ההתמודדות שלי עם הילד הזה

אנונימי

שליחה על ידי הנני* » 25 יולי 2008, 01:10

הוא אובחן בגיל שלוש.

אצלנו, ההורים לילדים שכמוהו, יש שני תאריכים. אחד תאריך לידה, שני תאריך אבחון. בעצם, ברוב המקומות, רק השני משנה. אפילו בשיחות ספסל סתם. אה, שלום, שלום, לי קוראים ככה, לך קוראים ככה, אה איזה יופי, אז מתי הוא אובחן?

בעצם זה לא בדיוק ככה. גם תאריך האבחון לא באמת כל כך משנה, גם כי לא היה רק אבחון אחד אלא רצף מתמשך, גם כי בעצם לכתוב ילדים כמוהו זו אמירה תלושה. אין עוד כמוהו. אין אף אחד בעולם שהוא כמוהו. אין דבר כזה. וגם כי מתי בפעם האחרונה היתה לי שהות לשבת בה על ספסל.

אני אוהבת אותו בטירוף. אני עושה למענו דברים שלא דמיינתי שאגיע אליהם. אנשים אחרים לא רואים את זה. אף אחד לא יודע מה קורה פה בתוך הבית פנימה. אני לא מבקשת אחר מחמאות, לא צריכה התפעלות של אף אחד. אני רוצה שהילד שלי יתקדם. להתקדם. מילה שפעם לחמתי בכל כוחי נגדה, היום היא כמעט היחידה שעומדת לנגד עיני. להתקדם. להתקדם. להתקדם. והוא לא מתקדם כלום. דורך במקום. תקוע. אבוד.

לאט לאט העולם שמסביב מטשטש, נמחה, נדחה. אני מנסה לצוף, מנסה להמשיך להשתייך, אבל צולעת. היום פגשתי במקרה מישהו שכל כך פורח, הוא החליף אותי בעבודתי כשפרשתי כדי לטפל בילד. היום הוא מלך העולם, התקדם עד הקצה, עתיר סיפוק מקצועי ואושר קיומי, כמה שהייתי נותנת בשביל לשבת במקומו. אפילו בלי משכורת, זה לא קשור. רק בשביל להיות שוב קרובה לאותם מאגרי הידע, התרבות, ההתרחשות, הענין. כמו פעם.

מה שרציתי להגיד זה שבדרך כלל אני מתמודדת. החיים שלי נראים יחסית נורמליים, אם לא תדעו לא תנחשו. אני מצליחה להחזיק בכל מיני חוטים חיוניים, ממשיכה לתפקד, לפעמים כמעט שוכחת ומפליגה בדמיון לכל מיני מחוזות נשגבים - חופשות משפחתיות, הצגות שרוצה לראות, חוגים להשתתף. כאילו הכל בסדר. אבל לפעמים אני מרגישה שאני לא בנויה לזה, שאני לא עומדת בזה, שעוד רגע ודי ואני נופלת לתהומות שלעולם לא אצליח לצאת מהם. ואני רועדת מרוב פחד, ואני רוצה לכתוב כאן, קבל עם ועדה, שזה בכלל לא אנושי מה שאני עוברת. ושאין לי שום כלים להתמודד עם זה.

ואני רוצה לכתוב כאן, קבל עם ועדה, שזה בכלל לא אנושי מה שאני עוברת. ושאין לי שום כלים להתמודד עם זה.

שתפי.
יש פה הרבה אנשים עם הרבה כלים.
שלחי לחמך על פני המים.
ועוד

אחד שמח.
לימים טובים.

קוראת ושולחת כוחות

קוראת ושולחת כוחות
האהבה שלך אליו נקראת היטב.

את הכוחות מוצאים בגרעין הנפש שלנו
הצגה, חופשה או כל דבר אחר הם משענת קנה רצוץ, הם דברים חולפים
החיוך שתתני לעצמך הוא הוא התשובה
ועוד
לכל אדם קצב משלו ולא ניתן להאיץ זאת - תני לבן שלך את הקצב שלו .זה בסדר.

