הלך רוח כנוע

אנונימי

אמרה טליה אלמתן בדף מדיניות מדכאת של בתי חולים.
עולה מן הדף לקטים מטיילים.
עולה לא פעם כשמדובר בחמיות, באמהות שתלטניות, גיסות מנוולות, בוסים תוקפניים, מדריכי שחייה אסרטיביים (תינוקות ומים) וכותבים/עורכים שלא משחקים לפי כללי המקום.
ילדות טובות ואהובות, בואו נדבר על זה.

אני אשה פשוטה. במובן של פשטות היותי בת אנוש. ואני מבחינה בעצמי ובאנשים שגדלו בשבי התרבותי הנורא הזה שלנו ב{{}}הלך רוח כנוע. הלך רוח שמרכין את ראשו בפני אחיות התינוקיה כשאלה לא "מרשות" לנו להוציא את התינוק אותו זה עתה ילדנו.

יש ניסוי שאני רוצה לספר עליו, שלמדתי בימיי העליזים בחוג לפסיכולוגיה...
בכלוב קופים תלו בננות. בכל פעם שמי מן הקופים ניסה להגיע אל הבננות התיזו על כל החבורה סילון חזק מאד של מים קרים. מהר מאד הקופים למדו והפסיקו לנסות להגיע אל הבננות ואלה שבכל זאת המשיכו לנסות קיבלו מכות נמרצות מן האחרים. לאחר זמן מה הוצג אל הכלוב קוף חדש ש"לא ידע את משה", זה מיד רץ אל הבננות, ועוד בטרם הושיט את ידו, מיד חטף מכות נמרצות מכל החבורה. עם הזמן הוספו אל הכלוב עוד ועוד קופים חדשים, בעוד שהקופים הותיקים, שהותזו, מוצאים ממנו אחד אחד. מים, כבר לא מתיזים.
תוצאת הניסוי היא מרתקת - כלוב מלא רק בקופים שמעולם לא הושפרצו ולא יודעים שבכלל יש אפשרות להשפריץ, מכים מכות נמרצות את כל מי שמנסה להגיע אל הבננות. למה? ככה. כי ככה כולם עושים.

אז למדנו ואנחנו מלמדים הלך רוח כנוע את ילדינו מבלי שנראה בהכרח את התועלות שעולות ממנו, את הסיבות שבבסיסו.
אנחנו מספרים סיפורים בשבחי היותנו ילדות טובות, שאינן מחוללות מהומות, אינן מעוררות גלים... מספרות בשבח האנרגיות הטובות, האוירה הנעימה, בעוד לא מעטות מאיתנו מתבוססות בכעסים, בשנאות ובתסכולים.
אנחנו מדברות על ערכי משפחה, מבלי לראות את המחיר שאנחנו משלמות כדי לקבל, לא פעם, לא הרבה אם בכלל. אנחנו בוחרות שלא לשנות, לא לדבר, לא לעמוד על דעתנו, על צרכינו, על רצונותינו, על האוטונומיה שלנו על גופנו, בשביל... מה בעצם? מה אנחנו מקבלות מזה?

אני ממש לא אוהבת בננות. שיהיה ברור. בננות וטונה מקופסה. שני הדברים הכי מגעילים בעולם...

אבל וואללה באה לי בננה עכשיו. מי מעזה לבוא איתי?

ומי פותחת כבר דף ל{{}}מוהנדס קרמצ'נד גאנדי/מהאטמה גאנדי? (ויפה שעה אחת קודם)

או. תודה על הדף הזה.

מה שהכי מציק לי בתופעה זה שזו התנהגות שנטועה נורא עמוק, וסתם להבין שזה מה שקורה לא עוזר (לי) במיל. מה, אני לא יודעת מה דעתי? מה הזכויות שלי? מה התפקיד שלי? יודעת. ובכל זאת, כשאני בסיטואציה מוכרת מול בעלי סמכות או קרובי משפחה, אני מוצאת את עצמי מכבסת מילים, מבקשת רשות ומתפתלת. מילא אם זה רק בא על חשבוני, אבל עכשיו זה מתחיל לבוא על חשבון הקטנה. זה חייב להפסיק! אבל איך?

פעם ראשונה שראיתי אמא שמעיזה להרים את ראשה היה בלידה הראשונה של בתי. האחיות לא הרשו להכנס כי זה היה זמן ביקור רופאים - והאמא צרחה שם כמו מטורפת ואני בכיתי כשראיתי אותה - הערצתי אותה על שהעיזה לעשות מה שאני לא העזתי. אני ועוד אמהות אחרות שמענו את הילדים שלנו בוכים בחדר תינוקות ולא נתנו לנו להכנס. את האמא הזו הכניסו. אני ועוד אמהות נשארנו בחוץ - מחכות בשקט.

פעם ראשונה שאני העזתי להרים את הראש (ועוד בבית חולים) זה באישפוז השני של הבן שלי.
עד אז הייתי נחמדה או כפי שנכתב פה עם הלך רוח כנוע. כשהרמתי את הראש מול הרופאים כשבעלי וחמותי צופים בי בתוכי הרגשתי כמו אמא חיה שמגינה על ילדיה ואני יודעת שמי שצפה בי ראה בי מרוקאית משתוללת עם כל הקונטציות שיש מזה - והידיעה שזה מקום שחברתית לא כדאי להגיע לשם. ויסלחו לי המרוקאים (גם אני מהאזור).

אני יכולה להגיד שמאז אני לומדת לאט לאט לעמוד על דעתי גם בלי להגיע למקום שלא יכולה יותר אלא הרבה לפני וגם פחות בצעקות והיסטריה אלא יותר ממקום שזו דעתי ורצוני ולכן צריך לכבד אותה.
ואני יכולה לראות איך הבת שלי מחקה אותי ברמה היומיומית.

אבל זה לא פשוט להרים את הראש ולהעיז לקחת את הבננה - מכיוון שכל פעם שאתה עושה את זה במיוחד בפעמים הראשונות אתה מקבל מכות על הראש משאר הקופים. אבל לאט לאט זה משתנה וגם הם מעיזים לקחת בננות.
כדי לאגור כוחות צריך ללכת לשבטים אחרים בכדי לראות שזה אפשרי, וללמוד איך אפשר לקחת בננות בלי לפחד - כי התחושה היא אחרת לגמרי.

והאמא צרחה שם כמו מטורפת.
זה משקף את הכל. למה היא מטורפת?? כי הממסד גרם לה להתנהג ככה?
ואולי היא בעצם יותר שפויה מכולנו?
אני לרוב לא מגיעה לצרחות, אבל מספיקה עמידה אסרטיבית על דעתי עם טיפה הרמת קול (כי אין ברירה, או לפחות ככה זה נדמה לי) כדי שאני ארגיש כמו מרוקאית משתוללת (ויסלחו לי המרוקאים)

ניצן, במיוחד בשבילך: סאטיא גרהא

זו בעצם הסיבה אולי הכי חזקה לשאיפה שלי (הלא ממומשת בינתיים) לעשות חינוך ביתי.
אני חושבת שמסגרות החינוך הן הדבר שנוטע בנו את ה{{}}הלך רוח כנוע יותר מהכל.
אחרי 18 שנה (3 גן + 12 בי"ס + 3 צבא) שאומרים לך כל הזמן מה לעשות, מה כבר משאר ממך?

_זו בעצם הסיבה אולי הכי חזקה לשאיפה שלי (הלא ממומשת בינתיים) לעשות חינוך ביתי.
אני חושבת שמסגרות החינוך הן הדבר שנוטע בנו את ההלך רוח כנוע יותר מהכל._ יעליל'ה, כל מילה.
אני לגמרי מרגישה שטבועה בי נטיה להליכה בתלם, ולפעמים אני הולכת בו בכלל בלי להרגיש.

היום מצבי טוב יותר מכשהייתי ילדה, אבל זה בהחלט נמצא בי. יש בי כבוד מוטמע-היטב למבוגרים ולאנשי שררה ונטיה לא להתווכח.

_והאמא צרחה שם כמו מטורפת
זה משקף את הכל. למה היא מטורפת??_ יש בזה משהו. אם את מתרגזת, את "יוצאת מכלייך", או מדעתך. את לא שפויה. את לא בסדר. אצל נשים זה יותר מורכב מאצל גברים, כי אם את עומדת על שלך את כלבה דורסנית (כשגבר שעומד על שלו הוא אסרטיבי ויודע מה הוא רוצה).

מה, אף אחת עוד לא הביאה קישור %D7%A9%D7%9C[/u]%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%92%D7%A8%D7%9D]לניסוי של מילגרם ?

קראתי לא מזמן (בספר של ג'ון הולט, שטוען את אותו דבר ש{{}}יעלי לה טוענת) תיאורים מפורטים של תגובות הנבדקים. זה היה מזעזע - אנשים הגיבו מאד רע לסיטואציה, בבירור סבלו ממה שנתבקשו לעשות, ובאופן כללי התנהגו כאילו אין להם ברירה - כאילו מכריחים אותם לציית. בניתוח של מילגרם הוא טוען שמה שקרה הוא לא שאנשים איבדו את המצפן המוסרי שלהם, אלא שמרגע שמישהו אחר היה הסמכות והאחריות, הציווי המוסרי העליון שאנשים הרגישו היה ציות לסמכות. אנשים שהמשיכו למרות שכל ישותם התנגדה הרגישו שהצליחו במבחן, ואנשים שהפסיקו עשו זאת כי ממש לא יכלו יותר, תוך תחושת כשלון.

ועוד סיפור קשור: לפני שעזבנו את ישראל הייתי קצת פעילה בתעאיוש. אני זוכרת לא מעט דיונים עם חברים ומכרים, שהסכימו עקרונית עם תעאיוש ולא הצטרפו לשיירות בגלל "חוסר האחריות", לדבריהם, של הארגון. השיחות האלו הדהימו אותי - היה נראה שאנשים מצפים לעשות מחאה סטייל גאנדי בתנאים של טיול שנתי (אולי הם ציפו למלווה בנשק?...). לא עלה על דעתם שזהו, הם סיימו את בי"ס ועזבו את הצופים, ועכשיו הם פשוט אחראים לעצמם, גם אם הם משתתפים בפעילות מאורגנת. ממש לא עלה על דעתם שיש דברים שאי אפשר לאבטח. ואני, אגב, אומרת את זה בתור מישהי שלחלוטין השתפנה והפסיקה לבוא כשהתחילו לירות על פעילים. אבל זו היתה ההחלטה שלי לגבי מה שאני מסוגלת לעמוד בו, לא עלה על דעתי להאשים את הפעילים המרכזיים יותר בזה שהם חושפים אותי לסכנה...

רחל, ראיתי סרט שמראה את הניסוי הזה. הנבדקים היו מסכנים מאד. רואים אותם סובלים ונאבקים בעצמם ובנסיין גם יחד. מטלטל. בשלב כלשהו (די מתקדם), כשאמרו לאחד מהם: זה חשוב מאד לניסוי שתמשיך... הוא ענה: הניסוי הזה לא חשוב לי. וסירב להמשיך. ראו עליו כמה שזה קשה לו. אני כמעט בוכה עכשיו רק מלהיזכר בזה. אני גם זוכרת את תחושת ההקלה שלו כשהוא גילה מה קרה שם באמת.
יש גם וריאנטים מעניינים לניסוי: נבדקים מצייתים פחות כאשר הניסוי נערך בבניין משרדים ולא באוניברסיטה; כשהנסיין בחליפה ולא בחלוק לבן; כשיש שני נבדקים, בפרט אם אחד מהם (משתף פעולה) מסרב לציית.

תודה על הדף הזה. זה הדף הנכון בזמן הנכון.

אני רוצה לדבר על זה שבנוכחות אישיות מסוג מסויים אנחנו בוחרות לוותר על עצמנו. בוחרות לוותר על התינוקות שלנו בתינוקיה. כנראה שיעלי לה נגעה פה בנקודה חשובה עם עניין בית הספר והצבא (יותר מכל הגננת, אם אני חושבת על זה בכנות)
אולי זה קשור לגיל שנתיים ה"נורא"? אולי מה שנורא בגיל הזה זה שניצני האישיות והעצמאות האישית עוברים הכנעה שיטתית מערכתית?

(לפני שאני מתחילה, שיהיה ברור, אני מרגישה את אותן הרגשות, מגיעה מאותם ולאותם מקומות. באופן אישי, לא החזקתי את בתי בידיים בזמן הליכה במסדרונות בית החולים כי פחדתי מהאחיות. צילמתי את התיק הרפואי שלה בהחבא כי פחדתי מהרופאים (בצדק, סיפור ארוך שבו לא נתנו לי לקרוא את התיקים הרפואיים.) ועוד דוגמאות כאלה.)

