להתנהל מול סמכויות ורשויות בנועם אך ללא תחושה של כניעה.

האם הצלחתי יותר הפעם?? (-:

(-: אגב, זה שהתכוננתי לשיחה, ולבסוף הצלחתי לומר את מה שתכננתי כה יפה - לא מונע ממני להתנצח עם עצמי אפילו שנים אחר כך לגבי מה שלא אמרתי ומה שהייתי צריכה לומר... אבל - תודה (שוב) ניצן על העידוד...
אני שואלת את עצמי לגבי חינוך הראשנים - ודאי שאני מעוניינת שראשניי יהיו אסרטיוויים, יעמדו על שלהם (כמובן -לעולם לא מולי (-; )
וירחקו מהלך רוח כנוע אבל כמו שהמורה המיתולוגי שלי לסוציולוגיה (ישראל פלג - מישהו מכיר? יודע?? אשמח לשמוע ממנו שוב) תמיד היה אומר: הדבר העיקרי שהילדים יירשו מכם הוא מה שאתם הכי לא רוצים להוריש להם...
עצות? מישהו??
ץ

הדבר העיקרי שהילדים יירשו מכם הוא מה שאתם הכי לא רוצים להוריש להם...

צפרדעית יקרה ,אני חושבת שזה מוכר לי .
בשביל המשפט הזה לא צריך מורה לסציולוגיה . בשביל זה יש את אמא שלי שאיחלה לי בכל פעם שעשיתי דבר שלא מצא חן בעיניה שהבת שלי תעשה לי את אותו הדבר.
לי זה נראה בסדר גמור שהם יעשו את אותו הדבר . אני יכולה לחיות עם זה בשלום ולקבל את זה באהבה.

אולי הייתי מצטערת לראות אותם עושים דברים שמקלקלים להם.שהם מחבלים בהצלחה של עצמם.
מצד שני : מי שם אותי להחליט מהי הצלחה?

אולי לא כולנו אמורים להיות בשטנץ והצלחה לאחד היא אולקוס לזולתו.
רק שבלי לחוש את עצמו לוזר , הוא היה יכול להנות מהחיים ומדימוי עצמי מרומם.

כמו שהרבה פעמים קורה לפני פגישות עם רופאים, פקידי בנק, פקידי שומה ושאר נציגי סמכות למיניהם. אנחנו לפעמים מצפים מראש לזה שיתנגדו לנו או ינסו לכפות עלינו משהו, ולכן, עוד לפני שזה קרה מחממים את עצמנו מבפנים ובאים בגישה צורמת.

אני לא חושבת שהלך הרוח האולטרה קרבי הזה מהנה עבור מישהו.
אפשר לנסות לאמץ גישה של : לו יש את העבודה שלו.הוא ממלא את תפקידו .

אם מסתבר שהפקיד מודיע על כך שהנה אני צריכה לשלם , אני תמיד יכולה לבדוק את טור המספרים בעצמי.
אני תמיד יכולה לחשוב שהכסף שאני משלמת הוא ברכה למדינה שבה אני חיה .
אני חושבת שזה חשוב שיש לנו מדינה עם חוקים וכ'
מלכתחילה , אני מנצלת את השירותים של המדינה וברור לי שעל מה שמקבלים צריך גם לשלם.
אז לפחות לשלם באהבה.

לגבי רופאים: לשנן את חוק זכיות המטופל.

http://www.health.gov.il/units/mental/[po]infoguide 2[/po].htm

אילה - אמא שלי עדיין מאחלת לי בכל פעם שעשיתי דבר שלא מצא חן בעיניה שהבת שלי תעשה לי את אותו הדבר ובנוסף מריעה לראשנים במעין שמחה לאיד כל פעםשנראה לה שהם אכן עושים... (ואני בכלל הייתי מלאכית, זו אחותי שעצבנה...)
אני לא מאמינה המרגיעון מספר לי ש"לפעמים הדרך לנצח היא להכנע" זה יום הדווקא היום?
להתראות היום...
ץ

הדף הזה מתבשל לי בראש כבר מאז שהתחיל.

בהתחלה לא הבנתי את ההתעקשות של ניצן להימנע ממילים. זה קצת הציק לי, כאילו, עד שיש כלי שאני יכולה להשתמש בו טוב (בערך...) את אומרת לי להפטר ממנו?! למה? מה רע במילים?
אבל היא צודקת. מה שעזר לי להבין את זה זה מה שקטקטית אמרה על החיות שלנו (חיות בשורוק, מלשון חיה, לא מלשון חיים. אל תגידו לי שזה צריך להיות חייתיות, זה היא התחילה P-: וחוצמיזה זה באמת נשמע לי יותר מדוייק למה שאני מרגישה, איכשהו). הרי אנחנו, קודם כל, סוג של חיה, יונקים מתוחכמים, קופים חברותיים עם עודפי תרבות. פיתחנו את השפה המדוברת, וזה היה כלי כ"כ חזק ומדהים ומרגש שהיה נראה לנו שאנחנו לא צריכים שום דבר אחר, שאפשר לשכוח את התקשורת העשירה שאיננה מבוססת שפה, מה שבד"כ קרוי "שפת גוף" (כאילו ששפה זה המקור וזה החיקוי...). זו תקשורת שמבטאת להפליא את כל מה שחשוב ליונק חברתי: מעמד, יחסי מרות, יחסי קרבה, רגשות.

אז הפסקנו להתייחס אליה. דחקנו אותה ל"תת-מודע" (כי אם היא לא יכולה להתאים את עצמה לתבניות של השפה המדוברת אז היא בכלל לא יכולה להיות במודעות המבוססת-שפה שלנו), והתעלמנו. אבל התקשורת הזו כ"כ אינטואיטיבית לנו שהיא מתרחשת כל הזמן כאילו בלי שנשים לב, וכמו אצל כל היונקים החברתיים היא מנהלת לנו את האינטראקציות עם הזולת. לכן זו התקשורת הרלוונטית כשאנחנו מדברות על שינוי מצב של כניעות, שהוא (בתפיסה העצמית) מצב של נחיתות חברתית, חד וחלק. גם אם יהיו לי הטיעונים הכי טובים בעולם, מי ייקח אותם ברצינות אם אני אציג אותם בטון מתרפס ומתנצל? אף אחד בכלל לא יקשיב מספיק זמן כדי לשמוע אותם. ואם אני משדרת שאני פה בעלת הסמכות, ברוב המקרים גם פה אף אחד לא יקשיב לתוכן. אני אקבל את מה שאני רוצה כי אנשים יתפסו אותי בתור מישהי ש... מקבלת מה שהיא רוצה.