את מוזמנת לשתף כאן

שליחה על ידי הנני* » 25 יולי 2008, 12:20

תודה לכן.

יש לי כל כך הרבה מילים, איך מוציאים אותן. רוצה לדבר עלי, לא עליו, וכל מה שאני כותבת כאן אני כותבת עליו. כותבת ומוחקת, שוב ושוב. מרוב הוא לא נשאר מקום לאני, אני כל כך קטנה מול אינסוף הצרכים של הילד הסוער והרגיש הזה. קובעים עם חברים בבוקר. אני מגיעה לקראת הצהרים. למה? כי ארבע שעות לקח לי לנעול לו סנדלים. ואני תשושה, מרוטה, מגיעה על ארבע. מי יוכל להבין את זה. כולם רואים שמשהו לא בסדר, חלק חושבים שאני, חלק חושבים שהוא. החושבים שאני יתחילו להרצות לי על גבולות ומשמעת. החושבים שהוא ינידו ראש בהשתתפות בצער. אין לי מילה רעה לא לאלו ולא לאלו. נו מה יוכלו להגיד? לזה אני מתכוונת כשאני כותבת שמה שאני עוברת זה לא אנושי. ההתנהגות שלו מאד, מאד מאד לא נורמטיבית. לא לי ולא לסביבה יש את הכלים להתמודד עם דברים כאלו. ואז עם החברים כולם מפטפטים ונינוחים ורק אני כמו אש, דרוכה עד העצם. כל רגע יכול לקרות לו משהו, וזה הכי אמיתי שיש.

שליחה על ידי הנני* » 25 יולי 2008, 12:34

הוא ילד מאושר. אף אחד לא מבין איך אני יכולה תמיד להיות בעדו, תמיד נינוחה, תמיד מחבקת. גם אני לא מבינה. אליו לא נגמר לי הכח אף פעם, אבל את עצמי אני זורקת לאבדון. אני לא יודעת איך אוכל להתחיל להרים את עצמי מהתחתיות אליהן הגעתי, בלי לפגוע בטיפול בילד הזה.

נשמע כל-כך קשה.

.

קוראת אותך.

אני לא יודעת איך אוכל להתחיל להרים את עצמי מהתחתיות אליהן הגעתי, בלי לפגוע בטיפול בילד הזה.
בדיוק מפה. בדיוק, אבל בדיוק מפה. אני חושבת שלמרות שכתבת את המשפט הזה, את יודעת שבדיוק ההפך הוא הנכון. כי כשאנחנו בתחתית, אז הטיפול בילד הכי נפגע. אני משערת שאת מכירה את המושג איי יכולת, אז גם אנחנו חייבות למצוא לעצמנו את האיים שלנו, לא יכולה לתת לך עצות מעשיות איך, אבל זה צריך להיות חלק, פשוט חלק מרשימת המשימות.
אני מרגישה קצת חכמה גדולה להטיף על זה, הנה רק לאחרונה, כשהילד שלי בן כמעט 3 וחצי עזבתי אותו פעם ראשונה ללילה... (וכל דקה היתה שווה!!)

אם זה מנחם קצת, אז יודעת למה את מתכוונת ב שזה בכלל לא אנושי מה שאני עוברת אבל מקווה שבכל זאת יש איפשהו את הכלים שכן יכולים לעזור להתמודד עם זה.

גם אני קוראת.

גם אני קוראת.
לפעמים אני מרגישה שאני לא בנויה לזה, שאני לא עומדת בזה, שעוד רגע ודי ואני נופלת לתהומות שלעולם לא אצליח לצאת מהם. ואני רועדת מרוב פחד, ואני רוצה לכתוב כאן, קבל עם ועדה, שזה בכלל לא אנושי מה שאני עוברת. ושאין לי שום כלים להתמודד עם זה.
יש משהו שיכול לעזור לך? עוד מישהו שיהיה איתך בכל זה?
< אני מכירה מישהי שהכניסה לביתה עובדת זרה, בזכותה היא יכולה לישון חלק מהלילות ולאכול כמו בנאדם, וחזרה לאנושיותה>

גם אני קוראת ורוצה לשלוח לך כוחות. למה את מרגישה בתהומות? במה ביומיום את מרגישה שאת לא מתייחסת לצרכים של עצמך? אולי אם תפרטי את התחושה לפרטים כמו: אין לי זמן להתקלח, או אין לי זמן לבד או אין לי אוכל מוכן ומזין ואני אוכלת ג'אנק. אולי תראי שאפשר לטפל בנקודות האלה ספציפית על ידי בקשת עזרה או קניית עזרה.