להבנתי ולהרגשתי, אחרי שויתרת פעם אחת על תינוקך בתינוקיה יש לך/לי כמה אפשרויות התמודדות ושינוי מבחינת התהליך האישי שלך:

דיסוננס קוגניטיבי - לו ויתרתי על תינוקי בתינוקיה, והלא אני אדם חושב וחכם וטוב, הרי שזה מעשה חושב וחכם וטוב. מי שלא מוותר על תינוקו בתינוקיה הוא לא-חושב, טיפש ורע. הופכים להיות לוחמי צדק התינוקיה ורבים ופוסלים את כל מי שבוחר בביות. תינוקיה זה הכי טוב לתינוק.
חיזוק הלך רוח כנוע אבל מול דמויות אחרות או חיפוש אחר גורו - כל מי שלא ויתר על תינוקו בתינוקיה הוא איש חכם וטוב ממני. כנראה שכל מה שהוא עושה טוב יותר ממה שאני עושה. מעכשיו אעשה מה שהוא עושה.
נסיון לשנות הלך רוח על ידי הליכה לתוקפנות. לדוגמה שנאת אחיות בית חולים (בפעם הבאה אני הופכת שולחן! נראה את האחות שתנסה לדבר איתי על זה אפילו, אני מורידה לה את הראש. לדוגמה שנאת גורואים - כל מי שלא ויתר על תינוקו בתינוקיה בוודאי חושב על עצמו שהוא טוב ממני. אפס. אני שונאת את כל מי שלא ויתר, הוא בוודאי עשה זאת מתוך דוגמטיות וטהרנות. יהיר. אני טובה יותר, אני פרגמטית. זו כניעה להלך רוח אחר... יש עוד ברירות חוץ מכניעה ומאלימות.
ויתור על הלך רוח כנוע מבלי לותר על עצמך, מתוך התחזקות פנימית ללא תוקפנות - הפתרון הכי קל והכי קשה - לא לוותר יותר על תינוקות שלך בתינוקיה. וזה הכל. לא חשוב מה אחרים עושים, עשו ויעשו. מה זה חשוב שיש שם אחות שאומרת לא? אז אומרת. אין בי אשם על מה שהיה בעבר, יש בי למידה מתמדת. ללמוד לזהות את המקום הזה שנרמס (אפילו הייתי אומרת "מתרמס"), להתחזק מבפנים. להתאמן על אסרטיביות ללא אלימות, ללא תוקפנות. להתאמן על מאור פנים.

אפשר לומר בקול שליו מאד ובלי להפוך שום שולחן ובלי לצעוק... מה? אפשר לומר המון דברים. זה בכלל לא משנה מה בדיוק, או מה הניסוח. חשובה הידיעה הפנימית. הדבר היחיד שמשנה זה לדעת את הדברים האלה בגוף ובנשמה ולא רק לדקלם אותם.

סאטיא גרהא אמרת?
תודה

דף חשוב @}
אולי אצליח לסדר את מחשבותי בנושא לכדי מילים כתובות מתישהו.

ניצן כתבת דברים מרתקים. יש הרבה על מה לחשוב כאן.

וואו. מדהים, כי ביומיים האחרונים חשבתי בדיוק על זה. בנסיון לעבוד קצת על עצמי, והמסקנה האישית שהגעתי אליה כל כך דומה ל הלך רוח כנוע. (במיוחד עניין הגננת. כל כך נכון).
ממשיכה לחשוב, ולקרוא. תודה.

אולי אצליח_ גם אני _לסדר את מחשבותי בנושא לכדי מילים כתובות מתישהו.

ללמוד לזהות את המקום הזה שנרמס
הנקודה הזו תפסה אותי, אני מרגישה שלא תמיד אני מצליחה בכלל לזהות שעשיתי ויתור על עצמי והלכתי בתלם. בדיעבד אני חשה איזשהי תחושת ערעור לא ברורה.
ומאוד מתחברת גם ל להתאמן על אסרטיביות ללא אלימות, ללא תוקפנות. להתאמן על מאור פנים. זקוקה להרבה אימונים...
קרן קיימת

זה משהו שאני לומדת ומתרגלת המון בשנה האחרונה. כל פעם אני חושבת "זהו! הצלחתי! אני שם!" ואחרי כמה זמן אני חוטפת עוד שטוזה מכיוון בלתי צפוי, שמראה לי עד כמה אני צריכה עוד להתאמן וללמוד ולעשות. כשזה קורה אני תמיד בהתחלה מאוד כועסת על עצמי ששוב שתקתי, ששוב אמרתי "כן" כשלא התאים לי, ששוב חשוב לי יותר מה חושבים עלי מאשר מה טוב לי (ולפעמים אפילו יותר מאשר מה טוב לילדים שלי - אני מתביישת להודות!), ששוב דאגתי יותר לאווירה מאשר לעצמי. אחר כך אני מנסה פשוט להפיק לקחים, וגם לסלוח לעצמי. אף אחד לא נולד עם כל הידע, וצריך פשוט לתת לזה זמן.

זה לא שאני לא נמסה ממחמאות, וזה לא שאני לא מלאת הכרת תודה, אני מודה שאני נהנית ושזה מלטף לי את האגו ברמות...

אבל אני מרגישה שאני רוצה לדבר על הדברים עצמם ולא לנסות לשדר את מלוא "הדרי", זה לא עושה לי טוב. @}
ולעניין עצמו - מבקשת בענווה שתלמדוני את הסיפורים שלכן, את המקומות שלכן, אני לא יכולה להיות לבד במקום הזה שבו מזדקפים ומפסיקים לפחד.

אני רוצה לדבר על האפשרות השלישית. בין היתר כי במשך שנים רבות זו היתה הבחירה האישית שלי. אני נתפשת כחזקה בגלל זה, כשאני חושבת שזה בא ממקום של חולשה גדולה.
אופק נגע בנקודה חשובה כשלהבנתי הציג את האפשרות הרביעית כ"סמכות". אלא שאני חושבת שסמכות היא משהו שמופנה החוצה, אל אנשים אחרים. סמכות יכולה לגרום לאנשים להכנס ל{{}}הלך רוח כנוע. אנחנו מיד מזהים את הקול הברור והסמכותי של הגננת ש"לא מתעסקים איתה" ועושים מה שהיא אומרת אפילו אם זה מנוגד לכל אמונותינו. אני חושבת שבנסיון לשדר "סמכות" אנחנו בוחרים באפשרות השלישית - תוקפנות במסווה של אסרטיביות. כלומר עוד טכניקה.
זה משהו שהולך חזק מאד בתרבות האמריקאית. סבטקסט, תוקפנות במסווה מחוייך, פסיביות אגרסיבית, נימוס אלים, "עוצמה" שנובעת מכך שתובעים על כל חריגה - כלומר פחד של הצד השני - כלומר אלימות והכנעה. בעוד שאני חושבת שאם מקלפים את הקליפה מתחת לסגנון הזה מגלים שוב ילדון מפוחד שעומד בפינת גן הילדים במכנסיים רטובים עם הפנים לקיר במקום לטפל בעצמו ובצרכי הגוף שלו.

באופן אישי, הרגשתי תמיד שאילו לא אהיה תקיפה מאד, ארמס לחלוטין. אעלם. לא אהיה קיימת. זה בגלל שהתוקף הפנימי של הדברים שחשבתי לא היה קיים והיה זקוק לאישור מתמיד מבחוץ. לכן ניהלתי הרבה שיחות על דברים שקרו וחיפשתי הסכמה רחבה ככל האפשר לאמונותיי או לעוולות שנעשו לי. היום אני זקוקה פחות לאישור חיצוני ועובדת כל הזמן על תוקף פנימי, אמת פנימית.

כמה עוצמה צריך ילד קטן כדי להגיד "אבל לא נעים לי" ולהתפשט, או ללכת לטפל בעצמו? אני בכנות חושבת שילד קטן לא יכול לעשות את זה מבלי להיות במצב שנחווה כאיום ממשי על חייו. כמה מאיתנו עדיין ילדים קטנים במקום הזה?
כאילו שאין לנו תוקף אם אנחנו לא תוקפניים. אולי נהיה תקיפים במקום?

יש לי הרבה סיפורים בנושא, אבל אני עם

. רק רוצה להודות לבת שלי, שבזכותה אני לומדת יום יום לנער את סדרי העדיפויות שלי.
מה עדיף? שמישהו שאני לא מכירה ייפגע מזה שאני לא מוכנה להתכופף לנוחותו (בפירוש לא מפוגענות שלי!) או שהבת שלי תלמד כניעה מאמהּ ושרגשותיה חשובים פחות משל זר? (או של לא זר, או אפילו של סבתא. או אפילו של אבא. או אפילו של אמא...)

טוב, יקירתי, אני מבינה את דברייך האחרונים כבקשה מפורשת לפתוח את הפה ולהפסיק להיות פה פרח קיר P-:

ואני חשבתי שאני יכולה להתרווח ולנוח ולהסתפק בהסכמה מול המסך LOL

להבנתי ולהרגשתי, אחרי שויתרת פעם אחת על תינוקך בתינוקיה יש לך/לי כמה אפשרויות התמודדות ושינוי מבחינת התהליך האישי שלך:
כמובן, בדיוק אורח המחשבה שלי.

מסכימה עם הניתוח:
דיסוננס קוגניטיבי
בזה אני נתקלת מסביב, כל הזמן S-:
חיזוק הלך רוח כנוע אבל מול דמויות אחרות או חיפוש אחר גורו
בזה אני נתקלת מדי פעם באתר, וכל פעם מופתעת מחדש שדברים כאלה קיימים...
נסיון לשנות הלך רוח על ידי הליכה לתוקפנות
המממ. יכול להיות שגם אני ניסיתי להיות תקיפה על ידי תוקפנות במקום על ידי אסרטיביות במשך כמה שנים (לפני כמה עשרות שנים). לא היה לי בכלל דגם ל"אסרטיביות". לא ידעתי שזה קיים, ובטח לא ידעתי איך זה נראה. אבל לא הייתי מרוצה מהתוקפנות.

ויתור על הלך רוח כנוע מבלי לותר על עצמך, מתוך התחזקות פנימית ללא תוקפנות - הפתרון הכי קל והכי קשה - לא לוותר יותר על תינוקות שלך בתינוקיה. וזה הכל. לא חשוב מה אחרים עושים, עשו ויעשו. מה זה חשוב שיש שם אחות שאומרת לא? אז אומרת. אין בי אשם על מה שהיה בעבר, יש בי למידה מתמדת. ללמוד לזהות את המקום הזה שנרמס (אפילו הייתי אומרת "מתרמס"), להתחזק מבפנים. להתאמן על אסרטיביות ללא אלימות, ללא תוקפנות. להתאמן על מאור פנים.
טוב, פה אני חותמת על כל מלה ולכן ציטטתי הכל שוב. כי חשוב לקרוא את זה שוב ושוב.
זה מה שאני מנסה לעשות בחיי הפרטיים. וגם באתר. "אין בי אשם על מה שהיה בעבר, יש בי למידה מתמדת". (רגע, צינזרתי קטע ארוך).
אני רוצה להגיע למקום של הגורו הזקן. ככה אני רוצה להיות בגיל 70 (או אולי קודם):
חזקה מספיק מבפנים כדי להודות בטעויות.
חזקה מספיק מבפנים כדי להבחין בקול הפנימי שלי תמיד, ולהיות באותו הזמן רגישה לקול האחרים.
להיות חזקה ויציבה מספיק מבפנים שלא כל רוח תסחוף אותי ולא כל מים יציפו אותי.
להיות מספיק בטוחה בעצמי כדי להיות תמיד במאור פנים, ללא אלימות, ללא תוקפנות, או רוצה לומר: נקייה מאלימות ומתוקפנות, אסרטיבית תמיד, רגועה ושלווה ומחוברת למרכז שלי.
ככה שאני תמיד אהיה מחוברת בכל רגע למה שאני רוצה ומה שטוב לי כאן ועכשיו, וכאשר מישהו ינסה לפגוע בזה, אני אוכל לעמוד בשקט ולא להתכופף במקום שלא צריך,
אבל לדעת מה לכופף כשאפשר. לשמור על גמישות הברכיים, בגו זקוף.

מבקשת בענווה שתלמדוני את הסיפורים שלכן, את המקומות שלכן, אני לא יכולה להיות לבד במקום הזה שבו מזדקפים ומפסיקים לפחד.
חשבתי על זה שהפעם הראשונה שהרגשתי שאני אכן עומדת על שלי בלי להפעיל אלימות על הצד השני, היה באשפוז של הקטנה 4 ימים אחרי הלידה.
כל פעם שעולה הנושא של ההתייחסות הבעייתית של הממסד כלפי יולדות ותינוקותוהין אני רוצה להזכיר שהמדיניות הזאת של בית החולים והיחס הזה לא שמור רק למחלקה הזאת.
ככה מתייחסים לחולים בבית-חולים. נקודה.
נקודה כואבת, בעיקר כשמדובר באשפוז של קטינים, כי אז יותר קל לצוות להתייחס לחולה כאל אוסף של סימפטומים ולא כאל אדם.
באשפוז של מבוגרים זה קורה פחות.

כבד לי, אמשיך אח"כ

אולי זה קשור לגיל שנתיים ה"נורא"? אולי מה שנורא בגיל הזה זה שניצני האישיות והעצמאות האישית עוברים הכנעה שיטתית מערכתית?

וואו.
בא לי להדפיס את זה על חולצה.
(מזל שאפשר לגריין)

מבקשת בענווה שתלמדוני את הסיפורים שלכן, את המקומות שלכן, אני לא יכולה להיות לבד במקום הזה שבו מזדקפים ומפסיקים לפחד.
אבל אני עוד לא שם. לפעמים זה קורה כאילו מעצמו, אני עדיין מנסה להבין למה לפעמים כן ולפעמים לא.