שיהיה ברור, אני גרועה בזה. אבל עכשיו אני יודעת מה צריך להשתפר, למה ואיך. ועצם זה שהבנתי מה קורה כאן שינה את הגישה שלי לאינטראקציות האלה. תמיד עוזר לי כשאני יכולה להיכנס לנעלי חוקרת הטבע :-p

קראתי חלק בהתחלה, באמצע ובסוף....קשה לי יותר מידי. סליחה!
רוצה לספר לכן על סיפור שלי שעלה עם תחילת הדף.
בלידת האמצעי, לאחר קיסרי, הגעתי לחדר ההתאוששות (בו שהיתי אח"כ עד יציאתי מביה"ח).
מיד ביקשתי את תינוקי אלי, ואמרו לי שעוד מעט, ואח"כ וכו'.
בכל כמה דקות שלחתי את זוגי לתינוקיה (לי עדיין לא היתה תחושה ברגליים), והמסכן היה אמור לעמוד ביני לבינן.
אמרו לי שזה לוקח כמה שעות ואני צרחתי:
"למה ועל מה? מה צריך לעשות לו שם? רישום! הרי את כל הבדיקות הראשוניות כבר עשו כשהייתי בחדר ניתוח ואחריו. הרי הוא לא אמור לקבל שום חיסון ו/או ויטמין K ולא שוטפים אותו ושום דבר, והוא אמור להיות ברומינג אין. אז על מה ולמה?"

עברו שעה וחצי מהרגע שהגעתי לחדר ועד שקיבלתי אותו.
יתכן שאם זו אני הייתי מולם ולא בעלי זה היה יותר מהר (-;

לידי שכבה בשקט מישהי שילדה בערך באותו זמן איתי, וקיבלה את תינוקה לאחר 6 (!!!) שעות.

מנסה לחשוב עם עצמי לגבי הלך הרוח שלי - כמה כנוע ואיפה כנוע, ובתחושה שלי יש משהו מובנה חזק מאוד בכניעה, אבל לפעמים יש לי את זה - לפעמים בתוקפנות ולפעמים בתקיפות.
נדמה לי ששם, בביה"ח הייתי מוכנה מראש (יחד עם האסרטיביות של "שלא יעיזו לתת לו שום דבר ולא ישטפו וכו'") ומאוד מכוונת מטרה.

גם אם יהיו לי הטיעונים הכי טובים בעולם, מי ייקח אותם ברצינות אם אני אציג אותם בטון מתרפס ומתנצל?
או בהשפלת עיניים? או בכתפיים שחות?

תודה. @}

רק מדגישה דבר נוסף - עניין הסמכות - גם סמכות היא על מישהו אחר. אז סמכות עצמית. לא נשענת ולא מתנשאת. (ולא משדרת...

)

יתכן שאם זו אני הייתי מולם ולא בעלי זה היה יותר מהר
אחרי שישנתי, במחשבה שניה - אולי דוקא משום שהייתי מול בעלי ולא מול המערכת - היה לי יותר קל להיות אסרטיבית...

רוצה לשתף במשהו שקרה לי אתמול.
משהו שנראה לי מתאים בדיוק לנושא הדף הזה, ומה שמעניין בעיניי, הוא שזהו מקרה קלאסי של הלך רוח כנוע שלי מול עצמי, אפילו בלי הצורך לעמוד מול מישהו אחר. זה לא מקרה דרמטי או סיטואציה אקוטית ורוויית מתח והתרגשות כמו סיפורי הלידות המדהימים כאן. זה בדיוק סיפור קטנטן וחסר חשיבות מאלה שקורים בחיים (שלי לפחות) יומיום.
אתמול בערב קיבלתי טלפון מחברה טובה שלי שמספרת לי בהתרגשות שהיא מזהה צילום של עבודה שלי בעיתון.
באחד העיתונים יש מדור קבוע שבו מראיינים בכל שבוע אמן, אוצר או איש תרבות אחר ומצלמים את ביתו ואת אוספי התרבות (ספרים, מוסיקה, עבודות אמנות) שעיצבו את חייו, שתלויים בביתו.
והפעם, כתבה על בחורה, אוצרת אמנות שאני מכירה שנים.
בבית שלה תלויה עבודה שלי שהיא מיהרה לקנות ממני מייד כשיצאתי כבשר טרי מבי"ס לאמנות (במחיר קטן מחשבון הסופרמרקט שלי), ולאורך השנים היא הביאה גם את אחותה שקנתה ממני עבודת ענק, ואף ביקרה בביתי כמה פעמים כדי לבדוק אם יש לי "חומרים" חדשים שיכולים לעניין אותה לתערוכות שהיא אוצרת.
חברתי זיהתה מייד את העבודה שלי והתקשרה לספר לי ולהקריא לי את השורה שבה האוצרת מספרת על העבודה שלי ומגדירה אותי כמי ש"נעלמה עוד לפני שצצה". לעולם האמנות. תוך שניות התמלאתי כעס.
מייד ישבתי לנסח מייל תגובה נזעם, רווי באמירות ציניות כגון: "לידיעתך, אני צצה כל יום בין השעות 7:35 ל 9:48 ויוצרת אמנות נשגבת ואז מייד נעלמת כמובן" (-:
שאלתי אותה במייל הכעוס, האם היא חושבת שזהו מקומה לקבוע את העלמותי או הפצעתי, וגם אם נדמה לה שכן, האם בתור מי שמבקרת בביתי, רוכשת מיצירותיי ונותנת להן הערכה, לא יכלה לבחור מילים קצת פחות פטרוניות ומתנשאות לפני שהכריזה עלי בעיתון כמי שפסה מעולם האמנות?
וזה לא שאני לא מורגלת בקריאה ושמיעה של אמירות מזלזלות ומתנשאות בהקשר ה"שיח האמנותי", הרי יצאתי מבי"ס פלצני לאמנות, הכשירו אותנו היטב ליחס הזה, אבל מפיה של מי שמחבבת אותי, זה היה מפתיע.
בסופו של דבר דיברתי עם חברה טובה נוספת שהציעה לי בחכמה לחכות עם השליחה, לתת לאגו שלי רגע להחלים, לישון על זה לילה ואולי אולי לא להגיב באופן שכ"כ מחזק את הפטרונות והכוח שאכן יש למילים שלה עליי. וזה מה שעשיתי ואף החלטתי לחכות עד שאקרא את הכתבה במו עיניי ואגיב לא מתוך סערת רגשות.
אבל מה שחשוב פה בעיקר והמעניין ביותר בסיפור הזה, הוא אותו שיח פנימי שלי עם עצמי.
מה שמדהים אותי שלמרות שנים של עבודה עצמית ובניית החוסן הפנימי שלי והביטחון העצמי שלי, תוך שניות הפכתי להיות באמת אותה בחורה ש נעלמה עוד לפני שצצה. , ואף אחד לא היה צריך להתאמץ במיוחד בשביל שזה יקרה, אני לבד עשיתי מצויין את העבודה. למרות שעשיתי דרך כ"כ ארוכה מאז, למרות שאני פועלת ויוצרת ומאושרת בחיי המלאים ובפועלי, למרות כל זאת, השורה התחתונה שמסכמת את תחושתי היתה השפלה. הלך רוח כנוע
בסופו של דבר, גם אם לא הפכתי לאמנית מוכרת ע"י הממסד, הפעילות שלי, הגם שלא מתרחשת בשדה של אותה אוצרת, היא קיימת ופועמת. ואני יודעת את זה מצויין.
והרי זה כ"כ מטופש, אם אני למשל חכמה (ואני לא אומרת שזה מה שאני (-:), האם זה שמישהו אחר יקרא לי מטומטמת, יהפוך אותי באמת לכזו? האם כינוי חיצוני יכול לשנות את המהות של מי שאני?
מסתבר שזה בהחלט יכול לשנות את מה שאני חושבת על המהות שלי. מסתבר שזה עדיין מערער את הדימוי העצמי השביר שלי.