הסיפור שלך מאוד מרגש אותי. את מוזמנת להמשיך לשתף כאן

שליחה על ידי הנני* » 26 יולי 2008, 09:55

תודה נשמות טובות.

פעם ניסיתי להצטרף לקבוצה של חינוך ביתי. הוא היה אז בן שנה וחצי, הגדולה בת שלוש, הקטן עוד לא היה. נפגשנו במרומי איזה הר והוא כל הזמן רץ למצוק שאפשר ליפול ממנו. רוב המפגש רצתי אחריו, מתעלמת מהמבטים, מצילה אותו פעם בכמה דקות. אחר כך הוא נרדם עלי וסופסוף יכולתי להתפנות להחליף איזו מילה עם מישהו. אחר כך עברו עוד שנים, וכל מיני דברים קרו, אבל הילד כמעט לא השתנה.

למה את מרגישה בתהומות?
בעיקר בגלל איך שאני נראית (חלק מסימני ההזנחה הם בלתי הפיכים כבר). בגלל שכמעט שאין לי קשר עם דברים או אנשים שלא קשורים לבעיות, בגלל איך שהבית שלי נראה, בגלל שהפחד מהעתיד, שבדרך כלל אני יכולה לו במידה זו או אחרת, לפעמים משתלט על כל אמות סיפי ומשתק אותי בצורה שקשה לתאר.

ואולי באמת אפשר לנסות עם משהו אחד, כמו שבשמת אומרת בפליי ליידי, שאם הכיור נקי, אז לאט לאט גם לידו מתחיל להיות נקי...
והכוונה, האם אפשר שמישהו יעזור בסידור ונקיון הבית, שיוריד את זה ממך, או משהו טכני אחר שאפשר שמישהו יחליף, או שמישהו יהיה קצת עם הילד ואט תוכלי לעשות משהו אחר שיזכיר לך שאת בנאדם.
ומדבר אחד קטן, לאט לאט, להפוך אותו לקבוע, וממנו לעשות עוד בסיס אחד, עוד משהו אחד שאפשר לצעוד עליו יותר בשקט.
לפעמים שינוי קטן מוביל לעוד דברים.
כל זה עוד לא נוגע לפחד הגדול שאת מדברת עליו.
איני יודעת לגבי הפחד הזה..
אולי לנסות לראות איך זה יכול להיות במצב הגרוע ביותר האפשרי, ולנסות לנשום עמוק אל מול המצב הגרוע ביותר האפשרי.
להסתכל ונשום עמוק. אולי לדבר איתו, עם המצב הכי מפחיד שאפשר....
שולחת לך חיבוק גדול.

הוא אובחן בגיל שלוש.

שתפי אותנו בסוג האבחנה ואולי אפשר יהיה להביא לך תמיכה ממקורות יותר ספציפיים .
באהבה .

שליחה על ידי הנני* » 29 יולי 2008, 13:34

נרדמתי וחלמתי חלום, התעוררתי הרגע.
החלום מורכב ומלא פרטים, אתמצת אותו כאן.

הייתי באיזה מבנה בתוך יער עם שני הבנים, עסוקה בסידורים שקשורים לילדה הגדולה. פתאום הוא ברח לי ולא הסכים לחזור. מסוכן ביער, אם ייעלם איך אמצא אותו. רצתי אחריו משדלת מתחננת מחנכת עושה כל שביכולתי, אבל הוא נסער ועקשן. בלית ברירה הנחתי מידי את הסלקל עם התינוק, כדי שאהיה קלה יותר ואוכל להשיג אותו ולהרגיע אותו ואותי. הגעתי אליו ובמאמצים נפשיים גדולים הצלחנו לחזור בחתיכה אחת הביתה.