אני יודעת שזה בטח לא עובר במדיה כתובה, אבל בחיים האמיתיים אני נמנעת מחיכוכים באופן קיצוני. אני לא נופלת לאף אחת מארבעת אפשרויות ההתמודדות שלך: ברור שלא לשתיים הראשונות, השלישית מקסימום באזני גורם שלישי ואף פעם לא מול בעל סמכות, ולרביעית לצערי לא הגעתי. מה שקורה אצלי זה כעס כלפי עצמי והשתבללות, ואולי, לאט לאט, גם למידה (אבל נורא לאט). בעיקר אני מעדיפה להימנע מסיטואציות כאלה (המממ. מאפשר קריאה אחרת לגמרי של סיפור הלידה שלי). אני כנועה וצייתנית למראה, ואז אני הולכת ועושה מה שרציתי מלכתחילה. אה, ואם חייבים להציב עובדות בשטח, אני נעלמת לרקע ונותנת לאיש לעשות את העבודה השחורה...

סיפורים ממש? אולי אח"כ. תני לי להתבשל.

להיות מספיק בטוחה בעצמי כדי להיות תמיד במאור פנים, ללא אלימות, ללא תוקפנות, או רוצה לומר: נקייה מאלימות ומתוקפנות, אסרטיבית תמיד, רגועה ושלווה ומחוברת למרכז שלי.
אני מתלבטת בקשר למשפט הזה.
אני לא חושבת שלהיות תמיד במאור פנים מראה חוזק פנימי. אני גם לא יודעת אם להיות אסרטיבית תמיד הוא שנכון, תמיד.
באופן כללי, המילה תמיד בעייתית בעיניי בד"כ, והחיים שלי כפי שאני חווה אותם, הם אף פעם לא תמיד.
אני חושבת שנכון לפעמים להביע כעס, ולפעמים זה בסדר לחוש כלפי משהו אי אסרטיביות. לעשות את אלה נקיים מאלימות ותוקפנות, זו גדולה שאני שואפת ליישם כמה שיותר. אני מרגישה שדווקא מהמקום בו אני מרשה לעצמי להביע כעס ולהודות שאני לא יכולה כל הזמן להיות מאירת פנים או לחוש חוסר אונים מול משהו ובכל זאת לא לאבד את עצמי מול זה (וכשאני אומרת לאבד את עצמי, אני מתכוונת לאחת משתיים: להתפרץ ולפעול בתוקפנות, או להעלם להיות כנועה, שתיהן מצביעות על איבוד עצמי) אני מפתחת חוזקה פנימית.
עכשיו, לי תמיד היתה בעיה קשה עם סמכותיות. כן כן, אני מהזן המתכופף בד"כ, המרצה. במיוחד סמכויות שיש לי אליהם הערכה רבה (שנוטות לפעמים מבלי להתכוון לנצל את זה). הלמידה היומיומית שלי היא לדעת לומר לא. לפעמים בדרך שלי לומר לא, או לא עכשיו, אני מוצאת עצמי אומרת יותר מידי לא ממה שנכון לי, גם בפעמים שאני צריכה לומר כן, כאילו השריר הזה לא בשליטה עדיין, לא יודע עדיין מתי עד כמה ללחוץ ואז אני מלמדת את עצמי להגיד כן.
יש אנשים שמולם אני לעולם לא אומר לא. לדוגמא ההורים שלי האהובים, המסורים שלעולם לא ילחצו על הכפתור הזה לשווא ושם אני מאפשרת ליכולת הזו שלי (לומר כן, בכל מצב, באמצע הלילה, באמצע העבודה...) לפרוח ובמקרים אחרים ללמד את עצמי לרסן אותה...
זה בעצם חלק מהדיבור על שליטה ושחרור. מה זה להיות בעצם משוחרר, להיות בשליטה כ"כ גדולה שכלום לא מגביל אותי.

וסליחה על הברבור, אם נדדתי קצת רחוק מידי (-:

מבקשת לומר שעם כל מצבי הכניעה שימו לב שאנחנו זוכרות אותם טוב טוב- משמע אנחנו לא באמת באמת כנועות- אנחנו רק מבקשות ליישם את התחושה הזאת ומחפשות
את היציאה. הדבר החשוב הוא לתרגל בקטנה את התחושדות האלה- לא הכל בבת אחת- טיפין טיפין- להכניס רגל לבדוק את הטמפרטורה של המים ואחר כך ורק אחר כך זה יכול לעבוד- להיכנס ולהתחיל לשחות. ואז אפשר גם לצלול- אבל קודם לשחות כדי לא לטבוע..
עזרו לי לכתוב אולי בפחות סיסמאות.
יש לי את הנטייה..מה אתן הייתן עושות?

אני לא חושבת שלהיות תמיד במאור פנים מראה חוזק פנימי. אני גם לא יודעת אם להיות אסרטיבית תמיד הוא שנכון, תמיד.
מקבלת את התיקון שלך.
זה בא מהמקום שאני נמצאת בו כעת.
אולי ניסוח יותר מדוייק יהיה: להיות תמיד במקום של בחירה, כאשר המצב הבסיסי הוא מאור פנים. כן, אני רוצה שזה יהיה תמיד המצב הבסיסי שלי. אני, לעצמי, בשביל עצמי, רוצה את עצמי עם החיוך. מקבלת את החיים בחיוך, במאור פנים, עם אור, עם אור בעיניים, ועם אמיתיות.
זה מה שאני רוצה בשביל עצמי, במקום שאני לא בהלך רוח כנוע וגם לא בהלך רוח תוקפני. שניהם הסכנות שלי. גם שלי. לאבד את עצמי או לתקוף.
בשבילי, המקום עם החיוך הוא המקום הטוב והזורם. בתנאי שיש יציבות מתחת לחיוך, לא פחד.

שימו לב שאנחנו זוכרות אותם טוב טוב- משמע אנחנו לא באמת באמת כנועות.
מה פתאום. אנחנו זוכרות אותם כי אלה רגעים קשים של השפלה, של איבוד עצמי לדעת. של אונס. יותר גרוע, אונס שאני נתתי לו יד.

עוגיה, תודה (רק עברתי לתקן את השגיאה הדקדוקית המביכה שהיתה פה ובגריין)

בשמת תודה. @} @}
אני מסכימה עם דברי הגבירה לגבי המשפט הספציפי שהיא הביאה. שאיפה לשלמות היא לא ממעייניי. אני שואפת להמשיך לראות את הפערים ולחתור לתחושה אמיתית וטובה ביני ובין עצמי. זה אומר לאפשר גם לתוקפנות את מקומה הטבעי. אני חושבת שהרבה תוקפנות נגרמת כתוצאה מאילוף ומהכנעה.

מיכל, אנא המשיכי. אנא.

רחל, דברי איתנו. שתפי. זה מאד משנה. (אותך, אותי, את הסיטואציה...) אם זה עוזר, אני מאד מזדהה. מאד. יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי שואלת את עצמי לאחר מעשה, למה התקפלתי? הכיצד זה יותר חשובים לי רגשות אדם זר מהבת שלי?! (ברור שלא יותר חשוב, אבל מעשית זה מה שיוצא!)

לי, מה הייתי עושה? מתרגלת הקשבה. וממשיכה לדבר.
אני חושבת שמה שאת אומרת נוגע בנקודה חשובה. זה שאנחנו נושאות איתנו את רגעי הכניעה הגדולים. אילולא היתה לנו בעיה שם, זה היה מתמוסס.
כשהייתי חיילת נרדמתי באוטובוס, והתעוררתי מכיוון שהחייל שישב לידי (לא הכרתי אותו) החליק את היד שלו בין הירכיים שלי (לא יותר מזה למזלי) לקחתי את היד שלו והזזתי אותה. שנים אח"כ כעסתי על עצמי שלא הקמתי מהומה ולא העפתי לו סטירה. היום אני יודעת שגם סטירה לא היתה משנה כלום. רמוסה מזה כבר הייתי. אילו הייתי במקום אחר רגשית, הייתי כנראה... לוקחת את ידו ומזיזה אותה.

היום קרה לי משהו כזה.

מישהו שלומד איתי באיזה קורס, איש רב פעלים שהיה מנכ"ל של חברה מצליחה ביותר, שאל אותי היום לתחום עיסוקי במקצוענו.

עניתי שאני כבר שנה וחודשיים לא עובדת במקצוע ועכשיו מתחילה לחזור אליו.
ואז הוא שאל: למה לא עבדת? מה את עושה כבר שנה וחודשיים?
ניפחתי את חזי בגאווה ואמרתי: "אני אמא"!

ואז הוא בהה בי, בשאט נפש, ואמר: ,אה, אז את המון זמן לא עובדת בכלל... חבל".

ואני? מה עשיתי? האם צעקתי במלוא גרוני: "אני כן עובדת!" ? לא.
האם אמרתי : "למה אתה מביט בי בכזה מבט?" לא.

לא עשיתי כלום.

אילו הייתי במקום אחר רגשית, הייתי כנראה... לוקחת את ידו ומזיזה אותה.
ניצן, זה ממש היה סיפור זני (-:

יותר גרוע, אונס שאני נתתי לו יד.
אוה! בדיוק על זה אני אוכלת את הלב בדיעבד!

זה אומר לאפשר גם לתוקפנות את מקומה הטבעי
כן, אבל המקום שאני מחפשת הוא המקום שבו יש תוקפנות רק כשאני מזמינה אותה, לא כשהיא פורצת ממני בלי שום שליטה כי אני לא במרכז שלי ומגיבה מהאוטומט, את מבינה? גם הלך רוח כנוע הוא מהאוטומט. זה אותו אוטומט, זו אותה חולשה.

יותר גרוע, אונס שאני נתתי לו יד.

_ואני? מה עשיתי? האם צעקתי במלוא גרוני: "אני כן עובדת!" ? לא.
האם אמרתי : "למה אתה מביט בי בכזה מבט?" לא.
לא עשיתי כלום._

זהו, שאנחנו שותקות.
זה זה. שאנחנו שותקות.
והשתיקה היא בפנים.
לעומת זאת, אפשר לשתוק מהמקום של הגורו הזקן.
זה מקום אחר.
כמו בסיפור של ניצן אמ.

אוה! בדיוק על זה אני אוכלת את הלב בדיעבד!
וזה... זה רק מגביר את הכניעות. הימים, שבועות, חודשים (במקרה שלי לפעמים שנים), שאני ממשיכה בתוכי להיות נאנסת. ממשיכה להאנס ולתת לזה יד בתוכי. במקום לנתק את זה מתוכי, לשחרר את זה, מתוך קבלה שזה היה חלק ממני ועכשיו כבר לא....

איזה דף חשוב.
איך, איך רק עכשיו? סוף סוף אנחנו נוגעות בָּעיקר.
ניצן, תודה.

מיכל למה את חושבת ש באשפוז של מבוגרים זה קורה פחות ??
התאשפזתי ואישפזתי את ילדי כשהיו תינוקות, ההתיחסות זהה. פניה במאפיינים במקום בשם, אי מסירת מידע, הפעלת לחץ לקבל טיפולים וכו' וכו' .
לדעתי אחת הסיבות לבחירתי בלידות בית היא הנסיון עם האישפוזים שלי, עם הכניעות שנלוותה להם, עם קבלת הדין, החולשה שלי מול המערכת.

נהייתי קצת יותר טובה כשילדי היו מאושפזים. (כ"א בתורו

)
ועדיין זה מקום שאני מאוד רוצה להשתפר בו

אני נתפסת כמאוד אסרטיבית אבל אני לגמרי רחוקה משם כמו הגבירה בחום אני רואה שהשריר שלי לא מאומן ואני נעה בחוסר עיקביות בין כניעה ותוקפנות.

רחל כתבת, מילא אם זה רק בא על חשבוני, אבל עכשיו זה מתחיל לבוא על חשבון הקטנה. זה חייב להפסיק! זה קצת עשה לי קוואטש בלב - כי זה מבטא איזה סוג יסודי (במובן של עמוק) של העמדת צרכינו במקום נמוך מידי - למה מילא אם זה בא על חשבוני? זה בכלל לא "מילא" (ואני כותבת כי זה נפןץ העניין הזה של "שימוש" בילדים שלנו בשביל לבקש את מה שמגיע לנו בלי קשר אליהם.

סיפור על העדפת רגשות זרים - הילד היתה בת שנה +- לא אוכלת שוקולד. היינו באיזו חנות וגברת רוסיה מבוגרת - זרה גמורה הציעה לה בונבון - אחרי שהציעה את השוקולד שאלה אותי "מותר"? ואני חייכתי בנימוס (או אולי עלי לומר בכניעות) והרשתי. כלומר כדי לא להעליב (?) זרה גמורה ויתרתי על עניין שהיה לי חשוב. ואח"כ הוספתי חטא על פשע וביקשתי מהבת שלי לזרוק את הממתק. (צא ולמד 1. וותר על משהו שחשוב בעיניך 2. העדף זרים על פני עקרונותיך 3. עשה דברים מאחורי הגב )
בשולי הדברים הילדה בת שלוש ואוכלת שוקולד מעת לעת - לאמא שלה יש הרבה פחות עקרונות היום

)

השימוש במילה אונס קצת מפריע לי פה, כי זה קצת מפחית מהאונס כשהוא אונס.
כמו שכל דבר נקרא "התעללות" זה זילות של התעללות כאילו מוחק את הסולם .