_והרי זה כ"כ מטופש, אם אני למשל חכמה (ואני לא אומרת שזה מה שאני ), האם זה שמישהו אחר יקרא לי מטומטמת, יהפוך אותי באמת לכזו? האם כינוי חיצוני יכול לשנות את המהות של מי שאני?
מסתבר שזה בהחלט יכול לשנות את מה שאני חושבת על המהות שלי. מסתבר שזה עדיין מערער את הדימוי העצמי השביר שלי._
מזדהה.

בקשר לשפת גוף. שמתי לב שאני רק ממש בתקופה האחרונה מתחילה ממש להקשיב לה ולנסות להבין מה היא אומרת לי. בעיקר ביחס לאנשים אחרים. יש לי חברות שתוך חמש דקות יכולות לנסח אבחנה מדוקדקת של מי שהן פוגשות ושל יחסיהם העתידיים.
לי זה לוקח שנים לפעמים לתהות על קנקנו של מישהו. וכמובן על מה אני מרגישה כלפיו.
אבל אז, כשזה מגיע מהראש, אני פתאום קולטת שכבר מזמן מזמן ידעתי את זה מהבטן. רק לא הקשבתי.

ניצן, אם המילים לא חשובות, אז מה את מדברת כ"כ הרבה?

<ע"ע המחברים הפעילים ביותר>

ניצן, אם המילים לא חשובות, אז מה את מדברת כ"כ הרבה?

לדעתי המילים מפריעות כשמנסים לצאת מהלך הרוח הזה. אני לא נגד מילים באופן כללי.
בשיח אינטרנטי נטול גוף, יש רק מילים.
תמיד כשיש לנו אורחים שגרים בבית אני מתמכרת לבאופן.

רחל,

לכן זו התקשורת הרלוונטית כשאנחנו מדברות על שינוי מצב של כניעות, שהוא (בתפיסה העצמית) מצב של נחיתות חברתית, חד וחלק. גם אם יהיו לי הטיעונים הכי טובים בעולם, מי ייקח אותם ברצינות אם אני אציג אותם בטון מתרפס ומתנצל?

יפה הגדרת.

יש ביננו סוגים שונים של תקשורת, השפה היא רק אחד מהם.
ישנה תקשורת של הגוף, של הבעות הפנים, תקשורת של מבט (!!!!) -
תחשבי כמה דברים יכול לאמר מבט! אבל... איך הוא משדר? ע"י מה?!
אפשר לחוש אותו גם מהגב!

וגם! אנו נולדים תקשורתיים מאוד. גם בלי השפה המדוברת - הבכי של התינוק הוא לא "סתם בכי", "תינוקות בוכים, זה מה שהתינוקות עושים" - לא הם לא סתם בוכים, הם מדברים. אלה אנחנו שסתומים ושכחנו את שפת האדם,
את השפה הפשוטה שהיא השפה של היונק: האדם.

חלק מאותה השפה המולדת היא אינטונציה, טון הדברים.
כל ילד יודע אם אנחנו שמחים או כועסים, הרבה לפני שהוא קולט את המילים "שמח" או "כועס" ומקשר אותן להלכי הרוח.
יתרה מכך, הכלב מבינים אם אני שמחה או כועסת.
או פוחדת.
מכירים את זה שבא איזה דוד לא מפותח רגשית ועוש פרצופים עד שהילד הבוכה?
ואז מתנצל שהוא לא התכוון?
אם לא הייתי מכירה אותו והיה בא אלי עם פרצוף כזה גמני הייתי בוכה...
מכירות את זה שאסור לפחד מכלבים?
פיתחתי המון חוסן רוח מלעבור ליד כלבים משוגעים למדי בכפר של סבתא שלי.
הכלב יודע שאתה פוחד.
כל הגוף שלך, כל המהות שלך מסגירה אותך - כשאתה פוחד.
אותו הדבר עם בטחון העצמי.
כשאתה בטוח - אתה נראה בטוח.
אתה משדר ביטחון, בהמון דרכים, חלקן - נסתרות

כך שעל פני להציג בטחון, עדיף להיות בטוח ולשדר את מה שיש באופן טבעי.

ישנן טעויות בסיסיות בתקשורת של חיות עם האדם, למשל להסתכל בעיניים ולחשוף שיניים יכול להחשב כאיום,
בזמן שאנו בעצם מחייכים בדביליות תמימה למראה חית טבע מוזרה כלשהי.
אדם הוא בהחלט חיה מוזרה שמרבה להתעלם ממה שהיא רואה לטובת מה שמספרים לה שהיא רואה.
אבל זה בדיוק הכוח שבמילה.
למילים יש המון, המון, המון, המון כוח.
אבל הן לעולם לא יהיו שלמות או מדוייקות אם הן לא באות מתוך אותו היסוד שמציגות,
אלא מחפשות לעשות הצגה.

למילים יש כוח.
לחלוק לבן יש כוח.
לאותיות ד"ר יש כוח.
לכובע של קוסם יש כוח.

כמובן תלוי בתרבות שלימדה את כל אחד מאיתנו - למי יש כוח.

כמו שג'ספר פורד כותב: אפשר להטות פעלים בהבעות פנים.