כל הזמן מכרסם בי משהו, ובבית אני נזכרת - השארתי את התינוק בסלקל. אני מרגישה אי נוחות, אבל כל כך עייפה שממלמלת לעצמי שהכל יהיה בסדר ונרדמת. פתאם נהיה בוקר, אני מתעוררת ויוצאת לבד למבנה ההוא ביער, לחפש אותו. מחפשת במבנה ולא מוצאת, מנסה להיזכר איפה הנחתי אותו ואין לי מושג. עוקבת אחרי צעדי מאתמול כמו שמחפשים מפתח שנפל. בינתיים מסתבר שהיער הזה בכלל בלבנון. אני מתחילה לעצור נשים ברעלה לעזור לי אבל הן עוינות לי. אחרי נצח מגיעים שוטרים שהזעקתי. בן כמה הילד? הם שואלים, ואז מביטים בי במבט של "אין דבר כזה" ועוזבים. לא יכול להיות שאישה תגיע למבנה נידח בלבנון מוקדם בבוקר ותחפש תינוק בן ארבעה חודשים ששכחה שם יום לפני. הם לא עוזרים לי. גם לא אחרים שאני מזעיקה. אם אתעקש יאשפזו אותי, ואז מי יעזור לו.

בלית ברירה מתחילה את החקירה לבד. מפה לשם מוצאת חלון שבור, סולם שמוביל אליו, עקבות פגיעה וסימנים ברורים של חטיפה. התינוק שלי חטוף בלבנון, ורק אני כאן לעזור לו. ברקע אני נזכרת בעיצה שניתנה לי גם כאן, תתכונני לגרוע מכל. אני מזכירה לעצמי שכבר הייתי שם, בעיצה הזו, עם הילד השני. ואני יודעת שאני לא יכולה גם לחשוב על הגרוע מכל וגם לגייס את הכוחות להצלה בעצמי, זה פשוט לא אפשר.

מתעוררת כי התינוק שלי רעב ומעיר אותי.

כמה טוב שהוא לידך.
האם היית רוצה מחשבות במבט מהצד על החלום שלך?

שליחה על ידי הנני* » 29 יולי 2008, 14:54

כן, תודה

אכתוב, אנא קחי זאת בערבון הכי מוגבל, זה החלום שלך, והתובנות הן שלך, אני יכולה רק לומר מה אני רואה מהצד בלי שאני יודעת ומבינה ובלי שאני נמצאת בעולם שלך...

מחשבות:

שכאשר הוא בורח, זה גורם לך לנטוש את הקטן.
שלנטוש את הקטן זה מעשה לא הגיוני ולא אנושי, בעינייך, ואין דבר כזה. ובכל זאת זה קרה.
המסירות האינסופית שלך לשניהם, החיפוש בתנאים בלתי אפשריים עד שאת מוצאת ומגלה מה קרה לו.
מאד גלויה התחושה שאת מרגישה שאת לא יכולה לעשות הכל לבד. שזה בלתי אפשרי.
משהו עם זה שההתמודדות שלך עם התינוק לוקחת אותך למחוזות זרים, לארץ זרה, קצת עויינת...
(אולי הקטן עוזר לך להגיע לארץ ה"אי אפשר ככה יותר"?)

אולי הקושי הוא דווקא עם הקטן...

שליחה על ידי אמא* » 29 יולי 2008, 16:05

http://makom-m.cet.ac.il/pages/forums/p ... earchText=
אני יודעת שזה לא אותו דבר אבל לא יכולתי שלא לחשוב על אמא של אלון-חגית

שליחה על ידי הנני* » 29 יולי 2008, 16:41

תמרולה, תודה על מה שכתבת. כמה מוזר ומרגש שאפשר לחלום, וחצי שעה אחר כך לקבל על זה משוב אנונימי, מכיל, רגיש, מתעניין. אין ספק שהקטן לוקח אותי למחוזות חדשים, והפחד להזניח את צרכיו הצנועים, אל מול אלו הבלתי נגמרים של אחיו, קיים בי. יתכן שהקושי הנוסף שעולה הוא לא כל כך פיזי, כמו שנוגע בכובד האחריות והמצפון.