ניצן תודה על הדף

הולכת לישון

בפרחי באך יש תמצית בשם centaury שמתאימה בול למצב הזה.

נורה, הקדמת אותי. תודה.

תודה רבה!!!
זה משהו שאני לומדת ומתרגלת המון בשנה האחרונה. כל פעם אני חושבת "זהו! הצלחתי! אני שם!" ואחרי כמה זמן אני חוטפת עוד שטוזה מכיוון בלתי צפוי, שמראה לי עד כמה אני צריכה עוד להתאמן וללמוד ולעשות. כשזה קורה אני תמיד בהתחלה מאוד כועסת על עצמי ששוב שתקתי, ששוב אמרתי "כן" כשלא התאים לי, ששוב חשוב לי יותר מה חושבים עלי מאשר מה טוב לי (ולפעמים אפילו יותר מאשר מה טוב לילדים שלי - אני מתביישת להודות!), ששוב דאגתי יותר לאווירה מאשר לעצמי. אחר כך אני מנסה פשוט להפיק לקחים, וגם לסלוח לעצמי. אף אחד לא נולד עם כל הידע, וצריך פשוט לתת לזה זמן.
ממש כך (רק בלי הילדים...), ושוב, ממש בימים האחרונים, סיטואציה עם בחור מקסים שהתעוררתי משינה לידו תוך כדי שהסיר את תחתוני, וסיפק את צרכיו. ואשמיט עוד פרט... ואני עוד שמחתי כל כך על נוכחותו לידי, לאור הערב הכייפי (וההדדי) שקדם לזה, שלקח לי יום וחצי להגיד גם לעצמי את כל מה שהיה שם. עד אז הייתי עסוקה בליפות את זה, כדי להשאיר אותו מקסים- גבר ראוי להתעניינותי, כי למה שאני אתעניין בחתיכת חרא,-מה זה אומר עלי??! וכדי להשאיר אותי מחוץ למקום הזה, ששוב התלבטתי אם להקשיב לעצמי מחשש של"לא" שלי יהיו סנקציות, שאני אאבד משהו שאני רוצה...

ממש כמו בסיפור האלמותי דובי לאלא שמשום מה יצא עכשיו בהדפסה מחודשת, כולל ה"אתה יודע שהיית דובי רע?" שמטיחה בו אימו (בחיבוק אוהב) אחרי שהוא חוזר ממסע הכאפות שאליו יצא אחרי שאמר יותר מדי "לא"...

התאשפזתי ואישפזתי את ילדי כשהיו תינוקות, ההתיחסות זהה. פניה במאפיינים במקום בשם, אי מסירת מידע, הפעלת לחץ לקבל טיפולים וכו' וכו'
לי אין ניסיון עם אישפוז ילדים. יש לי ניסיון עם אישפוז הורים. זה כמובן אותו דבר. לא באופן גורף. תמיד יש גם אנשים (לפחות מניסיוני) נחמדים שעושים עבודת קודש במאור עיניים ובאכפתיות וקשב גדולים. אבל.... הניסיון הזה לתקתק עניינים על חשבוננו, להגיד שיבדקו ולייבש בנאדם מבוגר ודואג...
ולמזלי, לא יודעת איך, תאמינו לי, אני הופכת לרוטביילר. חמושה בחיוך, מראה את השיניים. אולי בזכות זה שאני קרציה רצינית בנוסף על כניעותי.
אני שחיתי לצוות בוורידים. ספרתי כל כדור שהם נתנו. (אבא שלי למשל לוקח המון תרופות), לא אחת גיליתי שהחליפו בטעות את הכדורים עם של חולה אחר, לפעמים החסירו כדור נחוץ, לפעמים הוסיפו אחד שלא נחוץ.
כשאמא שלי היתה מאושפזת, הרוטביילריות שלי זיכתה אותי בסופו של דבר גם בכבוד מצד כל האחיות. מעבר לזה שפשוט התייאשו ממני, התייאשו מלבקש ממני לצאת מהחדר, מלנסות לשלוח אותי הביתה, התייאשו מלשכנע אותי... מה אין להם מה לעשות בחיים? הם גם ככה בלחץ (-:
אני רוצה לקוות שבזכות ההכרות הזו שלי עם עצמי במצבים האלה, אדע לנהוג כך גם עם ילדיי....
עם עצמי... שם אני כנועה.

הדבר הכי טוב שקרה לי זה לא להגיע למקומות שלא מכבדים אותי ודורשים הלך רוח כנוע באופן כללי.
שנים ניסיתי גישות שונות.
אני חושבת שאני יודעת רוב הזמן (במיוחד אחרי המקרה בבית החולים) לזהות את המקומות הלא מכבדים האלו. אז אני בוחרת במקומות שכן מכבדים.
כלומר אני לא אחזור אף פעם למקום כזה.
בלידה הבאה - לידת בית.
חינוך - מצאתי מקום שיכבד את ילדתי ואת משפחתי.
כך גם לגבי קניות, רפואה, רשות הדואר, בנקים, אנשים פרטיים וכו'.
נכון שיש הרבה מאמץ למצוא את המקומות האלו - אבל ברגע שמצאתי - זה קשר לטווח ארוך.

וזו בחירה ברגליים.
הבחירה הזו כשלעצמה כשהיא נעשית על-ידי יותר ויותר אנשים מביאה לשינוי.

עדיין יש מקומות שהייתי מקווה לא להגיע אליהם בחיים.

נזכרתי במשהו

פעם הייתי מאושפזת בהלל יפה עם פריקה רצינית מאוד של המרפק
כל כך התרגלתי להיות "מקרה", כלומר כל כך בקלות סיגלתי את נפשי ל{{}}הלך רוח כנוע, שכבר הצגתי את עצמי בפני הרופאים כ"דיסלוֹקַציה" (=פריקה).
ביקור רופאים אצלינו בחדר - אני לא ממתינה שהאחות תציג בפניהם את המקרה שלי אלא מציגה את עצמי בעצמי בדקלום הבא:
"שלום, אני דיסלוקציה של לפט אלבו עם קריעה של ארטרי".
התנדבתי למחוק את השם שלי מהסיטואציה.
כשלא קראו לי דיסלוקציה, קראו לי "בילבי" (כי הסתובבתי עם צמות) - כולם, רופאים, אחיות, מאושפזים.
זה לא היה לי כיף.
כן רציתי להיות יעל.
אבל היה לי ברור שאלה חוקי המשחק ושזה התפקיד שלי בתוכו.

עניין השם הוא רק דוגמה, כן? ל{{}}הלך רוח כנוע שהייתי בו במהלך האשפוז ההוא.

מצד אחד אני יודעת שבבחירה הזאת, שלא לפתח אסרטיביות באותו רגע מול הסיטואציה, חסכתי הרבה כוחות שהופנו לשמירה על הנפש שלי מפני כניסה לסרטים סביב הפציעה: אשמה, האשמה, ספקולציות של מה היה קורה אילו, חשש מפני עתיד לא ברור של המפרק וכו' כו'. נשארתי מאוד בטוב לאורך כל הדרך (למשל, כל הזמן זכרתי שהכל לטובה) ואני שמחה וגאה על זה. בשביל לגייס אסרטיביות באותו רגע הייתי צריכה להכניס לשם רגשות אחרים, שליליים, שהיו גוררים אתם הרבה רגשות שליליים אחרים.

מצד שני, ברור (או שלא) שלגייס אסרטיביות שם, בזמן אמת, זה ממש לא העניין. הייתי צריכה לבוא עם זה מובנה בי מראש.

אתן יודעות כמה פעמים ביום בעלי מבקש ממני משהו בטון של מפקד לחיילת, ואני קודם כל מתחילה לבצע ורק אח"כ מתעשתת?

ומה קורה כשאני מתעשתת?

במקרה הטוב, אני עושה אג'סטמנט פנימי, נזכרת למה אני באמת רוצה להעניק לו את מה שביקש וכך בעצם מוציאה את העוקץ מאופן הפנייה (כי נטרלתי את הכפתור שעליו הטון הזה לחץ). מתוך כך יוצא לי לפעמים להעיר לו על זה (תוך כדי הנתינה) במלים מדויקות שנכנסות אל הלב. לפעמים לא צריך כי אני מבינה שזה היה יותר באוזן שלי מאשר בפה שלו, אבל לפעמים זה לגמרי היה שם ממנו ואז אני מעירה.

במקרה הפחות טוב, אני נובחת עליו "'תה לא המפקד שלי!" או "דבר אלי יפה!" או "כשאתה מבקש ככה?! שכח מזה!" :-\

במקרה הגרוע, אני מצייתת ומרגישה חרא

(לא תמיד מה שתיארתי כגרוע הוא גרוע יותר ממה שתיארתי כפחות טוב)

כשהייתי חיילת נרדמתי באוטובוס, והתעוררתי מכיוון שהחייל שישב לידי (לא הכרתי אותו) החליק את היד שלו בין הירכיים שלי (לא יותר מזה למזלי)
אותו הדבר קרה לי

לא עם חייל, עם איש מבוגר שהניח יד על הירך כאילו מתוך שינה.
לקחתי את הכומתה, שמתי אותה על הירך ונתתי לו למזמז את הכומתה שלי במשך חצי שעה של נסיעה.

מיכל למה את חושבת ש _באשפוז של מבוגרים זה קורה פחות_ ??
סתם ככה, מהנסיון שלי באישפוזי שלי ובאישפוז של בני משפחה מבוגרים. הרגשתי פחות את הדרישה הזאת מהמערכת לציות עיוור...
סיטואציה עם בחור מקסים שהתעוררתי משינה לידו תוך כדי שהסיר את תחתוני, וסיפק את צרכיו
בחור מקסים הוא לא. אם כבר דיברו על אונס...

מאמר נחמד שמצאתי

מיכל, אנא המשיכי. אנא
אני לא בטוחה שאני יודעת לאן. יש לי ערפל בראש מכל הנושא, הוא כנראה לוחץ לי על נקודה מאוד כואבת. (ומודחקת באופן מופלא)
זה בטח קשור לחוויה הנשית הכי כנועה בתרבות המערבית - אונס.
מבטיחה להמשיך לנסות. תודה על הדף, על כל פנים.

כמו שבהטחתי בדף הלקטים רציתי גם לכתוב כאן
נראה לי שהדיון כאן מעניין וחשוב.
והשאלה ששאלתי שם אני אשאל כאן.
מדוע רק נשים?
מדוע רק על אימהות?

למה כל הכותבות כאן הן נשים האם יש בהתנהגות הזו משהו נשי.
אולי נשי בעולם של גברים.
אבל הדוגמאות שעלו הן דוגמאות של התמודדות מול מערכת.
מערכת בריאות ומערכת חינוך (גבריות?)

אחת החוויות הקשות שלי עם הנטייה הזו -
לפני מספר חודשים לקחנו את הילד שלנו לניתוח שבר קטן.
נכנסתי איתו לתוך חדר הניתוח מול כל המכשירים המפחידים והקורררר.
הכנתי אותו שישימו לו מסכה על הפנים ויבקשו ממנו לספור עד 10 (כמו שהיה עם אחיו הגדול לפני מספר שנים).
הוא גם תרגל את הספירה בחדר ההמתנה לפני הכניסה לניתוח
במידה רבה זה חיזק אותו והפיג מעט את תחושת הפחד וחוסר הוודאות.

נכנסנו לחדר הניתוח וברגע ששמנו אותו על מיטת הניתוח הרופא המרדים אמר לי להחזיק לו את הידיים
ושם לו בכוח את מסכת ההרדמה על הפנים. הילד צרח והשתולל וזעק - לא
ואני אמרתי לו - תוריד את המסכה הוא לא רוצה אותה.
אבל תוך כמה שניות הילד כבר היה מורדם והאחות אמרה לי - ככה עושים לכולם.
יצאתי כועס כשאני שוקל לבטל באותו רגע את הניתוח אבל נכנע לבסוף.

כעסתי מאוד על עצמי
התלוננתי עליו יותר מאוחר (בידיעה ברורה שאין לתלונה הזו שום שיניים)
אם הייתי שוב בחדר הניתוח הייתי מבטל את הניתוח מעיר את הילד ומתלונן על המרדים.
אבל לא עשיתי את זה
חיכיתי 20 דקות ואחרי שנגמר הניתוח ישבתי לידו להעיר אותו.
נראה שהוא עצמו לא זכר כלום מהמקרה הזה.
לא במודע בכל אופן.

אני מסכים לניתוח של ארבע ההתנהגויות ונראה לי שהן לא מובחנות כל כך.
אצלי הן באו במעורב. אולי לא הגורו.
תיקון קטן - דיסוננס קוגניטיבי הוא השם של המצב.
ההתמודדות שתארת היא התמודדות של רציונליזציה.
הדיסוננס קיים ממילא ולמשל האגרסיביות היא פתרון אחר שלו.

אני עדיין תוהה על הנשיות של ההתנהגות הזו.
אין לי תשובה
אשמח לשמוע דיעות שלכן

אלון, תודה ששיתפת אותנו.
עונה לך גם כאן.

הבחירה בדוגמאות ובשפה נשיים היא בחירה מודעת שעשיתי מתוך הכרת הנפשות הפועלות סביבי, ומתוך אי-בחירה מודעת בלשון זכר כברירת-מחדל.
היא לא מחוייבת.