אני חוששת שהכל נכון.
אני די מגודלת כך כך שיכולת ההרתעה שלי - בהתאמה - עצומה. א ב ל איפהשהו במהלך ההיסטוריה הפרטית שלי, בעקבות ספרים שקראתי ולאחר שבמודע (מה לעשות, ילדה מתפתחת שקוראת הרבה יותר מידי - ונסחפת ומאמינה...) ניסיתי להפוך את עצמי לקטנה ונתמכת (לא עבד עם הבנזוג - רק עם הסביבה), הפסקתי להסתכל בעיניים (-בספר על הקופים כתבו שזה מאיים-) השחתי את קמתי במעט (- טוב נו אני גדולה גם כך -), התחלתי למלמל מתחת לשפם (-ולהוסיף הרבה יותר מידי סוגריים בכתיבה שלי-) ופיתחתי דפוס כנוע משהו.
הדפוס הזה הפך לחלק מחיי, ועכשיו כשאני מנסה להשיל אותו מעליי - זה לא ממש עובד. בערך כמו כתב היד.
אז אני ממציאה תירוצים (-אם כולם היו נוהגים כך העולם היה אחר-)
ומאמינה להם...(!!!)
ומרגישה פראיירית.
ושוב, שבתי לתחושה שבראש הדף...
מה עושים?
ץ

ראשית תודה על הדף ועל השיתופים המלמדים @}

מהרגע שהדף נפתח, מוחי נודד למחוזות הילדות והבגרות, ועולים וצפים להם עוד ועוד זיכרונות ושלל מחשבות על עצמי ועל הלך רוח כנוע לאורך השנים.
אין לי כרגע את הפנאי הנפשי לשתף בכברת הדרך המורכבת שעברתי ברבות השנים, מה גם, שמחשבותיי וחוויותיי יכולות למלא לפחות מחצית ספר P-:

אני מסכימה עם דרכי ההתמודדות שניצן תיארה בראש הדף, אם כי אצלי לפחות, ההפרדה ביניהן לא הייתה מאוד ברורה, ובנוסף, בתקופות שונות סיגלתי לעצמי עוד כמה דרכי התמודדות מול סיטואציות מאתגרות או מול אנשים מסוימים. הימנעות למשל. הימנעות מלראות ומלפגוש אנשים שניסו (ולפעמים הצליחו) לערער את רצונותיי ומחשבותיי או למנוע ממני למלא את צרכיי. אגב, אני חושבת עד היום שטקטיקת ההימנעות הייתה יעילה מאוד עבורי והעניקה לי שקט פנימי ומרחב מחשבה ופעולה לעשות את הדברים בדרכי שלי.
ברבות השנים עברתי ועדיין עוברת תהליכים שונים שמובילים אותי להתחזקות, להתגבשות ולהתעצמות - ובמילים אחרות, לוויתור על הלך רוח כנוע מבלי לוותר על עצמי, על הקול הפנימי שלי, על האמת שלי ממקום נקי של חוזק פנימי נטול תוקפנות.

אין בי אשם על מה שהיה בעבר, יש בי למידה מתמדת
בהחלט. עובדת על זה יום יום.
אני מוצאת שהאימהות והחיים הנוכחים והמלאים עם/ולצד בתי מאפשרים לי את התהליכים הללו ומעצימים אותם.

אני לא בקיאה ברפואה אלטרנטיבית , אבל יש לי רושם שהיכולת לעמוד על שלך היא מולדת
ייתכן.
אבל בחוויה שלי היה משקל רב לסביבה - לחינוך בבית, למסגרות, לדמויות סמכות שנתקלתי בחיי ועוד.
כשאני חושבת על עצמי כילדה, כנערה, כאישה, כמי שאני היום - אני מבינה שתמיד היו שם חוזק, עצמה וקול פנימי דעתן שרצה להיות שונה, חופשי ומשוחרר. אבל המכבש שחייתי תחתיו, ערער שוב ושוב את אותו קול פנימי, רמס את החוזק והביטחון וטשטש את העצמה.

הדף הזה הזכיר לי מקרה שקרה לבתי (בת שלוש וחצי) לפני כמה חודשים. היינו במפגש עם אימהות וילדים, ואחת הילדות בנות ה-5 אמרה לבתי שהיא קטנה ולא יכולה לטפס על איזה סולם. בתי כנראה נעלבה מהדברים, וקראה לי בבכי: "אימא, ----- אמרה לי שאני קטנה ושאני לא יכולה לטפס על הסולם".
אז עניתי לה בשיא הטבעיות: "טוב, אז היא אמרה. ומה את חושבת?"

"אני חושבת שאני גדולה", והחלה לחייך ממרומי הסולם.

אז הוספתי: "זה מה שחשוב. מה שאת חושבת".

אני לא בטוחה שלפני שנה או שנתיים הייתי עונה לה כפי שעניתי.

מה שמביא אותי לסיפור האחרון שכתבת הגבירה בחום.
_והרי זה כ"כ מטופש, אם אני למשל חכמה (ואני לא אומרת שזה מה שאני ), האם זה שמישהו אחר יקרא לי מטומטמת, יהפוך אותי באמת לכזו? האם כינוי חיצוני יכול לשנות את המהות של מי שאני?
מסתבר שזה בהחלט יכול לשנות את מה שאני חושבת על המהות שלי. מסתבר שזה עדיין מערער את הדימוי העצמי השביר שלי._

אני לא יכולה שלא לתהות מה בעבר שלנו ובילדות שלנו גורם לנו להאמין שמחשבות של מישהו אחר הן אמת אבסולוטית.
חוויתי לא פעם ולא פעמיים את המקרה שתיארת, ואני מוצאת שהמקרים האלה הם חלק מתהליך ההתחזקות. גם אם התגובה הראשונה שעולה בי/בנו היא כעס/עלבון/ תחושת השפלה, בסופו של דבר אנחנו לא מוּנעות ופועלות מתוך הרגשות הללו; ולאחר שיח פנימי וגם חיצוני אנחנו מזדקפות.
ואגב, כקוראת מהצד, אני לא חושבת שהדימוי העצמי שלך שביר. הוא אולי זע קלות, אבל מייד חזר להזדקף. D-:

כשאני חושבת על עצמי כילדה, כנערה, כאישה, כמי שאני היום - אני מבינה שתמיד היו שם חוזק, עצמה וקול פנימי דעתן שרצה להיות שונה, חופשי ומשוחרר. אבל המכבש שחייתי תחתיו, ערער שוב ושוב את אותו קול פנימי, רמס את החוזק והביטחון וטשטש את העצמה.
מאד מזדהה. מאד מאד מזדהה.