אמא, תודה על הקישור. העולם הזה, בו חלום 'הילד המושלם' מתנפץ אל מול חומת העשייה האין סופית סביב ילד פגוע, משותף להורים רבים. אני מבינה למה הזכרתי לך אותם, למרות שאצלנו הקשיים הם מסוג אחר, מנטלי יותר.

תודה לך על מילותייך הטובות.
הבנתי יותר בעקבות מה שכתבת.
חושבת לקרוא לכאן למישהי שיכולה לתמוך בך בכיוון שהצבעת עליו, כובד האחריות והמצפון.
שולחת חיבוק.

רוצה רק להוסיף שגם אני כשקראתי את החלום חשבתי ש
את מרגישה שאת נוטשת את התינוק בגללו, או לא שמה לב לתינוק ושהתינוק "נעלם" לך בגלל הטיפול האינטנסיבי בו.
מוסיפה חיבוק.

חושבת עליך.

כל כך הרבה פגיעה, שאין לה מקום בעולם. מאיימת להחניק ולאיין גם את האין פגיעה, את המקומות הלא פגועים. הנני כאן. וזה סימן של כוח. לכתוב. לצעוק אל העולם האינטרנטי את הפגיעה. וזה סימן של חולשה. כי הנני לא כאן. הנני בספירלה אל תוך נקודה שחורה בלתי מושגת בתוך עצמה. לפעמים מה נותן כוח. זה שכתבנו. לפעמים מה מחליש, זה שהתאהבנו בכתיבה. זה שהתמכרנו לתגובה האנונימית. פגיעה שיונקת ומוצצת בתאווה כל חלקת אנרגיה נפשית זקוקה שיטפל בה כוח של יותר מאדם אחד. פגיעה כזו צריכה צוות של אנשים מוזנים שיכולים לזון. צאי אל העולם. התחככי עם החיים. ינקי מהם. זוני את גופך ונפשך עכשיו.

ילד פגוע, מדוע בחרת בשם הזה?

סיפור ששמעתי השבוע. אחד מרבים. זוג הורים לשתי בנות, שמאד מאד רצו בן. לאחר התלבטות והתחבטות רבת שנים החליטו להכנס שוב להריון, ואכן הגיע הבן המיוחל. אבל מה, כמה קצר ושברירי הוא האושר. הילד לא התפתח כשורה, גדל בצורה מעוותת ומעולם לא הצליח לעמוד על רגליו. גם מנטלית. והמשפחה התפרקה.

המשפחה התפרקה. ככה, בשתי מילים קצרות, לקוניות, איווחת מקלדת. חיים שלמים של אנשים.

ואני החלטתי שלי זה לא יקרה.

עוד לפני הגילויים, עוד מאותו יום מאושר בחיי, בו הפכתי לאם לראשונה. אני רוצה לדעת להפריד, לחיות בשם עצמי. לא לתלות את כל אושרי, בריאותי, שפיותי, בהתפתחותם ורווחתם של ילדי. לא ללכת כפופה, לא ליפול. מה יקרה אם היא תמות? שאלתי את עצמי כשאחזתי את התינוקת שלי, הראשונה, בלילה שאחרי הלידה. מה יקרה לי, מה יהא על חיי. ואמנם זמן קצר לאחר הלידה הילדה חלתה, ואושפזה למספר ימים, ואני כמעט יצאתי מדעתי. איך חיים כשהלב מתחלק, איך חיים כשפתיל החיים, אותו ניצוץ לאורו שמחתי, לאורו הגעתי עד הלום, איך חיים כשהפתיל הזה יוצא מגופי שלי, עובר למקום אחר? כשעוללית קטנה וחסרת אונים, שני קילו מחוברים לצינורות במחלקת ילדים, יצור שלפני שבוע לא היה קיים בכלל, נושא עתה את כל הסיבה לקיומי?