אך במקרה קודם הערב הזמנתי לכאן ידיד שלי, גבר גבר לכל דבר, שיתרום את נקודת מבטו המחכימה וישתתף בדיון.

היתה לי הרגשה שתעני גם כאן.
אין לי שום בעיה עם השימוש בלשון נקבה.
השימוש נראה לי במקום.

הארתי את העובדה שכל הכותבות נשים הן

דודים שלי הגיעו מארה"ב לראות את התינוקת. היו פה רק ליומיים. הדודה ידועה במשפחה כבעייתית, אבל מזמן מאד לא ביליתי איתה זמן שלא באירוע כזה או אחר ולא הייתי מוכנה. היא אחות במקצועה, עובדת בקליניקה של רופא ילדים, חלק ניכר ממה שהיא עושה זה אחות "טיפת חלב". מאד מיינסטרימית, מאד שאפתנית, מאד בטוחה בצדקתה, כוחנית אפילו. וגם מאד אוהבת אותנו.

הביאו לנו מתנות: מצלמה חדשה, בגד לקטנה, כיסוי להנקה (שקיבל מיד את הכינוי "בורקה לתינוק" - שחור אטום לגמרי, מכסה את ה-כ-ל), שקית עם שלל תרופות שקיבלה במסגרת עבודתה בתור דוגמיות (ברור שאנחנו משתמשים בכל השטויות האלה, נכון?). הקטנה היתה בת קצת פחות מ-3 חודשים ובשיא תקופת הגזים, וכשהם באו היה לה יום רע במיוחד. קורה. אני הייתי לחוצה לגמרי, לא קשובה לה בכלל, דוחפת ציצי על כל ציוץ, מה שרק החמיר את הגזים וגרם להמון פליטות, שגרמו לי לעוד לחץ כי הנה אני עושה את הכל שונה ומשונה והתינוקת רק בוכה כל היום. הדודה "איבחנה" ריפלוקס בגלל הפליטות וישר ניסתה לדחוף עוד תרופות...

הייתה המון ביקורת על מה שאנחנו עושים, בעיקר על זה שאין לנו עגלה. אבל הכי גרוע זה שנתתי לה לקחת את הקטנה, גם כשלא רציתי, גם כשהיא לא רצתה, גם כשהיא בכתה בכי קורע לב לאמא שלה. למה? אוף. התשובה מורכבת. קודם כל, ביום הראשון עוד לא עליתי על זה שהקטנה רוצה אותי (ולא רק סובלת מגזים). בביקור הקודם שהיה לנו היא רק התחילה להראות העדפה לזה שאני אהיה באיזור (והספיק לה לשמוע אותי), ובין ביקורים אין כ"כ מי שמנסה לקחת אותה על הידיים חוץ מאיתנו, בטח לא להרבה זמן. גם לא ידעתי מה לעשות כשהיא התחילה לבכות והדודה לא החזירה אותה. כל שאר האנשים שהיו אצלינו עד אז פשוט החזירו אותה כשהיא בכתה, זה היה נראה לי ברור מאליו, ולא ידעתי מה לעשות עם מישהי שלא. והעיקר - זה היה הכל ממקום של נסיון וסמכות, ונעשה מתוך כוונות הכי טובות בעולם לעזור לי, שאני לא אצטרך להתמודד עם הילדה ה"קשה" הזו כל הזמן. מה, הם באו ליומיים, הם יתנו לי כמה עזרה שהם רק יכולים! איך אני יכולה להיות כפויית טובה?

בסוף היום השני כבר פשוט לקחתי אותה בכ"ז פעם אחת. האיש טוען שזה שהם היו פה כ"כ קצר לא איפשר לי לעשות את התהליך ולראות שאני כן יכולה להתמודד איתה. אני חושבת שאולי הוא צודק, אני מקווה, אבל אני לא יודעת. אני צריכה פה שני דברים - קודם כל, להטמיע באמת שאני האמא. חלקית זה עניין של זמן, ואני כבר יותר טובה בזה... אני חושבת שעם הטמעה יותר טובה מראש הכל היה פחות לחוץ והייתי פנויה אליה יותר, והיא הייתה פחות אומללה ביומיים האלה. דבר שני, אני צריכה לפתור את הפרדוקס - איך אני מודה לאנשים שרוצים בטובתי, באמת אבל ולא ככה שהם ירגישו שאני מנפנפת אותם, ויחד עם זה... מנפנפת אותם?

זה היה לי די טראומתי, האמת. הסיטואציה הזו של לשמוע אותה בוכה לי, צורחת בהיסטריה כי אמא שלה שתמיד שם בשבילה פתאום לא באה, להבין את זה, ולא להיות מסוגלת לקום ולקחת אותה - אני עדיין לא מבינה איך זה יכל לקרות בכלל. אוף. זה עושה לי כאב בטן רק לחשוב על זה שוב.

הארתי את העובדה שכל הכותבות נשים הן.
כבר לא (-: P-:

למה כל הכותבות כאן הן נשים
עניין סטאטיסטי חברתי: לרוב, הנשים הן שמוכנות לדבר על הנושאים האלה.
כמו שחווית, הלך רוח כנוע כלל אינו מוגבל לנשים.
ואני מקווה שבעקבותיך יבואו עוד גברים שמוכנים לדבר על זה.

_אבל הדוגמאות שעלו הן דוגמאות של התמודדות מול מערכת.
מערכת בריאות ומערכת חינוך (גבריות?)_
הדוגמא שהובאה היא הגננת כדמות מפתח בתהליך. לא ממש גברית P-:

_אני חושבת שמסגרות החינוך הן הדבר שנוטע בנו את ההלך רוח כנוע יותר מהכל.
אחרי 18 שנה (3 גן + 12 בי"ס + 3 צבא) שאומרים לך כל הזמן מה לעשות, מה כבר משאר ממך?_

בעקבות האמירה הזאת ושאלתו של אלון, למה אין כאן גברים, אני מצרף את הזווית שלי.

אכן החינוך שאנו מקבלים בונה אותנו לציות. ודוגמת הקופים המותזים בצוננין הינה מושלמת. כל החברה בנויה על ציות. ה- So called דמוקרטיה מתנהלת ברובד אחר, לכן גם הנתק בין הציבור לממשל. בפועל, ביומיום, אנו נתונים במערכות סמכותיות. והמרכזית בחיינו, העבודה.
<לא יכול להמנע מהאירוניה בלשתול כאן את "העבודה משחררת">
רובינו, שכירים ועצמאים, נתונים במערכת היררכית או לפחות של דרישות הבנויות על ציות. כל אחד מודע טוב טוב לכך שאם הוא יסטה מהנתיב, הוא יענש/יפוטר/יאבד את הלקוח.

וכפי שצטטתי למעלה, זה מתחיל בגן, ממשיך בביה"ס, ואין מה להכביר מילים על הצבא שבעצם מהותו מושתת על ציות עיוור, עד המוות. במלוא מובן המילה. אתה נדרש להרוג ולההרג, באופן מוכני, ללא חשיבה: "אל עבר המטרות, אש!!!!".

<הולך לאסוף את הדברים שלי אל תוך קרטון. הבוס שלי לא אהב את דברי האחרונים>

אני עדיין לא מבינה איך זה יכל לקרות בכלל. אוף. זה עושה לי כאב בטן רק לחשוב על זה שוב.

הרגשתי את כאב הבטן שלך כשקראתי אותך. אוף די כבר עם ה-REWIND הזה של הסרט. אנחנו עוד מענישות את עצמנו על הקטעים האלה כשאנחנו מריצות אותם שוב ושוב בראש ושוב ושוב לא מבינות איך איך איך הסכמנו בקטע ההוא.
הגיע הזמן לשכתב את ההיסטוריה.
מספיק. אילי פאת - מאת. טכניקת שיכתוב, ומייד. NLP עכשיו.

גם אני מודה על הדף...@}
לפני כשלוש שנים הלכתי לרופא שיניים לבדיקה ויצאתי משם בלי שן!!! ממש הרגשתי שנאנסתי....בזמן הבדיקה הוא אמר שחייבים לעקור את השן וכו. וכדאי עכשיו....בקיצור מרוב בלבול רק הנהנתי...הרגשתי כל כך חסרת אונים, עם פה פתוח בקושי יכולה לדבר...כשיצאתי כמובן שילמתי הממממממון כסף...וכמובן ששילמתי הכל מראש (אני לא דוחה תשלומים...). סיימתי שם את הטיפול ששילמתי עליו ועברתי לרופא יותר מקצועי ואמין בעיני אבל לא התלוננתי...שתקתי...
למדתי שכשאני מרגישה את ההתכווצות הזו בבטן מול הדמות שלפני- אותה אני תופסת כסמכותית ואולי אפילו מפחידה, אני צריכה לסיים את הפגישה ולא לפעול ובטח שלא לשלם...להגיד לעצמי "עצרי" בראש. לא להחליט כלום. לא לפעול. גם אם נראה שחייבים באותו הרגע. כי מול אנשים כאלה אני מבולבלת ולא חושבת.
אחר כך בבית אני יכולה לחשוב יותר בבירור.
למזלי, כשזה נוגע לילדים שלי אני מאד ברורה. לשני הילדים שלי היו פציעות עמוקות בשנה האחרונה שהצריכו אמבולנס ותפרים וכמובן שנאמר לי לעזוב את החדר ואני אמרתי שאני לא עוזבת אותם לשניה ואם הם לא מוכנים שאני אהיה זו שאחזיק אותם הם לא יטפלו בילדים. זה היה לי מאד ברור.
(אולי בגלל שמלידה עד גיל חודשיים הייתי בפגיה ולא נתנו להורי לגעת בי כמעט...)

אני גם נזכרת שכילדה תמיד כשנסעתי לבקר או להתארח אצל חברה כשאמא שלי היתה באה לקחת אותי היתה אומרת למארחים "thanks for having her...."
כאילו הם עשו לה טובה או משהו....

ז'ראר, בול. כל מילה.

קראתי, חשבתי, שוב קראתי...
לי קשה מאוד לתאר את עצמי כבעלת הלך רוח כנוע ומאידך גם לא כתוקפנית.
יכול להיות שלא מספיק בחיי עמדתי מול גורם סמכותי/ כוחני/ מערכתי/ אלים או שאולי אני תמימה אבל אחד הדברים החשובים שלמדתי מאבא שלי הוא בטחון עצמי. אני אתן דוגמא:
לפני כשנתיים, חברה ואני ביום שישי בלילה חוזרות מאיזה מסיבה, עוצרות לקנות משהו באיזו חנות של תחנת דלק נידחת. מלבדנו שם, מוכר נעול (בכוונה- נגד שוד אלים) שמעביר דברים דרך חלון קטן וחבורה של ערבים צעירים.
עוד לפני שיצאנו מהאוטו כבר החברה אומרת- "עזבי, אולי לא נרד"
כשעמדנו לקנות התקרבה החבורה וזרקה איזה כמה משפטים עסיסיים לעברנו, החברה כמעט השתווצה, אני אמרתי לדובר- "זה נראה לך הגיוני לדבר ככה? היית רוצה שידברו ככה לאחותך?" הסתובבתי, נכנסתי לאוטו ונסעתי.
כן, לא אומר שזה "עבר לידי", אחרת כנראה לא הייתי זוכרת את זה בכזו בהירות, אבל התחושה שלי היתה של בטחון, אם אני מרגישה שיש לי מספיק עוצמה פנימית, אין לי בעיה לענות באסרטיביות ולעניין.
סיפור דומה שהזכיר לי גם כמה סיפורים שסופרו כאן:
נתקעתי עם האוטו ממש בקרבת המוסך שלי, יום שישי בצהריים, עוד שניה סוגרים, ביקשתי את עזרתם והם נענו בשמחה, כשראו שהעניין קצת מתארך ורצו לנסוע הביתה הציעו שאחד הבחורים ישאר ויסיים את התיקון ושאלו אם אוכל להקפיץ אותו הביתה אח"כ, נער חביב (ערבי גם הוא- לא בכוונה יצאו שני הסיפורים בכיכוב המגזר) וכך היה.
בדרך לביתו, אני נוהגת ואנחנו משוחחים, שמה לב שבכל פעם שאני מניחה את היד על מוט ההילוכים כדי להעביר הילוך, היד שלו כבר נמצאת שם, בהתחלה חשבתי- טעות, אח"כ פתאום היד שלו היתה על הירך שלי. נתתי בו מבט וביקשתי שיעיף ת'יד.
יכולתי לעצור ולנפנף אותו מהאוטו אבל הרגשתי מספיק בטוחה כדי להביא אותו עד לפתח ביתו.

אז מה בעצם אני רוצה להגיד? כמו שכבר כתבו פה כמה לפני, הכל לדעתי מתחיל בפנים, באיזה בטחון פנימי עמוק בנוכחות שלי, באמת שלי, בדרך שלי. כשכך הם פני הדברים הם מוקרנים החוצה.

יחד עם זה מבחינתי הקושי מגיע דווקא עם אנשים קרובים, אם אני יושבת עם חברה והדברים שהיא אומרת מעצבנים אותי ופוגעים בי, אני מתקשה לבחור בדרך האמצע. לרב אני או מבליגה או תוקפת. עובדת על זה.