והסיפור על הבת נפלא. גם איתו אני מזדהה

אני לא יכולה שלא לתהות מה בעבר שלנו ובילדות שלנו גורם לנו להאמין שמחשבות של מישהו אחר הן אמת אבסולוטית.
את יודעת, אני גם חושבת על זה. ובינתיים המסקנות שלי הן בכיוון של
א. אימון והתניה. זה עובר ככה מדור לדור. אמא שלי ממש מבוהלת ממה שאחרים חושבים ועסוקה באופן תמידי באישור היותה הכי בעולם על ידי סיפורים משמימים על כמה שכולם מתפעלים ממה שהיא עושה. היא תמיד טחנה לי במוח שאני צריכה לשים לב למה שאני לובשת ולמה אנשים חושבים, "תראי מסביב, אף אחד לא קם עכשיו, גם את אל תקומי." אני תמיד התקוממתי. היום אני משועשעת מזה (ולצערי גם קצת משועממת.) לא חשבתי על נקודת ההתחלה של זה ומה תועלתה. כלומר, האם התועלת היא אבולוציונית או לקחנית? אינטואיטיבית ומשרתת צורך שמוסס לו זה מכבר, או נלמדת ומכניעה? מנחשת שיותר השני. אני אחשוב על זה.
ב. אם המחשבות שלנו הן אמת אבסולוטית, ובתהליך ההבנה שלנו את קיומו של האחר יש איזשהו שיבוש (לא חשבתי איזה או למה) אז המסקנה היא אחת - מחשבותיו של האחר הם אמת אבסולוטית. המסקנה הנכונה יותר (לדעתי) שאין בה את השיבוש (הופ, צצה מחשבה

)היא "אה, יש הרבה מחשבות. שלי הכי נכונה בשבילי, שלו הכי נכונה בשבילו, וואללה... האמת היא יחסית ולא אבסולוטית. אבל אני אני, ומחשבותיי יותר חשובות ויותר תקפות מבחינתי." כנראה שתהליך מחשבתי כזה נדרס במכבש התרבותי.
ג. דימוי עצמי שביר... צריך לדבר על זה. זה מאד קשור.

ואגב, כקוראת מהצד, אני לא חושבת שהדימוי העצמי שלך שביר. הוא אולי זע קלות, אבל מייד חזר להזדקף
המממ... זה באמת מעניין. אולי זו לא ההגדרה הנכונה.
מה שהתכוונתי אליו, היה דימוי עצמי לא יציב. מושפע מידי מתגובות חיצוניות. כזה שיכול להיות מאוד מאוד נמוך, אם מישהו מבקר מחשבה, אמירה, עבודה שלי (כאילו שאם העבודה שלי רעה זו אומר שאני רעה), ולעומת זאת יכול פתאום לצמוח אם מישהו מהלל את מחשבותיי, יצירותיי וכ' (פתאום אני יכולה לומר לעצמי: "אה, רגע, בעצם העבודה הזו, די מגניבה...")
בעוד שמה שהייתי רוצה להגיע אליו, ובהחלט עשיתי כברת דרך ארוכה בכיוונו, הוא מצב שבו אני מבינה שהמחשבות שלי הן רק המחשבות שלי, והרגשות הן רק הרגשות והגוף הוא רק הגוף - לא אני. והם משתנים כל הזמן. יש בי מן הסתם מחשבות מטומטמות, וגם מחשבות נאצלות, וכל מיני סוגים של רגשות ואף אחד מהם לא עושה אותי מטומטמת או יוצאת מגדר הרגיל, אני פשוט ככה, גם וגם ביחד, מנסה כל הזמן להשתפר ולנקות ולהתכוונן וזהו.
הייתי שמחה אם יכולתי להרגיש קצת יותר שוויון נפש (לא אדישות) כלפי ההגדרות החיצוניות האלה. הן הרי ימשיכו לבוא בגלים, מן הסתם אגיד בעתיד עוד דברים לא חכמים, ומן הסתם יהיו לי הברקות ופתאום אומר איזה דבר חכם, או אצלם איזה צילום מוצלח או אעשה משהו טוב/ רע/ לא נורא... - והייתי שמחה לא להיטלטל כ"כ ביניהם. לא לחסל את עצמי כשאני טיפשה ולא להכתיר את עצמי כמלכה כשאני חכמה. להבין שאני כנראה שניהם, ואולי לא אף אחת מהם (שזה בעצם קצת אותו הדבר (-:) ושהם כל הזמן משתנים ולא להאחז בהן, או להזדהות איתן כ"כ.

סלחו לי על האלמוניות...
אני מרגישה הלך רוח כנוע בעיקר במקומות שבהם אני עובדת.
מרגישה את זה מול כולם.
כאילו שאני פחות ראויה ופחות שווה, ומראש בעמדת התגוננות.
למרות המקצועיות שלי, לא מפרגנת לעצמי.
וכשאני מביטה בדף של המקצועות שאנשים ניסו בחיים, ובוחנת את המקצועות שלי, את הדברים שבהם עבדתי,
מרגישה חוסר חופש. מרגישה שהאופן שבו אני עובדת, הוא חסר חופש.
התחושה הזאת כבדה וקשה.
איך משתחררים?.... למה הכניעות הזאת... איך מגדילים את תחושת החופש והעוצמה.

"אה, יש הרבה מחשבות. שלי הכי נכונה בשבילי, שלו הכי נכונה בשבילו, וואללה... האמת היא יחסית ולא אבסולוטית. אבל אני אני, ומחשבותיי יותר חשובות ויותר תקפות מבחינתי." כנראה שתהליך מחשבתי כזה נדרס במכבש התרבותי.
משפט מפתח, ניצן, (המשפט שבמרכאות). כמה נכון וכמה קשה. זה בעצם לעשות את ההפרדה בין "קולה של אמא" הנמצא בתוכי, ובין הקול של עצמי.
"קולה של אמא" מייצג את כל מה שהמבוגרים אמרו לנו בילדותנו (מה טוב, מה רע, מה ראוי, מה פסול, מי אני ומה אני) עד שכבר למדנו לפמפם את זה בעצמנו לעצמנו.
ההפרדה נחוצה כי "קולה של אמא" מייצג את הסדר החברתי ואת כללי השבט ואילו הקול של עצמי הוא האינדבדואל הייחודי שהוא אני.
לשניהם יש מקום חשוב אבל ללא הפרדה נוצר עירבוב בין הידיעה הפנימית על עצמי לבין "הידיעה" של האחר עלי. אם נבטל אחד מהם אז או שנהיה אינדבדואל מתעלם מהסדר החברתי או שנהיה בבואה של הסדר החברתי ללא עמוד שידרה.

אבל בחוויה שלי היה משקל רב לסביבה - לחינוך בבית, למסגרות, לדמויות סמכות שנתקלתי בחיי ועוד.
מירב ב
אני חושבת שהעלת פה נקודה מאוד חשובה
עניין המולד לא מולד-מעניין לכשעצמו ודווקא אני נותנת המון מקום לגנטיקה אבל:

נדמה לי שיש פה הרבה קודים חברתיים שנרכשים מההורים, והדוגמא שהבאת מביתך נפלאה. נדמה לי שזה לא רק בלהעביר מילולית מסרים לביתך אלא ובעיקר הקודים של ההתנהגות שלך ביומיום משפיע מאוד על צורת החשיבה והפעולה של ביתך.
בתור אחת שאין לה בעיה של הלך רוח כנוע כלל וכלל אבל חושבת שזו סוגיה מאוד מאוד חשובה בחיינו האישיים והחברתיים, מנסה בעקבות דברייך לחשוב על הגדילה שלי בביתי.
והנה הדוגמא:
כשהייתי בגן חובה, אמא שלי נתנה לגננת הוראה אף פעם לא להכריח אותי לאכול שום דבר.וכשכל הילדים היו אוכלים לחם עם ממרח כזה כתום (שממש נגעלתי ממנו) וכשהם שתו תה (שיכולתי למות רק מלהריח אותו), אני הייתי יושבת לי חופשיה משידולים והכרחות ולהזכירך זה היה עידן של הכרחות ועוד איזה (שלהי שנות ה-60).
הישגתי מזה שני דברים עיקריים שכרגע מזהה:
א. אי כפיה מצד הגוף הסמכותי בגן.
ב. תחושה שאמא שלי מגוננת עלי גם כשהיא לא לידי.