אני עובדת על ההפרדה הזו. מהיום הראשון. לאפשר לה את המרחב שלה, את הרגשות שלה. לחיות לצדה, לא בתוכה. ועם השנים חל בידול כזה, אולי התחיל סביב גיל שנתיים, בו הילדה מתחילה לחיות לצדי באמת, ואני לומדת להכיל אותה, להיות שם למענה, לא לבכות כשהיא בוכה, לא להעלב כשהיא נעלבת. אני נפרדת ממנה, אני גוף אחד, היא גוף אחר, אנחנו צמודות, אנחנו נושמות ביחד, אנחנו האהבה הכי גדולה שיש, אבל אנחנו שתיים. לא אחת. ויש לי חיים חוץ ממנה. איך אני אסביר. עוד לא הצלחתי לעשות את ההפרדה הזו עם הילד שלי.

אבל אולי לילד אין בעיה בכלל. אולי את לא מצליחה עכשיו לראות עד כמה המעורבבות הזאת מעייפת אותך,את עובדת כפליים. פעם בשטח ופעם בראש.

_אנחנו האהבה הכי גדולה שיש, אבל אנחנו שתיים. לא אחת. ויש לי חיים חוץ ממנה. איך אני אסביר. עוד לא הצלחתי לעשות את ההפרדה הזו עם הילד שלי. אולי כי הוא צומח קצת יותר לאט? אולי כי הוא צריך אותך יותר ממנה? אולי כי ממנו עוד מסוכן בשלב זה להיפרד??
איתך. מחזיקה לך אצבעות. קוראת אותך באהבה !!!

הרבה פעמים, או שאולי זה רק בראש שלי, ילדים פגועים נפגשים עם אנשים שמאד רוצים לעזור, ואלו משלבים ידיים עם אלו וביחד ממריאים. האם זו פנטזיה? האם חלום? אולי אני אדם קטן ונאיבי, שעדין חי בסיפורי האגדות ולא ממש מבין מה מוטל עליו?

אני מחפשת מישהו שיעזור לי עם הילד שלי. פעם, פעמיים, שלוש בשבוע. שיקח אותו אחר הצהריים לגן משחקים, ירכב אתו על אופניים וימסור לו כדור, הילד שלי מת ללמוד כדורגל. שיהיה (או תהיה) אח בוגר לילד שלי, דמות להכיר, לסמוך, לחלוק. יש לי כסף, בטח שאני אשלם, אבל זה לא רק זה. אדם שיבוא רק כדי לעשות את הכסף, אבל הלב שלו יהיה סגור, לא יעזור לנו. אני מחפשת מישהו שירצה יחד אתי, בכל נפשו ומאודו - ולו לאותן שעות בודדות בשבוע, לקדם את הילד שלי.

הוא ילד מקסים. הוא יפה בצורה שקשה כמעט להכיל, עם עיניים גדולות ובוהקות וסקרנות אינסופית. שמחת החיים שלו חובקת עולם, הוא רוצה לדעת הכל, לטעום מהכל, להצליח. לבי לבי לאותן אמהות שחובקות ילדים שנראים רע, מעוותים, מחוקי פנים, נטולי תנועה. יש כאלו, השם ישמור על כולם. לפעמים אני רואה אותם באותם מסדרונות שלנו, של חדרי הטיפולים השונים, מרגישה את הקנאה היוקדת שלהם בי, בילד האיתן ומאיר הפנים שלי. מי יכול לדעת, מי יכול לראות? ילד קטן ויפה שלי, זורח ואוהב כל כך, שנשמתו פגועה, שנפשו סוערת, שחיץ עומד בינו ובין שאר העולם.

אני לא יודעת איך להשיג את העזרה שאני זקוקה לה. לא כסף, לא גופים גדולים, לא טררמים. אני צריכה עוד נשמה אחת שתאיר פניה לבן שלי, חוץ ממני, בנוסף לי. שהילד יוכל לצאת מהבית בלעדי, שעוד מישהו יעמוד אתו בצד שלו של העולם. שאתפנה אני לילדי האחרים, הזקוקים לי כל כך. האם זה ריאלי?