התחברתי מאוד גם לדברים שכתבה יעלי לה{{}}:
נשארתי מאוד בטוב לאורך כל הדרך (למשל, כל הזמן זכרתי שהכל לטובה) ואני שמחה וגאה על זה. בשביל לגייס אסרטיביות באותו רגע הייתי צריכה להכניס לשם רגשות אחרים, שליליים, שהיו גוררים אתם הרבה רגשות שליליים אחרים.
גם זה סוג של בטחון, לדעת שהכל לטובה ולבחור את המלחמות בקפידה, איפה שהן באמת נחוצות.

מי שעושה לי בי"ס לא נורמלי בעניין הזה הוא בן זוגי היקר שבעיני הוא פשוט אלוף בהתמודדות עם מצבים כאלה, וזה לא בגלל שהוא גבר, אני מכירה לא מעט גברים שלוקים ב{{}}הלך רוח כנוע או בתוקפנות.
על כך ארחיב אולי בהמשך. כתבתי מספיק להיום (-:

אני נכנעת.

אני חושבת שאסרטיביות אמיתית וטובה יכולה לנבוע רק כשיש לך סדר בראש.
סדר שהוא גם רגשי- שאתה מרגיש פורפורציות והולך לפיהן אחרי ששאלת את עצמך שאלות מנחות.
תמיד יהיו אנשים יותר חזקים- וכשהם יותר טיפשים בואו נגיד- זה אפילו פחות בעיה.
בעיני בן אדם חכם הוא כזה שמעריך חוכמה כשהוא מזהה אותה- והולך בדרכה- זו כל החוכמה.
אם סתם מישהו זורק עליכם משפט או יד- הוא בהכרח טמבל- בלי יותר מידי חוכמות.
אם לא- ואתן עדיין פנויות- אפשר לשקול חתונה- וגם אז לחשוב טוב- ולבחון את העיניין.

חוצמזה- אני עושה בייביסיטר לילד שמתחיל כמעט כל משפט ב: "יש לי שאלה"
גם עם מבוגרים וגם עם ילדים.
נשמע לי הגיוני לעזוב את הכל ולשאול כשצריך. כשזה לא עובדה(כמו גבר חצוף)
אה- ושכחתי- חוכמה היא תמיד אבל תמיד פשוטה- כמו שאלה- תשובה.
בלי פלסף יותר מידי.זה בהמשך לתחושותי המעורבות על ניסוי הקופים בבני אדם.

מבקשת בענווה שתלמדוני את הסיפורים שלכן, את המקומות שלכן, אני לא יכולה להיות לבד במקום הזה שבו מזדקפים ומפסיקים לפחד.
אני מטפלת הלילה רק ב8 ילודים ולכן מוצאת זמן לכתוב. זו המשמרת הלפני האחרונה שלי במוסד המוכלל.
היום יש לנו רק38 תינוקות מהם 5 בחוץ ליד האמהות, כלומר קצת יותר מ12% . יחסית מצאתי הלילה הרבה אמהות שמעדיפות שיעירו אותן ללהנקה (3 ) .
אני רוצה גם להוסיף שבאופן חריג הלילה יש "רק כ 40% " אמהות לאחר ניתוח .
הבחירה של האמהות בשירותי התינוקיה נבדקת . אנחנו עושות סקרים ומעבירות שאלונים ונראה על פניו שיש שביעות רצון מהשירות.
מדהים לא?
תיכף אשוב

לגבי ההזדקפות שלי , ניסיתי להשפיע מתוך המערכת , נלחמתי בטחנות הרוח וניתקלתי בהתנגדות ,שהעיפה אותי ממקומי . נחתתי לזמן קצר בתינוקיה ושם למדתי שזה לא בשבילי לעשות בייבי סיטר ל10 תינוקות. להאכיל בתחליפי חלב ולקבל על עצמי את התפקיד של האחות הרעה. לא מסוגלת להגיד ליולדת שאסור לה לחבק את התינוק שלה בפרוזדור או לישון איתו המיטה. לא יכולה לתת האכלה מוקדמת לתינוק שנולד מעל 4000 גרם ולדקור אותו 3-4 פעמים על פי הוראות הרופא. לתחוב מד חום כל שעה לתינוק שנמצא בעריסת חימום במקום על החזה של אימא שלו.
אני עוזבת ,על מנת לעשות מה שאני מאמינה שנכון.
מאוד מפחדת מהתוצאות הכלכליות ומהוויתור על הבטחון שנותנת המשכורת והתנאים הנלווים אבל מצד שני מרגישה, שאני חייבת להמשיך להאמין ביכולת שלכן ללדת ולדעת מה טוב בשבילכן ובשביל התינוק שלכן ולנסות לתת לכן שירות איכותי.

אוי.
אוי
אני ב הלך רוח כנוע כל ימי מסתבר.
איך משתנים?
אוי.

בהחלט דף מעורר מחשבה.
תודה.
ץ

שלום לי,
קודם כל תודה על ההזדמנות להגיד שיש לי קושי גדול עם ניסויים בבעלי חיים. כל מה שזה נותן לנו זה ידע. אנחנו כל כך אבודים בלי ידע... איבדנו הכל, אבל נשאר לנו עץ הדעת.
לכן כל כך קל לנו לבנות דירוג ערכי מוסרי שמבוסס על ידע:
בעיני בן אדם חכם הוא כזה שמעריך חוכמה כשהוא מזהה אותה
אם סתם מישהו זורק עליכם משפט או יד- הוא בהכרח טמבל
חוכמה היא תמיד אבל תמיד פשוטה
מה זה משנה, בינינו? אלה תויות בלבד. לי לא משנה מאילו מניעים עושים דברים, משנים לי הדברים עצמם.
לכן בכלל לא מטריד אותי אם מישהו עושה לי דברים כי הוא רע, או טוב או חכם או טיפש. אם אני לא "שם" אי אפשר לעשות "לי" כלום. (מעניין שזה קשור גם למה ששרון ס כתבה לי על החמות...)
הכי קל להתחיל להדביק תויות לצד השני כדי לדרג את עצמנו בסולם ערכי כטובים יותר, חכמים יותר, יפים יותר, מנוסים יותר. אבל מה זה נותן לי בסופו של יום? עוד דרך להכניע או להרגיש צדקנית. זה לא תורם לי כבר.

תובנות משיחה אישית בנושא:
לנסות לחזור לסיטואציה של כניעה ולחשוב מה היינו עושות לו ניתנה לנו המתנה של לחזור לסיטואציה הזאת (במקום להמנע ממנה, שזו בחירה שהרבה מאיתנו בוחרות)
לנסות לחזור לסיטואציה של כניעה ולחשוב מה היינו עושות לו היה לנו בדיוק וירוס בגרון ולא יכולנו להשתמש במילים. איך אנחנו יכולות להיות אסרטיביות עם הגוף? האם אנחנו יודעות להיות ברורות עם הגוף ללא אלימות? עם חיוך?
לנסות לשים בסיטואציה הזאת מישהו שאנחנו חווים כאסרטיבי וממורכז, לדמיין מה הוא או היא היו עושים, האם היו מעוררים התנגדות? האם הם מחייכים?
לנסות לשים בסיטואציה הזאת את אותה המישהי, לקחת לה את יכולת הדיבור, להביט בגוף שלה. איך היא עושה את זה?

עוד קשור - טעות הייחוס הבסיסית.
למה כשאנחנו כעוסות זה בגלל שאנחנו עייפות, רעבות או במחזור (כלומר, אמנם הרגיזו אותנו, אבל זה מצב טרנזיאנטי שאנחנו מודעות לאחריות שלנו בתוכו) בעוד שאם מישהו כועס עלינו זה מצב נצחי, שקרה בגללנו, ולא בגלל עייפותו או רעבונו?
להבין שכמו שאנחנו מתאמצות כל כך לייחס כוונות טובות למי שמתייחס אלינו בצורה פוגענית, ככה אם נבוא ממקום של כבוד לעצמנו ולמי שמולנו, סיכוי לא קטן שהוא יסביר את זה לעצמו בכך שיש לנו כוונות טובות, אפילו אם יוצא לנו לא בדיוק מה שהוא מצפה מאיתנו. ואם לא, אז זה באמת לא בשליטתנו.

אני גם חושבת שזה קשור לכך שאחרי שכילדים היינו 18 שנה תחת סמכות הורית, אנחנו עוברים ישר לסמכות צבאית שהיא הרבה יותר מנוגדת להגיון מסמכות הורית ובה החרות האישית שלנו נשללת לחלוטין - אם חייל מחליט לא למלא פקודה הוא נכנס לכלא, אם הוא מחליט לא ללכת לצבא הוא נכנס לכלא. וככה יש לנו יותר מעשרים שנה של תחילת החיים תחת סמכות של מישהו אחר.

קודם כל, להטמיע באמת שאני האמא.
אהבתי מאוד.

אני חושב שהלך רוח כנוע מול הממסד ומול אנשים קרובים הוא שונה.

כשאני מול הממסד לא תמיד אסרטיביות או סגנון אחר יכול לעזור. יש להם נהלים והאנשים מייצגים את הנהלים - בקיצור דבר לקירות. לכן אני בוחרת לא להתנהל מול מוסדות כמה שרק אפשר (גם רשתות). אני קצת מקצינה אבל התחושה היא שלא עומדים שם מול אנשים אלא מול מכונות. טאו להורות הציגה זאת יפה מאוד - למרות שהיא כן היתה "מרשה" לאמהות לעשות כל מיני דברים המערכת לא מאפשרת לה לעשות זאת.

כשאני מול אדם פרטי זה הרבה יותר מורכב ואני חושבת שפה זה המקום (בשבילי לפחות) לבחון את הלךהרוח הכנוע.

הכל לדעתי מתחיל בפנים, באיזה בטחון פנימי עמוק בנוכחות שלי, באמת שלי, בדרך שלי. כשכך הם פני הדברים הם מוקרנים החוצה.
בדיוק. אני מוצאת, שכשזה קורה, זה לא באמת משנה מה אני אומרת, או אם אני מגיבה או לא. אנשים מסביב קולטים שאין להם דריסת רגל.
לפעמים החוזק שלי בא לידי ביטוי בהתקפלות ובחירה בכלל לא לעמוד בסיטואציה מסויימת, ולמרות שזה אקט שהרבה פעמים יכול להחוות כהתקפלות וכניעה, לפעמים כשיש חזק פנימי, הוא בדיוק הדבר לעשות. לפעמים (בד"כ אצלי) הדבר שקשה לי הוא כן לפעול, כן לקיים שיחה עם מישהו, למרות שאני יודעת שהיא תהיה קשה ואז אני נתקפת מן לאות כזו, לא רוצה לדבר, לא רוצה להתעקש ומנסה לשכנע את עצמי שאני צריכה לוותר, שכדאי לי לחסוך מעצמי את כאב הראש ושאיבת האנרגיה שלי שתיגזל ממני אם אלך ואדבר ואתעקש (כי כל שיחה קשה כזו או לפעמים סתם להגיד משהו כפשוטו ולעמוד על דעתי הוא מאמץ אנרגטי עצום בשבילי), בסופו של דבר השיח הפנימי הזה מחסל את האנרגיות שלו ומשפיל יותר הרבה יותר ממה שהאקט עצמו היה עושה...

יכול להיות שאני חוזרת על עצמי (מדפים אחרים) אבל התחושה שלי היא שצריך להיות גם וגם. להיות מסוגלת לשתוק, לא להגיב, להכנע בסיטואציות מסוימות ובאחרות דווקא להגיב ואם צריך- גם לתקוף.
אני לא מאוזנת בכלל. תמיד מגיבה, לרוב מתערבת ולא נשארת בצד (גם אם זה לא נוגע לי). אוי לרופא/מורה/מפקד שמנסה לתת לי הוראה מתוקף סמכותו. אוי למוקדן/סוכן המכירות/זבן ש"יזבל" לי את המוח. אוי לסבים/דודים שיבקרו את ילדיי. אבוי לכלבים/ילדים/בוגרים ש"הולכים מכות" לידי.

אני יכולה להביא המון סיפורים על תגובות שלי במהלך השנים, אם מישהו חושב שזה יעזור לו לפתח את האסרטיביות (והתוקפנות) אבל
אני צריכה ללמוד את ההיפך. אנשים כנועים או לא מגיבים מביאים לי את הקריזה וכבר כמה שנים מנסה להבין על איזה כפתור הם לוחצים אצלי.

אנשים כנועים או לא מגיבים מביאים לי את הקריזה וכבר כמה שנים מנסה להבין על איזה כפתור הם לוחצים אצלי.
או, זו בדיוק הבעיה שלי, אני גם יודעת על איזה כפתור הם לוחצים לי (אמא, כאילו דא...).