שתי הסוגיות האלה לדעתי חשובות מאוד ליצירת ביטחון עצמי ולקידום הלך רוח לא כנוע.
נדמה לי שלפתח את עצמאותו של הילד, לדבר אליו בגובה עיניים, לתת לו להחליט עד כמה שניתן על עצמו, וכמובן לגלות אסרטיביות בהתנהגות שלנו- זה חשוב.

ועוד:
בסוף אותה שנה הייתי עם גננת מחליפה עולה חדשה, שחשבה שזה מאוד נחמד שנעשה ריקוד קנקן עם חצאיות קצרות ושיראו לנו את התחתונים (איזה רעיון מבחיל..), בכל אופן אני, ילדה בת חמש וחצי, סירבתי בכל תוקף ולא השתתפתי בריקוד.
נשארתי דעתנית ומרדנית -(כשצריך, אני מקווה), עד היום.

עוד דברים שעולים לי כרגע:
לנהל שיחות בבית. לשאול לדעתם של יושבי הבית. לעודד דעתנות. לעורר שיח.
בטח יעלו לי עוד דברים.

_תחושה שאמא שלי מגוננת עלי גם כשהיא לא לידי.
[...] חשובות מאוד ליצירת ביטחון עצמי ולקידום הלך רוח לא כנוע._

נקודה מהותית.

בס"ד

לעורר שיח:
דיבור מצמצם דיבור מכבס

יש לי עוד מחשבה בעניין ה"למה" זה קורה, מבחינה תרבותית. ואני רוצה להתמקד בלמה זה קורה לנשים דווקא.
הרבה תיאוריות, מבוססות יותר או פחות, מדברות על עולם שבו האשה היתה הרבה יותר חשובה וחזקה, בתור היוצרת והבוראת. ועל תהליכים תרבותיים (לקחניים) שדיכאו את עוצמתה בצורה שיטתית.

יש לזה דוגמאות יומיומיות רבות מספור שנידונו פה באתר בשלל דפים, אני בכל זאת מביאה שתיים שלי:

כשגרנו בכפ"ס היתה קבוצת סבתות עולות חדשות שיוצאות עם הנכדים ומשחקות איתם בגינה שאליה היינו מוציאים את הכלב שלנו לעשות את צרכיו. הכלב מאומן ברמות ולעולם לא יעשה את צרכיו על דשא אלא רק על אדמה או עמוק במעבה השיחים. אנחנו היינו היחידים שהקפידו תמיד תמיד לאסוף את הצרכים. ובכל זאת בכל פעם שאני הייתי יורדת איתו הן היו תוקפות אותי בצעקות ובקללות (אני רצינית, לא משהו ציורי, ברמה שפחדתי לרדת איתו למטה) ואילו האיש ירד, הן לא היו פוצות פה ומצפצפות. ניסיתי לא פעם לענות להן בכבוד ובעדינות (אף פעם לא פתחתי בשיחה) להגיב לטענות שהן מנסות להעלות בצורה עניינית, אבל זה ממש לא עזר. הן פשוט שנאו כלבים ואת בעליהם ולא עניין אותן שום פתרון מעשי חוץ מלמסור את כל הכלבים להמתת חסד (הרגועות. הלא רגועות לא עניין אותן גם החסד... )
כשאנחנו עומדים לפגוש אנשים חדשים מבוגרים, מדור ההורים, עם נהר, אני מבקשת מזוגי להרים אותה על הידיים. נסיוני הראה לי שוב ושוב שלא משנה הSTANCE שלי, אני יותר פרוצה מעצם היותי אישה ומעצם היותי נמוכה ממנו בראש. ובעצם כן משנה הSTANCE, אבל מראש זו בדיוק הסיטואציה שנשים מחונכות להיות מעורערות בה.

אחרות סיפרו פה סיפורים רבים רבים רבים על זרים שמרשים לעצמם להעיר הערות (אישיות, אישיותיות, מתקנות, מחנכות) שלא היו מעלים על דעתם להעיר לגברים.
בקיצור, חוץ מלחנך אותנו, נשים וגברים (אבל בעיקר נשים) שצריך להיות מנומסים ושדעתו של האחר יותר חשובה מדעתנו (על עצמנו, לא בכל דבר) החברה עצמה מתחנכת שנשים הן פרוצות, נגישות, פחותות ומחזקת את המסר הזה בעצם ההתנהגות הזאת כלפי נשים.

פעם עמדתי בתור לאיזושהי פרוצדורה ביורוקרטית לא מאד נעימה. לפני עמד גבר צעיר ובריא למראה, וגבר צעיר ובריא אחר עמד בצד. כשזה שלפני בתור הגיע לפקידה, ניגש הצעיר האחר והתחיל להסביר לי למה חשוב מבחינה קוסמית ומבחינת הצדק הפואטי, שהוא יהיה לפני בתור. אמרתי לו: איתו אתה לא מתווכח, איתי קל לך להתווכח. בבקשה!

(אפשר לחשוב, על איזה תענוג ויתרתי לו)

דוקא בעיניי נשים יכולות להיות מאוד לא כנועות.
גברים הם אולי חזקים וגבוהים (רובם לא גבוהים ממני (-: )

נשים יכולות להיות סופה של אש קדחתנית ,במיוחד כשהן מלוות בחבורה קולנית ועליזה של ילדים בכל הגילאים .פנו דרך , הבת הקטנה שלי צריכה קקי ואתם לא רוצים שהיא תפספס..
יכולות להיות הגיוניות ברמות שאין בכלל מה להוסיף מילה,(היה לי את זה בלידה ה..)
אסרטיביות
נחמדות ומתוקות שפשוט מנטרלות את כל הכעס
אדישות שאין מה להוסף לומר

ואני ראיתי אותן בפעולה.

פעם ישבנו חברה ואני עם הילדים בחצר שבמקרה ממוקמת בקיבוץ.
יש להם קומפוסטר נאה ועמוס כל טוב.
עברה שם אישה אחת ואמרה שזה מסריח.
מה החברה ענתה ?
"כן"
ולא יספה.