קוראת אותך. חושבת עלייך.
דווקא כשאת מנסחת את הבקשה הקטנה שלך באופן ברור כל כך, פתאום זה נראה מאד ריאלי.
כן, בטח שיש מי שיכול לעזור עם לב גדול ואוהב ומכיל.
תכתבי באיזה מקום בארץ את מחפשת ויעזרו לך למצא אותו.

בטח שזה ריאלי. כלומר, אף אחד לא יהיה מעורב ואיכפתי כמוך. לזה לא כדאי שתצפי. אבל מישהו שיבוא בשמחה ויאיר פנים - בטח שכן! למצוא את המישהו הזה זה לפעמים קצת קשה, ולפעמים יש מזל וקורה בקלות. אל תתיאשי אם היו כמה נסיונות כושלים!
צריך לחשוב מהם הערוצים הנכונים לחפש.
בנתיים, מקום שיש בו מאגר חונכים:
http://yaelcenter.com/[po]Show Doc[/po].asp?MenuID=349

ענבל

כאדם וכאם לילדה עם צרכים מיוחדים אני מזדהה איתך בכל מילה, והבת שלי כמעט בת 10.
חונך/ת? גם אנחנו עוד לא מצאנו כאלה.

ממשיכה לקרוא אותך...

זה כל כך מזכיר לי את בני האמצעי. הוא גוזל את רוב כוחותי (אם לא את כולם). ההתמודות היא יומיומית ובמשך כל הזמן שאני "מבלה" במחיצתו. זה הגיע למצב שאני כבר מגיעה ללא כוחות, כי אני יודעת מה הולך להיות.
יש תקופות טובות יותר ויש כאלו פחות. עכשיו קבעתי לו תור לפסיכיאטרית, אחרי שהגעתי למצב של יאוש טוטאלי.
והוא כל הזמן רץ למצוק שאפשר ליפול ממנו הוא ילד מקסים. הוא יפה בצורה שקשה כמעט להכיל, עם עיניים גדולות ובוהקות וסקרנות אינסופית. שמחת החיים שלו חובקת עולם, הוא רוצה לדעת הכל, לטעום מהכל, להצליח זה בדיוק הילד שלי והוא כבר בן 5 וחצי.
אני בטוחה שהבעיה היא לא רק אצלי- שיש לו גם משהו, אבל אני מרגישה שאני חייבת אבחון, כדי לדעת איך להתמודד.

תודה על כל ההערות והחיזוקים!

והוא כבר בן 5 וחצי.
גם שלי

בהצלחה לך!

קטונתי, מראש אני אומרת משום שאני לא בסיטואציה שלך.

אני רוצה להציע לך זוית הסתכלות (שאולי היא רלוונטית ואולי מחופפת לגמרי )
עם חלק ממה שכתבת כל כך הזדהתי למרות שאני בסיטואציה שונה לגמרי (שני ילדים רווח של שנתיים)
למשל הקושי לאזן ביון צרכים של ילדים אתחיל ואומר שגם היום אני לא טובה בזה

גם אצלי עם הילדים עולה הקושי הזה של איזון בין צרכים (אין לי פיתרון אני רק רוצה "לנרמל" קצת את הבעיה שהצגת.

והקושי לתת למישהו אחר לשמור על הילדים שלנו - אני מאוד מתחברת לזה ומניחה שכאשר לילד יש "אבחון" אז זה בטח יותר מסובך. אבל זה מאפיין הרבה מהכותבות פה

וה"לא לדאוג לעצמי" אוי אוי

ממליצה לקרוא את אשת חייל של ליהיא לפיד
ואת נאמנה לעצמי
אולי יתחבר לך

לא בטוחה אם מצליחה להסביר עצמי - אני לא רוצה להקטין את הבעיה שלך, אני רק רוצה להציע עוד זוית ראיה שבעצם זה "קשיים של אמא" מוגברים (מאותו סוג אבל בעוצמה אחרת)
אם לא מתאים לך פשוט תמחקי

אני באמת באה מרצון לעזור ומקווה שזה לא קישקוש של חסרת הבנה.