נזכרתי בהפגנה של הלך רוח כנוע מצדי שעדיין מפעמת בי מדי יום, כתבתי על כך בבלוג שלי מתישהו, על מפגש עם מטפלת מסויימת שבעקבותיו בתקיימה שיחת טלפון שבה הרגשתי מאוד לא בנוח, ולמרות האסרטיביות שניסיתי להפגין, עמוק בתוכי התקשתי לעמוד מול אותה דמות טיפולית שכאילו "רוצה רק בטובתי".
העניין הוא כזה- כבר לפני חודשיים כמעט היא השאירה לי הודעה שדורשת בשלומי לאחר איזה אירוע שעברתי ואני לא מוצאת בי את הכוחות להתקשר בחזרה.
למה לי להתקשר בחזרה? אני רוצה לסגור את המעגל הזה. קשה לי מאוד תחושת ההשפלה (ויש כזו בהחלט) שנילוותה לחיבור בינינו ואני רוצה לדעת שהצלחתי לעמוד על שלי עד הסוף ולא לברוח מהסיטואציה עם זנב בין הרגליים.
כמובן שככל שעובר הזמן זה נהיה יותר ויותר קשה, קצת איבד את המומנטום אבל יחד עם זאת עדיין חי מאוד אצלי.

חוחית, גם לא להחזיר טלפון היא סוג של אמירה

עזבי אותך משיחות מיותרות, סיימי את השיח שמתנהל בראשך, שחררי

דף חלוש נפש

יכול להיות שאני חוזרת על עצמי (מדפים אחרים) אבל התחושה שלי היא שצריך להיות גם וגם
רוזמרין, יש לי תחושה שפיספסת לחלוטין את מה שניצן מנסה להגיד (ובאמת, ככל הנראה את מה שמאהטמה גנדי אמר)
לא צריך גם וגם - שניהם זה סימן לחולשה פנימית.
עדיף שלא יהיה לא את זה ולא את זה.
אלא התנהגות שלווה שנובעת מעוצמה ואמת פנימיים.
היכולת "לעמוד על שלי" בלי תוקפנות ובלי אגרסיביות וגם בלי להכנע - זו המשמעות של אסרטיביות.
אנשים שמתנהגים ככה עשויים להראות 'כנועים' למי שאינו מורגל בהתנהגות כזאת.
קטקטית, אני לא חושבת שיכול להיות בעודף מזה למישהו.
אולי את מתכוונת למשהו אחר ? - ישירות יתר?

NLP עכשיו.
שינוי היסטוריה אישית.
גם לי מיד עלתה המחשבה ששווה להקדיש לנושא לפחות סשן אחד...

רוזמרין, יש לי תחושה שפיספסת לחלוטין את מה שניצן מנסה להגיד
יכול להיות, אבל בטוח לא פיספסתי את מה שאני רציתי להגיד...

_לא צריך גם וגם - שניהם זה סימן לחולשה פנימית.
עדיף שלא יהיה לא את זה ולא את זה._
טוב, זו דעתך. לי עדיף שיהיה מהכל. זה נראה לי יותר מעניין.

גם לא להחזיר טלפון היא סוג של אמירה זאת אמירה שלא מוצאת חן בעיני, גם אם הצד השני מפרש את זה כהתנגדות למעשיו, אני בתוכי יודעת שזה נובע מפחד, ולכן מחזק את הלך הרוח הכנוע.
ברור שהעניין הזה הוא ביני לבין עצמי ולא ביני לבינה, אבל כדי לדעת ש{{}}אני עשיתי את מה שנכון בעיני בסיטואציה הזו אני מרגישה צורך להתקשר.

עמידה על שלי שלא הולכת בפרופורציה עם המקובל
נו, אז חזרנו לבעיתיות של המקובל...
למה צריך להיות מקום כזה שבו עמידה על שלי היא לא מקובלת? או לא רלוונטית?
זה הגיוני?

אותה האמא מהדוגמא, אגב פעלה באגרסיביות, ואגרסיביות אכן לא כ"כ מקובלת חברתית (אם בכלל)
אנחנו מדברות על ניסיון להגיע לפתרון התנהגות אחר, לא אגרסיבי בכלל ויחד עם זאת אסרטיבי.
win-win
טוב, זו דעתך.
זו לא דעתי , זו הבנתי את מה שניצן ניסתה להעביר.
נראה לי שלא בא לך להקשיב

האינטרנט הזה אמורפי מידי בשבילי.
זה דבר ראשון.
בעיני -בפשטות:
אם אתן לא מגיבות בזמן זה כנראה בגלל שאתן לא"נמצאות שם"
אותו דבר הייתי אומרת על אופי התגובה- אם לא הגבתן כמו שרציתן..-אותה תשובה.
ברגעים כאלה יש לזכור שגם השני לא נמצא שם ברבדים שנראה לכם שהוא כן-
הוא לא יותר מודע למצב מכן- הוא פשוט תופס על זה טרמפ.
לכן כתבתי שקל לא לספור את האידיוטים-

פשוט צריך לתת לעצמיכן להאמין באמת הקטנה הזאת - נעשה לכן עוול -
למה להמשיך ולהצטדק כל החיים?
תהיו נסטי - בחזרה- בכל דרך שמתאימה לכן.
אני אישית חושבת שכדי להיות הכי שלמה עם עצמי אני תוקעת מבט חסר פשרות. ואם צריך משתמשת בטון חסר הפשרות שלי.
ולפעמים מוצאת לנכון דוקא להסתכל במבט מיתמם- שיודע דברים.
מסובך- אבל אם ניפגש זה לא יהיה בעיה להדגים

_לא בכל מקום מקובלת כל תגובה, ולסביבה יש יותר כוח משלפעמים נדמה.
כדאי להתייחס במידה רבה של כבוד וזהירות לממסד, דפוק ככל שיהיה._(קטקטית)

בדיוק לא!
על זה אני מדברת- אל נא תחשבו יותר על המילה ממסד במשקלים כאלה-
זו חזרה על הטעות.
תחשבו יותר על אופי האנשים שמנהלים אותו- אידיוטים!!
אני מסכימה שזה תמיד תלוי בבני אדם- ולפעמים יהיה מלאך שיושיע אתכם ולפעמים לא-
אבל כמה שתשתמשו יותר בקור רוחכם אל מול הנסיבות יש יותר
סיכוי שלא תצטרכו לסבול מאותם הולכים בתלם-
בעיוורון.
כך לפחות אני ועוד אחרים מקווים...

_אני חושבת שמסגרות החינוך הן הדבר שנוטע בנו את ההלך רוח כנוע? יותר מהכל.
אחרי 18 שנה (3 גן + 12 בי"ס + 3 צבא) שאומרים לך כל הזמן מה לעשות, מה כבר משאר ממך?_

לא מזמן מצאתי את תעודות ביה"ס שלי. הופתעתי לגלות שכתוב שם, שנה אחר שנה,
ש "עלייך ללמוד להבליג..." /-:

לי יש עוד הרבה עבודה בנושא

מכירים את working class hero של לנון? הדף הזה מזכיר לי את השיר הזה

רק לציין, שהסביבה הגברית שאותה אני מכיר, היא כנועה ושבורה להחריד. בשנה האחרונה אני עושה פרוייקט ללקוח בתוך חברת הייטק, ופעם ראשונה פוגש את המפלצת הזו (הייטק) והרושם התמידי שלי הוא שהמסדרונות מלאים באנשים חיים-מתים. אף אחד לא מתקומם כנגד החלטות מטופשות, אם מי שהחליט אותן נמצא בשרשרת המזון מעליך, אנשים מפחדים מכל מה שהוא 'הבוס' כאילו הם ילד בן שנה והבוס הוא האבא המאוד כועס.
מהזווית הזו, אני נדהמתי ולמדתי המון מלנהל קבוצה גדולה יחסית של אנשים. לא הבנתי את העניין הזה שמרגע שאתה ממוקם 'גבוה' יותר מאחרים, אתה מראש הופך להיות אבא (במובן הספרותי, תנכ"י כמעט של העניין. במובן של הייצוג של האבא הגדול) ומצפים ממך (!) לתת סטירות, ללטף וכו'.
אנשים אשכרה מצפים לזה. ואני, יש לי נטייה להיות אחד ששואל, דמוקרט, מתעניין.
אנשים שעבדתי איתם לא רצו שאשאל - רצו שאחליט לבד. לא רצו שאשתף בהחלטות, אתייעץ. כלום. אבל כל הזמן רצו להיות על הציר של סטירה-ליטוף.
ייענו, ביבי צדק. העם רוצה מנהיג "חזק". (אנחם את עצמי שגם בן גוריון צדק. העם אולי רוצה משהו אבל לא תמיד זה מה שהוא צריך:-) הוא צריך בתי ספר סקרניים, הורים סבירים ואת דב חנין בראשות עריית תל אביב-יפו

)

ואת כל זה אני כותב ולא כותב כלום על התקופה שלימדתי ועל המפגש שלי עם סטודנטים (אללה ירחמם).

עוד דבר.
אסרטיביות, או מה שיכול להחשב בעיני כאסרטיביות, יכול להחשב אצל אחר כאלימות.
מה שאצלי יכול להחשב ככניעות יכול להחשב אצל אחר כנימוס או טקט.
מה שאצלי יכול להחשב כצדק ופעולה שמונעת הרס יכול להחשב אצל אחר כמלחמה.

(אל דנטה בעד סטנדרטיזציה של ערכים)

אני קוראת פה את הדיון שפספסתי מאז יצאתי הבוקר מהבית ונראה שכולנו מדברים על אותו הדבר.
בעולם שלנו הכל יחסי כל הזמן. נוצר פה מעין סוג של ויכוח, שבעיניי הוא בעיקר ויכוח סמנטי.
_לא צריך גם וגם - שניהם זה סימן לחולשה פנימית.
עדיף שלא יהיה לא את זה ולא את זה._
שני המצבים הם ממילא אותו הדבר. הם מצביעים על איזון. לא חשוב מאיזה כיוון תסתכלו על זה.
מי שחי בחיים האלה, כלומר כאן, בספרה הזו של עולם התופעות נתקל לאורך החיים בסיטואציות שדורשות ממנו תגובה. הטבע שלנו הוא להגיב. החושים שלנו (ביולוגית) מופנים כלפי חוץ כדי לקלוט קולות, אותות ותגובות אחרות ולאפשר לנו לשרוד, מכיוון שאנחנו מוכרחים להשתמש במנגנון התגובה הזה, לפעמים אנחנו מאבדים עליו שליטה והופכים נשלטים ע"י ואז משהו יוצא מאיזון. כך קורה כשאנחנו מגיבים יותר מידי, על כל דבר, יותר מידי מהר, יותר מידי חזק (אצל כל אלה שחייבים תמיד להגיב) וכך קורה גם למי שהמנגנון שלו השתבש באופן אחר והוא נוטה לא להגיב כלל, לא לייצר תגובה שיש לה ביטוי חיצוני וגם זה כמובן יציאה מפרופורציות מנגנון התגובה הטבעי שבורכנו בו.
כשמתחילים להפנות את החושים שלנו פנימה, למטרות אחרות מאשר שרידה, אנחנו מתחילים ללכת פנימה ופנימה ואז אנחנו מגלים כמה המנגנונים שלנו יצאו משליטה, כמה אנחנו לא שולטים בהם, כמה אנחנו מופעלים על ידם ולא ההיפך.
(ובאמת, ככל הנראה את מה שמאהטמה גנדי אמר)
ואם כבר נתלים על דבריו של גאנדי. אז ראוי לציין (ואת זה אני במקרה יודעת בגלל תחום עיסוקי (-:) שגאנדי היה הינדי אדוק עם אמונה מאוד חזקה ואת כל אמונתו ודרך חייו שאב מכתבי היוגה במיוחד מהבהגווד גיטה שהוא טקסט מאוד מרכזי.
באופן כללי ברוב כתבי היוגה מנוסחת העמדה, שכל מה שנמצא בעולם התופעות שלנו ואנחנו בתוכו מושפע תמיד מצמדי ניגודים. ואנחנו כבני אדם מוצאים עצמנו "נזרקים" בין הקטבים השונים ותמיד חושבים במונחים של טוב ורע, קר או חם, אני אוהב או לא אוהב, אני מעוצבן או רגוע והעבודה הפנימית שלנו היא לנסות לאזן את המקום הזה, כדי בסופו של דבר....אחרי ניקוי וטיהור מקסימלי של כל רבדי הקיום שלנו (פיסי, אנרגטי, מנטלי ונפשי)......, אחרי כמה וכמה גילגולי חיים (ע"פ היוגה כן? (-:) יוכלו כל צמדי הניגודים האלה להתפוגג עבורנו ונוכל להתעלות מעל צמדי הניגודים ולהיות באמת באמת משוחררים, נקיים מטוב ורע, מתוקפנות או כניעה. כל עוד אנחנו כאן, נאלץ תמיד להתמודד עם הצמדים האלה, לנסות להשקיט כשצריך, לעורר כשיש צורך.
ובמובן הזה טוב ורע, גדול וקטן גם וגם_ וגם _לא זה ולא זה. הם אותו הדבר.
השאיפה שלנו תמיד תהיה לאזן. כשאנחנו מאוזנים, גם מנגנוני התגובה/ אי תגובה שלנו מתאזנים. אנחנו מצליחים לבחור בתגובה הרצויה ללא מאמצים מיותרים. בתקופות שיש יותר איזון, אנחנו מרגישים חזקים מבפנים, מסוגלים לעמוד על שלנו ללא כל מאבק ומתוך שלווה עמוקה. בתקופות פחות מאוזנות, ננטה להיות כנועים ולהרגיש רע עם זה או לחלופין להשתמש בתוקפנות שלנו כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים.
אל לנו לשכוח, שאנחנו חלק מיקום שלם שפועל סביבנו. יציאה מאיזון חיצוני משפיע על האיזון הפנימי וההיפך.
ובסופו של דבר, וגם האיזון הזה, כשהוא מושג (כמו כל דבר אחר ביקום) הוא יחסי ומשתנה כל רגע @}

קט קטית, רוזמרין, שתיכן מייצגות תפישה שהצגתי שנים. זה לא אומר שאני יודעת יותר טוב, רק שלי זה לא מתאים יותר. לסתום פיות, להפוך שולחנות, לצאת וידי על העליונה מבחינה אינטלקטואלית - קטן עליי.
פעם ב... גם הגישה הזאת, השחצנית, החזקה, הסמכותית, המלאה בעצמה, נתקלת ביריב ראוי. ואז מתגלה האשה הכנועה במלוא הדרה (גם אם היא בדיוק צועקת ורושפת...)