והכן שלה נשמע לי כמו :'אז מה ',אבל בגלל שהיא אמרה כן , אי אפשר היה לומר שהיא חוצפנית , או אדישה או מה .
(אני לא הרחתי שום דבר ,עד כמה שאף זה עינין אוביקטיבי)

נשים יותר תקשורתיות .
זה ככה.
נשים יודעות שנשים אחרות הן יותר תקשורתיות ואם את נורא צריכה לדבר , עדיף לפנות לאישה.
אז המקרה של ניצן אם ממש מסתדר לי בראש עם הסיפור הזה.
הסבתות בגינה משועממות כל היום.
סוף סוף באה מישהי .
צעירה ונחמדה .לא מכירה אותך אישית , אבל עושה רושם.
ואז הן פשוט צריכות תשומת לב.
שמישהו ישים לב כמה הן משקיעות בגידול הנכדים הללו , שמישהו ישים לב שהחיים שלהן עוברים בגינה הציבורית ,שמישהו ידע שהן מתכופפות להרים קקי של כלבים כדי שהנכדים לא יגעו חלילה.
שמישהי נחמדה וצעירה תגיד להן שלום ומה נשמע.

לגברים יש גם כן קודים של התנהגות ולא רבים מתוכחים עם זה. גברים לא מדברים על זה , כי הם די עמוק בפנים (סליחה על ההכללה , שיקום הגבר שיסתור את דבריי ואני מאוד אשמח.)

וכשזה נוגע לתורים ולצדק פואטי,אני ממש חוטפת את הג'ננה!
זה קשור בישראליות ובכלל לא בנשיות.
לא סובלת את זה שניה!
למה לותר על התור שלי ?!
אני מרגילה את עצמי לחכות בתור בשקט ,כאילו קיבלתי כרטיס טיסה לרגע (או שעה ..)לאירופה וארה"ב .
כשאני בתור אני נופשת בתרבות של סבלנות וסדר ואם יבוא מישהו ויזבל לי בשכל - אני בהחלט יכולה לומר לו שימתין בסבלנות בדיוק כמוני.
אם הייתי טובה במבטאים הייתי עושה את זה במבטא אנגלי .

לגבי מה שפלוניתא כותבת :

בתור התחלה הבנתי שאת מרגישה רע ובהלך רוח כנוע .
הבנתי שאת זקוקה לתמיכה ושולחת לך קודם כל

.

לגבי מקום העבודה :
יש שם בעיה עם האנשים שלא מעריכים אותך?

לגבי המקצוע :
מה זאת אומרת שאין שם חופש?

כל מלאכה מכבדת את בעליה, אם הם בוחרים להתכבד.

אני בהחלט יכולה לדמיין לעצמי מצב של בחורה שהולכת לאיזה לימודים כי ההורים לחצו , המשיכה להתמחות כי לדוד היתה פרוטקציה ונמשיך לבוס מטריד מינית ומזכירה שחושבת שהיא בעצם פרינססה ולא עושה כלום.

חופש זה דבר יפה, ללכת אחרי הקול הפנימי, להאמין ולהיות נוכח.
כשטועמים רוצים עוד.וזה אומר שיש לך סיכוי.
את בהחלט בדרך הנכונה.

את שואלת איך לומדים לצאת מההלך הרוח הכנוע, אז אני יכולה לתרום לך משהו שלמדתי בפעם באיזה שיעור:

צריך לחשב את המחיר שאנחנו משלמים על כל דבר שאנחנו עושים בלי שאנחנו רוצים במיוחד.
הרבה פעמים אנחנו לא ממש מודעים לזה, שאם נשלם את המחיר על אי עשיה של משהו שמלכתחילה לא היה כל כך נעים, לא יקרה שום אסון. ההפך.

נניח שיש שכנה נודניקית ואנחנו אומרים לה STOP.
היא הבינה שאנחנו לא רוצים להמשיך ככה, שאנחנו לא הפריארים ושתחפש את החברים שלה בסיבוב.
אז נכון שכבר לא נצטרך לפברק את החיוך הכי מקסים ואוהד בחדר המדרגות, אבל ת'כלס : האם זה מה שהיינו מאחלים לעצמנו למאה השנים הבאות?
גם שכנה נודניקית, גם לעשות עבורה דברים שממש לא מתאים וגם לחייך?

לא תודה!

השכנה הזו אולי יכולה להיות 'ג'ארק קריבק' , אבל היא לא , היא אף פעם לא עשתה משהו בתמורה ויש חוץ ממנה בשכונה חבר'ה נהדרים וגם תמיד אפשר להשאיל מהם כוס סוכר..

_נשים יכולות להיות סופה של אש קדחתנית, במיוחד כשהן מלוות בחבורה קולנית ועליזה של ילדים בכל הגילאים. פנו דרך, הבת הקטנה שלי צריכה קקי ואתם לא רוצים שהיא תפספס..
יכולות להיות הגיוניות ברמות שאין בכלל מה להוסיף מילה, (היה לי את זה בלידה ה..)
אסרטיביות
נחמדות ומתוקות שפשוט מנטרלות את כל הכעס
אדישות שאין מה להוסיף לומר._
אני מסכימה מאוד עם אילה. גם אני מתנסה יותר במקרים כאלה.
לעומת זאת, לפעמים אני מוצאת שבגלל התקשורציות הזו, אני (אישית, ואולי גם נשים אחרות...) מרגישה צורך להגיב, מה שלפעמים לגברים אין. הם פשוט חוסמים את ערוץ התקשורת. זה כמובן לא גורף, אבל לפעמים קורה כך.