קוראת, מזדהה. (אולי גם מזהה.)
שלי כבר בן שמונה וחצי. אני היום במקום אחר, המקום שאחרי מותו של המאבק וסופה של התקווה. זה אולי נשמע נורא, אבל זה מקום שלוו יותר. באופן פרדוקסלי, זה מקום שבו יש התקדמות מתמדת ומפתיעה, פנומנלית לפעמים.
ואולי בזכות זה אני מתחילה רק עכשיו, בזהירות, לקלף את המעטה ממה שקרה בתקופה הלא אנושית שבה הרגשתי שאני טובעת וזעקתי לעזרה. כדי להבין ולהרגיש ולהתאבל ולהמשיך הלאה.

אני מחפשת מישהו שירצה יחד אתי, בכל נפשו ומאודו - ולו לאותן שעות בודדות בשבוע, לקדם את הילד שלי.
גם אני תמיד מחפשת מישהו כזה (ואיזה הורה לילד עם צרכים מיוחדים לא רוצה בכזה או מקנא באלה שמצאו?), אבל היום אני מתמקדת יותר במישהו שיאהב אותו וירצה להיות בחברתו ופחות במישהו שירצה לקדם אותו. אני מאמינה שעם אהבה והנאה, היתר כבר יבוא מעצמו.

אני מאחלת לך שתמצאי את מי ואת מה שאת מחפשת, ואת השקט והחופש שאת זקוקה להם.

מה עם בן הזוג שלך? (יש?)

קוראת ושולחת חיבוקים.

שליחה על ידי גלי* » 04 דצמבר 2008, 18:34

באיזה אזור בארץ אתם גרים?
יש לי רעיונות לגבי אנשים שיכולים לחלוק איתך שעות ורגעים, להיות עם הילד המקסים שלך במקומך לקצת זמן.
אבל איפה אתם?

אצלנו הילד משולב בגן אנטרופוסופי. במעטפת יש לנו פסיכולוגית, קלינאית תקשורת, מטפלת רגשית ומרפא בעיסוק. כולם אנשים חכמים, חמים ותומכים, גם בנו וגם בגננת, שמשקיעה המון (מעבר לעבודה הרגילה שלה, שגם היא מאד תובענית) ולומדת את הנושא יחד עם הצוות תוך כדי עבודה.

גם בלי קשר למסגרת, התמיכה, ההדרכה והעזרה של אנשי המקצוע שעובדים איתנו נותנת לנו המון. יש הרבה אנשי מקצוע איומים בתחום, אבל יש גם אנשים נפלאים שאפשר ללמוד מהם המון ושיעצימו אותך בהתמודדות שלך. שווה לחפש אותם.

הי,

אני רחוקה כשנות אור מהמקום הזה, של השקט המקבל. אני מודעת היטב למחיר היקר שאני משלמת על כך, ולא פעם - גם הקרובים לי. לפעמים החיים שלי נראים לי מפלצתיים, המחיר מופקע, חוסר ההגינות משווע. אני רואה אנשים סביבי, עם ילדים עם בעיות גדולות, וחלקם הצליח להקל בעוצמת התקוה לשינוי והתפנה להמשיך לחיות את חייו, כולל המון דברים יפים וטובים שלי כרגע אין. להגנתי הצנועה אספק שניים. אחד - שאין שום דרך אחרת. כאן ועכשיו, אין שום מצב בו הייתי יכולה לפעול אחרת, ולהשלים עם כך. שני - יותר ויותר אנשים שמכירים את בני, כולל כאלו שפעם חרצו לו עתיד שונה בתכלית, נוטים כיום להסכים אתי. עוד מוקדם לקבל.

תודה על ההצעות לעזרה, אני מעדיפה שלא לתת פרטים מזהים בינתיים, מחפשת במקביל בחשיפה מלאה במקומות אחרים.