קט. זה שיש לך פה, ואת אומרת את מה שאת חושבת בלי מעצורים, זה יפה. זה שאנשים נפגעים ממך, זו בכלל לא הנקודה פה. אנחנו לא מדברות על הצד המכניע, אפשר לפתוח בשבילו דף חדש. אנחנו מדברות על מה שמשתיק לנו את האמת הפנימית, וזה יכול לקרות גם כשיש פה ג'ורה שלא נסגר. זו יכולה להיות עוד טכניקת התגוננות מפני הכנעה. את יכולה לעמוד על שלך בלי מילים?

אל דנטה, אכן כן לעניין העבדות המודרנית.
לעניין סטנדרטיזציה - אין טעם, כי אין פה שום התעסקות באיך שהחווייה הזו נתפשת , אלא איך היא נחווית.

כל עוד אנחנו כאן, נאלץ תמיד להתמודד עם הצמדים האלה, לנסות להשקיט כשצריך, לעורר כשיש צורך.
ידעתי שהגבירה תגיע לסכם הכי יפה את מה שניסיתי להגיד.
באופן כללי ברוב כתבי היוגה מנוסחת העמדה, שכל מה שנמצא בעולם התופעות שלנו ואנחנו בתוכו מושפע תמיד מצמדי ניגודים
ולא רק בכתבי היוגה. גם בכתבי היהדות (ובלי להכיר, אני מנחשת שגם בנצרות ובאיסלאם).
אז אני שואפת למצוא בי את היכולת להרכין ראש ולשתוק כשזה נחוץ ועוד לפני כן- לזהות מה מונע ממני.

ניצן, הניתוח שלך לא משקף כלל את מה שאמרתי.
גם לא את דברי.

פעם ב... גם הגישה הזאת, השחצנית, החזקה, הסמכותית, המלאה בעצמה, נתקלת ביריב ראוי. ואז מתגלה האשה הכנועה במלוא הדרה (גם אם היא בדיוק צועקת ורושפת...)
ניצן,
העניין הוא שגם כך וגם כך, את לא נמצאת במצב הרצוי לך, כשאת חווה רודנות או כניעה מתוך תחושת מאויימות.
בסופו של דבר, אם התחושה הפנימית שלך לא טובה, אם את חש נרמסת או חשה שאת צריכה לרשוף או לצעוק דרך קבע (או לסתום פיות, או להתנשא או....ידהידהידה (-:) את נמצאת במקום לא מאוזן יחסית לעצמך. זה לא שאני חושבת שלא נכון לפעמים לצעוק. לפעמים אין מנוס מלהרים את הקול, לפעמים אין מנוס מלהפוך שולחן, אבל.... קודם כל, המצבים בהם באמת אין מזה מנוס מועטים ממספר הפעמים שאנשים בוחרים בפועל להשתמש בטקטיקה הזו (או יותר נכון, לא בוחרים... נהדפים לשם) ודבר שני, מה קורה הלאה, אחרי שהפכת את השולחן? או אחרי ששתקת ולא הגבת למשהו שלא נראה לך? האם התחושה אח"כ היא תחושת שלמות והרגשה שעשית את הדבר הנכון ושחררת אותו מן המערכת שלך, או תחושת רדיפה שמלווה אותך אח"כ ימים, שבועות, חודשים כמו שכולנו מתארים כאן (להלן הדיבור הפנימי שלעיתים מלווה אותנו: "אבל הוא אמר לי ככה! ואני אמרתי לא ככה!! והוא עשה ככה. איך הוא מעז לעשות את זה??? איזו חוצפה! ואני הפכתי את השולחן והראתי לו מה זה!! וכ'..... עוד ועוד ועוד)

שמרגע שאתה ממוקם 'גבוה' יותר מאחרים, אתה מראש הופך להיות אבא (במובן הספרותי, תנכ"י כמעט של העניין. במובן של הייצוג של האבא הגדול) ומצפים ממך (!) לתת סטירות, ללטף וכו'.

מישהי חכמה מאוד אמרה לי פעם שכל 3 אנשים שמתקבצים לסיטואציה אחת, באופן אינסטיקטיבי ומיידי תופסים את המקומות הסימבוליים של אבא-אמא-ילד (גם בקבוצות יותר גדולות, אבל באופן מורכב יותר, כמובן).
מנסיוני זה נכון בדרך כלל. אפילו בשניים.

_את יכולה לעמוד על שלך בלי מילים?
נסי אותי, חמודה_
מול הסבתא, למשל?
זה לדעתי אחד האתגרים שלך. תחשבי על זה. מול הסבתא. או שנכנסת ל"סרט" מיותר, או ל"ויכוח" מיותר, או כל דבר. במקום פשוט להיות במקום אחר.

רוצה להודות על השיתוף, הסיפורים כאן שולחים אותי לכל מיני מקומות בתוכי ובינתיים הסיפורים שלי עוד מתבשלים בראש... (ובבטן).
הביטוי שעולה לי בהקשר לדף הזה הוא "לא נעים לי". כשמי שאיתי אומרת לי שהיא נמנעת מלפעול על פי דרכה כי "לא נעים לי" אני מיד עונה "לא נעים לא נורא". אז למה על עצמי זה לא תמיד פועל?
מה שכן, שמתי לב שכשאני באה מוכנה אני מצליחה לעמוד על שלי. לבית חולים התכוננתי היטב (הודות לאנשים כאן באתר ? תודה

) ואכן התינוק לא מש ממני לרגע, ודווקא אח"כ עם המשפחה והקרובים מצאתי שפעמים רבות הוא ואני היינו בסיטואציה שלא רציתי שנהיה בה... נכנעתי כי... פתאום אני מבינה ש"חיק המשפחה" הוא אחד מנקודות החולשה שלי לפעול ב הלך רוח כנוע ובפעמים שאני כן עומדת על שלי זה עם טון של התנצלות. איך כתבה כאן מישהי ? אוף!
קרן קיימת

בשמת, תודה.
אילי פאת - מאת
מה זה?

הדף רץ לי מהר מידי היום, לא יודעת מתי אגיע לכתוב... בינתיים מנסה להספיק לקרוא. תודה לכל הכותבות, הדף הזה מאד חשוב לי.

סיטואציה עם בחור מקסים שהתעוררתי משינה לידו תוך כדי שהסיר את תחתוני, וסיפק את צרכיו. ואשמיט עוד פרט... ואני עוד שמחתי כל כך על נוכחותו לידי, לאור הערב הכייפי (וההדדי) שקדם לזה, שלקח לי יום וחצי להגיד גם לעצמי את כל מה שהיה שם. עד אז הייתי עסוקה בליפות את זה, כדי להשאיר אותו מקסים- גבר ראוי להתעניינותי, כי למה שאני אתעניין בחתיכת חרא,-מה זה אומר עלי??!
רציתי להתייחס למשפט הזה שכתבה נועה מם.
קודם כל, אני חייבת לומר שזה ממש מצמרר אותי, ואני ממש מצטערת בשבילך שנאלצת להיות שם.

אני מצטערת שעוד ניסית לייפות וודאי תוך כדי נתת לעצמך הסברים בשעה שהיית צריכה לעמול על בירכייה בביצים עבור הבחור המקסים.
זה מתקשר לי לנושא רחב יותר בתרבות שלנו, זה המעריץ (או שמא נאמר מעדיף) את האישה הפאסיבית. ממש לאורך המיתוסים וסיפורי האגדות ועד למצבים כמו אלה שאפילו לא נחשבים חריגים בחברה שלנו. ראו ערך היפיפיה הנמה שכל קיסמה והודה הוא בכך שהיא מעולפת ורק ככה מתאהבים בה, או שילגיה שנוגסת בתפוח וכמובן....איך לא, מתעלפת (סוג של מתה) ואז הנסיך מציל אותה. או בסיפור אופליה מהמיתולוגיה שבכל השירים, מחזות, ציורים מואדר חינה וקיסמה ה...מת. באופן כללי, נשים אקטיביות, מדברות (פטפטניות?) הרבה פעמים לא מתקבלות בברכה. וגם כאן במקרה הזה, מסתבר שהמצב הפאסיבי שלנו במיטה אפילו עדיף לחלק מאלה החולקים את יצועינו. יותר עדיף שנשתוק ולא נפריע בזמן שזה קורה. בלי דרישות, בלי בקשות, בלי זיבולי שכל. זה עדיף וגם זול יותר מבובה מתנפחת )-:
בכל מקרה נועה מם יקירתי, מאחלת לך מפגשים עם בחורים ובכלל עם אנשים מלאי עוצמה ושלווה אקטיבית

כאשר האדון עובר, האיכר החכם קד קידה עמוקה ונופח נפיחה חרישית - פתגם אתיופי (ציטוט מבלוג אחר)

הצייתנות לכללים והכניעה לסמכות הם מיומנות נרכשת מהותית בחינוכנו הפורמלי והלא פורמלי. יש שכר רב במיומנות זו; היכולת לתפקד חברתית ולשתייך למעמד טוב, להשתכר באופן נאה, להתקדם בעולם המקצועי ( אאל"ט במבחני התאמה לעבודה ובצבא בודקים את התגובה לסמכות). כילדים, איננו מבינים עדיין את החשיבות של המיומנות הזו ומעדיפים להיות נאמנים לעצמנו, אך הורינו יעודדו אותנו ויגבו את מסגרות החינוך כדי שנפנים אותה ואת ערכיה. בעיניהם, יש לה חשיבות ניכרת ליכולת שלנו לתפקד ולהצליח כבוגרים (במה שנמדד אצלם כהצלחה).
התנסויות חוזרות ונשנות לאורך שנותנו כילדים, נערים ובוגרים צעירים תלמדנה אותנו , אם במקל ואם בגזר, שעדיף להיות צייתנים וכנועים לסמכות.

יש למיומנות הזו מחיר נפשי כבד. התעלמות שיטתית מאי צדק ועוולות שנעשו לאחרים, אימוץ נורמות לא מוסריות (למשל, בצבא, אסור לגנוב אבל כולם "משלימים ציוד"), הפנמה של צרכי ה"אחר הקולקטיבי" - אמיתי או מזויף - ואימוצו במקום הצורך האישי האותנטי, אובדן אינסטיקט טבעי להתנהגות בזמן אמת.

25 שנותי הראשונות מאז גיל שלוש עברו עלי במסגרות חינוך רגילות , פנימיה צבאית ושירות צבאי ארוך. לא מעט מקלות. הציות לחוקים ולסמכות הוא כבר חלק בלתי נפרד מאישיותי עד שברגעים חשובים אני מעדיף אוטמטית להתנהג "בסדר" מאשר להיות נאמן לעצמי ואף מוצא עצמי מתרגז (?!) על אלה ש"מרשים" לעצמם להתנהג איך שבא להם. יש גם גזר: אני נהנה ממעמד חברתי טוב ומיכולת השתכרות טובה.

פעמים רבות תהיתי: איך החינוך לציות עיוור משפיע על החברה הישראלית? איזה סוג של אזרחים-חיילים גדל פה? מה נגזל מאיתנו כאשר דור שלם של אנשים צעירים בני 18-21, בתקופה הטבעית של ראש הפתוח לשינויים, להמצאות, להתנסות, להשטות, ליצירה נפקד מהחיים האזרחים, רק כדי להסתלק מייד אחר כך לטמטום חושים במזרח ולחזור לעול הצייתנות בעבודה ובאוניברסיטה?

עם זאת, כנראה שדם חופשי של פיראטים וחוש צדק עיקש זורם בכל זאת בעורקי, כיון שיותר ויותר אני מוצא את העוז לחולל מהומה כשצריך, כבר לא להיות ילד טוב ירושלים בכל הזדמנות ולקוד קידה עמוקה מדי פעם.

אווו הגבירה,
אם כבר, אז למה שלא תזכירי גם את היותנו-הנשים בכל האגדות האלה- יפות! וכי מי צריך עוד תכונות? והם? הם באים להציל אותנו . הם גיבורים. להם יש תכונות נאצלות של גבורה ועוצמה ועושר ומוסר. ואנחנו יושבות בפאסיביות לא רק שותקות אלא גם יפות!!!!
כשאני מספרת סיפורים לילדיי אני משמיטה הרבה פעמים ציונים כאלה כגון:
היה היה מלך ולו חמש בנות יפות. אך היפה מכל...
כמה מעצבן!!
שלא לדבר על זה שהקריטריון הזה ממשיך למשוך באף כל כך הרבה גברים...