ולעניין נוסף. בגלל שהדבר הזה מסתובב לי בראש בימים האחרונים, אתמול שמתי לב שאני לפעמים נופלת ל הלך רוח כנוע מול התלמידים שלי.
לרוב, יחסיי עם התלמידים שלי הם יחסים של אהבה (באמת, אני נורא אוהבת אותם), הערכה וסיפוק הדדי. ולרוב אני מקבלת המון חום והוקרה וכבוד גדול, וגם נותנת כמובן. אבל לפעמים, מגיעה תלמידה (הממ..בד"כ תלמידה) שקשה לה. קשה לה כי היא נפגשת אצלי בשעור (קצת כמו בטיפול פסיכולוגי) עם עצמה בכל מיני פינות, ומגיבה מולי כמו שהיא מגיבה בחיים שלה כנראה כשהיא עייפה, כשיש לה קושי נפשי, כשיש מישהו יותר מתקדם ממנה, כשחם לה, כשקשה לה להתרכז ולהשאר רגע בדממה.... לפעמים זה מתבטא בפרצוף מתוסכל וזועף, בתלונות ובגלגול עיניים, ובפיתוח מן פרצוף כזה של: " תעזבי אותי באמא שלך עם השטויות האלה ותליקי מזגן" (-: - והשעור שלי, הוא בדיוק המקום והמרחב להכיל את התיסכול הזה, לעמוד מולו, להתעמת איתו וללמוד לעבוד איתו והוא חשוב.
המורה שבי יודעת את זה, אבל הילדה שבי רוצה שיאהבו אותה, שלא יכעסו עליה, שיבינו שהיא באמת אוצה לגרום רק לטוב.
אז אתמול, כשהגיע לשעור תלמידה אחת כזאת, שהיה לה קשה עוד לפני שהתחיל השעור (היא גם הכריזה על זה שהיא לא יודעת אם תצליח, כי זה קשה!), נזכרתי בדף הזה, וקלטתי שאני מנסה כל השעור לרצות אותה: אני מכרכרת סביבה, מחייכת אליה חיוכים רחבים פי שתיים, מתבוננת בה בשבע עיניים, מנסה להציע לה נחמה בעיניים, מציעה לה הקלות שונות וקופצת על כל תזוזת גבה שלה - הכל כדי לחלץ ממנה איזה קצה חיוך, אישור לזה שאני בסדר, שהיא סומכת עלי. ופתאום קלטתי שאני בעצם מנסה למנוע ממנה את התיסכול הזה, אני מנסה לקחת אותו ממנה, לפתור את הקונפליקטים שלה בשבילה ובאופן הזה, אני מפריעה לה, כי אם לא תחווה את התיסכול הזה, איך תלמד להתעלות מעליו?
פתאום הבנתי שמה שאני צריכה לעשות הוא להיות אמפתית, לתת הסבר מדוייק, להציע אלטרנטיבה הולמת למצבה ולהניח לה קצת להתמודד עם עצמה. לחפש את המקום. לחפש את ההרפיה בתוך המאמץ. לבדוק איפה היא מתאמצת מידי, איפה היא מוותרת מידי. לתת לחלק מהפתרונות לבוא מתוכה, ולא לנסות "להציל" אותה כל הזמן מעצמה (בכלל קלטתי שאני יותר מידי מנסה "להציל" אנשים).
אז בשניה שהבנתי את זה (הודות לדף המהולל הזה כאמור (-:) שחררתי אותה. וזה פשוט עבד פלאים. היא המשיכה לגנוח ולרטון שחם מידי, שקשה מידי, שיש רעש מידי ולפעמים שאלה אם אי אפשר לנוח. אני אמרתי לכולם (אבל כיוונתי את דברי אליה) שהם כמובן מוזמנים לנוח בכל רגע נתון, כשהם מרגישים שמספיק להם, בנוסף למנוחות שאני נותנת תוך כדי תרגול. ופתאום משהו התהפך ביחסים בינינו. היא מידי פעם קרסה וכשמה לב ששאר הקבוצה ממשיכה, הסתכלה סביב והרימה את עצמה. מידי כמה זמן היא הכריזה שתנוחה מסויימת בלתי אפשרית ואין סיכוי שהיא עושה אותה וכשאמרתי שזה בסדר, לא כולם מוכרחים לעשות הכל, היא שוב בחנה את כל הקבוצה שמנסה תנוחה מסויימת ובחרה בכל זאת לנסות. (והצליחה).
מה שאני אומרת, שבעצם, זה שיצאתי מהלך הרוח הכנוע שלי, שחרר אותה מתשומת הלב שלי והותיר אותה מול עצמה, וברגע שלא היה שם הכרח חיצוני לעשות (כי כאמור האופציה לנוח היתה נתונה בכל זמן) היא פתאום מצאה בעצמה כוחות נפש. שזו בדיוק מה שהתרגול מנסה ללמד.
ואני למדתי שוב, איך בקלות ובלי לשים לב אני משתמשת בדפוסים שלי, ואיך המודעות לבדה מצליחה לשבור אותם.
אז מה, נאמר שוב תודה לכולם פה?? - בטח, נאמר! (-:
תודה @}

איזה יופי של סיפור!
(בכלל נהיה ממש כיף פה בדף!)

אילה, כתבת יפה, ואני כמובן מסכימה עם מה שאת כותבת. אני חושבת שלא זו בלבד שיש הרבה נשים כאלה, אני חושבת שבכל אחת מאיתנו יש את כל הנשים האלה במופעים שונים שלנו, עם אנשים שונים, במצבים שונים, ברמות מירכוז שונות, בזמנים שונים של המחזור החודשי ועוד...

בדבריי ניסיתי להצביע על מנגנון תרבותי פטריארכלי שמחזק את הלך הרוח הכנוע. זה לא אומר שכולן, זה לא אומר שתמיד, רק שיש גם אלמנט כזה המחנך להיות ילדות טובות וכנועות. (בית קטן בערבה כדוגמה טיפוסית)

כפי שמירב אמרה, ואני כל כך הזדהיתי:
כשאני חושבת על עצמי כילדה, כנערה, כאישה, כמי שאני היום - אני מבינה שתמיד היו שם חוזק, עצמה וקול פנימי דעתן שרצה להיות שונה, חופשי ומשוחרר. אבל המכבש שחייתי תחתיו, ערער שוב ושוב את אותו קול פנימי, רמס את החוזק והביטחון וטשטש את העצמה.
על המכבש הזה דיברתי. ועל אף שהוא שם גם עבור בנותינו (ובנינו) הלא שבבחירות דוגמת לא לשלוח למסגרות ודוגמת היות מודעת לרלטיביות ולסובייקטיביות של הקול הפנימי עם הדגשת חשיבותו הבלעדית לסובייקט עצמו... אנחנו עושות משהו לטובת הדורות הבאים ולטובת איכות חיינו הפרטית והסביבתית.
יישר כוחנו.
@}

אוי בתי בתי, יש לי בת ובן, בתי גדלה אתי לבד מס' שנים לאחר פרידה מאד לא נעימה,
אני מרגישה שבדור שלי לגדול לתוך הלך רוח כנוע היה נפוץ ,נכון, ומשהו שהורים או אבות
(ואמהות שיתפו פעולה מתוך כניעה) שאפו מתוך כוונה לגדל כך את בנותיהם.
התפתחתי לאורך השנים תהליכים של שחרור איטיים עברו ועוברים עלי,
אבל כלפי ביתי נותרתי מגיבה לכל הבעה לא מרוצה, חרידה מפני כל תסכול, כשלון, החלטה לא טובה שלה,
קשה לי להתנגד, להגיד לא, חשוב לי כל חיוך שלה,
בני גדל לתוך זוגיות שלווה ורגילה, והרבה יותר קל לי להגיד לו לא
הזדהתי מאד עם התחושות של הגבירה בחום עם התלמדים .
להשתחרר מהצורך להיות נחמדה בכל מצב, גם על חשבון צרכי העמוקים...אלה מאמצי היום!
הלך רוח כנוע גרם לי עם השנים לוותר על רצונות שלי עד כדי לא לדעת כלל מה אני רוצה היום!